פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, בוקר יום ראשון. היום בפגישה המטפל ביקש להגביל את הסמסים ל-2 ביום. זה הכניס אותי לחרדה איומה...... הוא אמר שהוא לא עומד בזה. הוא לא מצליח לקרוא את הכל. שזה תוקע אותי במקום של הילדה במקום לטפל באישה הגדולה. קשה לי. מאוד מאוד מאוד קשה לי. קשה לה לילדה....... אשמח לתגובות ממכם ומאודי. קשה להתחיל כך את השבוע:(((((( הילה

הי הילה בא לי להתחבר לילדה קצת... ולהגיד לך אולי תפציצי אותו בסמסים?? או שאולי תשלחי לו רק שניים אבל ארוכים ארוכים ארוכים כאלה שתעבדי עליהם כל היום ויקח לו שעה לקרוא?? ;-)) הילה יקרה אני אתך... לי קשה לעשות דברים ש"חורגים מהכללים" . אני עושה את זה כמעט רק אם היא פותחת לי פתח ואומרת שאני יכולה קשה לי לומר לעצמי שאני צריכה, להיעזר. ומה בין כאן ובין שם?.. קשה להיות גם ילדה וגם גדולה. וגם: אני זוכרת שפעם היו לך רעיונות יפים שציירת במחברת כשהיה לך קשה? גילת.

היי הילה, השלב בו גבולות, למרות כל ההבנה, צורבים-צורמים... איתך בו, שולחת חיבוק שייאסף כשיתאים וביחדיות כזו. אולי גם את הנעימות שאני כרגע מצליחה להרגיש וברור לי שבצד שלך נורא קשה להרגיש, שהוא עושה הכל כדי לראות את הילה עכשיו ולטפל בה כמו שצריך. אחזיק בה בינתיים אני. נעמה.

הי הילה, גבולות זה קשה, אך מוכרחים גם להתחשב בו, לא? וצריך גם להתבגר, להתבגר זה קשה, מניסיון. בהצלחה, אצלי גם ירד הכל בהדרגה, והיום זה מדהים שיש לי אותה פעם בשבוע, ואם דחוף אז בסמס זה עובר ל"נקבע פגישה נוספת"... היום הרבה יותר קל לי, גם את תצליחי, רק סבלנות. הנה כשממש הצטרכתי קבענו בשבוע שעבר פשוט עוד פגישה....אין ברירה, וכשזה נוגע לכיס תאמיני לי שלא תמיד תרצי עוד פגישה אלא פשוט תחכי ותראי שאת יכולה גם לבד. מיכל

מבינה אותך.. מבינה אותו. לא פשוט בכלל לקחת משהו שאת רגילה אליו כל כך, וכל כך טבעי לך. רחל.

בדיוק אותו הדבר קרה לי עכשיו. בכיתי והרגשתי שהעולם שלי חרב....

אנימה היקרה היא שהעלתה לכאן פעם את השיר הזה לא אחת ראיתי: הונף הקרדום והורד ונינעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דום - זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיותר ועירום מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחול... תיפקדנו שוב, אך שנה תינקוף - תעמוד משתאה, תביט: למרום כאז כמהה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. אני חושבת שהשבר עמוק... קשה, קשה לי לקום... ומפחיד לי... שבריריות האדם היכולת ליפול וחוסר הידיעה. קראתי ספר על דיכאון, והוא מתחיל כך: "דיכאון הוא הפגם שבאהבה". גילת.

גילת, המשפט שלך הזכיר לי: "מסוכן לחיות, מתים מזה". מה שלומך את, גילת? יש לך מילים שלך? (ולא בנימה מאשימה, פשוט רצון לדעת וגעגוע) נעמה.

הי נעמה, לפעמים אין לי מילים שלי, וזה באמת חבל, וזה באמת עניין, זה לא סתם... ואולי זה בגלל הפגם באהבה, הפגם ביחסי אנוש... בכל אופן, נכנסו שם גם כמה מילים משלי, מילות יאוש כאלו, ואני נבוכה בהן: אסור להתבכיין וגם לא מועיל. תודה על תשומת הלב, על ההתעניינות, אומר לך גם מה שאמרתי למטפלת שלי: לא מרגישה שמגיע לי. בכל אופן, כתבתי לך גם קצת למטה. ליל מנוחה...

https://www.youtube.com/watch?v=HTc2sNyxPKY

אולי אני לא מצליחה להכיל את הטוב הזה? אולי אני מתקשה עם המוגבלות שבו? אולי אני פשוט משוגעת? כל הסופש הזה היה סביב כדורים-לקחתי מלא,בעלי החביא לי, התחרפנתי לגמרי. בבקשה רוצה להבין אותי

ברור שבאיזשהו מקום בראש שלי זה היה ברור מהתחלה, אבל רק עכשיו הרשיתי לעצמי לחשוב על זה, ופתאום זה כ"כ ברור לכולי. כל מה שאני שואלת / כותבת כאן - אני כותבת לא משום שאני לא באמת יודעת את התשובות, אלא אך ורק בשביל (מביך נורא לכתוב את זה) היחס בשביל הידיעה שמישהו טרח לקרוא את המילים שלי וחשב עליהן ולו לרגע והגיב, בשביל שאולי אזכה בכמה מילים שתגענה בי באמת, בשביל שיהיה לי מקום שבו אוכל לשתף ... איזו נזקקות... קצת משפיל, הרבה מביך, המון מעורר התנגדות. עם כל זה, (למרות ובגלל) תודה על המקום ועליך.

עפרה, בקצרה- לפי דעתי- כולנו. גילת.

שלום אני אם חד הורית כמובן שיש אבא בסביבה יש לי בעיית התנהגות עם הילד אם הוא לא מקבל משהו באותו הרגע הוא מתחיל עם אלימות כלפיי שורט אותי בחוזקה נושך מושך בשיער וזורק חפצים וכל זה הוא עושה באיומים אם לא תעשי לי אם לא תביאי לי ואם לא תבואי עכשיו אני הופך לך את הבית אני מרגישה אמא מוכה הוא שורט את ידיי וממש פוצע אותי איך אני אמורה להפסיק זאת ומה עליי לעשות ולהגיד לו באותו הרגה ואיך להגיב באותו הרגע בשעת מעשיו בדרך כלל הוא יחד חכם ומתנהג בסדר אבל זה קריזות שלו באותו הרגע אני כבר מתוסכלת מכך ולא יודעת איך להתמודד עם המצב הזהבכלל !!!

זה לא רוע לקחת מבני אדם את המנגנוני הגנה שלהם , לחשוף אותם לטראומות שהיו לא מודעות ולהשליך כך להתמודד עם החיים , ללא מענה אמיתי ולספק דבר מה שישקם את שמחת החיים שלהם? מי קבע שמודעות עדיפה על ההגנות? חיים של 'אומללות נסבלת'. האם גם החיים של מטפלים ופסיכולוגים בפרט הם חיים של 'אומללות נסבלת'? משום מה לא נראה לי. משום מה נראה לי שהחיים שלכם יותר טובים מזה. יכולתם להגדיר רצון ולממש ולהתגשם.

ההרגשה שמימה מתקיפה ובכל אופן אתה מאד "מחזיק" אותה. בהתחלה היה קשה כאן מעט לקבל את הסגנון אבל לימדת אותנו פרק מעשי בהלכות סובלנות. אז.... למה שמלי לא מקבלת את אותו היחס????

ההרגשה שמימה מתקיפה ובכל אופן אתה מאד "מחזיק" אותה. בהתחלה היה קשה כאן מעט לקבל את הסגנון אבל לימדת אותנו פרק מעשי בהלכות סובלנות. והיום היא חלק מאיתנו וכשהיא נעלמת לנו לכמה ימים אנחנו ממש מתגעגעות אליה. אז.... למה שמלי לא מקבלת את אותו היחס???? נשמע שאתה פחות סלחני אליה. איפה ואיפה???

היי אני בן 28. נשוי כבר כשנתיים מאז ומתמיד הייתי אדם שלא מצליח באמת להיות מאושר וגם אם זה קורה אז זה לזמן קצר בלבד. אני לוקח אפקסור 150MG בהמלצת פסיכיאטר. כמו כן אני אדם מאוד עצור שלא מצליח להשתחרר בקלות. העיסוק שלי בחיים הוא בחשבונאות (כרגע כמנהל חשבונות/חשב וכרגע לומד לימודים לבעלי תואר בראיית חשבון). הסיבה שרשמתי את הרקע היא לצורך הכוונה. לא יודע יותר מדי מה לעשות עם זה. חשבתי ללכת לשיחות אבל כתוצאה משיחות שנעשו בעבר בנושאים אחרים קצת איבדתי את האמון בזה (כלומר אני עדיין מאמין שזה אמור לעזור אבל אני משער שצריך למצוא את האדם המתאים שיעשה את השיחות האלה כיוון שלא כל בעלי המקצוע שווים ברמתם). האם יש לכם המלצות לגבי מה לעשות עם זה ומה יכול לעזור לי לשנות את המצב?

אודי, לפעמים ממש מדהים אותי כמה שאני לא מובנת. אתה לא מבין, אתה לא מבין.. אני לא סתם אומרת. אתה לא מבין. אתה כועס עליי או שסתם אין לך כוח או לא יודעת מה , אבל זה כן פשוט ככה. זה כן. זה כל כך כן. זה פשוט ככה. פשוט. כל כך פשוט. פתאום הכל נראה לי קשקוש, מה שקרה כאן. איזו פנטזיה אולי. לא אמיתי. זה לא נכון. לא כך. לעולם לא יהיה. לעולם. ואתה לא מבין. אני לא סתם אומרת. לא סתם אומרת. והנה, הורסת מה כל שהיה. הורסת. כי זה כן פשוט ככה. אתה לא מבין. אני לא אומרת סתם. אתה לא מבין. אתה לא מבין. מתיש אותי לפעמים רק רק רק שזה ככה, שזה פשוט ככה. ואתה לא מבין. ואף אחד לא מבין. ואני נשארת לבד עם פשוט ככה מנסה להסביר ולא מובנת ולא מאמינים וכועסים וזה הרי כל כך פשוט אתה לא מבין זה ככה זה ככה מה יש לדבר הרבה זה ככה לנצח לתמיד מאז ומעולם בכל מקום תפסיק להתיש אותי רק תאמין ותבין שזה פשוט ככה

הזכרת לי משהו. אחת הסיבות (טוב, אני סתם מאשימה, זו לא הסיבה העיקרית) שקשה לי לדבר עם המטפלת על הגוף שלי היא התחושה שהיא פשוט לא מבינה. היא לא מוכנה לקבל את האופן שאני רואה את הגוף שלי כמציאות, היא לא מוכנה להסכים איתי על מימדיו והמשמעות שלהם, היא לא מוכנה אפילו לעשות כאילו. ואז אני מרגישה מתוסכלת - די, תפסיקי לשגע אותי, תאמיני לי, תקשיבי לי, למה תמיד החוויה שלי היא החשובה והפעם לא? וברגעים צלולים יותר אני מבינה - היא מאמינה לי שככה אני חווה, היא מקבלת את זה שזו החוויה שלי באמתבאמת ושאני לא ממציאה או משקרת, היא מאמינה שאני מתנהלת מתוך נקודת המוצא הזו ושהמילים שלה כרגע לא ישנו שום דבר. מה שהיא לא מקבלת זה את העובדה שזאת המציאות לאשורה. מה אני אגיד לך, זה מעצבן לפעמים. זה משאיר אותי לבד לגמרי עם עצמי. אבל כנראה שאם היא הייתה מסכימה איתי, היינו נכנסות יחד ללופ הרעבה עצמית ושנאה עצמית, ואיפה פה בדיוק העזרה? היא/אנחנו מחפשות את האמצע, שתהיה איתי בחוויה שלי בלי להסכים. לא יודעת, נראה לי שזה קצת אבוד ותמיד אהיה בזה לבד. אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי. נעמה.

כן, זה נכון.. אבל בכל מקרה זה לופ.. כי אני רוצה שיבינו שמה שאני אומרת הוא נכון, ואני מבינה את זה שהיא לא מקבלת את העובדה שזאת המציאות - כי הרי היא אמורה לעזור לי לחוות מציאות אחרת, ובכל זאת, המציאות האמיתית היא זו שאני חווה והיא לא מקבלת => התוצאה שאני מתוסכלת ומיואשת גם מהמצב וגם שהיא לא מקבלת את דברי. אולי באמת היציאה היא במשפט האחרון שאמרת - "אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי". וזה בפני עצמו מביא אותנו ללופ אחר... תודה ששיתפת אותי

לא יודעת מה להגיד על זה.. תודה? עשית מה שביקשתי. זה גם לא עזר.. לא יודעת מה אני רוצה. מה צריכה שיקרה.. שיבינו אותי או שכן יתווכחו איתי... בא לי לבוא אליך ולהביא לך את כל ההוכחות שלי, שתראה במו עיניך שזה כך. אך כנראה שגם זה לא יעזור.. זה מייאש אותי. איזו הודעה סתומה כתבתי.. היא הייתה מוקדם בבוקר ולא הצלחתי להירדם. הרגשתי חנוקה ותקועה עם זה לבד. בכל מקרה.. טוב שבאת, חיכיתי לך..

היי כולן/ם, אולי מתוך דיבורים בטיפול, אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך חיפוש הזדהות, רציתי לשאול שאלה את כל מי שתרצה לענות: מה זה אוכל בשבילכן? איך נראית מערכת היחסים שלכן עם אוכל? נדמה לי שזה כמעט תמיד נושא טעון, לכל מיני כיוונים, חיוביים ושליליים. אז אני מעריכה את המאמץ והאומץ שמענה על השאלה דורש... אשמח לשמוע. נעמה.

הי נעמה, אוכל. הוא לפעמים משהו שיש לי עליו שליטה שהוא בהחלטתי הוא לפעמים משהו ראשוני שאני בטח יודעת לעשות שבו "נשארתי אני" גם אם דברים אחרים התפקששו למרות שזה עקום מאד. כמו שינה, קימה, מקלחת. דברים בסיסיים כאלו. לפעמים הוא משהו מנחם לפעמים הוא משהו שנכנס לתוכי משהו שאני עושה. לפעמים הוא משהו שאני עושה יותר כשמרגישה לא בנוח, כשחלקים אחרים שלי לא באים לידי ביטוי. כשאני יושבת עם אנשים ואין לי מה להגיד. לפעמים הוא סוג של יצירה: הבישול, למרות שמשהו מאד ראשוני לפעמים הוא משהו שמזכיר לי המון המון לבד: לפעמים אני רוצה לבשל בשביל מישהו, או שמישהו יבשל בשבילי. לפעמים הוא מזכרת לרצון שלי, לאהבות ולהעדפות האישיות שלי. מרגיש לי "אני". ולפעמים בימים קשים הוא הדבר היחיד שאני "עושה". ואז אני כועסת על עצמי שאוכלת, מרגיש רע מאד כשזו אחת הפונקציות היחידות שאתה ממלא. כל מיני מחשבות. נדמה לי שאצלך הם שונות מאד, אז שתפי גם? אני אחת שאוהבת לאכול. אף פעם לא "שוכחת". גילת.

בכל זאת אענה לך.. לרוב אני אוכלת נורמאלי. לפעמים כשרע ועצוב או גם כועסת, אני יכולה קצת יותר ולא מזיז לי מכלום. לפעמים כשממש רע עד כדי שרוצה למות אני יכולה לא לאכול בכלל (אבל זה נדיר). לא הגעתי למצב של הקאות או משהו דומה..

מעניין מאיפה באה השאלה הזו שלך....בכל אופן, זה מורכב כל כך, מסובך לענות, אפילו מביש במידה מסוימת אך אענה בכל זאת... אצלי זוהי אכילה רגשית, מאוד תלוי ברגש, בד"כ כשאני עצובה אוכלת הרבה פחמימות...את יודעת שדווקא רוב האנשים לא אוכלים כשרע להם? ואותי זה מבאס שאצלי זה הפוך...והכי קשה לי שהשאלה של האנשים זה איך את יכולה לאכול במצב הזה? וזה מרגיז, כל החיים שלי זה היה אישו רציני. מאבק עיקש ומתמיד :( ותמיד אמרתי שהמחלה שאני לא אחלה בה לעולם תהיה אנורקסיה... בדיחה מפגרת על עצמי. מקווה שעניתי, מיכל

רק קצת הזדהות, אם זה עוזר... אומרים שבדיכאון יש הרבה פעמים ירידה בתאבון, אני בדיכאון (או שלא?) - ואין... אם כבר אולי להפך. ואני גם "צוחקת", שאם לא יהיה לי תאבון, אז אדע שמשהו *באמת* לא בסדר איתי.... נזכרתי גם שאודי כתב לך פעם, לזכור שכשרוצים אוכל בעצם מחפשים אהבה, או משהו בסגנון הזה, אם איני טועה. גילת.

אנסה גם? לא פשוט לי. אוכל זה הקישור ביני לבין הגוף שלי, זה מה שמקיים אותו. אוכל הוא צורך, ולא מוצא חן בעיניי שיש לי צרכים. אוכל הוא, השם ישמור, רצון, ובכלל לא מוצא חן בעיניי שיש לי רצונות. כשאני אוכלת, אני מרגישה דוחה. מביך אותי לחשוב על זה שכל מי שרואה אותי יודע שאני אוכלת, אחרת לא הייתי קיימת. לתחושתי, יודע שאני אוכלת המון ולמה לעזאזל אני עושה את זה אם גם ככה אני תופסת המון מקום שלא שייך לי? אוכל הוא הכישלון שלי לקיום נקי. הוא מלוכלך מעצם היותו, מעצם כניסתו לגוף שלי. אוכל הוא הנושא שכשמדברים עליו, נסדק הדימוי של נעמה השקולה (שקולה. כבר הרבה זמן שלא. שקולהמשקללהישקללספורלצוםלנשום). (אודי, הלוואי ותראה ותוכל לאסוף אותי קצת? התפזרתי לקילוגרמים וגרמים וגוף מתנפח ולא מפסיק. הלוואי ותראה ותוכל לומר מילה מרגיעה? זה באמצע שרשור ויש סיכוי שתפספס, אני יודעת, אבל לא יכולה לבקש בהודעה ראשית יותר. אז בבקשה תראה?) נעמה.

אודי אודי אודי.... אנחנו מתקדמים מהר!!!!!!!! אתה בעצם הארת לי דרך מאוד מאוד משמעותית מבחינתי כדי לקום מחר למציאות חדשה טובה יותר!!!!! חרשתי את הרשת על המחשבה האובססבית ווהפרעת הניתוק..... אני מתאים להם 1:1 הסברתי את עצמי קודם ותארתי לך מצבים שונים : אני יושב עם חברים או בכיתה ומתחיל להרגיש שעשיתי צרכים במכנסיים.. אני מדבר עם משהו ... המחשבות שלי מתנתקות מהעניין בראש ומתמקדות בדיבור שלי אם הוא נכון או לא ...... ואז אני מתחיל לבלוע מילים אני תמיד חושב אם מה שאני עושה הוא טוב לאחרים ..... תנועה קטנה של הקיבה ומתחיל לחשוב שאני רוצה להקיא הרבה ספקות ... נעילת דלת הרכב מבחנים אם פתרתי נכון או לא .... אני תמיד מפחד שיוצא לי ריח מהפה עקב תנועות פנים של אלה שמולי בהיותם מסתכלים לי על הפה בזמן הדיבור פעם ישנתי אצל חברים 4 פעמים באמצע שינה הלכתי לשירותים ..... אני רגוע ושולט בעצמי ומקבל את המצב שאני נמצא בו... אבל הוא קשה למדייי כי אני לא נח ... עוד מעט אני מסיים את הלימודים ואהיה מהנדס ... ומחשבה האובססיבית תפריע לי בקריירה ובחיים החברתיים. התחלתי לשתות מליסה .... יש לי בדיקה לקיום חיידק הילקובקר פולרי בעוד שבועיים...והפחתי את כמות הקפה .... אני רגוע יותר ... יושן טוב יותר בלילה .... אבל המחשבות עדין שם הבעיה שאיני יכול בשום פנים ללכת לטיפול מול אדם עקב נסיבות מאוד קשות ... אני מאמין כמו שתמיד עשיתי שאוכל לטפל בעצמי למשל , בהפרעת הניתוק...לפני שבוע בזמן נסיעה ברכב התחלתי לכנס ל האני והתחלתי לבכות ופתוח את הלב עם עצמי... שאני בסדר ואני לא צריך להתרגש מאנשים ומה חושבים עליי ואני יודע לדבר ואני חזק ויפה תואר וחכם וחפשתי מקורות לבעיות שלי והתעמתי עם עצמי שהן הבל וסרק או כבר לא חשובות והן כבר היסטוריה....ובאמת הרגשתי מעולה ליומיים ואז האפקט דעך אם תוכלל בבקשה ממך !!! לתת לי טיפול עצמי או עצה או טיפ או כול דרך שתוכל לעזור לי לצאת מהבועה הזו אני מאוד מאוד מאוד אודה לך ... תודה

והיה לי קשה ולא הצלחתי להירדם. המעטפות שהביאה לי מונחות במגירה ליד המיטה. לא עמדתי בפיתוי ופתחתי את זו הראשונה של יום שני.. קראתי וסגרתי. אני חושבת שזה בסדר כי הרעיון לפחות מבחינתי שזה ירגיע אותי כשאני צריכה אותה... לי פחות משנה דווקא מועד הפגישה עצמה (טוב, אולי אני רק מנחמת את עצמי..)

מרגישה לבד. צריכה עזרה ואין ממי... נכון קשה לי לדחות סיפוקים. אבל עובדה עוד לא פתחתי את שאר המכתבים (: הלילות קשים.. החיים קשים והיא לא פה.

הרי מוודאים באמצעות הגבולות שלמטופל לא תהיה יכולת השפעה על תנאים חיצוניים. מובילים אותו לבחוש בכאבו פנימה. נוטלים ממנו את החוויה של בעל יכולת להוביל לשינויים קונקרטים במציאות, בתנאי הקיום, כפי שהסימבוליקה של הסטינג מייצגת. 'זאת המציאות. אלה המגבלות.' המטפל מגלם את האטום. האטום הפוליטיקאי שתמיד יודע רטוריקה של מילים יפות אך ברמת המעשה משיב פני הפונים אליו ריקם.

האנליזה מפגישה את האדם עם המציאות החיצונית הנוראה !!! מציאות בה קיים חוסר אונים נוראי. כל יום השמש מתחילה לזרוח ובסופו שוקעת. השמש לא מוכנה להגמיש עצמה לאדם. ומי שאשם בכך הוא הפסיכואנליטיקאי הרע. אילולא הפסיכואנליטיקאי המרושע, השמש היתה מתגמשת. גם רכבת החיים היתה מוכנה להמתין. גם היינו בוחרים לאיזה הורים להוולד. באיזו תקופה, איזה מיגדר. בכל אשמים הפסיכואנליטיקאים האטומים והרעים שמחייבים את האדם לסטינג . ולא באים לקראתו. אם הרשעים הללו היו באים לקראת האדם, גם השמש וכל היקום היו באים לקראתו. איכס של עולם. גועל נפש על כל הפסיכואנליטיקאים שבעולם שרק באים לשדוד את כספו ונפשו של האדם.

בניגוד לשמש ולזמן הממשי שלא שואל אף אחד הסטינג הוא מעשה ידי אדם! על כן הוא נכפה בידי אנשים על אנשים. לפעמים צריך להזהר לא לבלבל בין הסימבולי לקונקרטי. הם לא היינו אך.

מפחדת מאוד.. אני רוצה משהו ומפחדת איך אדע אם יהיה לי טוב? אני יודעת שאם לא אנסה לא אדע, אז צריך לנסות. אבל אני לא רוצה. אני מפחדת. לא רוצה. פשוט לא רוצה.. וזו לא החלטה לכל החיים ובכל זאת.. לא יודעת איך לפרט מבלי שאספר יותר מדי.. ואני בוכה.. ולא יודעת, איך מחליטים והיא לא פה. ןצריך להחליט לפני שהיא תחזור. וזה לא היה רלוונטי כעוד היתה. לכן דיברנו בטלפון רגע לפני שיצאה לחופש וזה לא מספיק כי יש עוד דברים שצריך לבדוק

החלטות זה באמת מפחיד... אולי תנסי לחשוב אילו שאלות מכוונות היית שואלת את עצמך מבחוץ? מה היית מייעצת לעצמך לבדוק? את מסוגלת לקבל החלטה גם בלעדיה, זה פשוט הרבה יותר מפחיד ועצוב. אבל את הרי יכולה, כבר עשית את זה הרבה פעמים (גם אם החלטות בסדרי גודל שונים), לא? נעמה.

אי אפשר ככה יותר. אני מפחדת אז בסוף מוותרת. כל פעם מחדש. סה"כ רציתי לטוס ומצאתי איזו מישי (דרך אתר טיולים) לא יודעת אם היא כזו מתאימה לי ויודעת שגם בטוח אמצא אנשים שם להסתדר איתם. ואני רגע חשובת שכן ורגע שני לא.. וזה מתסכל ואני לא מצליחה לתפקד ככה. מה שקורה בסוף זה שאני אומרת לא ומתחרטת. כן ומתחרטת. כבר לא משנה. ואי אפשר לחיות ככה...

מופתעת קצת מתגובתך האמת.אתה סבור שלסופו של הטיפול הקודם ולאור כל מה שגם תיארתי כולל המילים הקשות שנאמרו לי והחוויה הבלתי נסבלת שלו אותי ואיתי ,שהביאה גם לסיום הטיפול,ניתן לקרוא פרידה???ושבעצם אני זו שעושה את הקשר והבילבול בין הדברים,בגלל החויה האישית שלי כשרק משחזרת משהו שתכלס לא באמת קרה איתו ספציפית???זה ממש צורם לי האמת.אפילו לא היה תהליך פרידה.הוא גם אמר,בפגישה האחרונה בה הטיח בי דברים קשים,שמבחינתו אמר את מה שאמר,ואין לו מה להוסיף יותר!וכשתמהתי המומה אם ככה זה נגמר??אמר שאם יש לי מה לאמר אז אפשר אם רוצה לקבוע עוד פגישה,ושאגיד מה שרוצה...,אבל הוא את שלו אמר וזה לא ישנה כלום!!! אז אחרי כל זה...,איזה טעם בכלל יש בעוד פגישה??ולמה שגם ארצה בה?? כשזו השורה התחתונה, והוא גם לא מעוניין יותר בכלום,כשהכי עובר ממנו שלא יכול לסבול את נכוחותי לעוד דקה אפילו.וכל רגע רק מוכיח לו כמה צדק בהחלטתו (כפי שגם אמר). זו פרידה??ממטפל??מטיפול?? זה הגיוני???זו טראוומה שאני סוחבת מאז,כולל אשמה והתחושה על איזה בן אדם נוראי שאני,כשבהתחלה ככ החמיא לי ואהב ואמר שאני המטופלת המועדפת עליו,ואז אחכ.... הפכתי למטעה ובלתי נסבלת שהורסת את חייו כנראה. וככה זה נגמר.ואם זו לא נטישדה וכואבת מאד בטח מאדם שצריך להיות שם הכי עבורי,וזה הדבר האחרון שהיה בכל הפגישה הזו, אז לעזאזל איך מוגדרת נטישה?? ודווקא המטפל הנוכחי שלי לחלוטין רואה בזה נטישה.ולא פרידה.ומופתע שככה הוא הגדיר את זה.ושהיה לו צמר,שחוויתי נטישה...כביכול.אז אודי...,הפתעת אותי בתגובה הזו שמפנה לחלוטין את הפוקוס אלי המטופלת,ולבילבול שלי כביכול,בין פרידה לנטישה ,ומוציאה אותו המטפל המוסמך....הבסדר...,שבסהכ רק נפרד. כשמה שבעיקר נוטר בי זו טראוומה גדולה שעד היום לא החלימה ומקשה מן הסתם גם בטיפול הנוכחי.כשכבר קשה מאד מאד לסמוך ולתת אמון ואחרי מה שחוויתי כולל התהפוכות מהתחלה כביכול מבטיחה ומלאת אמון ותקווה ועד הסוף המר והככ כואב הזה, ואיך שנעשה... איך לעזאזל הוא בכלל ממשיך לעבוד???

הי.קראתי תשובתך,כמה פעמים.משפט הפתיחה אכן דייק לגבי תחושותיי.ואז... לא ברורה היתה לי הציניות שנדרשת לה בסוף ההודעה. על מה ולמה הכעס בייחוד אם אתה יכול להבין את הפגיעות הרבה,והקושי הגדול בלהתמודד עם זה ובטח לחוות את זה בזמנו?? בכל מקרה זה נכון שאתה לא מוועדת האתיקה,ולא מתפקידך "לשפוט" אותו ואת התנהלותו הטיפולית,ועדיין צרם לי שזו היתה התייחסותך כשבנוגע לשאלתי אם היתה פה נטישה,ענית שאני כנראה חווה פרידה כנטישה.וזה צרם לי בהקשר לכל התיאור שלי את הדברים. אבל כנראה שאתה לא סבור שהיתה פה נטישה.אוקיי..., כל זה עדיין לא מעיד על העדר עניין שלי(לטענתך) לבדוק את חלקי בהתרחשות, אבל אולי לפני שאהייה מסוגלת לזה,זקוקה לאמפטייה והבנת המצב כפי שהיה..,וצרם לי גם,שמסקנתך,שאין לך אם כך,מה לתרום לי.ובעיקר שזה נאמר באיזושהי התרסה ,ואחכ תיאור ציני מצדך על איך שאתה פועל...,כביכול. חבל. מה זה משרת סגנון שכזה??חוץ מלהרגיש רע?? לא התכוונתי לפגוע בדבריי פשוט הבעתי את תחושותיי.אבל ציניות...,והתרסה, זה כן פוגע.

אודי אתה יודע שעד היום כמעט ולא טיפחתי את עצמי? כמעט ולא קניתי לי מוצרי טיפוח. לא הוצאתי כסף על להזין את הגוף שלי. כל הזמן הייתי בטוחה שזה בגלל שאין לי כסף. החודש קיבלתי דמי הבראה והיתה לי אפשרות לקנות יותר...... בשבוע שעבר קניתי לי מוצרי קוסמטיקה איכותיים. קיבלתי התקף חרדה משתק ואלים שאני לא זוכרת כמותו. זה היה ההודעה הכאוטית. התקפתי את עצמי בצורה אלימה ונוראית. לאורך השבוע דיברנו על זה..... על אמא שסרסה כל ביטוי של נשיות...... זה תהליך לא פשוט בכלל...... רציתי לשאול אותך, אןדי. אני עובדת עם אנשים. יש אנשים שמרוכזים רק בעצמם!!!!! הם לא רואים את הקשישה לייד. את האישה בהריון, את הילד שבוכה..... הם רואים רק את עצמם!!!! תובעניים ברמה של ילד בן 2. ממה זה נובע????? מה גורם לבן אדם מבוגר להתנהג כך???? נורא קשה לי לראות את זה, זה מנוגד לאישיות שלי. רוצה לאחל לך שבת שלווה ושקטה. נעימה ואוספת. תודה שאתה כאן!!אתה כל כך משמעותי עבורי. הילה

על מי? על מה? לא ברור... מרגישה קצת כמו ילדה שמאוד רצתה לבוא עם אבא לטיול אבל השאירו אותה לבד בבית כי "זה טיול של גדולים". ובינתיים בבית, היא הורסת ומחרבת למרות שיודעת שיכעסו עליה נורא ):

מחר הפגישה! אני לא מסוגלת ללכת... מפחדת ממה שיקרה ויעלה בפגישה הזאת.....;( ממש קשה לי. אני לא עומדת בזה... זה גדול עליי. רחל.

10 10 6 כמה זה?? למה זה לא מספיק?

שוב סופ"ש כאן. ותכף תגיע, תשיב, תסגור תבסטה עד יום א'. אז אני כותבת מהר, רוצה להספיק. ריק לי ומוזר, שמת לב שלאחרונה יצא לי לא רק לכתוב אלא גם להגיב? זה מרגיש לי מוזר, לא נכון, יומרני. מי אני בכלל? באיזו זכות אני מביעה את דעתי?! לא יודעת. מבולבלת. אודי אני רוצה שתכתוב לי משהו, לא יודעת מה, משהו עלי, משהו שאתה חושב... משהו. בבקשה.... (שוב היומרנות הזאת. מאיפה היא צצה? למה שתשים לב?! למה נראה לי בכלל שיש לך מחשבה או משהו לומר לי?! עלי?!) שולחת מהר, לפני שאולי אתחרט. (אתחרט)

אני לא מוותרת לכתוב לך!!! אני כותבת!!! אני רוצה!!!!!! את יודעת באיזו זכות?????? בזכות זה שאת אכפתית ורגישה ואמפתית ורוצה לעזור ולהגיד מילה טובה שתגרום אולי קצת להרגשה טובה אצל מישהו אחר - וזאת הזכות הכי גדולה!!!!! אז תהיי גאה בעצמך!!!!!!! וכשכתבת לי סתם ככה "(את בטוחה שאת לא איזה פיצול שלי או משהו?!) חשבתי לעצמי הלוואי שהיית פיצול שלי!!!! ככה היה בי איזשהו חלק שהוא לא אני!!!! חלק טוב!!!!!!! חלק רגיש ונראה וקיים ונעים וטהור ולא שנוא ודוחה כמו כל חלק אחר שקיים בי!!! ורק שתדעי שכשבאתי להיכנס למשתמש שלי, לשמלי המגעיל הזאת רשמתי בהתחלה בשם משתמש - עפרה... זה היה משעשע.. ממש בטעות. ואז המחשב הזכיר לי שיש טעות והייתי צריכה לשנות לשמלי שוב... חבל שאת לא פיצול שלי!!!!!!!!!!! הייתי שמחה!!!!!!!!!

הי עפרה, את יודעת, מעניין, אני בדרך כלל בוחרת להגיב לחברים/ות ופחות לפתוח הודעות משלי. לדעתי, לפחות, ההודעות החזקות והיפות יותר באות לידי ביטוי באופן הזה. נראה לי. וגם הייתי רוצה להצטרף לדבריו היפים של אודי. אז הנה אני מגיבה, למרות שכמעט ולא קראתי הודעות בשבוע האחרון (אבל חייבת לציין שהתרשמתי, למשל, מההשתדלות הטובה של שמלי היקרה), בכל אופן, למרות שמאד חשבתי לפתוח הודעה משלי, חשבתי שהיא, היא הייתה הודעת כאב על כך שמתנפץ לי הלב. אז הנה, ויתרתי עליה ורק הצטרפתי. שלך, סוריקטה

הפגישה היתה טובה ומאז אני מחורפנת בלעתי כדורים לא מבינה למה התעוררתי כל כל מהר אז לקחתי עוד ועוד. לא עוזר.רק רציתי לישון הרבה הרבה

הי אודי וכולן יצא לכם פעם לשאול את המטפל/ת אם הם אוהבים אתכם? או שאמורים להרגיש את זה לא במילים הקונקרטיות ?

זו לא שאלה שקיבלתי עליה תשובה.. אני יודעת שאני חשובה לה ושהיא דואגת לי... אבל אני אומרת.לה שאני אוהבת אותה לא.מעט

אצלי התשובה היא גם וגם... נעמה.

הי כרמל, שאלתי. הוא ענה שמאד. עד היום אני לא באמת מצליחה להרגיש את זה, אטומה שכמותי. סוריקטה

בהתחלה שאלתי והוא אמר שכן היום אני מרגישה לבד

קצת באיחור, אבל חשבתי אם לענות או לא, כי זה ממש תלוי בקשר שלכן, ולא כדאי לעורר פה קנאה כזו ולהכאיב לעצמך לא כן? ואני חושבת שזה משהו שמרגישים אותו, במבט, בתשובות מכילות ועוד...זאת אהבה שונה, ויש כל מיני סוגים של אהבה.. מקווה שזה קצת ענה, מיכל

אני גם מרגישה את זה. לפעמים בעוצמה, לפעמים על אש נמוכה. יודעת יודעת יודעת וגם בטוחה באהבה שלו. זה לקח זמן אבל היום זאת עובדה, בלב ובשכל. לפעמים לפעמים הקול הקטן הזה שאוהב לחבל מנסה להגיד שזה לא נכון. אבל אפילו אז אני יודעת בסתר הלב שזה נכון ועוד איך. לקול הקטן והמתריס יש תפקיד בטיפול. אני איתו כשהוא מגיח ואני מרשה לעצמי גם לכעוס מאד כשמרגישה כך ועוד. אודי, זה טוב או לא טוב שאני משתפת, זה אולי יגרום אי נעימות וקנאה מהחברות????

לא מרגישה שהוא אוהב אותי. הוא וודאי אוהב את ילדיו, את הוריו, אשתו אבל אותי ממש לא! מה כן - הוא מרגיש מחוייבות, אחריות, ואמפתיה. אהבה - לא!!!!! בואו לא נשלה את עצמנו. נטע.

מכך שראיתי אותה... זה לא מרפה. והיא לא כאן ועצוב לי.

מה עושים עם כעס שלא שייך לאף אחד? שלא מגיע לאף אחד שאוציא אותו עליו? אם מניחים לרגע, שכנראה גם לי לא מגיע שאוציא אותו עליי. (למרות שזו הנקודה שכרגע אני מקריבה בשביל שמשהו ייעשה עם הכעס הזה) נעמה.

שלא מגיע לאף אחד ....אז מי לימד אותך להפנות את הכעס כלפי עצמך? וואו...בטוח מישהו לימד אותך ובגללו רע לך...עליו תכעסי! מניסיון...למדתי לכעוס על מי שמגיע לו..עדיין לא לגמרי... מיכל נ.ב. קצת נעלמת לי...והנה הפצעת :)

היי מיכל, אני לא חושבת שמישהו לימד אותי לכעוס על עצמי. לימדתי את עצמי כל מיני דברים ואת זה על הדרך... לא יודעת, זה כעס חסר נמען וחסר מילים. תחושת זעם וחוסר אונים שלא קשורה לשום דבר של ממש. ותודה על הנ.ב. :) הרגשתי קוצנית מידי, עצבנית ולא רגישה בעליל, אז העדפתי להרחיק את עצמי ולא לפגוע. אני עדיין איפשהו שם, בגלל זה אולי חוששת לנסות להגיב יותר, למרות שאני קוראת. בנוגע לתהיות ההומור שלך, אגב, אני מאוד מזדהה (אפילו כתבתי כאן פעם משהו כזה). עלתה לי השאלה מתי הומור הוא כלי הגנה ומתי הוא כלי לחימה שלך נגד עצמך... קו דק עובר בין השניים, נראה לי. במיוחד כשהתקפה (עצמית) מרגישה לפעמים ההגנה הטובה ביותר. נעמה.

תודה על השיר, אודי. תמיד קולע. אולי מה שכתבת מחדד לי את השאלה, אולי בעצם השאלה היא - איפה המקום הזה? איפה המיכל הזה? זה כאילו ברור שטיפול, מה? אבל כן? לכעוס לידה-לא-עליה כשזה עלול לזלוג ללכעוס-עליה-בלי-סיבה? אני אוהבת אותה, לא רוצה שהיא תהפוך לשק חבטות. נעמה.

הגבתי לתגובתך בעץ שפתחתי אתמול שכותרתו "אודי ראית ??" אם זה בסדר, אשמח שתעלה את תגובתי, ואם בא לך אשמח גם לתגובתך. מאחלת לך שבת רכה נעימה ומלטפת. שלך מקרוב-במבי.

וזה מפריע לי שידעתי שהיא נוסעת כבר היום לחופש (וזה בגלל שביקשתי עוד פעם להיפגש או לדבר, אז היא אמרה לי). למרות שהיא לא הסכימה לענות אני מנחה שהיא טסה, אמרה מס' פעמים שלא תוכל להיות זמינה. מבחינתי למרות שהפגישה הבאה הייתה צריכה להיות ביום שני, אני מרגישה שהיא כבר לא נמצאת איתי עכשיו.. היא חסרה לי. אני צריכה שיגיע יום שני כדי לעבור אותו, אני יודעת שהחופש יעבור בסדר(גם אם אולי יהיה קצת קשה), כדי להתחיל בעצם את הזמן שהיא לא נמצאת איתי ובשבילי. ואני גם יודעת שהיא חושבת ודואגת לי... היא כ"כ טובה בשבילי

היי חנה, מבינה אותך שקשה לך.. גם לי קשה.. וגם אני בטוחה שהמטפלת שלי טסה עם המשפחה שלה.. לאכול בטח איזה קוראסון בפריז.. לפחות את יודעת שהיא חושבת עליך.. זה כבר מנחם :) נעבור את זה ביחד!

מקווה שנעבור את התקופה בשלום ושתיגמר מהר... למרות שעוד לא ככ התחילה (:

אודי, האם הומור הוא מנגנון הגנה? אני מתארת לעצמי שאתה משתמש בהומור בטיפול, זה מתאים לך :) ..אז גם בטיפול שלי יש הומור וזה מצויין אפילו....אבל לפעמים זה קורה כשממש רע, רק ככה אני מתמודדת עם זה.....כאילו לא ברצינות, למרות שזה מאוד רציני....... ולפעמים אני פשוט יורדת על עצמי....פה זאת כבר בעיה.....הומור ציני רע כזה.....לא יודעת, זה קשור לדימוי עצמי נמוך? היא לא ממש נותנת לי כשמגיעים לזה...היא פתאום רצינית בסיטואציות האלה, לא משתתפת בזה...מה דעתך?

אני יכןלה לאמר משהו? הומור הוא חמקמק....... נראה לי שמה שאת מתארת זה ירידה עצמית. צחוק שמכסה על הרבה...... איזה דברים? הומור טוב הוא הומור שמרחיב, שמאפשר. הומור שמגדיל אותך, ולא חלילה מקטין..... לא יודעת אם אני מובנת..... מאחלת לך שבת שלווה ושקטה. הילה

הוא גם שאל אותי בשלב מסויים בפגישה האחרונה כשהכעס צבע הכל,אם מרגישה שההפרעה(של היציאה הנוספת הזו שלו)היא אנושה.? ולא הבנתי בכלל את השאלה ואת כוונתה ,ולא קיבלתי גם הסבר שהבהיר לי. ואני היתי שמחה שתגיד לי אתה אודי ,בתור מטפל, מה כוונתה של שאלה כזו ולמה נשאלה??מה בעצם רצה לבדוק דרכה לגביי? תודה.

הי אודי.הרבה זמן קוראת בשתיקה.ועכשיו מפרה אותה...,קראתי תהודעה של רחל רחל שכתבה שהיתה כבר תקופה בעבר שהמטפל שלה הציע לסיים את הטיפול,ואז בסוף החליטו לתת צאנס נוסף.אבל עלכן גם חששותייה,ומה יהיה אם זה שוב יגיע...,כי הרי כבר קרה.אתה בחרת להתייחס למילה שאמר לה "תמיד"...,ואותה להדגיש.אבל הרי זה כבר הוכח אחרת.כך ש...מה בעצם רצית לאמר בתשובתך זו??ואני תוהה...,גם לאור חוויה קשה שעברתי אני בעבר,סביב טיפול קודם,שהיה מאד קשה,הזמן היה מועט ולא מספיק ומספק כלל,המטפל הרגיש מסתבר בשלב מסויים שהוא "מאבד את זה"...,וכבר לא היה מסוגל לדבריו להמשיך את הפגישות הסזיפיות איתי,עד שהגיע למצב ואמר שכבר לא אכפת לו ממני,שאין לו חשק ורצון לתת לי,ושאין לו גם מה לתת מעצמו יותר.ושלא נותרה בו שום טיפת אהבה ואמפטייה כלפיי. אווץ. כשחשתי את הדבר כנטישה,הוא טען שצר לו שכך מרגישה אבל זו לא נטישה. אז אודי, אני רוצה לשאול אותך ,אם זה לא...,אז מה זו נטישה??ןעל אחת כמה וכמה כשקורית בטיפול??? ואלף אלפי הבדלות...,כשהמטפל שלי יוצא לחופש,וזה קורה לאחרונה בתדירות גבוהה וצפופה, דבר שמאד קשה לי ומקומם גם,כל האופן שבו זה נעשה והתנהל.(גם בגלל הקושי שלו כנראה).ולא הגיוני שגם זה יעורר איזו תחושת נטישה(בטח כשהכל ככ רגיש,וזה גם אישיו טיפולי אצלי ...)וגם אם הוא לא מתכוון לנטוש (לעומת הקודם...).בכל זאת יש פה משהו מקומם.כשהוא מודע לקושי ובכל זאת פועל באופן הזה,ורק בדיעבד ואחרי הכל,מבין שאולי זה באמת לא היה לעניין איתי.הוא לא ידע??ואיך אני יכולה לסמוך כבר על ההבנות שלו ,שיקול הדעת והבחירות שעושה ובייחוד כשאומר לי תמיד,שמבין אותי הרבה יותר ממה שאני חושבת.אז איך זה מסתדר בדיוק???והוא גם לא מסביר או מנמק יותר מדיי.וזה עוד יותר מכעיס.ומשאיר את זה "כבעיה שלי" כביכול.ואני גם כועסת על עצמי שמקלקלת לו ועושה לו רע והרגשת מצפון אולי קשה.זהב גם מעיק.אני עוד בסוף צריכה לעודד אותו בגלל שהורסת לו ושעכשיו הוא אולי מרגיש רע.כמובן שאני לא משווה בינהם.אין מה להשוות!ובכל זאת זה מעורר תשאלה הזו ברמה העקרונית והאישית. אודה לך על תגובותייך.ואם תוכל בבקשה להתייחס לכל שאלה בנפרד. תודה.

יש עוד הודעה שלי שלא זכתה לתגובה, והיא מאוד בודדה שם ): אם אתה עייף, אפשר גם מחר. כלום לא בוער. לילה טוב, נטע.

אין מצב שלא תפרסם את ההודעה הקודמת, נכון? פתאום לא בא לי שיתפרסם, זה מביך אותי... מרגיש לי מבחיל שהרגשתי חלק ממשהו, אני..

אין לך מושג מה עשית לי עם צמד ההודעות האלו... הרגשתי כאילו אני כתבתי אותן, מבינה ומרגישה בדיוק על מה את מדברת, הקבס הזה מהעצמי שהעזה לרגע כמעט לשמוח... (את בטוחה שאת לא איזה פיצול שלי או משהו?! ;-) ) הלוואי שתזכרי שלמרות שזה מביך בטירוף, ההודעה הקודמת עדיין נכונה...

אני לעיתים לא מבינה אם היא אמורה רק לשקף לי ולהסביר ולהצביע על דברים מסויימים ולהאיר את עיניי או שהוא אמורה בתקופות מסויימות קשות יותר (כשאני חסומה רגשית לשיחות כאלה )פשוט רק להיות שם ורק לתמוך ולהקשיב? אני מרגישה שאני רוצה שהיא רק תקשיב ותעודד אותי והיא יותר אנליטית ומנתחת את הדברים ושואלת שאלות..אבל גם מנסה קצת לתמוך ולהראות לי את החוזקות שלי כי אני שוכחת את זה לפעמים..אודי פתחתי מולה נושא מאוד חשוב בפגישה האחרונה ובדיוק נגמרה השעה ..היא עוד האריכה לי בעשר דקות (אני לא שמתי לב לשעון התנצלתי שגזלתי ממנה עוד זמן וישר קמתי )אני בדיוק כותבת לה מייל מה אני רוצה וצריכה..לא יודעת אם אשלח.. שמתי לב שאני מאוד נפגעת ועושה עניין מדברים חסרי חשיבות בזמן האחרון(לא רק בטיפול גם במציאות החיצונית)וזה מציק.מאוד. אולי אני יותר רגישה מאחרים וזה פשוט לא ניתן לשינוי.. היא אמרה לי בסוף הפגישה אחרי שהתווכחנו כמעט כל השעה ובסוף איך שהוא התפייסנו היא אמרה שהיא מרגישה שצריך להיפגש יותר מפעם בשבוע היא המליצה לי להתחיל אנליזה אצלה(אנחנו נפגשות חצי שנה עם ביטולים באמצע רק פעם בשבוע)אודי מה דעתך על זה? לפני שבוע כמעט העיפה אותי עכשיו הציעה לי להתחיל אנליזה ואני קצת מבולבלת ממנה .התבלבלתי לגמרי.

סיגל אודי וכולם הי, הזכרת לי בתגובתך אלי למטה את השיר היפה של שמשון חלפי : "ויקח הבורא בידיו את הצרור ויתן לאדם ויצו לאמר: זה צרורך, לך-לך, בכל מקום, בכל עת זה עליך לשאת! ויצא האדם לרחובות העולם וישא את צרורו ובצרור – ספורו.." (שמשון חלפי) כן, לכל אחת מאיתנו הסיפור שלה,הצרור שלה .. לפעמים הדשא של האחר נראה ירוק יותר.. גל של כאב וקנאה בטירוף "תפס" אותי כשקראתי שלימור תעבור טיפול בביתה של המטפלת שלה.. גם הצרור שאנחנו נושאים על כתפנו ובו סיפור חיינו, ניתן לשינוי.. הכנסת גוונים נוספים/ הבלטה/החלשה של צבע/ אנחנו יכולים ממש לשנות את הנרטיב, לצבוע בצבעים שונים את הצרור, המשא שעל כתפנו.. את צודקת סיגל שכל אחד פוגש את הכאב שלו במקום אחר.. נכון.. ואת גם צודקת שאמא צביה באמת מטפלת בחסד עליון.. היא אמן הנפש.. אני גם יודעת שהיא נמנעת מלגעת בי בגלל שעברתי פגיעה מינית בילדותי. אני יודעת שאמא צביה מאוד מכווננת אלי. היא באמת מאוד מאוד מיוחדת ומשמעותית עבורי. אני גם משתפת אותה בהערכה שלי כלפיה על שהיא מצליחה לעמוד איתן בכאב,בתסכול, בכעס,בזעם,ובתוקפנות שאני מפנה כלפיה כש"מתעורר" שוב גל הכאב והקנאה שלי כלפי הכלב או דמויות נוספות , כמו גם הכאב והקנאה שאני מרגישה פה בפורום. היא שותפה מלאה . אני משתפת אותה לא מעט מהרגשות שמתעוררים אצלי גם פה כלפי בנות. גם הדינמיקה שמתרחשת פה , וכמובן גם מה שאני מרגישה כלפי אודי.שזה לכשעצמו הזוי.. ואמא צביה פשוט מדהימה,מדהימה !! בדיוק כפי שאת אומרת.. ואני מרגישה שזכיתי.. ועדיין, אני רוצה שהיא תאמץ אותי ותחבק אותי כל הזמן.. :) תודה על התגובה שלך סיגל, במבי.

הייתי צריכה ממנה משהו אחרון והיא הסכימה שאתקשר. אמרתי לה שאני אתגעגע אליה.. ניפגש רק בראשון לספטמבר.. זה עוד מלא זמן. רוצה אותה איתי עכשיו!

אודי, קרה משהו! הנה, אכתוב בלי רווחים... פתאום, לשניה, משום מקום, הרגשתי חלק.. זה היה מוזר וחמקמק.. אבל נראה לי שהרגשתי...נראה לי שכן יודעת שזה טיפשי שכותבת הודעה רק בשביל זה. אבל רציתי להגיד...

מרגישים שאת מתחילה דרך... ולא מוותרת..(גם אם יהיו נסיגות)... גאה בך, וברור שאת חלק... וכיף שאת חלק...

שמלי איזה יופי! לא טיפשי, מקסים!

קשה לי מידיי. מידיי!!!!!!!!!! אני זקוקה למשהו...והוא כזה רחוק... רחל.

לא יודעת למה. בעצם יודעת אבל קשה לי להגיד כאן. אני עוד בטראומה מהפגישה הלא מתוכננת שלנו אתמול... והיא יצאה לחופש. וקשה לי. ומרגישה היום מאוד לבד כאן.

לא נוטשות אף אחד.. גם אם קוראות בשקט...ואודי מעלה הודעות משמע הוא קורא אותן :) קשה לראות אותה מחוץ לטיפול וקשה כשמטפלת יוצאת לחופש...את רעיון הפתקים אגב אני הולכת לבקש גם לפעם הבאה, עשית לי חשק :) אני רוצה לספר לך, לי יש קטע כזה דווקא הפוך, אני כל כך רוצה לפגוש אותה מחוץ לחדר, סתם כזה להיתקל ברחוב ולראות תגובה... פעם חשבתי שראיתי אותה כשנתקעתי עם האוטו...שאלתי אותה ואמרה שלא הייתה שם, כנראה הייתה משאלת לב שלי שתהיה כשאני בצרה..היא אדם וגם לה מותר ללכת ברחוב ולהיות במסעדות...אני דווקא מתפלאת שלא רואה אותה מסתובבת, היא כנראה אדם מאוד עסוק (אנחנו גרות באותה העיר) בהצלחה בתקופה הזו, אנחנו פה.

לא יודעת, כך הרגשתי היום.. שמחה שהפתקים שלה יככבו בטיפולים אחרים. בפנטזיה אני ממש רוצה לפגוש אותה, מסתבר שבמציאות זה לא ככ פשוט. אני עדיין בהלם מזה.

את באמת מאוד מתוקה. רוצה לומר לך שאני קוראת את כל הודעותייך ואת יודעת ? גם אני עושה . עדיין חלק ממש שאת משתפת.. אמא צביה ואני גרות קרוב . (5 דקות ברכב) כשאני עושה הליכה, זה באיזור שמקיף גם את הבית שלה. גם אני מציצה למכונית שלה. חיפשתי אותה בפייסבוק, מצאתי דרך גוגל את כל מקומות העבודה בהם היא מלמדת ומדריכה. כמובן ששיתפתי אותה. גם אמרתי לה:" אני יודעת שאת מלמדת פה ופה ופה..ומדריכה כאן וכאן וכאן" אם היא בהלם אולי גם באלם.. היא מצליחה להסתיר את זה. אמא צביה נותנת לי את ההרגשה שזה בסדר שאני סקרנית לדעת.. וזה עולם שחשוף.. ולגבי השיתוף שלך בחוויה המטלטלת עם הפסיכולוגית והבן שלה.. כן..חתיכת חוויה.. ואת עכשיו עם 4 מעטפות.. ואני חושבת לשתף את אמא צביה ברעיון המדליק הזה.. ונשמע שהפסיכולוגית שלך ממש ממש מכווננת אלייך והיא חושבת עלייך ואולי כשהיא תחזור מחו"ל היא תביא לך מתנה גדולה :) איתך-במבי

חייכת אותי. היא לא תביא לי מתנה. אבל את יודעת, אני רוצה להביא לה. אולי אני אטוס. אולי. הלוואי. ואני אביא לה. רק לה. למשפחה שלי לא רואה צורך. הסקרנות או יותר נכון מה שאני עושה לא טוב לי. לכן היא לא מסכימה. ואני אל אעשה זאת יותר. מקווה. גם אין לי פיתויים ככ קרובים. היא אל גרה קרוב אליי. אני מחכה למעלה ולא יודעת איך נראה האוטו (אלא אם אחפש). היא מבינה את הסקרנות מאוד, היא מוכנה לדבר על זה אבל שלא אעשה זאת. כנראה שלכל אחד אולי טוב משהו קצת אחר. אני ראיתי את הבן שלה, את מבינה? הוא עם תלתלים צהובים כהגדרתה.. קטן וחמוד. שאלתי אם הוא הקטן או הגדול שלה. אמרה שהקטן. אני אוהבת אותה ואני מרגישה שהיא שם בשבילי בדיוק בדיוק כמו שטוב לי. אני אוהבת אותה! אעדכן ביום שני בערב אחרי שאפתח את המעטפה הראשונה.. רק בשעה שלנו. מקווה להצליח (:

עצוב......הבאתי הכל לפגישה...אודי סליחה על כל מה שכתבתי פה....אני תמיד משלבת הומור כשממש רע לי..פה זה לא נעשה...אבל בפגישות כן...והיום אמרתי לה ממש רובין וויליאמס...עדין עצוב...מ.....למה זה קורה שילוב הומור שחור? אולצחוק על עצמי?

ואיך הוא שיחק את הפסיכולוג האולטימטיבי ב"סיפורו של וויל האנטינג" נכון מיכל ? ראית את הסרט ?

איבדנו שחקן ובדרן ענק!!! עצוב מאוד....

לא הודעה, בלי מילים מעורפלות. אני: שלום, אני מדברת עם ד"ר...? הוא: כן...(מופתע לגמרי!) אני: רציתי לברר אם אפשר לקבוע איתך פגישה להתייעצות ולשיחה?... הוא: כן, אבל צריך לבדוק ביומן שלי.....ביום...בשעה נוח לך?.. אני: כן, נשמע מעולה. הוא: רק מה לרשום ביומן, מי רוצה להתייעץ איתי? אני: תכתוב הפתעה..:) הוא: מחכה לך. אני: אני עדיין רצויה? הוא: תמיד. ניתקתי את השיחה עם חצי חיוך... אבל כמה דקות אחרי אמרתי לעצמי "מה עשית??? הרי את לא מסוגלת לראות אותו ולהתמודד עם כל הסיפור הזה?" מצד שני - מה יהיה אם הוא יגיד שנכון להפסיק את הטיפול??? שהוא באמת לא יכול יותר??...שקשה איתי מידיי?... הרי כבר הייתה תקופה שהוא אמר שהוא חושב שאולי נכון לסיים את הטיפול, ובסוף החלטנו לתת עוד צ'אנס. יש עוד כמה ימים לפגישה... ובפשטות מפחדת. מפחדת מהפגישה. וממה שיעלה בה. רחל.

ואפילו מקסים. קצת מפלרטט כזה :-) בהצלחה

תודה יקרה על מילותייך..! הלוואי ואהיה אמיצה וגיבורה בפגישה... ושנדבר על הכל, בפתיחות, בכנות. גם אני וגם הוא. ושבאמת נגיע להחלטה אם הטיפול הזה נכון לנו, ואם כן, מה משנים כדי שיהיה אחרת... רחל.

כוונותיה היו טובות. אבל זה הרגיש סתמי. אחרי הפגישות אני בעיקר בוכה הרבה חוזרת על עצמה החוויה של זמן שמסתיים מוקדם מדי, לא מאפשר לי להבשיל, להתמסר באופן נינוח. לא יודעת אם יש טעם להמשיך. נחיה ונראה.

היי מימה יקרה, אני שולחת לך שיר שבעבר אודי שלח לי ונתן לי כוח... לאט לאט.. https://www.youtube.com/watch?v=zCP25DuIXRk רחל.

אני זוכרת ששיתפת שנולדת פגה.. "זמן שהסתיים מוקדם מדי" "לא איפשר לי להבשיל,להתמסר באופן נינוח" ציטוטים שלך ,שינוי זמנים מהווה לעבר שלי. משהו מתחבר ?

לא רציתי להיכנס אליה היום, כי לא חזרה אליי לטלפון בבוקר. הבנתי שלהודעה היא לא תחזור אבל למה לא לטלפון. כעסתי נורא. ועוד לקחתי מונית כי היה חפץ חשוד בדרך. ואל הסכמתי להיכנס. ישבתי ליד הדלת שלה.. וכעסתי שלא התקשרה אליי. וחשבתי אם לא אבוא?? למה היא לא עונה? שלחתי לה הדועות.. היא התקשרה זה צלצל ולא עניתי. אחרי כמה דק' אני התקשתרי היא לא שמעה. חזרה אליי אחרי דקה אבל אז גם דפקתי. ישר אמרתי לה שאני כועסת ולמה היא לא חזרה אליי, ואז הבינה שהיא לא קיבלה את השיחה בכלל... ואמרה שהיא מבינה שאני כועסת שראיתי אותה אתמול, לפחות כך ידעתי שנפגשנו..

לשבועיים. היא הביאה לי ארבע מעטפות ומזל שהן מודבקות. שאלה אם אוכל לפתוח אותן רק בשעה שלנו, נראה לי שכן... שאלתי אם היא כתבה אותו דבר, כי מה כבר היא יכולה לכתוב, שהיא חושבת עליי ודואגת לי ושהיא מקווה שאני בסדר. אמרה שלא אותו דבר אבל דומה (: אני אוהבת אותה! היא אמרה שהיא רואה את ההבדל משנה שעברה ושהיום היא רואה שאני יותר מצליחה להתמודד... וחלק מהפגישה הייתי בלי שמיכה על הפנים והיא אמרה שהיא ממש שמחה, למרות שממש כעסתי עליה. היא נוסעת מחר לחופש ואמורה להיות לי פגישה היום עוד מעט, עם מישהי אחרת ואני רציתי אותה אח"כ, עוד לא יודעת בוודאות אם אצטרך, אבל אם אצטרך זה אומר שאני ממש צריכה. סיכמנו שבערב אם אצטרך אתקשר. אודי, אתה מאמין שראיתי את הבן שלה ואותה?! אווף אודי, זה יירגע מתישהו? זה חייב להירגע. היא אמרה שכשראתה אותי אתמול היא חשבה לעצמה שבטח ממש קשה לי בטח יום אחרי פגישה שבה היא עוד יותר הציבה לי גבולות וגם כי זה רגע לפני שהיא יוצאת לחופש...

איזה רעיון מקסים היה למטפלת שלך!! כל המטפלים/ות צריכים לאמץ אותו!!.. איזה כיף לך!!!!! נראה לי שזה עוזר לעבור את הימים האלה כשהנוכחות הפיזית שלה חסרה..... רחל.

לפחות מישהי התייחסה אליי. מאז אתמול מרגישה בסערה.

ראית מה קורה לי כשהכאב והקנאה מוציאים אותי מדעתי ??? אני מתנהגת כמו לא נורמלית :( כל כולה, לימור -משתתפת חדשה שלא יודעת בכלל מי אני ומי זו אמא צביה.שואלת שאלה תמימה ואני ככה מתנפלת ועונה לה כאילו שהיא בכלל מכירה אותי.. איזו פדיחה . לימור שאלה שאלה תמימה לגבי מה שמקובל,מוזר ועוד של מעבר עם המטפלת מקליניקה שבמכון מסויים לבית הפרטי של המטפלת.. :((((((((((((((((( אודי :(((((((((((((((((((((((((((((( הלב שלי מתפוצץ מכאב. למה אמא צביה לא מזמינה אותי לבית שלה ????? גם אני רוצה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אודי :(( שמעת פעם שמטופל מת משברון לב, מכאב שלא הצליח להכיל ומקנאה מטורפת ?????? אתה יודע אודי שאמא צביה הכניסה את הכלב שלה הביתה ??? למה רק הוא ??? אני שונאת אותו. גם אני רוצה אודי :(((( וראית איך שלימור ככה בפשטות אומרת כזה דבר.היא תעבור לבית של המטפלת שלה. כל כך פשוט ????? זה כמו שיבואו ויספרו בכזו פשטות איך המטפלת שלהם חיבקה ועירסלה ושרה להם שירי ערש וסיפרה להם סיפורים מרגיעים לפני השינה. וכיסתה אותם בעדינות בעדינות ונתנה להם נשיקה רכה על המצח. אודי, אני מרגישה שאני מתה !!! וכן, שתדע לך שזה גם מה שרציתי לבקש ממך ולא העזתי פתאום. כל מה שכתבתי עכשיו.כן. זה מה שאני רוצה. זה מה שאני צריכה. אודי, אני אמורה להפגש איתה עוד מעט. אני לא הולכת אליה יותר!! תראה מה קורה פה.המטפלות האחרות מכניסות הביתה, מחבקות,מלטפות ואני לא יודעת מה עוד. רק אמא צביה בחיים אבל בחיים !!!!לא חיבקה אותי ואפילו לא נגעה בי באצבע הקטנה שלה כאילו אני מצורעת. מה אני מצורעת אודי ? למה רק אמא צביה לא מחבקת אותי אף פעם ??? לא מסכימה יותר!!! היום אני כן אגיע אליה. אתיישב על הרצפה ואחזיק לה את הרגליים. אחבק לה את הרגליים ואניח את הראש עליה. מה היא תעיף אותי ????? אז מה אני לא אגיע אליה בכלל.בחיים לא אגיע אליה יותר. מי צריך בכלל ???? אודי אני רוצה למות

ולא ערסלה ולא אהבה הייתי היום . זה יחידה נפרדת, לא ממש בבית שלה. וגם משמש (גנראה) עוד אנשים , לא בטוחה. וזה היה קצת שונה , לא הרבה. כמו קליניקה אחרת, לא כמו בית. וזה לא שהיא חברה שלי או אוהבת אותי יותר וזה לא שהכל מושלם

אודי, למה התכוון המשורר באמרו-"שמה שיש לך הוא מצויין"? אתה מתכוון לכך שהקנאה שלי בגילוי קירבה לאחרים מצביעה על כך שאולי הרגשתי מתישהו בינקות קצת קירבה שהופסקה משום מה, (אולי בגלל שהגיע כלב הביתה :)) ? שאלמלא הרגשתי טיפונת קירבה גם לא יכולתי לקנא ? כי החוויה הזו של הקירבה לא היתה מוכרת לי ? זו כוונתך אודי ? ואם באמת מתישהו הרגשתי טיפונת קירבה.כלומר החוויה הזו קיימת בתוכי, יש תקווה למשהו ?? ואם כן, למה ?? במילים אחרות, יש תקווה שפעם אוכל להתערות חברתית עם אחרים ממקום זורם ואותנטי ? אתה יודע אודי ? אני מוזמנת ע"י חברים. אנשים אוהבים להיות בחברתי, אבל אני בעמדה מאוד ספציפית.אני "בתפקיד": "המטפלת המקשיבה, מכילה,משקפת ולפעמים כשמבקשים אף מייעצת טיפונת. אחרים לא מכירים את הטירופים שלי. הטירופים על העוצמות שלהם יוצאים אצל אמא צביה, בבית (עם בן זוגי) ופה בפורום. אלו המקומות היחידים שהטירופים שלי מתנקזים. רוצה גם להזכיר לך אודי שאמרת ללימור שתגיב לה להודעה החדשה שכתבה. מאחלת לך לילה רך ונעים. אוהבת אותך-במבי.

ראיתי אותה מתחת לבית שלי בבית קפה. היא טוענת שחייכה רק אני שמעתי היי. כשפעם דיברנו בטיפול אם ניפגש אמרה שהיא תתן לי להחליט אם לפנות... לכן היה לי מוזר ששמעתי היי. זה מקום ממש ממש קטן ועברתי בו רבע שעה לפני וחיפשתי את חברה שלי. עברתי צמןד לשןלחן שלה ןלא.ראיתי כלום. היא אמרה לי עכשין שראתה אז. כשחזרתי עם החברה עברתי צמןד אליה ומרןב הלם פשןט.ברחתי. כשראתה את ההפתעה על פניי הבינה שלא ראיתי אותה קודם... אני לא זוכרת את.הרגע הזה... ממש במעומעם. היא אןמרת.שהן בדיוק שילמו ןהלכו... היא חושבת שזו כמו טראומה בשבילי... כשנכסתי כןעסת היום אמרתי לה למה לא ענית לי... ואז היא אמרה שהיא מבינה שאולי מכעחס שנפגשנו... אז כך ידעתי שאכן נפגשנו. אווף... אני כל יום עוברת שם... לא רוצה לעסוק בזה כל הזמן.

אודי, אני לא בן אדם תוקפני. בכלל לא. אני גם לא בן אדם שצועק ואוהב לעורר מהומות. כשיש עימות בין אנשים, אני בד"כ מתרחקת. אבל אתה יודע מה אני לא יכולה לסבול? אני לא יכולה לסבול פגיעה בחלשים. כשאני רואה אנשים שפוגעים במישהו יותר חלש מהם או במישהו שאני רואה בו כפגיע, יוצא ממני זעם. זעם גדול. לפעמים אני די תוקפנית. זה גם יוצא פה. הבחנת בזה? מה אתה חושב? נטע.

אודי, אני בכלל לא במקום של להתגעגע... ואני כועסת עליו!!! אין לי באמת סיבה לכעוס... ולמרות שכבר עברה שנה של טיפול מאוד אינטנסיבי, לא הצלחתי למצוא אצלו חסרונות... מוזר... הוא לא מבטל פגישות, לא מאחר, מוסיף זמן כשצריך, מאפשר קשר בין פגישות, סובל אותי כשאני כועסת ומפחדת, ומכיל את התוקפנות שלי. הוא זוכר כל דבר ודבר שאני מספרת לו, והעיניים שלו מלאות בהבנה ורוך. רוך טוב ולא רוך רע. אז למה בכל זאת אין געגוע??? רק כעס. כעס כזה שבוער בתוכי ומכאיב לי כל כך. על מה אני בעצם כועסת? הרי אני הכי מפרגנת לו בעולם. משמח אותי לחשוב עליו רגוע ונח. אז מה בכל זאת קורה לי. אודי? נטע. אודי, גם אתה זוכר דברים שכתבתי בעבר, ולפעמים מתייחס אליהם. זה מרגש אותי מאוד. אז תודה.

היי אודי, קרתה לי פדיחה רצינית. חזרתי הביתה אחרי הפגישה עם הפסיכולגית. פתאום אני רואה שהמכנס שלי קצת רטוב. לא יודעת מה זה היה. זה בחיים לא קרה לי. אני לא יכלתי להכיל את אי הוודאות אם זה עבר לכורסה שלה ואם יש כתם. באמת שרציתי לבכות. התקשרתי אליה והסברתי לה מה קרה ואמרתי שאני רק רוצה לוודא שזה לא עבר לכורסה. היא אמרה לי שלא, ועכשיו אני פוחדת ממה שתחשוב עליי ואם אני מגעילה אותה. מה אתה חושב אודי? אני אגעיל אותה עכשיו?

טוב שהתקשרת כדי להסיר את הספק.. זה נשמע לא פשוט... מבינה אותך

מבינה את חוסר הנעימות כל הכבוד על האומץ להתקשר ולשאול. אני רק יכולה לומר שזה מסוג הפדיחות שנשכחות לאחר יום יומיים. משני הצדדים.

אני מלכת הפדיחות.. כל תזוזה שלי היא פדיחה. גם אצל הפסיכולוגית. כל כך הרבה פעמים יצאתי ממנה וחשבתי לעצמי שאוי ואבוי מה עשיתי ושלעולם לא אגיע אליה ומה היא תחשוב ושצריך לקבור אותי באדמה. בסופו של דבר או שהיא לא שמה לב או שבעיני זה הרבה הרבה הרבה (הרבה) יותר גרוע ונורא מאיך שהיא חוותה את זה ומבחינתה זה לא היה עניין בכלל. תמיד זה כך. כשזה קורה לך את בטוחה שזה הדבר הכי נורא בעולם, בעוד שאחרים לא רואים את זה כמוך. אני בטוחה שאת לא מגעילה אותה, היא בטח לא חושבת על זה ואולי אפילו תשכח עד הפגישה הבאה. וגם את תשכחי את זה בעוד כמה ימים.

שלום, שמי X, אני בת 21. אני לא זוכרת מתי שמתי לב לזה, אולי בשלב שכל הילדים בכיתה נשארו בגובה מסוים, ואני צמחתי למעלה...אולי בגלל שהיה לי אירוע לא נעים בגיל 5, אולי זה פשוט קורה לנשים בימינו. אין לי בעיית ביטחון עצמי-גופני, אני חושבת שאני יפה ומושכת ובזה אין לי כל ספק. הבעיה נוצרת בכל מיני סיטואציות בהן אני עוצרת את עצמי כשיש נוכחות גברית, נועלת את שפת הגוף הרגילה שלי ומנתקת קשר עין. המגעים היחידים שלי עם גברים הם בעבודה, בבסיס בצבא שהיה, כלומר- במקומות בהם לא הייתה לי ברירה. אפילו בשתי מערכות היחסים שהיו לי, הרגשתי שאני לא לגמרי משוחררת, ולא לגמרי מוציאה את הצד ה"מפולפל" שלי שבא לידי ביטוי במפגשים עם חברות. אולי בגלל זה לפעמים הרגשתי חוסר ביטחון, סוג של החמצה והרגשה שאני לא עמוקה ומשוחררת כמו שהייתי רוצה להיות עם בן זוגי. העניין הזה מפריע לי בחיי האישיים, אני כמו בתוך בועה שמגנה עליי מהפחד להידחות. מאוד רוצה לשנות את קו המחשבה הזה. אני רוצה להרגיש מוערכת בזכות עצמי, באמת להתנהג איך שאני בלי לפחד מה יגידו. אפילו במערכת יחסים שהייתה מבוססת על סקס בלבד- חשבתי כל שניה על מה יוצא לי מהפה כדי שיציג אותי באור הכי טוב. בנוסף לתגובה אשמח להמלצה אולי לטיפול פסיכולוגי? תודה רבה.

לקחתי כדור כבר לפני שעה לפחות.. לא יודעת מה קורה לי. הסדר יום שלי משובש לגמרי. אני מרגישה לא מתפקדת. לא מצליחה לישון וגם מתעוררת באמצע הלילה/ בוקר. עכשיו אני חושבת שזה קשור לזה שאולי ראיתי אותה, מרגישה שזה מגוחך שאני אפילו לא יכולה לדעת אם באמת זו היא. לפחות אנחנו נפגשות מחר, אחרת הייתי מתקשרת. גם עכשיו אני רוצה להתקשר אבל מאוחר. לו רק הייתי יכולה לשלוח הודעה... אולי אתקשר בכ"ז. אני לא מסוגלת להירגע. אני צריכה לדעת אני צריכה שתרגיע אותי. די, אני עומדת להשתגע. אני תכף נכנסת להתקף חרדה... אני אשלח לה הודעה, אם היא ערה? אבל היא לא מסכימה. אבל מאוחר ואני צריכה אותה. אוף. לא יודעת מה לעשות. מפחדת לשלוח, מפחדת שהיא תענה ושאם זו לא הייתה היא, היא תחשוב שאני סתם מטרידה אותה. נראה לי שאשלח עכשיו, עוד מעט באמת יהיה מאוחר. די, הלב שלי דופק. אני אשלח לה, זה מרגיש לי מקרה חרום... שלחתי. אני יודעת שאם היא תוכל היא תענה... אבל יש בעיה כי היא אמורה לא לקרוא את זה כי אני אמורה לא לשלוח. אני לא מצליחה להירגע. אני צריכה עזרה דחוף. אתמול ניסיתי להיכנס לצ'ט של ערן ולא ענו לי. והצט השני כבר לא היה זמין בשעה כזו מאוחרת. בסוף מצאתי מישהי שהתכתבה איתי עד שנרדמתי. קשה לי. אני רוצה שתענה לי. עברו רק כמה דקות. לא מצליחה להפסיק לכתוב, אבל אולי זה גם גורם לי לא להירגע עוד יותר. אני משתגעת... ממש. ורק אתמול היא דיברה על גבולות, ואני כבר לא שולחת הודעה, ויכול להיות שהיא לא תרצה לענות לי, אבל אולי היא תתקשר ותאמר שראתה אבל לא קראה ותשאל מה אני צריכה. זה גם טוב. אני רוצה לדבר איתה רגע, רק שתגיד לי אם זו הייתה היא. אחרת אני לא אצליח לישון היום. הלב שלי דופק מהר... אני צריכה עזרה. אני לא מצליחה להפסיק. תעזרו לי. אני לא אכתוב יותר מהודעה אחת כי אז לא אצליח לעצור את עצמי, אבל זה קשה, כי אני לא יכולה לחכות ולדעת אם בכלל היא תענה. כבר אחת עשרה ואולי היא ישנה, הגיוני שהיא ישנה. עברה חצי שעה והיא לא ענתה. מה הסיכוי שתחזור אליי היום? איך אני אשן? לא אשלח עוד הודעה ולא אתקשר, אבל זה לא הוגן.. הייתי מתקשרת אם הייתה שעה נורמאלית יותר, אבל לא יכולתי להתקשר כי היה מאוחר אז שלחתי הודעה. אז אולי היא לא מגיבה בגלל שזו הודעה.\ אני אסיים עם ההודעה הזו.. כי נראה לי זה סוחף אותי יותר מדי.

אני חושבת שראיתי אותה ליד הבית שלה. ההזוי הוא שאני לא בטוחה שזו היא. יש איזה בית קפה קטן ממש מתחת לבית שלי, היא בכלל גרה מחוץ לעיר. קבעתי עם חברה שם. ירדתי למטה לבית קפה וחתכתי אותו (הוא בית קפה על שביל כזה), כדי לחפש אותה ולחכות לה. לקח זמן עד שמצאנו אחת את השנייה. חזרנו לשם יחד ואז אני חושבת שרואה אותה, עוברת צמוד לשולחן שלה, היא אומרת היי, אני ממלמלת היי, אפילו לא מסתכלת ואומרת לחברה שלי בואי. הלכנו למאחורה של הבית קפה אמרתי לה אנחנו הולכות למקום אחר. היא לא הבינה למה. אמרתי לה כי זו הפסיכולוגית שלי (היא חשבה בהתחלה שזו מישהי שקשורה לעבודה). יש מקום קרוב אחר ורציתי שנלך לשם, אז הלכנו לכיוון, וזה היה ללכת במקביל לאיפה שהאנשים יושבים, ואז ראיתי שהן קמו (הן היו שתיים והיא הייתה עם ילד), אז התיישבנו במקום שלהן, ואני עם הגב כדי לא לראות. שאלתי את הבעל בית אם הן קמו בגללנו, הוא אמר שלא. הוא הכיר את השנייה ולא ידע מי זו האחרת. מה שהכי מוזר לי בכל הסיפור שאני בכלל לא בטוחה שזו היא. מישהי אמרה לי היי, ואני לא יודעת מי זו... אולי כי אני בקושי מסתכלת עליה. וגם עכשיו זה היה לשנייה. אבל כנראה שכן, כי הן קמו והלכו. מצד שני, מה הסיכוי שהיא תבוא לבית קפה מטר מהבית שלי?! והיא גם יודעת שאני גרה ברחוב הזה. מחר אשאל אותה, אם ראיתי אותה אתמול? (מביך שאני אפילו לא בטוחה). ואז אעדכן כאן.. רק אל תצחקו עליי אם זו לא הייתה היא...

היא לא חזרה אליי... קצת מעצבן, אבל אתגבר. כבר לא אתקשר כי עוד מעט ניפגש...

קבעתי פגישה נוספת....יעלו שם הדברים.

יופי. זה ממש משמח שתוכלי לדבר איתה. מה את חושבת??? ;))) הילה

שוחחנו..היה טוב ומכיל..היא יודעת להרגיע..תודה לך יקרה...