פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני קוראת הודעות (כמו של גלי מפעם אבל לא רק) וזה מעורר בי חרדה. האם באמת יש מטפלים שאומרים למטופלים שלהם כאלו דברים??? אני תוהה אם אכן יש מטפלים כאלו אטומים וחסרי רגישות או שזו נקודת מבט מאוד מסויימת (ואולי מעוותת) של חלק מהכותבות פה. אני תוהה האם יש מטופלים "קשים" ותובעניים אשר "מוציאים" מהמטפלים שלהם ציניות ותוקפנות? האם המטפלים האלו מטפלים בעצמם על מנת שיצליחו להכיל את אותם מטופלים "קשים"? זה די מדאיג אותי. מפחדת שגם הפסיכולוג שלי "יתהפך" עלי, שגם הוא לא יוכל להכיל אותי. אנחנו בונים בנינו אמון והכל כל כך רגיש ושביר. מפחדת שהחרדה שלי תהרוס הכל. הוא בחו"ל ואני בסדר עם זה ממש, ודווקא ממקום טוב של פרגון וחיבה. אני מחבבת אותו ממש. אני רגועה ויודעת שאם היה משבר, הוא היה זמין עבורי גם בחופש. זה מרגיע אותי מאוד. דווקא הידיעה הזו מאפשרת לי "לשחרר" ולא ליצור איתו קשר. נטע.

רוצה לספר לה שאני טסה... אבל יש עוד יותר משבוע. אנחנו אמורות להיפגש ביום שני, לא הקרוב אלא הבא. אני מאמינה שהיא כבר חוזרת לפני מהחופש. שייך להתקשר אליה בראשון? לא כדי לספר לה אלא פשוט לראות אם אפשר לסדר עוד פגישה או להאריך... אודי, מה אתה חושב? אני גם בטוחה שבמכתב האחרון היא תכתוב משהו על זה שתכף נפגשות ביום שני, אז לא ככ רוצה להפריע לה. ואתמול נזכרתי פתאום שראיתי אותה בבית קפה, זה עדיין לא עושה לי ככ טוב להיזכר בזה.

היי אודי, ציינת באחת ההודעות הקודמות שלי שדווקא כאשר עבדו איתי על תפקוד חל שבר בדימוי העצמי. אז זהו ש.. הייתי בהעברת אידיאליזציה ורציתי להיות 'כמו'. פסיכולוגית גם. קיבלתי הנחיה 'לצאת לעבוד'. לאחר 2 ניסיונות תעסוקתיים שהחזיקו מעמד חודשים אחדים, בפעם השלישית ששוב אמרה לי 'קודם תמצאי עבודה' בחרתי לפנות לסיוע שיקום ומאוחר יותר התערערתי ממשמעות הצעד- לא חשבתי על כך לפני כן כי הייתי עסוקה בניסיון למלא את הנחיית הפסיכולוגית המואדרת שהיא הסמכות, ובטח יודעת מה צריך כדי להעשות פסיכולוג.......... אני לא ממש מבינה את הבלבול של עצמי שם- כי אם רציתי להיות פסיכולוגית אז צריך ללמוד פסיכולוגיה. למה הייתה לי מן ציפיה שהיא תוכל לגרום לזה או לעזור בזה רק כי היא פסיכולוגית בעצמה? משהו בתפיסה שלי שם לא היה מחובר לחוקי המשחק של המציאות עד הסוף. אבל השאלה היא האם היא לא הייתה צריכה לזהות את זה ולהתייחס לזה ולא סתם להורות מתוך סמכותה שאצא לעבוד קודם, כי כך נגררתי למעשים ללא הבנות ועיבוד, גם ללא התייחסות קוגניטיבית לקשיים שהיו לי בעבודות קודמות שניסיתי לעבוד בהן. באיזשהו מקום גם הרגשתי שהבעיה היא שרציתי עבודה משמעותית יותר בין כה וכה.

מרגישה יותר טוב אבל עדיין רוצה להרגיש מוחזקת מהר לי מידי השיחרור הזה שלו.שאעדכן במידת הצורך וניפגש במידת הצורך.... אני רוצה שהוא ירגיש את הצורך ולא תהיה לי חובת ההוכחה... מבינים?

ואת הרצון הזה.

ראשית,אני מעלה הודעה חדשה כי שמתי לב שלעיתים ,בגלל אולי עומס הודעות,כשאני עונה בשירשור זה לא תמיד שוב מקבל תגובה(אודי יש שתי הודעות ממני למטה כתגובה לדברים שענית לי,אבל הן כבר לא נענו מצדך, למרות שפורסמו.). בכל אופן,כרמל, זה בסדר גמור שכתבת.להיפך, מעניין לשמוע התיחסויות. ואודי תודה שהגבת.זה חשוב לי מאד. אכן ההודעה האחרונה היתה ארוכההההה מאד. העניין עם רווח אחרי הנקודות,זה משהו שלדעתי קשור לכתיבה במחשב ואיך שזה יוצא.לא הייתי ערה לזה.ואולי...,גם בגלל שבאמת היתה ארוכה מאד,השתדלתי גם שלא ליצור עוד רווחים שיאריכו אותה עוד יותר.אבל...מה שכן,ההודעה לא נכתבה באיזה "קריז" או שצף קצף , כפי שיצאה ונחוותה.אבל אני יכולה להבין את הקושי שבקריאתה,וההצפה שהורגשה מעומסה.מקווה אבל אודי,שלמרות הקושי כן קראת את כולה. ? כרמל- כשאני אומרת לו באותו רגע "לא", אני מרגישה כך ומתכוונת לזה! זה לא "לא" שמתכון ל "כן"...,אבל נמנעת. אלה שאחכ ובדיעבד,ולעיתים גם באותו הרגע,הייתי רוצה להרגיש אותו אחרת.ושלא מוותר.והוא יודע את זה.ובוחר משומה להגיב כך.ואז...שוב זה מכעיס.כי אנ י מצפה שאם מכיר אותי ומבין אותי ואכפת לו, שידע איך להתנהל מולי. וברגישות. ומעבר לזה,באמת לעיתים לא ברורים לי שיקולייו כמטפל.שמחליט שלא להגיב, ולמשהו שנראה לי משמעותי. ובסופו של דבר גם שלא השאיר לי כתובת למקרה שאולי שיניתי דעתי (כמו שהוא יודע שעלול לקרות).ולא התייחס למה שהעלתי. וזה הרגיש לי חוסר רגישות ואכפתיות. ונמאס לי גם להגיד את זה כל פעם(זה כבר נאמר בפעם ההיא, וטחנתי לא מעט על זה )וזה מרגיש לי מבזה לחזור על זה שוב ושוב.וכשאין באמת גם מענה. אודי , אם הייתי יכולה לאמר את כל מה שאתה מציע לי, לא היתה בעיה : )....זה היה מוגדר "טיפול" כמו שצריך. הבעיה שכשאני פגועה וכועסת ומרגישה את חוסר האונים הזה וחוסר השוויוניות הזו מעצם התפקידים האלו, ואת זה שהוא פועל איך שפועל,ואז אני צריכה לשבת ולהגיד את הכעס שלי, את זה שכתבתי פה, את הלבד וכו וכו...אני לא מסוגלת! זה עוד יותר מכעיס אותי.וסוגר אותי.ומרגיש לי כאילו "הרצחת וגם ירשת"??מין משהו כזה. לא מספיק שככה אתה בוחר להתנהל, אחכ אני עוד צריכה לשבת ולדבר את רגשותיי איתך,ולספר ...??זה מבזה אותי.אני מרגישה מושפלת וקטנה.בייחוד שבסופו של דבר הוא לא ספר אותי.ויצא...לחופש שלו,כשאני נשארת טרודה כאן. ויש גם תפעמים שכן מצליחה לכעוס ולאמר את הכעס, אבל זה בגדר האשמות הטחות ביקורת ציפייה ואכזבה ..., כי כך אני מרגישה. ולא מסוגלת איתו, כשהוא המושא, ליצור במקביל גם שיח אחר מהמקום הכעוס הזה שלי, ולנווט אותו לכאב, לקושי וכו וכו..., בייחוד שזה ככ לא הדדי.(ואת זה דווקא כן אמרתי לו,ודי הרבה.) אז...מה עושים?? הכעס באמת צובע ולא מאפשר. מנגד,זה מכעיס. ואולי אני לא מתאימה לטיפול שכזה?? אם לא מסוגלת למה שטיפול דורש ומציע? וכשהרבה מהזמן הכעס מדבר , אבל כנראה מבלי להצליח לדבר תצמו באמת. מרגישה בפלונטר. וכשיחזור...,לא בא לי לבוא. זהו הוא נח,נפש,חזר, ואני מתייצבת לפגישה. לא בא לי. גם אם רוצה.כי אני גם יודעת שהכל יצבע....וגם, בא לי לעשות לו "דווקא" להחזיר לו, שירגיש שכועסת.., אם זה בכלל ישנה משהו. בטח...הוא בעיקר יתבאס, מזה שהמשכורת החודשית תקטן(אני סתם רעה עכשיו.אבל ברור שזה גם מרכיב נכבד.וקשה לי גם עם זה).כולל שהיתי רוצה אני לצאת איתו לחופש.|(במקום אשתו או המשפחה שלו...), ונראה לך שאני אהייה מסוגלת להגיד לו משהו כזה..,??? ממש לא. בטח כשאין לי מושג איך ומה הוא מרגיש כלפיי. ומרגישה כמו ילדה קטנה מפגרת. עוד יותר. מקווה שהפעם היו יותר מרווחים,למרות שהיו רגעים שזה נכתב בעצבים....

(אודי, בוא נעשה תרגיל, טוב? בוא נעצום עיניים אני יעצום עיניים ולא אראה כלום גם אתה תעצום אולי תחזיק לי ידיים, בכאילו וככה. אודי, זה לא, זה לא, זה לא.... זה מה שאני יגיד לך טונות של עצב היום... )

עצם המציאות שלי גורמת להרס של אחרים. ולא, אני לא מדברת מתוך רגשי נחיתות לא ריאליים, אני לגמרי מקורקעת ומציאותית כרגע. זה לא משהו שאני עושה / אומרת. זה עצם היותי. אמנם הכוחות ההרסניים נמצאים והורסים גם בלעדי, אבל המציאות שלי בהחלט מגבירה את זה. הלוואי שלא הייתי.

זה לא תלוי בי. לא יכולה לפרט, אבל כפי שציינתי - זה לא קשור למעשים שלי. מה שבעצם אמרתי זה, שסיוט לחיות בתוך זה.

לא רוצה אף אחד בחיים שלי

מזכירה... המטפלת שלי אחרי הריון ולידה... היום כשדיברתי על הצורך להרגיש אותה איתי היא אמרה שכלום לא יכול להשתוות למשפחה ולזה שהמשפחה שלה יותר חשובה לה ממני... שזה שלי אין משפחה ולכן אני מחפשת אצלה יותר אר שהבעיה אצלי ולא אצלה.... חזר והתי מהפגישה היסטרית ביקשתי להסתמ איתה היא סירבה יש לה ספר אגו כשהיא קובעת שאין אז אין בלי חריגות... כתבתי לה שאני חותכת את עצמי ולא חוזרת לטיפול... לקחתי מלא כדורי הרגעה וחתכתי את עצמי... איך אפשר לסמוך על מישהו שככה מפנה עורף מחוץ לשעת הפגישה בשם עקרונות על כך שצריכים להיות גבולות אפילו שזה יוצא דופן ובכלל לא רגיל שאני פונה אליה. נמאס לי ממנה ומהחיים כולם. שום דבר לא מרגיש ששווה את ההשקעה הבלתי נגמרת שלא מביאה שום תוצאות. נמאס...

שנהיה בקשר, נכון?

אם זה שהמטפל שלי בטיפול הגיע למקום הזה שהוא אומר לי: "אני לא יודע אם אני יכול לעזור לך, אם אצליח לעזור לך או שלא, או אפילו יכול לקלקל ולפגוע לך בנפש יותר" - זה לא סימן שצריך לסיים את הטיפול?... לתת למישהו שכן מאמין שיכול לעזור...??.. ואם הוא לא מאמין, אז איך אני אאמין??? ואולי אי אפשר להאמין ככה בכלל???? (ועוד חסרת אמון שכמותי....:(... רחל.

בפגישה האחרונה המטפל שלי אמר לי (לא אני) שכל חוויה שלי מסתיימת בכישלון, בלא טוב, בתחושה שזה לא היה נכון או שהייתי צריכה לעשות את זה אחרת....וגם בטיפול, לא משנה מה הוא יעשה אני אתפוס את זה ככישלון, שקרובים יותר ומוצפת - אז מרגישה שהוא לא מכיל אותי, ושלא קרובים ורחוקה, אז מרגישה שהקשר לא נוגע ולא עוזר ולא מקדם אותי וכו'.. ולי זה צרם. אז מה הטעם בטיפול איתו, ואולי בחיים בכלל, אם הכל יסתיים בכישלון?.. יודעת שעושה המון טעויות בטיפול, ויודעת שגם הוא עושה טעויות בטיפול, אבל דווקא המקום שלמרות הכל זה בסוף ישתלם, שבסוף יסתדר, שבסוף יהיה טוב ואצליח להכיל אותי עם כל החלקים הטובים והפחות טובים - מחזיק אותי, לא נותן לי לברוח. עד הסוף. עד היום אני נשארת בטיפול, כי אני מאמינה שזה לא יסתיים בכישלון, וזה מה שמחזיק אותי. אם לא, מה הטעם? אולי הוא טועה?.. רחל.

חנה אני גאה בך! תהני :))

תמיד כיף לטייל. וזה עוד משהו שמאד רצית, אז יהיה עוד יותר כיף. זו פעם ראשונה שאת טסה לחו"ל? את לא חייבת לענות אם לא מתאים..

תודה לכן חנה, נעמה, לאה, סוריקטה, הילה, מיכ ונטע. רק עכשיו ראיתי את התשובות לשאלה שלי על אהבה מהמטפלים... תודה על הכנות.... הלוואי שהייתי פשוט מרגישה בזה בלי צורך לשאול אותה

בהתחלה מאוד התעסקתי בזה. זה לא שהיום לא, אבל אולי הצורך לשאול על כך פחת. אני יודעת שהיא 'אוהבת' אותי וברור שלא כמוני.. ובכל זאת לפעמים זקוקה לתזכורת (:

אני שמחה שהיא חושבת עליי... וטוב לי שיש לי את זה. וכנראה שיהיו שתי פגישות לפני שאטוס. אני ממש שמחה בשביל עצמי (:

הי אודי וכולם, נפגשתי עם רופא הנפש המטפל שלי, אחרי כחודש שלא ראיתיו. זה עזר ועדיין עוזר לפרק זמן להפחתת האגרסיות הפנימיות. יותר מכל תרופה. שיהיה שקט. שלכם, סוריקטה

סוריקטה, נעים לשמוע. מקווה שזה "דלק" להרגעה בימים וגם בלילות... נעמה.

אודי, לא התייחסת להודעתי מה 18/8 אבל קיבלתי התייחסות לדברים בצורה עקיפה (דרך תשובתך לברוכית). הבנתי שיש כל מני גישות בנוגע לקשר בין פגישות. יש גישות שבהן המטפל כן נמצא באופן טוטאלי עם המטופל ב"חור השחור". המטפל מספק את הצרכים של המטופל וע"י כך המטופל חווה מעין חוויה מתקנת, מרגיש עטוף ומוכל. לפעמים אני מרגישה שהוא "מגדל אותי מחדש" אבל הפעם אני עטופה ושמורה. האם הבנתי נכון? נטע.

מהפגישות האלה שאני שם-לא-שם, והיא קוראת בשמי ואני מחייכת, והחיוך בעצם ממש לא קשור לכל מה שאמרתי. והיא שואלת למה אני בוכה, ואני עונה שלא שמתי לב בכלל ואין לי מושג. והיא שואלת מה העציב אותי, העציב? כנראה שהעציב באמת. ואז בום של עצב שהתחבר למשהו, ואז שוב ריק. כלום, הכל בסדר. אולי זו תנועה של מחט שמחברת? לדקור, להעביר משהו ואז שוב לחזור לרגיל. או שאולי זה לשבור אותי ליותר רסיסים? מבלבל מידי. ומעייף שמבלבל. נעמה.

נעמה אני קוראת בפורום הזה כבר המון זמן היום פתאום השתחרר משהו והתחשק לי גם להגיב,לא יודעת למה שתדעי שאת כותבת בצורה כל כך נוגעת ומרגשת וכל הודעה שלך היא מיוחדת במינה. קצת כמו שירים קטנים. זהו, אוהבת לקרוא אותך. כ.

ממש ריגשת אותי. וגם שמחתי שהשתחרר המשהו הזה וכתבת, יצאת מהצללים. (אני מכירה כרמל אחת, שזה שמה האמיתי, והיא מאוד חביבה. אז ישר השם שלך העלה בי חיוך. :) ) נעמה.

לא יודעת מה לעשות עם כל איך שמרגישה.הוא יצא לחופש.פעם שלישית בארבעת החודשים האחרונים(כשאנחנו נפגשים 2 בשבוע).כבר קצת סיפרתי ותארתי את שהיה קודם,הכשלים כביכול,כשגם הסכים שלא טיפל בזה נכון יותר.כשהפעם לדעתו, התנהל נכון.אבל זה שוב צבע את כל התקופה האחרונה,ועורר הרבה,והקשה מאד עליי ועל הכל,ויחד עם כל עניין האסמסים שכבר דובר פה לא מעט,הכעס השתלט כולל התסכול והמועקה,כולל מרגשות האשם שלי אל מול הכעס הזה.כשבשורה התחתונה,כרגע, הוא יצא.נופש.מתנתק.משנה אוירה,נשימה,מתרחק ,ואני נשארת עם כל החרא.בתקיעות שלי.בלי חופש אמיתי קצת משלי,וגם בלעדיו.ויכולה לראות ,שהכעס הספציפי הזה על חיי שלי,קשור אלי ולא אליו.אבל... ההרגשה שכן מעיקה עליי ומכעיסה וכן קשורה אליו,אליינו,לקשר שלנו כביכול,זו העובדה שלמרות הכל ואחרי הכל,אני מרגישה אותו שוב חוזר בצורה כזו או אחרת,על אותה התנהלות ,שוב ושוב,ולמרות שאומר שמכיר אותי ומבין אותי ושאכפת לו. אז איך כשאני כותבת באסמסים לפני הפגישה האחרונה,ומעלה את עניין התקשורת בזמן החופשה,וזה מעורר אצלי לא מעט, ואחכ זה גם עולה בפגישה ,כשהוא שואל אם אני רוצה לרשום תמייל שלו ואני אומרת שלא.ושלא אכתוב לו כלום,ושחסכתי לו...,והוא רואה תקושי,תכעס,תחסימה את כל המועקה סביב הכל,אבל...בוחר שלא להגיב!לא מפתח את זה לשיח,לא אומר כלום.שותק.ואז אני נסגרת ונחסמת עוד יותר ובעיקר לא מבינה איך זה שהוא לא רואה לנכון לפתח את זה קצת יותר בכל המצב הקיים ובטח כשכבר יוצא לחופש ואני נשארת כך.?ואיך לא מנסה לברר איתי,ולמרות הקושי שלי,או אולי דווקא בגלל.וכן לתת לי בסוף תמייל שלו.ולהגיד לי למשל,אני אסמס לך אותו בכל מקרה(כמו שהציע קודם),ולהוסיף...,אם תרצי ותצטרכי תשתמשי ותכתבי,ואם לא אז לא.או משהו כזה.לתת לי להרגיש שלא משנה מה,אני רצוייה ומוזמנת.וגם אם אני כרגע(וזה משתלט עלי)מתנהגת כביכול כמו ילדה קטנה ומפגרת...,ושהוא מבין שהוא המטפל,"המבוגר האחראי" וכביכול ההורה,שלא אמור לוותר עליי.(הרי הוא זה שתמיד מדגיש כמה התפקידים שלנו לא שוויונים.אז בבקשה...שייישם גם). וביחוד לתת לי חוויה שכזו,כדי לקרב בייננו.ולעשות את המקסימום מצידו.כך אני ציפיתי..וחשבתי בדיעבד,שכך היה אמור להיות.כשהוא המטפל. אחכ שאל אם ארצה בכלזאת לבוא למחרת לפגישה קצרה, וזה יצמצם את החופשה שלו ביום אחד...,וזה סתם הרגיז,הרגיש מביך,ובטח אחרי פגישה שלמה שהיתה מעיקה חסרת טעם,ושהוא גם בחר ככה לשתוק בה ולא להתייחס .אז לא...,לא רציתי.ואחכ גם כתבתי לו אסמס הסברתי תצמי,וגם על עניין המייל וזה שלא הציע שוב לתת כתובת ולהזמין אותי לכתוב אם אחליט(הוא יודע כמה קשה לי שלא,גם כשאומרת שיותר לא אכתוב....,וגם בעצמו אמר שכשנמנעתי בעבר בכלל מלכתוב,זה היה מתוך המנעות וגזירה שגזרתי על עצמי וזה הקיצוניות השניה).אז הייתי בטוחה שאחרי כל זה,יתקן ,ויכתוב לי חזרה,וירשום לי את המייל שלו.אבל לא. הוא לא הגיב.לא התייחס.וזהו.יצא.וזה פוגע בי.ומרגיש לי שאם באמת ובתמים היה לו אכפת,לא היה "עוזב" ככה,ומשאיר אותי בלי שום התייחסות מצידו(גם אם בהתחלה אמרתי לא).גם על הפגישה..למחרת,אמרתי לא,אבל עובדה שלגבי זה הוא כן שאל שוב.(אז מה שעולה בי בכל הסיטו' הזו,זה למה את זה כן טרח והעלה שוב? כי על זה אני משלמת??וגם אם אולי זה לא נשמע טוב,כך זה מרגיש.כי אחכ כבר לא שמעתי ממנו חזרה בכלל).ואז...כשיחזור לו,הכל אמור לחזור להיות כביכול כרגיל?ושוב יגיד...שמה שהכי חשוב זה לדבר!כי זה מאד משמעותי.הכל.כל מה שמרגישה וחושבת....,ואכפת לו ממני ומאיך שמרגישה.??זה רק עוד יותר מכעיס.בטח אחרי הכל.וגם את זה אחרי הפעם הקודמת,כבר דיברתי ואמרתי.והנה זה קורה שוב.אז...??מה הטעם לעזאזל בדיבורים האלו?זה ככ משאיר אותי מטומטמת וקטנה, ושככ לא חשוב תכלס בסופו של דבר מה שמרגישה,אם זו התוצאה. זה מטריף.וכשהכעס ממלא...לדבריו,לא ניתן לשום כלום אחר להכנס ולהתאפשר. אתה מבין כמה זה מעצבן???איך הכעס לא ימלא אם זה מה שקורה?הלואי שלא היה לי על מה לכעוס עליו.ואיך אני יכולה לסמוך על הרגישות,על ההכרות,על ההבנה,על האכפתיות,על קשר שאמור להתפתח וקירבה..., כשזו ההרגשה בסופו של דבר??ושנראה שלא ממש אכפת.והכעס שלי כבר לא נוגע או מזיז בכלל.שתכעס....,ובמילא בסוף גם הכל הרי מסתכם בי.כי מן הסתם אני המטופלת והכל השלכות שלי..., וזה הטיפול שלי.וזה ככ עוד יותר מכעיס וסוגר.או מנגד גם לאמר לי,לא הכל זו את והשלכות,יש גם אותי.ואת החלקים שלי.אז...אתה לא שם לב?לא מודע?או מה??ושוב להגיד את כל זה,ושוב הוא שותק מולי,ושוב מרגישה קטנה ואומללה מול כל הסיטו' המביכה הזו. וככ לבד עם הכל בסופו של דבר.והחוסר אונים גם,כי מה גם הברירת מחדל שלי??כשאני המטופלת פה.להתאפק...לחכות שיחזור....ואז בצורה בוגרת ומדוברת להגיע להגיד את הדברים??להתחבר לכאב,לילדה שבי וכו וכו...???ואיתו??כשזה ככ מכעיס אותי כל ההתנהלות שלו?זה לא אפשרי לי.מקומם. בא לי לצרוח.לקום.לעזוב.לא לחזור.אבל אז...המטפל(יהיה אשר יהיה)...יגיד, למי את עושה דווקא??זה החיים שלך.הטיפול שלך.לא שלי.אני רק פה לעזור לך....,ואני כלואה בתוך החרא הזה,החוסר אונים הזה בתוך כל הדבר הזה,ומה בדיוק הפתרון?? ואיך יודעים שנמצאים גם במקום הנכון?? ואם במילא הכל מתחיל ונגמר במטופל.???והוא בחופש....,רחוק ממני,אני בסופו של דבר עבודה ומטופלת שגם מבלבלת לעצמה את המוח.ומה שגם מאד מקשה על הכל,שבמקביל לכל זה, אני גם מרגישה אשמה.על הכעס.על זה שכותבת עליו פה ככה.וזה עוד יותר מכביד ומעיק ומרגיש לבד.

הי ברוכית מקווה שלא מפריע לך שאכתוב. לא קל לקרוא אותך- פיזית... הכל בשצף קצף, תוכלי לנסות קצת לרווח את גוף ההודעות, ואולי לנשום ככה קצת בין משפט למשפט ? ההודעה מרגישה קצת כמו מבחן- מי שאת חשובה לו יצלח אותה, וככה גם מרגישה האינטראקציה בינך ובין המטפל. למה את אומרת לו "לא " כשאת רוצה לומר "כן"? זה קורה לך אולי בעוד מקומות בחיים שאת רוצה משהו אבל מתנהגת כאילו לא רוצה אותו? אולי תנסי לחשוב מה מפחיד אותך בלרצות... שווה לך לברר את זה , ואולי לנסות להיות יותר כנה ופתוחה מולו, לא רק בהודעות טקסט אלא בפגישות עצמן, בהן מתרחש הטיפול האמיתי. הוא חשוב לך וזאת דווקא נקודת חוזקה של הטיפול... בהצלחה רבה..... כרמל

עזוב אבחנות... לא כל כך הבנתי אם אתה נותן פרשנות לשיר, פרשנות עליי, או מה בדיוק... האבחנה של "דיכאון" זה משהו שנתנו לי. אבל, באמת, זה כ"כ לא משנה... אם אני מאבחנת את עצמי, פגם באהבה... זה קרוב למה שאני מרגישה. וגם, לב שבור, בדידות. פוטנציאל לא ממומש... אם אפשר לומר. כאב גדול, אני חושבת... לא רוצה יותר מדי מילים, אם אפשר משהו אחר, לא יודעת... רק בינתיים... אולי רק להיות קצת.

כתבת לי שאין דרך להאבק בזה ושזה לא עומד להשתנות - האם זה אומר שאין לי טעם ללכת לטיפול? טיפול בשבילי הוא בזבוז זמן? וכל פסיכולוג ירגיש שאני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת?

היי שמלי, עוד דרך לקרוא את דבריו של אודי, בהתמקדות במשפט האחרון שהוא אמר שם: ולמרות זאת - אנחנו כאן. אם תצליחי למרות כל זה להשאר כאן גם את - זה טוב דיו. אולי הלופ הוא נקודת המוצא, הקשה מנשוא, שקשה להיות בה וקשה לראות שהיא תשתנה. אבל אם את נשארת למרות זאת, זו כבר שבירה כלשהי של הלופ. ואם יש מספיק סבלנות ונכונות, יגיעו עוד שבירות. ואגב, אולי זה שפסיכולוג ירגיש שאת מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת יהיה בעצם הדרך שלך להוריד את הרגשות האלו מעצמך? אם הוא מרגיש ככה, את יכולה לנוח קצת מהרגשות האלה. הוא יחזיק אותם, ישלב קצת חמלה, ויחזיר אותם כך שיהיו נסבלים יותר... נעמה.

בהתחלה ריגש אותי שאודי ראה אותי שם למטה ואפילו הגיב. כנ"ל לגבי המשפט האחרון הזה.. שמחתי.. אבל פתאום זה התחלף.. לא בטוחה כבר אם זה משהו חיובי או איך לקרוא את זה. הרי כבר סולקתי מפה וברוב חוצפתי נשארתי.. למי יש מספיק סבלנות?? אני מתישה, מייאשת ובלתי נסבלת! בסוף מסלקים אותי, מתעצבנים, כועסים, מאבדים את הסבלנות. וזה שפסיכולוג ירגיש שאני מתישה... זו חצי דרך לסלק אותי. איזו חמלה יש כלפי דבר כזה, לא מגיעה לי חמלה. לא יודעת... לא יודעעעעעתתת מה לחשוב!!! די! מספיק! (אני די בטוחה שלכולם נמאס כבר לראות את ההודעות שלי תקועות פה עם החזרתיות המעצבנת הזאת)

אולי אני עושה את זה בכוונה?

בכוונה שמה יקרה, שמלי? שואלת באמת, איתך. כי אני לא מאמינה שהכוונה שלך היא שיהיה לך רע, לא ברמה העמוקה. ברמה המידית אנחנו עושות דברים שפוגעים בנו, אבל כמענה לאיזו שאלה ובעיה עמוקה יותר. על מה זה עונה? מה ה"טוב" שיוצא מהלופ הזה? על מה תוותרי אם תוותרי עליו? נדמה לי שאחרי שעונים על השאלות האלה, אפשר להיעזר בטיפול כדי למצוא חלופות לענות על הצורך. ואולי רוב הטיפול הוא בכלל השאלות האלה... ועוד משהו, אני יודעת שהמקום של הגם וגם הזה, גם להרגיש שנואה וגם להרגיש שלא וכו', הוא כואב להחריד. ראיתי אותך בחרדה והכאב שהוא עורר. ובכל זאת, שמחתי שאיפשרת לעצמך להיות בו, מתוך האמונה שלי שזה המסדרון לדלת היציאה... נעמה החופרת.

אני לא רוצה להתלהב מדי.. אבל כנראה שאני טסה. אודי אתה מאמין? אתם מאמינים? אני כ"כ רוצה ורציתי כמובן בעבר. זה לא קרה עד עכשיו מכל מיני סיבות שאתם יכולים לשער.. אודי, כנראה שכשהיא תחזור תהיה רק פגישה אחת עד שאטוס. זה יהיה ממש מוזר אם זה מה שיקרה. אולי אתקשר אליה יום לפני בהנחה שהיא כבר לא תהיה בחופש ואדבר איתה ואולי עוד נצליח להיפגש עוד פגישה אחת.. ואיך אדבר איתה כשאהיה שם?! לא בטוח שזה יהיה אפשרי, אולי מייל אם היא תסכים. אתה יודע שאני ממש רוצה לקנות לה מתנה? ולא פתחתי את המעטפה של מחר... מחר אפתח בזמן (:

חנה, אני שמחה לשמוע. ויודעת משהו, אפילו אם משהו יתפקשש ובסוף לא יצא, עדיין קרה משהו מעולה - עשית משהו כדי שיהיה לך טוב, התגברת על החששות וקיבלת החלטה. :) נעמה.

אני כנראה ממש בדרך לסגור. ונרגעתי ממש, כי חשבתי שיש איזו בעיה עם הימים אבל זה יותר טוב ממה שחשבתי.

איזה כיף!!!!! ממש התרגשתי לקרוא את ההודעה (כאילו אני טסה בעצמי...:)!! שמחה כל כך בשבילך, ובעיקר - על הצעד!!!!!! את גדולה מהחיים!:) רחל.

הלא מרגישה הזה התארח כאן בפורום. ואני כזה טיפוס:לא מרגישה שמגיע לי. הדחיפה הראשונה שלי לשינוי בחיים שלי (בשנות הארבעים!) היה בעקבות כך שגיליתי שהמילה "ראויה" (זכאית) לא קיים בלקסיקון שלי. מאיפה זה מגיע? למה שבן אדם ירגיש שלא מגיע לו? הוא נולד עם זה? מה היה הכיוון שהיית אומר לי לבדוק כדי לנסות להבין את ההרגשה הזאת ????

הי לאה, כיוון שהציטוט הזה הוא ממני, נדמה לי, אנסה כמה מחשבות. זה יכול להיות סוג של מסגרת חינוכית, תפיסות עולם שקשורות לזה שתמיד צריך להיות בשביל אחרים זה יכול להיות חוויות מוקדמות, מסרים שהופנמו אני חושבת שאולי גם בשביל להרגיש ההפך צריך משהו שיכוון אותך לשם? תוהה האם קיים בכלל base line מסוים שנולדים איתו בעניין הזה? ובכלל, המילה "לידה" נשמעת לי קשורה... מי "בחר" שניוולד, ועל מי ה"אחריות" ש"יגיע לנו" משהו בעולם.. בכל אופן... כולנו...נולדנו...וכאן...וזקוקים...לתת ולקבל...

ולפעמים גם, יכולה להיות אשמה על אחריות שבאמת לא לקחת על עצמך...

יקרה, אני לא יודעת מאיזה מקום זה אצלך.. ואני לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו מקום... אבל יכולה לשתף ממקום אצלי, שמרגישה לא ראויה, שלא מגיע לי.. שהיה לי רע בחיים- האשימו אותי. גם כשפגעו בי פיזית ומינית- האשימו אותי. שזה עצוב, אבל זה סוג של יחס. והייתי פייטרית בתור נערה...אז שהייתי קמה, ופתאום מאושרת, וגם כשמצליחה בענק - הייתי זוכה להתעלמות. לא ראו אותי. בעיקר אמא שלי. אבא היה גאה בסתר. הייתי חוזרת מאושרת הביתה, ומקבלת את המבט הריק הזה, שלא אומר כלום. וככה המקומות שטוב לי בהם התמעטו. אני "דאגתי" שלא במודע להפחית אותם. ו"יצרתי" מקומות של כאב - כי שם יש לפחות יחס, גם אם פוגע... והיום גם כשטוב, והכי טוב, עדיין מרגישה שלא מגיע לי יחס. שכאשר טוב- יש העלמות. והתעלמות. הרי אם היה מגיע לי טוב, אז היו שמחים איתי. הרי אם סיימתי השנה שנת לימודים בממוצע של 97 - חייב שיגידו לי כל הכבוד, שגאים בי, שמגיע לי. ואם זה לא קורה, אז אולי לא מגיע לי. אז מרגישה שאולי לא ראויה לטוב. בכלל. שלא מגיע לי לחוות טוב בכלל. והיום, כשבגרתי מעט, שמגיע טוב, אני מאבדת את עצמי. אני לא מצליחה להכיל. כלום. רוצה לעזוב, לברוח. שמישהו יהיה קרוב אליי? אין סיכוי. לא מגיע לי. שמישהו יהיה קרוב? שמישהו יאהב? אני לא ראויה. אני אשלח לפני שאתחרט, אף פעם לא שיתפתי ככה לגבי עצמי ועולמי פה.. וגם בטיפול מתקשה להביע את זה.... רחל.

רוצה לשאול - מה שמיכ כתבה למטה על כך שדווקא כשמרגישה התקרבות היא פוחדת ובורחת, זה לא דומה למה שקורה לי באיזשהי צורה? זה לא גם לופ? אז למה רק אני מתישה, מייאשת, בלתי נסבלת ומעצבנת?

עבור כל אחד כל דבר הוא "רק אני"... כל אחד בסופו של דבר בעולם שלו. ואולי גם שם המפתח... (אם לא מתאים לך שמגיבה, אשמח שתאמרי...)

אבל רק לי אמרו ככה.. אנשים חיצוניים מעולם משלהם. ופתאום הופיעה הודעה שהראתה לי שלא בהכרח רק אני חושבת ש"רק אני". אני שמחה שאת מגיבה.. רק מוזר לי שלך מתאים.. תודה

לפני שאת עוזבת, ונעלבת מהמטפל שלך בעניין הסמסים. קחי את זה כהזדמנות. להיות קצת עצמאית. לחוויות חוויה מבלי צורך או רצון לדווח. להיות איתה שניה , עוד קצת לבדך. את מסוגלת, אחרת לא היה מציע זאת. אגב, מנקודת מבטי וראות עיני- 2 סמסים ביום זה גבול נדיב בהחלט.

הלוואי עליי2 אסאמאסים ביום! ;) מצטרפת לסיגלללללללל , הילה את חזקה ואת מסוגלת להרים מהפיכות חברתיות אז מה זה בשבילך הגבלה לשתי הודעות... ככה תצטרכי לחשוב ולתכנן כל הודעה ולהפוך אותה לעמוקה ומשמעותית יותר. קצת כמו הפתקים של המטפלת של חנה לשעת חירם. וכתבת בעבר כמה וכמה פעמים כמה את אוהבת אותו והוא יקר לך ותומך בך אז לעזוב כרגע זה כנראה לא הפיתרון... אבל כן שווה לדבר איתו על הרגשות שזה העלה בך מעריצה מרחוק כרמל

למטפל דינמי. ויושב ומשתף... ונגמר הזמן ובשבוע הבא שוב.. מדבר על בעיותיו אך בשלב מסויים נקשר למטפל ומפתח תלות והמטפל ייתכן עובד איתו על היפרדות.. האם כל זה עדיף מלהציע למטופל טיפול קוגניטיבי שיסייע בבעיות התפקוד שלו? בלי לעורר שדים של תלות ושחזורים טראומטים ודחפים תוקפניים שגורמים לפציינט 'להתפרק' יחד איתם. מלבד זה גם הערך העצמי של הפציינט ישתפר אם כושר תפקודו ישתפר לא? אז מדוע לא להציע סיוע קוגניטיבי למטופלים בעדיפות ראשונה?

שלום רציתי לשאול, אם זה אפשרי שעברתי טראומה בגיל צעיר ואני לא זוכרת אותה? ואם כן, איך אני מגלה אם זה באמת קרה? תודה

במה זה יתרום לך אם תגלי? אם את לא בטוחה שעברת טראומה אז אולי עדיף לא לדעת? מה את חושבת?

אני שוקלת ולא ממקום של מחטף בריחה או איום ממקום חושב ובוחר אני שוקלת לסיים את הטיפול. מרגישה שיש דברים שחוזרים על עצמם- למשל איחורים חוזרים ונישנים,שכבר שוחחנו עליהם כל כך הרבה. וגם מה שקרה ביום ראשון- אני חושבת שזה לגיטימי לדבר על הפסקה של סמסים. אבל יש דרך לעשות את זה. זה נעשה בצורה ממש איומה. אני הגעתי לטיפול בחרדה נוראית. הוא התעלם מההרגשה שלי. הוא לא שוחח איתי על זה. זה גם לא עלה קודם. זה היה לגיטימי בכל שנות הטיפול. ופתאום כך בבום החלטה שלו. דבר כזה ראוי לשוחח עליו- לתת מקום לאיך זה מרגיש לי, להכין את הקרקע. הרי זה מהות הטיפול- ללמוד לשוחח על דברים, ולעשות תהליכים יחד. אני כל כך מכבדת את גבולות הטיפול ואת המקום שלו. משלמת בזמן וכמה שסוכם. אני ממש לא פורצת את הגבולות. וזה לא הדבר היחיד. אני לא יכולה לפרט בפורום הזה הכל. לפני ארבעה חודשים היה משבר בטיפול בוטלו פגישות והין איחורים חוזרים ונישנים שלו. ואז עשינו חוזה מאוד ברור וגם דובר שם על סמסים ועל האיחורים שלו. ששוב חזרו. ויש עוד משהו שכואב לי- אתה יודע שהוא כמעט ולא מחכה לי כשאני באה???? כמעט תמיד אני מחכה לו- הוא מגיע בדקה התשעים ותשע פסיק תשע. ואז הוא מארגן את החדר. שוב אודי. כל הדברים האלה דוברו. אני אוהבת אותו כל כך. כל כך. הוא האדם היקר לי ביותר. ושהיה לי את הקשר הכי משמעותי איתו. עשינו דרך מדהימה ביחד. אני רוכשת לו כבוד ואהבה. מצד שני- אי אפשר להמשיך כך. אוףף אודי כואב לי כל כך בלב. לו רק תדע איך בכיתי כמו ילד...,,,,, הילה

תודה!!!!!

שמחה שדיבר אליך.

אני סתם מרגישה שהוא אוהב אותי? מדמיינת??? אין כזה דבר אהבה מצד המטפל למטופל???

לאה, אחרי ששלחתי את ההודעה, הרגשתי רע. מי אני שאחליט אם המטפל שלך אוהב אותך או לא אוהב אותך??? איני מכירה אתכם ואת הקשר שנרקם בינכם. בגדול - לא מאמינה שפסיכולוגים אוהבים אותנו. מאמינה שהם חשים אחריות, אכפתיות, חיבה אבל לא אהבה. אני חושבת שלעיתים רחוקות, מטופל באמת נכנס ללבו של מטפל וקשר מיוחד נוצר בינהם אבל איך אפשר לקרוא לזה אהבה כשבסופו של דבר אם לא תוכלי לשלם, הקשר יפסק?! לא יודעת אולי אני טועה, ואולי משהו במילה "אהבה" צורם לי בהקשר הזה. אם תחליפי את המילה "אהבה" במילה "חיבה" או "אכפתיות", זה יהיה הולם יותר. מבקשת את סליחתך, נטע.

להתקיים... וינקוט כותב על שנאה של מטפלים למטופלים כהעברה נגדית, אז אם שנאה אפשרית, בטוח גם אהבה... אבל ברור שזה לא קורה תמיד, ותלוי טיפול וקשר זאת דעתי בכל אופן...

היי אני בת 37 כרגע לא עובדת והילדים בחופש מה שגרם לשעות השינה שלי להשתגע כל הלילה אני לא מצליחה לישון ורק בשעות הבוקר המאוחרות אני מכריחה את עצמי להרדם ואז אני קמה בשעות אחר הצוהוריים המאוחרות מה שגורם לכאבי ראש, חוסר פוקוס, חוסר אנרגיה וכו... מה אפשר לעשות זה ממש מוגזם תמיד הייתי בן אדם של לילה אבל הפעם זה ממש יצא משליטה

אבל באמת שעברתי טיפול 'לא מותאם'. באמת. יותר מדי 'לא מותאם'. אבל אני כבר לא שונאת. אולי אחת הסיבות לזה שאני כבר לא שונאת זה כי אני מרגישה פחות זקוקה לכם.

מימה, הקשבתי עכשיו לשיר שפעם התנגן אצלי הרבה וחשבתי עליך. רציתי לתת לך משפט אחד ממנו "היי היי כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר". לפעמים אני מדמיינת אותך צועדת בשמש הקופחת באמצע מדבר ענק ענק שסוגר עליך מכל עבר. מחפשת צל, משהו שירווה את הצמאון, משהו שיסמן חיים בתוך כל היובש, איזשהו אופק מנחם. וכלום. אז שתמיד יהיה לך משהו קר לשתות בלב המדבר החם הזה, שירווה ויצנן ויקרר את הבערה השורפת (את המשהו הקר צריך למצוא או להמציא). מקווה שהגעתי אליך בטוב.

נראה מה תגידי מחר...

אודי יקר, (מותר ליקר אותך?) תודה על המילים. הרגשתי שאתה מנסה לאסוף בלי לזרוק את השברים לפח, שיהיו יחד. ושאתה רואה וממשיך להסתכל. (נזכרתי שבימים אחרים של משקל שמצא חן בעיניי יותר אמא אמרה לי פעם בשמחה: "איזה יופי, את נעלמת". הרגשתי שאתה דווקא מנסה לסדר את התמונה בטלוויזיה שמתחילה להיעלם, לא מאמץ את ההתפוררות). להצטרך. להצטרך. זו אפילו נראית מילה שגוייה בעברית. כשצריכים תלויים גם במי שעושה רע. כשלא צריכים, אי אפשר פשוט להמשיך לפגוע בך. נעמה.

אם הכל יגמר בסוף ככישלון, אז מה הטעם?..... באתי לטיפול, ואני בו שנתיים, כי רציתי לפתור את המקום הזה, שאמצא מקומות שנכונים לי בחיים, שטוב לי בהם..שאפסיק עם תחושת הכישלון וכישלון באמת בפועל הזאת.... אז השנתיים האלה היו כדי להבין שלא יהיו מקומות שיהיה לי טוב בהם? שכל דבר שאעשה יגמר בכישלון?..... אז למה להמשיך בטיפול? דווקא המקום הזה שאתה אומר הכי מייאש אותי ומשתק אותי. כי עד עכשיו מה שנתן לי את הכוח לעשות, להתקדם בחיי- זה התקווה שהפעם זה לא ייגמר בכישלון.... תיהיה עדין איתי בבקשה... אבל תגיד את האמת.... תודה.

שאלו אותי אם אני רוצה להתאשפז. מרגישה שזה בכלל לא אני.

רוני, משערת שקשה לשמוע הצעה כזו. כנראה שמבחוץ נראה שאת ממש ממש סובלת ושצריך להשתמש בתותחים הכבדים. פעם הציעו לי הצעה שהרעידה לי את העצמות ומרוב פחד, טלטלה ושוק זה גרם לי להתאפס, לקחת את עצמי בידיים, למצוא אלטרנטיבות יותר ידידותיות שמתאימות לי. אבל חייבים לעשות משהו, אחרת זה הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ולפעמים זה גם מגיע לנקודה שזה כבר לא בשליטתך. מחזקת אותך שתמצאי את הדרך הטובה לך לקום על הרגליים ולא לשקוע, תרכזי לשם כך את כל הכוחות שעדיין ישנם ותעשי מעשה כדי לצאת מהבוץ הטובעני.

הי רוני יקרה, אפשר לשלוח לך חיבוק של כח???? חיבוק ממש ממש אמיץ????? רוני יקרה, אולי זה יכול לעזור???? את יודעת שהיתה תקופה שהייתי מתאשפזת??? ולא היתה ברירה...... איתך, הילה

מקווה שעד סוף השבוע הוא יהיה סגור ואוכל לומר. הלוואי. אולי תהיה לה הפתעה כשהיא תחזור מהחופש שלה. היא בטח מאוד תשמח. אני כבר שמחה, אבל עוד קצת זהירה. כשזה יהיה סופי אעדכן כמובן ואתם תדעו לפניה (: אני מתרגשת!

(פותחת הודעה חדשה מכיוון ששתי ההודעות הקודמות שלי לא "נקלטו"). הילה יקרה ואהובה, יש לי מספר שאלות (אם אני מעמיסה אז את יכולה לא לענות, וזה בסדר): מהי תדירות שליחת הסמסים (כל יום? 20 סמסמים ביום?)? מהי המטרה (שיתוף במחשבות ורגשות, קריאה לעזרה, בדיקת נוכחות)? האם נושא הקשר בין פגישות דובר והוא חלק מהחוזה הטיפולי? בכל אופן, רוצה להגיד לך שקיבלתי אגרוף בבטן כשקראתי את הודעתך. הרגשתי את העלבון, הכעס, התסכול, הנטישה, החרדה. כל כך מבינה אותך. פתאום להכיר בזה שהוא מוגבל ומגביל... בעצם אנושי. כל כך בן אדם בשר ודם. הילה, כמה אנחנו נזקקות... כמה אנחנו תלויות בהם... כמה שהם ישתדלו, הם לעולם לא יבינו... איתך (בלב, בנשמה ובכל איבר ואיבר בגוף). מחבקת אם זה בסדר ומתאים, נטע.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג כן היה חוזה שאני שולחת והוא לא עונה. יש ימים שהייתי שולחת הכי הכי הרבה 8 והיו ימים גם ששלחתי פחות המטרה היתה לשתף אותו בחיי כן זה אגרוף לפרצוף ממש בפרט הדרך שבה זה נעשה ושוב החיבוק ממש ממש במקום אפשר חיבוק חזק??? אפשר טישו לנגב את הדמעות ???? אפשר תחבושת לחבוש את הלב????? הילה

הי יקירה דיברתי עם חברת נפש שלי ארוכות בטלפון. אני שוקלת מאוד ברצינות לעזוב את הטיפול. זה לא רק זה. גם איחורים שלא במקומם. ועוד דברים שמצטרפים. ההתנהלות שלו לא מקובלת עליי (וגם עליה-החברה הטובה שלי). אנחנו כבר 5 שנים ביחד........ אני עדיין לא יודעת. אני ילך מחר לפגישה ואדבר איתו על הכל. אני יעדכנך. מרגישה הכי קרובה לשתף אותך בזה. רוצה שתחבקי אותי בכל החלטה, בסדר????! שלך, הילה

יקרה, כמובן שאהיה איתך עם כל החלטה שתקבלי. אני מבינה שאת מרגישה מפורקת, עזובה וכאובה אבל נסי להשהות את קבלת ההחלטה. אל תקבלי החלטות ממקום פגוע וכועס. אני מסכימה איתך שזה לא בסדר שהוא "הנחית" עלייך את זה בצורה כזו והיה מקום לדיאלוג אשר בסופו של דבר תגיעו לפשרה. מושיטה לך יד מחזקת, נטע.

אני קוראת כאן הודעות ,ועל סמך גם נסיוני שלי מעצמי,מחיי,מטיפול שגם עירער לגמרי באיך שהתחיל ונגמר...,וכו',מאד חוששת,ולאור הקשיים שלי,הסגירות,הכעסים הרבים,הלופים וכו וכו ששוב יגיע רגע בו המטפל הנוכחי ,יגיד לי שהוא לא מסוגל יותר.שהטיפול תקוע.(כמו גם חיי שלי)ושהוא לא יכול לתרום לי יותר במצב שכזה(כמו שאמר הקודם,וכמו שגם אמרת אתה בתגובה להודעתי האחרונה).ואני תוהה.., אז מה זה בעצם טיפול??אם לא המצב בו אני נמצאת??ההתמודדות איתו\איתי,עם המטפל,עם התקיעות...וכו'..הרי אם הייתי יכולה אחרת,ולמרות הכל,זה היה מתרחש.ואם לא,אז המסקנה ,שאם אין שינוי מצידי,אז אין טעם בטיפול?וזהו סוגרים ת'באסטה??באמת, ובלי ציניות שזה לא ברור לי.ומלחיץ מאד.מכעיס.ובעיקר מתסכל שזה המצב ושאין שינוי מהותי שמצליח להתקיים ולהחזיק מעמד.ומצד אחד אתה אומר לאט לאט....זה זמן, תהליך,סבלנות. ומצד שני, כשיש כעסים.תובענות.כעסים. אז נגמרת הסבלנות?ורק אם זה ישתנה,ויהיה פחות כעס, זה יתאפשר?? זה לא קצת בהפוך על הפוך, למהותו של טיפול ההתניות האלו?? איך עושים שיהיה פחות כעס אם זה מה שעולה??או תסכול וכו וכו...???

האם המאבק הזה שמן הסתם נובע מהקושי הרב להצליח ליישם את כל שתארת למעלה,שנשמע כאידיאלי..., הוא לא בעצמו מהווה חלק מהטיפול?? ואם זה לדברייך,לא טיפול,, אז מה עושים, כשזה המצב??וגם אם לא כל הזמן,אבל הרבה ממנו. או שזה איתות לזה,שלא כל אחד יכול להיות מטופל??

אודי (גם הילה וברוכית), נושא הקשר בין הפגישות כל כך מסובך וטעון. למה? גם מטפלים כל כך שונים בגישות שלהם וזה מבלבל ומעורר חרדה... הפסיכולוג שלי מדגיש שוב ושוב שהוא זמין 24/7, ואני לא מוגבלת בכמות הסמסים / מיילים. הוא תמיד מגיב בפרק זמן של עד שלוש שעות. הוא זוכר כל דבר ודבר שאני כותבת וגם מעלה את התכנים בפגישות. אין לי מושג איך הוא לא "מוצף" ואיך הוא מתמודד (סביר להניח, שאני לא המטופלת היחידה שבקשר איתו בין פגישות). פעם שאלתי והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג והוא מתמודד יפה מאוד. כששאלתי אותו למה הוא מאפשר אז הוא אמר שזה חלק מ"האני מאמין" שלו ושאצלי זה צורך הישרדותי - בסיסי וללא זה, לא הייתי "שורדת" טיפול (וזה כל כך נכון). אז אודי, תאמר לי - למה הדעות כל כך חלוקות בנושא? מה אתה היית עושה אם הייתה מגיעה מטופלת כמוני שחייבת את "ההחזקה" הזו בין הפגישות? אגב, חשוב לי לציין שלפעמים אני שולחת 8 סמסים ביום ולפעמים עובר שבוע מבלי ששולחת.... משתדלת לא להציף. לא תמיד מצליחה. המצוקה שלי אמיתית ולפעמים מדובר בפגיעה עצמית או לשלוח סמס. בקיצור, עד שאני מקשיבה לו ומרשה לעצמי "לשחרר" ולהרשות לעצמי להעזר בו, אני קוראת פה ומתבלבלת. נטע.

הי נטע.באיזשהו מקום זה מעורר קנאה.הוא למעשה מאפשר לך את מה וכמה שאת זקוקה לו.ומזמין אותך לזה.עונה לך על הכל.(על כל אסמס הוא עונה??),וזמין עבורך מתי שאת רק צריכה.ומעודד לכך.באיזשהו אופן אני מניחה שעצם הידיעה שכך הדבר,מאפשר לך גם לא לשלוח הודעות לעיתים,שבוע ימים. ומנגד,יש גם תתהייה האם זה באמת הדרך?האם זה לא יוצר התמכרות למשהו שלא קיים בחוץ?האם באמת אלו קביים ואחכ זה גם ישתנה?...לא יודעת מה השיקולים ומה המניעים של המטפלים.ואני גם מאד מבולבלת כבר.מצד אחד לא "הוסכם" בייננו מלכתחילה סידור שכזה כביכול,ולמרות שכתבתי,הוא הדגיש שלא איפשר לי כביכול..,מצד שני אני כן כותבת והוא כן קורא,אז זה לא סוג של איפשור?ולעיתים מתייחס גם בפגישה,ומדגיש את זה כשבאה בטענות, והרבה פעמים גם שלא,או להרבה לא.ואז נוצר קושי מאד גדול.גם הקושי שלי שוב לעלות את הדברים שכבר נכתבו,גם הציפייה ממנו,ואז האכזבה, גם הרצון שיקלוט,שידע,שיבין ואחרי כל מה שכבר כתבתי,וכו וכו...וזה יוצר בסופו של דבר עוד יותר כעס וחסימה, שכבר שוב לא מאפשרת כלום.ואין דיבור.והשתיקות האלו גם מטריפות אותי.וגם כשכביכול הציע סידור של כתיבה ואפילו...,תגובה מצידו,בזמנים מסויימים, זה לא התיישם בסופו של דבר.יש אני מניחה גם תעניין הכספי של "קשר" בין הפגישות,שגם זה אישיו לא מאד ברור שמעורר לא מעט.ועד כמה קשר טיפולי הוא אכן קשר קרוב אכפתי ואמיתי,או מתומחר ומגמתי?ומשומה...,ולעומת שירותים אחרים, זה מסוג הדברים שהעניין הכספי קשה בו ל"קליינט",ומתפרש אחרת ומעבר להגיון חלגבי דברים אחרים שנרכשים.הכל סבוך גם לי.קשה לי גם נורא עם מצד אחד הכמיהה והרצון להגיע,ואחרי שהרגשתי קרובה למשל בכתיבה(גם אם לא הגיב),ואז שוב הפער שמתקיים בפגישה עצמה,והחסימות,לאור כל הדברים האלה.וגם כשלא,כותבת בכלל...זה לרוב מתוך המנעות כעוסה,של "דווקא",ולא הפנמה ויכולת בוגרת של הכלה שלי,והבאת הדברים לפגישה עצמה. כך ש..., אין לי שקט ובהירות עם כל זה.והרבה כעס שמתעורר.ולא יודעת גם מה לעשות עם כל זה,שגם הדברים הרבה פעמים לא מצליחיעם להיות מדוברים.ואז שוב עולה בי השאלה..., אז האם זה אומר שאני לא מתאימה לטיפול??

שלום יקרה, כן, הוא עונה לכל סמס, ומצטערת אם זה מעורר קנאה. אולי זה אומר שהמצב שלי "על הפנים" ): נושא הקשר בין הפגישות נכנס לחוזה הטיפולי. דיברנו על זה המון המון (עוד לפני כניסתי לטיפול). כשאני יוצרת קשר איתו ומבקשת עזרה, הוא "מחזק" אותי על כך. זה לא בא לי בקלות. אני די סוליסטית ולא יודעת לבקש עזרה. אם זה יהיה כך לנצח? הוא אומר שכן. כמה שארצה, עד שהצורך יפחת. את יודעת, דווקא הידיעה שהוא מאפשר לי, גורמת לי לרוגע, ואני לפעמים לא פונה אליו ימים שלמים. משונה. נטע.

כן...זה בדיוק מה שהתכוונתי כשכתבתי,שעצם הידיעה הזו יתכן שמכניסה רוגע ומאפשרת שלא לכתוב.וזה מוכיח תצמו. אז יופי. מה שעוד,אם כל זה דובר המון לפני,ונכנס לחוזה הטיפולי,אז הכל נשמע אחלה.ובמקום.וזה שהוא זוכר הכל,מגיב להכל,ומאפשר הכל.זה באמת מעורר השתאות.בייחוד אם אני מניחה,כמו שאמרת,שיש לו עוד מטופלים. אצלנו הכל קורה תוך כדי, על הדרך..,לא היה חוזה,ולא היו הסכמות,אבל עם זאת,הדברים מתרחשים,וכן יש להם איפשור למרות הכל,אז כשפתאום אין...,או לא כמו שנראה לי שאמור, זה מאד קשה לי.וגם קשה לי מאד הכתיבה הזו אליו באסמסים,זה מעיק עליי.קשה לי גם שלא לכתוב כשיש צורך .קשה לי בפגישות בנוגע לזה וכל מה שזה מעורר,והכל יוצא בסוף דפוק.אני כועסת.מרגישה שלא מבין וקולט אותי.מרגישה רע גם עם התגובות שלי,הדרשנות,ולמרות שבא לקראתי כביכול.והכל ממשיך תצמו...,ואני לא יודעת מה לעשות עם כל זה.וזה דובר כבר שוב ושוב, אבל לא מגיע לשום כלום ממשי.עכשיו הוא גם יוצא לחופש, זה מאד קשה לי על רקע זה שזה כבר היציאה ה 3 שלו תוך 4 חודשים,ומאחר ואנחנו נפגשים 2 בשבוע, זה כמובן מורגש הרבה יותר.וזה בעיקר עורר בי הרבה כעס ובמקביל אשמה,לגבי כל ההתנהלות שלו סביב הכל.בכל מקרה,הציע עכשיו ולקראת החופשה(וואחרי שכתבתי לו על זה),לתת לי תכתובת מייל שלו,האמת שלא הבנתי אם זה במקום האסמסים והאם זה כדי שגם לא יפריעו\אפריע לו במהלך החופשה, או מה?ולמה בשיגרה עד היום לא הציע את זה ורק אסמסים (גם כשהציע ליצור סידור כביכול...)ומה ההבדל??והכל לא מובן לי וגם לא הצליח להיות מדובר.רק כתבתי,אבל הוא לא התייחס לזה ספציפית בפגישה עצמה.וזה גם הכעיס אותי.וחסם.וכבר לא רציתי שיתן לי תמייל שלו,יצא לי החשק.יש בי כעס.לא בא לי לכתוב לו,ולהדחף לו גם כברירת מחדל לחופשה שלו.זה סתם מעצבן אותי. והוא גם לא נתן לזה יותר מדי מקום בפגישה כשאמרתי שלא רוצה.וככה זה נגמר.וזה גם עיצבן שלא התעכב על זה,והכל מרגיש לי דפוק. כי כן יש קשר.וכן יש לי אליו..., ואני כבר לא יודעת מה ומבולבלת.ובעיקר איך הוא מרגיש כלפיי.?? שזה גם מעסיק אותי.ומעבר למטופלת...,ונראה לי שזה בעיקר מתקשר לאיזה כמיהה ורצון איתו למעבר.וגם על זה הוא לא באמת תכלס באופן ישיר מדבר איתי. למרות שברור שזה מובן וישנו,בטח כשמדובר במטופלת ומטפל,וזה משהו שידוע כביכול שקורה. וכמובן שגם כל זה מעורר תסכול וכעס.אי הדיבור על זה וביוזמתו,המצב עתמו,וכל שאר הדברים.והכעס ממלא...,לדבריו.אז בזה זה מסתכם.אני נשארת עם זה.הוא לא ענה לאסמס .ואיך זה אמור להמשיך אחכ??? אולי זה באמת לא מתארים לי טיפול שכזה.??אני כבר לא יודעת...., כי קשה לי לצאת מזה.ומרגישה בעיקר לבד.

היי, חשבתי קצת שאולי זה כמו הורים שונים וילדים שונים, שיוצרים מלא סוגים של קשרים. וכאן מותר כך וכאן מתאים אחרת ובסוף מה שמשנה הוא מעבר לחוקים ולגישה, הוא האהבה והקשר. נעמה.

אני לא מבינה מה קורה לי...דווקא כשאני מרגישה שאכפת לה, כשיש קרבה מאוד גדולה בנינו אני פתאום מפחדת, רוצה לברוח.. גם עם בעלי קורים דברים טובים בנינו, קרבה גדולה, מרגישה שאוהבים אותי, שיש מקום לרצונות שלי שהוא נותן לי מקום...דווקא פה אני נבהלת ממשהו...ומרגישה שלא מבינים אותי ובוכה ומדוכאת במקום לשמוח, מה יש לי? ואז זה משאיר אותי לא מובנת ושוב תחושת לבד........אני אדם פגום ומוזר???? :( ובבקשה אל תחזיר לי בשאלה "למה באמת?" כי זה די צפוי שתשאל ואין לי תשובה....במקום לשמוח אני חוזרת אחורה ומרגישה עצובה ולבד...ואולי גם לך זה לא יהיה מובן..... ויש פה עוד מישהו שמרגיש כמוני? שפוחד ורוצה לברוח דווקא כשמתחילים להרגיש אהובים? אוף....מקווה שהובנתי.

לשאלתך כן.. לי זה קורה. רגע לפני שמשו טוב אולי עומד לקרות מעדיפה לוותר כדי לא להיפגע...

הי אודי כתבתי לנעמה תגובה לעץ שפתחה- שלום לכולם בנושא האוכל.... היא נעלמה??????? תוכל לבדוק בבקשה???? הילה

נמאס לי. כל דבר שהיה בבית (של ההורים שלי נאבד)... כל פעם אותו סיפור. נשבר לי!

זה מרגש אותי ונעים לי מאוד. אתה יודע?

ראיתי אותך. ד"ש חם מהלב- אומרים שזה מרפא קצת לבבות כואבים.

תודה חמדתי, כמה טוב שאת כאן. כמה טוב לראות הודעה כזאת על הבוקר, הודעה שפתחת עבורי. הייתי כל-כך צריכה את זה. מחבקת, סוריקטה

סליחה על התנוססות ההודעה הזו, במקור היא נכתבה כתגובה לדברייך למטה. לא יודעת איך קרה שככה זה עלה כהודעה בפני עצמה. בכל מקרה מהדברים עצמם אני לא חוזרת בי :).

חששתי שלא ינעם לך ההודעה הנפרדת, אני רואה שכן. לפעמים דברים פשוט מסתדרים:)

היי לאה יקרה.. מה שלומך את?.. קראתי שאת קצת בסערת רגשות עם כל נושא הגבולות. זה לא פשוט בכלל. יוהו... שולחת לך מפה חיבוק. אני קצת משתדלת לא לחשוב על האיש היקר שלי. הוא בחופש שבועיים. ונפגשנו שבוע שעבר אחרי חודש שלא נפגשנו כי היה לי מאוד קשה להגיע, בעקבות קושי שלי בקשר..והייתי מתלבטת לגבי פגישות ובסוף מבטלת..עד שנמאס לו. והוא כרגע השאיר את זה בידיים שלי. הוא אומר שהוא ניטרלי. לא מראה שום רצון להמשך טיפול איתי. וגם לא מראה רצון מפורש לעזוב. הוא אמר לי "זאת את מחליטה, את מובילה". "תרצי-יהיה איתי. לא תרצי - לא יהיה".. ובתוך תוכי אני רוצה להמשיך את הטיפול איתו, אפילו שקשה לי בטירוף ומתקשה להכיל מה שהולך שם.... אבל אני רוצה להרגיש שהוא רוצה....:( שאני חשובה לו....שהוא מאמין שהטיפול יקדם אותי. שהוא לא מוותר עליי. ואמרתי לו שרוצה להרגיש ורוצה שיגיד שאני חשובה לו שהוא לא מוותר לי ועליי. אבל הוא התעלם ואמר "את בוחרת אם נמשיך בטיפול הזה". והכי עצוב, שהסרט הזה לא עוזב אותי. התלבטות לעזוב- לא לעזוב, קשה- לא קשה, אני כל הזמן בתסכול מהטיפול הזה, וממה שהולך בו, שכמעט ולא מתפנה למה שעולה במפגשים עצמם. יהיה בסדר, נכון?...:(

למה הוא עושה לי את זה?????? למה????? למה הוא מטלטל אותי ככה???? למה הוא לא מכין אותי לזה???? למה פתאום ביןם אחד הוא אומר לי 2 הודעות ליום? למה הוא משאיר אותי בכזה חוסר אונים. מהרגע שחזרתי ממנו אני רק בוכה בקושי הצלחתי לאכול אני לא יכולה עם הטיפול הזה זה מטלטל אותי מידיי אני כל כך משתדלת להיות סלחנית איתו כשהוא מאחר הוא מבקש ממני להישאר ואני מתחשבת בו כשאני אחרתי ביןם שישי ב10 דקות הוא לא הסכים להאריך לי את הפגישה למה הוא גורר אותי לקצה???? הוא יודע כמה קשה לי אין לי כבר כח באמת הילה

תכין אותנו אם כן? בסדר? תודה.

מדוע מימה ועכשיו גם כרוכית ועוד אנשים מרגישים נטישה מהמטפל? איך זה קורה?...מעולם היא לא ויתרה עליי גם כשאמרתי שלא אבוא יותר היא אמרה שהיא תחכה לי, תמיד! אז למה המטפלים לא אומרים שיחכו? היא תמיד מבטיחה לי שהיא תהיה...כשאני מבקשת שלא תלך ולא תעזוב היא אומרת שלא תעזוב, ושאני אחליט מתי....אז מדוע דברים כאלה קורים בטיפול? האם היא סתם אומרת לי? האם גם אני ארגיש נטושה ממנה? לא רוצה לעזוב בתחושה כזו...למה דברים לא מעובדים עד הסוף והכל נופל על המטפל? מרגישה קצת לא פייר לגבי המטפלים...למה להפיל עליהם את כל האחריות? האם באמת האחריות היא של המטפל לא לנטוש? הרי זה אמור להיות החלטה של שני הצדדים לא?....זה צורם לי...ובכלל אתה יכול להוסיף משהו על נטישה? זה מתקופה מוקדמת? נטישה רגשית כזו? ממה זה נובע? תודה, מיכל

כבר כמה זמן.. אין לי כוח. לא היה אכפת לי, אבל הבעיה העיקרית שאני סובלת. בלילה קשהלי, אני נכנסת לדכאון קשה, רוצה למות והיד עוד נטויה. (מעבר לזה שמשבש לי את הסדר יום וכד'). המטפלת בחול, וגם ככה לא יצא לי לדבר איתה עלזה. שלחתי מייל לפסיכאטרית אתמול בלילה כדי שתעזור לי. אולי שתביא לי כדורי שינה או לא יודעת מה. היא עדיין לא ענתה ואולי היא גם בחופש. הגיוני. היא בטח תרצה להיפגש או לדבר ואין יל ככ כוח לזה.

אוףףף זה כל כך קשה ומחרפן לא לישון בלילות......: כל הכבוד שיזמת ושלחת מייל לרופאה!! כל הכבוד שאת מטפלת בעצמך!!!! ולא לפגוע. בבקשה. הילה

האמת שהיא ענתה.. כתבה שאפשר לקחת קלונקס אבל לא כדאי להתמכר ולנסות שיטות הרפיה.. אחכה למטפלת שתחזור. אני דווקא לא בתקופה של מחשבות על פגיעה עצמית, אבל תודה על הדאגה! מעריכה את זה.

תינוק זה מעליב אותי.. לא נעים לי שככה אתה אומר לי. אווף! אני לא ישנה מעוד לפני שהיא טסה..

אני חושבת שזה בגלל שהייתי בהלם והתנהגתי ככ שונה ממה שהייתי רוצה שיקרה. בפגישה היא הייתה חמודה ואמרה שאגיד לה מה שהיתי רוצה לומר לה אז..

אני כותבת המון אסמסים,לפעמים זה ממש מגיע לכמות אסטרונומית בין פגישה לפגישה(ואנחנו נפגשים 2 בשבוע).הוא אומר שקורא הכל.אבל לא מגיב אליהם.ולעיתים יש מצבים שכביכול יוצא,בגלל התגובה שלו בפגישה, שאני מבינה שלא קרא או לא זוכר בכלל.זה מכעיס אותי ומתסכל נורא,צובע את כל שאר הפעמים כבר בחוסר אמון, ובעיקר סוגר אותי.וגם הכתיבה מאד מאמצת אותי,זה לא משהו של מה בכך,וכשבפגישה הוא לא בהכרח מתייחס לדברים שכתבתי כשנראה לי שחשוב שיתייחס וגם יגיב,זה מאד קשה לי.ואני נסגרת.וזהו...,קשה משם להמשיך.וזה מעגל כזה מתסכל.עבור שניינו אני מניחה.כשהוא טוען שהכתיבה היא לא במקום.והוא לא זה שצריך לעלות הודעה כזו או אחרת,למרות שעושה זאת לעיתים,ואם יש לי משהו שרוצה להתמקד בו שאתייחס.ולי זה קשה.בייחוד אחרי שכבר כתבתי ואמרתי כביכול.וזה הרי מורכב ולא שחור-לבן.ובכלל,יש התנגשות בין הרציונאל ,שאני מבינה שאני לא יכולה לתבוע ולדרוש ממנו את כל זה,מה גם שהוא כל הזמן מדגיש שזה לא חלק מהסכם שהוסכם מלכתחילה בייננו(לא עשינו הסכם..),ומנגד ולאור זה שחוזר ואומר שכן קורא הכל,זה מעורר רגשית ומקשה.ולא הצלחנו להגיע לאיזה "סדר" בדבר הזה,הוא הציע גם לחשוב על אופן התנהלות מסודר יותר עם זה להמשיך אך להגביל ולתחום,ואפילו שהוא יגיב...,אבל ה"אפילו" הזה,גם סגר אותי,ובכלל היה לי קשה לסידור.וככה זה נמשך...,באותה מתכונת,ואני בשלי...,והוא בשלו.עד ששוב כל פעם זה היה מועלה,בעקבות "העניינים" עם זה והכעסים שלי.וכששאלתי אותו אז למה זה ממשיך כך?הוא אמר באחת הפעמים שהוא מבין שאני מאד זקוקה וזה בלתי נשלט.ושהוא מתיחס לזה כמו קביים כרגע ועד שלא אזדקק לזה עוד. והכל מכעיס אותי.ואני גם מרגישה תובענית ונצלנית אבל גם נבוכה ופאטתית ומסכנה,וכעוסה שכאילו עושה לי טובה כי זה בלתי נשלט.ושאני המטופלת,והכל חד סטרי.ובקיצור הכל מתערבב לי.והאם זה בסדר להמשיך כך??ואם לא אצליח להפסיק ??אולי זה ימשך כך כל הזמן??(בזמן האחרון זה אפילו גבר) זה נכון? זה לא נכון?ולאור גם התייחסויות שונות של מטפלים.ופתאום אני מרגישה עוד יותר נוראית שבאה בתלונות למטפל שלי,שנאלץ לספוג את כל זה,ובאמת גם משתדל לקרוא הכל,ובאיזו השתדלות לגשר על הפערים בייננו.וזה גם מעורר אצלי קושי.ואני כבר לא יודעת איך להסתכל על הדברים,ומה לטובתי ומה לא,בסופו של דבר.אולי זה לא נכון?? זה נורא מבלבל,ולא יודעת גם עד כמה יכולה לסמוך עליו בכל הדבר הזה.ומה מפעילו אותו,ואם זו הדרך...?יש כאלה שמנהלים שיחות טלפון,מיילים,כאלו שלא מאפשרים כלום,וכו'...,אבל בכלזאת מניחה שבטיפול יש "אפקטים" דומים.ביחוד לאור העובדה שיש פה מכנה משותף כזה גדול בייננו, הבנות.שגם הוא לא מובן לי האמת.אבל מה זה אומר כל זה??

מה נכון??לא יודעת האמת.ואני לא בטוחה גם,עד כמה זה הרסני ומחבל בסופו של דבר בטיפול,כשהחור השחור הזה בולע הכל כולל את האור,ומותיר את הפגישות מעיקות מאד וחסומות.לא יודעת מה קשור בהכרח למה...,ומה גם המסקנה.?אבל נראה לי שזה מתפקידו של המטפל לדעת,להבין את התמונה מחד הגלובולית ומאידך,המפורטת יותר,את המניעים הגלויים והנסתרים,הקשיים והתסבוכות(והרבה יותר מההתערבלות הכעסים והחסימות שלי כמטופלת),ובצורה מפוקחת ומקצועית לדעת לטפל בזה.בשיתוף אותי כמובן.וגם אם זה כביכול לא מצליח ברמה המוצהרת...,כמו להסדיר ולתחום את זה.וממשיכים כרגיל...ועם אותם תסכולים. והשאלה אם אכן מתרחש התהליך הנכון איתי?איתנו? ואם אני יכולה גם לסמוך...,על הקורה,ועליו כמוביל אותם,ולמרות כל התיסכול הגדול שמטריף.ואיך בהכרח ניתן לקבל תתשובות הללו??כי כמטופל אתה הרי בעמדה לגמרי שונה מהמטפל המקצועי ,שכביכול אמור לדעת.(וכבר חוויתי משהו קשה מאד בהתנהלות של מטפל...כך ש...? איך יודעים באמת ויכולים גם לסמוך על התחושה שהדבר הנכון בהכרח מתנהל בדינאמיקה הספציפית ובכלל בטיפול?).

המטפל אמר לי שאני בלופ של כשלון, שכל דבר שאני מנסה נגמר בכישלון, בתחושה שהדבר לא טוב לי ולא נכון לי. ואין לי פחד להעז. אני מנסה הרבה. אבל בסוף- שוב כישלון. ולגבי כל הדברים בחיים שלי. וכך גם לגבי הטיפול. בגלל זה חווה אותו ככישלון. וזה לא משנה מה יהיה בו- אני יחווה אותו ככישלון. גם אם יהיה הכי רע, וגם אם יהיה הכי טוב. ואובייקיבית - יש דברים לא טובים בטיפול, אבל גם אם הוא יסדר אותם, אני עדיין אחווה אותו ככישלון. (אולי בגלל זה הוא כבר לא מנסה?) בנוסף, הוא אמר לי שזה מקום שמאוד קשה. ואי אפשר לצאת ממנו. שתמיד אני יחזור לאותו מקום. שחווה כישלון. שאני כישלון. ששום דבר לא מצליח, ששום דבר לא נוגע. ששום דבר לא טוב. אז מה הטעם לנסות אם הכל ישאר ככה? מה הטעם של להמשיך בטיפול? ואני אוהבת אותו באמת. את המטפל. אבל אולי כבר הרסתי מידיי. וכבר אין מה לעשות. והוא בחופש שבועיים. אז גם אי אפשר לדבר על הדברים, וצריכה ללכת עם זה עם עצמי כל הימים האלה. רחל.