פורום פסיכולוגיה קלינית

פחד מקרבה. אני לומדת קורס בפסיכולוגיה ומישהי בקורס ניסתה להתקרב אלי והציעה רעיון שנלמד יחד למבחן. היא הזמינה אותי לשבת איתה ועוד כמה חברים אבל זה ממש הלחיץ אותי. אני מפחדת מקרבה. אני לא מבינה למה. אני גם לא לומדת כמוהם בשביל התואר אלא כי זה מעניין אותי ומפחדת שלא יבינו את העמדה הזאת שלי שאני לא סגורה על עצמי ככה ב'מימוש תחומים'. וגם הנושא של 'הכרה בנכות' שבכלל מדחיקה ומסתירה את זה. לדעתי אני לא במצב כיום שמצדיק הכרה כזאת, היא ניתנה על סמך מצבים בעבר אבל ברמת התיוג זה משאיר סוג של חותם בנפש.. מחלחל לזהות, ביחוד לאחת כמוני שלא ממש גיבשה הרגשת זהות מלוכדת וטובה כי עדיין מחפשת דרך בחיים. לא יודעת, אני רוצה כבר להיות מסוגלת ליצור קשרים עם אנשים וזה מלחיץ אותי נורא, שישפטו אותי, שלא יבינו אותי. משהו מפחיד אותי מהקרבה. למה הם מצפים ממני? הם יהיה להם כיף במחיצתי? כמה להיות כנה? כמה לזייף ולהעמיד פנים? האם הם יהיו נחמדים? האם יהיה לי מהנה איתם? זה כאילו באינסטינקטים שלי אני רק רוצה לברוח ולהמנע מאנשים. בלבד יש בטחון ואין אף אחד שפוגע או שופט ומבקר אותי או משקף משהו שלילי. גם אין לי ערך עצמי גבוה ולרוב זה ניכר עליי ולא נוח לי עם זה. או שאני מעמידה פנים של חוזק או שהחוסר בטחון נחשף, אפילו הקול מתחלף לי קצת לפעמים... אודי איך אני יכולה להביא את עצמי למצב שכבר לא תהיה לי בעיה ליצור קשרים עם אנשים בעולם הזה, לא להתבייש יותר ולדעת מי אני ואיך להציג את עצמי? האם 'ההכרה בנכות' חלק מזה? האם לא? אני מרגישה אובדת עצות בדברים האלה. מפחדת מקרבה, שיכירו אותי. אני מרגישה עמוק בפנים שמשהו בי פגום או אחר/שונה ואז צריכה לכסות על זה או לזייף.. גובה ממני אנרגיות. אני רוצה להרגיש נוח בתוך קשרים ושיהיה לי כיף, להכיר לפטפט, להתעניין, להחליף מידע.. איך עושים את זה בלי להרגיש את הפחד מפולשנות או ביקורת של אחרים עליי? כמה לחשוף על חיי? ההיסטוריה שלי של התמודדויות עם הפרעות והחלפת תחומים מסבכת אותי כיום ברמת ההרגשה של הזהות. של הכרטיס ביקור שלי מול העולם. אני רוצה לפתור את זה כבר. איך?

אמר שאני עושה עבודה מאוד מאוד מאומצת שהוא מלא התפעלות שאני פחות תגובתית. אני אוהבת אותו הילה

זה מה שאני צריכה עכשיו שיתנו לי להתמוטט בשקט ובזהירות שאני אצליח לשלוט בזה ולווסת לפי הכח. קשה לי עד מאוד...

הי אודי, תודה רבה לך על התגובות, וסליחה על ריבוי ההודעות...באמת הארת קצת את עיניי, תודה. קראתי באחת התגובות שכתבת למישהי שאתה לא אוהב בלבול זהויות ואני הייתי כאן כמה פעמים כל פעם בכינוי אחר, אצלי הזהויות מבולבלות מאוד ואפילו מסוכסכות ביותר לפעמים אז סליחה גם על כך. קרה לי בעקבות הטלטול הזה שחווינו משהו, איזה מן חיבור או הבנה שבאמת יש דבר כזה "ילד פנימי"...עד אתמול, כל פעם שבטיפול או בכלל היו מדברים על "הילדה" "התינוקת" זה היה מעורר בי אי נוחות רבה, ישר זה היה זורק אותי לילדה שהייתי פעם, ילדה פגומה מגעילה ושנואה מבחינת התחושה, ובפועל ילדה מוכה ומוזנחת מאוד בערך בת שלוש, והתגובה המיידית הייתה לדחות את על העניין הזה חשבתי שזו המצאה לא מוצלחת של הפסיכולוגים שהומצאה לתרץ כל מיני דפוסים אינפנטיליים תקועים, יש כאילו את מי להאשים, באמת אין שום ילד/ה תינוק/ת. אבל אתמול הבנתי שיש, שהילדה הפנימית אצלי היא לא הילדה שהייתי אבל היא ילדה דחוייה ושנואה שמבקשת שייכות והכרה בכל מחיר, ואני בהתכחשות תמידית, אולי גם היא שונאת אותי אני חשה בכך כל הזמן, אין לי רגע של נחת... ולכל המסקנות הללו הגעתי אתמול בעקבות זה שחשבתי לעצמי שאני לא מקבלת את הילדים שלי קשה לי לאהוב, עם בכלל אני אוהבת... ובמיוחד את הילד הזה שהשתחרר מהצבא, זה תמיד היה מאבק כזה. וזה שאני לא מחוברת מבפנים גרם לי לראות דברים בצורה מפוצלת, וכשמדובר באותה ילדה פנימית אז זו גם ראייה מעוותת שלא מתיישבת עם אמהות ראוייה, וכך יצא שראיתי ולא ראיתי את כל נורות האזהרה ולא עזרתי לו. אתמול לא נלחמתי בילדה, נתתי לה להצטער על כל השטויות, על הדברים החיצוניים...אפילו בכיתי, ואני אף פעם לא בוכה. אמרתי לילדה שאני אנסה לא לבקר ולשפוט אותה כל הזמן. חשבתי לעצמי שאם אני אצליח להשלים איתה , אני אוכל גם לקבל את הילד האמיתי שלי ולאהוב אותו כמו שמגיע לו ולכל אחד בעצם. אני בהחלט מרגישה שפתחתי דף חדש.

כתבתי תגובה לנטע..על ההודעה שלה "לא רוצה" מדוע היא לא הועלתה?

התגעגעתי...מה שלומך? ספרי קצת מה קורה איתך, אשמח לשמוע, מיכל

התגובה לשאלתך נשארה יתומה :( י ת מ ו ת

אודי יקר, מאד מאד מאד הרגיע אותי לראות שהצצת שוב וראית את במבי. משקיען שכמותך. תבורך. סוריקטה

היא כתבה שעוד שבוע ניפגש ונחזור לשגרה שלנו.... היא גם כתבה שהיא חושבת עליי וזוכרת אותי (: אודי, אולי היא תכעס עליי כשתגלה שאני נוסעת? אני יודעת שלא ובכל זאת מרגישה צורך לכתוב את זה... אתה יודע שאני אוהבת אותה??

השלמתי עם זה שההודעה שלי לא תעלה היום... אתה יודע? חשבתי שאולי בגלל שבמבי כתבה הודעה אז רצית להגיב לה ועל הדרך העלית את שלי... אוף לא טוב שזו ההרגשה שלי ואולי זה גם נכון. וכן אני זוכרת מה ענית כמובן, אבל שתדע שלקח לי רגע לזכור ששאלתי את זה.

התחושות כלפיו,כלפיי,וכלפי הטיפול הזה מתחלפות לא מעט. וזה קשה לכשעצמו,(כולל מצבי הרוח המשתנים באופן כללי), ולא ברור לי גם מה מניע כל תחושה (חיובית או שלילית),מה טיבה ,האם היא בכלל אמיתית, מזוייפת, אשלייתית או מה...? למשל...,יש געגוע שעולה, אבל לא ברור לי למה בדיוק, ואם זה אליו כמטפל...,או אליו כגבר, ואז שוב האשלייה..., מילוי הבור השחור הזה ,החסר הגדול, הפאנטזייה...., אני יכולה גם להתגעגע לכאלו שממש הדבר האחרון שהיה מומלץ ,זה להתגעגע אליהם כביכול...,כך שזה מבלבל אותי מאד גם בהקשר הזה. ולמה בדיוק הגעגוע? לחיוך שלו? אז שוב אני באיזור הדימדומים... ובמילא כשתיהיה פגישה...שוב המציאות תטפח. וארגיש שוב קטנה ומפגרת כעוסה וחסומה, ושהכל בעצם אשלייה, כולל הפאנטזייה הזו עליו....,שרק מקשה יותר ואולי גם תוקעת. ואפילו בה אני לא יודעת אם יש ממש. ?? ולא יכולה לדבר איתו על כל זה! מעבר לזה שוב הכעס מאד קיים. ולא נראה לי שאגיע לפגישה איתו לכשיחזור..., "לא מגיע לו". אני ממש גם לא מסוגלת אחרי החופש הארוך הזה שלו, וכל מה שהיה, לשבת מולו. ואחרי שנפש התנתק כייף נח ,חיי את חייו ,שאני לא חלק מהם(כשבסוף אפילו גם לא הציע שוב להשאיר לי כתובת...למקרה שאחליט אחרת), חוזר לעבודה ועכשיו....,אני אמורה לשתף במה שעבר עליי. כי זה חשוב נורא.והכל משמעותי.... זה מעצבן!! ברור לי שזה החיים שלי, ואם אני רוצה שינוי כנראה שאלו הכללים. אבל....אני לא מסוגלת!!! זה ממש בלתי נסבל ואני יודעת שאהייה חסומה מאד. אז מה עושים??? מה עושים?? זה חזק ממני. ואני ממש סגורה. בכל אופן שוב מרגישה את העס

מתערבב לי הכל. המציאות מציאותית כמו חלום - מצד אחד בהחלט, מצד שני ממש לא. משום מה זו תמיד ההתחלה של התקף חרדה, אבל הפעם נדמה לי שיבוא עצב בלתי נסבל, או ניתוק מוחלט, או גם וגם. כבר מכירה מידי בשביל שיעורר חרדה. אפשר לשבת כאן קצת? אפשר איזו מילה טובה? אודי, תוכל להרגיע ולומר שאתה אמיתי? שלא חלום? נעמה.

הוא היה איתי... רחל.

עשיתי משהו טיפשי!!! כתבתי תגובה לנטע!!!! אני לא יודעת אם אמרתי דברים נכונים!!! אודי!!!! תעשה משהו!! אם זה לא נכון, אם אמרתי דברים הורסים, תוכל בבקשה לא להעלות?????? לא יודעת אם נכון מה שאמרתי!!! תוכל להגיד לי מה אתה חושב? מה עדיף? להרפות או להתנגד? האם מותר להרגיש ילדה ולהוציא את זה בטיפול? זה בסדר??? אני מפחדת שאמרתי שטויות. אם זה יפגע בה, בבקשה אל תפרסם!!!! טוב אודי???? אני לא מבינה בדברים האלה. באיזו זכות כתבתי לה.. באיזו זכות המלצתי לה לנהוג בדרך מסויימת כאשר אינני אשת מקצוע!!

מגוחכת נורא... סליחה סליחה סליחה סליחה אסור

היי שמלי, אני חושבת שאת ממש צודקת.. שזה טוב להרפות בטיפול וגם להיות שם הילדה הקטנה.. זה חלק מהדרך לדעתי..כשאני מרפה בטיפול אני מרגישה יותר משוחררת ושיורדת לי אבן מהלב.. ואני בטוחה שנטע שמחה שהגבת לה.. כל אחד שמח שמגיבים לו ומתייחסים אליו :)

קראתי את מה שכתבת לנטע ודוןקא - מאד מאד אהבתי את התגובה שלך.

שמלי יקרה, הכל טוב. אני שמחה שהגבת. עדיין צריכה לחשוב על התוכן אבל ממש שמחה שהתייחסת. נטע.

הי, לא מזמן, כהרגשתי ממש ככה, מישהי חכמה כתבה לי שזה בסדר, ויש לי זכות, ולמילים שלי יש מקום... זוכרת? גם למילים החכמות שלך יש מקום, והן מוסיפות ונוגעות, ובטח שיש לך זכות...

:) ממש תודה.. :) אני לא יודעת איך אמור להיות, אבל- האמת שבטיפול שלי אני מרגישה שאני פחות שיפוטית כלפי עצמי ומאפשרת לעצמי יותר - וזה באמת מקל ונעים

כנראה שאני מרשה לעצמי.. אבל מאיזה מקום אמרת את זה? כועס? מזלזל? נוזף? אני גם מרגישה כמו ילדה פה וכמו ילדה עבור כולם.. מעניין למה אני מתנהגת כך ומה זה אומר?

לא מרגיש לי בוגר שהגבתי לה. נראה לי שכתבתי שטויות טיפשיות. עדיין זה מטריד אותי. למרות מה שאמרתם. ובכלל, אני מרגישה יותר מדי נוכחת פה. רגילה להלך בצללים

קראתי מה שליליפוט כתבה למעלה: "...מרגישה את ההזדקקות הגדולה של כולנו...כולן מבקשות מקום,להשמע,להראות,להיות מוכלות,רצויות , אהובות...כולן רוצות וזקוקות ,לך וממך. אתה ניהיה מין "גיבור על" שכזה, כאילו מושג,אבל בעצם לא ממש, וכולן רוצות בקרבתך... כל אחת עושה זאת בדרכה ,אם זה היותר נעימה מאפשרת וקלה, או המפותלת מכבידה ולעיתים מעצבנת ומעיקה..." אני מרגישה... למען האמת - יודעת ובטוחה, שהדרך שלי היא המפותלת והמכבידה ולעיתים (קרובות מאד למעט דקה ורבע מדי פעם) מעצבנת ומעיקה. סליחה אודי... אני לא עושה את זה בכוונה.. (או שכן?) אולי זה בכוונה בלי כוונה. אוף. אני מעיקה וילדותית במצב רגרסיבי . תמיד אני מדמיינת אותך כמו מנצח כזה שעומד על במה מוגבהת ומנצח עלינו למטה. לא יודעת למה. זה טיפשי. ואנחנו כמו תזמורת\מקהלה של ההזדקקות הזאת, שרות לך על הרצון למקום, להישמע, להיראות, להיות רצויות ומוכלות.

רציתי שהוא יהיה בשבילי כדי שכולם יראו שהוא שאני שכולם ידעו שאני שהוא כלכך בסדר הכי בסדר בעולם ולתפארת המדינה כי יש לי בן בגולני כמו שאבא שלו היה בגולני וסבא שלו ואחיו ביחידות מובחרות הכבוד היה אבוד מראש הוא היה במקום לגמרי אחר לא ראיתי אותו לא הייתי אתו לא הייתי שם בשביל לאסוף אותו שוב ושוב נטשתי אותו אז הוא היה צריך לדאוג לעצמו וטוב שהייתה לו היכולת לעשות בשביל עצמו מה שאני אמו לא יכלתי לעשות למענו לקרוע ולפרום את הסיפר היפה שרקמתי אותנו לעצמנו בחוטים דקיקים כדי לכסות על הבושה הגדולה. וכל הכבוד למי שנשאר גולני זה באמת כבוד אבל גם למי שעוזב שמודה שהוא לא יכול יש מקום ויש כבוד. אני רוצה להרגיע ולהבטיח שלא אכתוב כאן יותר מידי, ימים קשים מאוד עוברים עלינו. אני לא לבד ובכל זאת יש דברים שאני לא יכולה לשתף מחמת הבושה בעצמי. ובכל זאת רוצה לשתף מישהו. אני מרגישה כמו ערמה של חלקים קרועים מכל מיני תמונות. חלקים. לא קשורים אז ניסיתי לחבר קצת בשיר. תודה לך על המקום . זה ממש לא מובן מאליו.

מה קורה לתיקים של מטופלים כשהמטפל חס וחלילה נפטר? האם הם נשמרים עדיין בסוד? מי מטפל בתיקים? למי יש גישה אליהם? והאם כשחס וחלילה מטופל נפטר? האם נשמרת סודיות? האם המטפל רשאי לפנות למשפחה ולגלות על הנעשה בחדר?

מעסיק גם אותי.

נשמע לי נורא שאם מטופל נפטר אז המטפל יכול לפנות למשפחה ולשתף אותם במה שהיה בחדר הטיפולי... מבהיל, ואפילו מזעזע למדיי. המטופל אפילו לא יכול להגן על עצמו. אין סיכוי שזה מותר.

הי אודי וכל הבנות המקסימות, לא ברור לי למה, אבל לא הצלחתי להכנס היום לאתר בשמי הקודם. שוב ושוב ניסיתי וזה לא נתן, אוףף זה היה מעצבן, התחלתי כבר לחשוב שאולי זה אישי..., כי באמת זה היה ממש מוזר. בכלמקרה..,לא וויתרתי ובסוף החלפתי את שמי : ) אז מהיום ועד להודעה חדשה(אם זה שוב יקרה...) אני ליליפוט ובמקום ברוכית. האמת...הזדמנות טובה להחליף את הכינוי הזה, שלא ממש התחברתי אליו. נעים מאד. בכל אופן אודי, תודה על התגובות, למרות שאני כותבת מגילות ...,ואתה עונה לי בבודדות : ), אבל בין לבין הצלחת לעלות חיוך על שפתיי. משהו בהומור ובשנינות העדינה שהבליחה לה, עשה נחמד. ו...זה לא פשוט לצלוח את התחושות השונות והמעברים הפנימיים האלה שכל הזמן מתחלפים מתעתעים צובעים באים הולכים חוזרים מבלבלים ומשאירים בתהיות מעיקות של...אז.... מהי באמת האמת...??

אודי, אני לא רוצה למשיך בטיפול הזה!!! לא רוצה לא רוצה לא רוצהההההה. לא מתאים לי להיות בעמדה כל כך נחותה. להיות מושפלת. אני בן אדם בוגר!!! אני אימא לילד מקסים, נשואה ומוערכת מאוד ע"י חברים וקולגות. רק איתו אני חוזרת להיות ילדה קטנה. אני לא אמורה בגיל 30 לחזור להיות ילדה קטנה. מה זה הרצונות המטופשים האלו שמתעוררים בי??? להיות מוכלת... להיות "מוחזקת"... מה זה השטויות האלה???? אני שונאת אותו!!! רוצה לסיים וזהו. לגמור את זה במייל ולהעלם.

הי, סליחה שמתערבת, כתבת לאודי.. רציתי להגיד שאני מבינה אותך, את ההתנגדות הזאת לטיפול ומה שאת מרגישה. דווקא פה בפורום למדתי קצת וראיתי שמותר להרפות, שמותר להתנהג כמו ילדה ושזה בסדר.. וזה יכול להיות כל כך מקל. הרי את אומרת שאת בן אדם בוגר עם כולם, בכל המקומות הרגילים בחיים, ורק איתו חוזרת להיות ילדה קטנה. אבל שם מותר. שם זה בסדר. שם יש לך הזדמנות קצת להיות אחרת, אולי להרגיש קצת ילדה בניגוד לחוץ. לא בא לך לפעמים להרפות? לזרום עם זה, עם הרצונות "המטופשים" האלו? מה יקרה? הרי זה המקום שלך! רק שלך! שלך והוא שם בשבילך. לא בא לך לנצל את זה? לשחרר את ההתנגדות הזאת, להקל על עצמך ורק להיות. בלי להרגיש אשמה או מטופשת או שאסור או ששופטים אותך או מי יודע מה! זה נעים.. וזה מפחיד. בטוח זה מפחיד. את בטוחה שהוא יפגע בך. זה הגיוני לפחד. זה קשה! אבל את שם, אז למה לא להרפות? אפשר קצת, לאט לאט. לא בבת אחת, לא לגמרי. לשחרר טיפה בהתחלה. להישאר. להירגע. מקווה שבסדר שכותבת לך

אודי מציאות התשלום הכלכלי משנה משהו בתמונה . כאילו אדם משלם במו ידיו על תהליך שמייצר בקרבו חוויה רגשית של הזדקקות לא נסבלת. זה גורם להרגשה מזוכיסטית. הילד פשוט נזקק והוא ילד. זה טבעי בגילו להזדקק למבוגר ממנו. המבוגר לעומת זאת, מתקשה לסבול את הילד שבתוכו שנותר במצב לא בשל. זאת חוויה לא פשוטה לאגו. אני לא חושבת שנעים לאנשים בבגרותם שמשוים אותם לילדים. זאת פגיעה נרקיסיסטית ופסיכולוגים צריכים להכיר בכך שזה קיים.

לצערי הרב. שלחתי הודעה לאחותי. התעלמות! ולא עברה דקה ואני יודעת שהיא קראה אותה. לא חשוב. הייתי צריכה עזרה במשהו. כנראה שעדיף להתעלם ופשוט להיות מנותק. ככה לא נפגעים. לא טוב לי עם המשפחה שלי. זה לא חדש אבל כל פעם מחדש זה מעורר מחשבות ורגשות שליליים.

אןדי הגעגועים נעשו קשים וכואבים כואבים כל כך שהבכי מטלטל אותי בעצמה היום בבוקר נפגשנו וזה נעלם, חור שחור שבולע הכל........ אני קוראת לו בלילות ובוכה בכי נוראי הוא לא בא וזה מרגיש נורא זה קשה וכואב ומטלטל ואני בתהליכי גמילה רבים- כואבים ומטלטלים אודי? (אני רוצה שתדייק, שתכתוב מילים רכות ונוגעות כמו שמדברים עם ילדה.) הילה

לא יודעת למה זה קורה. דווקא אין משו מיוחד כרגע שקורה.

היא לא כאן את עומדת בפני מסע מרגש מרגש :-)

שימחת אותי...

דר אודי:) יש לי התקף מיגרנה, אולי תעזור? תהפנט אותי בשלט רחוק והכאב יעלם? השתגעתי. לא זזה מהמיטה כמעט. מושבתת.

היי אודי, אני יודעת שאני "כל הזמן מחפשת ממה לפחד בקשר" אבל תבין שזה אינו בשליטה שלי. אני כל כך בטוחה שהוא יפגע בי ושהקשר הטיפולי לא "יחזיק", ומחשבה יוצרת מציאות, ובסופו של דבר זה מה שיקרה. אני לא יודעת איך "שוברים" את המעגל הזה. תאמין לי שאני מאוד רוצה. די מיואשת. נטע.

שוב הי וסליחה על ההצפה. רציתי לציין שמדובר בבני בחור בן 18.5 שהשתחרר מהצבא לאחר חודש משירות קרבי. כולנו די המומים ואפילו שבורים משום שאביו ואחיו הבכור שירתו ( ומשרתים במילואים) ביחידות חי"ר ) . רציתי לשאול מה אפשר לעשות ( מלבד לתמוך בו כמובן) כדי לעזור לו להתגבר על הפרעת האישיות., איך אני כאמו יכולה לעזור לו. במחשבה לאחור עשיתי המון טעויות. אני עצמי סבלתי מהפרעה נפשית ועדין נמצאת בטיפול. כמובן שאי אפשר להחזיר את הגלגל...אך האם יש תקווה לתיקון של האישיות? תודה רבה

הי איזה טיפול נחשב יעיל להפרעת אישיות נרקיסיטית? ראיתי באינטרנט שיש דבר כזה סכמה תרפיה. מה דעתך על כך?

שלום, רציתי לשאול על משהו בחיי הנישואין. במידה ואחד מהצדדים לא מסופק מחיי המין, אז האם כדאי במקרה כזה לקום וללכת או להישאר ו"להעמיד פנים" כאילו שהוא מרוצה, ורק בגלל שבן הזוג השני הוא אדם טוב לב?

הצעת שני קצוות כפתרון יש הרבה אמצע תמיד אפשר לשפר, להיות קשוב לשני ויש דרגים רבות לרענו אפילו בעזרת איש מקצוע (סקסולוג)

שבוע ויום ליתר דיוק... אני ממש מחכה לה ומצד שני חושבת שאולי אני יכולה להסתדר בלעדיה. אפילו יותר מהחופש שלה. הרי גם כשהיא נמצאת היא לא כל הזמן יכולה להיות איתי, ואני נאלצת להתמודד ולהחליט לבד. לא תמיד יכולה לחכות לדבר איתה.

אודי... אודי.. אמא צביה אומרת שקרה משהו מאוד דרמטי. אני לא מרגישה. אודי... אני כל כך רוצה/צריכה להיות אצלך..אפילו אין לך מושג עד כמה.. אודי... פעם קרה לך מה שקרה לאמא צביה ??? אמא צביה היא אודי אני לא יודעת זה משונה. והקטע שאני לא מרגישה. זה אמא צביה אומרת שזה היה בשבילה כמו רעידת אדמה. זה היא שהיתה נשמעת שהיא ב ??? אודי.. אני כל כך רוצה /צריכה להיות אצלך. שאתה תהיה רגיל. כמו תמיד. שתוכל להיות כמו עץ עם גזע עבה ויציב שאני אוכל להכנס לתוך הגזע ואתה תשמור. ושהכל יהיה שקט. אודי.. אני צריכה ממך פלסטר על הלב.. אודי..

אודי, אתה יודע שאין לי מרגיש ? אני רוצה לדווח לך מה קרה. ואני גם מבקשת שתעיר,תאיר מנקודות מבטך איך /מה וכו' אתה רואה, חושב, מרגיש שקרה כאן ? טוב אודי ? אבל לפני כן ,רוצה לשאול אותך אם קרה/קורה לך מצב שבו אין לך בכלל מרגיש ? שהפכת לכזה כמו רובוט שמתפקד טוב אבל כמו מכונה כזו. רובוט. טוב ,אז הדווח.. ביום שני, בעקבות "קצר במוח" שקרה לי. שאלתי את אמא צביה אם קרה לה/אם היא מכירה מצב ש היא יודעת שהיא צריכה למשל לבצע שני דברים ,ואין חיבור בין הידיעה הזו לביצוע בפועל.. למשל אודי, שאני יודעת שאני צריכה להיות במקום x בשעה מסויימת .והידיעה הזו קיימת במוח שלי, אך בפועל בשעה הזו אני נמצאת במקום y תוך כדי שאני "יודעת" על מקום ה x .כאילו, אני מחזיקה את הידיעה, אך יש "קצר במוח" בין 2 הדברים. מבין אודי ? בכל אופן, שיתפתי את אמא צביה ושאלתי אותה אם קרה לה כזה דבר? כמובן, היא לא ענתה. והמשכנו את הפגישה בכל מיני.. בשלישי אנחנו לא נפגשות. ברביעי כשנפגשנו ,היה כזה רגיל. בחמישי, אני מגיעה בשעה שקבענו, מצלצלת בפעמון פעם ראשונה, שניה, שלישית. ו...כלום. אמא צביה לא פותחת. בחיים זה לא קרה. ואני אצלה למעלה מ 5 שנים. לא הבנתי. פתחתי את היומן שלי. היה כתוב שיש פגישה כרגיל בחמישי. חשבתי שאולי נדמה לי שהיום יום חמישי הסתכלתי בסלולרי וראיתי שהתאריך הוא 21.8 הסתכלתי שוב ביומן להצליב מידע בין היומן לסלולרי אם אכן חמישי זה ה21.8 כמו שמופיע בסלולרי. חשבתי שאולי נדמה לי שאנחנו נפגשות תמיד בשעה... דיפדפתי וראיתי שבכל השבועות הקודמים נפגשנו בחמישי בשעה... ואז פתאום חשבתי שאולי קרה משהו לקרובים שלה.. ואמרתי לעצמי שלא ייתכן, היא היתה מתקשרת /מסמסת לי. מיידעת אותי. ואז פתאום חשבתי שאולי קרה לה עצמה משהו ולכן היא לא יכולה להתקשר /לסמס לי. ופתאום חשבתי שאולי היא עכשיו בקליניקה שוכבת על הרצפה מחוסרת הכרה, אולי חטפה התקף לב /אירוע מוחי ? ואז צילצלתי לקליניקה שלה והצמדתי את האוזן לדלת. ניסיתי לשמוע אם שומעים את צלצול הטלפון שלי. אמרתי לעצמי, אולי אמא צביה תתעורר מאיבוד ההכרה שלה ע"י צלצול הטלפון. לא קרה כלום. הדלת לא נפתחה והשקט המשיך. הלכתי. פתאום, באמצע הדרך אמרתי לעצמי שאסמס לה בסלולרי שלה רק את שמה..ואם היא בטיפול נמרץ אז בן זוגה יראה את הסמס הזה ואולי יתעלם אבל אולי יסמס לי איזו מילה ? סימסתי לה את שמה וזהו. אחרי 16 דקות הסלולרי שלה מתקשר. הרמתי. אני שומעת את צליל קולה. היא היתה נשמעת הסטרית. אמרה שלא יודעת מה קרה לה. שהיא "ידעה" שאנחנו אמורות להפגש ב.. ובשעה הזו היא היתה בסופר פארם .שמעולם לא קרה לה דבר כזה. שהיא ידעה שאנחנו אמורות להפגש בשעה... ואיכשהו נהיה לה כמו "קצר במוח" ומצד אחד היא החזיקה בידיעה על הפגישה ,אבל זה איכשהו לא התחבר אצלה במוח והיא היתה בסופר. ניתקתי לה את שיחת הטלפון. בשישי נפגשנו. גם אתמול. גם היום נפגש. היא טוענת שקרה משהו מאוד דרמטי. היא גם אמרה שזה מדהים. היא גם אומרת שזה היה בשבילה רעידת אדמה. האחריות, הדאגה, אשמה. אני מקשיבה לה. יודעת שזה אנושי. כולנו בני אדם. יכולה להבין אותה. אודי, אין לי יותר מרגיש בלב. אודי, אני רוצה /צריכה להיות בתוך גזע העץ שלך. אודי, בבקשה, תעיר, תאיר, תשקף, תסביר, תשים מילים במקום שיש בו כל כך הרבה חשיכה. תאיר בפנס ותסביר מה קורה פה. מה קרה לאמא צביה. מה קורה לי. מה קרה בינינו. אודי...

שלום, חבר שלי מבקר אותי לעתים קרובות מאוד אבל גם ההורים שלי היו מבקרים אותי תמיד וגם המורות ובעצם כל דמות שהייתה מעליי בקרה אותי לא פעם.... היום זה חבר שלי והוא עושה את זה לעתים קרובות ואני מרגישה כל פעם מחדש הילדה הקטנה והטיפשה שלא חושבת לפני מה שהיא עושה. אני חושבת שמה שני צריכה זה שיסמכו עליי (מהנסיון שלי בחיים אני יודעת שמי שיסמוך עליי אני אוכיח לו שזה נכון כמו שקרה לי בבית הספר שמורה אחת סמכה עליי ולכן התנהגתי אצלה בהתאם ופרחתי בשנה שהיא חנכה אותי) אבל איך חבר שלי יסמוך עליי (או כל בנאדם אחר) אם קשה לי להוכיח את זה בלי שסומכים עליי? הוא מנסה לסמוך עליי ואני לא מרגישה שהוא סומך עליי ואני מתנהגת בטיפשות ובאובססיה וחוזרת על טעויות של ילדים קטנים ואז הוא רואה שאי אפשר לסמוך עליי וחוזר חלילה... מה אני אעשה? אני מנסה ומנסה אבל שוב אני לא חושבת לפני מה שאני עושה. יש לזה תקנה???

למטה התעלמת ממני ועכשיו לא העלת הודעה שלי.. אוף....................... לא חשוב

רק אותי אתה לא סובל!!!! אתה לא סובל!!!!!!!!!!!! אתה לא רותה אותי פה!!!!!!!!!! אתה רוצה לסלק אותי!!!!! אתה רוצה שאסתום את הפה!!!!!! אתה לא רוצה שאכתוב פה יותר!!!!!!! אתה לא רוצה שאבלבל לך את השכל!!!!! אתה רוצה שאתבייש בעצמי שאני מטריחה ככה את כל הפורום!!!! אז הנה, אני מטרידה אתכם!!! לא אכפת לי!!!!!! אתה ל-א ס-ו-ב-ל א-ו-ת-י

כולןיקרות לך!!!! תראה כמה "יקרה" אתה מחלק!!!! כולן יקרות!!! ואהובות!!!! ואותי אתה לא סובל. לא רוצה אותי בפורום שלך

מדובר כל כך הרבה על קשר בין פגישות...אז תמיד עדיפה פגישה פנים מול פנים...אז מכיוון שכל כך נזקקתי לה שבוע שעבר נפגשנו שלוש פעמים, אבל זה יקר בטרוף!!!!!!!! מי יכול להרשות לעצמו? ביטלתי את הפגישה השבוע, התירוץ היה כבר מוכן מראש....היא אמרה תתקשרי אם בכל זאת תרצי פגישה השבוע, אבל זה יקר לי ולא אגיד לה את זה כי היא עושה לי גם ככה הנחה....ו אז אני פוחדת שאשתמש בסמס...אז החלטתי שלא אשתמש כל השבוע בסמס כי זה לא הוגן אולי...נראה איך ילך. ובכלל מנסה להפחית את הצורך בקשר שבין הפגישות.....מבולבלים? גם אני! עברתי שבוע קשה, נזכרתי ובכיתי...בכיתי ולא ישנתי...ואכלתי המון...ו...הלוואי שאפנים שאפשר גם לבד כי יקר לי נורא הטיפול...ובכוונה כתבתי נורא ולא מאוד!! והיה כבר טוב, בחיי שהיה, והרגשתי נפלא ושוב נפילה אז איך תעזור לי אשת הלב והרוח? סך הכל רוצה לבוא אליה לנוח מתי כבר אפנים? מתי אגלה, שהכאב בתוכי לא ישתנה? והעזרה שלה כה מוגבלת, אדם ולא מלאך? אני שואלת... פנטזיה של הצלה, של הכלה והבנה, אולי כל הטיפול מתחיל מהתחלה? ובכלל מה אני מתלוננת כשילד בן 4 נהרג? ילד קטן וזך כמלאך, מתורגל כמו כלם לרוץ להסתתר, כמו עכברים בחור, כמו נסיך בכלוב של זהב.. כי קיבוצים הם כל כך יפים :( אוףףףףףףףףףףףףףףף סליחה שחפרתי ולא אני לא מהחמאס.. למרות שמרגישה לפעמים כזו רעה..... מ. (שכלל לא שלמה עם עצמה...) נ.ב. מקווה שיכולתם להקשיב לשיר ששלחתי (אצלנו בגן), אם הייתי יכולה הייתי מעבירה לכם מצגת נפלאה לשיר הזה עם תמונות של ילדים וחיילים והקשר שבניהם..עצוב.. הלוואי שאלוהים היה מרחם על ילדי הגן. אודי יש משהו מרגיע? יש שיר של תקווה? יש שברירי אור? אין סוף למלחמה הארורה :(

מיכל יקרה, יקר הטיפול, אפילו נורא. אודי פעם אמר שכסף הוא אף פעם לא רק כסף וקניתי את זה (גם כן בחירת מילים)... אז במה זה עולה לך? מה המחיר של ההזדקקות? נעמה.

המחיר יקר! מאוד :( כן גם המחיר לבוא אליה להתמסר עד הסוף....עצוב לי מאוד היום...עדיין מדוכאת. מרגישה שהשם לא מרחם על ילדי הגן...עצוב, וזה לא דברי כפירה בכלל לא...לאף אחד אין ערובה לחיים :( עצוב לי...

אתה לא...

https://www.youtube.com/watch?v=Y05rqt0YHtw

שבוע טוב דר יש לי אחות בת 40 רווקה וגרה עם ההורים, עובדת אך לא בריאה בכלל. זה מתבטא בכך שכל החדר שלה מלא בשקיות של סופר מלאים במוצרים , על הרצפה, ועל הספריה במשך שנים. דבר נוסף היא אוכלת שעה. מתקלחת שעה. עובדת בלילות וביום ישנה. וחוץ מכל זה יש לה אובססיה לשטוף כל היום ידים. שאני ואמי מנסות לדבר איתה על זה הוא מקללת אותנו ולא מוכנה ללכת לטיפול בשום אופן. אמי אישה מבוגרת בת 67 וסובלת ממנה. כבר אובדים עצות ממנה. מה לדעתך יש לה? ומה ניתן לעשות? תודה רבה

אודי, אתה יודע שהרבה זמן שהרסתי לנו (הרסתי? נהרס? אני לא יודעת) והיו לנו פגישות מרות כאלה. ופתאום היום יש בי געגוע עז אליה, כזה שלא עלה בי כבר המון זמן. ונדמה לי שאני מבינה קצת יותר למה זה רגש חיובי בעיניך... דווקא רגש של יש. דמיינתי שיש בי ברווז געגוע שהתעורר מקומה. אז זה נחמד שהוא התעורר והכל, אבל כואב לו בשרירים של הגעגוע. כואב לי בהם. :( נעמה.

תראי איזה געגוע חמוד :) https://www.youtube.com/watch?v=EKFZmLyoYlU שבוע נעים :)

שפסיכולוג ינסה לכוון את המטופל להפסיק להגיע לטיפול?

היי אודי ועוד משהו קטן לגבי הקטע של הפגיעה בשכל ובחשיבה זה הגיוני ואם כן אפשר לשקם זאת?

ומה זה הקטע הזה בטיפול, שהמטפל מתעכב מדגיש ומעודד לתלות הזדקקות ובקשת עזרה, ודווקא (גם מתוך כל מה שקוראת פה) אצל בנות(כולל אותי כמובן)שגם ככה תלותיות. לא ככ מבינה את הדבר הזה, ולמה זה טוב?? למה שארצה להעמיק את התלות הזו? להיפ]ך. רוצה לבסס את העצמאות. ולא להיות תלוייה. ובייחוד שנפגעת יותר כשתלוייה ונזקקת. אז למה זה טוב? ולמה גם.., שארגיש לגמרי בטוחה בלסמוך, בלהכנס עמוק יותר, לפתוח דברים, יחסים , עבר וכו אם כשהוא לא פה, ואולי אם אזדקק אין לי איך לפנות אליו. וגם אם אמרתי "לא" כשהציע בפעם ההיא לתת לי כתובת מייל.הוא אחכ לא נתן ולא הציע שוב(ואני בטוחה גם שלא הייתי משתמשת. אבל בשביל ההרגשה שלי.). ואז אחכ בפגישה...,הוא ידבר (מדבר) איתי על החשש להשבר וליפול.?? ושבגלל זה נמנעת. למה שלא יהיה חשש?? כשזה המצב?ושככה גם הוא פועל? וגם אם יש עוד דברים אצלו ואיתו ובייננו,חיוביים, וזה לא צובע את הכל, זה עדיין ישנו. ומשפיע. ומעורר לא מעט (כפי ששמת לב...) ועכשיו...כל הפגישות נדבר על זה שלא נתן??על איך זה מרגיש? או מנגד אשתוק אהיה חסומה עצורה ומרגישה עוד יותר מטומטמת וקטנה? או שאשים בצד ונמשיך הלאה..., כמו שכבר היה בעבר? וזה יעבור...עד...הפעם הבאה. וחוזר חלילה. אני לא מצליחה להבין! לא מצליחה! ומה חלקי? מה חלקו? איפה אני מחבלת? ומה באמת קורה פה?

היי ברוכית, בראייה שלי יש בין אנשים כל מיני ערוצי תקשורת. אני אוהבת את זה, זה נעים שדברים עוברים גם בטון, במבט, בתחושה. ובכלל נעים כשמבינים אותך דרכם. אבל יש משהו מסוכן בלהתבסס עליהם יותר מידי, לכל הכיוונים. כי אי אפשר תמיד לנחש ובמערכות יחסים שהן לא מטפל-מטופל (אולי גם שם, לא יודעת...) הדרישה הזו יכולה לעצבן ממש, אותי לפחות. כמה שהיא בעצם גם טבעית. אולי אסייג ואומר שזו שאלה של משקל וחשיבות שמייחסים להבנה. מכירה את האנשים שאת מרגישה מולם "אבל אם פשוט היית אומר לא הייתה לי בעיה!"? אולי אני גם רגישה לזה במיוחד אישית. תחשבי למשל על הדוגמה עם המייל - אמרת לא והוא שמע לא. במקרה הזה התכוונת בפנים "כן", אבל אם באמת היית מתכוונת ללא והוא היה שומע כן, זה היה עלול להיות די נוראי. וגם הדברים שאת כותבת כאן ונורא ברורים לך, הם בערוץ הזה שיכול להיות שהוא לא יכול לקרוא כמו שצריך כרגע. ואז אם לא תגידי לו הוא לא יבין, תרגישי לא מובנת ומתוסכלת אז תפסיקי להגיד דברים והוא ימשיך לא להבין וכן הלאה... אולי העניין כאן בעצם הוא שעצוב לוותר על הרצון להבנה המוחלטת הזו, במיוחד אם זו חוויה שחסרה מאי אז כיצור שחייב אותה... ואז היעדר ההבנה משתחזר. פלאי הפסיכולוגיה? מקווה שתצליחו לעזור לך להרגיש מובנת, איפשהו על הציר הזה של ישיר-נסתר. נעמה.

אני גם מקנאה, אבל גם לא רוצה האמת,ולמרות התסכול על המקום שלי בחיי ואיתו ,וגם הסקרנות..., לדעת עם מי נסע ואיך בילה ומה עושה עם משפחתו בחופשות ובכלל וכו. אבל בדברים אלמנטרים שגם נוגעים אלי,אליו וכמובן לטיפול ולקשר שלנו, כמו..., מתי נוסע מתי חוזר, מה אם יהיה מקרה חירום(גם אף אחד לא יודע שאני בטיפול.והוא כמובן יודע את זה), איך ומתי ניתן לפנות ,האם זה בסדר להתקשר וכו...,זה נראה לי משהו שכן היה צריך שיאמר. ומצידו. אפילו רק לשם ההרגעה(הרי לא מאמינה שבאמת הייתי עושה בזה שימוש אם זה לא היה הכרחי. והוא גם יודע את זה). אלא כדי לתת לי הרגשה בטוחה ורגועה, ושהוא באמת גם למד מהפעם הקודמת,לדבריו. ולמרות ההתנגדויות שלי והכעס והתסכול(שהרי אני לא עושה בכוונה ), ואולי דווקא בגלל זה! מה זה לא אובייס?? וזה שלא כתב לי בסוף ולא הציע שוב לתת לי כתובת מייל בכל מקרה, ואם בכל זאת ארצה לכתוב לו, זה באיזשהו מקום, נראה לי הדבר שמעכב, שבעצם לא מאפשר מבחינתי לפרוש כנף ולהתבונן על. כי כשהכעס חוסם,וההרגשה לא בטוחה, ונינוחה, זה מן הסתם שוב משאיר בדבר עצמו, מערבל, ובאי יכולת להתנתק מכל זה, ולשבת ולדבר על איך הרגשתי ומה כתבתי פה...., וכו..., וזה נראה לי ברור.אז למה הוא פועל כך?? וכמובן שזה סוגר אותי בסופו של דבר. ואיך זה אמור להתאפשר כשזו ההרגשה, ועוד אחרי הפעם הקודמת?? שהכל גם כבר נאמר. ואולי יש דברים בגו, שאני לא יודעת, והביאו למצב כזה. ?? אבל איך אדע אם הוא לא אומר?? אז מן הסתם הפרשנויות שלי והסרטים שלי מככבים. ברור. איך לא אם זה המצב בשורה התחתונה? ושוב ושוב גם "להטיח" ולכעוס ולחנך ולזעום , זה גם מעצבן.וגם...מה זה בכלל תורם? חוץ מלהרגיש עוד יותר פאטתית ונבוכה.כשהוא יושב מולי ומתבונן בי במבט ,שלא ברור לי (וכי עכשיו.....,זה הזמן שלי להתמקד בי ואני גם משלמת עליו). אוייי...., זה ככ מרגיז! האם ניתן להבין את זה??אותי?? או שזה לגמריי שלי ואין פה שום דבר ממשי מציאותי מעבר ?? והמעניין שדווקא כששואלת אותו משהו ,מתוך למשל הקשר שמגיעים אליו, ואפילו אם זה מאד אישי, הוא פתאום יכול לענות בכנות(כי לא רוצה להגיד שקר), אבל לא מרחיב. ואז...,זה משאיר את הנסתר הרבה יותר קיים מהגלוי ומעורר לעוד תהיות שלעיתים מטרידות.ואז כבר אין מענה. אז....מצד אחד, להמנע מכל אינפורמצייה, אפילו טכנית לגמרי, מנגד, "לזרוק" דברים מאד אישיים ,שמעוררים הרבה יותר ממגורים, ואז...גם להשאיר אותם כתעלומה, כי זה כבר כביכול יכול להכביד עליי. אז באמת, ככה יוצא בסוף, שזה מכביד! אני האמת..., לא מצליחה להבין. לא מצליחה. ולא מקבלת מענה ברור. והרבה דברים לא מדוברים גם כשמדוברים. או נשארים עדיין כלא בהירים. הזמן בסהכ קצר, הכעסים גדולים, יש חסימות, יש התנגדויות בשל כך, יש בור שחור, יש חסך גדול, יש צורך, יש גם הרבה חיבה ורצון לעוד...., וקנאה ותיסכול גדול, אז... איך ניתן לעזאזל להצליח כשזה המצב?? ואולי המסקנה צריכה להיות שוב, שטיפול זה לא עבורי?? או אולי דווקא, זה מה שנקרא טיפול.ו...זה הכי בשבילי ??? לצערי. אוף...לא בא לי על חיים כאלה! ומרגישה גם, כמו שכבר אמרתי, כאילו אני לא בסדר, שחושפת פה בפני כולם, וביותר מדיי פרטים, במשהו האינטימי כביכול שהוא רק שלי איתו. ואולי גם "מלכלכת" עליו כביכול??(כשזו לא כוונתי בכלל), ושוב חשה את הפלונטר הזה. האם אני פועלת לא נכון???

אווו....מעניין.אודי תשובה יפה לדעתך?? כנראה זה באמת תלוי במה שמתפתח..,ובמשתתפים ...,אם את נירית למשל זה הרגיע. אותי תשובה כזו אני מניחה, היתה מלחיצה ומבלבלת. ביחוד אם היה מדגיש שהאינטימיות הקדושה הזו,אפילו עמוקה יותר מזוגיות, והיה אומר ש"איתי בפרט"...,אין בזה איזה מסר רב משמעי שעלול לבלבל?? מה זה אומר משפט כזה? אותי זה זורק לגבר-אישה, לאינטימיות, לעובדה, שאם העלתי שמקנאה באשתו שיש לה אותו, ותשובתו אליי , כזו, אז.., מצד אחד הייתי שמחה מאד לשמוע את זה ,את מה שמרגיש כלפיי, את העוצמה, ובטח שאני "המועדפת" משאר המטופלים, ואפילו אולי מהקשר הזוגי שלו,באיזשהו אופן , אם יש יותר אינטימיות במפגש שכזה בייננו..מאשר בזוגיות. אני מניחה שזה בעיקר היה מעסיק אותי (מאחר וגם ככה זה מעסיק אותי עם כל ניואנס שלו, חיוך,כמיהה,רצון,קנאה, דיבור, תיסכול, כעס ועוד ועוד...) מנגד...,זה גם היה אולי מפחיד...? לא יודעת. המטפל הקודם, מהרגע הראשון שפגש בי הדגיש כמה אני מיוחדת עבורו.יפה. חכמה. אינטילגנטית. כמה הוא מתגעגע אליי מעבר לפגישות, חושב עליי, שמח בבואי, עצוב בלכתי ושנגמר לנו הזמן, וחושב עליי הרבה מעבר.ושאני המטופלת העדיפה עליו.ואפילו הפליא לספר לי דברים על מקרים עם מטופלים אחרים,שקצת עוררו את השתאותי האמת. וגם שיתף אותי היכן גר מה מצבו המשפחתי ילדים וכו'..., ושמחתי להיות המועדפת והנבחרת. אבל זה ליווה אותי, ולא ככ ידעתי האמת איך להתייחס לכל זה, בעיקר שלא ידעתי למה הוא בדיוק גם מתכוון??זה רק פשוטו כמשמעו?? או אולי יש שם משהו איתי מעבר?? את הסוף כבר סיפרתי פה..., היה מר מאד. וממטופלת עדיפה שמעוררת ככ הרבה אהבה וחיבה, הפכתי בעינייו למטעה. למשהי שכבר לא יכל לסבול יותר, שייסרה אותו במפגשים סיזיפיים מלאיי כעסים(היתי רק פעם בשבוע , וזה היה ככ ככ מעט וקשה).עד שבסוף כבר אמר שאין בו שום אמפטייה כלפיי וגם לא אהבה. זה היה נורא. והכאב כמובן היה גדול.המילים היו קשות ורבות, כולל הנטישה אחרי התחלה מבטיחה כביכול ואמונה גדולה שלו בי ובטיפול, ובעיקר אני הרגשתי אשמה, כי כביכול אני זו שהטעתי.הזוי , עד ממש עד בלתי נתפס האמת.ואולי בעיקר מה שכאב שבסופו של דבר אני זו שרומייתי ולא הפוך.ועד היום תוהה מה זה היה בעצם כל זה??איך מקיצוניות אחת נהייתה קיצונית שנייה? ואולי בכלל מההתחלה הוא סתם שיחק איתי בכלים טיפוליים כביכול ?? ולא באמת התכוון למה שאני פרשתי או מה?? האם אני זו שלא מבינה? אחרת מה?? ועד כמה אפשר לסמוך גם על טיפול ומטפל ועל דברים שנאמרים על מידת כנותם ואמינותם וכוונתם?? הוא כמובן לא ענה אחכ על שום דבר מכל התהיות הללו שהפנייתי כלפיו. חוץ מלהגיד שצר לו מאד שכך ניהיה. זה לא מספיק טוב בעיניי. בכל אופן נותרתי מאד מבולבלת. היום עם המטפל שלי, קיים הרצון לשמוע את הדברים החמים האלו מצד אחד, מה הוא מרגיש כלפיי(ואני גם יודעת שהוא כן) ולהבין מה זה אומר, ואיך גם להתייחס לכל זה?? אבל לא נוח לי לעלות את זה. זה כמובן מביך אותי מאד. בייחוד שאני מרגישה המטופלת הקטנה ,ומי אני בכלל מולו , ובטח גם כשנשוי. אבל גם הוא ביוזמתו ולמרות שהיו הזדמנויות שיכלו להתאים, לא יזם על זה דיבור. למה בעצם?? התעלמות מזה עדיפה? או שזו אחריות שלי?? או מה?? זה לא "חומר טיפול" לכשעצמו??

הלכתי היום ליום כיף עם חברה אבל בכלל לא היה לי כיף. רק בא לי למות. ככ כואב הנטישה הזאת... התחתכי את עצמך רק בשעת הפגישה אם את רוצה לקבל התיחסות. ה אני רק עבודה. לפעמים היה נדמה לי שלא שאני יותר מזה עכשיו אני מרגישה שעבדתי על עצמי . בבית יש לה ילד ותינוק ובן זוג והורים וחברים וחיים מלאים... ואני.. פחות חשובה מכל הדברים האלו. ככה היא אמרה. ושזה טבעי. זה רק לא טבעי שלי אין את הדברים האלה אז אין מה לכעוס עליה רק לכעוס על עצמי שאין לי...

אודי, דובר פה על אהבה... רציתי להוסיף - אמרתי לפסיכולוג שלי שאני מקנאה באשתו על כך שיש לה אותו 24/7. אתה יודע מה הוא ענה לי??? הוא אמר לי שעם המטופלים שלו (ואיתי בפרט) נוצרת אינטימיות מקודשת, והקשר הטיפולי אינטימי יותר מאשר זוגיות... משהו כזה... אהבתי את התשובה שלו והיא הצליחה להרגיע את הקנאה "שאכלה" אותי. מה אתה חושב בנושא? מה אתה אומר על התשובה שלו? כיצד אתה היית מגיב?

אודי, גם הפסיכולוג שלי בחופש. כשהוא חוזר, אני טסה לשבוע. זה אומר שלא נתראה שלושה שבועות (עם פגישה אחת באמצע). הוא מאפשר לי ליצור איתו קשר במייל ובמקרה חירום בווטסאפ אבל אני לא רוצה להפריע לו. קשה לי נורא. לא ממזמן חזרתי לטיפול וכבר פרידה. אבל זה לא מה שרציתי לשאול... רציתי לדעת כזה דבר - אנחנו מדברים בטיפול המון על העבר, כלומר, על הילדות. הוא מכוון לשם. אני מרגישה שאני רוצה לדבר יותר על ההווה. יש לי לפעמים הרגשה שהוא מנסה "להוכיח" לי שהילדות שלי לא הייתה כזו מושלמת כפי שאני זוכרת אותה, ואני טוענת שאם זו החוויה שלי (תמונה ורודה ומאושרת) אז למה להרוס? למה ל"חפור"? מה הטעם לעסוק כל כך הרבה בעבר? ונניח שאגיע לידי הבנה שלא היה באמת כזה טוב, אז כיצד זה יעזור לי בהווה? איך זה יעזור לי להיות בן אדם מאושר יותר? בכלל, איך פסיכותרפיה עוזרת? מדברים מדברים מדברים, מבינים יותר, אבל כיצד זה עוזר בפועל? סוף שבוע רגוע.

הי במבי יקרה מה שלומך? השבוע את לא היית כאן, ואת חסרה לי כל כך. המילים המדויקות שלך...... מוכנה להזמין אותי לטבע,? שלך- הילה

כן..השבוע קשה לי לכתוב :( אני מחוסרת אנרגיות :( עצובה מאוד. מאוד. רוצה להזמין אותך לטבע. אבל אין לי טיפת כוח. גם לא גרגר. עצוב מדי.

בהודעות האחרונות כתבת לי כמה פעמים: "תתחילי לזוז", "תוכיחי לו שהוא טועה", "תאמיני בשביל שניכם אם הוא לא מאמין".... אני נזהרת מלצאת בהצהרה ורוצה להיות עם החוויה של המילים האלה......פתאום לקחת אחריות שתמיד הרגשתי שרוב האחריות בטיפול היא בכלל לא עליי.... האם מטופל צריך לקחת כל כך אחריות על טיפול, על ההתנהלות שלו?...או שבגלל שהרסתי ופגעתי בו ובטיפול, עכשיו התפקיד שלי קצת...? רוצה לאחל לך ולכולן פה, שבת רגועה גם בחוץ....וגם בלב בפנים עמוק עמוק. ואני חייבת לומר, שיש מקום שלא נכשלת ולא הורסת ולא פוגעת. פה. תודה אודי ותודה לכולן על המקום ועל המילים שנוגעות. רחל.

ולמה הכל צריך להיות ככ "סודי" כביכול. למה לא יכול להגיד לי בפשטות, את התאריכים שלא יהיה,היום שיוצא ,היום שחוזר(מעבר לפגישות הספציפיות שלנו שיתבטלו), אם הוא בארץ או בחול, עד מתי ניתן לתקשר איתו באסמסים וממתי עד מתי רק במיילים(שאמר שהם רק לחופשה), וכל ההסתרה הזו ממני כביכול,יוצרת גם הרבה אי הבנות וכעסים מיותרים שלי, עם כל מיני פרשנויות, שאולי היו נמנעות בכלל, אם היתי יודעת את הדברים.אז למה כל "המשחק" הזה?? ובנוסף ההתנהלות הזו, גם מרחיקה אותי מלרצות לשתף אותו בחיי בתחושותיי ובאופן פתוח וגלוי, כשהוא נמנע מדברים כביכול בסיסיים(אפילו איפה הוא גר הוא לא אמר,למרות שלא היה קשה לגלות...), אז איזה מין קשר זה?? ועל אחת כמה וכמה ,וזה חשוב בהקשר שלנו,מה אם למשל אהייה זקוקה לו כי משהו חלילה קרה ו...לא יודעת מה...,אז ניתן להתקשר? מתי? וכו...,דברים שבכלל לא העלה, ולמרות שאמר, שהפעם ובניגוד לפעם הקודמת,הוא חושב שהתנהל נכון .אבל עובדה שזה לא ממש מרגיש כך.וממה הוא כביכול שומר\מגן עליי בחוסר המידע האישי הזה כביכול??(כפי שטוען לעיתים) מה זה משנה אם אדע למשל אם הוא בארץ או בחול ומתי יוצא ומתי חוזר וכו....?להיפך,אם כבר,זה מרגיש פחות שומר עליי.וכל זה, מבאס אותי מאד ולא ברור לי סוג הקשר הזה, ואם הוא גם כזה, איך בכלל ניתן להקיש ממנו לקשרים אחרים בחוץ בטח משמעותיים וקרובים. מישהו בחוץ אם אני מרגישה רע או זקוקה לו או רוצה שיבוא, אני מתקשרת ומבקשת שיבוא. פה בקשר כזה זה ממש הרי לא כך!! וגם זה קשה לי מאד.וגם על זה דיברתי איתו כבר. אז...?? מה זה נותן?

שלי גם בחופש. אמרה שלא תהיה זמינה בכל הזמן. שאלתי את טסה? לא הסכימה לענות. אני ממש מבינה אותך.. גם אני שאלתי אותה מה הקטע, למה לא להגיד? אבל בסופו של דבר אני יודעת שאם היא לא אומרת *לי* יש לה סיבה לכך.

כי לי הוא סיפר לכמה זמן נוסע לאן ועם מי.הייתי מעדיפה לא לדעת. סתם קינאתי:-/

למה? כל דבר זורק אותי? היום נפגשנו שוב הוא אמר שהוא טעה שאני עדיין לא יכולה לעמוד בזה משהו על ספרציה מנסים להתחיל מחדש

??

נראה לי שזו היכולת להרגיש ולשאת נפרדות, ולהיות בקשר ממקום פחות סימביוטי, תלוי, אלא יותר עצמאי ... והנה , אם בא לך: http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%94/#lexicon

אתה חושב שהיא תכעס עליי שלא אהיה אצלה כמעט חודש ולא אשלם לה?? איך אתה היית מרגיש לו זה היה קורה לך? אולי היא צריכה את הכסף?

אודי, איך מבדילים בין נגיעה טובה לנגיעה הורסת? לפעמים נדמה ששתיהן מכאיבות, או ששתיהן טובות. על מה מסתמכים כשאין תחושת בטן אמינה? בינתיים מאחלת קצת מוקדם סוף שבוע ממלא, מרגיע, מהנה ומיטיב. תודה לך, אודי. נעמה.

שלום אודי יש לי שתי שאלות אז ככה דבר ראשון זו שאלה קצת מביכה אבל היא נורא מטרידה אותי כבר לפני יותר משנה אני חושב שלאחר שאני מתפנה כלומר עושה קקי לא משנה עם כמה מיים וסבון אני מנקה את הטוסיק אני חושב שיש לי רייח של צואה מהטוסיק זה מחרפן אותי האם זה הגיוני שלאחר שאני עושה צרכים גם אם אני מנקהאת הטוסיק עם מים וסבון שיהיה לי רייח בבקשה תענה לי זה מחרפן אותי ואני חייב תשובה ועוד משהו קטן הרבה מאוד זמן סבלתי מחרדות רבות שפשוט היו משתקות אותי ומשגעות אותי הצלחתי להתבגר על כולן ללא יוצא מן הכלל וכיום אני מבין שהירקות הללו היו סתם שטויות ושהיום אני כבר לא מפחד מכלום ממה שפחדתי ממנו פעם אבל אני חושב שלאחר שסבלתי מחרדות כל כך הרבה זמן החשיבה שלי והשכל שלי נפגעו זה הגיוני ואן כן כיצד אפשר לשקם את המצב הזה תודה מראש

באתי לנוח פה לא רוצה להיות לבד

אודי, אני קוראת הודעות (כמו של גלי מפעם אבל לא רק) וזה מעורר בי חרדה. האם באמת יש מטפלים שאומרים למטופלים שלהם כאלו דברים??? אני תוהה אם אכן יש מטפלים כאלו אטומים וחסרי רגישות או שזו נקודת מבט מאוד מסויימת (ואולי מעוותת) של חלק מהכותבות פה. אני תוהה האם יש מטופלים "קשים" ותובעניים אשר "מוציאים" מהמטפלים שלהם ציניות ותוקפנות? האם המטפלים האלו מטפלים בעצמם על מנת שיצליחו להכיל את אותם מטופלים "קשים"? זה די מדאיג אותי. מפחדת שגם הפסיכולוג שלי "יתהפך" עלי, שגם הוא לא יוכל להכיל אותי. אנחנו בונים בנינו אמון והכל כל כך רגיש ושביר. מפחדת שהחרדה שלי תהרוס הכל. הוא בחו"ל ואני בסדר עם זה ממש, ודווקא ממקום טוב של פרגון וחיבה. אני מחבבת אותו ממש. אני רגועה ויודעת שאם היה משבר, הוא היה זמין עבורי גם בחופש. זה מרגיע אותי מאוד. דווקא הידיעה הזו מאפשרת לי "לשחרר" ולא ליצור איתו קשר. נטע.

רוצה לספר לה שאני טסה... אבל יש עוד יותר משבוע. אנחנו אמורות להיפגש ביום שני, לא הקרוב אלא הבא. אני מאמינה שהיא כבר חוזרת לפני מהחופש. שייך להתקשר אליה בראשון? לא כדי לספר לה אלא פשוט לראות אם אפשר לסדר עוד פגישה או להאריך... אודי, מה אתה חושב? אני גם בטוחה שבמכתב האחרון היא תכתוב משהו על זה שתכף נפגשות ביום שני, אז לא ככ רוצה להפריע לה. ואתמול נזכרתי פתאום שראיתי אותה בבית קפה, זה עדיין לא עושה לי ככ טוב להיזכר בזה.