פורום פסיכולוגיה קלינית

כואב ושורט שורף מידיי זה רק שריטות במרפק וקילוף של העור ביד סיכת ראש כן חתכתי לא יכולתי יותר

שלום, אני בחורה בת 26, וחלמתי כבר בערך 3 פעמים שאני נמצאת בסיטואציה מינית עם גבר ופתאום אני מגלה שיש לי איבר מין גברי ושעומד לי... אני לא מרגישה שאני רוצה להיות גבר אך לא מבינה מה זה אומר... אשמח לכיווני מחשבה ממך.. תודה!

אני קיבלתי טיפול גרוע! הייתי אצל פסיכולוגית קלינית בכירה וקיבלתי טיפול גרוע קיבלתי טיפול שפגע בי נמאס לי שמנסים בכל הכח למסמס את העובדה הזאת, גם כאן. די!! יש מטפלים שטועים! קורה שמטפלים טועים! קורה שמטפלים טועים טעויות חמורות קורה שמטפלים טועים והמטופלים משלמים מחיר בכאב וזכרונות אז די! די להגן על המטפלים בכל מחיר די! נמאס לי שכל אחד פה מנסה להוכיח לי איך הבעיה בי ורק בי. הייתי בטיפול פסיכולוגי. פגעו שם. זאת עובדה תפתחו את האוזניים. עובדת פגעו בי בטיפול פסיכולוגי והיה סוג של אבל גם על העובדה הזאת מה שהיה היה אבל את האמת את האמת לא תקחו ממני הבנתם? די!

כן, הרבה התעצבנתי פה ובכלל על שפגעו בי בטיפול. אבל כבר נמאס לי להתעצבן. בפגישות האחרונות איתה כבר לא כעסתי. למרות שבתוכי היה עצב וכאב מכל מיני דברים. אבל באמת שבא לי לנסות להמשיך הלאה. את העבר כבר אי אפשר לשנות. אני מנסה להמשיך קדימה, וזה לא פשוט עם סטטוס חדש בזהות שהיה לי מאוד קשה לעיכול. אבל בסוף יתעכל. עובדים על זה.

אודי תודה רבה לך, ועל היותך כאן. ועדיין...,כמה הוירטואליות הזו,יכולה גם לבלבל. אתה מרגיש לי קרוב ואפילו כבר מאד, אתה שותף לדברים אינטימיים שלי,מתייחס ומגיב.לפחות לחלקם. וזה לא מה בכך. ומרגישה כאילו יש לי קשר איתך. וכשאחת הבנות פה שאלה.., אם ועד כמה זה\אתה באמת אמיתיים??, ענית, שזה אמיתי, ושאתה אמיתי, ושיש שם ותמונה, אבל ....הקשר הוא בעולם וירטואלי. אנחנו בעצם, ובסופו של דבר, כינויים מאחורי מקלדת, בלי שם בלי תמונה, וכל אחת ועולמה וסיפורה..., ובעיקר יש איזה מכנה משותף של נפש פצועה..., נשמה עצובה בודדה שמשוועת ליחס בתוך הקיום הזה,שהרבה פעמים מרגיש סתמי,והחוסר אונים והמועקה הגדולה. ואתה נותן אותו.ומכל הלב.ומשתדל לתת את אותו מענה ראוי ואפשרי, ובמגבלות הקיימות ובתוך גם כל השפע והעומס של הנזקקות פה של כולן. ואתה גם מאפשר תמיד,לכל המבקשות, לתת יד, חיבוק,לשבת ליד,לשים ראש עלייך,לשמוע מילים חמות ונעימות וכו. אבל..., זה רק בגלל שזה וירטואלי. אז איך לא מתבלבלים מזה גם פה? ולוקחים את זה רק כפי שזה, כשכל מילה מגע יחס ובטח ממך, מתפרשת ככלכך הרבה, ואולי אפילו מעבר לרצוי.? והופכת...לפאנטזייה עם כמיהה,רצון,ותסכול. או שזה עולה רק אצלי?? האמת לא נראה לי. לפי איך שאני חשה כאן את הדברים... וגם אם יש הרבה נימוס וזהירות מלהיות טו מאץ "מוגזמים".. האמת מסקרן אותי כל הנושא הזה. ומה דעתך עליו. כולל גם בתוך חדר הטיפולים....,ששם זה לא וירטואלי, אבל גם לא מציאותי. ומה קורה ,שלמרות שאין שום פיזיות שכאן מתאפשרת כביכול,עדיין...הפאנטזייה קיימת. ויש כמיהה ורצון ותסכול. וגבר אישה ולא תמיד קל להתייחס לזה(ביחוד למטופלת) רק בגדר תפקידים שכל השאר זה אשליות... איך באמת מפנימים ובטח כשיש אינטימיות,וקירבה,וופגיעות וגעגוע... ואי אפשר לדבר על כל זה. זה מביך מדיי. ויש עוד הרבה דברים אחרים נוספים שמכעיסים,שגם לא מאפשרים עדיין להתייחס גם לזה.(ביחוד אם את מרגישה ילדה קטנה ופאטתית בהרבה מהמצבים). וגם הוא לא מעלה את זה...כמטפל. ולמה לא בעצם?? של מי האחריות במצב שכזה לדבר על זה, שזה גם "נושא טיפולי" מוכר. אוף...יש לי ככ הרבה שאלות וטרדות בקשר לכל הדבר הזה שנקרא טיפול. ולא מעט בילבול. ??

במקום לשלוח לה הודעה אני כןתבת כאן. מה ההבדל? זה אותו דבר. אני צריכה אותה. להפסיד ארבע פגישות זה הרבה!!! היא בטח חזרה מהחופש, אז למה אי אפשר שאדבר איתה? היא לא מסכימה שאכתוב.לה הודעות ... וזה מעצבן. למה כאן זה בסדר שאכתוב ולה לא? למה היא לוקחת חופש ככ ארוך...זו גם ככה תקופה קשה יותר כי היא מחוץ לשגרה. ברור שאני יודעת שגם היא צריכה ורוצה חופש... אבל.זו בעיה. באמת לא קל להסתדר בלעדיה. זה קשה. אודי, אתה יודע שזה קשה? אני כבר ממש ממש מתגעגעת. מאוד!

היי אודי, רוצה להבין למה עבור אנשים מסויימים אוירה של תחרות (כזאת שהיא לגיטימית מבחינה חברתית וחוקית) יוצרת הרגשה של פחד? מדוע יש אנשים שלא מפחדים לקחת חלק בתחרות ואחרים כן? מניסיוני חסרה איזה תחושת פרגון, כאילו בא לי פרגון ממי שאני מתחרה בו, והפחד הוא מפני שנאה או תוקפנות סמויה. מדוע אני תולה את עצמי בתגובה האחר ואיך מתעלים מעל זה? זה קצת כמו הצורך לקבל אישור. נראה לי שאם אמתין לקבל אישור אז אבלה את כל חיי בהמתנה... אדם צריך בסופו של דבר לתת את האישור לעצמו, לא?

היו אנשים שנקשרתי אליהם בעבר. דווקא בטיפול הפסיכולוגי עם כל השחזורים הטראומטים משהו בי נאטם שם והכי גרוע שלא היה דיבור והתייחסות לעניין. המטפלת השאירה אותי לגמרי לבד. אצל העוסית זה כבר לא הרגיש ככה. הייתה יותר התייחסות לרגשות שלי. אבל מפריע לי שאין בי תאבון ליצור קשרים חדשים. גם אין לי תאבון לרצונות ומטרות. אני מנסה לעשות דברים מתוך הבנה שכלית שכדאי לחשוף את המח להתנסויות. לא להתנוון סופית עם המוכר בלבד. למרות שלהנות קשה לי כי יש חרדה בחושים ודריכות. אז אולי זה מה שפוגם בחשק. אבל איך עושים שיהיה חשק של ממש לקשרים ומטרות ולא רק פעולות מונחות שכלית כדי לצאת לידי חובה עם דברים? גם בטיפול הפסיכולוגי רציתי להשתייך מחדש אבל לא נתנו שם את זה. כאילו לא הצלחתי להכות שורשים אז איך צומחים? חסרות לי מטרות מתוך תשוקה. איך בוראים מחדש תשוקה פנימית? כזאת שפועלת במציאות ועל המציאות ולא קיימת רק בפנטזיה כי בפנטזיה כבר אין. הטיפול הפסיכולוגי העביר אותי התפכחות מזה. אני רוצה להרגיש חשק ולא רק רתיעה עקב חרדה. הפחד כמו מחסום משתק, רוצה להעלים אותו ולחוש שיכולה לסמוך על עצמי וחשק.

מי שכופה את עצמו עלינו זאת את! את כופה עלינו שוב ושוב מאותו דבר אין לי כבר כח מימה קשה לי בבקשה מספיק עם זה די!!!!!!! אין לי כבר כח להודעות האלו

גם פה? הגזמת. מה בהודעה הזו שלי מפריע לך בדיוק? אין שם שום דבר שמכוון אלייך. למה איו לך כח בדיוק? ולמה את מתייחסת אלי כאילו אני איזה בעיה אישית שלך בזמן שאני אפילו לא מכירה אותך. את לא חייבת לקרוא את מה שאני רושמת אם זה נהיה מאוס עלייך. "כופה את עצמך עלינו". מי זה עלינו? אם אודי מסכים ומתרשם כמוך תמחקו אותי מפה וחאלס. מילא בהודעות שתקפתי את כל הפסיכולוגים בעולם בצורה גורפת אני מבינה את העיוות שבהכללות ושזה לא לעניין,אבל בהודעה הזאת לא היה שום דבר כזה. אז תפסיקי את! אין לי כח אלייך שאת החלטת שאת נטפלת אליי ולא עשיתי לך שום דבר. אני מוציאה פה קיטור מתי שקשה לי ובהודעה הספציפית הזאת רק ביטאתי קשיים ותקוות שלי. די להפוך אותי בכח לגורם מפגע גם מתי שאין שום הצדקה לזה. מעניין שלהודעות שאני רושמת שנמאס לי לכעוס אף אחד לא מתייחס. שם 'לא מאמינים לי' ומתי שאני מבטאת דברים לופיים מזכירים לי כמה 'נמאס ומימה די'. מה אם אני הייתי מתחילה להגיב בסדרתיות להודעות שאת כותבת פה שדי, שנמאס לי לשמוע אותן? מרגישה שנטפלת אליי. מספיק עם זה. ואם אודי מסכים איתך שהפכתי מאוסה מדי למרחב הזה אז שיחסום את הגישה שלי וזהו. אני אסתדר גם בלי. זה בסדר.

למה את כל הזמן אומרת למימה דברים כאלה? למה היא כופה את עצמה? למה דווקא היא? פשוט רע וקשה לה, כמו כולן... אם כך, כולן כופות את עצמן ויש לסגור את הפורום. נו באמת.. אם אין לך כוח להודעות האלה, אל תיכנסי. אל תקראי. את לא חייבת את אומרת שקשה לך. קשה לך עם ההודעות שלה. ומה עם הקושי שלה? הוא לא נחשב? היא צריכה לוותר על שלה כדי שלך לא יהיה קשה עם ההודעות שלה? אולי נתחיל לסנן- למי מגיע להביע קושי ולמי לא. למי יש קושי יותר נוגע. רק קושי שיעמוד בסטנדרטים מסויימים יוכל להתפרסם פה.

שאני רוצה להתקשר אליה בשביל לדבר איתה? והטיסה היא רק תירוץ...? יכול להיות. אבל אני באמת רוצה פגישה יותר ארוכה ואני לא אקבל אם לא אגיד מראש...

אווף. אבל אני רוצה להתקשר כי אני באמת רוצה להיפגש. אודי, אם לא הייתי נוסעת לא הייתי מתקשרת. אתה מאמין לי?

חיכיתי לך עד עכשיו.. זה פתטי...? מה זה אומר...? אוי.. בכל מקרה, שיהיה לך גם סוף שבוע נעים שמור על עצמך

שלום אני 9 חודשים אחרי לידה ראשונה....במשך 5 חודשים מהלידה הייתי עם המון התקפי חרדה פחד לצאת מהבית פחת לראןת לידות ,נשים אחרי לידה...קצת מצבי רוח....אבל בעיקר התקפי חרדות הרבה כל יום....עד שהתחלתי טיפול בכדור רסיטל....ברוך השם מרגישה ין ר טוב אין התקפי חרדה רק יש את הפחד שיחזור כל הזמן......יש לי פחד ענק מלהיכנס להריון וללדת....אני נורא מפחדת שאחאי הלידה זה יקר ה.שוב ושוב יהיו לי את החרדות האלו ואת התקופה הקשה והארוכ ה הזו.....מה הסיכוי לחוות את זה שוב לאחר הלידה הבאה?.... אם קרה לי, רוב הסיכויים שיקרה שוב?... ויקרה לי ככה בכל הלידות? או אפילו חנור יותר???... המחשבה שזה יחזור משגעת אותי ולא נותנת לי להיכנס להריון נוסף....אני בת 25

אהבתי את הכינוי.......ועדיין לא ירדתי לסוף דעתה עם המשפט הזה, הוא מהדהד לי כל הזמן. כמובן שעוד נדון בו בפגישה שבוע הבא....מעניין מה מקומה של האמפטיה אם אני בעמדה של סבל...ולמה להשקיע בי? בינתיים אאחל לך שבת נעימה וטובה. תודה משקיען :) אתה כל כך משקיע בי, בכלנו... אז מגיע לך גם לנוח, תודה מכל הלב מיכל

אני לא מרגישה כשירה ומסוגלת לחזור לעבודה אני בהנהלה.............. הם פשוט לא יודעים שאני מ-ש-ו-ג-ע-ת

תבוא בבקשה תבוא הדמעות לא מפסיקות לרדת רוצה שתזמין אותי לתת לך יד ולענות לכולם סליחה

לא ביום שני... עכשיו. זה כבר יותר מדי זמן

אתה חושב שאם אתקשר אליה ביום שני בצהריים, אנחנו נפגשות בערב, ואשאל אם היא יכולה פגישה יותר ארוכה, היא תתאכזב? תתאכזב שלא הצלחתי לחכות (כמו שאתה חושב נראה לי) אני לא רוצה לדבר איתה בטלפון, רק לשאול וזהו. אני רוצה שיהיה לנו יותר זמן למרות שכבר אמרת לי שאתה חושב שעדיף לחכות לפגישה.. אבל במצב רגיל הייתי מחכה. אני חושבת שהסתדרתי די בסדר בחופש, לא? (:

אודי זה בסדר להגיד שאני רוצה בקשר עם הילדים אבל לא בכל מחיר? שיש מחירים שהם כבדים מידיי? ושאי אפשר יותר? הילה

קרה לך שהתעייפת מהחיים ? שאתה אומר:" זהו, די, מרים ידיים. נגמר .לא מסוגל יותר " זה קרה לך אודי ? אני עכשיו במצב כזה.. נגמר. אין כוח יותר לכלום. אולי גם אין חשק לכלום. אני נפגשת עם אמא צביה עוד מעט. הדפסתי היום את ה"דווח" שכתבתי לך בעקבות הקטע שקרה לאמא צביה. הדפסתי גם את תגובתך. אולי אקריא לה ? לא יודעת. זה כאילו נגמר כזה. אני ממשיכה לבוא, אבל זה כזה כלום. ממשיכה גם לתפקד אבל כזה כמו רובוט. גם ממשיכה לקרוא את הודעות הבנות פה בפורום. רציתי להגיב למיכל, לחנה, לסוריקטה ואולי לבנות נוספות. כבר לא זוכרת. אין לי כוח. אתה יודע אודי, אפילו למות זה כבר לא משנה לי . אמות. לא אמות. זה כבר לא משנה. לא משנה כבר כלום בעולם.

במבי יקרה, את יודעת, אני חושבת שאני מכירה את ההרגשה. ונראה לי שאת מרגישה כמו ילדה ששכחו אותה באוטו והיא לא קיימת יותר. פתאום לא זוכרים שהיא יצור נפרד. שיש לה צרכים. הפנו לה את הגב באופן מעליב נורא, אולי גם דיסוציאטיביות רגעית של ההורים. איך אפשר לחיות עם זה, איך אפשר? ואיך אפשר לסלוח? אני חושבת שמה שקרה בינכן הוא תרחיש סיוטי לשני הצדדים. סיוט שהתממש. משהו מעולם החרדות שיש לו איזה ייצוג במציאות. לבי איתך, סוריקטה

אבל אני מתגעגעת אליה. מרגישה שזה הרבה זמן (למרות שכביכול זה רק שבועיים, אבל זה יותר בפועל). ואנחנו בכלל לא נספיק להיפגש... רק פעמיים. ואז שוב. אווף. אני כבר רוצה לראות אותה (: ולדבר איתה. הסמיילי הוא בגלל שאני בכלל לא מסתכלת אליה...

הי מימה מה שלומך? אני חושבת לאחרונה על הכתיבה שלך פה שנראה שהיא לא מובילה לשום מקום שוב אותם לופים שחוזרים על עצמם שוב ושוב נראה שאין לעיסה של מה שאודי היקר כותב לך.... וזה שוב בולמיה של מילים, הודעות שחוזרות על עצמם ושוב קיא החוצה בלי תהליך של קריאה, מחשבה, עיבוד ושוב מה שקרה עם אותה פסיכולוגית קורה כנראה כאן עם אודי שהוא מנסה כל הזמן להיות סבלן איתך אני רואה כמה שאתה מנסה אודי אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאתה נותן לי ולכל מי שנמצא כאן. מימה בבקשה- לפני שאת עונה לי תנסי לחשוב על מה שכתבתי כאן. בבקשה. הילה

היי הילה אני לא ממש שותפה להתרשמות שלך גם אם התכנים נשמעים דומים או נוגעים באותם נושאים עדיין יכולים להכתב ממקום קצת אחר בכל פעם. לווא דווקא 'בולמוס וקיא של מילים' בכל פעם (יש לי גם ארוחות נורמליות לאורך היום..). לטעמי בהחלט יש פעמים שאני כותבת מעמדה של קור רוח וכוונה ביחס לנאמר/נשאל בטקסט, לא רק התפרקויות 'לופיות' נשפכות. כך שאני לא רואה בדברים 'עוד מאותו דבר' בהכרח. זה קצת אחרת בכל פעם. ובטח שהפעם זה לא ברמת הסערות של אז. לא בשטף ולא בכמות המלל ולא בעוצמת הרגש. אני לא מתרשמת שזה המצב בהודעות האחרונות שלי בכלל. הנושאים- דומים. מעסיקים אותי הנושאים האלה, אני רואה אותם כראויים לביקורתיות כלשהי אז מבטאת זאת.

אני כנראה צריכה לנוח ולא יודעת איך לכן מתמוטטת מגיעה למקומות נוראיים ולא יודעת איך לצאת אין את הוויסות והשליטה שאני מחפשת זה שולט בי וזה נקרא להתמוטט:-(

וגם..., הוא הרי לא יתן תשובות, כי...,זה הרי לא העניין. לא האישיו.המטרה . אז..., אני אמורה פשוט רק לדבר את הכעס ומה הרגשתי,וניקח את זה למחוזות אחרים...? אז איפה בדיוק הקשר איתו? החלק שלו אם ישנו? האחריות שלו? ואם הכל העברות..., וגם אם יגיד כמו תמיד, שיש לו אחריות, ויש לו חלק, נו אז...?? בסופו של דבר, קורה מה שקורה וחוזר על עצמו,, ואז אני אמורה לדבר על איך הרגשתי ומרגישה. לא יכולה!!!!! מקומם!!! וכמו שהוא אומר, כשהכעס ממלא הכל, זה לא מותיר מקום ולא מאפשר לכלום נוסף להיות. וזה נכון. אבל זה מה יש. וגם את הכעס נמאס לי כבר לדבר.שוב ושוב.וזה חוזר... אז אין לי מושג מה הולך פה, שם,...ולאן אם בכלל... כרגע חנוקה ולא רואה תטעם להגיע, אם לא מסוגלת להגיד את עצמי. אז חבל....בשביל מה. כדי להרגיש אותו איתי?? כרגע זה רק מעצבן יותר.ושוב מקומם! ונכון, שאם אולי יהיה לו מה להסביר, ואולי גם דברים ישמעו אחרת ויובנו אחרת, יתכן שגם ארגיש שונה. אולי..., אבל זה הרי לא יקרה. כי זה חד צדדי. אז....?? עדיף להגיע כשאהיה מסוגלת אחרת.., ולדבר על הכל.וכמו שצריך. על הכעס.להיות פגיעה.חשופה.חלשה.חסרת אונים.לבד.זקוקה.ומתגעגעת. כרגע....זה לא המצב. גם אם מרגישה כך. ובעיקר מרגישה לבד.והיחד איתו מרגיש מזוייף ואשלייתי, וחבל שגם הגעגוע יתנפץ באחת, כשאשב מולו כמו ילדה מפגרת נזעמת. אז חבל..., גם לקלקל את הרגש הכביכול חיובי הזה.(שכמו שאמרתי,גם טיבו לא ברור לי) וכרגע לא יכולה לדבר גם על זה. מרגיש כמו דרך ללא מוצא.

ואם לדברייו, אני לא אמורה להבין אותו...,(גם אם לעיתים נפלט לא באוטנטי...,כל מיני תגובות ) אז איך אראה מולי אדם סובייקטיבי,שהקשר איתו, זה לא הכל רק מראה של השתקפויות והשלכות שלי ?? מרגישה שיש הרבה סאבטקסט , ופעם כך ופעם אחרת, והכל בסדר, אם אכן זה כך וגם אומרים....ולא שותקים. דרך אגב, איזה מין מודלינג זה בעיקר לשתוק.., אבל מנגד לעודד תמטופל להגיד הכל. ?? זה כמו לצעוק על הילדים "שקט...." לא כך? ומה גם בעצם הדבר האמיתי ?? בעיקר כדי לא להשלות עצמי במשהו שתכלס הוא רק שלי?? ואז שם אותי עוד יותר במקום מפודח פאטתי וטפשי. ואני כנראה מתכחשת לאמת? מתקשה לקבל את המציאות הממשית ? וכל מילה...חיוך או חיבה..., ישר מקפיצים אותי מדרגה. למקום שלא נמצא...?? אוףףף אני לא מתכוונת ללכת. למרות שרוצה לראות אותו.(ולמה בעצם??זה גם מטריד אותי). ברור לי גם שאהיה ככ חסומה. שהכל גם יצא בהפוך על הפוך יוותר דפוק. ובסוף גם לא ייאמר כלום. אז למה?? לא חאראם על הכסף?? וגם... הוא חוזר..., והכל חוזר לשיגרה? ועכשיו נדבר על איך הרגשתי עם איך שפעל?? לא בא לי.... דיייי. אוףףףף. מה יהיה?? אני לכודה. לא יכולה להיות עם, ולא יכולה לעזוב ולהיות בלי. אז...מה הסרט שלי?? לאן זה לוקח אותי חוץ מלמועקה מאד גדולה וחוסר אונים משווע.

אני אמרתי שרוצה לספר לה משהו...זה יגרום לכאב ואז לסבל, אז בשביל מה לנבור בכאב? למה לעבד דברים? האם עיבוד הדברים זהו לא סבל מיותר? מרגישה בתוך מעגל של סבל וכאב ואם אשתף זה בדיוק מה שיקרה ואי אפשר ליצור "עמדה" אחרת.....לא יודעת אם הבנת.. מקווה שתבין.

הי מיכל אני זוכרת את ההלם והתדהמה כשפתאום הבנתי שאפשר להיפרד מהסבל. פתאום?? מה???? איך?? זה נראה חלק ממני...... לוקח זמן לאט לאט...... עקב בצד אגודל דברי על זה את עושה דרך מדהימה חיבוק!() הילה

את חמודה :) את באמת חושבת כך? אני חושבת שהתחלתי להרגיז כבר...שאין ממש התקדמות אמיתית. זה סתם כאילו מתקדם אבל לא.......

הי מיכל המשפט עורר בך המון שאלות ותהיות ספציפיות בנוגע לטיפול שלך. אני מניחה שהיה לו גם הקשר מסויים לנאמר בחדר. לכן הכי טוב שפשוט תדונו על כך בטיפול. גם משום שהיא זו שאמרה את המשפט ותדע למה התכוונה, וגם משום ששתיכן יודעות מה נאמר בחדר ובאיזה הקשר. יצא הכי מדוייק. חבל שתסתבכי עם מחשבותיך.

אולי זה לא הובן אבל אמרתי פה שאני רוצה לספר לה משהו ..לא בטיפול.. בפועל עוד לא הייתה פגישה. ואם אתחיל לחשוב למה היא אמרה את זה, באיזה הקשר, אתחיל לחשוב שנמאס לה ממני ואני לא רוצה לחשוב כך... אני מרגישה שאם אספר עכשיו זה לא יתאים אחרי שאמרה שהסבל זאת עמדה :( אוףףף אז למה חוזרים לעבד דברים? סבל מיותר...

פעם כשהיית ילדה ונפגעת לא הייתה לך בחירה להפגע או לא,גם לא הייתה לך בחירה האם לקחת את האשמה על עצמך או לא כי היית חייבת לשרוד.היום יש לנו בחירה לשפוך את הכאב החוצה ולהגן על הילדה שבפנים,לחבק אותה,לא לבעוט בה מחדש.יש לנו דרך לחבוש את הפצעים ,לתת לטיפול לחבוש אותם.זה לוקח זמן וכוח.יש אופציה לאמץ את הילדה שבפנים ולעטוף אותה באהבה.יש כנראה איזה משהו שמפריע לך לעשות את זה.אולי לכן היא אמרה שסבל שלך הוא עמדה כי היא מרגישה שמשהו חוסם אותה לעזור לך לחבוש ביחד את הפצע בחמלה וחום.יש דרך ,אל תאבדי תקווה,יקרה. חלום

למילה טובה לנוח להניח את הראש ימים קשים מאוד בעבודה מאוד מרגישה שאין רחמים ביקורת ועוד ועוד ותככנות חוסר אונים אין אוויר

אודי, האם עליי לקבל את הכאב? פשוט להבין שזה "חלק מהחיים" אז אם זה היה כל כך פשוט לא הייתי הולכת לטיפול, כי זה חלק מהחיים ואי אפשר לשנות....וזהו...אוף והסבל? אני סובלת כבר בגללי? בגלל עמדה שאני לא משנה אצלי? אולי אני לא יודעת אחרת? איך לא לסבול? המטפל יכול ללמד אותי לצאת מ"העמדה"? זה העניין של סכמות? וטיפול קוגנטיבי התנהגותי אולי אמור לעזור לצאת מהעמדה הזו? אוף מבולבלת...מה עוזר לצאת מהסבל? אם זו עמדה איך משנים אותה? אשמח אם אתה תסביר קצת...ואיפה אמצא את המאמר שלך? תודה, מיכל

כותבת בהודעה חדשה כדי לוודא שתראי...ריגש אותי לראות את ההודעה שלך..שאת זוכרת ושהתעניינת לשלומי :) ...אני בתקופה של עליות וירידות...יש ימים שממש ממש קשה ויש ימים שממש בסדר..ודווקא הקיצוניות הזו קשה..השבוע אני בחופשה ולא נפגשת עם המטפלת אז קשה לי יותר..למרות שהיא מקסימה וזמינה עבורי בסמסים. מה שלומך? אני בדיוק קראתי את המשפט של המטפלת שלך ואני בהרהורים לגביו..;)

שמחה שחזרת קצת לפה...תמיד להפרד מהמטפלת לא קל, והנה אפילו שבחרת בחופשה שלך ולא חופשה שלה..נסי לנוח ולהרגע בחופשה, קצת לשחרר...ואני כל הזמן מהרהרת במה שהיא אמרה.

אבל לי נראה שמעבר לזה שנשארתי לבד..., מה שיותר הפריע\מפריע לי, זה זה שלא דאג לפני שיצא, להבטיח את התנאים הכי שאפשר ושיכול להציע מצידו! (וגם לחזור להגיב ולענות ולפני שהתנתק). ואז לפחות היתה לי תחושה שהוא מצידו כמו "הורה טוב" (אם בזה עסקיננו...), עשה את הכי שאפשר כדי לתת לי חוויה מגנה ותחושה בטוחה עם כתובת ומענה ולמקרה שאזדקק. אני מודה שזה לא בהכרח היה מספק. וסביר להניח שגם לא מנטרל את הכעס, והלבד, והתסכול והאי בהירות והפחד , ובטח סביב כל הקושי שעלה עכשיו,גם כתוצאה מכלמיני דברים שנזרקו רגע לפני שהפגישה האחרונה הסתיימה,דברים שהיה לי קשה להכיל וליוו אותי במועקה גדולה ובלבד. וקשה לבודד ולדעת עכשיו מה בדיוק יצר מה והשפיע על מה. אבל אין ספק מבחינתי שזה שלא היה עבורי בכל הזמן הזה ומשום בחינה, מאד לא הקל.אם הוא אמור להיות כביכול חוויה מתקנת. וכן...יש אולי ברמת העקרון הרבה על מה לדבר..., אבל אודי אני חסומה נורא! וזה לא יצליח.זה לא יקרה.ואין לי כוחות גם לזה.שוב ושוב.וחוזר חלילה.דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. וכמעט בטוחה, זה לפחות התכנון, שלא אלך לפגישה הזו כשהוא עכשיו חוזר לו לעבודה...וכל כולו גם עבורי...בזמן שלי. אווו איזה כייף! " "... אוףףף.זה מחרפן. אני גם לא אהייה מסוגלת להגיד שחשבתי.ושרציתי. ושהתגעגעתי. לא אהייה מסוגלת. זה לא יצליח לצאת מהפה. וגם לא מגיע לו לשמוע את זה. זה לא פייר שהשיחה תלך לשם. מה גם, שהכל ככ טיפולי, וחד צדדי, שזה גם ככ מעצבן אותי. איזה מין קשר זה?? בטח שלא אמיתי ומציאותי. כשהוא אומר שגם לא אמורה להבין אותו. אז...ברור שזה קשר מאד מנוטרל. ומנגד הוא מרגיש...,מאד.כך אומר..., אוף זה מטריף!איך מסתדרים עם כל הבילבול הזה. ועם השמות שזה עושה.ולא נכנסים גם לאשלייה שאולי רק תוקעת יותר.(וגם אם זה לא וירטואלי...). וזה שגם ככה נקשרתי אלייך,ובמימד וירטואלי שכזה, כי זכיתי מצדך לתשומת לב..., ומרגישה קרובה ורוצה ומחכה..., אז מה זה אומר?? אני בכזה מצב קשה ופאטתי?? ומרגישה כאילו בוגדת בו.... זה לא הזוי? והכל כואב מדיי!

הסכמה מדעת לטיפול כזה שמייצר חוויות רגרסיביות ותלות ומשחזר נטישות טראומטיות מן העבר, כזה שמלמד בסוף את המטופל שהחוויה שלו שייכת לשם ואז, לעבר, ולא לכאן ועכשיו... האם אי אפשר להסביר למטופלים איכשהו את טבעו של התהליך הזה כך שלא יכנסו ל'שוק' בעיצומו? מטולטלים ולא מבינים מה קורה להם? אי אפשר באיזשהו אופן לנהל בצורה קצת אחרת טיפולים מסוג זה ? יש חשיבות טיפולית לכך שלמטופל לא יהיה מושג מה צפוי לו והוא ישאב באין דעת לתוך החוויות המשתחזרות האלה? כי ברמת הבוגר שבי, ברמה הנרקיסיסטית העובדה שלא הסבירו או לא הכינו איכשהו לזעזועים האלה ובכלל חשבתי שאני משלמת על תהליך נעים! קשר מטיב. לא היה לי מושג בכלל שמשחזרים דברים טראומטים, אז זה פוגע נרקיסיסטית, כאילו המטפל ידע משהו שאני לא והסתיר ממני. זה סוג של מעילה באמון באיזשהו אופן, לא? בייחוד אם מטופל מצהיר על כוונתו ללמוד פסיכולוגיה ובעצם לא מבין בכלל במה מתעסקים באמת בתוך התהליכים שם. שזה לא סתם אמפתיה וסיפוק צרכים אלא הרבה יותר מורכב מבחינת פעילות הזכרון וכיוב'. מה דעתך על זה? אשמח להתייחסות אובייקטיבית לנושא, לא אישית לגופי בלבד.

מימה טיפול זאת חוויה. השינוי הוא בחוויה ולא בחלק האינטלקטואלי. את התחלת את הדרך ונסוגת מהר מאוד מהר מידיי ומאז את שם. עדיין תקועה לא חבל?

חוויה? באמת חשבתי שזאת אמורה להיות חוויה. חוויה נעימה. חיובית. קשר שנותן, שמעניק, מעצים. בפועל התחילו שחזורים טראומטיים נוראיים וכן, הפסקתי באמצע כי לא הבנתי מה לכל הרוחות קורה לי שם- ולא היה מי שמסביר! היא אפילו לא הסבירה לי מה קורה. היא הפקירה אותי לתופת שחוויתי , 'בולענים' או השד יודע מה. בזמן שהיא התנשאה עליי בהתייחסויות שלה. באמת חבל. חבל שיש פסיכולוגים שגורמים לאנשים כמוני לעבור חוויות כאלה. אני קראתי תיאורי מקרים ואני לא היחידה מסתבר. אם היית בנעליים שלי וחווה את ה'שוק' הזה מאותו מקום לא הייתי מגנה עליהם ככה. כי יש 'חוויה' ויש 'חוויה'. יקירתי, עם חוויה כמו שאני חוויתי שם זה עוול שלא מסבירים למטופלים את חשיבות התמדה מה הפואנטה בכלל. מה זה אומר שברחתי מהר לא נשארתי? לא היה לי מושג שאני צפויה לשחזר שם טראומות. יש לך מושג איזה מטלטל מזעזע ומשפיל זה היה עבורי לגלות בכזאת צורה? זה בסדר, מטופלים כמוני אין לנו ייצוג, זה כבר ברור לי שרק המטפלים יקבלו פה את כל הגיבוי . אני כבר לא מצפה למשהו אחר. "טיפול זאת חוויה".... נו באמת. לקחת את מה שאני עברתי שם בשחזורים ולצמצם למילה חפה ותמימה כ"כ "חוויה".

מה עושים אם מכירים את המטופל שמגיע לפגישה אחריי? וכל פעם ביציאה מהפגישה הטיפולית צריך לפגוש אותו? זה לא כל כך פשוט לי

הי כרמל, אולי פשוט משנים את השעה? ואם אי אפשר יוצאים בזמן, בסוף הפגישה בדיוק.. אמור להיות זמן בין הפגישות של 10 דקות.

די. לא יכולה עוד. אתה לא סובל אותי. אני מרגישה את זה כל כך חזק. זה נורא מייאש אותי נמאס לי לנסות לשנות את זה לא יקרה

אתה יודע מה חשבתי? פעם כשאמרתי דברים כאלה, היית אומר לי לקחת אחריות ולהפסיק לבכות. פתאום בזמן האחרון אתה אומר שאם בכל זאת אצליח להישאר - דיינו. אז חשבתי.. אולי ראית שכשביקשת במפורש שלא אכתוב בפורום, התנגדתי לכך ונשארתי. עכשיו אתה משתמש בדרך אחרת - להגיד לי שזה בסדר להרגיש ככה, שאם לפחות אצליח להישאר, דיינו. אולי זו דרך לגרום לי לעזוב. אם במפורש יוצר אצלי התנגדות, ייתכן שדווקא להגיד לי להישאר זה מה שיגרום לי לעזוב. כי שמתי לב שדווקא כשאתה אומר לי שאם אצליח להישאר - דיינו, יש לי מחשבות על לעזוב. מה אתה אומר?

תקראי את המשפט שהפסיכולוגית של מיכל אמרה לה...

לא יודעת מה חושבת עליו. זה כמו להגיד - טוב, אודי לא סובל אותך. נכון. הוא רוצה שתעופי מהפורום, הוא רוצה לא להצטרך להגיב לך. את באמת לא קיימת. אבל - אל תסבלי מזה, תבחרי להרגיש טוב עם זה שאינך חלק מכלום. למה שאני אעשה את זה??????

כתבתי לך בשבוע שעבר על ההרגשה של "לא מגיע לי". ענית לי: זו כנראה הרגשה מוכרת משלבים בסיסיים ומעצבים שמופנמת היטב והופכת לשיריון שנדבק לגוף ללא יכולת הפרד. זוכר??? ושאלתי אליך: נדבק לגוף ללא יכולת הפרד? ממש ממש? נשמע כמצב ללא תקנה, האמנם???

תמיד הם מצליחים בסוף...

אולי נכנסת לפורום רק כדי להגיב אז לבמבי וגם הייתה את ההדועה שלי אז לא הייתה לך ברירה אלא להתייחס ג"כ.. והתעלמת שכתבתי את זה קודם.. אז מה זה אמור להגיד לי? וזה עלה שוב בגלל מה שסרוקיטה כתבה ואתה ענית לה..

מצד שני- קצת מעליב.. כי אתה אומר לי במפורש שלפעמים אני מזדקקת יותר מדי כהגדרתך, נואשת.. זו לא נשמעת מילה טובה.

היום קראתי את המכתב האחרון שלה. היא אומרת שנחזור שבוע הבא לשגרה שלנו.. אודי, לא. אם היא תכעס עליי??? אני קצת מפחדת

למה שתכעס? שאת הולכת להינות? שאת חיה? היא תשמח מאוד מאוד בשבילך ולטעמי תהיה גאה בך. איך אני יודעת , את שואלת? כי זה נראה לי הכי הגיוני שאפשר, והאפשרןת היחידה שאני יכולה לראות. ונניח נניח נניח היא תתבאס (כפי שאת חוששת) ואני ממש לא מאמינה שיקרה האם תבטלי? האם את "עובדת" בטיפול ? הסירי דאגה מליבך , היא בודאי תראה בזה הישג מאוד משמעותי.

ואני חושבת שהיא באמת תשמח.. לא יודעת למה חוששת גם, אבל זה נמצא שם.

אבל לא רוצה שיכעסו עליי. זה מעליב אותי

נדמה לי שהיא אמרה "הכאב הוא חלק מהחיים הסבל הוא כבר עמדה".. עמדה לא בחירה...אבל טוב נו תנסו להסביר לי או אולי להאיר את עיניי למה התכוון המשורר? מדבר אליכם? ומה דעתכם על זה? תודה מראש, מיכל

רק אחרי שכתבתי לך למטה ראיתי שיש ההמשך. אני מבינה את כך- נניח שנפצעת ברגע הראשון זה מאוד כואב , אחרי זמן מה כבר זה לא ממש כואב מתחיל לעקצץ, אם ואת מניחה לפצע הוא יגליד תשאר צלקת , אבל אם את לא יכולה להתאפק וכל הזמן מגרדת את הפצע ולא מניחה לו להגליד הוא עלול להזדהם... את סובלת, את זו שגורמת לסבל שלך. הכוונה היא לדעת לקבל את מה שקרה/קורה הכאב ולהניח לו.

נכון.. הבעיה היא שממש קשה להניח לדברים ואז נגרם סבל.. אולי מיותר אבל נגרם. אז למה לדבר בטיפול על העבר? לעבד את הדברים? זה גורם לסבל על סבל.. אוף...

"הכאב הוא חלק מהחיים הסבל הוא כבר עניין של בחירה?"...מה דעתך אודי? המטפלת שלי אמרה לי... נראה לי שהיא מתחברת לבודהה קצת.. זה עוד לפני שאני מספרת לה...עוד לא הייתה פגישה, בשבוע הבא תהיה...ובנתיים חשבתי על המשפט הזה, מה דעתך? ומי שרוצה להגיב על המשפט מוזמן בהחלט. מיכל

החיים מזמנים לנו התמודדויות וקשיים תמיד לכולם אנחנו מחליטים מה לעשות איתם אם לשבת ולבכות על מר גורלנו או לנצל את ההזדמנות לצמיחה ולמידה.

מה שלומך? החיים מזמנים לנו כאב ושמחה ועצב ועוד ועוד רגשות ומצבים. הבחירה שלנו זה- איך אנחנו מתמודדים עם זה??? למשל- מה ההבדל בין בן אדם מצליח לבן אדם מפסידן? ההבדל הוא במה עושים אחרי הכישלון? בן אדם שרוצה להצליח קם, מנער את עצמו, ומנסה שוב. אולי קצת אחרת, עם תובנות חדשות. סבל- זה מצב שבו אנו בוחרים להנציח את הכאב. להנציח את חוסר היכולת. את המצוקה. נראה לי שכל מי שמתמידה בטיפול (ואולי מתמיד? האם יש כאן גברים שמטופלים? שקוראים אותנו וחוששים להצטרף? סתם שאלה). רוצה לצאת ממעגלי הסבל/החוסר אונים/החידלון/ והקיפאון. בטיפול מנסים לבחון מזוויות שונות וכל פעם קצת אחרות איך אפשר להיפרד מהסבל לטובת לקיחת אחריות על תחומים שונים בחיינו. סורי שיצא ארוך. שלך- הילה

למה לבחור בסבל? זאת ממש השאלה...מה אנחנו מזוכיסטים? בכוונה? הלוואי שהייתי יכולה להפרד מהסבל...איך? שאלה..

הלואי שזה היה כל כך פשוט הבחירה לכאורה הזו. כל פעם מחדש אני מחליטה שיותר אני לא אגרום לעצמי סבל מיותר. זה מעורר תהייה - מה בעצם יוצא לנו מהסבל?. למה אנחנו "בוחרים" לסבול? (את הסבל אנחנו נושאים עלינו כמו סל שיש בתוכו בית ס(ב)ל סל כבד מאוד... על גבינו או על ליבנו. (אתה סובל משמע אתה קיים? ) לדעתי גם הכאב וגם הסבל הם בלתי נמנעים, פשוט לא צריך לסבול סבל שהוא מיותר לחלוטין כמו רגשי אשמה כמו שכתבת לי ובאמת תודה לך על ההתייחסות.

כן.. ממש לא פשוט, מעניין למה באמת בוחרים בסבל שהוא כל כך מיותר? ובכלל קל להגיד לאחרים, לעצמי יותר קשה...גם אני עם רגשי אשמה כמו כלם. כשאני סובלת אני לא מרגישה שזו בחירה אגב..

לחלוטין מלאכותיים. זה לא קשר אמיתי ומציאותי וברור שיש מגמתיות זהירות המנעות הגבלות וכו וכו.(ויש מקרים שאפילו זה לא.ונגמרים בנטישה...). ואם...,המטםל מתיימר להיות(לפחות בשלב מסויים) על תקן ההורה החלופי כביכול, כדי לתת למטופל הרגשה אחרת..., שמכילה,מחזיקה,לא מוותרת וכו..., אז איך הוא מתנהג כך?זה לא מרגיש מכיל מחזיק ואכפתי במיוחד...., אבל אחכ...לבוא ולדבר! כי הכל ככ חשוב ומשמעותי..., זה כמובן עוד יותר מקומם! ובקשר אמיתי,אם כך אכן היה..., לא בטוחה שההמלצה מהמטפל היתה להשאר בקשר שכזה.אלא להיפך. לא כך?? באמת לא ברור לי כל המערך הזה של הקשר הזה ומה גם אמור לייצג או להיות בו בסופו של דבר?? כשהרי הכל גם ככה מסתכם בהשלכות..., אז?? ואיך ניתן גם באמת להקיש ממנו לקשרים אחרים, כשהוא ככ בסופו של דבר לא קשר מציאותי וממשי.אלא מעבדתי... ויש בו לעיתים גם חיבה והקשרות או התרגזות או כל דבר שכזה..., זה עדיין לא הופך אותו לקשר אמיתי. באמת. מהחיים. וביחוד שאני באמת לא ילדה קטנה ונכנס פה עוד עניין נוסף.... בקיצור בעיקר מבולבלת מהכל. הוא גם לא הדגיש שבטיפול אני בעצם חוזרת להיות ילדה. וזה בסדר. כי בעיקר כשזה קורה, או שהוא מתייחס אלי ככזו, זה מרגיז אותי נורא. אז למה לפחות לא הסביר שזה מה שקורה והכל בסדר.... אם הוא לטובתי ורוצה להכיל אותי??? ??

כואב לי לקרוא אותך.. אני במקום הזה, מודה שבהתחלה הייתי יותר עם כל השאלות והתהיות, היופ פחות. אבל הנה קראתי אותך ועדיין כל אלו קיימים גם אצלי.

וגם...מבאס אותי מאד, שלא הצלחתי לצאת גם ,לאיזו חופשה אמיתית משלי, בשל הנסיבות המציאותיות שלא מאפשרות וכל פעם חוזרות על עצמן. וזה גם מתסכל נורא.וחונק.שאין רענון אמיתי. ולא בא לי כלום כרגע. לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד. מרב שמרגישה עצבנות פנימית כזו. עד שזה גם יתפוגג...ואז שוב יחזור חלילה... וארגיש כך ואחכ אחרת ושוב ושוב.... וגם מזה נמאס לי כבר!!!! ורק מרגישה עוד יותר דפוקה.

לא כעסתי שם. למה ממשיכה לכעוס פה? הרגל? מוזר. באמת מוזר. מיציתי

אולי אתה בוחן אותי. מאתגר שאני אוכיח שלא כן הוא

ולא ממש יודעת מה קורה..., אבל מרגישה כמו באיזה סוג של דכאון. הדמעות יורדות מאליהן, די הרבה. ופתאום ככה זה קורה, ושוב נרגע ושוב חוזר. ומרגישה גם עצבנות גדולה ומתח. ולא מבינה מה יש לי. וזה מפחיד האמת. והוא בכלל לא פה. השאיר אותי עם כל מיני דברים לא קלים שנפתחו ברגע האחרון...,לפני שיצא לחופש שלו..., ואין לי כתובת שלו, והוא לא השמיע שום קול לבדוק לשלומי. ואיך יכולה לבוא אחכ לפגישה, כאילו כלום..., ופשוט לשתף בקורה ובכל המצב הזה שמעורר חרדה, כשכבר האמון שוב מתערער והיכולת לבטוח ולסמוך, בייחוד אם אומר...שמבין אותי יותר ממה שאני חושבת.., ומכיר, ואכפת לו והכל חשוב ומשמעותי..., ברגעים הדכאוניים האלה. אני לא מצליחה להבין אז איפה זה?? ואיך זה שככה השאיר אותי, ואפילו לא התעניין? האם אני משתגעת? אני באמת פוחדת שאין לזה\לי פתרון!

טיפוליות שהרגשתי דכאון ונטיתי לבכי. זה לא ימשך כך לנצח. אכן חוויה לא קלה עוברת עלייך כנראה. אם הוא לא היה מאמין שתעמדי בזה לא נראה לי שהיה מאפשר כך שתשאי בה בכוחות שלך. זה כואב אבל שורדים.

יתכן..., ויתכן שלא. אין לי מושג כבר. אבל למה, כל זה לא נאמר??ומה עלול להיות, ושזה בסדר, ורגרסייה או דכאון כלשהו וכו וכו..., וכדי ליצור איזו רגיעה , ביחוד כשיוצא לחופשה ואין לי קשר איתו בכלל. שזה ברגעים שכאלה, מאד מרגיז. אז למה שארגיש את הבטחון? (זוכרת אותך שואלת את זה לא מעט, למה דברים לא נאמרו והוסברו??)

אז ביום שישי הוא חוזר מחו"ל... מבחינתו "עסקים כרגיל" ונשוב ונפגש... בתוכי, תחושה של מוות. מרגישה שאני כבר התרחקתי. נפרדתי. אין לי שום כוונות לחזור. שום רצון. מודעת לכך שהפחד מדבר מגרוני, ואם לא הצלחתי איתו אז כנראה כבר לעולם לא אצליח... אודי, אני לא יכולה לשאת את חוסר הסימטריה. קשר טיפולי, הוא קשר מלאכותי. אודי, אני לא בת 3. אני בת 30. אני צריכה להתאבל על מה שאבד ולהמשיך הלאה. אבא יש רק אחד ובמקרה שלי מזל שכך )-: אז לעורר את הפנטזיה על להיות "מוחזקת", מטופלת, "מוכלת", זה מסוכן ולא מציאותי. אני לא רוצה לחזור למצב רגרסבי. אין לי את הכלים על מנת להגן על עצמי. הילדה שהייתי מתה. עכשיו צריכה להתמקד בלחזק את הבוגרת ולהמשיך הלאה, והכי קרוב לבד. נטע.

ההתמודדות שלך נוגעת. לדעתי תגלי שאת יותר חזקה ממה שנדמה. כבר עברתי דרך רגרסיות הזויות ואיכשהו שורדים את זה. חזקי ואימצי. מגיע לך לחיות את נטע הבוגרת אבל להכיל בתוכה את החלקים היותר פגיעים ולסבול ולשאת אותם ולא לברוח מזה. בסוף מאמינה שתתחזקי, זה פחות יאיים. בהצלחה.

חזרתי לעוסית. מדהים איך הם מאלצים את הפרידות האלה על הנפש. בשבילי היא הייתה קשר אמיתי. מבחינתה הייתי כלום כנראה. מדהים הפער. מדהים כמה הרגש יכול ליצור יש איפה שאין ולהשלות את עצמו. התפכחות כואבת משנים רבות של חיים שהיו בלי שבאמת הייתי נוכחת בהם במלוא עצמיותי. עצב גדול. ואז יש מטפלים שמתנשאים? את החוצפה לא אבין. אבל בסדר. העיקר שלא אוותר. עוד לא מאוחר. לא אוותר לעולם.

קוראת..,ומרגישה את ההזדקקות הגדולה של כולנו. ויש המון קולות. חלקן וותיקות,חלקן חדשות, חלקן הלכו חזרו ,החליפו זהויות וכו..., כולן מבקשות מקום,להשמע,להראות,להיות מוכלות,רצויות , אהובות. מצד אחד זה נעים,שיש תמקום הזה, את המכנה המשותף הזה שפה, שמאפשר לאמר,להזדהות, להבין, ללמוד לחשוב .וגם כשמשהי "מדברת אותך" כביכול...זה לא רק שלך,(שזה גם מעורר לכל מיני,ולפה ולשם...)ויש גם תתגובה ממך. ויש הרבה תחושות שמתעוררות ומתחלפות ,חיוביות אבל גם שליליות, והכל נראה כאילו אמיתי, אבל בעצם וירטואלי. וגם פה יש מין סוג של פאנטזייה שממכרת..., כולן רוצות וזקוקות ,לך וממך אתה ניהיה מין "גיבור על" שכזה, כאילו מושג,אבל בעצם לא ממש, וכולן רוצות בקרבתך. להרגיש מיוחדות אפילו בלעדיות. וכל אחת עושה זאת בדרכה ,אם זה היותר נעימה מאפשרת וקלה, או המפותלת מכבידה ולעיתים מעצבנת ומעיקה. ואתה אמור לתת מענה לכולן. והחסר ככ גדול,ההחמצה של החיים ככ זועקת,הפוטנצייאל הגלום שלא ממומש,הבילבול הגדול עם הכל,החיים,הטיפול,ביחסים, עם המטפל, וכו... ובא לי גם פה ,שתיהיה רק שלי.ולפעמים גם בלי קהל. אבל זה לא אפשרי.וגם...מעורר בי אי נוחות שזה בכלל עולה.... ושוב זה הופך ל"חומר טיפולי"...,(מעצבןןן...). אבל בטיפול אני לא מסוגלת לדבר את זה.ואיתו.וכלפייו.ועל פה..., לא ככה. ובכלל..., יש ככ הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים ובכלל לא מגיעים לדבר עליהם.זה לא מתאפשר, בזמן הקצר שיש(גם אם באופן יחסי לטיפול, זה נחשב הרבה...שזה גם קשה לי שזה כך, ושאני במקום הזה). ובין לבין החופשות שקוטעות, ואז גם כל מה שזה מייצר, והכעסים והחסימות על ההתנהלות ועל התהיות עליהן,ועל איך ומה ולמה וכמה..., ועד כמה הכל אמיתי או רק פונקציונאלי טיפולי. ?? ובסוף יוצא שהמון דברים בכלל לא מקבלים מקום. ולמרות שהיתי רוצה להתייעץ ולחשוב יחד...,על דברים שכרגע מעסיקים, אני לא מסוגלת ,לא פנוייה לזה, לא יכולה איתו, כשאני חסומה בגלל כל הדברים האחרים והכעס הפגיעות וכו. וזה מעגל שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. ואין לי כוח גם כל הזמן, "לדבר הזה" ,ולכל הזמן הרב הזה שגם בינתיים חולף, ושוב ההחמצה בעצם ממשיכה ,כולל כל הבילבול עם כל דברים.שהרבה גם לא מקבל מענה.והתסכול הגדול. על הפורמט הזה. ועל הכלללל. ועל זה שהוא לא שלי. באמת. לגמריי. ולא רוצה להסתפק בחלקיות. הרי זה מה שקורה בעצם כל חיי. אז מה הרעיון ללמד לזה ?? ומרגישה לבד. והוא באמת לא פה.ולא מורגש.מעבר לזה שחושבת עליו כל הזמן.וזה גם מבלבל. ואני כבר לא מבינה כלום. מה מניע מה ומונע ממה.? מה זה? מה שלי? מה לא? מה זה בכלל הקשר הזה של מטפל-מטופל? מה אמיתי? ומה אשלייה? ואיך באמת גם יודעים מתי זה הדבר עצמו,ומה שמביא איתו (לטוב ולרע), ומתי זה לחלוטין השלכות. ?? גם הטיפול הקודם מאד עירער. כשהוא טען באיזשהו שלב שאני לא מבינה מה זה מטפל ומה זה טיפול. עד היום אני בעיקר לא מבינה את המשפט הזה..., שמאד עירער אותי ואת בטחוני לגבי כל הדבר הזה, ואני תוה...,ה אם כשמטפל זורק את זה ,ומבלי גם לדבר על זה,אם הוא בעצמו בכלל מבין מה זה טיפול ומה זה מטפל?? או שרק מסב נזק בסופו של דבר. בכלאופן כמובן שהמטפל הנוכחי לא מסכים עם האמירה הסתומה הזו שהופנתה כלפיי,שלדעתו תמוהה מאד, אבל זה עשה את שלו..,ורק הגביר את התחושה שלי לגבי הבנתי מה זה טיפול ומטפל. וזה ממשיך להטריד אותי. ואתה מפנה אותי לדבר על כל זה בטיפול. אבל זו בדיוק הבעיה. ששם זה נתקע, ובגלל כל מה שניסיתי לתאר לא מעט בהרבה מההודעות שלי. אז....בכלזאת, מה הפתרון ???

אולי זה הדבר. סתם ניחוש

מרגישה את מה שכתבת לגבי אודי. אני תוהה ביני לבין עצמי, גם פה לפעפים ואיתה, האם טוב לי להיות כאן, אולי זה מםריע לטיפול שלי.. מזדהה עם הרצון לומר דברים ואיכשהו תמיד יש דברים דחופים ואני לא מצליחה את מה שרציתי. מספיק משהו קטן שקרה ברגע שנכנסתי לחדר וזה יהפוך להיות הדבר היחיד שמדובר. אין לי פתרון לא לעצמי וכרנאה שגם לא אלייך.. אבל המילים שלך ככ נגעו בי והרגשתי את עצמי ככ חזק שלא יכולתי לא לכתוב.

כתבת מלא זמן.. ואני לא רוצה. לא רוצה שיקח מלא זמן. אתה מבין? אני ככ מתגעגעת אליה כבר. אווף! אני רוצה אותה.

אני רוצה לספר לה משהו.. לא שיש משהו חדש, אבל פוחדת..... יש רעיון איך מספרים? משהו משתנה בי...חולמת ונזכרת וזה מטלטל....ופוחדת לשתף...במיוחד שנראה כבר שהייתי בסדר...פוחדת אולי לאכזב גם..

אודי, מרגישה שאבד לי הקשר לפורום. לא קוראת ממש הודעות. עוברת, חולפת. אין לי כוח להגיב לאנשים. לא מתחברות לי מילים למשפטים עבור אחרים. רוצה להיות אגואיסטית. שתעזור לי אתה. שממש תעזור לי. וגם שתהיה התייחסות רצינית למצבי (במציאות). המטפל יודע. רוצה לבקש מילים, הרבה מילים, מהלב, ולא שיר, מילים שתרככנה את הגל העכור של האגרסיות הפנימיות שהשתלטו עליי בימים האחרונים. וכל זה למען מטרה חשובה מאין כמותה – אני רוצה להרגיש רכה מבפנים למען תינוקת אמתית שהיא לא אני. בלי לשקר לה. רק לעוד כמה ימים. העצבנות מכלה. מרגישה רעה שכזו. פוחדת שיגלו מה יש לי שם בפנים ואנודה. שלך, סוריקטה

שלום רב, אני מאוד מודאגת בנוגע לחבר ילדות שלי. אני מכירה אותו מגיל 3. תמיד היה ילד קצת "אחר" היו לו כל מני רעיונות גדולים ושאיפות גדולות. בילדות הוא היה סוג של גאון מחשבים. בנעורים הוא השמין נורא, הסתגר, הצטמצם מאוד בקושי יצא מהבית נמנע מסיטואציות חברתיות וחי בתוך המחשב והטלוויזיה. בשנים האחרונות חל בו שינוי קיצוני הוא פרח, נהיה מאוד רזה יפה ואסטתי והתחיל לדבר בהתלהבות על אין סוף תחומי עניין ועל החיים. אתמול ביקרתי אצלו לאחר שבשנים האחרונות לא היינו בקשר חוץ מטלפון פה ושם. (יש לציין שהוא בן 23 היום). הוא לא הפסיק לדבר על כל מני דברים שהוא מרגיש לאחרונה. על כך שהוא מרגיש שאף בן אדם לא יכול להבין אותו והוא צריך להנמיך את עצמו על מנת שבני אדם יבינו אותו. הוא התחיל לדבר בפרץ בלתי פוסק ומהיר מאוד על המון תחומי דעת ומחשבות מפילוסופיה ועד תיאולוגיה אנתרופולוגיה ואף גלגול נשמות. לבסוף הוא אמר כי הוא חייב לספר לי משהו ושאני היחידה שהוא אי פעם סיפר לה, אבל זה בסדר כי הוא מרגיש שאם הוא מספר לי הוא כאילו לא באמת סיפר לאף אחד, כי אני זה כמו ההמשך שלו. ושהוא ממש מקוה שלא אחשוב שהוא חולה נפש אבל שהוא מרגיש בתוך תוכו שהוא מלאך. הוא אף הראה לי ספר שבו מופיע שמו הפרטי כשם של אחד המלאכים ואמר שהתאור של המלאך הזה מאוד מזכיר אותו. בקיצור. חזרתי ממנו ממש טרודה ומבוהלת. אני לא יודעת מה לעשות. האם מדובר בהתקף סכיזופרני? יש לציין שסבל מהפרעות קשב והיפראקטיביות בילדות והיה מטופל בריטלין. כמו כן ככל הידוע לי התנסה בסמים במהלך גיל ההתבגרות וגם היום. האם הוא יכול להיות מסוכן לעצמו או לסביבה? האם צריך להתערב במקרה כזה? תודה.

נמאס לי מעצמי. כבר כמה ימים אני לא מתפקדת לא אוכלת לא ישנה ומעשנת שזה ממש מגעיל .אני מנסה לחשוב שאולי זה שהוא בבית ולא איפה שהוא היה צריך להיות בטירונות עם כל החיילים זו הזדמנות להגיע אליו להיות איתו לראות אותו כמו שכתבת... אבל יש לי מן דפיקות כזו כאילו לא יכולה להתגבר על האכזבה מוצפת בצער ובחרדות לגביו. אני חושבת שזה הרסני שתמיד הייתי אמא לא טובה בשבילו אמא גרועה. יש לי חשיבה כזו שהכל בגלל שעשיתי או לא עשיתי כל מיני דברים , שחשבתי מחשבות מסויימות ולא אחרות וכו'... אני מקווה שאתה לא בז לי שאני כזו. בבקשה אל תשנא אותי. נראה לי שמגיע לי כמה סטירות לחי

הי, נראה לי שלבכות על העבר או לבקר את עצמך על כך שאת אמא לא טובה לא מוביל לשום מקום ורק גורם לך סבל. דווקא עכשיו נראה לי שיש לך הזדמנות נהדרת להכיר אותו יותר ולהתקרב כמו שאת רוצה, בעיקר להקשיב לו, להיות שם בשבילו, תתחילי לראות במה הוא מתעניין ומשם אולי לגשת אליו...מה הוא הכי אוהב? איזו מוסיקה, איזה סוג בילויים? ולנסות לדבר על סוג המוסיקה הזו או סרטים שהוא אוהב... את יכולה גם לשתף אותו מעט בכך שאת רוצה להתקרב אולי...לראות עד כמה הוא מוכן לקרבה, לא להיות נודניקית גם :) בהצלחה.

יש ניתוקים וקצרים אני לידו הוא מדבר ואני מתגעגעת אליו......????? יש את האישה ויש את הילדה ואין קשר בין השתיים יש להן צרכים שונים הם שתי אנשים שונים כמו שרחל אמרה-(ספר בראשית) מי נמצא בתוכי? כשאני הולכת לייד בית מדרש רוצה אחד לצאת וכשאני לייד כנסייה רוצה השני לצאת עד שהבינה שיש בבטנה תאומים. איך דואגים לצרכים של שתיהן? זה נראה לי נורא מפחיד להפגיש אותן. הילה

מה בנוגע לפערים חברתיים שהם גם בעיה שמשליכה ישירות על הערך העצמי של אנשים? איך טיפול פסיכולוגי עוזר לטפל בזה?

מה המטרה של התלות הזאת שבוקעת ממטופלים והגבולות וההגבלות. מה המטרה של כל זה?? מה הפואנטה?

מדוע מטפלים אומרים לנפגעי נפש 'עבדנו קשה'? כאשר למעשה הם מדברים עם אנשים שכושר התפקוד שלהם נפגע ? אני לא מבינה את זה. זה לא סוג של לעג לרש?

אלהים אדירים,את לעולם לא תרפי,נכון? שירה

זה באמת לא ברור לי. הסימן שאלה נשאר.