פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, האם יש דרך מסוימת להתכונן למבחן הזה?

היי אודי, אני סובלת מבולימיה כבר המון שנים. יש משהו באקט של זלילה שמרגיע אותי וההקאה היא כדי לא להשמין. אני עם משקל גוף תקין. אני יודעת עלי שהחשק המיני שלי לא משהו. בד"כ זה לא מעניין אותי מין ולא מושך ואולי פעם ב פתאום מופיע חשק אני לא באמת מחפשת לממש עם פרטנרים מגע מיני ואני לא בקשר זוגי כרגע, ניסיתי פעם להיות וזה לא ממש הלך. אני לא ממש יודעת איך להיות בקרבה בלי להתחיל להרגיש 'נעלמת' מול הצרכים של צד השני וזה מן משא ומתן כזה שמייגע אותי ויותר נוח להיות לבד הרבה פעמים ככה זה מרגיש. אני רק רוצה להבין האם התאווה שלי לאוכל, לזלילה - זה בא במקום תאווה למימוש מיני? איך משנים את זה שנגיד החשק שלי למין יהיה יותר נורמלי ו'חי' והחשק לאוכל קצת יותר מתון ומאוזן? ההנחה שלי שהחשק לאוכל בא גם על חשבון דחפים אחרים כמו מיניים ותוקפניים. לא יודעת איך משנים את זה כ"כ, פשוט ככה האינסטינקטים שלי פועלים. תמיד אהבתי אוכל יותר מדי. וזה מן סיפוק מיידי כזה. מאוד קשה להחליף את זה במשהו אחר. וקשרים קשה לי. במיוחד זוגיות. למה אין לי חשק טבעי לדברים כאלה?

..."ששנינו נקווה שהוא יצליח לשרוד אותם." ושוב חזרנו ללשרוד..., כשבסופו של דבר, ההשרדות האמיתית, היא הרבה יותר מצד המטופל. ששרוי בקושי גדול. כשהטיפול לא בהכרח מקל,לעיתים בדיוק להיפך, כולל גם הקשר עם המטפל. וכשיש גם הרבה מאד סימני שאלה ,שמעוררים גם הם קושי רב,בטח אם אין מענה מספק. ודווקא בגלל כל אלו,יש משהו מקומם במילה הזו, שמופניית דווקא כלפי המטפל, וגם אם עולה בי לא מעט. כשהוא זה שכביכול צריך לשרוד...תמטופל. ולא רוצה שזו תיהיה התחושה...,ואיתי.שהוא צריך לשרוד....אותי. מספיק לי ההשרדות הקיומית שלי,שגם ככה מכבידה. כשכל המטרה הרי בטיפול,זה לצאת ממנה,וליצור חיים.מלאים.טובים מאושרים ומספקים יותר. מילים בומבסטיות... ואין לי מושג איך בתוך כל הפלונטר של הכל,זה בכלל יכול להתאפשר, ולא לקחת עוד שנים רבות.ואם בכלל יצלח. כן...,והאמונה היא מרכיב משמעותי ,באופטימיות הזהירה ובתקווה. ולעיתים מקנאה בכל אלו,שיש להם אותה. למשל, אנשים יראי שמים, שרואים בכל הקורה,נסיונות, מאמינים בקדוש ברוך הוא,אמונה שלמה ומלאה, שהשיא זה, אלוהים נתן ואלוהים לקח,יהי שם ה מבורך מעתה ועד עולם. אין ספק שזה מקל לשרוד את התלאות, לא לפקפק ,מאחר וזה מה שהוא רצה..., ולהמשיך הלאה וקדימה,ומתוך אמונה. שהאמת אני תוהה גם לגביה..., האם אמונה עיוורת שכזו ,בהכרח ,ומעבר ללהקהות את החושים, אכן תורמת?? או שאולי זה באמת עיוורון?ואולי הוא עדיף?מאשר מכאובים ובלבלות בלתי פוסקים? ואיך גם מגייסים אמונה...,ונותנים לה להוביל אותך? הרי זה מין מעגל כזה,שלא בהכרח ברור גם,מה הביצה ומה התרנגולת... ובעיקר מה שמטריד ולא ברור לי, למה ומדוע היא ככ התערערה??? והאם ניתן לשקמה? והאם גם, זו הבעיה המרכזית של כל המהות כולה?

אודי כתבת להילה, זו תחושת האשם שמלווה את מי שעבר אביוז. "פתרון" מעוות של נפש ילדית שזקוקה לשמר את דמות ההורה הפוגע כחיובית, כדי לשרוד. ושאלתי..., מה אם מדובר לא בדמות הורית.., אלא במשהו חד פעמי כילדה וממישהו זר, ועדיין קיימת תחושם אשם. אז מה במקרה שכזה ,זה בעצם בא לשמר?? והאם..., אביוז מהורה יכול להיות שלא קשור בהכרח למשהו מיני? גם אם לא בדיוק ברור מהו?? אם בכלל?? כשיש אשמה וגם נסיון תמידי להגן על ההורה ומכל פגיעה אפשרית כלשהי,אפילו בלהמנע מלדבר עליו?? ואיך גם יודעים כבר מה קשור למה.., להורים..?ואיך בדיוק? לאביוז ההוא..? או לעוד..? ועל מה לשים את האצבע כדי להבין יותר בבהירות מה בעצם קורה?? הכל ככ מעורפל,עמום, ולא מורגש באמת ובאופן יותר מוחשי עם איזושהי אחיזה יותר ברורה. וזה קשה.מאד.ובעיקר להיות כך בטיפול. יותר מדי נעלמים והייתי משוועת לאיזה משהו ממוקד יותר שירגיש עמוק בפנים.ויאפשר...

האנשים כאן לא פוחדים להחשף באתר הזה כשהם מדברים על הפגישות שלהם? כי כל ענין הפגישות צריך להיות מאד דיסקרטי וחסוי?!

לאנשים שבפורום שמספרים על הפגישות שלהם עם המטפל שלהם....ולא רק עוד הם כותבים ממש הפרטים איך היתה להם הפגישה ומה היה שם.

אוף, לא ענית לי.. בקיצור.. לא הפסדתי כלום

שאלה: מה שכתבת לליליפוט - על כך שהאמון נוצר דווקא עם הזמן, אם נשארים מחוייבים זה לזה, אם המטפל עומד במבחנים וכו'... ואז נגיד שמגיע לפורום פונה כזה שקשה לו עם אמון וחשש שיעזבו אותו ודברים כמו שליליפוט מתארת - האם אתה תנסה לעמוד מולו ולגרום לו לתת בך אמון או שמבחינתך זה לא טיפול וכאן בפורום אינך מרגיש מחוייב לכך ואינך נוהג כפי שהיית נוהג מולו בטיפול? כלומר, האם למרות שאתה מודע לכך שהוא צריך שיהיו איתו על אף הקושי שהוא יוצר - כמו שאתה מתאר שאמור להיות בטיפול, כאן בפורום תהיה מוכן לפגוע בו ובאמון שהוא נותן בך?

הי מה שלומך??? את שואלת שאלה כל כך חשובה ואחר כך מבטלת אותה במחי יד, לא חבל????? ;)) נראה לי שאף פעם לא דיברנו..... רציתי להגיד לך שלום, לשאול מה שלומך היום? וששמחה שאת כאן.....)) הילה

באמת לא דיברנו.. חשבתי על זה כמה פעמים. [הייתי בטוחה שאת לא מחבבת אותי במיוחד (אממ.. לא סובלת אותי בעצם) (לא אמרתי את זה)] מה שלומך? מקווה שאת בטוב ושהתאוששת מהטיפול שהיה.

ענית את התשובה בעצמך לליליפוט כמה פעמים, לא?

היי אודי, אתמול לפני שנכנסתי לפגישה.. מטופלת חדשה יצאה ממנה... ואמרתי למטפלת שלי שיש לה כבר מספיק מטופלים ושלא צריך עוד... יש לה מטופלים שאני יכולה לקנא בהם (הספקתי לראות כבר לפחות 5 מטופלים שלה) אבל עדיין לחשוב גם שהם נחמדים ותמיד אנחנו אומרים היי אחד לשניה כשאחד יוצא והשני נכנס... אבל המטופלת החדשה הזאת נורא עיצבנה אותי.. הפרצוף שלה.. לא באה לי טוב בעין.. הכתפיה של החזיה שלה היתה למטה..ועוד כמה דברים.. כאילו הרגישה יותר מידי בנוח.. אני שונאת גם שיש מטופלת אחת שהיא חמודה ממה שהתרשמתי אבל תמיד היא באה עם מכנס מאוד מאוד קצר לטיפול או עם שמלות.. ולא יודעת למה זה ניראלי לא מתאים.. כי אולי המטפלת בטעות רואה לה את התחתונים? אודי אני לא מבינה למה זה מציק לי קצת.. אני יודעת שזה נשמע טיפשי ביותר..

שרוצה לצרוח הצילו. מרגישה בתופת.

להתנתק לברוח לא להיות

אני כל הזמן כותבת ומוחקת... משוגעת. גם בתוך הראש אותו דבר. משחקת עם אפשרויות. אולי אינני. וגם נראה לי פתאום שגם את כל מה שאתה תכתוב, אני לא "יקלוט". מין כזה מצב.

הי אודי ואליכן שבוודאי רואות אותי כאן ואת הקושי...... ביום חמישי אפגש עם הרופאה שלי......... היא גם המליצה לי על שבוע חופש להתאוששות ואמרה שמה שעברתי זה נורא וזה טבעי שאני מגיבה כך. ביקשתי חופש מרופא המשפחה ובעבודה אמרתי שלא יכולה להגיע בגלל עניין אישי ושמעדיפה לא לפרט. זה יכול להקשות עליי מבחינה כלכלית כי אקבל לפי מחלה ולא לפי ימי עבודה.,....... לא היתה לי ברירה........ אודי רק שאלה אחרונה למה כל הזמן בפנים משפט שאומר אין לי זכות קיום....... אין לך זכות קיום......... הילה

משו לגבי ההמשך. הייתי בדרך לטלפן לסוכנת להקדים למחר טיסה... כרגע אמשיך למקום חדש ושם כבר דיברתי עם מישי שכבר דואגת לי ותעזור לי. מחר אנחנו אמורות לדבר בתקווה שאצליח. נסייתי ביום שישי והיום והיא לא ענתה לי... תוהה אם זה בכוונה. מקווה שמחר אצליח כי אני ממש רוצה אותה איתי קצת. אולי אכתוב ביומן שלי קצת... כשאתה תבוא אני כבר אהיה בסוף שנת הלילה שלי. תודה אודי... ומיכל אם את קוראת, ברור שקראתי את מה שענית לי. בהתחלה קצת נעלבתי אבל אני לא חןשבת שיכךתי יותר ממה שעשיתי. אני כן חושבת שמנסה.

למה יש הורים כאלה?????? שוברי אמון????? למה????? למה???? ולמה אני פוחדת?????? ולמה איני מסוגלת לספר כמו אחרות .. אני מרגישה שאצלי זה שונה....אני מקטינה כל כך את שעברתי.....מדוע זה קורה? למה קשה לי לומר שאף אחד לא מושלם שיש הורה ש.....אוףףףףף לא מסוגלת לומר עליו מילים כאלה..רק אני הרעה למה??????? למה לא הוא????? :(

היי מיכל, אולי את מקטינה את מה שעברת כי את לא רוצה שההאשמה תעבור אליו? לפעמים זה הכי נוח לקחת את האשמה עליך כי אז לא צריך להתמודד עם החוסר צדק הזה והחוסר אונים של דברים שקרו... אני מקוה שאת יודעת שאת לא אשמה בכלום! שולחת חיבוק..

תודה שהגבת..כנראה שיש צדק בדברייך..

זה התחיל לפני שנתיים . 810 כל פעם אני מדליק תתלפון והשעה היא 18:10 על ברוקדים על תגי מחיר על לוחיות רישוי לא יודע ... אבל זה מחמיר ומתחיל להלחיץ אותי קצת - אני לא יודע מה אני אמור להבין מזה . אני יודע שהמספר הזה הוא הסיומת של המספר של האקס שלי שנפרדנו לפני שנה וחצי , והיא לי דיכאון קשה לאחר מכן אבל מפה לפה אני קצת חודש ולא מבין למה המספר הזה ממשיך להטריד אותי בכל מקום תודה רבה מראש

כמו שלאשה בהריון נראה שכל העולם בהריון כמו שמי שרוצה לקנות סובארו אדומה, יראה המון סובארו אדומה כך המספר "רודף " אחריך כלומר... אתה זה ששם לב למספר אם תראה לוחית זיהוי עם מספר אחר, לא תשים לב אם תדליק את הטלפון בארבע, לא יהיה 18:10 אבל כשכן יהיה - פתאום זה יראה לך שזה תמיד.

אודי שלום, על מה שמים דגש בטיפול באנשים שעברו אביוז מיני בילדות? מה הפרוטוקול הטיפולי וכמה זמן טיפול כזה עלול להמשך? אני סה"כ בן אדם שמח אבל אני סובלת מהפרעת אכילה (אנורקסיה שהפכה לבולימיה) כבר המון המון שנים. לא מצליחה להיפטר מזה. האם לדעתך יש לזה קשר לטראומה בעברי? במה מטפלים קודם? בטראומה או בהפרעת האכילה? תודה, דנית

אני מצטערת על ההודעה שכתבתי ומבקשת שתמחוק אותה. למרות האנונימיות וכל זה , זה לא מתאים לשום מקום. אני ממש מתנצלת על הטרחה. זה תקופה קצת קשה, ביום ששי זה עבד טוב, כתבתי את ההודעה וא"כ דווקא הייתי יעילה יחסית...וחשבתי שגם היום זה יעזור... אני לא כל כך מתפקדת. סליחה סליחה סליחה.

אולי הייתי צריכה להזמין מיד טיסה לארץ וזהו. אני כן רוצה לנסות אבל אהיה לבד ואני מפחדת...

שלום, אנחנו שתי אחיות. אחותי ואני סביב גיל 35 (אני הבכורה). אני נשואה + 3 היא +1. היא אדם כוחני ומפונק.בטוחה שהכל מגיע לה. מגיל קטן למרות שאנחנו משפחה נורמלית לחלוטין היא בטוחה שיש לה משפחה דפוקה. היא מקנאה בי ומתחרה בי מרגישה קיפוח מצד ההורים (למרות שההורים שלי מנסים ככל יכולתם ליצור שוויון). אני לא מתחרה איתה. היא רגילה לזרוע ארס וליצור מריבות על לא כלום שלדעתי ולדעת אימי נובעות מהקנאה שלה ומנסיון להראות שהיא "מנצחת" בעיקר כלפי וגם כלפי אמא שלי. בעבר לא היה לה בן זוג ודי ריחמנו עליה - היום יש לה בעל וילד והם מרוויחים טוב. ( לי יש יותר ילדים ממנה ובית טוב.אבל בעיני זה לא תירוץ להתנהגות כזו. אני גם לא משוויצה במה שיש לי.מבינה שהחיים זה הרבה מעבר.. היא מנצלת את החולשה שלי ושל אמא שלי. מייצרת ריבים ואח"כ בטוחה שאנחנו יצרנו אותם (במיוחד אני ...). המח שלה פשוט מעוות את המציאות והיא רואה את הדברים עקום.היא צועקת עושה ברוגז ומענישה. אני לא עושה לה את הדברים האלו והיא ממציאה ומפרשת את הדברים עקום כאילו עושים משהו נגדה ובעצם -לא המצב ממש התדרדר ובעלה די לוקח את הצד שלה ולא ניתן לדבר על שום נושא (חוץ ממזג האויר) בלי שתעלב או תחשוב שזו חקירה או ביקורת (אציין שהיא לא חסכת בביקורת כלפי אני פשוט מחליקה ומתעלמת) יש לציין שלאנשים אחרים היא מתנהגת ממש יפה כולם אוהבים אותה ובטוחים שהיא אדם נפלא- חברים, משפחה יותר רחוקה. ולנו היא ממררת את החיים ובטוחה שכולם נגדה.היא לא מוכנה לשמוע, לדבר בהגיון או ללכת ליעוץ.היא בטוחה שהבעיה אצלנו!! מה לעשות??? להתרחק או להמשיך להיות שק האגרוף שלה? הצילו!!! איןלנו עוד אחים. אני וההורים שלי מיואשים. נראה לי שהיא שונאת אותי על הצלחותי ועל זה שאני כביכול "מקבלת יותר"(אני יודעת שבמשפחות אחרות הפערים גדולים יותר ואין כזו קנאה ובאמת אני אדם צנוע ולא משוויצה ואמא שלי עושה הכל שיהיה שוויון למרות שהיא חוטפת ממנה עלבונות בלי סוף- היא אף פעם לא מרוצה) אודה על עזרתכם

1.ככה בפשטות להתרחק - אין לי עוד אחים זוהי אחותי היחידה. זה מאוד עצוב ככה בקלות לוותר על משפחה? מה עם ארוחות ומפגשים משפחתיים,לשבת מול שולחן כל כך מעט אנשים ולא להחליף מילה? להתנהג בצביעות??? 2. מה היית מיעץ לאימי שנותנת לה הרבה ומפחדת לאבד אותה. היא לא עושה כל מה שאחותי אומרתלה אבל עושה בשבילה הרבה ובולעת את העלבונות מפחד שהיא תנתק מגע? אמא שלי מתוסכלת מההתנהדות שלה ואולי אף יותר מזה שאני לא מצליחה להסתדר איתה.אנחנו רואים את המשפחה מתפרקת וכואבים את זה. יש לך עצה?

מחשבות קשות, הכי קשות הכי נוראיות, ובעיקר הכי מטומטמות. איך אמא יכלה לרצות אפילו עם זאת רק פנטזיה במותם של ילדיה? ואני לא מדברת על אמא שלי, היא הייתה מופרעת לגמרי וגם אבא שלי ואני לא רוצה להיכנס לזה בכלל... אני מדברת עלי, על עצמי. יש בי צדדים או חלקים איומים (בעיקר חלקים ילדיים). אני לא יכולה לחשוף את זה בטיפול, אני הולכת סחור סחור ולא מספרת על זה לגמרי (כמעט שבע שנים בטיפול!!!), גם כאן אני לא אכנס לפרטים, זה בעיקר פוגע בדימוי העצמי שלי, אני כמובן לא מסכימה עם זה, גם בעבר לא הסכמתי, שנאתי את עצמי שאני כזו...אני באמת לא כזאת, אני אחרת, אני לא אמא שלי ולא אבא שלי .(נקודה). (אני מקווה שאני לא כמוהם). לא היה לי צורך לדבר על זה או לתת דין וחשבון למישהו, עד לאחרונה, חשבתי שהמחשבות האלו הן רק מחשבות וכל עוד זה שמור היטב ביני לבין עצמי זה גורם סבל רק לי ואין לזה שום השפעה על העולם האמיתי, או שזה דווקא באופן מוזר למדי שומר על הילדים, סוג של חשיבה מאגית ...עד למקרה הזה של הבן שהשתחרר מהצבא. זה ועוד כל מיני גרמו לי לחשוב שאולי זה כן הזיק ואולי עדיין מזיק זה הופך את הקשר עם הילדים ובכלל עם אנשים (כולל הקשר הטיפולי) למשהו מאוד רופף שטחי ולא אמיתי. תוך כדי כתיבה אני חושבת על אמא שלי שבאופן מילולי "הרגה" אותנו כל פעם מחדש עד שהתרגלתי קצת למות והמוות הזה מלווה אותי כל חיי, בעצם הוא נמצא בתוכי, יש גם חיים כמובן אבל למוות יש מקום נכבד ביותר, אני למעשה תמיד גם קצת "שם" . אני פוחדת לדבר על המחשבות האלו שקשורות בילדים שלי. אני רוצה ולא רוצה לדבר על זה עם הפסיכולוג, המילים נתקעות, ופתאום זה נשכח ונעלם. אזרתי אומץ וכתבתי בקצרה לעיניי בלבד . נראה לי שאני בכל זאת אסתכן ואנסה לדבר על זה, אולי פשוט אקריא את מה שכתבתי לעצמי...אני לא יודעת במה זה יכול לעזור אחרי שהנזקים כבר נעשו (אני חושבת שאולי זה נחלת העבר ואז בשביל מה בכלל? לא ממש בטוח שזה אכן כך) אולי זה יהיה מן ווידוי כזה כדי שאוכל להניח לזה ולעבור הלאה? האם נתקלת בעבודתך במקרים דומים לזה שלהורים יש מחשבות כאלו? או שזה מאוד חריג? (אני מתנצלת על התוכן הקשה ועל האורך)

שלום ד"ר אודי, ע"פ ד"ר לפסיכולוגיה רפואית ופרופ' העוסק בתחום של דה - ריאלציה, המצב שאני נמצא בו איננו מצב מסוכן והוא לא מצב היפנוטי ולא מצב דה - ריאלציה. הפרופ' אמר שהתופעה שאני מתאר היא אינה מוכרת מאוד ואינה פשוטה להבנה. אי לכך, ביקשתי ממנו רק את שם התופעה כדי שאדע לפחות את זה. אולי אתה תעזור לי בעזרת ניתנים דברים הקושרים לחלום. תופעות אחרות שלא קשורות לחלום תיארתי לך בהודעות קודמות ולא אחזור עליהם ( יותר כישורים חברתיים יש לי , יותר ביטחון יש לי , יותר רגיעה וכו'). הדברים: 1. כאשר אני מתיישב לי ו עומד מול העולם, אני רואה את העולם מעין יפה, מוקסם, מואר ( דבר פלא). בעיניי העולם והאנשים נראים יותר יפים ( אפילו אילו שלא). הטבע נראה גם יפה. 2. החיוך והשמחה עולה אצלי כמעט בכל רגע באופן אוטומטי ( גם שאני חולה, כמו בשלושת הימים הללו). 3. אני יושב או עומד מול אנשים או איש והוא מדבר איתי או שלא מדבר איתי , אני רואה אותו בסוג של חלום, אך אני מבין את הדברים שהוא אומר ( לפעמים לא שומע את כולם, אבל אני שואל מה אמרת? והוא חוזר). אני מרגיש איזה חלום. האנשים עוברים אל מול עיני ( יש המדברים איתי ויש הלא מדברים)ואני מרגיש מעין חלום כזה. מצד שני, האנשים בסביבה אינם רואים זאת, הם סבורים שאני אדם מצחיק ( האמת אני באמת מצחיק כנראה בזכות מ"ט), , שמח, בעל חשיבה חיובית ורוגע. כך גם כתבו לי כמה בנות ובנים במכתב. 4. כאשר אני מביט אל האנשים אני רואה אותם יותר בהירים, יותר חזקים (אולי אוכל לומר באופן ערני). העיניים שלי קצת קטנות ומחייכות. אנשים אינם חושבים שאני מסטול או משהו אחר, אלא סבורים שאני בסדר. 5.ד"ר אחד קרה לזה ערנות חיובית ( מעין חלום פשוט שניתן להנות ממנו). הוא אמר שזה מצב נורמלי נעים. הפרופ אמר שלדעתו זה לא נראה מסוכן ( והוא מבין בתחום הקשור לניתוק) את שם התופעה הוא ישלח יותר מאוחר אולי. ע"פ הוספת המידע, מהי התופעה הלא פשוטה ולא מוכרת שלי ? איך נקראת התופעה הזאת? אם תרצה הרחב בעניין. תודה שואל

השברים של הנפש בין שבר לשבר יוצאת מוגלה מכוערת מזוהמת וכואבת איך מחטאים???? איך מנקים???? איך מחלימים?????

איפה ההודעה החדשה ששלחתי ...?? :( כנראה לא נקלטה...?? חבל.

שאם היה פונה אליך אדם לטיפול והיה אומר שהוא רוצה ללמוד פסיכולוגיה וגם מצפה שבאיזשהו מקום גם אתה תלמד אותו ותשכיל אותו, מה היית עונה לו? אמרת שאתה משער שאני יכולה לנחש מה היית עונה. לא אני לא. הפסיכולוגית שהייתי אצלה נתנה לי להשאיל ממנה ספרי לימוד. עשיתי לה אידאליזציה כאילו פסיכולוגים הם מומחים גדולים שיודעים משהו מיוחד, ונברתי בקריאה. מה גם שזה גרם לי לפנטז על פסאודו תחושת שייכות 'לתחום'. כאילו גם אני יכולה להיות 'כמו', לדעת מה שפסיכולוגים יודעים, בשכל, ובזכות זה 'להשתייך'. בלי הבנה בכלל שברמה רגשית אשאב למשהו אחר לגמרי- חווית דחיה על רקע פערים, שחזורי נטישה טראומטית וכ'. אז לא, אני לא יודעת מה אתה היית עונה למטופל היפותטי שכזה. מה היית עונה לו? היית נותן לו להשאיל ממך ספרים?

שבאמת צריך הרבה פעמים כדי להאמין......והרבה זמן......באתי, לקחתי את העצה שלך לליליפוט ושאלתי אותה אם אפשר לבקש שהיא לעולם לא תוותר עליי, היא הבטיחה שלא תוותר ושאם נפרד זה לא יהיה מתוך ויתור...הבנו שזה היה מתוך פחד נטישה....שהיא לא תעזוב....צעד קדימה שניים אחורה, (האם יש אנשים שהולכים למשך כל החיים לטיפול????) הגענו למסקנה שאצטרך לסמוך....ויש עקביות אצלה.....ושנפרד זה יהיה בהסכמה של שתינו...היה בזה צעד פוגע שלי בה..קצת...אז מקווה שיבוא מתוך רצון ולא מתוך ויתור באמת...טוב שבאתי וטוב שגם היא לא ויתרה....יודע מה היא אמרה? שהיא דאגה לי ושבגלל זה לא ויתרה לי...קשה התלות וההזדקקות הזו.....והיום הרגשתי שקצת גם לה היה קשה איתי, שבכל זאת אכפת והיא דאגה לי זה ריגש אותי.....והנה תשובה לנטע שגם המטפל זקוק לנו כי יש לו רצון לעזור.....(לפעמים יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק)...וזה נעים :)

אןדי אם היןם כשאני מבוגרת מבינה נמצאת בטיפול תומך ועוד ועוד ואני קורסת אחרי ארוע חד פעמי???? איך הילדה שבי שרדה שנים של סבל??? בלי להבין???? איך ???????

אל תחמירי עם עצמך, היום את מחוברת לעצמך, מבינה יותר וזה קשה להבין...בתור ילדה היו לך הגנות שהיום הן כבר לא מתאימות...נראה לי..ילדים יש להם כושר הסתגלות שכזה, הם לא יודעים אחרת...רק כשמתבגרים מבינים וקשה.....עצוב היה לי לקרוא את שעברת...אבל את גיבורה!!! היום נהגת בחכמה ובאומץ!!! מה שבתור ילדה היה בלתי אפשרי....איתך, מיכל

ההתבוננות שלי בעצמי מתוך רצון כנה להבין את הילדה שהייתי. זה נכון שיש מנגנוני הגנה בילדות אבל עדיין הפגיעה היתה החרדות היו ובעצמה רבה אין לי ספק בזה חשוב לי לחמול על הילדה שהיתה שלא קיבלה טיפול ויחס ולאפשר לה את זה היום.....: תודה על מילותייך הילה

אתה יןדע שאני בוכה כל יום?? השבוע אעשה שינוי בתוכנית המקורית. אם לא.ילך אחזןר לארץ. קשה לי ולפעמים גם (קצת)טוב... המג אוויר לא משו ןזה לא עושה לי טוב. לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שקורה לי בטיול הזה... לא מה שציפיתי בכלל.

מקווה שלא אכפת לך שאני כותבת. רציתי להציע לך למרות הקושי הרגשי לתת לעיניים להנות מהנוף האחר. לאסוף בזיכרון תמונות מהמקומות שאת מבקרת בהם. הטבע שח ודאי אחר... אם את באירופה אז שם כבר סתיו, ויש הנוף האנושי (למרות שבתקופתנו האנשים נהיו דומים אחד לשני כולם עם הניידים). מאחלת לך שתוכלי להנות ש.

ומעבר לפלונטר שלי... השאלה שנשאלה בעיקרה, היא מה קורה אם למרות המחוייבות המקצועית, המטפל בכל זאת מוותר, כשכתבת ...נקווה שלא יוותר. ואז..איך בעצם יכול להבנות אמון, אם יש תחשש הזה.ובעיקר מה שצריך זה ,לקוות שזה לא יקרה.... משו בכלזאת לא ממש מסתדר לי. כי כדי שארגיש לגמרי בטוחה,לאפשר להכל להיות, צריכה להרגיש שלא משנה מה, הוא לא יוותר. לא כך??

היית ענית הלכת..... לא יכולה.

הי נעמה אין לי מה להגיד לך חוץ מזה שכאב לי לקרוא מה שכתבת בבקשה תחזרי........ הילה

היי הילה, עצוב לי להכאיב ולהעציב אותך וגם את נטע. סליחה. זה מה שיש לי כרגע בארסנל האפשרויות, מצטערת שגם זה הרסני... עכשיו, כרגע, צריכה לבד. (אני חוזרת למאחורי הקלעים גם אם תעני, טוב? זה לא נחמד מצידי, אבל הגיחה הזו הייתה לי יותר מידי) נעמה.

נעמה יקירה תעשי מה שאת חושבת שיהיה לך טוב....... גלי עטרי סליחה שהצקתי הילה

הי אודי אתה יודע שבדרך כלל אני לא כותבת כאן כל כך הרבה מנסה לתפוס בזיזים תוך כדי טיפוס על הקיר קשה לי מאוד מאוד מקודם בכיתי כל כך כל כך כי נפגעתי ממשהי והדמעות זולגות בלי הפסקות ומחר אני צריכה לחזור לעבודה ואין לי מושג איך אני עושה את זה?????????

שלום, האם מצב של ניתוק, דה-ריאליזציה, עשוי לחלוף בזמן מסוים בחיים? אם כן,תוך כמה זמן היא תחלוף? תודה

שלום ד"ר אודי, המקרה: מאפיינים של אדם במהלך היום: 1. האדם מחייך ושמח באופן ספונטני כמעט בכל היום. 2. הוא רגוע כמעט בכל מצב , כולל דברים שניתנים לו בפעם ראשונה: נסיעה למקום לא מוכר, כניסה למקום זר, דיבור מול כיתה או קהל וכו'. 3. האם רואה את העולם באופן היפנוטי - עולם יפה , מוקסם ומואר ובני אדם גם כן יפים ומוקסמים. 4. האדם במעין חלום במהלך יומו - כאשר הוא נמצא בסביבה של אנשים או לבד , הוא רואה את האנשים מסביבו כאילו הם בחלום. כאשר מדברים איתו , הוא חש שהם במעין חלום, הוא מדבר איתם , אך לא תמיד מצליח לשמוע מה הם אומרים, אבל הוא מבין אותם. 5. הוא מרגיש מעין שקט במוח ואנרגיה בחוץ. 6. הוא חש שיפור בעצמו- בעל חשיבה חיובית. 7. חלום נמצא אצלו הרבה ביום - הוא מרגיש במעין חלום. ממש כאשר הוא מסתכל על משהו , הוא ראואה בכך כמעין חלום. אנשים בחלום, עולם בחלום, אך האנשים המדברים איתו לא רואים זאת. הם סבורים כי האדם הזה הוא בעל חשיבה חיובית , מצחיק , אופטימי כי מחייך , רגוע ושמח באופן אוטומטי כמעט כבל מצב ורגע. על מה המאפיינים הנ"ל של האדם מצביעים? האם זה מצב של חלום מיוחד? האם זה מצב היפנוטי מיוחד חיובי? מה זה? מה זה? מצב תודעתי חיובי? אם כן , איזה מצב תודעה? מה זה ? תודה, השואל

שלום ד"ר אודי, המקרה: אדם תירגל מדיטציה טרנסנדנטלית במשך 4 חודשים באופן עצמאי, ללא מורה מוסמך, ואז הפסיק את התרגול. לאחר תרגול של ארבעה חודשי מ"ט מצבו כך - הוא בעל יותר כישורים חברתיים, יותר ביטחון עצמי וריגעה, הוא מחייך באופן ספונטני כמעט בכל רגע מבלי לדעת איך, העולם ניראה לו יותר בהיר, מואר וקסום, האנשים ניראים לו יותר יפים , אפילו אלו שלא יפים, העולם בשבילו מעין היפנוט יפה, הוא רגוע כמעט בכל משימה שהוא עושה, כולל משימות פעם ראשונה וכו'. ישנם 7 מצבי תודעה: ערנות, חלימה , שינה, טהורה , קוסמית, אלוהית ואחדות. באיזה מצב תודעה האדם המתואר במקרה הנ"ל נמצא? ולמה? תודה השואל

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם אולי כן עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשגם ככה זה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? האם כך? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך ??

אבל מאחר ויש פעמים , שתגובות בשירשור,ואחרי שגם מתווספות הרבה חדשות נוספות, עלולות להתפספס... אז לקחתי יוזמה... וליתר בטחון, כתבתי שוב כהודעה חדשה. אבל תמיד זה משמח לגלות, ש"דאגתי לשווא" ... :)

סימסתי לה שקשה לי לבוא שרוצה לעזוב...לא התראנו שבועיים...לא משנה מה נכתב כי זה בנינו...אבל חוששת לבוא..כתבתי שמצטערת...בסוף השתכנעתי ואגיע.....שאלת למה דווקא עכשיו ואני תוהה באמת למה...הייתה קרבה גדולה אליה.. נבהלתי אולי...חוששת שהכל יקרוס תחתיי.....שהיא תכעס עליי בפגישה שסתם ביטלתי ואני רוצה לעזוב......אוףףףףף אודי, האם מפחד של גילוי? האם מפחד של קרבה יתרה אליה? פוחדת מפגיעה...שתפגע אולי? האם באמת סודיות ואינטימיות נשארת לנצח בחדר? בנינו? האמון אודי...למה? למה אי אפשר להאמין לאף אחד??? קשה מאוד, בגלל האמון מרגישה צורך בלהישאר לבד.....

אודי היוש;) מה שלומך? יש פערים שלא ברורים לי בטיפול מצד אחד המטפל מצידו מכוונן למטופל מנסה להתאים למטופל את השעות את מסגרת הטיפול סוג הטיפול ועוד ועוד מצד שני יש לא מעט מטופלים שמרגישים בדיוק את ההפך את זה שהמטפל קר ומנוכר שהוא לא מבין אותם שהכל חרטה ועוד ועוד איך מישבים את הפערים האלו??? הילה

שלום, פחד שהופיע בילדות כתוצאה מחשש להידבק במחלה מסוימת ממנה נפטר אדם קרוב והיה מלווה בהתנהגות לא הגיונית להפחתת רמת החרדה ועבר ברגע שנעשה חיסון לאותה המחלה, ללא טיפול פסיכולוגי או תרופתי, חייב להיות אוסידי? חרדות ואוסידי - במידה וההורה סובל ברמה קלה מהתופעות (ללא טיפול כי לא מאוד מפריע לאיכות החיים ), מחייב שגם הילדים יסבלו ואף אולי בצורה קשה יותר? או שיש פה גם מרכיב סביבתי משמעותי?

מהאירוע שעברתי הפגיעה שאבא פגע במשך שנים כה רבות מגיל 5 עד גיל 17 איך אפשר להמשיך בחיים????? הפצע שמעט הגליד נפתח מחדש פלשבקים ועוד ועוד אודי, קשה לי לחזור לעבודה לחזור לחיים מנסה להישען על אנשים שאוהבים אותי

אודי בתשובתך הקודמת כתבת... "יש שלבים בחיים בהם הסביבה צריכה להתאים עצמה לתינוק באופן מדוייק ומושלם, וזה דומה לשלבים מסויימים בטיפול. לפחות הציפיה היא כזו." הציפייה מהטיפול?? או של המטופל??

הרבה דובר כאן לאחרונה על רצף ויצא לי לחשוב על כך לא מעט לאחרונה חשבתי על מה כן הצלחתי לשמר ברצף במהלך השנים האחרונות שהיו קשות ביותר מה שהחזיק זה קשר עם משפחה לא שגרתית שתי אימהות ושתי ילדות ולאחרונה נוסף בן למשפחה אני בקשר איתם כבר חמש שנים קשר שידע עליות ומורדות וניתוקים ובסוף שרד אז השבת אחרי הארוע הקשה שחוויתי ואחרי התלונה במשטרה(התברר שזה מעשה מגונה שלב אחד לפני אונס:///) הן הזמינו אותי לשבת אני מודעת למורכבות שבלהיןת כאן אבל זה עדיף בהרבה מהלבד...... ואחרי הכל כייף לי פה עכשיו אני הולכת לנוח אחרי ארוחת שבת טובה עדיין צריכה לאסוף את עצמי ולהתאושש זה לא פשוט הילה

שאומר שהוא מעוניין ללמוד פסיכולוגיה וגם מצפה שתוכל ללמד אותו ולהסביר לו דברים.. מה היית עונה לאדם הזה?

((זה לא, זה לא אמא שלי אודי אני מרגישה שבורה עמוק בפנים. גם היא שבורה עמוק בפנים. ועל שטח הפנים מתנהלים אנשים עם מילים ותנועות נוגעים לא נוגעים אחד בשני ובעצמם ה'דיכאון' נוגע לי הכי בפנים כמו לגרד במקום בלתי נגיש אני נוגעת בתחתית שלי. לצמוח משם בחזרה, מהתחלה? אודי: אנשים. ))

עכשיו אני קצת יותר בסדר, אומר זאת בזהירות כי זה אפס אנד דאונס ואין לדעת מה ילד הרגע הבא. הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לכתוב כאן, בערב שבת אני אמורה מקסימום לחפש מתכונים לארוחת השבת באינטרנט, בסוף אני כן יבשל וינקה עד איזה 9 בלילה, בעלי יכעס קצת, אני יעלב... העיקר שנעשה קידוש ונשב כולנו ביחד... בזה לצערי אני דווקא מגלה עקביות - בחוסר המעש המתמשך. בעיקר בימי שישי, יש לי פוסט טראומה מהיום הזה ואני לא אפליג אל מחוזות העבר, זה לא עוזר אפילו שיודעים, אולי לא יודעים הכל אולי מוטב לא לדעת לפעמים. האמת התכוננתי לכתוב על חוסר הרצף בחוויה האישית שלי, שרצופה בניתוקים מעצמי אלא שבעצם השיר הזה שכתבתי די מתאר ההרגשה אבל אני מוכנה לגלות למען הקהילה למה ואיך זה קורה בפועל בכאן ועכשיו, פתאום יש לי מחשבה אחרת שאולי למרות המודעות ישנם אירועים שאי אפשר לזכור בגלל הגיל הצעיר שבו הם התרחשו, למשל כשהייתי תינוקת בת כמה חודשים נפלתי מהידיים, מתוך שלומיאליות ורשלנות של הורי, כנראה שזה קרה לפחות פעמיים. לא ממש סיפרו לי על כך , אלא שבעקבות הנפילות שברתי את הרגליים ועשו לי ניתוחים לפני גיל שנה לדעתי ויש לי צלקות ארוכות, ידעתי שהיו שני ניתוחים משום שיש שתי צלקות לא ידעתי למה יש שתיים ,היה איזה סיפור לא ברור על איזה תינוקת שמנה וכבדה שנפלה ברוב טפשותה מהידיים וכמעט הרסה את המשפחה אז כמובן שלא שאלתי שום דבר וקיוויתי רק שלא ידברו על זה, על הפשלות הכמעט ראשונות שלי בשורה ארוכה מאוד. הצלקות לא הפריעו לי ולא חשבתי שיש משמעות למשהו שאני לא זוכרת (עד שהגעתי לצבא והורידו לי את הפרופיל ל 64 רק בגלל הצלקות משום שלא הייתה לי שום מגבלה והרסו לי את הקריירה הצבאית P:), אבל אולי כמו שנוהגים לומר הגוף זוכר אולי גם בגלל זה אין לי תחושה של רצף מבחינה גופנית? (נראה לי שאדבר על זה בטיפול, אנסה לזכור את זה, אולי דיברתי על זה פעם אבל בהקשר אחר נדמה לי). אולי היפנוזה יכולה לעזור כאן? עכשיו אני הולכת לעשות משהו מועיל (עכשיו!). חשבתי לא להתנצל אבל אני לא יכולה, אז אני מתנצלת על הטרחנות. תודה שבת שלום. נ.ב בסוף לא הסברתי על חוסר הרצף בכאן ועכשיו.

הפאשלות הן ממש לא שלך...תינוקות לא נופלים סתם כך מהידיים ולא משנה כמה הם שוקלים ובוודאי שלא הורסים משפחות!!! הם כל כך זכים ותמימים...כמובן שזאת רשלנות של הורייך!! ואפילו יותר מכך!! ואני בטוחה שיש דברים שיוכלו לעזור, לגבי ההפנוזה אודי יענה, מתארת לעצמי שכן. שמרי על עצמך ולא רק על המשפחה. מיכל

תודה לך על התגובה. ה לא היה בכוונה , ההורים שלי באמת היו שלומאלים, נפלתי כנראה מהיידים של אחי שהיה בן שבע שמונה. ובמקרה אחד הייתי כנראה כבדה מידי בשבילו משום שכבר היה לי גבס על הרגל, וכאן באמת הייתה קצת רשלנות. מאחר שאני לא זוכרת, זה לא מפריע לי.

בחרתי את הניק בגלל הבן שלי ששבר את רוחי, קצת שבר אולי... בכלל לא חשבתי על אותם שברים ישנים. אם כי אולי באמת הניק מתאים משום שבימי חיי בעיקר כשהייתי ילדה שברתי גם את שתי הידיים (לא בדיוק באותו זמן) את האצבעות של היידיים והרגליים. יש לי נטייה להיפצע מידי פעם, אין לי מקום שאין לי בו איזו צלקת. ובקשר להיפנוזה, השאלה הייתה בקשר להזכרות, לא דווקא באותן נפילות, אלא ההפך. לזכור שהייתי מן הסתם גם מוחזקת, מעין חוויה מתקנת.

אני כרגע במצב,ואחרי שוב הפגישה האחרונה, שנראה לי שההחלצות מהתקיעות והחסימה ,כבר לא אפשרית עבורי. ואין לי מושג מה לעשות!!! זה מרגיש כבר כמו דד אנד. וברגע שזה קורה איתו,אז כבר לא מצליחה גם להעזר בו כביכול. זה עוד יותר חוסם סוגר ולא מתאפשר. והתחושה קשה,מפחידה,ובודדה מאד. אין לי מושג איך יוצאים מזה. משהו כבה בי.נאטם.ואני לא מצליחה לגייס משהו אחר שיאפשר. ואני פוחדת שגם הוא יוותר.אם זה לא יתקדם.

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשזה גם ככה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה כן קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך??

מהצלת את זה שעוד לא באת. בזמן האחרון אני מנרגילה שאני כותבת בכוונה בשפה נמוכה ורדודה כזו. מה זה? חשבתי שאני מנסה להוכיח שאני לא משוגעת?!? לא מבינה אותי בכלללללל לא מתחברת..

..תקופה לא קלה עם אמא צביה.. :( לא יודעת אם אשרוד.. לא יודעת אם אמא צביה תשרוד.. לא יודעת אם האנליזה לא תקרוס לחלוטין.. די, עזוב מזה. לא רוצה לחשוב על זה.. מתיש, מייאש, אמרתי לה היום שאני לא מאמינה לה ואני גם לא מאמינה בה.. אפרופו אמון שמדברת עליו ליליפוט.. אתה יודע אודי ? נושא הרצף שעלה פה מעניין גם אותי.. נראה לי שגם אני קצת לוקה ברצף לא ? רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה.. הייתי צריכה שתעטוף אותי ותשמור עלי מכל העולם הזה.. לא תאמין.. פתאום אני גם שואלת את עצמי, מי אמר לך שאודי לא ישמוט אותך ,את הפורום.. פתאום ילך.יעזוב.. אודי, אולי טיפול = הרס הנשמה ? :((

אודי, אני כועסת עליו מבלי שיש לי סיבה. משונה. מה זה אומר? זה לא משרת אותי ואת המטרות שלי. הפרעת האכילה שלי חזרה ובגדול. אני מאוד עסוקה. הימים מטורפים. בקושי מספיקה לנשום. לא דואגת לעצמי. אוכלת לא נכון, ישנה מעט, וכל כך כועסת. כל כך כל כך כועסת. הוא נראה לי רגוע, ואני רוצה לטלטל אותו. לזעזע אותו. עייפה. הלוואי והיה אפשר לישון לנצח. אבל גם לישון לא מצליחה. עוצמת את העיניים והזכרונות לא מרפים. נטע.

הי אודי מה שקרה לי בנופש שעברתי הטרדה מינית על ידי נהג מונית. מבהיל מטלטל ומכניס לחוסר שקט נוראי הוא נעל עליי את הדלת של המונית וצרחתי עליו שיפתח. לולי התושייה שלי זה יכל להיגמר גרוע יותר הוא רצה להיכנס איתי לחדר במלון והיה קשה מאוד לסרב לו. אבל אמרתי לו כל הזמן לא לא לא רוצה והייתי צריכה לצאת מהקיפאון. התחלתי להגיש תלונה ועכשיו אני הולכת להגיש את התלונה במלואה. בן זונה!!!!! שלא יעיז לפגוע באף אישה!!! באף אחת!!!!! לפעמים אני מרגישה שאני גבר שגוף של אישה לא מבחינת הגוף יותר בנפש שלי יש לי תחביבים של גברים- חובבת מכשירי אפל אני חושבת כמו גברים- רציונלי קר ומחושב לא יודעת הרבה פעמים אומרים לי שיש לי בייצים..... לא יודעת...... לפעמים לא בא לי להקשיב למוסכמות של נשים- להוריד שערות להיות רזה/אני שמנה ובסדר עם זה לא יודעת..,... מוזר....... הילה