פורום פסיכולוגיה קלינית

אתה יודע שהחלטתי שאני מתייחסת יותר יפה להורים שלי. החלטתי שאני משתדלת השנה יותר. אמנם הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה ל24 שעות בערך, אך לא צעקתי על אף אחד מהם.. עזרתי במה שאני יכולה (ואני תמיד עוזרת) בלי להגיד שום דבר (ויש לי הרבה לומר על ההתנהלות של הבית למשל). מקווה שאצליח להמשיך בזה. ויש לי עוד כמה תכניות למהלך השנה, אני מקווה שאצליח ומקווה שמתוך "העשייה" הזו יהיה לי יותר טוב בכלל. *פתאום זה נראה לי שאני קצת מתלהבת על עצמי.. אבל לא נראה לי שלזה אני מתכוונת.

נפגשים בדרך כלל בימי רביעי. בגלל החג קבענו בשני. הוא הציע ארבע וחצי ואני ביקשתי יןתר מאוחר. אמר שינסה להזיז פגישה אחרת. היום שאלתי מתי והוא כתב ארבע וחצי. אני מוצאת את עצמי מסבכת אותו ואותי-למרןת שאין לי בעיה אמיתית ללכת,כאילו מאכזב אותי שהוא לא עושה שינוי למעני. קשה לי להגיד לו שבסדר. סתם סתם מסתבכת.

פלשבקים וחרדות בלתי פוסקים בא לי לצעוק לצרוח אבל קולי כקול קורא במדברת חותכת בלי סוף מרעיבה את עצמי ילדה מטומטמט מגיעלה ומופקרת שכולם עשו בגופה כרצונם והיא שיתפה פעולה ושתקה נמאס לי מהילדה הזו שהיום כבר לא ילדה וושוב נפגע שוב גופה נהיה הפקר דייייי אוצה למות

מצד אחד יש התכוונות בטיפול ליצור "יחד" ועבודה משותפת מאומצת של שני הצדדים, כדי שהטיפול יהיה יעיל ומשמעותי, ומנגד יש תחושה לעיתים, של "מאוחרי הקלעים" שרק המטפל אמון עליו,וזה למעשה משאיר את המטופל מחוץ לתמונה כביכול,שלו עצמו. אז איבחון מצד אחד,אכן יכול להתקבע כתיוג(שכנראה למטפלים נראה כחסר ערך ממשי לטיפול עצמו), ואולי גם לעורר במטופל קושי ורתיעה,והתנגדות... מצד שני, אם אכן יש אבחנות כאלו ואחרות, ולא כולן נאמרות ככאלו ובאופן ישיר, כשהרי גם הטיפול נשען עליהן(כי אחרת איך מטפלים ללא אבחנה...?), אז למה שהמטופל לא יקח חלק בזה ובאמת המציאותית, גם אם כואבת.? ואז יוכל גם אולי להתייחס יותר למה שקורה לו,וכחלק מהאפיונים של מה שיש לו. ואולי ההמנעות מלהתייחס לדברים ככאלו,, גם יוצרת איזו אשלייה, כשהאמת כביכול לא נאמרת ברורה. ?? ואם חלק מההפרעה, זה אולי גם כניסה לסרטים עצמיים,שלא תמיד תואמים תמציאות , אז איך המטופל גם יכול לדעת שמה שהוא מרגיש או חושב, זה אכן הדבר הנכון והממשי ולא "המצאה" שלו...? או שכל זה הטפל ולא העיקר? כשאולי גם לא תמיד ברור או חשוב למטפל עצמו, לגבי "אבחנה ספציפית כזו או אחרת"...,(למרות שכן משתמש בטכניקות מסויימות), ומה שחשוב זה להתייחס רק לקורה ולתחושות? איכשהו זה די מערבל אותי כל הסיפור הזה, גם ביחס לאמון שאמור להיווצר,לאמת כולה, וכנל גם לעובדה שהמטופל אמור להיות חלק מלא מהטיפול שלו,ולא במקום פאסיבי כביכול שמטפלים בו, כשאז הוא תולה הכל במטפל שיודע....,(זו הרי לא הכוונה, נכון?). כאילו מרגיש לי לעיתים כמו מסרים סותרים,גלויים ונסתרים,שגם מקשים ואולי חוסמים. והכל כולל הכל ,ומכל הצדדים, מאד מעיק , ומקשה. והכעס הרבה פעמים כבר סוגר.

שלום אודי. רוצה לספר מקרה ורוצה לדעת אם זה נחשב להתעללות מינית או לא. אני בת 27, הייתי יושבת בסלון עם אמא ואבא ואח שלי. אמא התחילה להגיד שמרגישה בכאב בין הרגליים וביקשה מאבא טישו לשים בין הרגליים. כאן אני צעקתי ואמרתי דיי מספיק ומנעתי מאבא שיתן לה טישו. האח שלי הלך לחדר שלו ונשארתי אני יושבת שם. אחרי שצעקתי היא הפסיקה לדבר אבל אחרי כמה דקות ביקשה עוד פעם מאבא לתת לה טישו הוא נתן לה ושמה אותם ונגעה באיברי המין שלה. אני הייתי לידה וראיתי היד שלה ומה היא עושה אבל לא ראיתי חוץ מזה. לא הצלחתי לעשות כלום כי הכל היה מהר ולא הספקתי. הרגשתי מאוד רע, והרגשתי ש זאת חדירה לפרטיות. והזכיר לי כמה מקרים שקרו לי בילדות שלי והכאיב לי מאוד. האם זה נחשב להתעללות? אם הפסיכולוגית שלי תדע שעברתי את זה מה המחויבות שלה? היא תדווח? או מה יקרה במקרים אלו? י

למה יש נטייה למטפלים דינאמיים,לא לרצות "להתעסק" באבחנה של המטופל כולל בדברים המאפיינים "הפרעה\מחלה" זו, ובדרכי הטיפול, עדכדי אפילו המנעות מכך.? מה גם,ברגע שהמטפל כל הזמן עונה לשאלות מהסוג הזה,בתגובות עמומות כביכול, זה מייצר גם איזשהו בילבול ,ואי ידיעה כבר אם אכן יש את זה או אין, ומשאיר בכלמיני סימני שאלה, ובאיזשהו מקום גם מעורר שוב חוסר אמון במה שאומר. כי אם טוען שהוא לא מטפל בדרך מסויימת בגלל "ההפרעה"..., ואני אחכ קוראת דברים שנראה לי תואמים בחלקם את שלי, כולל האופן בו הוא טיפל\התייחס אליהם ,ונזכרת בכל מיני דוגמאות כאלו ואחרות, אז איך זה אמין?? זה מעורר שוב גם חשדנות, הרגשה של "המטופלת" והילדה הקטנה שלא באמת יודעת ומעודכנת . ואכן זה כך. זה גם מכעיס ומרחיק. ואני כבר תוהה מה באמת ממה שמרגישה, הוא "מציאות ממשית" והפרשנות שלי הגיונית ונכונה, ומה אולי....כניסה ל"סרטים מתוסבכים"..,?כשאני בלבד שלי עם כל זה?

לפני הכל הייתי חד מבין רואה כמה צעדים קדימה בתור בן אדם תמיד השתפרתי ושיפרתי את עצמי ואת היכולות שלי הייתי מספר אחד בהכל,אפשר להגיד בן אדם מצליח מכל הבחינות חברתית ומעשית. המון חברים המון ידידות וללא בעיה להשיג חברה. אפשר להגיד טקטיקן יחסיי אנוש היו אצלי מעולים הייתי מנתב אנשים כמו שאני רוצה ואפשר להגיד פלפל שנון חכם אסטרטג ועוד ככה לפחות ראיתי את עצמי הכל הלך לי חלק. ואז זה התחיל בגיל 17 נשרתי מהלימודים ובמשך ארבעה חודשיים הסתובבתי עם אנשים שאני מקווה שלא הרסו לי תחיים. ההסתובבות הזאת באה ממקום שרציתי טיפה שינוי בחיים אחרי שלקראת גיל 17 כמה אנשים סיפרו סודות שלא היו צריכים להגיד בגלל שהם חשבו שאני פתחתי תפה הם לא היו כמוני ולא סמכו עלי כמו שאני עליהם ואז התחילה הנפילה רבתי עם המון מכרים המון מכות ריבים ובעיות. נשארתי לבד בבית אני המחשב והטלוויזיה ואז הגיעו האנשים האלו. התחלתי להסתובב עליהם הם השפיעו עליי והתחלתי לעשן סמים כל יום במשך ארבעה חודשיים,צריכה אפשר לומר מוגמזת של 20 באנגים בכל יום ימים של פחות ויותר. הבעיה היא שהאנשים האלו התחילו לשחק לי עם הראש להאכיל אותי בתסביכים לשבור לי את הביטחון העצמי להקטין תמיד להגיד שאני טועה ולא להצדיק אותי לנתב אותי איך שהם רוצים הכל התהפך עליי עברתי מסכת התעללויות פסיכולוגית עד שיצאתי משם. עכשיו עם התוספת של הסמים זה נכנס עמוק ושם זה נשאר ולא יוצא עד היום. מעבר לזה אני חושב שזה פגע לי בזיכרון בצורה קשה. אני לא זוכר לאנשים דברים ככה שאני לא יודע לכעוס עליהם אני לא יודע מה צודק ומה לא אני איבדתי את עצמי אני תמיד חושב שאני טועה אני תמיד הולך בלי ביטחון הם עשו לי משהו לראש. אני מקווה שהכל זה בראש שלי אבל מבחינת היכולות שלי הם ירדו בכמה רמות וזה מרגיז אותי שעשיתי את זה לעצמי. הזיכרון השרירי שלי נפגע אני עובד 80 אחוז רגש 20 אחוז ראש זה מוטעה ולא נכון נמאס לי כבר אני לא יודע מה לעשות. מעבר לזה אחרי שכבר יצאתי משם הייתה לי חברה של קשר ממושך כמה שנים נפרדנו היא בגדה בי ושוב חוויתי פגיעה קשה שלא ידעתי איך להתמודד איתה ושוב צלקות פסיכולוגיות גם אם היו מדברים איתי ונותנים לי כוח מזכירים לי דברים הייתי פיתאום מיתעודד וזה היה תופס בידיוק ליומים ואז כאילו אני שוכח את זה וחוזר לאותה נקודה ועד היום זה ככה בהכל אני שוכח ונשאר באותה נקודה אם זה חברים שפגעו בי אם זה אנשים אני כאילו שוכח להם מהר מאוד אחרי שבוע כאילו נעלם לי הכבוד אני לא מרגיש שפוגעים בי ואף פעם לא הייתי כזה רק אחרי הארבעה חודשיים האלו נהייתי כזה. אחריה הייתה לי עוד חבברה קשר של שנה וכמה חודשיים שם הבנתי שיש לי בעיה הפכתי להיות סמרטוט שלה אכלתי ממנה חרא צלקות פסיכולוגיות צלקות בלב שעד היום זה לא עובד לי כבר שלושה שנים אני בלי חברה ולא מוצא אף אחת אחרי דייט שני ושלישי הם בורחות ממני לא יודע למה כנראה אולי בגלל שאני כנה מידי אמיתי מידי איבדתי את המשחק את היכולות להבין מה אני עושה עם המילים שלי. זה מתסכל אותי. גם אם אני אומר לעצמי ללכת עם הראש לדבר מהראש לחשוב מהראש זה לא תופס מהר מאוד זה נעלם אני לא מצליח להאמן את הראש שלי להאמן את עצמי. כאילו אני לא לומד מהטעויות שלי אני יכול להצביע על הסמים ואותה חברה שהייתי בה שגרמו לי לזה. לא יודע איך לתקן אני כבר לבד עם זה ולא סיפרתילאף אחד על זה מעל ל6 שנים אני מתמודד לבד נמאס לי להיות בנאדם חלש זה החליש אותי. אין בי רגש של כבוד הגינות פגיעה הדבר היחידי שבו אני מרגיש חיי ושבו יש לי רגש זה רגש של אהבה ושם זה גומר אותי. בבקשה שתגידו לי שיש מוצא מהדבר הזה בבקשה כי זהו כבר התעייפתי וגם אין לי או למשפחה שלי כסף לעזור לי לפסיכולוג גם אם הם היו יודעים על הבעיה הזאת. יש עוד הרבה אבל התעייפתי רק מלחשוב ולרשום כאן יש לי מחנק בגרון הייתי נותן הכל לחזור אחורה ולהגיד לא לאותם אנשים להסתובב וללכת...

עם הסמים הפסקתי עוד בגיל 17 אלו היו רק ארבעה חודשיים כאלו מאז לא נגעתי בחרא הזה ולא מתקרב לזה. עד שאהיה לי מספיק כסף ללכת לטיפול האם יש משהו שאני יכול לעשות לבנתיים לבד עם עצמי להאמן את המוח להיות יותר חזק או משהו יש טיפים או משהו כזה ?

אתה יכול להסביר לי למה באמצע הטיפול יש התדרדרות? אתמול הקאתי ועכשין שוב אני מרגישה את זה...... מרגישה שלא שולטת בזה...... וזה לא היה קודם. הין נסיונות......,, קשה לי לדבר על זה בטיפול זה מפחיד

הבנתי שאני רוצה לחיות, ואולי בגלל קשה יותר. כי אני עדיין מרגישה לא ראויה לזה, מזיקה, טפילה, ובכל זאת לא מגיעה למסקנה המתבקשת שראוי להעלים אותי, המתת חסד לסובבים. וגם כי אין לי עכשיו את הנחמה התמידית, שאו שאוכל לבחור במוות או שהסטטיסטיקה תצרף אותי לחיקו באיזו תאונה מתבקשת. וגם כי עכשיו צריך לשאול "איך לחיות?" ואני מוצאת את עצמי במשבצת שמגעילה אותי, בה אני עונה "בטוב". וכל צעד קדימה, שלא ברור בכלל אם הוא קדימה כי אין ל"בטוב" כיוון ידוע, מלווה בשנאה עצמית יוקדת. וכשהמטפלת קוראת להחלטה שלי "בריאה" אני שואלת אותה אם תמיד בריא זה כל כך בלתי נסבל. אני משנה עכשיו דברים, לשם השינוי, לשם התנועה. דברים פנימיים קטנים. שינויים קטנים שנתקלים בדקירות בלתי נסבלות של שנאה. לא עושה תנועות אמיתיות, כי אין כיוון אמיתי, כי מרגישה קצת במשחק כאילו, אבל מתרגלת שינוי, התנגדות לקול הפנימי. לומר מילים קטנות שאסור לומר בטיפול, להגיד פתאום דברים קטנים. ולפעמים מתנגדת לקול הפנימי ונפצעת מידי. או מעצמי או כי הוא בעצם הגן ובלי לשים לב הקשבתי לקול הלא נכון. או הכן נכון. או הלא נכון. אני מסתבכת כשאני מנסה לומר מה "נכון". עדיף לחזור לתנועה לשם תנועה בתקווה שהיא תקבל כיוון מאליה, באיזה ניסיון זני להתייחס רק לכאן ולעכשיו. אז גם ההודעה הזו היא כזו, שינוי קטן של להגיד משהו במקום לשתוק. וגם תוך כדי כתיבתה נשלחות ציפורניים פנימיות לגרון שלי, שורטות, שונאות את דם הנפש שהן עצמן מגירות, ומילות שנאה ובוז ממלאות את הראש, תוך שאני מנסה למצוא איזון בין ניתוק קל שיאפשר המשך תנועה לבין חיבור מסויים שהכרחי גם הוא בשבילה. לא יודעת אם אני בתנועה שבסופה אגלה שהסתובבתי סביב עצמי ואפול שדודה ואסיים את קיומי, או שאגיע בסופה למקום חדש, שגם הוא אני לא יודעת מהו. מרגישה שאני צריכה לקום מהאספלט ולהתמסר למרתון הזה, להמשיך מעבר לכאב החד בצלעות ומה שיהיה יהיה, רק להמשיך לזוז. נעמה.

טוב לשמוע את קולך. המשיכי לנסות להשמיע אותו. הוא נעים ועדין. ואני ברשותך אנסה להצטרף למאבק שלך .. מישהו אמר לי השבוע שהוא רואה שאני אוזרת הרבה כוחות, מבלי להבין עד כמה זה היה לי משמעותי לשמוע את זה, משמעותי שראו... אז רציתי להגיד לך שמכאן רואים את הכוחות שאת אוזרת במאבק הזה, גם הדומם וגם הנשמע. ניסיתי להתחבר לדימוי האופניים של אודי, וחשבתי שאולי אחרי שמטפסים בעלייה הרבה הרבה, ולא עוצרים לרגע בגלל החשש ליפול, ולא מסתכלים אחורה, (ונופלים וקמים וממשיכים שוב-) אולי גם מגיעים לפעמים למישור כזה, שהוא הישג שיכול להישמר, שהוא משהו שרכשנו. אני לא יודעת אם זה מתאים או סתם עידוד מרגיז כזה. אפילו אותי הוא קצת מרגיז. ואולי גם קצת מעודד. לא יודעת. איתך, אם מתאים. זה גם משהו שקצת מעסיק אותי עכשיו, היכולת להיות יחד. גילת.

עלו לי מחשבות ודימויים והאבסורד החינני בכך שאני בעצם לא יודעת לרכב על אופניים, אבל איכשהו המילים נגנזו ולא יצאו עכשיו למקלדת. אני מכירה את הפעמים שהחיוביות מעצבנת (וגם לא) אבל נדמה לי שכרגע לא אכפת לי אם חיובי או שלילי, אופטימי או פסימי, עלייה או שקיעה. כשהיה לי אכפת הקולות הסותרים השאירו אותי במקום, אז לא אכפת לי מה יהיה, רק שיהיה אחרת (אני לא מובנת גם לעצמי, סליחה). אבל חשבתי פתאום על היחד שלך, בשילוב עם ההודעה למעלה, וחשבתי עליו במרחב. יש תהיה יחד-לפני ותוביל, יחד-מאחוריי ותתפוס אם אפול, יחד-לצידי כשווה לי, יחד-מתחתי כדי שאראה רחוק, יחד-מעלי שמוחץ וחונק. לפעמים נדמה לי שאני מחפשת יחד של מימד רביעי, כזה שלא ממש קיים, כזה שהוא בדיוק-בדיוק במקום הנכון בחלל, קרוב ורחוק באותה עת בזכות הפיזיקה המשונה של המימד הרביעי. איזה יחד מתחשק לך? (קצת השתגעתי, סליחה. מכירה את יצאתי מדעתי, תכף אשוב? רק לא מבטיחה מתי) נעמה.

אודי אני מתקשה לתפקד. אני רוצה ללכת להתקלח מאתמול מנסה לגייס את הכח למשימה. צריכה להכין מגבת ובגדים ונראה לי שכן שאספתי כח למשימה הזאת .

האם אפשר לקבל ייעוץ פסיכיאטרי במסגרת הכללית אצל רשימת פסיכיאטרים מאושרים על ידי הקופה. אם כן - היכן ניתן למצוא רשימה של הרפואים האם צריך מכתב הפנייה מרופא המשפחה?

מצאתי את עצמי לאחרונה באופן מפתיע מחוזרת עי מישהו שברור שנמשך אלי. הוא גם צעיר ממני בכמה שנים אבל הפער גילאים לא ניכר באופי. אם כבר הוא מרגיש לי יותר בוגר באופי ממני כי תכלס עמוק בפנים אני חסרת בטחון. לא יודעת מה לעשות. לתת צ'אנס ללא נודע להתגלגל קדימה או להדוף. לא בא לי לחוות כאבי לב וקשרים זה תמיד כאבי לב כך או כך... אוף הוא ממש הפריע לי באיזון של ה'לבד' שהיה לי עכשיו. זה גורם לבלבול רגשי כי לא אני הזמנתי אותו אליי. הכל יוזמות שלו. אני מפחדת לקרב אותו ומפחדת להבריח אותו בו זמנית.

שלום, חשבתי הרבה לפני שהתחלתח לכתוב כאן, אך אני מרגישה שהבעיה שלי רק מחמירה ואולי כאן אוכל לקבל עזרה! אני אתחיל בלדבר על המשפחה שלי אני בת למשפחה בת שש נפשות,יש לי אחות ושני אחים, אח עדיין בבית ספר , אחי סיים לימודיו לא מזמן בהשכלה גבוהה ואני לומדת לא חשוב מה אבל די מוצלחת אך אחותי פחות מוצלחת היא התחילה ללמוד ההורים תמכו בה ושילמו לה אך בסוף היא לא קיבלה תואר כנראה נכשלה אנחנו עד היום לא יודעים בדיוק כי היא משקרת, אני מספרת כי אולי זה קשור לבעיה שלה. אחותי היא בן אדם מאוד שקרן, מאז שהיא היתה ילדה קטנה היא כמעט ולא מספרת את האמת, משקרת בכל דבר וכשהיא מספרת משהו אנחנו תמיד חייבים לבדוק אם זה מה שהיה באמת.כמו כן למרות שהיא גדולה ממני בחמש שנים אני אף פעם לא הרגשתי היא אדם בוגר אחראי ואפשר לסמוך עליו, כשאנחנו יושבים עם עוד אנשים היא מדברת הרבה הרבה מאוד ורוב דיבוריה חסרי תוכן ואם מידהו מותח עליה ביקורת או אפילו שואל אותה שאלה בקשר אלה היא ישר מתעצבנת מתחילה לדבר בקול רם ולצעוק ולפעמים זה גם יכול להיגרם בזה שהיא נותנת מכה במיוחד לי(היא מאוד מקנה בי ואין סיכוי שתקבל ביקורת ממני). אני מבינה שהחיים שלה היו קצת קשים וכמו שסיפרתי פחות מוצלחים מאיתנו, גם כשהיתה בבית הספר לא היו לה הרבה חברים ואחרי תיכון בהתחלה היה לה קשה למצוא עבודה גם בגלל שהאזור שלנו אין בו הרבה עבודה וגם בגלל שהיא אדם עצבני ולפעמים היתה רבה עם אנשים בעבודה אך עכשיו היא עובדת במקום מרוצה ואין לה בעיות, רק שבבית זה מאוד קשה היא רוב הזמן שלה יושבת בחדר שלה שומעת מוזיקה מדברת בפייסבוק ואם מישהו מבקש ממנה לעזור בבית מסרבת היא לא מרגישה מחויבות ואחריות כלפי אחרים.יתר על כך,היא מנסה ליצור קשרים עם אנשים בכל מחיר, היא מדברת עם כל אחד היא הולכת לעבודה מכירה שם את כולם אפילו את השומרים כמו כן היא מנסה ליצור חברים דרך הפייסבוק ולכן היא החליטה להצטלם בערום ולשלוח לחברים שהיא לא מכירה בחיי היום יום רק בפייסבוק היא חושבת שכך יתאהבו בה ואולי תמצא חתן, עכשיו אולי זה קורה אצל בחורות בגיל ההתבגרות שהן עדיין קטינותת ואין להן נסיון בחיים אבל אני מדברת על בחורה שעוד מעט בת 30. בקיצור אנחנו משפחה מאוד מגובשת ואנשים אוהבים אותנו, די מוצלחים ודי מנומסים אך היא חריגה למשל אנשים שמכירים אתה ולאחר מכן אותי הם לא מאמנים שאנחנו אחיות, אך היא בחורה אני מרגישה שלא מתבגרת, מתנהגת לא לפי הגיל שלה, כל הזמן עצבנית ואם מותחים ביקורת ישר צועקת ולא מתבישת אם יש אנשים זרים. כל מי שמכיר אותה מרגיש שיש משהו מוזר באישיות שלה אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את התמונה בצורה נכונה אבל זה משפיע על החיים שלי ואני מרגישה שהמצב שלה עם הזמן מחמיר ואולי כדאי להתיעץ עם מומחה בתחום, אגב אין מצב שהיא תסכים לדבר עם פסיכולוג ולכן החלטתי לכתוב כאן, סליחה שזה היה ארוך ותודה מראש..

זה באמת לא הזמן לכתוב, היום אני חייבת להיות סופר יעילה, הזמן קצר ויקר, צריך להיות מוכנים לקראת היום הגדול...אלא שהשנה לא כל כך החלטתי אם אני רוצה לצום...לטובת עם ישראל אולי עדיף שלא. אצלי הכל יוצא תמיד הפוך, אפרופו מטרות שניתן להשיג, כל פעם שאני מחליטה משהו יוצא בדיוק ההפך מזה, ככל שאני מתאמצת יותר אני רק מרעה את המצב... כמו שקרה כשהחלטתי להתחיל להדליק נרות שבת, איך שהתחלתי פרץ מבצע מלחמת צוק איתן, זה הטריד אותי אבל אמרתי לעצמי שאשאר רציונאלית ולא אכנע לחשיבה מאגית מטופשת , הרי לא הגיוני בעליל שהכל קשור אלי ?! אחרי זה היה המקרה עם הבן שלי, ובכל זאת המשכתי להדליק נרות ולהתייחד לרגע קט עם האל היהודי , ואז חמותי נפטרה באופן פתאומי בערב שבת, וזו הייתה הפעם האחרונה שהדלקתי נרות, רציונאלי או לא רציונאלי הבנתי את הרמז ומי אני שאתווכח . ולכן אני חושבת שברמה האישית הייתי רוצה לצום אבל ברמה המשפחתית והלאומית אולי עדיף שאשמור על פרופיל נמוך לטובת העם והעולם. אולי יש כאן איזו השלכה או איזה סוג של יחסי העברה גם כלפי הסמכות העליונה? אולי בכל זאת אני אצום, נראה... גמר חתימה טובה לכולם

בסוף צמתי וכבד לי על הלב ולא בגלל הצום. הדבר האחרון שאני רוצה להכביד, בעיקר כשאני חושבת עליך שצריך לענות לכולם בד"כ כולן, זה בודאי קשה ומעייף ומעצבן. אם אני הייתי אתה לרוב ההודעות בעיקר לאלו שלי הייתי אומרת שתפסיקו להתבכיין, בצורה בוטה שאני לא אגיד אותה כאן, אני קצת שוביניסטית לפעמים. לפעמים אני חושבת שזה דור של אנשים מפונקים וחלשים. ממש מזל שאתה לא אני...

אודי, רציתי לשמוע ממך חזרה בנוגע להודעה שלי "חידלון". מיהרתי לכתוב אותה לפני שתצא למנוחה..., והיא נשארה יתומה. לא יודעת אם בחרת שלא לענות במכוון(ואחרי שכבר כתבתי די הרבה קודם לכן)או שפשוט התפספסה..., אבל היתי זקוקה לשמוע דעתך,ואותך, בייחוד בהרגשה הקשה שנמצאת בה. מקווה שבראשון תתייחס בכלזאת גם אליה. ותודה על שאר התגובות. קשה לי כרגע עם כל "האיחולים" לשנה טובה וגמר חתימה טובה וכל הדברים המקובלים שנהוג לאמר בזמנים שכאלה. בעיקר כי מרגישה כרגע ככ מדוכדכת,חסרת אונים, ולבד ואחרי גם הפגישה שהיתה, והחשש הגדול ממה קורה,וממה יהיה...,וחוששת ששוב זה מגיע לאיזה דדאנד. וגם לא מסוגלת כרגע ובמצב הנל,להיות באיזה סטייט אוף מיינד, של הרהורים, חשבון נפש, וכל שאר הדברים, שהיום הזה כביכול מביא איתו.מרגישה בלי כוחות ואנרגיות ומוטיבצייה לזה. קשה לי מאד עם הצורך הזה שלי, עם התקיעות הזו, עם חוסר הבנה גדול, עם זה שאני צריכה אותו, אבל הוא יסתדר בלעדיי, גם אם זה מבאס שככה יוצא. והרבה כותבות תחושות דומות.., וגם לגבי זה אני לא ממש יודעת מה מרגישה,כשמצד אחד זה מנחם שאני לא היחידה ומנגד, מעורר אי נוחות על המקום הזה שגם אני בתוכו,ולא ברור לי למה זה, ואם יש גם מוצא,ואם אצליח בו, ואם אני בכאלו חסימות, אילמות, כעס,תסכול,יאוש,מבוכה,אי נוחות, והתנגדות. אז איך בדיוק? אם זה רק ממשיך תצמו, יותר פחות ,קרוב,רחוק, ושוב...ושוב...במעגליות. ולטנגו צריך שניים...,אז...במי ובמה זה תלוי כדי שאצליח במצב הנל??ולמרות הכל??

אודי אני מפחדת שלא יהיה לי אותה.נשארתי בלי טיפול אני תקועה עם עצב וחרדות שאי אפשר לשאת...וגם דואגת להיות לא במסגרת של טיפול .יש את הבן זוג שאני יכולה לדבר איתו ,יש חברים חברות אבל זה לא טיפול.ניסיתי להפסיק איתה את הטיפול אבל במהלך השבוע שבועיים שהיא לא הייתה בתמונה התחלתי להשתגע והיום לפני מחר(מחר פגישה אחרונה כנראה)אני מבינה שזה יותר מידי..אני רגילה לכתוב לה מיילים כשקשה לי ורגילה להיות במסגרת של טיפול פעם בשבוע..ומחר פגישה אחרונה והיא לא תהיה יותר..אני רוצה עזרה ואני לא יודעת למי לפנות ..אני מרגישה ממש לבד עם כל זה..כולם מסתדרים עם המטפלות שלהם בתוך הטיפול ,הם מצליחים לעשות את זה,רק אני לא מצליחה. .נמאס לי שהיא לא מבינה אותי ..אודי הייתי אצלה חצי שנה מהרגע הראשון הרגשתי שיש כימיה ..אני פשוט מרגישה דפוקה כי לא מבינה למה זה התקלקל היא לא מסבירה לי.. אודי..שום תגובה או תובנה ממנה..כלום.. אני מתחילה להילחץ ואומרת לה שקשה לי איתה אני בוכה מולה קשה קשה והיא שותקת .כאילו שאין לה מה לעשות איתי ,כאילו שאני מטומטמת שאי אפשר להבין..אי אפשר לפתוח מולה כלום..היא לא תקשורתית בכלל..אני מנסה וניסיתי ונתקלתי מחסומים ההתנהגות שלה רחוקה מלהיות מקצועית ..להיות מקצועית זה גם לדעת להקשיב ,להבין ולתת הרגשה טובה ..זה בפירוש אחראיות שלה!!!לדעתי היא בכלל שכחה את מקומה ,באיזה שהוא מקום כנראה חטפה high מהעובדה שאני זקוקה לה והחליטה להיות קצת כלבה..לראות עד לאיפה נמתח הגבול..איזה מן דבר זה שאני באה לטיפול והיא יוצרת קשיים בתקשורת ?? ואני עוד הרגשתי רע בגלל משהו שאמרתי לה מתוך כעס עליה וביקשתי ממנה סליחה .אני לא צריכה שמישהי מניפולטיבית כמוה תשחק איתי .אני עצובה ברמות אודי פשוט עצוב לי

אודי, אני לא מסוגלת לסלוח לאבא שלי. איך אני יכולה??? הוא אף פעם לא לקח אחריות, לעולם לא התנצל... האמת, אף פעם לא דיברנו על מה שקרה... זה מפוצל ומושתק, עד כדי כך שלפעמים נדמה לי שזו הזיה שלי. אני שואלת את עצמי קרה או לא קרה.... אני רוצה שהוא יצטער, אני רוצה שהוא יסבול!!! זה בסדר לרצות בכך??? זה הופך אותי לבן אדם נורא??? אני מרגישה ככה. מרגישה רעה. נטע.

לא אבא. אחי הגדול

מה זו הנפש הזו? ולמה היא ככ כואבת? למה בעצם לא כול האנשים הולכים לטיפול? אתה אולי תגיד שכולם יכולים להעזר בהם. למה בעצם חלק זקוקים לטיפול וחלק לא? למה ההשפעה שונה מאחד לשני. קשה לי להבין את זה. אני יודעת שיש סוגי אנשים שונים, חלק רגישים יותר, חלק פגיעים ועוד. כל אחד הרי חווה חוויות שונות, חלקן מטיבות חלקן כנראה שלא. אבל מה, כך כל הרבה אנשים זקוקים לעזרה בתחום הזה? מה זה אומר? מה זו הנפש הזו בכלל? אני חושבת שקשה לי להעלות את מה שאני באמת רוצה לשאול או לברר, אבל ניסיתי.

לא הצלחתי לדבר. היתי חסומה ועצורה,ונוקשיית, ולא הצלחתי להוציא כלום מהפה. וגם לא לנסות ולשתף מה זה הקושי הזה, ממה ולמה(כששאל...), וככה עברה כל הפגישה. מרגישה דכדוך,ייאוש פגיעות כעס שלא באמת מבין וקולט, וזה עוד יותר סוגר . נראה לי שזה שהודיע בתחילת הפגישה,על החגים והפגישה שתתבטל ועל זה שלא יוכל להחליף ליום אחר,עשה לי קשה ,הכעיס, הרחיק, ושוב עלה לי בראש שבטח נוסע,לכל הזמן הזה,וזה גם סגר אותי. ולא הצלחתי להגיד את כל זה,ועוד, מאד הובכתי והתבאסתי ונאלמתי. ולא הבנתי איך הוא לא חושב על זה,ומעלה,כגם משהו שחוסם, ואחרי שכבר מכיר אותי.... לא יודעת כבר מה לחשוב...וגם אין לי כוח כבר לחשוב, אודי מה יהיה??? זה אבוד? ואיך אפשר להמשיך כך?? אבל גם בלי ,זה בלתי אפשרי. ומנגד מה הטעם כשזה שוב המצב? ולא יודעת עדכמה באמת מבין ומרגיש ויודע אותי, כולל מה הדרך הנכונה... ??

אפשר שתגיד לי?

הי אודי, אני פותחת הודעה חדשה למרות שזה בעצם המשך לישנה כי אני חוששת ששם לא תענה. בתגובה שלך למה שכתבתי, שאלת אותי ממה אני מפחדת. (אני מניחה שהתכוונת לשאול שאלה רטורית, אבל אני לוקחת לעצמי את החרות לענות) אני מפחדת, שאם (כש) אמשיך לשקוע, ולא אעצור - אגיע למקום כ"כ נמוך, שגם אם אצליח לרצות לגייס את עצמי - כבר לא יהיה את מי לגייס. אני מפחדת שאהיה חייבת להעזר, להזדקק, להתלות, להאמין, להקשר. (להדחות, להשפל, להבגד, להשנא) . זה תמיד מגיע לשם. נראה לי שכבר אמרתי לך פעם - אני מפחדת מאנשים. נ.ב. כמה טוב שאתה וירטואלי... תודה שאתה.

לא. חרדה היא לא וירטואלית. אתה לא וירטואלי. אתה מפחיד כמו כל אחד אחר. חוצ"מ, אני ל-א חרדה.

שלום אודי, מאז והתחלתי בטיפול אני שרויה במצב של עצב עמוק. אני כאילו מתאבלת ולא ברור על מה... לפני הטיפול הייתי סה"כ בן אדם שמח. האם התופעה הזו מוכרת? חתימה טובה, דנית

היי לי זה קרה! הייתי פעם הרבה יותר שמחה וחייכנית.. ומאז שהתחלתי את הטיפול התחלתי להרגיש גם עצב ונכנסתי אפילן פעם אחת לדיכאון רציני ..אבל עכשיו אחרי 3 שנים יש דברים שכן התאזנו .. מקווה שתתשתפר לך הרגשה בקרוב :)

זוכרת ששאלת למה המטפלת הציעה לך אפשרות לשלוח sms או mail.... הטעות הכי גדולה להיכנס לטיפול לא מוכן, אני חושבת שהוגן להסביר למטופל איך התהליך יתרחש. מחזקת אותך.

היי! עליתי על ניקיון ואני כבר לא שותה . הולכת בעיקר לקבוצת תמיכה ולעו"ס שלי . בקבוצת תמיכה, מבקשים ממני להתקשר ברגעים של דודא , גם המטפלת זמינה אלי בשעות העבודה . אני לא מצליחה להרים טלפון . אני כועסת על זה שאני זו ש"צריכה" אותם ואף אחד לא צריך אותי . רוצה להוכיח שאני לא צריכה אף אחד , מפחדת לשדר חולשה . מפחדת מהתלות באחרים . אני מרגישה כמו עיוור שזורק את מקל הנחייה שלו , וצריך לסמוך על אחרים שיראו לו את הדרך . זו החלטה גורלית שמעוררת בי זעם . זו בחירה בין חיים ומוות . הבחירה היא ברורה , אך המהלך קשה מנשוא . זה כאילו אני מעדיפה למות מאשר לסמוך . זה פשוט מפחיד . אנשים פוגעים ומאכזבים כי הם אנושיים זה ברור לי , לכן אני מפחדת שהם יכשלו בלהיות שם עבורי . אני אנושית וגם אני נכשלתי . המטפלת לא צריכה אותי וגם הם לא , כי הם נקיים . רק אני צריכה את כולם וזה מעצבן אותי! זה כאילו שיש לי הגנה מאנית ואני שותה על מנת לשמור עליו . טיפים?

תעזרי בטיפ הכי גדול של המכורים - רק להיום אח שלי מכור וזה עוזר לו.. הוא הולך לn.a ועושה את שיטת 12 הצעדים ומאוד השתפר.. תני לזה זמן.. והכי חשוב זה להיעזר בכל מי שאת יכולה

אודי בפגישה הקודמת שכבתי על הרצפה ובכיתי. דיברתי כמה קשה לי עם הקשר. בעיקר בכיתי. היום הוא אמר לי שהייתי כמו תינוקת וגם שכבתי בתנוחה עוברית. דיברנו על הקשר. כמה שזה מכאיב כי עד היום לא זכיתי לקשר איכותי. וגם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. והכאב מאוד גדול. בגלל שאין לי קשר עם האחים והאחיות. והילדים. וזה יוצר חלל נוראי בתוכי. זאת היתה פגישה מאוד משמעותית. וזה גם בזכותך. שעזרת לנו. גמר חתימה טובה! והכי חשוב לסלוח לעצמינו תחילה. הילה

דווקא כשהחלטתי, בקושי עצום ורב, לאזור אומץ ולהיוותר חשופה ועירומה כמעט לחלוטין- היא פגעה. למה?

אז אני עדיין לוקחת. מההתחלה אני תוהה לגבי זה. אין לי בעיה עקרונית לקחת אבל יש לי בעיה לקחת אם זה לא עוזר לי. אני יודעת שתגיד שהכתובת היא הפסיכאטרית, אך אני שואלת מכיוון קצת שונה. אני גם יודעת שממנה לא תהיה לי תשובה ושבסופו של דבר זו רק אני שאחליט. מנסה לחשוב עם עצמי איך אני מרגישה. למען האמת פתאום עכשיו כשאני כותבת ככ ברור לי שאני צריכה להפסיק. מה שקשה לי שאני לא מספיק מרגישה שינוי או כל דבר אחר. ואני יודעת שזה לוקח זמן אבל אני לא מצליחה להרגיש איזו שהיא השפעה. אני גם קצת מפחדת להפסיק כי מפחדת שיקרה מה שקרה פעם שעברה. וגם, וברור לי שזה קשור אני מפחדת כי בתוכי יש קול שאומר שלקחת תרופות זה טוב. טוב כי זה נותן לי את תחושת המסכנות שאולי אני עדיין זקוקה לה. המטפלת אמרה שזו הנק' שעליה צריך לדבר לפני ההחלטה אם להפסיק או לא. הבעיה היא שאיכשהו זה לא מצליח להיות מדובר.. זה נדחק הצידה ואני פשוט ממשיכה לקחת. אני רוצה איכשהו לנסות לשבת עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה. אם הייתה לי יכולת להפסיק ואז מיד להרגיש אם זה טוב לי או לא היה לי יותר קל. אבל זה לא כך אצלי. מההתחלה לא הרגשתי משהו ברור שאני יכולה לשים עליו את האצבע. המטפלת חושבת שכן יש משהו. בכל אופן תוך כדי כתיבה אני נוטה לחשוב שהסיבות לקחת הן לא סיבות מוצדקות. מצד שני אני באמת לא יודעת.... ולגבי תרופות אחרות- ניסיתי לדעתי די הרבה, והבעיה שאני לא מרגישה כלום כך שלא בטוח שיש טעם לנסות להמשיך עוד.

אודי, כתבת לי... בהחלט ניתן לחשוב על "שימוש לרעה" בתלות כדי לא לזוז מילימטר ולא להתקדם. פרויד, למשל, טען שהתאהבות במטפל משרתת את ההתנגדות לטיפול (כי עסוקים במטפל ומסרבים "להיות מטופלים". כל הזמן רוצים יחסים קונקרטיים). ואני טוענת, שמוזר שפרוייד טוען דבר שכזה...,ולאור כל שאר הדברים שאומר. והרי התאהבות למשל במטפל,או התעסקות יתר בקשר ואיתו,באכפתיות, ברצון ליחסים קונקרטים,בפאנטזיות הכאלו ואחרות, ועוד ועוד..., זה לא חלק נכבד מתכניי הטיפול עצמו, שפרוייד עצמו מדבר עליהם??? ופתאום..., מין משפט כביכול "הגיוני ומציאותי" שכזה, שאם המטופל עוסק בתכנים הללו, הווה אומר,שהוא בעצם מתנגד לטיפול. ?? מתקשה להבין את הפשטנות כביכול, באמירה הזו, כשהרי הכל ככ מורכב. וכשפרוייד עצמו, ככ מדבר על המורכבות המתוסבכת של הנפש,של העברות,של יחסים,פאנטזיות וכל שאר העניינים... או שאני טועה?

מצליחה הבוקר לנשום אוויר של סתיו...... מצליחה לנשום........ אתה יודע? שמתי לב שיש סימפטומים קבועים שמופיעים כשאני בנפילה- אני מפזרת על הרצפה את החפצים שלי מפסיקה לדאוג לעצמי לבגדים נקיים ואוכל מבושל מתחילה לבזבז כסף ולקנות בלי חשבון והשנאה העצמית וגם זורקת הכל גם את הטיפול העבודה אולי אם אני ארשום את זה לעצמי אני אדע לפחות להיות ערנית? תודה על התמיכה הסבלנות והאורך רוח בימים הקשים. מקווה שזה מאחוריי. הילה

ומכאיב בו זמנית שדאגת לי....... בדיוק כמו קשר..... הילה

מה זה נקרא תלות חיובית?? כילד אתה תלוי,והגיוני שכך. (וגם ניתן לראות,אצל ילדים כאלו שתלויים מאד וכאלו שהרבה יותר עצמאיים,מסתדרים ,בטוחים בעצמם,ולא תלותיים בחוסר אונים). וכמבוגר אם אתה לא עצמאי ובהרבה דברים אתה תלוי באחר, מה טוב בזה? כשהרצון זה לפתח עמוד שידרה,עצמאות,בטחון עצמי,ותלות בעיקר בעצמך,ורק אז...,ומתוך המקום הזה, נראה לי שהיכולת גם להזדקק ולהעזר כשנדרש,הרבה יותר נכונה ובריאה. ולא מתוך תלות וחוסר אונים. שבתכלס רק מרחיק את האחרים,כשאתה כזה. יש משהו הרבה יותר מושך במישהו שהוא לא תלותי חסר אונים ונזקק לך. ובטיפול,ועם המטפל,אתה תלוי.גם מעצם המעמד והתפקידים השונים,והעובדה שזה לא כוחות באמת. וככל שאתה נקשר יותר אתה גם תלוי יותר.ואפילו עדכדי לרצות ולדמיין דברים,שלא באמת אפשריים. אז מה טוב בזה?למה זה חיובי? אולי זה רק מעמיק את התלות,ומשאיר אותך עוד יותר בהזדקקות. מין מעגל שכזה. לא ברור לי עדיין כל הקונספט הטיפולי הזה,ומה אמור לקרות בו,אם זה המצב,וכדי שתיהיה במקום אחר,כשזו הרי המטרה בסופו של דבר. ?? ולגבי הבור השחור...,מהו בדיוק מעבר למין מושג אפל שכזה...? ואיך גם ממלאים אותו כשהרייקנות גדולה,החסר עצום,ואתה תלותי ככ בסופו של דבר, גם בטיפול ובמטפל. ובנוסף,עם כל מה שזה גם מעורר,שהרבה פעמים רק יוצר רתיעה והתנגדות גדולה יותר,להיות במקום הזה. ??

אבל זה פשוט לא הוגן התנהגות של חלק מהמשפחה שלי. הוציאו לי את החשק מלהיות כאן בהמשך החגים. הבעיה שאין לי לאן ללכת וזה אומר שההורים שלי יהיו לבד והם כבר היו לבד בחג הראשון. חבל שחזרתי.. מצחיק וגם עצוב. כי לא באמת רציתי להישאר אבל כרגע לא מתאים לי להיות כאן. ואם אסע לאנשהו, כי לא באמת יש לי לאן זה יפגע באחרים. ולי כנראה לעומת שאר המשפ' שלי יש קצת מצפון. ואלו מסוג הדברים שגורמים לי לשנוא את המשפחה שלי. פשוט לשנוא. ולהרגיש כמה המשפ' שלי דפוקה ואני משתדלת לא להתבטא ככה יותר. דווקא בימים האלו שתכף יוה"כ וזה מה שאני מרגישה. עצוב לי וחבל לי שזה ככה. ממש לא ברור לי איך אפשר לסלוח ולעבור הלאה.

התנאים שכפה מי שבפניו ביטאתי את ההזדקקות- זה מה שהשפיל. הגבולות הכפוים האלה של המסגרת- וחוסר נכונות להגמיש עבורי, זה מה שהשפיל! והקונטקס הכלכלי- איך מתעלמים מזה?? שמשפילים באמצעות הכסף שמבטא פערים בלתי נתפסים בהכנסה ומתנשאים ככה בלי בושה? לא ההזדקקות עצמה! התנאים! הצורה שבה לופתים כולאים בתוך סד של מסגרת סטינג שרק צד אחד הוא עם הכח להכתיב מה התנאים שלו- זה מה שמשפיל!! ואז שאתה עם ההזדקקות הארורה הזאת לא רוצה להרגיש שבגלל שיש לך אותה אז מישהו נהנה בכוחו להכתיב לך את התנאים באופן חד צדדי 'מלמעלה'- זה מה שמשפיל!!! ההזדקקות עצמה לא משפילה! התלות עצמה לא משפילה!! היא טהורה! היא הייתה מלאה אמונה ותמימות ונאיביות ואלוהיות! מה שהיה משפיל זה התסכול של הזדקקות- כי הצרכים שלי שם לא היו אינסופיים (בניגוד לטענה בזויה של המטפלת , עוד טמטום מוצא פיה שהיה שם) !! היה להם גבול. גבול טבעי פנימי משלי (לא של הסטינג)! היא התייחסה כאילו לא היה להם גבול. אני מודה שלכעס שלי אח"כ באמת כמעט לא היה גבול. רציתי שהיא תענש תמות והרגשתי מפלצת ואשמה, הייתי לבד אז, לא באתי לפגישות כי בכלל ההשפלה לא הרגשתי מסוגלת ובנפש עמוק פנימה כמהתי שהיא תעזור לי לבוא, שהיא תעזור לי, כי לבד זה הרגיש בלתי נסבל. אחרי הרבה מאוד זמן היו כמה פגישות ל'תיקון', אבל החוצפנית השאירה אותי לבד בתופת! מטפלת מפקירה כמוה שלא האמינה לי! לא האמינה לי שאמרתי לה שאני צריכה את המאמץ ועזרה שלה. שהשאירה אותי לבד. ואח"כ אני קוראת את פרנצ'י איך זה נועד לגדל, ואת פרויד איך מתסכול גדלים. אז הפגיעה הנרקיסיסטית גם שמישהו פה עסק במשהו על נפשי שאני בכלל לא הייתי מודעת אליו ולא הבנתי. אין ספק שכעס וזעם הפכו להיות התחושות המרכזיות ביותר מה'טיפול' ההוא. אם למישהו לא היה גבול זה לה, לא היו גבולות לחוצפה. ועכשיו אני לא שואלת אף אחד יותר. מטפלים הם לא באמת סמכות בשבילי יותר אז אין כ"כ מה לדבר על עוד טיפול ובטח לא כזה עם רגרסיות לתלות ושטויות. בא לבעוט, לא לעשות רגרסיה.

מימה מתוקה , לפעמים טיפול וניצול הם מילים נרדפות למי שחווה ניצול בעברו . זה מרגיש דומה לפעמים בחוויה , ואכן מאפיינים רבים מהניצול קיימים גם בטיפול. אני לא מכירה את הרקע שלך , אבל הזעם שעולה בך הוא כתוצאה משחזור . תעשי הפרדה בין המציאות לחוויה למרות שרוב הפעמים יש סתירה בינהם ותצטרכי להזכיר לעצמך את ההבדל בין מה שקורה למה שאת חווה ולהגיב גם בהתאם . חשוב שתתמידי בטיפול , אודי צודק. את צריכה קשר כדי להחלים מפגיעות שנוצרו אצלך בעת קשר. תקראי על סכמות , אם כבר את מתעניינת בפסיכולוגיה . קביעות אובייקט ועוד מונח דומה מתאוריה של בולבי ותביני שאת חייבת קשר כדי לשנות את הסכמה הפנימית שלך . רק במהלך קשר כזה שבו "תיפצעי" כמובן , תזכי לתיקון . כל הצלקות הישנות שלי נפתחו בקשר עם המטפלת שלי, צלקות שאני תפרתי וזיהמתי ואז ניסיתי להמשיך בחיי בהתעלמות מוחלטת מהם . זה לא שהיא עושה לך עוול , זה הגוף הרגשי שלך שפשוט חיכה לעזרה על מנת להכיר בכך שהוא פצוע . לא הרופא אשם בכך שנפצעת אבל הוא יצטרך לגעת לך איפה שכואב כדי לרפא . את באמת רוצה להמשיך להאשים את מי שמגיש לך את העזרה במקום להבין שזה שרופא יגע בך בפצע כדי לתפור ולהבריא אותו , ויכאב לך במהלך הפרוצדורה זה לא אומר שהאשם הוא בו . רק שהוא שם בשבילך. יש שם מישהי בעולם שמוכנה לשבת ולהקשיב לך , עם כל הזעם לכי אליה ותנצלי את זה שיש עזרה ושזה אומר שהכאב הזה גם בא מתוך הקלה . התחושה הזו שאפשר סוף סוף לצרוח מכאב כי יש מי ששומע . בהצלחה

יחי ההבדל! אני 'בועטת' בקליניקה על כלליה המטופשים. לא רוצה להכנס לשם יותר. יש עובדת סוציאלית שלעיתים רחוקות אני פונה לצורך תמיכה ויעוץ, אבל לא 'טיפול' עקבי שבמסגרתו נקשרים למטפל וכאלה. no more ever . אם אתה שם לב אולי אני פונה אליך ושואלת שאלות אבל אני לא במצב של איזו העברה ילדותית מול דמותך, וזה לא משהו שאפשר להגיד על כולם פה שנאחזות בנוכחות שלך, ממתינות למוצא פיך וחשות מוחזקות מכך ומנוחמות. ברור שיש לי צרכים והזדקקויות למיניהם אבל אני לא רואה באנשי מקצוע פסיכולוגים כתובת יותר לתלות בהם או לבטא מולם את הצרכים הללו. לגבי יתר בני האדם בעולם, אין לי תשובה ברורה. נחייה ונראה.

אודי נפגשתי איתה .העליתי את הרגשות שלי(גם בפגישות קודמות שוב ושוב ושוב)למרות שזה נשמע מוזר כי אלו רגשות כלפיה אבל היא שם כדי לשמוע את התחושות האלו..ולנסות להבין אותן יחד איתי.. אודי דיברתי איתה שוב ושוב התקשורת איתה מתסכלת אותי ..ובכל זאת חבל לי לוותר על הדרך שאני מרגישה שהצלחתי לעשות בטיפול ..ועם זאת אולי באמת אין קליק אין כימיה ואין מנוס מלעזוב אבל אודי זה קשה לי..אני מרגישה שאם היה לה אכפת היא לא היתה מוותרת עליי בקלות..היא היתה מנסה לתקן..והיא לא מנסה..אודי זה מעליב..מאכזב..מתסכל..אני רוצה להרגיש שהיא מכירה בעובדה שאני מרגישה פגועה ממנה ..ויכול להיות שבאיזה שהוא מקום זה חלק מהסיבות שלא הייתי רוצה לסיים עדיין..לא רוצה לעזוב..עד שהיא לא תכיר בזה..אני גם קשורה אליה,מחבבת אותה..אבל יחד עם זאת אני רוצה שהיא תכיר בפגיעה שנגרמה לי ממנה ,בעלבון שלי ממנה..ואני מרגישה כל כך מאוכזבת ממנה עכשיו..שדווקא ממנה ציפיתי שהיא תבין ובמקום הרגשתי שהיא מוותרת..לא מנסה לשמר את הטיפול,לא שומרת עליו ולא עליי גם..אני ביקשתי עוד פגישה לעשות איתה מעין סגירת מעגל ,לספר לה(שוב..)מה אני מרגישה ולהרגיש שהיא מכירה בפגיעה שלי ממנה ..ניסיתי לומר לה מה אני מרגישה בדרך טיפה אחרת,כמו במייל,במכתב,כדי שהיא תוכל לקרוא אותו כשאני לא מולה ואולי לחשוב על העיניין בינה לבין עצמה ,אולי אז היא תגיב אחרת?היא לא התייחסה למכתב שלי..אני רוצה הכרה בפגיעה שלי ממנה אבל זה רק מעכיר את היחסים עוד יותר ..הייתי רוצה שהיא תתנהג בצורה יותר אדיבה או מקצועית...אני מבינה שגם פסיכולוגים יכולים לפשל או לא לדעת להתמודד עם מצבים מסויימים ואני מרגישה שמגיע לי טיפול אחר שבאמת יתאים לי ,שארגיש שהמטפלת מכבדת אותי יותר ויכולה להכיל את הכעס שלי כלפיה וגם להודות בטעויות ולהתנצל כשהיא מבינה שפגעה..אודי אני כבר לא יודעת מה לעשות ..ואם ללכת לעוד פגישה או שזה אבוד ? אודי אני :(

היי אודי, לא עבדתי כבר כמה שבועות בגלל תקופת מבחנים אינטנסיבית שדחיתי... ובימים הקרובים אני אחזור לעבוד וכל כך לא בא לי!! רוצה חופש! רוצה שקט... עכשיו מסיימת את התואר ולא יודעת מה יהיה בהמשך.. פוחדת מראיינות עבודה.. מרגישה חסרת ערך ושאין לי כלום להציע.. למרות שיודעת שיש לי מה אבל זאת ההרגשה.. הגעתי לטיפול בגלל בעיות של הערכה עצמית נמוכה.. כבר 3 שנים בטיפול ועדיין הערכה עצמית נמוכה .. איך טיפול בעצם עוזר לשפר?

זה קורה, לא בטוחה שבאופן הזה של פשוט לנוח ולהיות...(כשהמחוגים רצים...,והזמן שלי ככ מוגבל), אבל שפתאום המוח נמחק.ואז...,זה גם מצב די בעייתי מבחינתי, ופתאום ,ואחרי כל ההודעות והתכנים הרבים שישנם וששלחתי גם, או שכבר עייפתי, או שיש איזה בלקאווט, או שלא עולה כלום...("ממש מוארת...."), או שמחכה ,ואחרי כל הכתיבה ושהרבה כבר יודע, שהוא זה שיזום..., ואז...רגע אחרי,...ובמשך שעות וימים, שוב האוגר לא מפסיק לרוץ על הגלגל..,לאור מה שכן נאמר, מה שלא, ומה שבאותו רגע עולה חזק... וזה מין לופ שכזה. העניין הוא שלאוגר זה משחק. ואילו אצלי..., זה "משחק החיים"..., טלנבולה שכזו, שלצערי גם משעממת בסהכ. בייחוד שהפרקים לא נגמרים...

מחפשת משמעות שהלכה לאיבוד... לפני שאני אובדת משהו אחר. מישהו יכול לעזור?

סיבה לקום בבוקר...

למה נראה לי שהעולם נחרב? היןם בבוקר כשהייתי במשמרת התקשרה החוקרת במשטרה ורצתה שאני יבוא השבוע להתעמת עם הבחור שפגע בי. היא לחצה עליי אמרתי לה שאני צריכה להתארגן על זה נפשית. בעבודה העירו לי שהחולצה שלי קצרה וכשרואים לי את הבטן אמרו משהו על זה שהשמנתי חוצפנים!!!!!!! אם רק היו יודעים איזה מאמץ אני עושה כדיי לעבור משמרת אחת!!!!

כזאת: http://www.gadgetshop.co.il/items/backwards-clock.php ??? אבל הייתי מציעה לכל המתוסכלים מטיפולים שמסתיימים בדיוק "על השנייה", כשאפילו רבע מהדברים עדיין לא הספיקו להאמר, לשנות בחזרה את לוח המספרים למצב הרגיל. ככה הפגישה תתארך ותתארך ותתארך, ולא תגמר לעולם... :-)

זה מדהים. לפעמים אני חושבת על משהו בתור משהו גדול ואז אני מגלה ברגע שסתם דאגתי והתחבטתי בו. אז החלטתי פשוט לנסוע לאן שאני רוצה ליום כיפור. התקשרתי לאמא שלי והיא אפילו שמחה בשבילי והתפעלה לטובה שאני רוצה לנסוע לשם. אז למה אני חיה בסרטים לפעמים? יש בי רצון להתקשר אליה ולספר לה שתדע שעשיתי מה שרציתי..אבל אחכה עד יום שני(: אודי, תהיה כאן מחר?

חבל שאני מסתבכת עם כל דבר אבל בסדר... בסוף אמרתי איזה משהו שאני לא רוצה לעשות אבל אם אעשה אותו זה רק כי לא נעים לי. היא אמרה לי שאולי אנסה לעשות מה שטוב לי ומה שאני באמת רוצה..ויש מצב שזה באמת יקרה.. מצד שני לפעמים צריך לעשות מה שלא רוצים. זה מזכיר לי שהייתי בפגישה אצל הפסיכאטרית פעם וזה היה בשישי לפני שבת קשה מאוד שהייתה לי. ואני לא רציתי לנסוע לשבת והאופציה השניה הייתה להשיאר לבד וכמו שאתה יכול לתאר זו לא באמת.אופציה רלוונטית בשבילי. בקיצור היא אמרה שאני צריכה לנסוע ושבחיים לא תמיד עושים מה שרוצים. ואני כעסתי ןשאלתי אם גם היא עושה לפעמים דברים שלא רוצה. ענתה שכן. ןבסופן של דבר אכן נסעתי. ןזה הזכיר לי את היום. אני לא ככ רוצה לנסוע מצד שני זה חשוב להורים שלי אולי... היא יןדעת מה הסיבות של.כן או לא לנסוע ובכל זאת אמרה לי לנסות לפעול לפי מה שטןב לי. קצת מסןבך... אתה.מבין אותי?

אני ככ עמוסה רגשית ומחשבתית מככ הרבה נושאים שמעסיקים ומטרידים, גם בעקבות דברים שעולים במפגש, כשרק אחכ אני מצליחה בכלל להתייחס אליהם(וגם...באסמסים חד סטריים),וגם בעקבות הרבה שלא עולה ואחכ שוב מטריד. ואיך לעזאזאל אפשר וניתן, בזמן הככ מוגבל ומצומצם בפגישות עצמן להצליח להתייחס לדברים,שחלקם כרוניים אבל חלקם גם אקוטים, כי הזמן לא מחכה לי, לצערי. ואז..., בפגישה כשגם אין לי מושג מראש, איך ומה יהיה ואיך אני אהיה..,ומה יצא, אם בכלל, לא מגיעים לכל אלו.... ואז אני נשארת עדיין עמוסה, או שאחכ שוב עולים דברים נוספים, ושוב האסמסים(שגם לא מרגיש לי בטוב ובנוח מרב הכמות...), וזה מין מעגל כזה שככ מעיק עליי וחונק. הכל. והזמן עובר...,והכל ככ איטי,ולא ברור,ומעלה חששות וכו וכו.., אז איזה מסקנות צריכה להסיק?? כשזה המצב ובמקביל יש מציאות שלא בהכרח מתחשבת במצב הנתון או בי?? אז איך בכל זאת נותנים מענה למשהו רציני,כשהגיל לא לטובתי, וגם לא זמן הפגישה וכל העומס הנלווה. ??? מתיש.

ובכלל מזדהה עם הרבה מההודעות שלך. למעט האסמסים אני בדיוק כמוך אין לי פתרון אבל עם הזמן למדתי גם לקבל את המצב כמו שהוא. למדתי לפעמים להחליט ולהסתדר לבד. לפעמים אני צריכה לקבל החלטה לפני שמספיקה לראותה או שלפעמים פשוט לא הספקנו לדבר על זה במהלך הפגישה. אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. היו פעמים שביקשתי פגישה ארוכה יותר, פעם אחת הרגשתי מאוד מבולבלת ככ הרבה דברים היו על הפרק, כמה עבודות, דירה ועוד והרגשתי שאני עומדת להתמוטט. לפעמים גם מבקשת פגישה ארוכה יותר בלי צורך ספציפי מסוים. אם יש משהו קריטי אז מתקשרת, אבל כמעט ולא קורה. אלו הפתרונות שלי...הן לא באמת פתרונות. לצערי או לשמחתי אני יודעת שהיא לא תמיד איתי ואלו החיים שלי. לפעמים קשה יותר לפעמים פחות אבל בסופו של דבר אני לבד רוב הזמן ועוזר לי לדעת שהיא איתי גם כשהיא לא איתי פיזית. לא יודעת כמה זמן את בטיפול, אני בהתחלה כתבתי הרבה. לעצמי וגם לה. לא תמיד הבאתי לה. לפעמים זה כבר לא היה רלוונטי מה שכתבתי. אם קשה לי מאוד והיא לא זמינה, אז המקום כאן עוזר לי ונותן לי מקום וגם נעזרת לעתים רחוקות בצט של ערן/ סהר. היום, אני חושבת שאני במקום טוב יותר עם עצמי. קשה יל קצת להסביר. מקווה שעם הזמן יוקל לך.. באמת. אני ממש מבינה את המצב הזה.

אודי, הקשר הטיפולי המאוד מיוחד (סטינג, סודיות וכו') מאפשר סוג של חשיפה ואינטימיות שאינה יכולה להתקיים במציאות. כלומר, יש דברים שיכולים להתקיים רק במרחב הטיפולי המאוד מאוד מוגן. אז אם כך, איך אני יכולה להקיש מכך לחיים "האמיתיים"? לקשרים אחרים? זה נראה לי בלתי אפשרי. המקום הטיפולי מרחיק אותי מעט מחברים מפני שיש לי את החממה הטיפולית הבטוחה, שממלאת איזשהו בור שחור אצלי. האם זה חיובי? האם יכול להיות שכל חיי (או מרבית) אזדקק לטיפול? האם אנשים עם הפרעה דיסוציאטיבית - טראומה מורכבת, זקוקים במקרים רבים לטיפול כל חייהם? האם זה בסדר לא לרצות "לעוף מהקן"?

שהוא חושב /מאמין שטוב להיות בטיפול לארוך זמן/לכל החיים (קצת מוזר לי לומר לכל החיים). אני כרגע לא רואה את עצמי מסיימת אותו. עם זאת כן הייתי רוצה להיות במקום הזה בשלב מסוים. אני מאמינה בטיפול, לא יודעת למה. אני סומכת עליה. גם על אודי. זה עוזר לי להאמין שהטיפול טוב ויעיל. אני סומכת עליה שאם היא תרגיש או תראה שמשהו לא טוב לי. נניח היא או הטיפול היא תגיד לי.

מרגישה כמו מן שאריות של הכעס. סורי.. באמת שנמאס לי לכעוס ובא לי כבר לעבור הלאה לחיות את חיי בלי הזכרונות והתבוססות בזה

זה שקר אני לא באמת יכולה להיות ילדה הכל כל כך תובעני העבודה הבנק החשבונות המאבק על הילדים זה נורא שכבר אין לי כח היום ראיתי את הילדה לשעה היא ציירה לי לב ענק היא כזאת יפה וחכמה ואני מפסידה את השנים הכי יפות שלה. זה עצוב אני לא רוצה את החיים האלה לא רוצה להיות לא

איך אפשר להפריד בין מצבים ולא לתת לתחום הרגשי להצפיף כול פעם מחדש אני רגישה מידי ולוקחת ללב ולעיתים אני מנגנת על הרגש יתר על המידה שכול זמן שאני נפגעת אני מזכירה עשו לי גנבו שתו לי בלעו מבלי לקלוע במטרה הולכת יותר מידי שולל למה לחפור אנשים משמשים בזה נגדי מה עלי לעשות

צילמתי את ההודעה שכתבתי לך שאני מרגישה שאני מתה כשהוא לא שם......... ואת התשובה המדויקת שלך,כל כך...... שלחתי לו את זה בווצאפ...... אתה יודע שהלכתי ושכבתי על הרצפה? ויצא ממני כל כך הרבה גיפה שבחיים לא חשבתי שיצא ממני. הוא לא הבין הכל אבל הוא לפחות ניסה...... זוכרת רק שהוא אמר שהוא לא ייתן לי ליפול כל כך מהר........ וגם קבענו שיחת טלפון לרביעי בבוקר. צריך להרגע אחרי כזה טיפול הילה

שתלות אחרי שחווים אותה באופן מיטיב תתחלף ב'אחותה הבוגרת'- ההזדקקות. אתה יכול להסביר? כי תלות חוויתי בטיפול. גם ברחתי מזה בגלל ההשפלה שחשתי. הפערים. רציתי עוד זמן והיא לא הסכימה והסתכלתי על זה במונחים של כמה אני מרויחה לשעה וכמה היא ואיך היא לא מסכימה לי שבאופן יחסי היש שלה כ"כ הרבה יותר גדול וכאילו מעליבה אותי שאני פשוט כ"כ 'פחות' והיא 'יותר'. צביעות חברתית ממדרגה ראשונה!! אז לא יכולתי להמשיך לבוא אם זה הרגיש משפיל כ"כ פשוט מבזה. גם שהיא אמרה 'עברתי קשה' לבן אדם שמעולם לא התמודדה עם חרדת התפתחותיות כשלי- מעצבן שאי אפשר לגרום לה לשלם ולשאת בהשלכות כלשהן על הטעויות שלה! והיא עוד לוקחת כסף כאילו היא ראויה לזה? זה פשוט מקומם ודוחה! אבל את התלות כן חוייתי שם מאוד חזק, את הילדה הקטנה שרוצה שאמא תרצה אותה ותהיה זמינה לה ותהיה מוכנה להתאמץ עבורה, כאילו שאם האמא הזאת תבוא לקראתה אז החיים שלי יהיה טובים, ובפועל החוויה הייתה של שחזזור הטראומה - ברמת הילדה האמא הזאת לא באה , רק בתנאים שלה הנוקשים וברמת הבוגר התנאים הנוקשים נחוו משפילים. היה איזה שילוב של החלקים הילדיים ששחזרו רגשית לחלקים של הבוגר שנפגעו נרקיסיסטית. ואני חוזרת לשאלה בפתיחה, מה המעבר הזה בין תלות להזדקקות. חוויתי תלות בטיפול אז. איך אדע שביצעתי את המעבר או לא? האם אחת כמוני שמעדיפה להיות בשליטה רגשית בהכרח עורב מתחת לפני השטח שוב פוטנציאל לרגרסיות תלותיות? ממש לא בא לי לגלות שזה המצב עדיין

הי אודי באופן מסויים אני מתחברת לשאלתה של נטע, ותוהה גם, אם התלות וההזדקקות(מרגישה את שניהם.ומאד לא קל לי עם זה),בטיפול,או יותר במטפל ובקשר איתו, שהופך לכל עולמי,ממלא,מעסיק,מטריד,וכו' , זה טוב ונכון שכך?או אולי דווקא מחבל? זה מרגיש לי שאולי דווקא מתכנסת יותר בבועה,ואיתו, מאשר מצליחה לצאת אל העולם. וזה גם מבלבל, כי כביכול זה קשר טיפולי שאמור להקיש להלאה ממנו,ואצלי הוא(תרתי משמע) הופך לעיקר. ואולי זו בכלל לא המטרה.כי זה הרי לא קשר רגיל ומציאותי,על כל הקושי והמורכבות שבזה גם ככה עבורי. כשעדיין מתקשה להפנים להשלים ולהסתפק בזה , שזה רק זה כביכול. וזה מרגיש כמו פלונטר לא ברור. שאולי רק מעכב את הטיפול ואת הקשר איתו כמטפל, במקום לקדם?

גם אותי זה מעסיק לא מעט.

נלחמת בדחף לכתוב משהו בסגנון - "בבקשה אל תשנא אותי, אני עושה את זה לבד מצויין..." כל כך קל לי ליפול לנישה הזאת, של השנואה, ולכתוב ממנה דברים עמומים, אבל אני אנסה שלא להכנס לשם הפעם. במקום זה, אני אנסה להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד לעצמי כבר הרבה זמן: אני בתקופה רעה, מאד. ואני אפילו לא מצליחה להיות מודעת לזה ליותר משבריר שניה. אני ריקה. חלולה. טובעת. שקועה לגמרי בביצה אטומה שלא מאפשרת לפקוח את העיניים ולו לרגע (אם כי אני הביצה - אני זאת שלא מאפשרת לי להתבונן בי.) תקופה רעה זה לא משהו שחדש לי, להפך - אני לא כ"כ מכירה מציאות אחרת, אבל תמיד היה לי משהו שהחזיק אותי, שנתן לי אחיזה במציאות שפויה יותר, תמיד דאגתי לזה, נלחמתי על זה. אבל עכשיו, הכל נגמר. הרפיתי, הרמתי ידיים, אני אפילו לא מנסה. נתקתי קשר עם רוב האנשים, התפטרתי, אני כלום. אני מניחה לעצמי להזרק למערבולת שסוחפת ומטביעה אותי עמוק, ולא מרגישה כלום. וכשלרגע מבזיקים בי רגש אמיתי, או מחשבה צלולה הם מגורשים בבהילות. אסור לי לדעת. אסור לי להרגיש. אני חייבת להמשיך לטבוע. אבל כשלרגע אני כן שם, אני מפחדת. לא נראה לי שאני יכולה לעצור עכשיו, אני אפילו לא מצליחה לרצות לעצור. (אני מן הסתם אתחרט נורא על זה שכתבתי, [אני כבר] אבל לא אבקש שתמחק...)

משהו שם התחרבש שהפסקתי לבוא , וכן באתי ולא באתי והטראומה כאילו 'חייתי אותה' קראתי 'נטשתי אותי!' וזעקות לעזרה. כאילו שהיא הייתה צריכה לעזור לי לבוא, שאיבדתי יכולת לבוא בעצמי, שהיא צריכה לעזור לי, להתאמץ!!! אחרת זה משפיל. משפיל מנשוא. מפקיר מנשוא. היא השאירה אותי לבד . ואז היה איזה יום שמן שמעתי צרחות, צרחות מהדהדות בראש שלי. לא ממש שמעתי אותן, יותר הרגשתי אותן. הרגשתי צרחות. ולי עצמי לא היה קול. חשבתי על תינוקות מתים. ויום אחד התקשתי אלי ונזפתי בה "תראי באיזה מצב אני!! אני שומעת צרחות בראש, מרגישה צרחות. תתקני את המצב שנקלעתי אליו. איזה דבר זה?? מה זה??" וכאילו החלק בי שמתבונן מהצד דיבר ונזף בה. והיא נזפה בי חזרה "אני לא יכולה שאת מתקשרת אליי ככה בשעות לא שעות מחוץ לפגישות. כאילו הגבולות שלה היו חשובים יותר מהכל. זין על מה שקורה איתי. והקטע הוא שבהתחלה היא זאת שהסכימה שאגיע לפי הצורך. לא קבוע ומסודר. ואח"כ בתופת רגשית שלא היה לי מושג שאחווה נהיה קשה לבוא ומזעזע שאיך בכלל ממצב שרציתי טוב ולקבל טוב הגעתי לשחזר בלא דעת טראומה באופן חוויתי- פגיעה נרקיסיסטית בנוסף. אז מה הקטע הזה של להרגיש דברים כאלה של 'להרגיש צרחות', להרוג תינוקות, לשלוף אותם מהבטן כמו זפת דביקה מתים.. הייתה לי מן מחשבה כזאת, אבל הקטע של ה'להרגיש צרחות' היה ממש חזק, כאילו זועקים דרכי לעזרה מלא ישויות, ואין לי קול לזעוק ממש ובאמת, ואני כועסת. סתם שיתוף