פורום פסיכולוגיה קלינית

גיבורי על ולא גיבורי אל.. :) נחמד. יפה לך... האסוציאציה שעלתה בי ,כשקראתי את זה, היתה: טוב להיות גיבור.. ולמות בעד ארצנו ,מאשר להיות גיבור אל... לא יודעת למה...זה מה שזה הזכיר ומה זה מעלה בך??

מוצאת עצמי ,ויותר ויותר ככל שעובר הזמן,שמאד מתקשה להסתפק ולקבל בהשלמה ובטוב את המידע החלקי,המסווג,אם בכלל ניתן..,מצידו.(למשל נאלץ לבטל בלית ברירה פגישה בגלל איזה בלטם...לדבריו),כשאין לי מושג מה קורה,מה עובר,וזה רק מעורר יותר.הוא מן הסתם לא ישתף, ואילו אני מצידי אמורה לשתף בהכל.אבל זה לא עובד לי כך.ושוב אני נחסמת ומרגישה בעיקר כעוסה. כביכול מדובר על בניית קשר.אינטימי.קרוב.אכפתי ועמוק.ומנגד הוא ככ חד סטרי ומשאיר בהרבה תהיות, ואני לא מצליחה להפנים איך אפשר להיות במין קשר כזה ,שמרגיש "כאילו -כזה" ,ומרגישה בו ככ שולית(בהפוך על הפוך כביכול)ובעיקר מתסכל. ושוב ושוב להיות באותם מקומות. ואולי זה באמת לא עובד עבורי כל הדבר הזה. ??

אתה אומר שהטיפול הוא המסגרת המתאימה והכל צריך להיות שם, אא"כ יש איזה שהוא מערך גדול יותר המטופל צריך ואז כל המטפלים צריכים לעבוד בשיתוף. אז מה זה המקום הזה כאן? הרי אם אתה מנהל אותו כנראה שיש לו חשיבות ויש משמעות לקיומו. רוב מי שכותבת כאן אלו בנות שבטיפול, מדי פעם יש הודעות חד"פ של אנשים נוספים. אז איפה המקום הזה (הפורום שלנו) נכנס בטיפול? אשאל אחרת, איך היית מגיב אם מטופל שלך היה נמצא ונעזר בפורום (לא הזה, אלא אחד אחר כמובן (:... אני פשוט חשוב תע לכך הרבה, האם זה טוב או לא טוב. האם זה פוגע בי או בטיפול? מבין אודי? ברור שזה מורכב ובכל זאת, אני וכנראה עוד כמה עסוקות בו לא מעט..

נטע וגם אודי, גם ככה כל חיי בבלאגן כרגע, ולמעשה השתנו ללא הכר מאז שאותה מטפלת ש"חזרה" מחופשת הלידה שלה נטשה אותי וככה יצא שנשארתי אצל "המחליפה". לא בטוח שאמשיך איתה. (ולא רק בגלל השא הקודמת שלי פה לגבי ההקלטה...עברנו את זה). אבל, רציתי לציין שאחד הדברים שמפריעים לי בה למשל, היא העובדה שהיא ממש נגד הפורום. היא נגד זה שאקרא כאן ועוד יותר נגד שאכתוב. אבל למשל כשאני מראה לה שא מסויימות שאני מתחברת אליהן כי גם אני תוהה לגביהן, ואז מראה לה תשובות של אודי, היא אומרת ש"היא ממש לא מסכימה עם האודי הזה, וחושבת שזה אפילו חסר אחריות ועלול לחבל בטיפולים של הבנות השואלות". עוד היא אומרת: ש"היא חושבת שאם נמצאים בטיפול טוב, ומתמסרים לטיפול, אז לא אמורים לכתוב בפורום, כי אמורים לבטוח במטפל/ת ולספר לו ולשאול אותו. ולא את אודי". וזה כשלעצמו- ההתנגדות הזאת שלה, ובמיוחד לחלק מהתשובות של אודי לשאלות שהראיתי לה, רק מעצבנים אותי ומגבירים לי את הספקות לגביה...

זכותך לכתוב בכל מקום שתחפצי...אצלי היא פשוט מעדיפה שאעביר לפגישה ואין לה בעיה עם הכתיבה שלי פה.. היא לא קוראת כאן, אבל פשוט מביאים את מה שכתבנו כאן לפגישה זה הכל לא? זה מה שאודי אמר בערך, שיש קשר בין המטפלים, אז מביאים את מה שנכתב לטיפול, זה הכל...אולי אצל כל אחד זה שונה, לאחד זה מתאים ולאחר לא? אולי היא חושבת שלך זה לא מתאים? אין לי מושג, מה דעתך אודי?

http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805237#message-805237 http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805613#message-805613

http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805520#message-805520 http://www.doctors.co.il/forum-6/message-805613#message-805613

תודה!

והוא לא ענה אבל תקשר איתי בהודעות קשה לי שזה מטלטל אותי כל כך לא הלכתי לעבודה היום הכח כואב כמו כוויה נורא לי לא טוב לי

הילה, כוויות הן צורת פגיעה כל כך נוראית הפגועים חשופים פיזית, עלולים להידבק בזיהום הכי קטן, קשה לסביבה לעכל את המראה שלהם וצפוייה להם החלמה איטית וכואבת. ובכל זאת יש שם את מי שיושב לידם ומחליף להם תחבושת, הכי בעדינות שאפשר (ובאמת הוא מכאיב הרבה פעמים). תמשיכי להילחם על לגדול ולגדל עור, מעטפת-עוטפת תמידית. ותראי את החלקים שכבר בשלב מתקדם יותר. ותיזכרי שכשמחליפים תחבושת, מורידים את זו שכבר לא עוזרת, הכי כואב... שולחת חיבוק עדין, לחלקים שיכולים לשאת אותו. נעמה.

הי אודי,מתוך תשובתך לנטע,מסקרן אותי לשמוע ממך קצת יותר בפירוט,באיזה אופן כשלים שכאלה, ואחרים של מטפל, יכולים להוות נקודת מפנה בטיפול??ואיך זה עובד הלכה למעשה?

ואחרי שקראתי את מרבית התגובות פה, מרגישה מספיק בנוח להשתתף . קצת קשה לי לתת בה אמון , אמנם היא מקסימה אבל גם משפטי נימוס מצידה לא נתפסים בעיני כאמינים. זה אני או היא? למשל היית אומר למטופל שאתה מחבב אותו אם לא היית מתכוון לזה? רק כי הוא אמר לך שהוא מחבב אותך?

שלום כבר תקופה מאוד ארוכה שאני איכשהו מבהילה את עצמי כשאני מנסה להרדם. זה קורה בשלבים הראשונים של ההרדמות, כשאתה מתחיל לשקוע לעבר החלומות, בדיוק בזמן הזה שאתה מתנתק ממה שמסביב. ובאותה נקודה- אני נבהלת. זה הפך כבר לעניין של הרגל, אני נבהלת ומאלצת את עצמי להמשיך לישון (אין קשיים להמשיך). התחלתי לאחרונה לחשוב למה זה קורה. אין לי סיבה שבגללה אני נבהלת, מה הגוף שלי מנסה להגיד לי? אני אשמח מאוד להתיחסות תודה רבה והמשך שבוע נהדר

כמה רעש יש לי בראש משתגעת בתוך עצמי עם עצמי מפוצלת כבר למעלה מחודש ללא הפסקה בא הולך הולך בא נגמרים לי הכוחות מנסה להזכיר לעצמי שהיום הכל עבר ועדין הכל כל כך חי כל כך פתאום בייחוד האיסור לא לדבר לא לזכור לא לדעת זה יגמר פעם

אודי :( לא יודעת אפילו מה לומר :( לא כתבתי הרבה זמן. אין לי כוח. אני באפיסת כוחות. זה מה שנקרא יאוש ? כן..כזה לא איכפת לי. אדישות עייפה כזו. דווקא רציתי לאחל לך חג שמח וכו' אבל האצבעות היו כל כך כבדות שלא הצליחו להקליד. :( אז עכשיו,לפני שהאצבעות יפלו, רוצה לאחל לך טוב ועוד טוב ועוד טוב.. אתה יודע שאמא צביה נסעה שוב ? אבל הפעם , שלא כמו בפעמים הקודמות שהיא נסעה. לא איכפת לי ממנה. זהו. הפעם נגמר .באמת. זה נגמר כבר אז. ב 21 לאוגוסט, כשהיא שכחה כזה..(היא אמרה שזה היה מדהים- שזו היתה תופעה שלא קרתה לה מעולם לפני כן.שזו התופעה שמתרחשת אצלי. שמתרחש כזה ניתוק בין הידיעה לבין העשיה בפועל.) כך היא הסבירה את המצב בו היינו אמורות להפגש בחמישי ב 21 לאוגוסט בשעה 6:00 בערב. היא ידעה בראש שב 6:00 אמורה להתקיים פגישה איתי, אך היה ניתוק כזה והיא היתה בזמן הזה בסופרפארם. כשבידיעה שלה היא אכן יודעת שיש פגישה. מבין אודי ?? אוף.... אני פירשתי ואמרתי לה שאולי גם מה שהיא אומרת קיים, אך לדעתי היא צריכה לקחת לאנליזה שלה את ההתרחשות הזו שסביר להניח שיש פה גם התנגדות שלה,"שיכחה" ואולי משהו נוסף ?? שהיא "מצאה לנכון"להיות בדיוק בסופרפארם ??? אולי היא מרגישה שהיא צריכה לנקות עצמה/לנקות משהו באנליזה ??? אתה יודע מה אודי ? זה כבר כ"כ לא רלוונטי לגבי.. זה כבר אבוד מזמן.. למעשה, מאז האנליזה הסתיימה.. לא שיתפתי אותה יותר בכלום. מפגשים שלמים שכבתי על הספה, ופינטזתי על הסבתא של מוכרת הגפרורים הקטנה שלקחה את הילדה לעולם שכולו טוב... לעולם חם ,עטוף ומואר. כשהיא ניסתה ושאלה אותי איפה אני, לא עניתי לה. היא מתה. היא עכשיו בחו"ל באיזשהו מקום. זה לא מזיז לי. היא ממילא מתה. לפני שהיא נסעה, היא ניסתה לפתות אותי עם פנקס, עט ועוד משהו שקנתה לי. אולי חשבה שדרך זה אשאר? אשכח את מה שהיה ? לא לקחתי ממנה. לא רוצה. לא צריכה. אודי, בבקשה, תשקף לי , מה מתרחש פה כל הזמן ? וגם..אודי, מה אתה היית עושה אם היית באנליזה אצל אמא צביה והיית עובר את מה שהיא עשתה ? במבי.

אתה יודע ? קראתי את ההודעה ההיא שכתבת בעניין הזמנים והנסיעה שלך לכנס בחו"ל. ואיכשהו, לא יודעת איך, שכחתי לגמרי . אין לי מה לומר לך. זאת אומרת , בטח. מאחלת לך בהצלחה, נסיעה טובה, כייפית,שתמלא את המצברים שלך בהרבה טוב.. אבל..אותי זה פוגש בכזה ??? כלום כזה.. לא מרגישה כלום. אולי פשוט נגמר לי המרגיש בלב ? בראש אני שמחה ששיתפת בנסיעה שלך. זה עושה כזה סדר. אולי קצת רצפה במובן של אתה לא נעלם כך פתאום כאילו בלעה אותך האדמה. אבל בלב ??? נגמר לי המרגיש.. אולי אני צריכה שוק חשמלי ללב ? לרגשות ? אולי זה נקרא מוות ? אודי....

חוץ מהרצון לרצוח את כל הפסיכולוגים ובייחוד את ההיא שטיפלה בי חחח אני מנהלת חיי שגרה פחות או יותר. יש לי את התחביבים שלי, מסגרת תעסוקתית חלקית שלי, פעילויות שאני נוטה להשקיע בהן את זמני וגם זמן פנוי שמעבירה בגלישה באינטרנט.. אבל אין לי הרבה יותר מזה. אני מצומצמת מבחינת כמות האנשים שאני בקשר איתם, ואין לי גם מטרות לטווח ארוך, בחורה בגילי אמורה כבר לחשוב על זוגיות, הורות, התקדמות תעסוקתית. זה מרגיש גדול עליי, הכל. אני רוצה להיות חדורת מוטיבציה, להציב מטרות, לפעול כדי להשיג. אבל איבדתי את הרצון לדברים, אני ממש לא בדכאון, זה לא המצב, איבדתי משהו אחר, מן שאפתנות, כאילו אין לי. אני לא שואפת. נוח לי. אני מתמסרת לנוחות הזאת. אבל הזמן עובר ועובר. הוא לא מחכה לי. אז למה זה לא מעיר אותי לנסות לעשות עם עצמי יותר? אני גם לא ממש נפתחת לקשרים חדשים וזה משהו שהייתי רוצה להתחיל כן לעשות. קצת קשה כשאין תחושת זהות ברורה מצידי, אבל בזמן האחרון התחלתי להפסיק להתבייש בעובדה של הרקע שלי, הפרעות אכילה, ביטוח לאומי, התמודדויות והכל, אני חושבת שהבושה הזאת עיכבה אותי כמה שנים טובות ועוללה לי סבל וגם שהטיפול הפסיכולוגי הארור עם המטומטמת הקלינית הבכירה שאם היא פסיכולוגית אז אני פשוט בזה בוז אינסופי לדמותה והתחום שהיא אמונה עליו - זה פשוט לא יאמן איך במקום לעזור לאנשים שאתרע מזלם להפגע נפשית בהפתחותם מתנשאים עליהם. היא לא עזרה לי להרגיש ערך אלא העצימה את חוויית האי שייכות ובושה. אבל עכשיו אני כבר מתחילה לנצח את הבושה שלי כי שמה זין וכבר לא אכפת לי אז אני רוצה שאיכשהו העובדה הזאת תפתח פתח שיתחיל להוולד בתוכי רצון, שיהיו לי שאיפות שוב, רצון להגשים דברים, לשאוף לדברים. יותר מדי נוח לי והזמן סתם אוזל. אין עשייה משמעותית בחיי. תוהה אם זה בעיה או לא. אולי זה דווקא בסדר שכך? מי קובע איך נכון יותר להיות? אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחיים במעגלים מוכרים של שגרה אל מול השוואה אל הספקים של אחרים זה צובט. אני לא מספיק נפתחת לחדש, בייחוד כשזה מגיע ליצירת קשרים והיכרויות. איפה החשק שלי?? אני דוחפת את עצמי מכח השכל במקום שיהיה חשק פנימי שמניע את הגלגל הזה, תשוקה. פחד ורתיעה הם מה שמניעים אותי בבסיס של הכל. זה מעצבן. בא לי לטרוף את העולם כבר, ובפועל אני ההיפך הגמור כמעט. מן כלום קטן סתמי של נוחות ומעט מדי עשייה. קצב איטי איטי בעולם שבו הזמן חולף מהר מהר. אז להתבאס? חיי נוחות הם בעיה? בא לי יותר

לא בחרתי ולא רציתי להרגיש את החרא הזה. כפו עליי. תאמין לי שאם ימררו את נפשך עם אטימות גם לך יהיו 'הישגים מיוחדים' בתחום הרגשות השליליים . מי בכלל רצה להרגיש את החרא הזה. הבעיה שלפי פסיכולוגים אדם תמיד אחראי על רגשותיו ובוחר, וזאת טעות. תאמין לי אודי. את הטובים ביותר אפשר להפוך להרסניים אם ממררים את נפשם מספיק. לסביבה גם יש אחריות לא רק לאדם עצמו. בגלל שהפסיכולוגית הבזויה נשאה באפס אחריות לכל מה שקרה בטיפול בי נשארתי עם נטל השנאה. שתזדיין. כמה שרציתי להיות בטוב. כמה שרציתי . היא השתינה על הרצון שלי להיות בטוב. אז שתזדיין. הלוואי והכאב שהיא עוללה לי יכל לחזור אליה כמו בומרנג שתרגיש אותו מכווץ והופך לה את הבטן. אבל היא לא. כי היא לא שמה עלי בכלל אז היא לא תרגיש כלום. רק אני נשארתי עם הרקבון המסריח הזה לבד בזמן שהיא חיה את חייה הממומשים הצפונבוניים. גברת התנשאות בכירה צבועה. אמן יהרס לה הפן במספרה! 'חה. הלכתי מפה.

חזרתי מפגישה שבוע שעבר התבטלו שתי פגישות הוא לא הבין אותי הוא תקף אותי על זה שלא דיברתי. אני לא יכןלה אודי די אין לי כח מה שנשאר זה רק לפגוע

היי אודי, זה לא אבסורד שיש מטופלים שנמצאים בתוך טיפול וזקוקים לתמיכה מבחוץ? האם הטיפול לא אמור לספק להם את התמיכה שהם צריכים? בטיפול "מקלפים" פצע ונוגעים בכאב, ואני חושבת שמעבר לפגישות השבועיות צריכה להיות מערכת / מעטפת תומכת, אחרת אי אפשר לשרוד ולהיות בתוך טיפול. אני כמובן מדברת על התקופות היותר מציפות בתוך טיפול, אני בטוחה שיש גם תקופות רגועות, שתמיכה כזו לא נחוצה ואפשר להסתפק בפגישות. מה אתה חושב? אילו פתרונות יש? אודי, תודה. כבר אמרתי? נטע.

שלום אודי, אני מבינה שלא הטיפול הוא שיותר את הכאב. אני מבינה שהכאב היה שם קודם, אבל רדום. שאלתי היא - כיצד אני אמורה להצליח בטיפול מבלי לפרוש כאשר הוא גורם לכזאת הצפה של רגשות? ולהבנתי, טיפול הוא תהליך ממושך ולא מדובר בחודשים ספורים. שוב - מאוד חשוב לי לציין שלפני הטיפול הייתי בן אדם חברותי, פעלתן ובעל שמחת חיים. תודה, דנית

א"א להמליל את זה במדויק, אבל זה כ"כ כואב. (אין באמת קרקעית, תמיד יש שפל חדש.)

שלום רב, אתחיל מזה שיש לי ילד בן שנתיים וחצי ותינוקת בת שבועיים. לאחד הלידה הראשונה חוויתי דיכאון לאחר לידה- טופלתי תרופתית ושיחות ויצאתי מזה והתאהבתי עד כלות נשמתי בילדון. במהלך המבצע של צוק איתן( אנחנו בטווח) הייתי בחודש שביעי וגם הילד נשאר בבית, התחלתי לחוש מין סלידה לילד וחוסר סבלנוצ ורק חיכיתי שיילך לישון וכנראה שגם נפלתי לדיכאון שוב. כשנולדה התינוקת דווקא התחברתי אליה יותר אבל מאז אני כל הזמן בחרדות ובמין דיכאון ולכן שוב התחלתי טיפול בציפרךקס וקלונקס. נשבר לי מהמצב הזה , רוצה לחזור למה שהייתי עם הבן הגדול כי זה שובר את הלב ואני מרגישה שאני במין ניתוק מעצמי... מה לעשות???

הבעיה שאני כל כך מרגישה מיואשת ובכלל לא אופטימית שאחזור למה שהייתי... כאילו כל מה שהיה לפני המלחמה היה סוג של חלום...בנוסף גם יש לי מחשבות טורדניות על להתאבד וכדומה- וזה גם מה שהיה בדיכאון הראשון. מרגישה שאני משתגעת וזקוקה לאשפוז... כבר ממש מיואשת

כל כך רע לי בנשמהההההההה אין לי כח

יש מטפלים שמאד חושפים מעצמם,ויודעים עליהם ועל חייהם האישיים לא מעט.יש כאלו שחושפים חלקית.ויש את אלו שמאד ממעטים בלאפשר את זה. גם מתוך שמירה על עצמם ,על חייהם האישיים,בטח בתוך המערך הזה,גם בלא לתפוס יותר מדי מקום בטיפול שלא שלהם כביכול,ובעיקר מתוך שמירה על מה שקורה בחדר ,בהיווצרות האינטימיות הזוגית הטיפולית,וכדי שהמרחב הזה ושל המטופל על עלומו שלו,לא יפגע ולא יושפע מכל המסביב האישי של המטפל וחייו המלאים. אבל...,גם זה עלול ליצור איזו אשלייה לא? כי המטופל לא משאיר תצמו רק בחדר,ואחכ מתנתק.וכמו המטפל.(לפחות אנחנו לא).והאינטימיות הזו כביכול...,או כל מה שקורה שם,ממשיכה איתו הלאה,בטח בחסר הגדול של חייו, כולל האשלייה או כל מיני פאנטזיות נוספות. ..מנגד גם לדעת פרטים אישיים על המטפל(בייחוד במקומות הרגישים והכואבים), זה לא בהכרח חוויה תומכת ומאפשרת, אבל, גם כביכול הסתרה והמנעות מצידו, לא בהכרח מקל. כך ש....,??מה נכון ועדיף?מה כן מתאים ומה לא?? מה עוזר ומקדם ומה מפריע ומעכב? מה לדעתך נכון שיהיה?ואיך?והאם זה ספציפי עם כל מטופל? או פשוט תלוי באופי וגישת המטפל,ולא במי שיושב מולו.?? וזה שוב גם מחזיר לאיפה עובר הקו העדין הזה שבין המטפל הבןאדם לאיש המקצוע שהוא,ואל מול המטופל כמובן, הרגיש הפגיע השברירי והככ צריך. שגם נוטה להתבלבל ולבלבל מתוך הבילבולים והחסרים שלו עצמו. איכשהו הכל מעיק. ואולי בגלל החסר הגדול, הכל מקבל הרבה יותר מקום ומשמעות ומעבר לטיפול ומטפל שבא לעזור לך לסדר את חייך.ועולות אשליות ופאנטזיות.ומאד קשה לשים את כל זה בצד,או מנגד להצליח לדבר על הכל, כשלא הכל מתאפשר. ו... האם אתה חושב שהמטפל עצמו צריך לתת דוגמא אישית?? בטיפול עצמו? למשל אם הוא עצמו מתקשה בלתת מקום לדברים מסויימים, ואז נראה כאילו נמנע בעצמו, וביחוד אם המסר הוא שהכל חשוב ומשמעותי וצריך להיות מדובר. אז..? ויוצא שעוברים כל מיני מסרים מנוגדים,או לעיתים לא ממש כנים ואמינים,אם הם לא תקפים גם לגביו ולגבי מהות הדבר הזה. לא?? או שהפורמט הזה לא אמור להיות שוויוני, וגם לא בזה. ??

1)מה זה המונח הזה, "סיכון מחושב"...? זה קצת נשמע כמו "ביקורת בונה"...(לא במשמעות המילולית כמובן ,אלא בסוג הזה של הביטויים,כאילו,בהפוך על הפוך). איך מחשבים ת'סיכון?או שלוקחים אותו,או שלא. לא כך? ומאחר, ואני ממש חוויתי טראוומה מהטיפול והמטפל הקודם(גם לדבריי המטפל הנוכחי.ונראה שעדיין לא הצלחתי להחלים באמת),אז הכל הרבה יותר מלחיץ ומפחיד,וכל משהו עכשיו שקורה,ובקצת מזכיר ,ישר מעורר חרדה מההשלכות שיהיו,ולאור מה שהיה(כשזה היה טיפול!!!ומטפל מוסמך!!!לא נאמר, "סתם" קשר עם איזה בחור דפוק...,שממשיכים הלאה.ולא כולם כאלה.בכל זאת דמות סמכותית משמעותית שאמורה "לתקן" ולא להעמיק את הפגיעה.). מה גם, שאני מאד מתקשה "בהערכות מקדימה",בכלל,כולל של סיכונים מחושבים...,כנראה.והרבה יותר אימפולסיבית מזה.כשאחכ באה גם חרטה\אשמה\כעס\הענשה\המנעות. (הלוואי והיתי יכולה לדבר איתו כמו שאני מדברת גלוי ופתוח איתך). 2)חנה שאלה,ואני מצטרפת אליה, ולתשובתך, לגבי העובדה שפה הבנות מאד עסוקות בטיפול,במטפלים,וזה הופך עבורנו למרכז חיים(בניגוד לככ הרבה אחרים בחוץ), והסכמת, וגם אמרת שאכן כאן הבנות זקוקות גם לתמיכה בפאן הטיפולי. ולמה זה?? מה המאפיין אותנו שזה המצב?? ולעומת ככ הרבה מסביב שנמצאים בטיפול פסיכולגי, וזו התמיכה לה הם זקוקים,למה אנחנו זקוקות גם לתמיכה בתמיכה, והכל ככ דרמטי ומלא במהמורות.? למה אודי? מה יש לנו שלהם אין.או אפשר גם לנסח את זה להיפך. ברור שיש פה איזה מאפיין משותף. ואני תוהה לגביו.ולגביי כמובן בכל ההקשר הזה.

חג שמח אודי. כמה פעמים כבר אפשר להגיד חג שמח?? : )יאלה שיגמרו כבר. באסה שאתה יוצא לככ הרבה זמן. אתה באמת רב פעלים.מדהים.איך ומתי אתה מספיק לעשות הכל וככ הרבה ??? לא ייאמן. אתה לא ישן??או איך??לא הגיוני. אולי אתה גיבור על מוסווה ?? בכל מקרה, שמתי לב, למרות שלא לגמרי סגורה על זה, שאולי קצת יותר קל לי עם הכעס כלפיו. שממלא. עם "הטוב" כביכול, ולהשאר בו, זה קשה לא פחות, כי גם בסוף עולה המועקה.והצורך הבלתי ממומש ומסופק, הרייקנות,הלבד, החלקיות, הקינאה ואז בעצם שוב הכעס חוזר. (ולא בטוחה...,כי זו לא בהכרח החוויה עם האחר. בעיקר איתו. ואם הרעיון של קשר טיפולי,זה בהכרח העברות והשלכות על המטפל,אז אולי אני טועה "במסקנות" ,שקל לי יותר עם הכעס). וכמו הילה גם לי בא למרוד. לא לבוא.(כמו שהוא מבטל כי לא יהיה..., אז גם אני.) וגם אם כביכול מענישה רק את עצמי...,וזה לא פוגע בו אלא רק בי, אז לא אכפת לי, וגם לא באמת חושבת זה פוגע רק בי. אבל גם אם כן, גם ככה פגועה גם ככה קשה לי איתו גם ככה בסוף אהיה חסומה ותקועה ובמועקה.והוא עוד יסע לו...., אז ...עדיף כבר שלא.בכלמקרה.גם אם קשה הניתוק הגדול הזה. לסיכום: הכל יוצא מעיק וקשה.בכל צורה.מבאסססס. קשה עם הכשלים שוב עם הכעסים החוסר אמון החוסר בטחון והמירמור. קשה גם עם הקירבה והטוב כשבעצם מרגיש בסוף כמו אשלייה כשזה קשר ככ מסויים,כל האופן,וההתנהלות.וכו'. ובאמת...., לא יודעת כבר מה המסקנה?? אולי אני באמת לא רוצה עזרה.ורק משלה תצמי שכאילו כן. אבל לא מצליחה להעזר. וכל מה שאני גם כותבת פה, אני כבר לא באמת מסוגלת לדבר מולו ואיתו בפגישה(בניגוד יותר לפעם). לא יכולה להתרומם למעוף ציפור להתבונן ולדבר על...,בצורה בוגרת .לא מסוגלת.חסום.כעוס.ומתוסכל. וכל אלו לא מאפשרים לי להשתחרר ולדבר כמו מטופלת שרוצה להעזר בטיפול ובמטפל. ובאמת יוצא שמתנהגת כמו ילדה קטנה.במרד. זה מה יש מסתבר. וכבר לא יודעת איך אפשר אחרת.וביחוד כשזה גם מה שהוא חושב עליי.וזה נכנס לאיה קבעון אולי.גם מצידו. בעיה! וזה גם חוסם.ומעצבן.ועוד יותר מביך אותי ונותן לי להרגיש פאטת(שכאילו עוד חשבתי לחשוב שאולי יש מצב שירצה אותי מעבר....,) והכל חוסם.ולא מסוגלת לדבר על כלזה.מרגישה ילדה מפגרת.ולא באמת בוגרת ושווה.אז ח לפתוח הכל באופן הזה?? ואם...,הוא "מדלג " על פגישה, וכביכול (מהמקומות שלו,אולי הלא נוחים לו מולי),לא נותן לזה חשיבות יתרה,וממשיך כביכול הלאה,כאילו זו רק הודעה רשמית קצרה ושום דבר לא קרה. אז איך אאני אמורה להרגיש בנוח ולתת לזה מקום כביכול מרכזי ומבלי שארגיש פאטת??ו(כי באמת זה כולה פעם אחת...,ולא נורא!). הכל מעיק.ומעיק.ומעיק.ולא ברור.ומסתבך והולך. ובדיוק עברה ציפור בחלון ... : ) נופפתי לה לשלום וביקשתי שבחזרה,תביא אותו איתה, ואם אפשר, אז גם קצת יותר שקט ויותר אהבה אמונה רכות וחמלה. חג שמח

שלום... לאחרונה חזרתי לקחת ציפרלקס לאחר תקופה קצרה שהפסקתי עקב אי יכולת להגיע לאורגזמה ביחסי מין ( מתסכל!! באוננות לעומת זאת אין בעיה). שמעתי על מושג שנקרא drug holiday כלומר הפסקה יזומה של לקיחת התרופה על מנת לקיים יחסי מין או לשתות אלכוהול. שאלתי היא כזאת...האם אפשר ליטול את התרופה 5 ימים בשבוע ובסופ"שים לעשות drug holiday ולהפסיק על מנת שאוכל להנות קצת מחיי המין שלי??

מה זה אמור להיות? אדם מבטא קושי ובמילא מכאיב לו פנימית שהקושי קיים. והפסיכולוג מחייך, נראה כאילו משתעשע מן העניין. יש לי זכרון כזה מהטיפול שהיה. אחד המקוממים.

שלום ד"ר אודי, אני מרגיש כאבי בטן התחתונה ( במרכז הבטן), בעיקר בעת הישיבה, מ - חודש אוגוסט בערך ועד עכשיו זה ממשיך. זה מתרחש לפעמים, ולא תמיד. סימפטומים: 1. אני נכנס לשירותים פעם או פעמיים ביום והצואה שלי היא לרוב בסדר. 2. אני עושה לפעמים גרפסים במהלך היום. 3. אני משתעל לאחר ארוחה ( שיעולים קטנים). 4. אני מרגיש כאילו אני לא יכול לנשום בגלל כאבים קלים. זה גם מתבטא בזמן דיבור , כאילו אני אישה בהיריון , אך זה לפעמים. 5. הבטן שלי מתנפחת , לרוב לאחר אכילה או שתייה. 6. אני חש כאילו שהבטן שלי נכנסת בפנים ולא יכולה לצאת. הערה: הצואה שלי תקינה. על מה דברים הללו מראים? האם מדובר על כאבי בטן שנובעים עקב חילופי העונות ושיעלמו עם הזמן? על מה? האם הם יחלפו? תודה.

הוא גם אומר כל הזמן שנראה לו שאני מתה מפחד ליפול. וזהו. אין המשך. לא שמעתי אותו אומר לי, לא אתן לזה לקרות. אין לך מה לדאוג. דוקא זוכרת בהתחלה יחסית, שרציתי הבטחה, לא יכל להתחייב ולהצהיר שחלילה כלום לא יקררה. אז??? למה שארגיש לגמרי בטוחה שהכל בסדר ויהיה בסדר??? כדי להתקרב. כדי לאפשר. כדי להתערער ובכל זאת לא ליפול. ?? אני מרגישה לפעמים כאילו עומדת להשתגע להתחרפן, מתוך כל העירבולים האלו שלי, המחשבות, התחושות,השינויים, התשתושים, המועקות, הפחדים.

הי, אני תוהה כמה זמן את כבר בטיפול? והאם יש רגעים שאת כן מצליחה לשתף?

הודעה נוספת שכתבתי לנעמה לא עלתה. תוכל לבדוק? אם היא נעלמה אני מתנצלת, נעמה, אני לא מצליחה לכתוב שוב. ואודי, לא יודעת אם המאבק שלי לתפוס מקום מתבטא כאן אותו דבר ולכן אני צריכה להיאבק ולנסות או שהתנאים הוירטואליים רק מחמירים ומסבכים את המצב, זו גם סוג של היעלמות. לא יודעת, שיהיה חג שמח, כך או אחרת, שם במציאות האמתית. סליחה ותודה, מבולבלת. (ובכל זאת איזה צורך להיראות כאן גורם לי לכתוב ולשלוח...) תודה והערכה.

היי גילת, כמו שאמרת קודם על "לראות", ראיתי אותך מנסה להישמע פעמיים כפול פעמיים, גם כותבת ומוציאה מעצמך וגם עושה מאמץ נוסף כדי שיצא אל האור. ואני מעריכה את זה ורואה שזה לא פשוט. נדמה לי שאת מדברת שם על יחד בניגוד לאחד, יחד נפרד בניגוד לחוסר נפרדות. ובאמת בחוסר נפרדות קשה למצוא אותך, את הקול שלך... אולי עם כמה שזה נדוש, יש משהו באמירה "לחפש את עצמך". כי גם לבד בא בסוגים שונים, לבד או סתם רק עם עצמך. ביצה ותרנגולת - נכנסתי למצב קצת מטורלל ורק כך אני יכולה לדבר על הדברים האלה, או שאני מדברת עליהם והעיסוק מכניס אותי למצב מטורלל? נעמה.

יצא טוב שכתבתי.. כי זה גרם לי להבין שכדאי שאסע. עכשיו נותר לי לחזור הביתה

אודי שלום, מאז התחלתי טיפול המצב שלי הולך ומתדרדר. אני שוקעת בתוך עצב עמוק ותהומות של ייאוש. כמובן שאני מדברת על זה בטיפול ובתגובה הוצע לי להוסיף עוד פגישה וליצור קשר בין הפגישות במידת הצורך. האם הפתרונות האלו לא בעייתיים? האם זה יגביר את התלות שלי בטיפול? הגעתי בעקבות הפרעות אכילה אבל בהחלט הייתי בן אדם שמח ומתפקד. אני לא מבינה מה קורה לי. ברור שזה גורם לי לרצות לעזוב את הטיפול. כמובן שלא אעשה זאת ואתן הזדמנות אבל אני כאובה מאוד. החברים כן בעד לעזוב את הטיפול כי "לא בריא לחפור ולנבור בעבר ובנפש". אולי הם צודקים? תודה וחג שמח, דנית

ותוהה לעצמי איך חיי הטיפול כל כך קשים ולמה? תהיה גם הקלה בהמשך? אולי היא כבר מגיעה לאט? אבל קשה לשים לב לפעמים לדברים האלה. השבוע היא אמרה לי משהו אבל יכולתי גם לחשוב שבסדר זה לא כזה שינוי.. אבל תכלס זה כן. אני מרגישה שלפעמים החיים שלי זה בעצם הטיפול. מה אני אעשה? אני לא חושבת שזה אמור להיות כך אבל לפעמים זה כן ככה. משום מה כאן מתקבצים או יותר נכון לומר מתקבצות כל מי שהטיפול כל כך מעסיק אותה. ברור שאני לא מכירה הרבה, אבל יש לי כמה חברות שהן גם בטיפול ונכון שאני לא יודעת מה הן מרגישות ממש בתוכן אבל כשיוצא לנו לדבר על הטיפול הן לא לוקחות אותו כמאוד משמעותי. אודי, אתה מצליח להבין על מה אני מדברת? מה אתה אומר?

אין לי כוח להיות כאן... אוף ): אין לי כאן בכלל שקט. די כבר! אין לי כוח לזה (ואם לרגע תהיהת אז נסעתי למשפחה שלי). וכ"כ שמחתי לראות שכתבת מתי אתה נמצא ומתי לא. לי זה ממש עוזר לדעת מראש. אז תודה! אודי שיהיה חג שמח ובהצלחה בכנס! אתה ממש איש רב פעלים! לי אין כוח לעבודה שלי ולהשקיע בה וללמוד.

היום בפגישה ישנתי הןא ניסה לדובב אותי אבל לא שיתפתי פעולה אני לא יודעת למה. אני רוצה לבד. רוצה להסתדר בלעדיו. רק ככה אני ירגיש חזקה. מין מרד נעורים כזה. זה קשה כי נמצא בתוכי. קשה לי לצאת מהפגישות קשה לי שזה מוגבל בזמן. קשה לי שהוא קובע חג שמח! הילה

מה הסבירות שאדם מגיע לטיפול בגלל דכאון בשל נושא מסויים ובמהלך הטיפול מתגלה טראומה היסטורית קשה לא פחות?

למה זה תמיד מה שקורה ונסוב סביב הנסיון הלא מודע להיות בקשר טיפולי. למה זה קורה לי? אני הרי מעוניינת בטיפול.הגעתי אליו.ואני בו כבר תקופה לא מבוטלת. אז למה..., מה הקטע? האם אני משחקת משחקים עם עצמי, איתו, עם הטיפול, לא באמת מתייחסת לזה ולחיי ולעצמי ואליו ברצינות, ??? אז גם מה הטעם להמשיך ואם גם לא מתאפשר אחרת?? ומרגישה חנוקה כלכך. הלוואי היתי מרגישה הקלה בלהחליט שלא (ולעיתים זה גם עולה) אבל המועקה תמיד חוזרת. וקשה לי בתוך ועם ובלי ואחרי ומתסכל וחוסם. והכל ככ מפלונטר.

אודי, למה התכוונת כשאמרת דרך קשה "אמיתי"??? האם אתה מתכוון לקשר הטיפולי? מכיוון שיש לי הרבה קשרים חברתיים טובים, והם לא "ממלאים" אותי. בעבר, קשרים זוגיים היו "ממלאים" אותי אבל תמיד היה בהם אלמנט הרסני ופוגעני. אשמח אם תנסה להבהיר ולהרחיב. תודה, נטע.

ברור שהוא רואה.ברור שהוא מרגיש. תקושי.תחסימות.את הבחוץ שכביכול מתאפשר,אבל לא בפגישה. לפעמים זה מתאפשר גם בפגישות, אבל הרבה גם לא. וכשהכשלים שלו חוזרים,(אני כבר מתחילה לחשוב כאילו זה כביכול טוב,שהמטפל נכשל...,ואולי בגלל זה גם לא ממש מקפיד שלא. ??) אז גם הכשלים שלי חוזרים...,ואז זה חוסם. ולא מתאפשר לי אחרת באותם רגעים. וגם לא לדבר על שום דבר אחר,מהחיים האמיתיים,שמתסכל ומעיק,ומעבר לנגיעות פה ושם באסמסים. שגם זה מעורר לא מעט, כי מצד אחד הוא לא בעד,וכביכול גם לא מאפשר או לא הזמין לזה,אבל מנגד זה כן מתרחש והוא טוען שגם קורא,ולעיתים גם מתייחס לחלק. וזה עצמו,גם הופך לאיזה משא כבד,שלא מסוגלת להפסיק אותו, והוא כנראה גם מבין שזה מעבר לשליטתי,אז יוצא שכן מאפשר. ואז זה מייצר שוב ושוב קושי חוזר.ומכל כיוון. אז איך עושים אחרת,אם טיפול שכזה, מהותו בלדבר על הכל במפגשים ,ואם זה לא מתאפשר??? אתה חוזר ואומר זה הטיפול שלכם.וצריך לדבר אותו.ולא להתנהג אותו.אבל אני חוזרת ואומרת שזה לא מצליח לי. אז אולי הדרך לא נכונה...? כי אם היה אפשר, זה היה מתרחש. לא?? ונראה כאילו אין פתרון אם זו הדרך היחידה,ואם זה לא נפתח למשהו אחר. ולמרות כל הכשלים של שניינו, אלא רק יותר ויותר נחסם, ושוב חזק לאחרונה. איזו מסקנה אני צריכה להסיק..., שחבל על הכסף ועל כל עוגמת הנפש והתסכול?? או שאולי אני בכל זאת לא מתאימה לטיפול שכזה? שאולי הוא לא מתאים לי? או שאולי כבר כלום לא מתאים לי ואחרי כל השנים הרבות שבעצם תקועה יותר מאשר מתקדמת? אולי ההתנגדויות ככ חזקות שכלום לא ישבור אותם? וזה רק מוציא אותי יותר נבוכה,יותר פאטתית,יותר מתוסכלת,יותר מבויישת,יותר ילדה,יותר מטופלת, יותר כעוסה,פגועה ויותר מעצבנת מתסכלת מייאשת פוגעת ודוחה, גם אותו. ואיך אני יכולה להיות בטוחה, ואחרי כבר כל מה שעברתי, והאי רצון שוב לחוות כישלון ולהשאר לבדי, שזה הדבר שנכון עבור?? איך יודעים מתי חשוב להתמיד לא לוותר ולמרות הכל, ומתי כן נכון להרפות ולסגת כי בסוף זה אולי יקרה בכל מקרה?? אם לא מצידי אז מצידו.או שסתם נתקע שנים בתוך האי יכולת הזו...,כדי לא לוותר,ובתקווה שאולי משהו אחר יקרה ויחזיק גם מעמד. ??? ולמה הוא לא מנסה אחרת???זה לא התפקיד שלו? ומה ניתן אחרת? אם זה הטיפול במהותו. והוא מדבר ברבים.ועל יחד.ושיתוף פעולה. אז איפה הוא עוזר לזה לקרות??אם אני ככ חסומה? או שלא יכול במצב שכזה? ושובר תראש..., וללא הצלחה. אני פשוט לא יודעת כבר,בכל המצב הנוראי הזה, שרק מייאש אותי יותר,מפחיד, מלחיץ, וכבר מאד קשה לשנות. זה חזק ממני. ויותר ויותר. למרות שהיו גם רגעים אחרים. אבל זה כל הזמן גם משתנה, כולל התחושות כלפיו, כלפי עצמי, כלפי הטיפול הזה, הקשר הזה, וחוזר בסוף לאותם מצבים מתסכלים. אז ... כן. רצוי וחשוב ויעיל לדבר על הכל בטיפול.ולהעזר בו כמטפל. מה עושים כשזה לא מצליח בגלל כל החסימות כאלו ואחרות, ושלא מאפשרות ומעוררות יותר ויותר תהיות...שגם לא מקלות וסוגרות.

פה..... די גמורה.

אודי אני רוצה זוגיות. לא רוצה לחיות לבד. רוצה להתחתן. מה עושים? זה לא נראה לי מוגזם לבקש. אם היו שואלים אותי, בחיים לא הייתי חושבת שאגיע לגיל הזה וזה מה שיהיה. האמת זה נראה שלרוב הבנות כאן יש משפחה משלהן.. ואני יודעת שלא לכולן. אבל אני מקנאה. אני גם רוצה. אולי לא יודעת איך. אולי. אבל מי יעזור לי? אף אחד כבר לא ירצה אותי. אני רוצה משפחה, רוצה שיהיו לי ילדים. אחרת, מה הטעם בחיים? באמת אני שואלת.. מה יש בחיים האלו שככ כדאי לחיות בהם? אני לא רואה טעם מיוחד כרגע. ולא אני לא מכוונת לפגיעה בעצמי. אני באמת תוהה. אני חושבת שאני במקום טוב יותר כרגע עם עצמי ובכלל ובכל זאת. אולי אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעשות. לא יודעת כבר כלום. אבל רוצה. ממש רוצה.

זה הולך ומחריף, וככל שהוא מבאס יותר, אני נחסמת יותר,ולא מצליחה להגיד כלום!לא עולה.לא יוצא.לא מצליח.מרגישה כעוסה ומובכת ופגועה.ולא מצליחה לדבר על הרגשות שלי..., על זה למשל ששוב כנראה נוסע,(ואני גם מקנאה),ושוב עידכן בחטף על ביטול בהמשך החג של פגישה אחת ושלא יהיה ,כדי לשנות יום,וגם לא טרח לתת לזה יותר מקום. ולא מצליחה לנהל על זה ב"נופת צופים" שיח מתוקשר של רגשות ומה זה מעורר וכו וכו...,זה רק מבזה יותר, מכעיס יותר,מביך יותר,ובייחוד שתכלס בשטח הוא בחר שוב לא להיות.ובעיקר לא טרח להתייחס לזה, ועוד לאור כל מה שכבר יודע ומכיר והיה סביב זה בעבר המאד לא רחוק,וגם כתבתי לו על כל זה אחרי הפגישה. אז...אני לא מבינה איך אני אמורה להצליח לדבר על הכל??ולא להחסם? כשגם לו יש חלק בכל זה שלא מתייחס?וזה גם משפיע. אבל אני פשוט לא מצליחה כנראה להתרגל לקונספט הזה.ולתפקידים השונים שכנראה מייצרים מצבים כאלה. ?? או שזה עניין של אופן טיפול או טיפוס המטפל?? או להגיד שקשה לי עם הזמן המועט(למרות שזה נאמר כבר וידוע), ואז מה? עכשיו להתייחס לרגשות לתסכול לכעס ??לדבר אותם? לא מסוגלת. זה קשה וזה חוסם!כשזה המצב!ושהכל ככ חלקי ומוגבל איתו. ובמקסימום ורק בדיעבד ואחרי,עולים בי יותר דברים ותחושות שיכולה כבר רק לכתוב אותם..., וככה זה חוזר חלילה. ואני פוחדת שכרגע, הגענו למצב מאד בעייתי.ולא אצליח להשתחרר מהחסימה מולו.עם כל הרגשות הטעונים.כשיש כמובן עוד לא מעט. והנסיון להבין מה מתאים לקשר כזה, מה לא, מה אפשרי , מה לא, מה מקצועי מה אישי, וגם מצידו. נדרש כביכול מאמץ משותף של יחד, אבל מה "שקובע" זו תכלס ההתנהלות שלי, ולא שלו. ומתייחסים רק למה שאני מרגישה מול זה. וזה חוסם אותי ואחכ גם מתנצלת אם פוגעת בו.ואם כל הסגנון שלי. אז למה להתנצל?ולמה שיהיה אכפת לי מה הוא חושב(כמו שהוא טוען...), באמת אולי מה שמתאים זה להתנהג איך שבא לי וזהו. זה הרי טיפול, לא קשר אישי. אני באמת כבר מבולבלת מכל המסרים השונים. אז מה עושים? אם לא מתאפשר לדבר בפגישה? ומנגד מרגישה שעומדת להתפוצץץץץ והוא לא מבין ויודע אותי. מבפנים. (למרות שהרבה דברים ברור לי שכבר יודע..., ומבין, גם כמטפל.., אבל בוחר משומה מה שבוחר...) ופוחדת שכבר לא יוכל לשאת את זה. וירגיש שזה לא מתקדם. ואני אשאר לבד לגמרי. וגם את זה כבר כתבתי לו. כל הדבר הזה מעיק ומתסכל ככ ביחוד שמאד תקועה ועושה כביכול רושם שלא רוצה את עזרתו. השאלה אם יודע איך לעזור לי??? כשגם הוא חלק מכל "היחד" הזה..., והאי רצון כביכול קשור בהכל. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

היום היא שואלת.בתחילת טיפול. אמרה שלפני שנה זה היה בגדר מדע בדיוני... אודי, אתה מאמין לי שאני לא יודעת על שום דבר.מיוחד שהיה לי. לא זוכרת שעשו לי משו... לא זוכרת כלום. ויצא שכמה אנשי מקצוע שהתייעצתי איתם שאלו אם עברתי משו. אז לא נראה לי.

אתה חושב שאם.אין לי שום זיכונות מתחת ליל 10 זה אומר משהו??? איכשהו היא התחילה לשאול אותי שאלות והיה נראה שזה שונה.. גרם לי לרצות לבוא אלייך להיפנוזה. מי יודע אולי קרה משהו בילדות שלי?! למרות שאני לא זוכרת כלום. זה מעניין אותי רק אם זה יוכל לעזור לי.

בעבר כתבתי כאן כרווקה מבוגרת והלא יאמן ארע למרות הגיל מצאתי בן זוג ונשאתי בשעה טובה ומוצלחת, בגלל הגיל הייתי לחוצה ובס"ד הצלחתי להיכנס להריון. ועכשיו אני בדאגה אדירה איך להביא יצור חסר ישע לעולם כ"כ מורכב ולא פשוט מה תלוי בי שלילדי יהיו חיים טובים ונורמלים, (ולא כמו שאני עברתי) אני דואגת מאד לא להזיק ולגרום סבל, ע"י הבאת חיים האם בהכרח זה סבל? ומה דרוש ממני כדי שחיי ילדי יהיו טובים משלי?

אודי, איך ממלאים את החור השחור הזה? הריקנות היא פנימית מכיוון שבמציאות החיצונית יש לי הכל: משפחה, חברים, עבודה שאני אוהבת. ובכל זאת, חשה ריקנות כזו שמכאיבה לי. לפעמים מרגישה שלא יכולה לנשום מרוב שריק שם בפנים. אודי, יכול להיות שתרופות פסיכיאטריות יכולות להקל על התחושה הנוראית הזו? נטע.

רציתי רק לומר שפעם כשניסיתי להסביר למטפלת מה התרופות עושות אמרתי לה שהנפש שלי מרוצפת בזכוכיות ואי אפשר לנשום בלי שיחתכו. והתרופות שמו מעין פיגומים בינתיים, שכבה כלשהי, ככה שאפשר היה לזוז קצת בזמן שטיטאנו חלק מהזכוכיות (טיטאנו? מילה משונה). ופעם ניסיתי להפסיק והן עדיין היו שם, ואחרי שנתיים הפסקתי שוב והן כבר היו מספיק מפוזרות בשביל שאפשר יהיה להלך שם בשלום. לא יודעת אם הן עושות משהו בפני עצמן, אבל הן מה שאיפשר לי להיות בטיפול בלי שיהיה בלתי נסבל, ואז הטיפול התחיל לסדר יותר באמת. אז מתוך החוויה האישית שלי, אולי הן יוכלו להיות ריפוד התחלתי לבור שלך, כדי שתוכלו לבחון אותו כמו שצריך לפני שתטפלו בו. פלאי הטכנולוגיה או משהו... נעמה.

מניסיון התרופות אינן עוזרות למלא ריקנות, אני התחלתי לחפש את המשמעות עזר יותר למלא את הריק.

הי אודי ותודה על תגובותייך והתייחסותך. לגבי שאלה שאלתית..., אז ברור לי כמובן שהרעיון לפגוש בן אדם ולא אבחנה, עם זאת, כשהיא נמנעת מלהיות על השולחן כ"אישיו"(גם ב"טיפול" הקודם), וכשנאמר גם, שהטיפול\מטפל לא עובדים כביכול, מתוך האבחנה הזו, ואחכ תוך קריאה בכל מיני חומרים, אני מגלה שנאמרו גם לי אותם דברים בכל מיני דוגמאות ,כשאני קוראת הצעות לטיפול במאובחנים שכאלה..., זה בהחלט מבלבל אותי גם מכעיס ולא ברור.ומערער אמון..., ואין לי גם כוח לדוש בזה,להרגיש מטומטמת וקטנה שהוא יושב ומסתכל עליי ושותק, או מנגד להתעלם וכביכול להמשיך הלאה, או לא לדעת בודאות מה שלי ואולי בכלזאת מתערבלת בסרטים,בטפל ולא בעיקר?ומה לא שלי, ואפילו אני גם מרגישה נכון את הדברים,כשזו עובדה לאור מה שקוראת. וזה מערפל.הכל.כולל הריחוק קירבה הזה כל הזמן.(שזה גם כנראה חלק מההפרעה...). אז...?? ועוד שאלה...,למה זה שוב נוגע באותן שאלות נצחיות שלי..,?? שמהן?? (כנראה יש איזה ניתוק אם לא עולה לי...).

הייתי עכשיו אצל עורך דין וסגרנו חוזה בקשר למשמורת. זה נעשה מתוך מחשבה. קשה לי עם זה מאוד אבל האנשים שמטפלים בי חושבים שאין דרך אחרת. יצאתי משם עם רגליים כושלות מרגישה אבודה. זה כמו ללכת לפי המפה למרות שאתה מרגיש שאתה טועה. וזה קשה לי. מאוד. מרגישה מפורקת

זה נכון שאם לא עושים דרמות מרגשות אז לא מתעסקים איתם ואז זורמים יותר? או שעדיף כן לחשוב עליהם כדי שהם יהיו המודעות!?

הי אודי. אתמול כתבתי הודעת המשך לנעמה, והיא כנראה לא הגיעה אליך. אנסה שוב. תוכל לבדוק? כל כתיבה דורשת ממני מאמץ גדול... אבל נדמה לי שרציתי לשלוח את המילים ההן.. נורא קשה לי לתפוס מקום במרחב אני כל הזמן מוחקת ומעלימה, נאבקת, מבטלת, מחזירה... מתחרטת... נעלמת בבליל הקולות שסביבי הופכת לחלק מהם ואינני. אולי רציתי להצטרף למאבק של נעמה להיות איכשהו בכל זאת. אני יודעת/חושבת שיש אפשרות כזו שנוכחות של אחרים תייצר מקום ומרחב למישהו נוסף להיות ולא להפך ואולי זה מה שהייתי רוצה ממך, כי אני מרגישה שוב שכל מה שתכתוב לא יתאים לי. תכתוב משהו? גילת.

אין לי כוחות כבר עברתי ניתוח ליצירת פיסטולה חדשה ביד לפני 6 שבועות..רק שאחד הרופאים התעקש להוציא את הסיכות כנראה טרם הזמן ומאז יש לי חור ביד בגודל כדור פינגפונג... זה כואב ומעצבן..במיוחד לאור העובדה שחוות הדעת של הרופאים כרעג כרגע היא שאצטרך ניתוח נוסף להשתלת עור... נכון חייבים להיות אופטימים וכו.... אבל עיפתי מהמתנות בלי סוף..אני רוצה רק קצת שקט.. אני מותאשת מהתמודדות בלי סוף.... מצטערת על הפסימיות חג שמח..

אני נעשית בלתי נסבלת. לא בחיים שלי, בחיים שלי אני דווקא די בסדר... כאן. (כלומר, אני מקווה שזה פחות נורא מאיך שאני רואה את זה, אבל איך שאני רואה את זה - זה גרוע.) זה קורה לי כשאני מרגישה חשופה מידי. אני הולכת לאיבוד, נעשית אמוציונלית ואומרת כל מיני דברים בכל מיני כיוונים (לא בהכרח קשורים) מבלבלת את עצמי ואת מי שמולי, העיקר למחוק את רגעי החולשה המבישים. אז, אני מצטערת. על שאני מציפה, ולא ברורה, וקצת תוקפנית, וכל השאר... סליחה, באמת.. אני יודעת שלא כיף להיות בצד שסופג את החולשות שלי. (אודי, אתה זוכר כשרק הגעתי לכאן בניק "כלום" ? אז זה היה הרבה יותר גרוע ... אתה חושב שהשתנה משהו? שמת לב? [והנה משתרבב לי כמובן ה"איך את מעיזה לחשוב שמישהו שם לב / זוכר" אבל אני אשאיר את זה ככה בכל אופן..])

הי הייתי היום בראיון עבןדה שהמראיין כל כך התרגש ממני שהוא נתן לי ספר שכתב וכתב לי הקדשה. אני אצטרך לעבור ראיון נוסף בהמשך...... זה התחלה של עבןדה בבריאות הנפש. כמו שסיפרתי כאן בעוד שנה אתחיל ללמוד ועכשיו זה ממקום של ליווי והדרכה בפיקוח של עובדות סוציאליות. זה מרגש כל כך ומפחיד ומבלבל. לא יודעת איפה לשים את עצמי...... בהמשך ארשם לקורס של חמישה חודשים ואקבל גם ליווי אישי...,.. אודי??????? תגיד משהו?????? זה אמיתי?????? הילה

איזה יופי... מאחלת לך שלאט לאט יתרחב המיכל הפנימי ותרגישי שאת יכולה להכיל ולעכל את הטוב.

הילה שמחה בשבילך :))) מלא בהצלחה!!

להיות אני, זה מתיש ומלאה ומיותר. זה לא נגמר. אין לי כח.

התאהבתי במטפלת שלי - מה עושים? אני לא מפסיקה לחשוב עליה, מה היא עושה , עם מי היא נמצאת חולמת שאני מנשקת אותה... והגעתי בגלל בעיות אחרות לגמרי.

אודי, אני לא מחבבת את הפסיכולוג שלי יותר! הוא הכעיס אותי )-: לעומת זאת, אותך אני כן מחבבת. חבל שאתה לא יכול להיות פסיכולוג שלי. נטע.