פורום פסיכולוגיה קלינית

הדיכאון הנוראי מחל להרפות ממני, מאפשר לי לנשום באופן עמוק יותר, משביע ומנחם. יש בי הערכה עצומה על כך שהמטפלת שלי מכילה, ומסתכלת נכוחה אל המפלצות הפנימיות שמזדחלות להן אחוצה. מבלי משים חלה היכרות כנה, נטולת שיפוטיות, ביני לבין הקרביים שלי, הקרביים שתיעבתי מ"קדמת דנא". יש אדם מעניין בפנים. שמחה על הדיאלוג ביננו.

זה באמת כייף לראות את התוצאות כשמתחילים לראות שלא סתם עוברים שבע מדורי גהנום...

איך אפשר לשנוא מישהו מאד ולאהוב מאד? רק אצלי "דפוק" כזה? אין שניה שאני לא חושבת עליה ומשחזרת את מהלך הפגישה ומנתחת כל נשימה שלה. אוףףףףףף

הי, את יודעת קצת קשה עם השם שנתת לעצמך, גולם....אבל אז חשבתי שבעצם גולם זאת תקופה ובעצמך כתבת "תקופה קרובה רחוקה"...אז קחי את זה כתקופה שעוברת ומשם אפשר להפוך לפרפר נהדר, עצמאי שפורש כנפיים ופחות חושב על כל נשימה של המטפלת...יחסי אהבה שנאה? וולקם טו דה קלאב...נראה לי שאין אחד שלא חווה טיפול עם הרגשה של אהבה שנאה ומה לא? מכלול של רגשות...תני לעצמך את החופש להרגיש הכל....זאת תקופה, בהצלחה בתהליך. מיכל

עם הזמן הכל מתמתן. גם לי זה קרה לא פעם:כשכעסתי עליה מאוד היה לי נדמה שאני שונאת אותה עד שהייהו מדברות ומשלימות או עד שהיא הייתה מחזירה לי מייל שהיא מצטערת שנפגעתי וחותמת "באהבה,X" אני חושבת שככה אהבתי את הוראי:תמיד ניסיתי למצוא קשר ולהאמין שהפעם אני יכולה לתת אימון עד ששוב הייתי חוטפת מכות והשפלות.צורך של ילד בהורים הוא קיומי לכן תמיד קיוויתי,ניסיתי,חזרתי לתוך הקשר ותמיד חטפתי.בטיפול הקשר עם הזמן נהיה רגוע יותר.קורה שאני נפגעת או כועסת קצת אבל זה לא משפיע יותר על האמון שלי בה.אני סומכת עליה בעיניים עצומות גם כשהיא לא מושלמת,גם כשיוצא לנו "לריב" קצת,גם כשאני לא מסכימה או כועסת וגם כשהיא לא מבינה אותי.בקיצור,החוויה מוכרת לי.אם הזמן אם לא תוותרי תרגישי שהקשר נהיה חם יותר,מספק,מרגיע ובטוח.את כל הזמן עסוקה בה כי את מפחדת ולא בטוחה.אם בא לך עצה:תעזרי בה כדי להכיל את עצמך כמו שאת ותראי שהדברים משתנים.רק אם מתאים לך לשמוע עצות. שלכן,חלום

שלום ד"ר , בתור אחת שהפסיכולוגיה מעניינת אותה מגיל 0 ומתכננת בעז"ה לטפח את העניין למקצוע ולעסוק בזה.. יוצא לי לתהות קצת הרבה מידי על מהות הטיפול. אני מאמינה ב"בלתי אפשרי" ( במרכאות כי אין בלתי אפשרי) ובשיינויים והשגים מקצה לקצה שהם מנת חלקם של כל אדם. ולא תלויות נסיבות . ולאישו - לאחרונה יצא לי להתקל במקרה מאוד קיצוני של בחורה שלא מודעת לעצמה. הבחורה יציבה ובסך הכל בנאדם סטנרדט לחלוטין בנאדם בריא בקיצור כאילו בחורה מן השורה. אך מהכרות אישית יותר נראה שהבחורה סובלת מליקוי מאוד קיצוני. מאוד. בתפיסה של המציאות ובשיפוט. הדבר מתבטא בכך שכל מה שאומרים לה היא מרגישה מותקפת מפרשת לא נכון דברים שאומרים לה שיחות איתה הן בגדר שיחת חרשים . מרגישה צורך לפרגן לעצמה .. משפטים כמו "שרקו לי .. אני רגילה .. רואים בחורה יפה שורקים" , היא לא יפה, זו דוגמא שנשמעת מפגרת אבל נראה שהערכה עצמית שלה ככ נמוכה שהיא פשוט פיתחה דרך לפרגן לעצמה פירגונים שיש להם בסיס או לא כדי להרגיש טוב. הכאב ראש שלי בעצם התחיל כשהיא התחילה לשתף אותי בבעיות שלה ונאלצתי לנסות לפחות לעזור בעצה טובה. לבחורה יש בעיות לא מאוד רציניות עם החבר שלה , בעיות שכיחות, אך נדמה שכל מה שאני אומרת לה כאילו דיברתי אליה בשפה שהיא לא מכירה ולא למדה אף פעם אני אומרת לה א והיא מחזירה לי במטבעות לא קשורים. היא באמת באמת לא מבינה מה שאני אומרת או מייעצת. זה מקרה של אי מודעות עצמית וסיבבתית הכי קיצוני שנתקלתי בו ודווקא באדם הכי פחות קיצוני. ולמה זה ככ מעניין אותי? החשיפה לסוג בחורה הזאת מאוד מאוד מאוד הפחידה אותי . אפעם לא הייתי במצב שאני לא יכולה לעזור כי פשוט אין עם מי לדבר אין מי ששומע יש מי שמקשיב היא רוצה להקשיב היא חושבת שהיא מקשיבה שהיא מבינה. היא לא. כואב לי הראש מזה. זה כמו תרגיל קשה מאוד במתמטיקה שאני לא מוצאת לו פתרון. איך מעלים מודעות עצמית? איך מטפלים במי שלא מבין מה אומרים לו פשוט לא מבין? האם זה אבוד? מה תעשה אם יגיע אליך מטופל שינהל איתך את השיחה שצריך לנהל , תוך שהוא מרגיש שהוא מבין ועובר טיפול וכשהוא יוצא הוא מרגיש שהוא עבר אחלה טיפול ואתה יודע שהוא לא מבין והטיפול בכלל לא נעשה . כי שום דבר מהמסרים שרצית להעביר לא עבר. לא כי לא העברת את זה כמו שצריך . אלא כי הוא לא קולט. המטופל. כי הוא במצב כזה כזה חמור של הערכה עצמית נמוכה . קיצוני נדיר. שהוא כיסה עליה בחוסר מודעות כזה חריג שמונע אליו את הגישה. או במילים אחרונות ואחרות- יש חולה שלא רוצה להכיר במחלה שלו ולקחת כדור שזו סוגיה בפני עצמה אבל מה עם טיפוס של חולה שמכיר במחלתו ובצורך לקחת כדור , "לוקח כדור" , ורק חושב שהוא בולע אותו, אבל כל העולם רואה שהוא החליק אותו החוצה, כל העולם חוץ ממנו.

אמנם אינני הדר' אבל מנסיוני אני יכולה לומר לך שתובנות, הגברת המודעות עצמית ושינויים אישיותיים בד"כ אינם מתרחשים מרגע לרגע אלא לוקחים זמן גם בטיפול וגם בחיים בכלל. לעתים זה תהליך של שנים. טיפול נפשי זה לא כמו לקבל גלולה לפי נוסחא אחת לכולם ממישהו לבלוע ולחכות שהגוף יגיב...זה יותר כמו לרקוח את תרופה האישית בעצמך והטיפול הוא המעבדה...

היי, תסלחי לי אבל מה שכתבת קצת קומם אותי...אם את מתכננת להיות פסיכולוגית נראה לי שאת בכלל לא בכיוון, האם היא רוצה עצה? עזרה? לא נראה לי, כל העולם ואשתו מייעצים לאחרים, אנשים באים לפסיכולוג דבר ראשון לאמפתיה למקום שיבין אותם, פסיכולוג לא אומר את דעתו ונותן עצות, הוא משקף לאדם את מה שהוא רואה והאדם יכול להחליט על עצמו...היא שתפה אותך? יופי, כנראה היא הייתה צריכה אוזן קשבת, אי אפשר "לשנות" אנשים, השינוי האמיתי יכול להגיע רק אם האדם רוצה בך ומכיר בכך. אם זה מפריע לך , תתרחקי ממנה את לא חייבת להיות חברה שלה...רצתה הקשבה בסדר את לא חייבת לתקן את כל העולם, אם יהיה מטופל כזה אז גם תתייחסי אליו ככה? תגידי שהוא לא יפה...מה זה לא יפה? ואם היא חושבת שהיא יפה למה להרוס לה? ומאיפה החלטת שהיא מקרה קיצוני של מודעות עצמית נמוכה? פסיכולוגים כל כך נמנעים מלתת הגדרות לאנשים....לא כל אדם שמשתפים אותו הולך להיות פסיכולוג, זה מקצוע קשה ותובעני ודורש המון כוחות נפשיים והרבה מאוד אמפתיה...ואם קשה לך אז תבחרי מקצוע אחר. סליחה על ההערות אבל אותי קוממה דרך התייחסותך לחברתך. מיכל

עכשיו אני בתקופה הרחוקה ביחסים ביננו אומנם אנחנו נפגשות כל שבוע אבל כל כך לא בא לי לשתף אותה , היא השתנתה לי. היא כבר לא מי שחשבתי שהיא עבורי. :(

הי,יקרה רק אם זה מתאים לך. שלכן,חלום?

היי, אני מזדהה איתך. נראה לי שלפעמים זווית הראיה שלנו משתנה, ואז אנחנו בוחרות להתמקד בחלקים אחרים ו-"פחות טובים" . גם לי זה קורה (והרבה). אני משנה את דעתי עליה כל יומיים בערך :-) וכשזה קורה, אני מנסה להיזכר בחלקים "הטובים" שלה. ובכמה היא משתדלת בשבילי, ומנסה לעזור לי. ואז אני קצת נרגעת..עד ליומיים הבאים :-)

אני שונאת להרחיק את הפגישות....שונאת!!!!!! והיא אמרה דווקא שלא להרחיק. אבל חייבת! איך אפשר להרחיק את הפגישות לא ברמה דרסטית ולא בכך שאהיה מוטרדת מזה? אולי....... אני תלויה? ואז.....?! אעבוד על עניין התלות.

מדוע את רוצה להרחיק כשהיא אמרה שלא?

מה ז"א להרחיק? לדחות פגישה, לבטל? לא הבנתי. את רוצה להרחיק וחושבת שזה לא טוב, והיא גם חושבת שלא. תנסי להסביר, אם מתאים לך.

איזה כיף לשמוע ממך! חיכיתי שתעלה את ההודעות בהתחלה. אמנם לא כתבתי, אבל מרגישה אותך דרך זה. מקווה שאתה נהנה ושטוב לך שם. בטח מעריצים אותך (: מחכה לך כאן שתחזור...

שלום, המטפלת אמרה לי שאני "אתגר טיפולי" עבורה האם זה לא קצת מעליב? ואולי קצת מתנשא?

שלום לך, היא שתפה אותך במשהו שהיא מרגישה לגביך, אולי תשתפי אותה גם במה שאת מרגישה או חושבת על דבריה. ד"א גם לי נאמר משהוא כזה די בתחילת הדרך וגם אני כמוך קצת נעלבתי.

גם אני "הוחמאתי" בתואר אתגר טיפולי, השאלה עכשיו נשאר לראות איך מתמודדים עם אתגר שכמונו.

אני דווקא הייתי שמחה. יודעת על מה זה יושב אצלי ולכן זו לא מחשבה טובה בשבילי.

אם מבקשים הנחה של תשלום הפגישה..זה אומר שהמטפל יתן איכות פחות טוב של הפגישה?....תודה

ממש לא אומר שהטיפול פחות טוב, לי יש הנחה והטיפול מעולה...מאוד עוזר לי והיא ממש קשובה ואמפתית ויותר מכך מוכנה לתת מעצמה הרבה, אל תפחדי לבקש ואולי גם להעלות את החששות...מיכל

למה את חושבת שזה יהיה פחות טוב? האמת שאני מבינה את המחשבה שלך. שתי המטפלות שלי קצת הציעו לי ודיברו על זה. אני בטוחה שזה לא היה גורם לכך. מצד שני אני גם בטוחה שזה היה מטריד אותי כמוך. למה שלא תדברי איתה על זה?!

שלום, מבקש המלצות על פסיכולוגים (למבוגרים) בתל אביב(והסביבה), שעובדים דרך קופ"ח לאומית. תודה

שהנסיעה הזו שלך אודי, היא ניסיון עבורנו הקבועות...וקצת להגשים לך משאלות שנעזר זו בזו :), קצת לומר לנו התרגלתן למשהו והחיים הם לא רק קביעות ועקביות, תמיד יש הפתעות, דברים לא צפויים, צבעוניות בחיים....הלוואי שארגיש צבעונית ושאקבל גם שינויים ביתר קלות...החלטתי גם להיות פחות תלותית במטפלת, קצת פחות לחכות למה שהיא תאמר ולא ליצור קשר בין פגישות, תמיד היא רצתה שזה יבוא ממני ולא בתור הצבת גבול ברורה...מעניין, מה דעתכן על התקופה המוזרה שנוצרת בפורם?

אני קצת מתלבטת... נניח כשהמטפלת שלי בחופש אז היא בחופש. יש איזו שהיא אפשרות לפעמים לדבר איתה. בפעם האחרונה לא היה. נאלצתי להסתדר, נכון שהיא השאריה לי מכתבים שקצת עזרו. תוהה לגבי המצב עכשיו כאן, אני מרגישה כביכול שאולי אם אודי לא כאן אין לי מה לחפש כל כך. אפילו עכשיו שיש לי משו שרציתי לכתוב אני לא אכתוב כרנאה כי אודי לא כאן ואני יודעת שהוא לא זמין, וגם אם קצת כן אני לא רוצה להתאכזב, אז אחכה עד לשני לפגישה הבאה שלנו. חשבתי שאולי אודי ישמח אם נכתוב ונענה אחת לשניה.. אבל לי מרגיש יותר נכון פשוט לחכות לו. אולי טוב אולי לא, לא יודעת.. אני כן נכנסת כי חשוב לי לראות, חשוב לי לראות את אודי ועצם העלאת ההודעות עוזרת לי. נראה לי שאני קצת מבולבלת... מקווה שהצלחת להבין משהו מדבריי

אבל מעניין שהמטפלת שלי תמיד עודדה ומעודדת אותי לעדכן אותה מה שלומי במייל בין הפגישות.אז יוצא שפעם פעמיים בשבוע אני שולחת לה מייל קצר והיא מגיבה לי במשפט שתיים.אני רגילה שהיא נמצאת ואין לי מטרה לא לצור קשר בין הפגישות.פעם היה לי נורא קשה לחכות שהיא תענה.היום זה רגוע יותר בדרך כלל.בקיצור,האופציה הזות עושה לי טוב. אם אני זקוקה לדבר עם מישהו כאן ועכשיו אז יש לי כמה אופציות(תלוי על מה מדובר((-: או שאני כותבת. לא יודעת אם זה היה מעניין. סתם שיתפתי. שלכן,חלום

אני מתגעגעת אליך המון המון המון קשה לי שאתה לא כאן:| כתבתי למיכל למימה ולבננה וזה לא עלה...... כנראה לא נקלט הגוף שלי היום מאותת לי שהוא עייף התעוררתי עם חרדה.עוד יום עמוס לפניי....... איך משכנעים את הגוף להמשיך את היום? למרות העייפות והחרדה? הילה

אני חושבת שאת אלופה בלשכנע את הגוף או בכלל את עצמך, יש בך כוחות יוצאים מהכלל והוכחת לנו לא פעם שאת גיבורה אמיתית, אנחנו כאן בינתיים, אודי מעלה הודעות וזה שונה אבל בסדר...גם אני מתגעגעת. ואודי כזכור אוהב געגועים :) סימן שנוצר אצלנו קשר, אוהבת, מיכל

היי, אני בת 22, בטיפול כבר שנתיים אצל פסיכולוג מקסים!! שמתי לב שאני מתאמצת יותר מבדרך כלל להראות יפה לקראת הטיפול, אם אני הולכת למספרה באותו שבוע למשל, אני דואגת שזה ייצא ביום שקרוב לפגישה שלי עם המטפל. ואם אפשרי אני קובעת פגישות לפני יציאות עם חברים, כדי שיהיה לי "תירוץ" להיראות יפה. זה קצת מביך אותי להודות בזה, ואני תוהה האם זה קורה רק לי. זה מוזר, כי אני לא רוצה לפתות אותו, אבל חשוב לי להיראות במיטבי כשאני בסביבתו. אין מצב שאני מעלה את זה בטיפול בנינו, כי זה מביך מדי. אני בעצם שואלת האם זו תופעה מוכרה, ולמה זה קורה? תודה.

אני יכולה לספר לך שבתחילת הטיפול שלי הייתי מתקלחת ומתאפרת לקראת כל מפגש ובכלל המטפלת שלי אישה :), הסיבה שלי הייתה שתראה שאני בסדר, כאילו, "תראי אני לא בדיכאון" רק צריכה קצת עידוד....אחר כך איכשהו זה עלה בשיחות והפסקתי להתקלח לפני והייתי אומרת "סליחה, באתי מהעבודה, לא הספקתי להסתדר..." אחר כך שוחחנו על הצורך הזה של להיות כל כך מסודרת לידה והיום לא משנה כיצד אגיע, אני באה כמו שאני ואיך שאני וראיתי שהיא מקבלת אותי בכל מצב, זה היה לי חשוב....כנראה שפחדתי מדחייה ועוד סיבות, מציעה לך לבדוק עם עצמך מאיפה הצורך הזה להראות טוב מגיע, אם את אומרת שזה לא קטע של התאהבות וגם אם זה כן אהבה אליו זה גם בסדר, הכל מותר להרגיש בטיפול ועל רגשות עובדים, זאת הכוונה...בהצלחה, מיכל

הרי את לא תבואי "מוזנחת" לפגישה עם אדם שחשוב לך. נגיד בבית אני יכולה להיות בלי איפור,לפגישה בלי איפור ובמטפחת של בית לא מתאים לי לבוא.וגם המטפלת שלי אישה.הרי היא גם לא בא לפגישה בחלוק((-: ונעלי בית.גם לי חשוב להראות טוב בפגישה.אגיד לך עוד משהו מצחיק קצת,אני אוהבת את הבושם שלה.הוא מרגיע אותי ללא מילים.ניסיתי למצוא כזה ולא מצאתי.אני מתפדחת לשאול אותה באיזה בושם היא משתמשת,כמובן.((-: יש בזה משהו,היא הרבה אמרה לי שאני נראת טוב ויש לי עיניים יפות וחיוך כובש.איכשהו מתוך הקשר הזה למדדתי לאהוב את עצמי כאישה ולהנות מנשיות שלי.בקיצור,ההתנהגות שלך נשמעת לי שיא הנורמלית. שלכן,חלום

אז באתי...אבל גם פה עצוב כי עוד לא העלית הודעות ובקשת שנשמור...שומם הפורם, קצת בחרבה...איך נגיב אחת לשנייה אם לך לא יהיה זמן להעלות הודעות?...אולי מחר, אולי מחרתיים... האי ודאות מקשה מעט במיוחד אחרי תקופה ארוכה של עקביות...מצטערת שהעכרתי את האווירה :( עצוב לי היום.." היום השיר שלי עצוב"...ואני כל כך מנסה שלא לדווח למטפלת עליי בין הפגישות לעיתים זה נהיה ממש קשה...אמממ. ..מקווה לפחות שאתה נהנה...מ.

את צודקת. קצת עצוב, אבל אודי יחזור. גם אני חשבתי אולי נהיה ביחד ואודי ישמח. את יודעת מה שמתי לב, שהיום יום שלישי ואודי העלה הודעות. שמת לב? קצת מוזר לי אבל מנסה להתגבר. כשאודי יחזור אני מניחה שנחזור לימים שלנו ויהיה לי יותר קל.

נכון...שמתי לב שהעלה אחרי שכתבתי וזה קצת עזר, העקביות השתנתה...מעניין עד כמה העקביות הזו חשובה בעניי ומדוע? כמו בחינוך :) תודה חנה שאת כאן.

הי מיכל נכון שאת גננת? אז הנה בשבילך...http://www.youtube.com/watch?v=5WCI9Gjd1qg

העלית בי חיוך, ונכון שאני גננת...איזה שיר מקסים :)תודה.

שלום אחרי שנים של דיכאון ודיסתימיה שטופלו בתרופות שונות ללא פיתרון ממשי החלטתי לאזור אומץ וללכת לטיפול פסיכותרפי. הבעיה שאני מרגיש שזה לא נותן כלום, שהמטפל לא מדבר יותר מידיי ואם כן אז לא מחדש לי משהו ולא מציע פתרונות יותר מידיי יצירתיים. ישנן פגישות שהשתיקה מרובה... הוא טוען שהשתיקה היא המקום בו האמת שלי מגיעה ואני מציג את הריקנות שאני מרגיש. כל כך הרבה כסף להוציא על שתיקה? האם זה הגיוני שאין למטפל הרבה מה לומר? וכל דבר זה אולי ואולי מבחינתו? תודה לעונים.

יכולה לומר שאני הרבה שותקת. אולי היום קצת פחות ממה שהיה בהתחלה. גם היא שותקת לפעמים. אם רוצה שהיא תגיד משהו אז אני אורמת לה שאני רוצה שהיא תגיד או שואלת אותה מה היא חושבת. נכון שלא תמיד עונה. וכן, זה הטיפול שלך ואני מאמינה במטפלים שידועים מה הם עושים. לפחות בשלי ואם טוב לך הייתי מנסה להמשיך. לי זה לקח זמן, היום יכולה לומר שטוב לי מאוד איתה.

נראה לי שהוא מנסה להיות איתך או לחוות איתך את הדיכאון שאתה מביא מלבד זאת בטיפול העיקר הוא זה מה שיש "לך" לומר. ולכן בסה"כ נראה לי שזה הגיוני.

על הכלבה הקלינית שפגעה בי. פולש לי שוב ושוב לתודעה. פסיכולוגים הזיקו לי!!!!! הזיקו לי!!!!!!!!! פסיכולוגים איפה האחריות שלכם לתיקון???? פסיכולוגים איפה מי שאמור להגן על מטופלים מפני הנזקים שלכם? היא הזיקה לי! הגבולות שלה היו יותר חשובים מהתיקון של הנפש שלי. היא התיחסה באופנים צבועים ופוגעניים. היא ביזתה והשפילה אותי כי היא טיפלה בי בלי לב! היא חייכה לי מול המצוקות. אני שונאת אותה והיא אפילו לא הרשתה לצרוח עד הסוף כמה שאני שונאת אותה. לפרוק את כל הזעם. עד שהיא תמות. היא לא התנצלה. היא לא לקחה אחריות. היא השאירה אותי לבד ולא הבינה מה קורה ואיך להתנהל כדי באמת לשרת את טובתי ובסוף ברוב חוצפתה גם האשימה אותי. שאני באתי, שאני זאת שנשארתי, שיש מטופלים אחרים שמגיבים אחרת. חוצפנית גנדרנית שהשקיעה יותר בלבוש והופעה שלה בפגישות מאשר הבנת רגשותי ובחירת התייחסויות מותאמות ממקום אנושי עם לב למה זה לא מפסיק להשתחזר לי במחשבות הזעם הזה? פסיכולוגים עשו לי נזק!!!!!! אף אחד לא מוודא שהיא תתן דין וחשבון אני רוצה לשמוע את הזונה המתנשאת הזאת אומרת : "טעיתי. אני מתנצלת". אני רוצה לא לשמוע את המילים אלא להרגיש את הכוונה שלהן בלב שלי. שהיא מבינה ומרגישה את הכאב והזעם שלי והתחושות הקשות שעברתי שם. זונה רובוטית חסרת לב. "פסיכולוגית בכירה". סמכות בתחת שלי. בא לי לרמוס לה את הגבולות ואותה ביחד איתם. הגבולות לא היו יותר חשובות מהכל!! אופי התייחסויות כן!! ובזה היא נכשלה ככ. למה המח שלי לא מסוגל לשכוח ונזכר שוב ושוב בזעם הזה? החיים דופקים לי בדלת ואני רוצה לפתוח ולחיות אותם אבל במקום להצליח באופן מלא להיות פנויה להם חצי מח נחטף לי רגשית עם השתחזרות הזעם הזה על פגיעות שחוויתי. ומה זה משנה אם המקור היה בטיפול הוא בכלל בעבר יותר מוקדם? מה זה משנה??? באתי לטיפול שיעזרו לי להיות ביותר טוב ולקדם, לרפא לתקן. לא רק שישחזרו יבזו ויעצבנו. נמאס לי שמתבזבזות לי אנרגיות על זה! אפילו אם אפשר לתבוע את התחת של הבת זונה הזאת. הייתי לוקחת את כל ההודעות שרשמתי פה אי פעם ומראה לעורך דין כהוכחה איך נראית התודעה שלי אחרי טיפול לא שוב. כמה זעם ו'פלאשבקים'. בת זונה! לכל הפחות שתתנצל מהלב הדפוק שלה. שאני ארגיש פעם אחת את הלב שלה מרגיש אותי ולא רק את הפה האנליטי שלה מפיק מילים שנשמעות 'נכון' אבל כל ההוויה שלה משדרת כמה היא סולדת נרתעת אדישה ורעה. למה אני זוכרת את זה ככה ולא אחרת? למה היא לא תיקנה בשבילי את הזכרון? בגלל הגבולות המזויינים שלה לא יכולתי לבוא לעוד פגישות. היא דרשה ממני לעמוד בגבולות שלא יכולתי לעמוד בהם. היא מטומטמת. היא מטומטמת קלינית בכירה שאין לי שום דרך לגרום לה לשאת בדין כלשהו על הטמטום. נהנית מכל העולמות. לקחה את כספי ונגמר. שום מחוייבות מצידה. גלגלה את האחריות ממנה והלאה. בא לי לצרוח עליה 'תתנצלי'. לא מבינה למה המח שלי לא מצליח לשכוח כבר ולעבור לחיות את החיים באופן מלא בלי כל המשקעים. בגלל שזה ככה בא לי שהיא תמות עוד יותר! מישהו מוכן לקחת אחריות פה? פסיכולוגים הם היפקרות! כל כך הרבה שנאה יש בי :( שבאתי לטיפול הייתי תמימה ורציתי דברים טובים. גם עכשיו אני רק רוצה דברים טובים. למה המח שלי מטונף בכל התוקפנות ושליליות הזאת? מתי יגמר סופית וימותו כבר כל הזכרונות ואני אשכח מכל זה ואחייה חיים של כאן ועכשיו ואצבור מהם זכרונות חדשים וטובים ולא יהיו משקעים יותר וזהו. זהו! אדע שבאמת, אבל באמת עברתי הלאה, באופו מלא. בלי הגרורות שליליות ותוקפנות האלה במח שמלוות אותי שם בקרע כמו צל תוך כדי חיי היומיום .

הי מימה, את לא בטיפול? ממש קשה לי לראות את הודעותייך החוזרות. לא בגלל אלא בשבילך. הייתי רוצה שתצליחי להמשיך...

הי מימה למה את לא מרפה? אולי תשאלי את עצמך מה זה נותן לך, את כאילו לא מאפשרת לעצמך ריפוי, חוזרת שוב ושוב לפצע. לי מהצד נראה (אולי סתם נדמה לי, אני באמת לא מתיימרת) שלפני שהגעת לטיפול לא חשת רגשות בצורה כל כך עוצמתית והרגש הזה למרות שהוא כואב ושלילי יש בו חיוניות. וגם אולי את צריכה להיות מובנת כלפי הפסיכולוגית, בצורה מכובדת אני מתכוונת, כאילו בקטע תקשורתי של להעביר את התחושות והמחשבות שלך אולי אם תעשי את זה היא תתנצל, זה לא יהיה הגשמה של הפנטסיות ההרסניות אבל מבחינתך תרגישי פחות חסרת אונים ודפוקה.

למה הפורום בשקט טוטאלי? כי אודי לא נמצא? להפך הוא מאד ישמח כשיראה שאתם עומדים על רגליכם ושמחים ויודעים להתמודד בלי עזרה ובלי תלות.....נכון אודי?..... תחשבו חיובי......

בכל מקרה כשכתבת את ההודעה אודי עוד לא העלה את ההודעות שהיו לפנייך. אני נכנסתי כל יום כדי לראות מתי אודי בא, רציתי לשמוע אותו לדעת שהוא כאן. דווקא אני חושבת שאולי לי לא טוב להיות כאן וזו הזדמנות קצת להיות פחות. יהיה לי קשה לעזוב וזה לא יקרה כ"כ מהר...אם בכלל

אודי...למה לא התייחסת?? טוב...,לא יודעת מה הסיבה , אבל חיכיתי לתגובותייך.ביחוד שעכשיו גם לא תיהיה תקופה. בכלאופן נסיעה טובה ופורייה והרבה הצלחה.

היי, התעצבתי לראות את הודעתך. לא ראיתי הודעה אדומה שלך. יכול להיות שזו הודעה שאחרות הגיבו לך והוא לא. רק רציתי שתדעי.

בכתה כל הפגישה. הרגישה לגמרי חסומה רגשית. היה מאד קשה וחיכתה שתאמר לה משפטים רכים ואוהבים.....היה לה קשה תיכננה לומר לה דברים אחרים וממה היא מוצפת אבל נחסמה כל כך.....כמה דמעות היו שם.....

אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. לקחת קורס. אבל יש מן פחד כזה ונלחצת מבניינים של קמפוסים וספריות. אם רק היית יכולה ללוות אותי. להחזיק לי את היד עד הכניסה. ואמרתי את המשאלה הזאת בקול רם ותקווה בלב שאולי באמת אפשר? זה לא הרבה לבקש תמורת כמה מאות שקלים שמשלמים. המטומטמת הקלינית הבכירה לא אמרה כלום אלא רק הסתכלה עלי במן מבט כזה שמשדר לי שמשהו במשאלה שלי לא במקום ולא מתאים, בלי מילים, רק מבט כזה, שגרם לי לקחת צעד לאחור עם המשאלה ולהבין ש'לא' . אבל אפילו לא הייתי מודעת לכך שלמעשה אני מבטאת פה רמות מאוד גבוהות של חרדה לחקירת הסביבה. שזה צורך לגיטימי של ילד בן 3-4 אולי שיחזיקו לו את היד ולא של בחורה שמתקרבת לסוף שנות העשרים.. אז עוד לא ידעתי את זה. חשבתי שהבקשה שלי לגיטימית וביקשתי כי רציתי להתקדם בחיים ולחפש לעצמי תמיכה שתעזור בכך. הסתומה הקלינית הבכירה לא הסבירה לי כלום. היא רק שתקה והביטה בי במבט כזה ש'נרתע' מעצם השאלה. לא דיברה. לא הסבירה לי כלום.

הלכתי לאוניברסיטה ועשיתי כמה קורסים. בכולם קיבלתי ציון מעל 90 אגב.. הבעיה שאני כבר לא יודעת אם זה באמת היעוד שלי בחיים ואני כבר מעל גיל 30 ומרגישה שלא נשאר זמן להכל ובטח לא למסלול לימודים כזה ארוך. אני כבר לא יודעת מה נכון. כבר לא יודעת מה אני רוצה ( חוץ מלחנוק אותה אולי.. ) . הלוואי וידעתי בלב שלם מה אני רוצה. אני צריכה לירות באפלה עם הבחירות שלי בחיים וזה קשה. כנראה שפסיכולוגית בעצמי כבר לא אהיה. גם ככה התאכזבתי מאיך שהדברים בשטח נראים. וכן מלא פערים היו שם. הדבר הכי לא נכון לעשות כשיש פערים זה להתנשא. תמסור לקולגות שלך. מסתבר שזה לא ברור לכולם.

שלום, אני כותבת כאן כי אני דואגת לחברה טובה. מדובר בבחורה בת 21, אינטליגנטית, חכמה ומיוחדת. הבעיה מתחילה בהערכה עצמית נמוכה (אין לי אפילו מילה לזה), באמת לא ראיתי דברים כאלה. אם משהו לא מצליח לה, היא נכנסת למחשבות בהן היא רואה עצמה כלא-יוצלחית, כאחת שלא תגיע לכלום בחיים. בשירותה הצבאי הדיחו אותה מקורס קצינים על טעות שעשתה (באמת לא משהו גדול, אי אפשר להגיד עליה שהיא בעייתית או לא ממושמעת) והעניין הזה רודף אותה בכל דבר שהיא עושה. כשהיא הייתה נכנסת לדיכאון רגעי כזה, היא הייתה גם מספרת שהיא שורטת את עצמה (אני הבנתי שזאת "הענשה עצמית" בזמן רחמים עצמאיים). עכשיו לעניין- שתינו משוחררות כבר שנה ושומרות על קשר טוב. כשאנחנו נפגשות עכשיו, אני שמה לב יותר מבעבר שיש לה אופי קמצני- דבר שאני סולדת ממנו באופן אישי. לא חסר לה או להוריה כסף. מסיפורים שלה- אבא שלה נורא דומה לה באופי- לשניהם יש את עניין הקמצנות, סיגוף והלקאה העצמית בכל "כישלון" של מעשיהם. אני לא יודעת איך להוציא אותה מזה, איך להתקרב ולנסות להראות לה שהיא פוגעת בעצמה ואפילו מרחיקה מעצמה אנשים. אני לא נהנית יותר בחברתה כשמדובר בבילוי שמצריך הוצאה כספית כלשהי. אני יודעת שעל זה לא בונים חברות, אבל מאוד קשה לי לקבל אותה ככה. אני מניחה שנגמרה לי הסבלנות. עוד חברה שלנו סיפרה לי שהיא התחילה שוב לשרוט את עצמה.. הלוואי שהיא הייתה הולכת לפסיכולוג, אבל כמובן שהיא לא תוציא על זה את כספה. מתנצלת על החפירות, כנראה הייתי צריכה לכתוב את זה -איפשהו- תודה

ובהצלחה רבה בכנס. סומכת עליך שתעשה חיל. אודי היקר - אתגעגע. חסרונך, אף אם חלקי, יורגש. חג שמח! שלך, סוריקטה

שלום אודי, לא הבנתי מתשובתך - האם אתה מאמין בקיומם של זיכרונות מודחקים? אחדד את שאלתי - האם יכול להיות שבן אדם עבר טראומה, הדחיק את הטראומה וזיכרונות עולים וצפים כעבור מספר שנים? אני אשתף במשהו אישי - אחותי אשר גדולה ממני בשנתיים סיפרה לי לפני חצי שנה ששכן שלנו היה נוגע בה במקלט של הבניין (הוא לא בן אדם מוזר או חולה. בן אדם נורמלי לגמרי. רואה חשבון "חנון" כזה. איש משפחה). היא סיפרה לי שגם בי הוא נגע מספר פעמים. האמת - אני מאוד מתקשה להאמין.... שאלתי אותה, מדוע היא לא שיתפה אותי בכך קודם, והיא ענתה שהיא פשוט לא זכרה עד שלפני כשנה היה לה פלשבק או משהו כזה. אחותי היא טיפוס אמין מאוד אבל אני מתקשה להאמין שלא הייתי זוכרת משהו כזה. אודי, מה אתה אומר? נסיעה טובה! דנית

אתה עוד בכלל תספיק לראות את זה?! אודי, חלמתי הלילה שבמהלך הפגישה שלנו יש מישהי נוספת, אחת שבאה לצפות ואני דווקא אוהבת את זה. כן, עוד מחשבה דפוקה שלי כי אני רוצה שזו שצופה בי תראה שהחיים שלי דפוקים.

היי אודי, שוב אני. לפני החופש אני מייצרת לך המון עבודה (; כשענית לליליפוט, ישר חשבתי על הפרק של "בטיפול" שבו ראובן "נוטש" את כורסת המטפל שלו ועובר לשבת ליד איילת זורר. אני זוכרת כמה חרדה זה עורר בי. הבטן שלי התהפכה באותו הרגע. בכל פעם, כשמתחילות "פנטזיות" ורצון שהמטפל שלי יהפוך לחבר או בן זוג, אני נזכרת בפרק הזה, ומבינה שאני לא רוצה מאהב, אח, חבר... רוצה אותו בדיוק כפי שהוא ורוצה את הקשר בדיוק כמו שהוא. זה הכי טוב, מתאים ומדויק. ואתה יודע אודי, קשר מטפל - מטופל הוא קשר כל כך מיוחד. אין דומה ושני לו. אתה מסכים איתי??? שתהיה לך נסיעה טובה. תחזור אלינו מלא כוחות. נטע.

אודי, אתה תהיה חסר לי מאוד )-: שאלת למה אני "חופרת" וחשבתי על זה הרבה. אני חושבת שבמקום מסוים אני מרגישה לא ראויה לקשר איתו. אני מרגישה נטע קטנה ורעה. נטע מלוכלכת שהורסת כל דבר טוב. אני חוששת שבשלב מסוים הוא "יגלה" את זה וינטוש אותי. אודי - עצוב לי. עצוב לי מאוד. נטע.

אודי. לפעמים קורה שאדם משקר בשביל לקבל תדומת לב ויחס אוהב. הוא לא באמת מתכוון לשקר הוא אומר אחר כך לאחרים שהוא מצטער שאמר לא את האמת. והכל בשביל לקבל איזה שהוא יחס שרוצה. ממילא מקבל יחס. איך ניתן לעזור לו? שלא יקבל יחס על דרך שלילית? יש לזכור שהאדם הזה כבר בגיל 20 עם עצמאות משלו והבנה משלו. חבל שבנה לעצמו מן מודל שכזה....

עלו לי מחשבות אז חשבתי להעלות לסיעור מוחין שכזה, לראות מה יש לך לומר. אולי למצוא את הפעמים שאפשר להעניק לו יחס חיובי ולהדגיש ולחזק אותן? לבנות "זיכרון שריר" לדרכים האלה? וכמו שאמרת, לראות בשקרים דרך להשגת תשומת לב, דבר שמעיד על צורך ולא על אופי או תכונה שלילית כלשהי, ואז גם לא להתייחס אליהם יותר מידי. מה את אומרת? (וסליחה שהתערבתי אם לא מתאים, התחברתי לזה וזה העסיק אותי פתאום באופן כללי כנקודה חשובה לחיים) נעמה.

הוא אמר שהוא יילחם ויתעקש עליי עד שהוא יצליח להגיע אליי שהוא מתנצל קשה לי אודי זה כל כך מטלטל וכואב.כל כך. למה??????? למה כואב כל כך?????? אמרתי לו שאין איפה להתחבא והוא אמר שנכון שאין לאן אני יודעת שהוא לא מתכוון הכל כל כך כואב

אודי הי, מחר בבוקר אנחנו מתראים בפעם האחרונה לפני נסיעתך לכנס בחו"ל. נכון ? אז, ראשית, רוצה לאחל לך נסיעה טובה ומוצלחת,תכייף ותמלא את המצברים שלך.. אודי, מה דעתך ? בכדי שלא תשאר שם לבד לגמרי.. בכל בוקר בשעה 8:00 (לפי שעון ישראל) ניצור ביננו קשר טלפתי ונשלח ברכת בוקר טוב ואיחול ליום רך,מואר,עוטף ומלטף... מסכים אודי ? מחזיקה את היד שלך שלא תשאר שם לבד לגמרי.. איתך ושלך מקרוב-במבי.

זה קשה. אתה יודע? אני/אנחנו רגילה שאתה כאן במזנים מוגדרים מראש ועכשיו לא תהיה כ"כ. כתבת שתעלה ותשתדל מדי פעם להגיב. אתה יודע מה עלה לי לראש? שאם אגיד משהו ואתה לא תגיב וכן יצא תשגיב לאחרות אני איעלב... אולי אשתדל לא להיות כאן ככ הרבה. ושוב החגים האלו, רק שבוע הבא ניפגש. קשה. אני צריכה אותה. אודי הבאתי שני אלבומים מהבית. התחלתי לומר משהו על משו שהיה בפגישה האחרונה שלנו ודיברנו על מה שאני זוכרת כשהייתי קטנה. בקיצור, היא אמרה משהו אם זה קשור לילדות שלי. וברגע שאמרה את המילה: ילדות, היה לי מאוד לא נעים. הלב שלי התחיל לדפוק מהר. זהו. רק רציתי שתדע. עכשיו אני רוצה אותה. ועוד שבוע זה הרבה זמן. יותר מדי זמן. ומחר חג ועוד פעם שבת וגם זה קשה. אני חושבת שעם כל הקושי וברור שאני רוצה חופש, שגרה יחסית טובה לי (לא רק בטיפול כמובן).

רוצה למלא את מחשכי ליבך, לכסות את החור שנוצר בין החדרים, ערבוב של חמצן נקי ומזוהם, זורם בתוך ערפילי צערך. חום וקור, אור וחושך בתוכך, זקוקה לחמצן הנקי, המסונן, מה מתחולל בתוך ליבך? מנסה לגבור על בדידותך. מה תבקש נפשך הנודדת? מה תבקש נפשך הסוערת? על מה עוד בתוכך את עובדת? על רוחות רעות... בכעס גוברת.... לעטוף בעטיפה רכה את הלב, לרכך במילים, לכסות בצלילים, לחסום את החור, למלא את הכאב להחליף את הצער ברגש נעים. כילדה בכלא של מילים מוצאת את עצמי לעיתים כילדה בכלא של מילים..... מנסה למצוא את שביל הצליל הנכון, מנסה לכוון מיתרים קרועים, לאחות את השברים... בתוך מחשכים, בין החדרים, פוסעת חרש ללא אומר וצלילים, מחפשת את האוויר לנשימה, את הרוח הקלה של הסתיו מה נותר לי עכשיו? כילדה בכלא של מילים, לא תדע, לא תוכל להפנים, איך פעם היא הייתה שבויה, בכתיבה של מילה בודדה.... חיים ומוות ביד הלשון, לעיתים תעדיף פשוט לישון, לא לחשוב, לא להבין, לא לכתוב ולא להאזין... כילדה בכלא של מילים, מה תאמר? מה תכתוב? נאטמת בשדה המשפטים, לעיתים שותקת במכאוב...

לפעמים קורה שאדם במצב רוח ממש טוב ואחרי כמה דקות הוא במצב רוח דפוק ממש.....ובוכה. למה זה קורה? זה נקרא שהוא לא מאוזן רגשית? או שלא יודע לאזן עדיין את הרגשות שלו? או רגיש מאד? מה זה אומר?

...יהיה טוב.

שואלת עצמי...,אם הקשר היה לגמרי דו סיטרי וסימטרי ...,אם זה היה עדיף מבחינתי?ולא נראה לי שהיה עדיף.היה מן הסתם גם מעורר ומעלה לא מעט חרדה.ולפעמים ,זה באמת מבלבל אותי.ולא לגמרי ברור לי מה קורה. וכל זה מאד מעסיק אותי.מאד קשה לי. זה לא הגיוני.ברור. ולא שחור לבן שכזה. זה משהו שמרגיש מתוסבך לי.ומתוך החוסרים,הכמיהה,הבדידות,הרצון ליותר קירבה,שירצה,באמת,וגם החשש מזה לאור הקשר הלא מציאותי. ובעיקר הכל מרגיש מורכב ומתוסבך ומתסכל ומכעיס ותקוע לי.ואולי גם מעכב.

כשל של מטפל,בהכרח חייב לשבת על כשל עברי של ההורים??וגם...,ברגע שיש כבר דיבור על הכשל הזה ומה זה מעורר כנל איתו ולגביו,ויש גם פגיעות כעס ובמקביל גם תחושת אשמה על כך ש"מוכיחה" אותו ואולי גורמת לו לאי נוחות רבה ותחושת כשלון, לעבור לדבר איתו על "ההורים"...,אני לא שם בכלל.ובאותו הרגע זה מרגיש איתו ומולו ושם האנרגיה נמצאת ,וזה מקומם לקחת את זה עכשיו למקום אחר...,ולשים כביכול "בצד" את מה שקורה איתו וביינננו, וכאילו זה בכלל לא ה"אישיו" אלא רק טריגר. ודווקא הוא עצמו מסכים שלא תמיד הכל "אצלי" והשלכות...,ויש גם אותו. אז...? כבר לא יודעת איך להבין תדברים..,ומה כן מושלך וקשור,ומה לא,ואם הוא יודע...ומנווט נכון ויכולה לסמוך עליו לגמרי. .., ומעבר לזה,אם כשל יוצא כביכול שיכול להביא ל"תוצאות רצויות" לטיפול, אז למה זה נקרא "כשל", היה ניתן לחשוב שאולי מטפלים מכוונים לשם כדי ליצור אולי התקדמות..?? למרות שלא נראה לי,שהוא מכוון לשם.אבל...,מה אני יודעת כבר? ואם..אכן זו לא הכוונה, אז איך כשל(שמצטרף לשאר או חוזר על עצמו מבחינתי בצורה כזו או אחרת), ומביא איתו נוסף לשאר התחושות שישנן(גם החיוביות),שוב תחושת ערעור באמון,באכפתיות האמיתית,במה שגלוי אל מול מה שנסתר, יכול לקדם ולהעמיק את הקשר האינטימי הזה? או שבאמת זו לא המטרה.הקשר איתו, אלא "ההצלחה הטיפולית"... אבל...גם זה הרי מתבסס על הקשר.והכל קשור להכל,לא? אתה מבין כמה זה מבלבל. אני באמת כבר לא יודעת מה מרגישה,איך להתייחס לדברים,ולמה ובמה להאמין כתוצאה מכל התחושות שעולות. מה באמת "אמיתי" ו"מוצדק", ומה סרטים שלי שכבר מחבלים לי ובו. ??

היי ליליפוט, אולי זו גם שאלה של עוצמה? לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת עלייה עם יותר כעס ממה שנדמה היה לי שהיא מעוררת בי. מקווה שזה משפט ברור, כי גם במציאות זה די משונה. (זה מתקשר לי גם לליליפוט וארץ הגמדים/ענקים, עוצמה גדולה/קטנה בסביבה בה היא חריגה) ובנוגע לניסיון להגיע לכשל, אולי זה יותר מגנט פנימי של כל אחד שרגיש במיוחד לכל מה שמדיף ריח של אותו אופי של כשל מוכר, וככה תמיד מגיעים אליו בסוף? מחשבות... נעמה.

היי אודי, באופן אישי, אני יכולה להגיד שהפורום מסייע לטיפול שלי. המון פעמים מרוב חרדה כמעט ו"ברחתי" מהטיפול (דפוס שמאוד מאפיין אותי) והמון בזכותך ובזכות "סוכריות האומץ" שנתת לי - נשארתי! מעבר לכך, אתה בהחלט פועל באחריות ומדגיש שוב ושוב שהפורום לא מהווה תחליף לטיפול. אני רוצה להסתכל על הנושא מזווית אחרת: אני חושבת שיש משהו שעלול לאיים על הפסיכולוגים בפורום שכזה. עד עידן האינטרנט, המטפל והמטופל היו סוגרים את דלת חדר הטיפולים ועל המתרחש רק שניהם ידעו (כמו בהתעללות). כשיש מטפל מסור ומקצועי - אין עם זה בעיה אבל במקרים מסוימים, זה עלול לשחזר ולהחיות טראומות עבר. ולפעמים, יש מטפלים שלא ראויים לאמון של המטופלים שלהם, וכבר קרו מקרים של התעללות בתוך טיפול או סתם חוסר מקצועיות (כמו איחורים רבים, השארת נייד פתוח במהלך הטיפול, וכבר שמעתי על פסיכולוגית שהייתה אוכלת תוך כדי פגישה טיפולית...). במקרים כאלו (של התנהלות לא נאותה) - הפורום בהחלט מסייע לשפוך אור ועוזר למטופלים להבין מהן הזכויות שלהם ומהי התנהלות תקינה. זה יכול להלחיץ מטפלים רבים שאולי מרגישים שאודי צופה בפגישה הטיפולית ומעביר ביקורת אבל בפועל זה קורה רק במקרים מאוד נדירים. נטע.

קשה לי מאד להסתכל לאנשים בעיניים כשאני מדבר איתם, ברגע שאני מסתכל ישר לעיניים יש לי דחף עז להפנות מבט מאיזושהי סיבה לא מובנת , מסתכלים לי ישירות בעיניים. אני מוצא את עצמי מאבד ריכוז כשמדברים אלי ישירות , לפעמים אפילו כואבות לי העיניים אם אני מנסה להתנגד מלהסתכל לכיוון אחר. העניין הוא שזה פוגע באנשים, במיוחד בנות שנעלבות אם אני לא מסתכל עליהן בעת שיחה, אז אני נוטה פשוט להמנע מלהכנס לשיחות אלא אם כן אני עושה משהו באותו הזמן כך שיהיה לי על מה להסתכל. זה כולל את כולם, כל מי שאני מכיר גם ההורים שלי והחברים הטובים שלי.בעבר לא ההייתי כך זה התחיל אחרי שנכנסתי לדיכאון עמוק אבל כיום אני בכלל לא בדיכאון בן אדם הכי שמח שיש זה פוגע לי בחיים מאוד אני כל הזמן בסביבת אנשים הם כבר מרגישים לא נוח איתי וגם אני איתם , בזמן האחרון אני נמנע מלשבת אם אנשים מבושה שאני לא יכול להסתכל להם בעיינים ואני מרגיש לא נוח אם עצמי זה פוגע בי מאוד וכבר נהייתי מתוסכל מי זה .. מה הפתרון לזה מה מומלץ לעשות ומה יש לי בכלל פתרון אמיתי אבל משו שבוודאות יעזור לי להיות רגיל !

אני קצת 'דלוקה' על מישהו ואין לי אומץ. אין לי אומץ לקרב ולתת לו להתקרב. הרחקתי והרחקתי והרחקתי. זה כמו אינסטינקט אצלי. בשניה שאני חושבת לתת להתקרב כל הבטחון שלי מתחיל לצנוח ואין לי כח לכל השדים האלה וגם לא יכולת להסתיר אותם אז הם גולשים לי בפליטות פה והססנות בתנועות שלי. ואין לי כח. אין לי כח להפגיש אף אחד עם הקרקעית הזאת של פגיעות עמוק בפנים כי גם ככה יברחו ממני אז כבר עדיף להרחיק מלכתחילה. בזה אני דווקא מוצלחת מאוד.

שונאת את זה!!

שאולי כבר לא תהיה....אז נסיעה טובה ומועילה, והרבה תובנות. חג שמח ותודה על היותך, על מה שהנך, על התמיכה וההבנה תקופה כה ארוכה. מ.

אודי....יכול להיות שמישהי מפחדת נורא ממחלה כלשהיא אפילו מלומר אותה או לכתוב אותה כי אמרו לה פעם שמי שאומר אותה זה יהיה לו ועוד וכאילו עשתה לעצמה מן דבר כזה שאם שמעה או ראתה מישהו שחולה היא נמצאת בהתפף פאניקה חזק מאד? פחד ולחץ נוראיים!!?? ומוכנה לסוע וללכת בדרכים עקיפות למרות שזה יעלה לה מלא כסף!? איך יכולה למנוע את ההתקף הזה? איך יכולה לאזן את הפחד והלחץ החזקים? תודה אודי

אני לא מסוגלת לבוא לפגישה מחר. אני לא יכולה ביום ראשון גררתי את עצמי לפגישה באפיסת כוחות ויצאתי משם מדממת אני לא יכולה ביקשתי לדבר איתו בטלפון שיעזור לי לחזור אבל הוא לא עוזר לי צריך 2 לטנגו אני לא יכןלה יותר

אל תפספס בבקשה את מה שכתבתי וענה לי למטה......סליחה שאני כזו......תודה מראש, מ.

אני רוצה מאד לפנות למישהו על מנת לדבר .....ואין לי האומץ.. אני מודעת לכך שזה חסר הגיון..אני מודעת שזה נגדי.אבל זו המציאות.. וכן יש לי משפחה תומכת וחברים..אבל...להם [גם אם זה טפשי] אני מנסה לשדר חוזק מסוים.. והאמת עיפתי מכך.... מועדים לשמחה....

מסכימה איתך שזה מספיק חשוב.. אבל יש מקרים שהפחד גובר על ההגיון.... מצטערת אם יצאתי "נודניקית" תודה על כל התשובות תמיד...

אודי, אני לא כל כך מרגישה את החוסר הזה בטיפול שליליפוט מדברת עליו. אני חושבת שאני כן מצליחה להבין, אבל הפסיכולוג שלי הוא באמת מיוחד. הוא "ממלא" אותי והוא מטפל בי באופן כל כך מסור. השאלה, האם זה עלול להזיק לי בעתיד? האם אני לא מצויה בתוך אשליה? האם הוא לא צריך לעמת אותי עם עקרון המציאות? זה בסדר שהוא זמין לי 24/7? זה בסדר אודי? אני קוראת על מטפלים שמאחרים, מבטלים פגישות חדשות לבקרים, שוכחים דברים שהמטופלים שלהם מספרים ועוד ועוד.... אצלנו זה מעולם לא קרה... ואני שואלת את עצמי - האם הוא מושלם? זה מפחיד אותי. למה במקום לשמוח אני אחוזת אימה? אני כאילו צריכה אותך שתפקח ותגיד לי שהכל בסדר ושאני בידיים טובות. אני רוצה להרפות קצת ולא להיות כל הזמן על המשמר. נטע.

לא מזמן כתבת שאת לא מחבבת אותו יותר...כבר שכחת? :)ועכשיו ברצינות, גם המטפלת שלי כל כך מדויקת ואני לא רואה בכך שום פסול, להפך...היא נהדרת!! כשאני צריכה אותה זמינה היא זמינה, מעולם לא מפספסת אותי...פעם אחת נשכחה פגישה וזה דובר רבות, פעם אחת בתוך שנים..כמעט ואין כשלים כלל.

שלום אודי, מעניין אותי לדעת מה דעתך על השיח שמתנהל כרגע באמצעי התקשורת בנוגע לזיכרונות מודחקים. קראתי מאמר שכתב "מומחה זיכרון" ידוע אשר טוען שאין כזה דבר זיכרון מודחק. הוא טוען שלאופנת הזיכרונות המודחקים אין ביסוס מדעי. אשמח לשמוע מה דעתך. תודה, דנית

עדיין קשה לי לשתף פה.....אנסה מעט, מפנה את הכעס למקום שצריך ..מעולם לא רבתי עם הוריי, פעם ראשונה שיש לי עימות איתם...זה קשה...מאוד. הבנתי ממך שלכלם מגיעה מחילה, אני לא מבינה מדוע..נראה לי שמי שפגע בך ככה במיוחד הורה אין מחילה..זה הרס הרבה מחיי..אתה מוכן להסביר מדוע מגיעה מחילה לאדם כזה???שפוגע בבתו הקטנה???? וכל החיים היא מרגישה לא בסדר, שונאת את עצמה, מרגישה רע והכל הכל בגללו????? והיא מרגישה שזה בגללה ומגיע לה רע ועוד...זה לא הגיוני בכלל.....ההבנה הגיעה רק עכשיו, בגיל כל כך מאוחר.....האם לא מאוחר לתקן?????ומדוע למחול?????? אוףףףףףףףף מיכ

היי מיכל, נראה לי שטוב שאת מוציאה למרות שקשה, מקווה שאת גם מרגישה את זה. ורציתי לשאול - מהי מחילה בעינייך? מה משמעה? איך היא משפיעה על כל אחד מהצדדים? קיבלתי את התחושה שאת בודדה אל מול התחושה ש"מצפים" או "ממליצים" על מחילה, וחשבתי שאולי כדאי לנסות להבין למה כל אחד מהצדדים מתכוון. נעמה.

מה הוא הדבר הנכון?..האם באמת אין מחילה? בוודאי שיש, לכל אדם ניתנת הזכות לחזור בתשובה, אולי לאלו שאינם יודעים לומר שטעו?..שאינם מתחרטים להם אולי...איני יודעת, נסתרות הן דרכי האל...אני פשוט הוצאתי את כעסיי על מה שקורה....וכן אולי הגיע הזמן.... מי אני שאקבע? מי ישימני לשופט? מי הוא שאינו ראוי? כלנו ראויים לחמלה, לאהבה....כמובן שמחילה טובה לכל הצדדים, הלוואי שאלמד קודם כל למחול לעצמי :( אוסיף ואומר שכל הזמן האמנתי בטוב מוחלט ופתאום אדם זה הפך לרע מוחלט...מבולבלת בעצמי..הכל כל כך מסובך....האם אני שונאת? אוהבת??? אודי, בבקשה תעזור כאן... מ.

כל כך מבינה אותך ומזדהה איתך ונמצאת בדיוק היכן שאת נמצאת וקשה מאוד לוותר לבן אדם שפגע בך ונתן גם לאחרים אפשרות לפגוע את לא לבד שלך לילך

מיכל מתוקה! אני לא כל כך יכולה להתייחס למה שכתבת כי זה נושא טעון אצלי ): רוצה לחבק אותך (אם מתאים לך). חיבוק כזה שיעטוף את כל כולך. נטע.

ויש חומרים שממלאים...,מרגיעים...,אבל מזיקים.כולל "סתם" סגריות שהורסות את הבריאות.וגם אם זה מרגיע רגעית,אחכ זה עושה רע. אבל גם טיפול מרגיש די דומה. הרייקנות,החסר,התסכול,החלקיות הגדולה, הכמיהה,הקושי,החסימה. מה עדיף בזה??כולל בכל הדיבורים על...או את..., כשהכל בסופו של דבר כואב. למה באמת,ומעבר כביכול ל"הגיון",זה פחות מזיק או יותר יעיל ועוזר מאשר כל השאר? כשבנות נמצאות כבר שנים בטיפולים,ועדיין חוות את אותן התחושות.שוב ושוב ושוב..., כשהשנים רצות ועוברות והחיים איתם...ובעיקר שורדים אותם, ואנשים למשל,שגם היו בטיפול,ומודעים,ונוגעים,וגם אחרי שהפסיקו לעשן,עדיין מאד כמהים לזה, כשיש כאלה שגם חוזרים לזה. אז...מה ללמוד מכל זה?? שהחיים הם לא שחור לבן?עדיין זה לא עונה על כל התהייה העקרונית הזו שמעסיקה.

נסעתי ולא הייתי בטיפול כמה שבועות. בסוף הפגישה האחרונה היא אמרה שחסרתי לה... כל כך התרגשתי לשמוע... עד עכשיו לא לגמרי מאמינה שכך אמרה. שבוע טוב וקל לכולם כרמל

גיבורי על ולא גיבורי אל.. :) נחמד. יפה לך... האסוציאציה שעלתה בי ,כשקראתי את זה, היתה: טוב להיות גיבור.. ולמות בעד ארצנו ,מאשר להיות גיבור אל... לא יודעת למה...זה מה שזה הזכיר ומה זה מעלה בך??

מוצאת עצמי ,ויותר ויותר ככל שעובר הזמן,שמאד מתקשה להסתפק ולקבל בהשלמה ובטוב את המידע החלקי,המסווג,אם בכלל ניתן..,מצידו.(למשל נאלץ לבטל בלית ברירה פגישה בגלל איזה בלטם...לדבריו),כשאין לי מושג מה קורה,מה עובר,וזה רק מעורר יותר.הוא מן הסתם לא ישתף, ואילו אני מצידי אמורה לשתף בהכל.אבל זה לא עובד לי כך.ושוב אני נחסמת ומרגישה בעיקר כעוסה. כביכול מדובר על בניית קשר.אינטימי.קרוב.אכפתי ועמוק.ומנגד הוא ככ חד סטרי ומשאיר בהרבה תהיות, ואני לא מצליחה להפנים איך אפשר להיות במין קשר כזה ,שמרגיש "כאילו -כזה" ,ומרגישה בו ככ שולית(בהפוך על הפוך כביכול)ובעיקר מתסכל. ושוב ושוב להיות באותם מקומות. ואולי זה באמת לא עובד עבורי כל הדבר הזה. ??