פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, אתמול בבדיקה שגרתית לחץ דם גבוהה היום בעבודה חולשה כאבי ראש וטשטוש בראיה. אני פה במיון. יודעת שהוא איתי ואתה וחברה טובה. מחכה להיכנס. לקחתי אחריות על עצמי ולא הזנחתי. ...... קשה לי מאוד

התחלתי לשתף ואיכשהו ההודעה התעופפה באויר.. ייתכן שנשלחה כך ? אנסה לשחזר עד כמה שאצליח.. אתמול בסופו של דבר,כן הגעתי לפגישה עם אמא צביה, גם היום נפגשנו. שיתפתי אותה לגבי ההודעה שכתבתי לך וגם את תגובתך.. משהו נהיה קצת יותר טוב נכון לעכשיו. מאחלת לך שבת רכה,מוארת ומלטפת.. אדם יקר אתה אודי. מאוד ! וגם לכן אני רוצה לשלוח חיבוק רך ואוהב.. שלכם-במבי.

אני תמיד חיה עם תחושות של רוצה ולא רוצה. רוצה להמשיך עם הטיפול. רוצה להפסיק את הטיפול. רוצה להתקרב. רוצה להתרחק. ובעיקר- רוצה להתרחק. מאוד קשה לי להתקרב, ועד שמתקרבת ועושה צעד, שוב נבהלת ומתרחקת... וכמובן, זאת גם הסיבה שלא הצלחתי לשרוד זוגיות עד השלב הזה בחיים שלי.....;/ ואני מודעת לדפוס הזה. חווה אותו בטיפול, שוב ושוב. וזה לא עוזר לי! ממש קשה לי!! אני לא מתקדמת בחיים שלי, אני נשארת שוב ושוב באותה סיבה שבעצם הגעתי לטיפול.. מה אני אמורה לעשות? איך אני יכולה לשנות את הטיפול/ עצמי כדי שבאמת הטיפול הזה יהיה טיפול, ולא סתם סחיבה של עוד ועוד זמן... אני באמת רוצה שינוי, רוצה שבאמת יקרה משהו בחיים שלי. תודה על העזרה וההכוונה..

היום המנהלת שלי בעבודה, שרואה אותי אחת לשבוע אם בכלל, שאלה אותי אם אני יוצאת עם מישו, עניתי שלא ושאלתי למה היא שואלת. אמרה שאני נראית שמחה.. רציתי להגיד לה היית רואה אותי אתמול כי הייתי בקצה השני. האמת שהיה לי כיף היום בעבודה. עובדת לפעמים עם ילדים. .. והיה לי מרץ היום. נראה לי זהו להיום.. כתבתי הרבה. שבת שלום!

לא נפגשים עוד שבוע.. ואתמול היה לי יום כל כך קשה, בעבודה, בלימודים....קיבלתי סירוב על משהו שהיה לי ממש חשוב....וכל התסכול שלי יצא.... כתבתי שלא יכולה יותר. שנפגשים פעם בחודש, וגם ב2 קליניקות שונות.... שמתפרקת. שאין לי מקום ללכת אליו. שרוצה כל כך לדבר איתו, ואין לי מושג מתי זה יקרה... שלא יכולה יותר. ככה. שעדיף שנעזוב.. שאלתי אותו שאולי אחפש מטפל אחר, שאולי כבר לא רצויה, אם הוא לא מצליח למצוא זמן להיפגש איתי.... והוא כתב חשבתי שכבר עברנו את זה... עברנו את זה... אבל זה שוב חוזר... אותו דפוס שלי... מתקרבת, מבקשת קרבה... ואז מתרחקת, רוצה לעזוב.... אני לא יודעת להיות קרובה ולהישאר בזה. אני יודעת רק לברוח שמרגיש קרוב, שמרגיש קושי..... ולא עוזר לי זה שיודעת את זה... הסרט הזה חוזר שוב ושוב כל תקופה....;/ רחל.

הטיפול אצל ההיא. זה רק הולך ונעשה קשה יותר. היא גם לא עוזרת לי לבוא. מרגיש שזה לא ממש מעניין אותה. רק כותבת כל הזמן "אני מבינה"...

הי חלום, כנראה שההודעה שלך לא נקלטה...

אני רוצה אותה... אני רוצה לדבר איתה. אבל אני לא אתקשר, לפחות אנסה שלא (ואני מאמינה שאצליח), אבל.. אודי, אתה מבין, זה קצת מוזר. אני רוצה אותה ואי אפשר אז אני כאן.. אז זה בעצם אותו דבר. כי גם אותך אני צריכה, ואתה לא מציב גבולות, לפחות לא בעניין הזה, אז כאן אני בעצם יכולה להיות כמה שאני רוצה בעוד בטיפול לא.. אודי, אתה מצליח להבין מה שאני אומרת? זו לא פעם ראושנה שאני שואלת או אומרת את זה כאן.. מה בעצם ההבדל בין הטיפול שלי לכאן? ברור שיש הבדל, אבל מה ההבדל מהבחינה של הרצון שלי אותה לבין להיות כאן כמה שאני רוצה?! אוף אני סתם מתסבכת את עצמי... כאילו נוצר מצב שכשאני לא יכולה לפנות אליה אני כאן, אז מה זה בעצם משנה למי אני פונה? אם אליה זה לא טוב, אז גם לכאן זה לא טוב. אודי, אז מה ההבדל? ואולי זה לא טוב שאהיה כאן?

היי אודי, היומיים האחרונים היו קשים. היום בפגישה הןא אמר שפגישה האחרונה עברתי את השלב של הזעם ושזה מדהים,לדבריו. מה המשמעות של הזעם בתהיליכי אבל??? לאחרונה דיברתי על רצון להמשיך בחיים,להתחתן מחדש ולהביא ילדים.האם יש לזה קשר,לפרידה מהזעם?? הןא אמר שיש עדיין סבל. חוץ מיזה כתבתי מכתב לפקידת הסעד שמטפלת בילדים. במכתב לא היה זעם ויותר כאב.הוא אמר שהדבר המדהים שאני מבינה אותה ואת הקונטקס התרבותי. אודי,אתמול אימצתי חתולה גור מדהים וקטן.הצלתי אותה מהרחוב מהחורף והקור.זה ממלא אותי ברגעים של אושר. לגביי העבודה החדשה אני יתחיל בחודש דצמבר. מחכה ופותחת את הלב. שבת רכה לך ולכל מי שכאן. הילה

כולם נחמדים אליי מדי לא מבינים שלא מגיע לי. ורק אני בראשי מגדילה הכל מחכה כל הזמן שיצעקו עליי שיצעקו עליי כבר בלתי נסבל... נדמה לי כאילו הטוב הזה הוא מעושה. גם פה זה דוגמא לזה, תמיד נדמה לי כאילו שאין לך באמת סבלנות ורצון לענות פה ואתה כותב מהר, "לצאת ידי חובה" ולסיים, וכל פעם הרכות והקבלה מפתיעים אותי מחדש, או שאיפשהו במפנים הם נראים לי מעושים, סבלנות מעושה, מתוכננת סליחה... בבקשה אל תשאל, על מה האשמה או משהו אחר, ואל תצדיק אותי היום בפגישה נגענו מרחוק במקומות כואבים ומאז יש לי כל הזמן גלים של כאב בטן אני לא יכולה. (ועכשיו אני עוד קצת אשמה, כי אני 'מדללת' את הטיפול בכך שכותבת פה)

כולם לא נחמדים אליי מבינים שלא מגיע לי. לא רק אני בראשי מגדילה הכל מחכה כל הזמן שיצעקו עליי שיצעקו עליי כבר, והם צועקים בלתי נסבל... אני יודעת שהרע הזה הוא אמיתי. גם פה זה דוגמא לזה, תמיד נדמה לי כאילו שאין לך באמת סבלנות ורצון לענות פה ואתה כותב מהר, "לצאת ידי חובה" ולסיים, וכל פעם הנוקשות וחוסר הקבלה מפתיעים אותי מחדש, אני לא יכולה.

שמלי, ניסיתי לכתוב משהו בתגובה למה שכתבת למרות שכנראה לא הפנית את זה אליי, ובכל זאת ולא ממש הצלחתי היו לי כמה מחשבות אבל לא ידעתי איזו תגובה תרצי לקבל. בכל אופן, קראתי את דברייך. גילת.

גם אני כשאני כועסת עליה שהיא לא איתי כשאני כל כך זוקה בה אומרת לה שאקום ואשאר לבד.אבל באמת להיות לבד זו לא שאיפה שלי.זה מקום מוכר,קשה,בודד וכואב מאוד...כללי,אני חושבת שכל דבר שאלול לעזור אלול להזיק.גם טיפול.זה תלוי בשניים שיושבים בחדר ובנסיבות.אני בטוחה שמטפלת שלי שהיא תשמור עלי ולעולם לא תפגע באמון.נכון,התלות במטפל היא דומה בהרגשה להתמכרות(לדעתי,לשתי תופעות אותו בסיס...).בכל מקרה אני אישית מעדיפה להרגיש תלויה במטפלת במקום בטוח שאני סומכת עליה,בטוחה שהיא רוצה שיהיה לי טוב ודואגת לגבולות שלי מאשר להיות תלויה במשהו או במישהו מזיק והרסני.הפחד להתמסר ולהזדקק הוא מאוד מובן כי הרי אנחנו כולנו כל כך רגישים ופגיעים מקרוב.במיוחד אחרי שבעבר פעם אחר פעם "מחקו" אותנו ועברו דרכינו למילוי כל מיני צרכים...גם אם זה קרה מתוך מוגבלות ולא מרוע לב זה לא פחות כואב ומפחיד.ברוך ה' יש לי מטפלת מדהימה שיודעת להחזיר לי שליטה וכוח.לפעמים זה מרגיז כי מרגיש כאילו שבמקום לענות ןלעזור היא רוצה שאני אחליט,אענה,אחפש עזרה ואמלא את עצמי. בניסיון אישי נדמה לי שדרך לביטחון עצמי אמיתי,לכוח ולעצמאות עוברת דרך התלות המייסרת הזו.אני לא מכירה מישהו שבנה את עצמו בדרך אחרת.באיזשהו שלב זרמתי עם התלות לקרת עצמי ופתאום שמתי לב שאני מתמוגגת מגעגועים אליה,אוהבת אותם ומתחממת בהם.שאני מולה ממש אני((-: בלי פחד מה היא תגיד או מה היא תחשוב.היא מדברת בי ואני בקלות עושה דברים שפעם שאבו ממני המון אנרגיות.לא שאין עם מה להתמודד והכאב נאלם.יש לי יותר כוח לחיות איתו.הרבה פעמים טוב לי וכיף לי עם עצמי.משהו כזה.רק רציתי להגיד שזה אפשרי.מסכימה שזה לוקח המון זמן,אנרגיות וכסף.כל אחד מחליט מה וכמה הוא מוכן להשקיע בעצמו. זהו,לא התכוונתי להשוויץ אלא רק לשלוח קצת תיקווה לכולנו. סליחה שיצאה קצת הרבה.הרגשתי שאני חייבת להסביר את עצמי. בהצלחה,חלום

היי חלום, אני חושבת שזה גם חשוב במי את תלויה . אם המטפלת שלך ראויה לאהבה שלך ולאמון הרב שאת נותנת בה . לדעתי ליצור קשר עמוק ויציב עם המטפלת זה מובן מאליו וזה יפה ומקסים שהצלחתן לייצור קשר שכזה ביניכן.. ואם היא מטפלת טובה, היא תדע לווסת את התלות בצורה שנכונה לך ולטיפול... אני חושבת שגם מטפל, בסופו של יום, רוצה להרגיש אהוב ע"י המטופלים שלו. אני יכולה להעיד על עצמי: כשהבאתי לה שי קטן בראש השנה, וראיתי שהיא התרגשה - התרגשתי ביחד איתה וממנה.

היום אני כבר לא מרגישה "תלויה" ברמה שזה מייסר. כיף לי להתגעגע אליה. חלום

היום כשהתעוררתי לפני השעון חשבתי שהייתי רוצה פשוט להניח עליה את הראש ולבכות ואחכ גם חיבוק ממנה. אבל אתה יודע, אני גם לא רוצה בכלל... אני מפחדת. מפחדת שהיא תיגע בי. לא רוצה. בין כה וכה גם אם ארצה זה כנראה לא יקרה. אתה יודע מה עוד, חושבת על זה שאו שתהיה בהלוויה שלי או בחתונה שלי. מצטערת בשביל עצמי שזה מה שאני חושבת אבל לא יכולה להתעלם מזה... אתמול היא ממש הייתה שם בשבילי. אני אוהבת אותה. ואני יודעת שכתבתי אתה זה כבר קודם

כבר מס הודעות שאני מעלה שאינן מופיעות פה, האם ההתעלמות מכוונת? האם אתה לא רואה? גם פה מתעלמים ממני?לא רואים ולא שומעים אותי?

אני מתחילה הודעה חדשה למרות שאני ממשיכה ישנה, משום שיש לי בטחון גמור ששם לא תענה לי.. (ובצדק, כמובן. כמה אפשר להמשיך שרשור?!..) כתבת שם "הגיח משהו שנראה כל כך שלם" והרגשתי שאם כשאני כותבת על כאב, ואתה רואה דבר שלם - יכול להיות שבעצם הכל בראש שלי. שאתה מבטל אותי, ולא רואה שכן היתה שם אמת. ונבהלתי... שגם פה, שגם אתה, שאין בכלל למי לספר. וכשאני מבוהלת - החשיבה הצלולה וההגיון שלי משתתקים ונראה לי שאני לא יכולה להבין כלום יותר לעולם, וחייבת שיסבירו לי בדיוק ובמפורש (או שאני מפרשת לבד בדרכי האישית והמעוותת משהו...) נ. ב. אודי, אם אתה לא רוצה שאענה, אל תסיים בשאלה בבקשה... (כפי שנוכחתי לגלות – יש לי נטיה לענות פה גם לשאלות רטוריות...)

זכור לי שכתבתי יותר, כרנאה שהייתי באמצע וזה נשלח מוקדם מדי. בכל אופן הייתי אצלה היום והיה לי מאוד קשה. בכיתי וצעקתי ולא היה לי כוח לכלום.. אני אוהבת אותה והיא טובה לי והיא ידעה היום להיות מה שבדיוק הייתי צריכה ואני בעצמי לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי וממנה. ורציתי קודם להיכנס לכאן ולספר שיצאתי קודם לאנשהו ולא היה לי כוח אבל זה היה משהו קצר ומצחיק.. אז לפחות סוף היום היה נעים לי. כבר היית כאן, אז בטח תחזור מחר... אודי, איזה מוזר, עכשיו אנ ינזכרת שההודעה הקודמת שלי הסתיימה בזה שכתבתי לך תודה שאתה כאן בשבילי ובשבילנו.. אז כנראה שכן כתבתי הודעה ארוכה יותר.. לא חשוב, העיקר הכוונה (:

שלוש שנים אצלה. קשה, באופן כללי. לאחרונה אזרתי אומץ- חשפתי ונחשפתי. היא, בתגובה, פגעה מאד. נותרתי מושפלת. מאז- הכל הרוס. מרגישה שאין טעם בפגישות, מרגישה כאילו מגיעה רק כדי לצאת ידי חובתי. זה מדובר, כמובן, אבל- נראה שהיא לא באמת מבינה את גודל העניין וחשיבותו בעיניי. לעומתי, טוענת כי יש טעם בהמשך הטיפול. איך אדע מי מאיתנו צודקת?

רק שלא בטוחה לגבי חוזק הקשר. תודה, בכל אופן.

מעוניינת לקבוע פגישה לאדם אינטיליגנט מאוד !!! אשר ככל הנראה חולה בתאוות בצע. ברמת האובססיה. צריכה שיחה / שיחות עם פסיכולוג לנסות להפסיק את התופעה ולהחזיר למצב של שפיות ופרופורציה בנושא הנ"ל. האם כל פסיכולוג רגיל מטפל בנושא? האם יש אדם מיוחד ? מומלץ ? גוף כלשהו שמטפל בנושא?

האדם המדובר הוא זה אשר מעוניין לפנות לטיפול. הוא בן זוגי.ביקש ממני להתחיל בבירורים. אך אנו לא מצליחים להבין מי הוא הגורם הרפואי המוסמך לטפל בתחום זה? והאם מדובר בטיפול שחייב להיות פרטני או ניתן זוגי... אהבה אובססיבית לכסף. תאוות בצע. ולא קמצנות. אשמח להכוונה.

אודי כל מה שקורה עם הילדים שם אותי בטלטלה נוראית מתי הדברים כבר יסתדרו?? קשה לי מאוד

ואני מרשה לעצמי להיות גאה שכתבתי לפעמים ולא תמיד

כל כך. היום נתקלתי ועליתי במשקל.יש לי גם לחץ דם גבוהה. גם ככה אני מתמודדת עם דברים קשים ועכשיו זה. אוף!אוף!אוף! הילה

אני מותשת.. אודי, כיוון שאני כנראה באיזה לופ עם אמא צביה, אני לא מצליחה לראות באופן ברור ולכן אני מבקשת שתשקף לי מה קורה לי וגם תייעץ לי בבקשה מה לעשות טוב אודי ? זוכר ששיתפתי אותך בזמנו לגבי השיכחה שלה את הפגישה איתי ביום חמישי ה 21 באוגוסט ? בשעה שש בערב היינו אמורות להפגש ,חיכיתי בחוץ וחיכיתי וחיכיתי ואז הלכתי כמו איזו חיה יתומה נטושה. ב 6:15 סימסתי לה את שמה.. כעבור כמה דקות היאניסתה להתקשר אלי שוב ושוב ושוב. לא עניתי. בסוף היא סימסה לי משהו..כבר לא זוכרת מה.. היא היתה ב 6:00 בסופר פארם.. עבר כבר זמן רב, נפגשנו המון מאז, היא כבר הספיקה לנסוע לחו"ל וגם לחזור.. אנחנו כבר קרוב לאמצע נובמבר. (אגב, עבר יום הולדת נוסף..עוד שנה, טבעת נוספת "לגזע העץ") ואגב נוסף, ילדה/אשה, אם את עדיין נמצאת איתנו בפורום מאחלת לך מזל טוב.. את נולדת יומיים לפני. נולדת ב 05/11 ..כן..אני ב 07/11 ) אפילו אתה הספקת לנסוע לחו"ל וכבר לחזור הביתה.. איכשהו, באמת באמת משהו עדיין לא חזר להיות כמו שהיה.. אתמול לא נפגשנו (זה הרי יום שלישי) היה לי מאוד קשה..הייתי צריכה לשמוע את קולה. אין לי ספק, סמס קטן שהייתי שולחת אליה והיא היתה חוזרת אלי ומתקשרת.. לא יכולתי :( הרגשתי ש.. לא מסוגלת.. אולי זו מלחמה כזו ?? כאילו שאני לא צריכה את הטובות שלה ?? מסתדרת לבד ?? משהו כזה.. היום אנחנו אמורות להפגש בערב. כל הזמן אני רוצה לשלוח לה סמס :" אני לא מגיעה היום, חייבת חופש " לא סימסתי עדיין.. אני יודעת שכשאסמס לה משפט כזה, היא תתקשר ותתחיל לחפור לי: " למה" ? ו"אני מחכה לך ונדבר על כך בפגישה" ועוד כל מיני כאלה.. אין לי כוח.. אודי :( אתה מצליח לראות "מבחוץ" ? בבקשה, תשקף ותייעץ לי :(( נשארתי מחוסרת אנרגיה לחלוטין :( במבי. ו..אתה צודק.. נשארת .. לא הייתי בטוחה בכך.. חששתי שאולי .. טוב, עזוב את זה.. העיקר שאתה פה. וזה טוב !!! מאוד !!! ותודה לך על כך..

זה נורמלי שאני מנסה להסתיר ממנו דברים?... שהוא שואל אותי לדוגמא לגבי זמן של פגישה, אני לא רוצה לפרט לו למה יכולה....אומרת לא יכולה. רוצה שישאר דברים שלי. גם תכנים מסויימים...מסתירה אפילו בכוח. וללא קשר אם זה משהו טוב או רע... למה זה?... זה נורמלי ונכון?.... או שצריכה להבין שזה לא נכון וצריכה לעבוד על הנקודה הזאת? רחל.

מרגישה את החוסר נוחות שלי. בגלל זה בעצם פניתי אליך... מה המחירים של זה? אני מאמינה שגם אם נדבר, אף פעם באמת לא נדע איזה מחירים נשלם...;/ אבל מחכה לשיחה איתו על זה... וזה קצת יותר מורכב, כי עדיין, ולמרות כל מה שהוא עושה עבורי, הוא עדיין לא המקום הבטוח עבורי. תמיד בחוויה שלי הוא לא באמת איתי, לא באמת משתדל מספיק, כמו זה שלא נפגשנו כבר חודש וחצי...ואני מראה לו שבסדר. אבל גם כשמראה לו שזקוקה להיפגש וקשה לי- הוא לא מצליח למצוא לי זמן... כי התחלתי ללמוד, ולא מסתדר ביום הקבוע שלנו...חוסר זמן. חוסר רצון. מה עושים עם זה? ;/ נו, אני שתמיד רוצה לברוח מקרבה, רוצה לברוח שוב... אין לי כוח לבקש שוב ושוב להיפגש, מרגישה לא נעים, כי הוא יודע שרוצה. וכן ביקשתי כמה פעמים!! ועדיין..... וגם פגישה איתו פעם בחודש וחצי מחזירה אותי לחרדות יותר גדולות ולחץ ממפגש כזה, יחסית למפגש של פעם בשבוע, כי יודעת שזה רגיל, קבוע. וגם זה גורם לי להתרחק שוב, עד שבונים יחד משהו של קצת קרבה...וזה הכי קשה לי... אני שוב לא רוצה להתקרב..רוצה רק לברוח. רחל.

לא מפריע לך בכלל שפגעת בי? אני לא יכולה לשכוח את מה שאמרת לי. אבל בטח שלא.. אתה אף פעם לא אשם. אתה בסדר, אני זו בלבד שאחראית לכך וגרמתי לך לפגוע בי. תמיד שני הצדדים אשמים, לא?

למה אתה מדבר אליי ככה? מה זה משפריצה?! אני לא משפריצה שום דבר! אתה זה שמשתמש במילים פוגעות ומזלזל. גם אתה לא לוקח אחריות על חלקך אף פעם, ובטוח יש לך אחריות גם.

די כבר... לא רוצה להיות לבד, אבל אני לא לבד ואני לא רוצה. ואני מנסה אבל זה לא מצליח. אולי משהו בי דפוק, כנראה שכן. אין לי כבר כוח. ואל תגיד לי לעשות, אני מנסה וזה לא עוזר. כואב לי הגרון עכשיו מלבכות. אני לא רוצה את החיים האלו ככה, רוצה משהו אחר אבל לא מצליחה. אז אין לי כבר כוח לזה, לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לנסות לשנות. ולא ,לא קרה משהן מיוחד עכשיו, אולי רק עלה לי למודעות, אבל זה ככה תמיד.\ אתה שומע אותי????????????????? אני לא רוצה לחיות ככה יותר!

שאני לבד ולא רוצה להיות לבד...

אני לא מרגישה מכורה. אני מרגישה מאוד אוהבת,נעזרת וקשורה. אני שמה לב שלאת אבל בטוח הקשר נהיה רגוע יותר. זה לוקח זמן.נגיד אם פעם הייתי מחכה בטירוף לאמייל שלה. היום אני יודעת שהיא תתפנה ותשיב לי במהלך השבוע. אני מחכה לזה כמו למתנה שתגיעה עוד מעט בהפתעה. נכון שלגלות שהיא עדיין לא שם קצת מותח ועצוב אבל בכל זות כיף לקבל מתנות.((-: ואני בשום פנים ואופן לא קונה אהבה!...פעם כמעט שילמתי עליה חיים...אז משהו שם בפוסט למטה נגע לי בפצע(סליחה)אי אפשר לקנות אהבה.אהבה מטפחים ומגדלים בסבלנות,בחום ובהרבה תקווה.היא גודלת במקום של הערכה וכבוד הדדי,במקום של כנות ואמון,השקעה וכנראה עוד הרבה דברים.היא לא נהרסת גם אחרי שכועסים ורבים קצת-כיף לחוות את זה.אני חייבת לאישה הזות את האמון שלי בעולם והרגשה שיש לי בו מקום(גם כשסוער ואני לא בדיוק מוצאת את עצמי)פעם הייתי מאוד זקוקה,היום אני יותר עצמאית אבל עדיין חייבת את המקום הזה ויש לי אותו.((-: בהצלחה,חלום

היי חלום, אני לא התכוונתי לומר שאת מכורה! אני מדברת על עצמי - ובהרגשה שלי הסיטואציה היא בעיתית ובטיפול ארוך טווח אי אפשר שלא להיקשר למטפלת. ולא להרגיש אליה את מה שאת מרגישה וזה טבעי נורמלי ואנושי. אני בטיפול שלי , הרגשתי שאני פשוט מתמכרת לטיפול, הרגשתי אהבה עמוקה למטפלת. שלא משנה איך תסתכלי עליה, היא לא הדדית. וכאן הבעיתיות של טיפול ארוך טווח, שהגבולות הרגשיים מטשטשים וגורמים לנסיגה מסויימת כך שזה כבר לא טיפול בסימפטום, או טיפול למטרה מסויימת, זה הופך להיות "טיפול החזקה" ואז את כבולה רגשית ומאוד מתקשה לעזוב. גם כשאת כן מסוגלת לעמוד בכוחות עצמך.ותראי בנות שכותבות כאן, שנמצאות שנים בטיפול וייתכן שיהיו מסוגלות להיות בלעדיו ומתקשות לעזוב. שלא תביני אותי לא נכון, דבריי לא נאמרים בנימה ביקורתית ואני מאוד מבינה את הצורך להיות מוחזק ושיהיה מישהו בעולם הזה שיקשיב לך . ולא משנה כמה חברות יהיו , ולא משנה שיש בן זוג וילדים - ההקשבה בטיפול היא משהו שאין לו תחליף באף מערכת יחסים אחרת. רק כדאי להבין שהצורך האמיתי הוא - שיקשיבו לנו! ולא כי "יש עוד עבודה לעשות" . כי לפעמים אפשר לעשות אותה גם לבד..במיוחד אחרי כמה שנות טיפול (ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים). זוהי בכל אופן דעתי... ויודעת מה, וזה בשבילי טיפול ויש לי בן זוג שאני אוהבת, וילדים וגם חי חברה... אני כן משלמת על הקשבה, ותשומת לב, וכן, אני גם משלמת על האהבה שלה.

גם אני הייתי "מכורה" והיא מלאה את כל עולמי. גם אני ניסיתי למלא את הצורך הזה בה בקשרים אחרים וחשבתי שזה בעיה שלי שכאילו בגלל שאני לא ממש משתפת את החברות שלי בכאב שלי אז יש לי צורך כזה חזק בה...ולא הצלחתי. עם הזמן התלות מתחלשת ואז את מרגישה שבלב שלך יש מקום לעוד אנשים לאהוב.מה שכן,עזר לי שהפסקתי להלחם בה.פשוט דימינתי אותה,דיברתי איתה בלב,חשבתי עליה לפני שינה,כתבתי לה.אם הייתי מוצפת נעזרתי בכל מיני דרכים.היום אני יותר חיה את החיים שלי בהרגשה שיש לי לאן לחזור.אכן,להרשות לעצמך להיות כל כך זקוקה,כאובה ותלויה-נורא קשה.פשוט הכרחתי את עצמי שאני זורמת עם הכאב וזהו למרות הכל ומותר לי להיות מסכנה וכאובה.למדתי להתייחס לעצמי בחמלה,הערכה ובכבוד עם הזמן. אני לא צריכה שהיא תאהב אותי כמו שאני אותה.מספיק לי שהיא מעניקה לי המון בחום ובכבוד,מקבלת אותי כמו שאני,שמחה בהצלחות שלי ולצידי כשאני נופלת,"עוטפת" אותי בחום כשאני כאובה.אני סומכת עליה בעיניים עצומות ואני יודעת שהיא אוהבת אותי בצורה שעוזרת לי להיות מה שאני גם אם לפעמים אני לא בדיוק מבינה אותה או כועסת שהיא לא איתי שאני כל כך צריכה.לא קורה בחיים שילד שלך נורא צריך אותך ואת לא פנויה?בבית שלי זה קורה הרבה וזה מלמד אותם לקחת אחריות ולהסתדר וגם לבקש עזרה מהסביבה...וזה קורה גם לי((-: ואת יודעת?גם לי יש תיקים שאני פותחת רק בטיפול... ושום דבר לא מרגיע אותי כמו החיוך שלה... אני באמת מתמוגגת להתגעגע אליה ולצערי,הזוגיות שלי לא מהגיעה עדיין למקום הזה אבל בזכות הטיפול יש ביני ובין בעלי קשר ממש טוב בכל התחומים...כשאני כאובה הוא אדם אחרון,לצערי,שאני רוצה שהתקרב אלי.הוא גם לא יודע כל כך עם מה אני מתמודדת...אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה...

אודי, כתבת לי תחשבו יחד על כל ההשלכות ובעיקר המחירים שלך... איזה מחירים שלי?.. על מה אתה מדבר?... מה אני מפספסת?... רחל.

לא בטוחה שלגמרי הבנתי... Welcome is coming and nothing is.inviteing ...היא פשוט אמרה לי ואני רוצה להיות בטוחה... זו כבר פעם שניה.. כבר בפעם. הראשונה הייתי צריכה לבקש הבהרה.. אל דאגה אודי אגיד לה שביררתי.

חשבתי קודןם לכתוב. הודעה אבל זה היה רק כדי לומר שלום בגלל שלא תהיה כאן מחר. עכשיו יצאתי ממנה והיה לי קשה.. אבל רציתי משו אחר. חיכיתי בתחנה ושמעתי בחורה בוכה למישו בטלפון ואומרת שהיא רוצה לבקש מהפסיכיאטרית שלה להעלות את המינון... ובאיזו שהיא מידה זה גרם לי להרגיש נורמאליץ יותר. שלא רק אני לוקחת ןשהיא נראית 'בסדר' ובלי קשר אני רוצה להפסיק לקחת... נראה לי לפחות.

שירים ואנשים ומילים וארוחות והליכות ודיבורים וחברות ואנחות וחשיפה והתחפרות והודעות מגוחכות והגנה והתנכרות ודמעות שהן חותכות דיבורים שמושתקים ומושמדים ומוכחשים ומשפחה ואכזבות וניכור (וסודות) וקללות ורעשים ואנשים ורשעים מטופשים שמשאירים לך רצון לדפוק ת'ראש בקיר עד כלות

היי זה נשמע כואב כל כך.......... שולחת חיבוק אמיץ. הילה

תסביר לי בבקשה למה התכוונת?

שזה לא ווטסאפ ואי אפשר לדעת אם קראת למטה את ההוספה לסופ"ש שכתבתי.......יש לי הרגשה שאם אין לי פגישות היא מוותרת עליי או שוכחת אותי אפילו שזה בא מצידי ביטול הפגישות...ואז עדיף שכבר נוותר שתינו על הטיפול :( שבועיים וחצי בלעדיה.. הכרחתי את עצמי לקבוע פגישה ולא יודעת אם בכלל היא תתקיים כי אני בזמן ממש ממש עמוס ואין לי זמן לכלום....האם כדאי להשקיע גם אם הפגישות לא סדירות?? עצוב.....וטוב שחזרת אבל לא בטוח לי כבר בשום מקום :(

היי חלום, קראתי הרבה את ההודעות שלך..אבל יש משהו שלא ברור לי: כשאת מתארת את הקשר הטיפולי שלך או את המטפלת, זה ממש מרגיש כאילו אתן חברות טובות או אם ובת. ואני מבינה שאת בטיפול הרבה שנים. האם טיפול פסיכולוגי לא מטרתו להיות זמני, לפתור בעיה רגשית מסויימת וזהו...ההמשכיות הזו עם המטפל, שבסופו של יום ואחרי הרבה שנים הופכת להיות אהבה או הקשבה נטו תמורת כסף, היא לא הרסנית ולא מציאותית? הרי היא לא באמת "חברה שלך" ..זו רק אשליה, כל עוד את משלמת. ברגע שהפכת את הטיפול לסוג של "דרך חיים" ולא כמכוון מטרה - מה הטעם? חוץ מהקשבה וקצת נעים לנפש ? והרי, אין חברים בשביל זה? סליחה אם אני נשמעת מתנשאת או פוגענית. זו ממש לא המטרה!!! אני באותה סירה כמוך,וקצת מפחדת להתמכר לטיפול ולהרגשה הנעימה להיות בו...ומה יקרה שיגמר לי הכסף, אה? מכל המדרגות היא תזרוק אותי...

או פותרים אותם בצורה כלשהי.למה שתזרוק אותך?היא תצטער מאוד שזה המצב.היית רוצה שתקבל אותך בחינם?אני בחיים-לא,זה מבייש.אפשר לבקש הנחה או לדחות תשלום. אנחנו ממש לא חברות...והיא לא רק מקשיבה לי. אנחנו עובדים עם הרגשות.היא גם תומכת בי,מלווה אותי וזה המקום שלי לחזור אליו כשקשה.זה באמת מרגיש קצת כמו דודה או אחות גדולה אבל לא רק.זה גם המון עבודה. את בוחרת מה מתאים לך.יש טיפולים מכוונים מטרה.אני עדיין מאוד זקוקה ל"חיבוק" נשי מכיל,לחום ולעידוד.אני זקוקה למקום להביא לשם את המחשבות שלי,את השירים,את הכאב,את השמחה.זה גם מקום להתלבט בענייני חינוך ילדים.יש תקופות שקשה לי לווסת תחושות ורגשות ללא טיפול ואז מחשבה שעוד כמה ימים נפגש מרגיעה.אם לא-אני יוצרת קשר,היא מרשה לי.מספיק לי לשמוע אותה דקה כדי להרגע.ברור שבעולם שלי יש גם זוגיות,חברות,ילדים,רבנית שלי-לכל אחד מקום משלו...ויש עדיין מקום ששם אני נורא לבד ואנחנו עובדות על זה...לא יודעת אם עניתי?..אני לא יודעת מה היא המטרה של הטיפול שלך.אני עושה את מה שטוב לי.יש הבדל בין להיות תלויה וקשורה.אני עם הזמן נהייתי קשורה אליה בחום...זה כיף לחזור למקום שאפשר לשאוב ממנו כוח...

אני מבינה את מה שכתבת ומאוד מבינה את הצורך. אני קצת חוששת מכל הנזקקות הזו. וחושבת שבטווח הארוך היא קצת בעייתית. אבל אין ספק שיש לה הרבה יתרונות ושטיפול אכן יכול לשנות חיים. וכמובן שהכל תלוי מטפל והקשר איתו, כי המטפלת שלי היא לא כזו...

אני משלמת על העבודה שלה איתי כמו שאת בא לרופא שיניים ומשלמת לו על עבודה. אני אוהבת את הרופאה שלי כי היא גם סבלנית מאוד ומרגיעה אותי, גם עושה את כל המאמצים שלא יכאב לי ותהיה לי שליטה מלאה על המתרחש. זה כבר תוספת חינמית((-: בטיפול אנחנו עובדות עם מה ששתינו מרגישות,עם הזכרות... אבל יש גם את הקשר שהוא יקר לי מאוד. שלכן,חלום

וואו..ממש חלום הפסיכולוגית שלך :) בעצם גם שלי, אני מאוד מתחברת למה שכתבת, חלום, גם שלי מקסימה, והיא קצת מכל דבר, אמא, חברה טובה ועוד הרבה דברים...איזה כייף זה להרגיש כמוך במיוחד אהבתי שכתבת שזה לא ממש תלות כי אצלי עדיין קשה להבחין אם זה תלות או העזרות או משהו אחר...הנה עכשיו הכל מתערבב לי כי אין זמן קבוע והכל בגללי :( פרדייס יקרה, היא מעולם לא תזרוק אותך אם לא תוכלי לשלם לה, הדברים יהיו מתוך שיחה אמיתית וכנה וביחד פותרים את בעיית התשלום, הייתי במצב כזה והיא הבינה אותי ומצאנו פתרון עד היום בעצם..ולא טיפול פסיכולוגי לא חייב להיות זמני או קצוב מראש, להפך הוא דינאמי, משתנה בקצב לפי המטופל ואם יש מטופל שזקוק להחזקה יותר זמן אז זה מה שיקבל, אין כללים. אני בכלל לא חושבת שטיפול זה נעים לנפש או רק הקשבה זה הרבה יותר מזה!! זאת עזרה ברוכה כשאת ממש לא במצב נעים בלשון המעטה, להפך לפעמים הוא ממש עושה לא נעים :( בהצלחה, מיכל

גם לי נדמה לפעמים כי מדובר בהתמכרות אשר עלולה להיות מזיקה.

גם אני נטע קצת כמוך.. חוששת לפעמים אולי זה יותר מדי וזה יפגע בי.

לד"ר אודי בונשטיין, שלום רב. יש לי בן , בן עשרים וחמש בערך. הוא בחור שסיים לימודים בהצטיינות כולל תואר ראשון. עם השנים ראיתי שיש אצלו איזה שוני. הייתי צריכה להזכיר לו להתקלח, או כאשר הוא היה מקבל מתנה, הייתי צריכה ללמד אותו לומר תודה ולהביע. הוא בחור מקסים וטוב לב, הוא היה "תלמיד טוב". הוא באמת למד להביע יותר. אחרי שקראתי הרבה על פסיכולוגיה, הבנתי שיש לו אספרגר קל. אבל אף פעם לא שמתי עליו תוית. קשה לו גם בתגובות מהירות, למשל, במשחק פינג פונג. בקיצור, עשיתי אבחנה עליו, בראש שלי וכך פחות כעסתי עליו, והבנתי שצריך ללמד אותו להביע יותר ולתקשר יותר עם אנשים. כאמור הוא סיים לימודים בהצטיינות, והוא גם מאוד התפתח חברתית. עכשיו לפני כחצי שנה פלוס הוא פגש בחורה, כנראה, שגם לה יש איזה אספרגר, היא מאוד מזכירה אותו, היא גם מוכשרת ועובדת בתחומה אבל לא מספיק מביעה. רק אצלה רואים זאת יותר באופן ברור, אפילו בהבעות פניה, כלומר, אפילו מבחינה חיצונית רואים אצלה איזה שהוא שוני. אנחנו אנשים מהמגזר הדתי, והם נפגשו כמה פעמים והתחתנו לפני כחצי שנה. הם מאושרים, אבל כל הזמן אנשים עושים פרצופים, כאילו איך נתת לו להתחתן עם אחת כזאת. כי אצלה יש גם משהו חיצוני, ורואים שהיא הרבה פחות מביעה ממנו. אבל היא גם "תלמידה טובה" ואני רואה שגם היא מאוד משתדלת להביע יותר. למשל, יום אחד היא אמרה לי "אני אובדת עצות", באיזה שהוא עניין, או יום אחד אמרתי לה שהבית שלי מבולגן, והיא אמרה, "הוא לא מבולגן", ראיתי שהדברים האלה דורשים ממנה כוחות נפש. בני הוא הרבה יותר משופשף בזה, כיא עבדתי איתו על זה שנים. ואפילו לקחתי אותו לכמה סדנאות תקשורת. עכשיו רציתי לשאול אותך, כל הזמן מציק לי שלא הייתי צריכה לתת לו להתחתן כל כך מהר. הוא די התייעץ איתו ואני כן עודדתי אותו לשידוך. כאמור הם מאוד מאושרים, כלתי בהריון. אני רוצה לציין שאני לא איזה חמות ביקורתית, אני מעריכה מאוד את כלתי, אבל בוא נגיד ככה, כלפי חוץ כרטיס הביקור שלו הרבה יותר מרשים ממנה, מבחינת תקשורת והבעה. איך אני יכולה לקבל אותה ביני לבין עצמי. איך אני יכולה יותר לקבל אותה בדיוק כמו שהיא. אני כל כך לא רוצה לצער לא אותו ולא אותה, אבל יש איזה הרגשה כזאת כאילו, מה נתתי להם להתחתן. למרות שזה כבר יותר מחצי שנה והם מאושרים. תודה רבה סליחה שהמכתב ארוך זהבית

שלוש פעמים אמרת שהם מאושרים. לא אמרת טוב להם, הם בסדר, סביר להם. מ א ו ש ר י ם אני יכולה לומר לך שזה מצרך נדיר מאוד . הלא כן? אנשים עושים פרצופים? שיהיה להם לבריאות. הוא חי איתה , לא הם. הבן שלך בן 25, ילד גדול, הוא בחר אותה. זה לא תפקידך "לתת לו" להתחתן. לקח לך זמן לקבל את בנך, ראי את אושרו , וקבלי גם אותה.

שלום אודי וברוך שובך ושלום לכל מי שטורח לקרוא. מה ההבדל בין "לספר על עצמי" לבין "לספר את עצמי" ? והכוונה לא לספר את השערות כמובן שזה מה שיצא כשגיגלתי את השאלה - הוראות מעשיות לסיפור עצמי. (מעניין שבעברית המשמעות הנוספת של "לספר" זה לגזור, אולי יש מימד של גזירה וחיתוך גם כשמספרים סיפור? ).

הי שביר. לספר על נשמע לי כמו ממבט חיצוני על עצמי. קצת מנותק. אולי ממרחק של זמן, לספר מבלי להתערב בסיפור. ואילו לספר את נשמע לי מין ניסיון להעביר את עצמי, את החוויה שלי את עצמי ברגע הספציפי הזה במילים. גם את איך שאני רואה וחווה את העבר. כאילו מין להבנות את עצמי דרך המילים. בספרות יש בדרך כלל דמות המספרת את הסיפור ויש את הגיבור. לפעמים המספר והגיבור הם אותה דמות. הגיבור יכול אז לספר על עצמו, כמו שהיה מספר על דמות אחרת. ואז יכולים להיכנס לשם גם פירושים שלו עכשיו על עצמו בעבר, או ידע שיש לו עכשיו ולא היה לו קודם. אבל הוא יכול לרגעים גם להיות ב"מבע משולב" עם הגיבור שהוא מספר עליו, כלומר שהוא ברגע הזה חווה את הדברים דרך נק' המבט של הגיבור, ובמקרה זה- של עצמו... מקווה שלא חפרתי גילת

תודה על ההסבר המעורר מחשבות, ממש אבל ממש לא חפרת.

העבודה מעשית איתו אמורה להיות תקופה של שלושה חודשים, כי זה השלמה של זמן שחסר לי...והסתבכתי... והוא הציע לעזור. לא נראה לי ששנינו חשבנו על זה לעומק... ואולי הוא כן חשב, אני לא יודעת.... אני לא חשבתי... חשבתי רק על כמה אני אהיה מאושרת ללמוד ממנו.... ומצד אחד- אני חוששת שיתגלו בי צדדים ומקומות שהוא לא מכיר...כי אני דיי מציגה הרבה, מתחמקת.,,,גם ובעיקר כי הקשר איתו מעלה בי הרבה פחדים וחרדה....אתה זוכר כמה הייתי כותבת פה שלא רוצה להגיע למפגשים? שכל שבוע רוצה לעזוב? שלא מצליחה להחזיק שם? זה עדיין קיים.. וגם מצד שני מפחדת שהזמן הזה יהיה על חשבון הטיפול....אנחנו נפגשים פעם בחודש...ולא רוצה ככה. למרות כל הקשיים שלי שם, רוצה לטיפול פעם בשבוע, כמו שהיה, מסודר. ברור...שתיהיה עבודה. הצלחת להבין קצת יותר אודי?... מה כן אפשר לעשות בעל זאת?.. לוותר לגמרי ולהתחיל להסתבך במציאת מישהו אחר לעבודה מעשית? או שכן אפשר למצוא מקום נכון בתוך זה לתקופה הזאת?.... רחל. אני שמחה שנמצאת פה. תודה אודי! אתה איש יקר ומבורך!!

שמחתי לקרוא את הודעתך... והיה לי טוב בלב שכתבת לי..... ואיך מרגישה עם זה שאמורה להיות בעבודה של המטפל שלי בכמה שעות בשבוע?... דיי מבלבל.... לא התחלנו עדיין בפועל כלום... ואני כל כך רוצה! הוא זה שהציע את זה בקלילות, וגם המנחה שלי...וחשבתי למה לא הוא מכיר אותי טוב, הוא יכול לעזור לי, יש לו חשיבה מדהימה, אני יהיה גאה ומאושרת על זכות לזכות ללמוד ממנו- ופתאום בלי להבין זה נסגר. ואני כל כך לא רוצה! פיתחתי חרדות ממנו, מהטיפול, כל מפגש איתו מעורר בי לחץ...כי למרות שכבר בטיפול ממושך, שנתיים- לצערי, עדיין לא מאפשרת לו לגמרי להיכנס לתוך נבכי נשמתי....יש כל כך הרבה דברים שהוא לא יודע, שמסתירה במודע ושלא במודע, ואם הוא יראה אותי כמה שעות בשבוע...עוד חלקים יצאו ממני. ומפחדת מזה. הוא מספיק ראה, רואה,.. ואני כל כך לא רוצה- הוא היחיד שיודע כמה מעוותת מכל בחינה, המבט שלו עליי אחר, לא כמו כל אדם. היתה תקופה של כמעט שבעה שמונה חודשים שלא יכולתי להסתכל עליו, אז פשוט הייתי יושבת עם הגב אליו, לא רואה את מבטו.... ואני רוצה. ולא רוצה. הצלחת להבין משהו??...;( כי אני לא כל כך....;/

היי רחל, בוקר טוב:) איזה כייף לקבל ממך הודעה בבוקר. נראה לי שהבנתי שאת בסטטוס מתלבטת,יש קולות לכאן ולכאן. אני במקומך הייתי נותנת מקום לכל הקולות,להתלבטות. משום מה מרגיש לי לא נכון,אולי בריחה מהתהליך?פתח מילוט?ואולי אני טועה? מקווה שיוקל לך, הילה

בצורה מגושמת הוא ניסה להתקרב אליי. דחיתי. ודחיתי. פתאום נהייתי קצת יותר נחמדה ואז ניסה להתקרב שוב וכמו אינסטינק רע דחיתי שוב. למה אני עושה את זה? יש בו משהו שקצת מאיים עלי. הוא 'בולעני' באנרגיות שלו. לא נשאר לי מספיק מרחב לעצמי לחשוב ולשמוע את עצמי. אני מפחדת להספג לתוך הנוכחות שלו אז אני דוחה ודוחה ומעיפה אותו ממני ולפעמים ממש בבוטות אפילו כבר לא במרומז והוא בטח חושב שאני סנובית מכשפה. אין לי מושג מה הוא חושב אבל מולו זה יוצא ממני כמו אינסטינקט רע שדוחף אותו ומרחיק אותו והורג כל אפשרות לקרבה. ואז יש מן דממת מוות כזאת באויר. הרגתי אותו. הרגתי את החיונית שהייתה מוטענת ביוזמה שלו. מרגישה איך האנטי הפנימי המגושם שלי חיסל את אנרגית החיים של שני אנשים. חיסל את פוטנציאל החיבור. מפחדת שהוא שונא אותי אבל לא שולטת בזה. ואולי אם הוא היה אחרת הוא היה מעורר בי אינסטינקט מסוג אחר? למה שכל האחריות תהיה עליי? צריך שניים לטנגו ואני לא יודעת לרקוד.

היי מימה, את שוב בלופ הילה

איך הגעת למסקנה שזה לופ?

תבוא

היי אודי, על פי מה יודעים ומחליטים, מהו מספר הפגישות האופטימלי עבור כל מטופל? אילו שיקולים נלקחים בחשבון? נטע.

לא נעים לי שאני נמצאת כאן בפורום בלי להגיד לך "שלום" אז הנה אני אומרת. הייתי פעילה כאן עוד בזמנים של ליאת ועזבתי יחד איתה. משום מה חזרתי עכשיו קצת ממקום לגמרי אחר... אני מעריכה מאוד את המסירות שלך ואת האיכפתיות שבהן אתה מנהל את הפורום הזה. חלום

מאז שהייתי פה.... נכנסתי לפה וראיתי הרבה אנשים חדשים.... ונבהלתי לרגע. יש לי עדיין מקום פה?..;/ ואודי... נראה לי שעשיתי טעות. טעות גדולה. המטפל שלי (שכבר נפגשים פעם בחודש)... הפך באופן רשמי למדריך שלי בפרקטיקום... לארבע שעות בשבוע... מלכתחילה הרצון שלי היה לא להגיע הרבה ולהחסיר מהעבודה המעשית... ומצד שני רוצה כל כך ללמוד ממנו... ומצד שלישי- כל מפגש איתו מעורר בי חרדה ולחץ... הוא אמר שניפגש ונדבר על כל זה. איך נעשה את זה ומה יהיה. עשיתי טעות????? לא יכולה לצאת מזה... כבר עברה תקופת השינויים.... איך אפשר לעבור זאת בשלום? להפסיק טיפול? לעבור למטפל אחר? הוא מכיר את כל הכאב, מה שבפנים בפנים בלב..... מה שאף אחד לא מכיר. רחל.

מה שלומך? טוב לראותותך שוב. איך זה בשביל שהוא הפך להיות מדריך שלך? זה בסדר בשבילך? ספרי לי את שעל ליבך............. אם נכון לך ומתאים לך........ לילה רך הילה

היי אודי, מהי המשמעות של שיקוף בטיפול? שמתי לב שהפסיכולוגית שלי משתמשת בביטויים שאני משתמשת בהם, כנ"ל לגבי פרטי לבוש מסויימים. למה? למה זה טוב? מה זה בא ללמד? לי זה נראה כמניפולציה וחוסר אמינות. למה היא לא יכולה להיות פשוט היא?

הי. לא תשובה רק מוסיפה הרהורים משלי על שיקוף. שיקוף זה מלשון שקוף בניגוד לאטום, לאטימות. כדי שיווצר מפגש צריך שפה משותפת. לא שכל אחד מתבצר בעמדה שלו ובאיך שהוא רואה את העולם. ולפעמים אם מישהו מתבצר מולנו אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליו כדי להתחבר. לדבר בשפה שלו. זה יכול לאפיין דפוס יחסים לא בריא שבו האחד מעלים את עצמו כדי להיכנס לעולמו של האחר ובלבד שהאחר הזה יראה אותו. יהיה אתו במגע. ואולי מהצד ההפוך זה יכול לאפיין יחסים טיפוליים, כאשר הדמות המטפלת רוצה להצליח "להיכנס" לעולמו המבוצר של המטופל, לאפשר לו להתגלות . בשביל זה היא אולי עשויה לרכך קצת את ה"ביצורים" שלה. אשמח לשמוע מחשבות נוספות בנושא גילת.

הי גילת21 מעניין שאצלך שיקוף זה מלשון שקוף ולא מלשון השתקפות . נראה לי שהמשמעות של שיקוף הוא להראות, בד"כ את המצב הרגשי שבו שרוי המשוקף שהוא הזולת למשקף. עושים את כל הזמן באופן טבעי ביחסים בין אנשים, וגם באופן מודע מכוון מטרה הרבה פעמים עם ילדים . השיקוף מצריך התבוננות והקשבה למצבו של האחר. כמו שכתבת למטה כולנו מושפעים ומשפיעים משתקפים ומשקפים כל הזמן, זה אנושי.

או שיש לככן טעם דומה? ובמילים שלך היא משתמשת כדי לתת לך הרגשה שהיא מבינה אותך. היא גם יכולה לשקף לך את רגשותיך במילים לגמרי שלה(הרי היא מבינה ומרגישה אותך,אני מניחה)אבל לא בטוח שתרגישי שהיא איתך. גם כשאני מדברת עם חברה ואני רוצה לתת לה הרגשה שאני מבינה אותה אני בתגובה שלי קצת חוזרת על המילים שלה אבל כבר מהלב שלי,מאותו מקום שהם נגעו בי.סליחה אם מסובך ((-:

שזה כנראה לא מכוון ובטח שלא למטרה טיפולית... אבל כולנו מושפעים ומשפיעים כל הזמן על מי שלידנו... ואולי כשיש הרגשה שאנחנו משפיעים על המטפל באיזשהו אופן, זה נותן תחושה של משהו קצת שוויוני יותר, אנושי יותר...

תודה על התשובות! ולא נראה לי שהיא אוהבת את סגנון הלבוש שלי :-) למה זה מרגיש לי כמו מניפולציה שלה? וחוסר אמינות? במקום שאני ארגיש ההיפך, שהיא משתדלת להתקרב אליי?

אני בטוחה שהיא תסביר את עצמה. אולי אנחנו ממהרות להרגיש את מה שהורגלנו?..

שלום. בימים האחרונים נראה לי התחלתי לסבול מחרדה. לפני שנתיים עברתי משהו ושתיתי חצי לוסטרל וחצי ואבן. הפסקתי עם זה. בימים האחרונים הזמנו אמבולנס בגלל שיש לי קשיי נשימה, הרגשת דפיקות לב חזקים. והיו 90-100. כאבים ביד וברגל כאילו עומדת למוות. וסחרחרות זה חרדה? אני מפחדת לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון... אני בת 20. תודה רבה רבה

היום הגעתי לפגישה בתחושה קשה מאוד. רציתי קפה ורציתי שיכין לי. אז ביקשתי והוא הכין לי קפה. אני עדיין עם התחושה הקשה אבל הקפה שהוא הכין לי נכנס לתוכי ונתן לי כח. הילה

אודי, אם מטופל מגיע תם לטיפול ולא מודע לכך שעשוי לשחזר חוויתית טראומות לא מודעות ואף מזעזעות. וזה קורה בטיפול והוא נבהל ונתקף חוויות משונות של מצוקה וחוסר אונים וכל מיני תופעות, אחכ זעם, מפסיק להגיע לפגישות כי זאת דרכו להגן על עצמו וכבודו ומבחינה טיפולית הוא אמור להמשיך להגיע לפגישות ולדבר על הכל עם המטפל אבל הוא המטופל המום כי לא מבין בכלל מה קורה לו שם רגשית, חי את השחזור ומתקשה מאוד להמשיך להגיע כי הגעה למטפל שכפה עליו תסכול ולמעשה בכך עולל לו את כל זאת (בחוויה שלו) זאת השפלה שאין לשאת ולסבול. אז הוא מגן על עצמו ומסרב להגיע, ליבו נאטם, המטפל מצטייר כאוייב ורע. אחריות של מי כאן לפתור את המצב הזה ולחלץ את המטופל מהמצב הרגשי שגלש אליו? האם המטפל לא אמור לחפש פה פתרונות לאפשר המשך טיפול? האם נכון להטיל אחריות על המטופל שחש עצמו כמו חיה פצועה שמגנה על עצמה מפני משהו שלא ניתן לשאת... מה אמור לעשות המטפל במצב כזה, איפה האחריות שלו כלפי המטופל להתאמץ ככל יכולתו למצוא את הדרך לאפשר המשך הקשר הטיפולי? אני לא רציתי לקטוע והייתי זקוקה לנוכחותה אבל ההגעה הפכה להיות השפלה, רציתי שהיא תחפש דרך לעשות את זה לפחות משפיל עבורי, היא לא התאמצה כ"כ אלא התחילה להתייחס אלי כאילו אני עושה לה משהו רע, כאילו אני המטרד. מה יש בגבולות האלה שכ"כ חשוב לכם לעמוד עליהם? למה בכל מחיר? למה לא חיפשה איך לאפשר לי לחוות אותה בטוב, בתיקון, ואולי היא חיפשה לקרוע את הקשר הזה? לקרוע אותי ממנה? כבר קראתי בספרים על פרידות כפויות שמבוצעות וכל מיני ומיני.. אבל הזכרון הרגשי בי נותר ברמה שאני זוכרת את הזעזועים החווייתיים בלי סיום שמתקן, שהופך את הדמות המאכזבת הרעה הזאת לטובה. אז אני מודעת לטראומות שהיו לא מודעות והשפיעו בחיי , הם עלו למודע כך, ואני יכולה לגייס את השכל לפעול יותר במציאות ולשפוט ולשקול מציאותית דברים ולא מתוך רגרסיביות, יש בי קצת יותר ברקסים לנטיות האלה, גם אם לא ממש יציבים עדיין, אבל ברמת הזכרון חסר לי תיקון. אני זוכרת את חווית הפצע המדמם שנחשף שם והזעזוע, והכעס שבקע ממני, אבל איפה התיקון? הריפוי? האיחוי? איפה הדבר הטוב הזה שאמור להיות ולא היה? נמאס לי לחיות על זכרון גרוע. איך רושמים במח זכרון אחר? אם אכנס ליחסים רגשיים משמעותיים בחיי שוב האם יהיה בכוחם לרשום זכרון חדש על פני הקודם? לצערי היכולת שלי לאפשר אינטימיות שכזו עם עוד אדם, ברמה של לגעת בפצע שוב, להחשף מנקודה זו רגשית ולרשום עליה חוויה אחרת, אני לא יודעת עם זה אפשרי לי בכלל. זה היה כ"כ בלתי נסבל לגעת שם שנאטם, כמו מבצר מוגן, ואני רק זוכרת את זה הרגיש. אבל נמאס לי לזכור את הזכרון הזה של החוויה הנוראית המזעזעת הזאת. אני רוצה זכרון אחר בראש שלי, של חוויה אחרת, של יציבות, של מלאות, של ריפוי. לא של משקע טראומטי שמקונן בי עמוק בפנים ולכן אי אפשר לאפשר לאף אחד להתקרב ולגעת, לפגוש את הפצע, לפגוש אותי בחוויה של חוסר ערך וחוסר אונים תלויה לחלוטין בחסדי הצד השני שיאסוף אותי בנקודת הזאת וירפא משהו. חוסר האמונה שניתן לרפא גורמת לי לשנוא. והפסיכולוגית? חשפתי מולה את המקום החשוף החסר אונים הזה אבל היא ששה לרפא. בכלל לא ברור לי מה היא עשתה מולו, זה כאילו הפקירה אותי שם. איבדתי יכולת להגיע לפגישות כי הרגיש כמו השפלה אבל בו בעת הייתי מאוד זקוקה לה ולהרגשה שהיא תומכת בי ורוצה אותי ובטובתי ושם היא התחילה להתייחס אלי כאל מטרד כי את זעקות העזרה השמעתי מחוץ לגבולות. לא כ"כ מבינה איך אתם עובדים אבל חוויה הריפוי לא הוענקה לי, זכרון של חווית ריפוי- זה לא הוענק לי. אני משתמשת כיום בכח ההגיון והשכל להפריד בין רגשי למציאותי. זה לא תמיד קל, בייחוד כי יש לזכרון הרגשי נטיה להתנגן כבתקליט. לצוף לעיתים מעל לפני השטח, כאשר טריגר כלשהו מעורר קושי מסוים או כמיהה שקשה לספק לה מענה , שקשה לי לפעול כדי לספק לה מענה, שמרגישה קצת 'משותקת', בכלא פנימי. עולה החוויה של השחזור. אין לי שאלה ממוקדת כאן, אבל אשמח להתייחסות.

אני מחכה שיקרה משהו כבר והוא לא קורה,האם היחסים אמורים להתפתח? מה לעשות עם ההרגשה של דריכה במקום וחזרה אחורה?

לנשק אותה נחשב כיוזמה טובה להתקדמות היחסים?היא תעיף אותי מהחדר!

זה לקדם את המטרה..חחח האם המטרה שלך היא שהיא תהיה מאהבת שלך? הצחקת באמת...

ממש הייתי רוצה לקחת יוזמה כזו לחבק ולנשק אותה, להריח אותה מקרוב לשמוע את הלב שלה פועם- ותקום זאת שתגיד שלא! יוזמה אודי?

סיטואציה שקשה לי להסביר ולהבין אותה: בגלל תגובה או חוסר תגובה שלה, משהו שהיא אמרה בין אם במילים או בשפת הגוף או לא אמרה התגובה שלי היא הסתגרות וכעס, ואז בפגישה הבאה היא מחניפה לי כדי שאשתף פעולה ואני כל כך נהנת מההתחנפנות שלה אם כי אני לא מאמינה לה אבל סולחת לה בשניה כאילו לא קרה דבר, מה שתרצי מה שתגידי העיקר שתהיי פה איתי, וכן זה מעלה "חוויות" מהעבר עם דפוס דומה. טיפול לא אמור לתקן דפוסים כאלה במקום לשחזר ?

מה את אומרת? מקווה שאת לא כועסת שנכנסתי לך לעץ. בין בני אדם קוראים לפעמים אי הבנות,זה אנושי. הכי כיף שהחום ממעיס את הכל,לא? זה קצת מזכיר את מה שהיה בילדות שהינו תלויים קיומית בהורים ואז אחרי שחטפנו(כל אחד את שלו...)חזרנו אליהם וסלחנו.בשביל לשרוד היינו חייבים לשמור על דמויות ההורים כ"טובים" ואז מי שהיה רע זה אנחנו... אי הבנות שקוראות בטיפול אכן לפעמים מערערות,מפחידות וכואבות נורא אך נדמה לי יש הבדל גדול בין דברים רגילים ואנושיים שקורים בכל קשר קרוב ואמיתי ובין מה שיש לנו מאחורי הגב...אני יודעת שהמטפלת שלי לעולם לא תפגע בי עם שער הקטעים אנחנו נסתדר.גם אני נמסה מטיפת חום ודווקא חושבת שזה כיף,סימן שזה לא היה משהו רצני,אולי(?)לא יודעת.גם ילדות שלי מתפייסות מהר אם הן כועסות על משהו שטחי:חיבוק,"אני מצטערת" וגמרנו.פתאום חשבתי שאם אימא שלי הייתה בא אלי יום אחד עם "אני מצטערת" זה לא היה הולך בקלות...בא לך להגיב?

העניין שזה נתפס כלא אמין בעיניי, ואני מוכנה להתבזות בשביל היחס שלה. גם כן דפוס!

אתה יודע שלא נםגשנו פעם אחת השבוע. אני נסעתי ורציתי פגישה כפולה במקום והיא לא. מסכימה יותר.. מה שרציתי לומר זה שאני גאה בעצמי שהצלחתי להסתדר. יש עוד יומיים עד שניפגש.

קראתי משהו שהזכיר לי זכרון מעצבן מהטיפול שהיה ושוב באתי לשפוך כאן כי התעוררה בי אותה התקוממות פנימית. אבל עבר מהר. מרגישה שנרגעתי עכשיו, חזרתי להווה שלי, לעצמי. וזה אומר שעבר מהר. למרות שתמיד מרגישה שאכעס על הצביעות שפגשתי בטיפול ההוא אבל אני מנסה לחיות את החיים שלי עכשיו ולא להמשיך להתבזבז על זה. הבעיה שהכל שם נחווה רגשי וחוויות רגשיות הן הכי אינטנסיביות וחודרות ומשתכנות בזכרון חזק. אני צריכה חוויה רגשית מתקנת שתרפא ממני את התוקפנות והאנטי. זה לא יכול לקרות בטיפול יותר. זה לא יכול לקרות מול אנשי מקצוע עשקניים שמשקפים פערים יותר משהם עוזרים לצמצם אותם. אבל הסחף הרגשי עבר לי. הנושא לצערי לא יעבור. הוא כמו אצלי בדם. האמת. אדם לא יכול הרי לוותר על האמת שלו. זה כמו נצרב. זה בוער בך. הלוואי ויכולתי לתעל את התוקפנות הפנימית הזאת למשהו טוב. בנתיים זה לא קורה. אני תוקפנית בפנים אבל כלפי חוץ עדיין יותר מדי מאופקת כזאת ווותרנית, נכנעת, נוחה. לא יודעת עד כמה נכון לי להיות ותרנית או עקשנית וקשוחה, לעמוד בהחלטיות על שלי. לפעמים פתאום יוצא לי, ולפעמים לא. לחיות בתנאי אי ודאות זה גם זה, לעולם לא לדעת בבטחון האם השיפוטים שלך והפעולות שאתה נוקט הם האופטימלים למצב, לנסיבות, לך. אבל לא להיות קשה עם עצמך כך או כך. לכבד את הנטיה שבה הגבת שכנראה זה מה שהיה נכון ורלוונטי במסגרת המסוגלות שלך (כולל רגשית) באותו זמן. אני שונאת מצפים שאנשים גוזלים ממני את יכולת ההשפעה. בייחוד שבמצב הפוך בעצמי הייתי נענית ומעניקה. שונאת לגלות שאנשים מתנהגים בצורה אנוכית קמצנית אגואיסטית ואף מתבלים זאת בתוקפנות, חוסר כנות ומניפולציות ושקרים. יש כל מיני אנשים בעולם. לא כולם מעניקים וחיוביים. גם עם זה צריך ללמוד להשלים... יצאה לי טקסט קצת מתפזר. שיהיה

מדוע בטיפול פסיכולוגי לא מתייחסים לסוגיה הזאת ואף משקפים בכוונה מצב של פערים? הרי לעצם נסיבות שכאלה גם השפעה עצומה על המערך הפסיכולוגי של אדם , לא? חוק זכויות החולה קובע למשל שהרשומה הרפואית שייכת למטופל. ניסיתי פעם לבקש מהמטפלת לאפשר לי לעיין 'ברשומה הרפואית' של הטיפול בי והיא התחמקה ואמרה 'אם יש לך שאלות תשאלי ונדבר עליהן כאן'. למה מותר היה לה לא להסביר לי שבטיפול פסיכולוגי עלולים לשחזר חוויות טראומטיות לא מודעות? בייחוד שאמרתי לה שאני רוצה ללמוד ולהיות פסיכולוגית ולמעשה מסתבר שבגלל לא הבנתי את טבעו של המקצוע? למה היא לא הסבירה לי ללא כחל וסרק מה זה טיפול ומה זה לא? זאת פגיעה בכבוד שלי! ממתי לפגוע בכבוד של אנשים נחשב למעשה טיפולי? והאם גם עוזרים לפונים להתפתח כאנשים יותר עצמאיים תעסוקתית? כי המסר של לצאת לעבוד בהחלט עמדה עליו והשמיעה לי אותו ואף הורתה אותו אך לא עצרה לשוחח איתי איזה מן עבודה, למה אני מעדיפה כך ולא אחרת. במהלך הטיפול התפטרתי ממקום עבודה וגם ביטאתי התמודדויות עם חלק מהעובדים. היא לא התייחסה. היא מתחה את הזמן. היא טיפטפה פירורי התייחסויות זעומים במקום להשקיע בלקדם אותי בצורה שיותר מהלב ומעניקה באמת. ואני תפסתי ממנה סמכות ועשיתי לה אידאליזציה כי היא הייתה מוצלחת כזאת, עשירה ויפה מאוד ומרשימה חיצונית. הרגשתי אולי היא תלמד אותי להיות יותר כמוה. גם על זה היא לא דיברה איתי. נראה לי היא הוחמאה וישבה שם ומרחה לי את הזמן. שהבאתי כאב ותערומת על כך שלי היו בהתבגרות סיוטים מיניים והבת שלה כמו גדלה עם כפית זהב, הקשרות בטוחה, חיים חברתיים מוצלחים בביס ובצבא. כאב לי נורא. הפער. היא לא אמרה כלום. היא לא התייחסה לכאב שלי. היא אמרה שנגמר הזמן ושלחה אותי עם דמעות החוצה. כלבה.

לא רציתי קיום ינקותי חסר גבולות וזמן. רק התייחסות קצת יותר אנושית לכאב שלי והענקה קצת יותר נדיבה מצידה שתצמצם חווית הפערים.

אודי,אתה יודע שיש התקדמות ממש משמעותית בחיים שלי? בדצמבר אני יתחיל לעבוד בשתי עבודות.כן אני יעבוד בשתי עבודות.והמטפל שלי חושב שזה בסדר ושאני מסוגלת.וגם אני מרגישה כך.אני בן אדם חרוץ מאוד.וזה ממש מגביר לי את הביטחון. ויש עוד משהו-שאני ישנה הרבה יותר טוב לאחרונה.אני נרדמת יותר מהר.ישנה שינה עמוקה ומתעוררת בבוקר מהשעון.האיכןת חיים שלי השתפרה בזכות הטיפול.כן ממש כך. (וגם אלחש לך באוזן שהתחלתי לצאת עם מישהו ובינתיים הולך טוב) הלוואי שיימשך כך! הילה

איזה יופי. מתרגשת בשבילך.

הלוואי שימשיך ורק ישתפר. (זה יקרה למי ששורד את המקומות הקשים בלי לותר) בהצלחה רבה. מימה