פורום פסיכולוגיה קלינית

אני דווקא בא עם קפה. לבוא עם פדג'אמה זה הכי כיף שבעולם ועוד לבקש סיפור ושמיכה...חושבת שארצה גם חיבוק או לפחות נגיעה רכה. ((-:נעים וחם דבר אחד קשה לי להבין,למה אני לא זוכרת שרציתי את כל זה בתור ילדה? אני זוכרת שהייתה לי חסרה אהבה מגיל 13 בערך אבל לפני זה-לא.הערכה חיפשתי וגם זה לשווה.קשה היה להורים שלי להשלים עם מציאות שיש להם ילדה רגילה לגמרי,לא גאונית ולא יפה במיוחד,שמנמנה ולא ספורטיבית,לא נקיה,לא יודעת לשיר,לא מאורגנת,לא צייטנית,לא מצטיינת,לא זריזה ולא בעלת כישרון כלשהו יוצא דופן,אפס ואישיות אפורה שנולדה לבצע פקודות של אחרים,לא מסוגלת לקבל החלטות,כותבת עם שגיות...אני מבטיחה שאני יכולה להמשיך את הרשמה...רק אלוקים יודע איך שרדתי את זה... אני רוצה לבקש סיפור לפני שינה שתקליט לי לנגן.נכון,רעיון?נראה מה היא תגיד.רוצה המון המון אהבה.שמתי לב שהמפלצות מפחדות ממנה כי אם אני אוהבת את עצמי אז אין להם מקום!!!והם בכלל לא מפלצות אלא סתם חלקים מסכנים עייפים ומתוסכלים מעצמם... בקיצור,יש(!!!)למסיבת פידג'מות משותפת!!! אוהבת אתכם,חלום

אני עכשיו במיטה אחרי שקפאתי מקור בחוץ. תכף צריכה לצאת אליה.. הכי כיף פיג'מה, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה. תבקשי ממנה סיפור, את חושבת שהיא תסכים? מעניין... שתדעי שאני מעריכה אותך על כל הקושי שעברת... תודה גם לך(: ואני בעטח שבעד מסיבת פיג'מות (:

קשה לי להבין למה אבל יש לי המון כוחות ואני מצליחה להיות איתה גם כשהיא לא איתי בפועל עד שפתאום סתם ככה היא כאילו נעלמת לי ואני מתחילה לעבד מצברוח וקשה לי לווסת רגשות ותחושות.אז אני חייבת לבדוק שהיא קיימת,לשמוע אותה דקה שתיים וחוזרת לעצמי מלאת אנרגיה להפוך את העולם((-: קר,בררר.ויש לי תור עם ילדה במרפאת שיניים עוד מעט. אתמול בעלי סיפר לי סיפורים על שבטים מוזרים בתנזניה.לא זוכרת מה היה הסוף כי נרדמתי.אלוקים שמעה שהיה לי חסר משהו לחמם את החורף... ואני מעריכה אותך על הנחישות,רגישות ואמיתיות שלך. המון כוח לך,יקרה חלום,בחום

חלום הי, זוכרת ? אז כשאודי לא היה ? אני זוכרת גם לך.. זוכרת שכשהיה ממש קשה, פתאום התראינו + מישהי נוספת :) בפורום הקשה ההוא.. זוכרת ? וכבר מזמן רציתי לשאול אותך.. למה בחרת בניק חלום ? חשבתי על הניק שלך.. וחנה וחלום, אם יש בכן רצון להגיע בפיג'מה למטפלת שלכן, מה מונע מכן לעשות זאת ? איתכן במסיבת פיג'מות.. ואודי עובר מאחת לאחת, מגיש כוס שוקו חם, העיניים של אודי זוג פנסים מאירים ומחייכים, מכסה אותנו בשמיכה רכה, מעמעם את האור,ובשקט בשקט בקולו העמוק והחם מספר סיפור.. ..וכשמסיים את הסיפור, שר לנו נעימה..חרש חרש.. וכך אנחנו נרדמות לאט לאט עם חיוך על השפתיים... שלכן-במבי.

היי,בנות תצחקו עלי אבל אני לא נרדמת בלי "לראות" את המטפלת שלי יושבת לידי.ככה יותר קל לי לאבד שליטה ולהרדם.שוקו חם אני מכינה לי לבד בבוקר בתוספת כפית קפה אחרי 7 שוקוים שילדודים שלי."אם לא אני לי מי לי?"((-: במבי,אהבתי את הפנטזיה שלך-חם כזה ומשפחתי. בקשר לבוא בפדג'מה לטיפול,יש לי חשש שאם מישהו יראה אותי כך בדרך-יזמינו לי אמבולנס (-: ישר לכפר שאול.בלי איפור אני לא בא לאף מקום. טוב,היה נחמד להכנס.הקטנה שלי צורחת שהיא רוצה מטרנה. ובמבי,אם בא לך,אנחנו יכולות להפגש שם שוב באותו פורום.אולי עם הזמן יהיה לך פחות מפחיד... למה בחרתי ניק "חלום" אני אשתף בלי נדר . נהיה בקשר שלכן,חלום

גם לפנ ישאבוא אצטרך לומר לה שאני רוצה, אחרת יהיה לי מאוד קשה לעשות זאת. אני גם יודעת שברור שהיא תסכים. וכדי לעשות זאת אצטרך לקחת מונית.. בהלוך זו לא בעיה אבל חזור אני צריכה לעלות לרחוב מעל כדי לקחת גם יש רק פגישה אחת שזה רלוונטי השניה בבוקר. אל דאגה אספר כשזה יקרה. חושבת שרציתי את זה כי קראתי ממך. אני כבר לא בטוחה. כי כן היה לי את הפנטזיה לבוא אליה כך, אך אל זוכרת אם את כתבת על זה קודם גם. את אויל זוכרת? מעניין אותי

אני מחייכת ...היא רצתה להקריא לי סיפור השבוע סרבתי אני דווקא יודעת למה אמא שלי שנאה להקריא לי סיפור ובכל פעם כעסה כי נעלמתי "מצחיק" מאוד להעלמות שלי קוראים דיסוציאציה חבל שהיא לא הבינה אולי הייתה חוסכת לי קצת כאב.... יש כריות במסיבה ...

שולחת לך חיבוק(אם זה מתאים לך?) אני יודעת כמה זה כואב... שלאימא לא היה כוח לראות את האמת... שלא היה לה בכלל כוח להיות שם בשבילך... את יכולה לבחור כרית לבכות עליה ופוך מחמם. אנחנו כאן.שוקו על השייש ופדג'מה חמה על המדף. סיפור רק אחרי מקלחת,ארוחת ערב וצחצוח שיניים. אנחנו אולי לא אימא אבל אנחנו מרגישות את הכאב שלך. נעשה מסיבת פדג'מות של אחיות.אני כרגיל מרגישה האחות הגדולה, המחליפה של אימא,אחראית ובוגרת שיודעת להיות כמעט אימא... האמת כזו נשארתי(-: בא לך אחות גדולה?..בכל מקרה סידרתי את הבית ושוקו על השייש. חלום,בחיבוק

חיבוקים תמיד מתקבלים ברצון ובקור הזה פוך וכרית זה נהדר חיבוק חזרה אם נכון לך ואחות גדולה ...לא יודעת למשפחה יש אצלי קונטציה לא משהו ..חברה זה טוב ואמיתי יותר ...

הי אודי. זוכר?? לונג טיים...,אבל אני כל הזמן פה!קוראת והרבה פעמים ככ מזדהה. אבל מתקשה לכתוב כבר תקופה. ולאחרונה בכלל עוברת סרט רע,עם כאבים פיזיים קשים שלא מרפים,בשל בעיה שנמצאה, וזה ככ מקשה מגביל מתסכל כואב וכבר מפחיד ומלחיץ מאד!!!וחוששת גם שזה לא יעבור וככה אשאר ככ כואבת ומוגבלת. תהיתי אם בכלל מישהו פה עוד זוכר אותי..., נראה כאילו זה לא ממש חשוב לאפאחד...,ופתאום זה היה לי עצוב. כאילו שאני לא "מהמקובלים" מהגרעין היציב ,רק איזו נספחת שכזו...,שהיתה הלכה והשיירה ממשיכה. אולי ביום אחר...,הייתי מרגישה אחרת. כרגע זה מה שעולה חזק כבר כמה ז\מן,ונדרשתי גם לאיזשהו אומץ כדי לרשום זאת. זהו..., אז סתם ככה רציתי בכל זאת להגיד שלום.להגיד גם שאני פה וגם אם קולי לא נשמע כמו פעם. ותודה על הפורום...

את מוזמנת לשבת לידי שתרגישי נוח.

היי ליליפוט, שהייתה פעם ברוכית...:) בוודאי שזוכרת, למרות שגם אני לא תמיד פה... טוב לראותך, ובתקווה להקלה בכאבים...:( רחל.

ממש הלכתי לאיבוד. לא ידעתי איפה אני. איזה עשרים דקות.

היי רוני, נשמע מפחיד. אני שמחה שבסוף שבת. העלית בי את המחשבה שלא במקרה מציאות מזכירה את המילה מצא. את מציאותית, ברת מציאה. פשוט לפעמים המציאות קשה מכדי להיות בה ואז גם לא מוצאים ונמצאים שם, באיבוד. מקווה שהביקורים שם יסתיימו בקרוב. מפחיד שם באיבוד ולא מגיע לך להיות שם. נעמה.

היי אודי אני חושבת שאחת הסיבות שאתה מחזיק מעמד זה ימי החופש שאתה לוקח, כך אתה לא נשחק. אגב, זה שכל הודעה עוברת אישור שלך, זה טוב, כדי שטרולים לא יכתבו ויהרסו את הפורום מצד שני זה מאט את הקצב וגם מכביד עליך, הלא כן?

אני כל כך אוהבת את החורף. ונראה כאילו שטיפות הגשם הגיעו גם לכאן, בשקט השקו את גזעי העצים, הצמיחו ענפים ירוקים... יש בזה איזה רוגע. תחושת פשטות. בחורף כאילו כל הגוף נפתח לקראת הגשם, לקראת הריח שלו. הייתי רוצה קצת להפסיק לחכות קצת פחות להיות עץ שמתבונן לשמיים וממתין, מנסה להתמתח לקראתם אולי להיות גבעול דשא. אולי להבין שכולם שכל האנשים והצמחים מחכים לגשם. (אני כל הזמן מחכה לה אני כל הזמן מחכה למשהו גם כשאני שם אני מחכה אני מחכה למישהו והוא לא בא אולי הדמעות שלא באות יוכלו. כמו הגשם. לשים אותי במקום)

כמה יחד

בואי.

אודי התעלם ממני... אין לי לאן לבוא ואני לא יחד. אני לבד לבד לבד לבד.. אבל רגילה..

היי, נורא רציתי לכתוב הודעה לא מעורפלת וסתומה, סתם לספר, לחלוק, לשאול. ולא הצלחתי. וזה מה שיצא. נעמה.

יצאתי ממנה וחיפשתי לרגע את הפלאפון, שמה אותו תמיד באותו הכיס. הראתי לה היום שתי תמונות, ולכן זרקתי אותו סתם לתיק. ברגע שעוד לא מצאתי חשבתי כמה נחמד זה יכול להיות שאשכח אצלה משו כדי שאוכל לחזור לעוד רגע אליה.. מצאתי אותו כמובן. הסתכלתי לראות מה חדש... ופתאום טלפון ממנה. הייתי בטוחה שזה משהו אחר, כי ממש בסוף שאלתי אותה אם אפשר להזיז איזו פגישה וחשבתי שאולי בסוף היא לא יכולה.. ומה היא אומרת? ששכחתי את המטריה... אז חזרתי ובדרך אליה חשבתי אם לספר לה את זה אז או לחכות לפגישה הבאה. .. כמובן שלא אמרתי כלום. ביום רביעי אספר לה... וזה לא היה בכוונה בכלל. לא שמתי לב אליה כנראה בגלל שלא יורד גשם עכשיו.

צעקתי הצילו וכלום לא קרב, מן הסתם גם כאן אין ניסים... הנה אני כאן אבל מפחדת אפילו להוריד את המעיל. איך מתחילים בתוך ים המילים הזה להראות או סתם להיות, לזכות במילה מבינה או מנחמת, לחכות לך עד שתגיע, ועוד יום ועוד סופש לא רגוע. לפעמים נדמה שלא רואים אותך עד שאתה מוותר לגמרי. ואולי זה גם קצת כמו הסיפור עלה הילד שצעק זאב, כי עד שרואים לא ממש מאמינים וכשרואים כבר עשוי להיות מאוחר מדי.

נפגשנו היום. והפגישה התקצרה לארבעים דקות. התקשיתי להיות מרוכזת, כי הרגשתי שעוד רגע נגמרת הפגישה. ישבתי עם הגב אליו. ודיברנו, למה בכלל אני בטיפול. למה מגיעה, מה העבודה שלי. המילים שלו כאבו. לי. כי אולי היה בהם אמת. הוא לא חידש לי הרבה. אבל זה היה מוגדר, ברור, חותך, כואב. רחל.

מצטערת על הסוציומאטיות....שלא כל כך הגבתי לאחרים..שאני ככה :( הילה, מצטערת על התגובה שלי אלייך גם :( זה היה בלתי מתחשב ואת כל כך כתבת שזה לא ממקום שיפוטי...לא יודעת, רע לי. אני קוראת אתכן..שמחה אתכן, בוכה אתכן ומתקשה להגיב פתאום שמא התגובות שלי יהיו דפוקות כאלה, די כמוני או כמו הרגשתי. מנסה...חנה, שמחה מאוד ובהצלחה, ברור שיש פחד...וסוריקטה כייף לשמוע שקנית בגדים :) גם בשבילי זה מסע הרבה פעמים...רוצה לכתוב ולבקש ממך אודי משהו.....ולא מעיזה כבר...הכל כלךכ מסובך...וכואב. צריכה אותך ש...אולי מטופש בכלל לבקש ממך להיות לידי, להושיט לי פינה, כתף תומכת? ....האם יש לי פה פינה בכלל? רוצה לשתף אבל בעצם זה לכתוב ולתת לדברים תוקף....אז קשה .....אמביוולנטית.....אוף הכל מבלבל.....יקרות, המקום הזה חשוב ותומך...וקשה לי פתאום כי רוצה לשתף במשהו קשה...האם אתן מוכנות להקשיב ללא מילים.....פשוט להיות פה איתי? האם גם אתה מוכן, אודי? האם אפשרי לשתף ולא בצורה עמומה כתמיד? לא יודעת אף אחת פה לא ממש נחשפת זה די מפחיד........... :( אבל רוצה.....והפגישות רחוקות אחת מהשנייה.......אוףףףףףףףףףףףףףף ובמבי, הפנטזיה שלי ממש דומה לשלך...מעולם לא העזתי לבוא בפיג'מה ... אז סליחה מכל הלב. מ.

רק יושבת פה, לידך, איתך. בשקט בשקט..

זה טבעי שלפעמים נזקקים יותר ופחות מתאים להיות גם בשביל אחרים, אני בכלל לא חושבת שאת ככה אבל. מה קרה? אם אץ חושבת שאת רוצה, אולי תנסי לספר. אני דווקא חושבת שאני ממש מספרת על עצמי, לצערי יותר מדי... את יודעת? אני כותבת, וגם מרגישה אולי התגובה שלי אלייך כל כך לא קשורה וכ"כ לא מתאימה לך ואני סתם מעצבנת אותך... לא יודעת, כנראה שזה קורה, אולי עלה לי בגלל מה שאת כתבת, אבל זה גם קורה לי לפעמים עם אחרות, אבל זו אני וזה מה שאני חושבת, ואני לא עושה שום דבר בכוונה אלא רק מה שחושבת שנכון וטוב עבור מי שאני מגיבה לה.

תנשמי..תנשמי עמוק.. ותזכרי... מותר לך ! מותר לך ! מותר לך ! מותר לך לענות מתי שמתחשק ומתאים לך, מותר לך גם שלא לענות לאף אחת כשלא מתאים לך.. את לא צריכה להתנצל בפני אף אחד/אחת בעולם.. (..ואולי תלחשי את זה גם לאבא/אמא שלך..) ומותר לך לכתוב פה ולא לדייק ... את לא במבחן !!! שומעת מיכל ? את, זו את, כפי שאת, ואהובה פה כפי שאת ! ולגבי הפיג'מה, אני מגיעה לאמא צביה 4 פעמים מתוך ה 5 בפיג'מה. (פעם אחת אני מגיעה אליה ישירות מהעבודה ולכן אני מגיעה בבגדים) וזה באמת כייף. החזיה לא לוחצת, הכל משוחרר.. פיג'מה וכפכפים..חולצת את הכפכפים,שוכבת על הספה ,מתכסה בשמיכה ומניחה על הלחי שלי את הורוד הזה שלה .. זה באמת נעים.. ומה מונע ממך להגיע בפיג'מה ? תנסי.. זה מרגיש שאת בבית.. חויה מאוד ייחודית.. שלך-במבי

הוא (המטפל) אמר לי שהוא מותש ממני, מאוכזב ממני, כועס עלי, מתוסכל. אני בכלל לא מסוגלת "להכיל" את כל זה. מרגישה כמו ילדה לא ראויה. ילדה מאכזבת. ילדה שלא ניתן לאהוב אותה. אודי, אני מרגישה סוף. מרגישה מוות. גם אתה מרגיש את זה???

מאןד מפחדת! עד שלא אתחיל לא אאמין שזה קורה. וגם, יש בי חששות של למ עשיתי את זה ולמה זה טוב ואולי כדאי להשיאר.. אודי, מקווה שיהיה בסדר?

פוחדת מי יבוא מחר לפגישה פוחדת ששוב אדחוף מהפחד למרות שכל כך צריכה אותה .. לא יודעת איך לשבור את מעגל ההכי טוב לבד כשבפנים כל כך כואב ובוכה .

הי אודי, ברוך שובך (אם כי קצת באיחור) והי כולם. קפצתי למסור ד"ש. רוצה שתסתכלו עליי - קניתי בגדים חדשים. כמו של בריאים. בי, סוריקטה

איזה יופי! ואם זה בגדים של בריאים זה בכלל נשמע מצוין.

יפה לך. נעמה.

וואוו..סוריקטה.. תסתובבי..כן..תעמדי ישר.. עכשיו פרופיל.. ווצצצצצצ'''' (אני שורקת-שומעת? ) תתחדשי על הבגדים.. הם כל כך הולמים אותך.. :) כל כך שמחה לראות אותך שוב סוריקטה !!! ולא כל כך הבנתי.. הבגדים הם כמו של בריאים ? מה זה בגדים של בריאים ? ובגדים של חולים.. ומי הם אנשים בריאים ? אלו שאנחנו רואים בדמיוננו דרך ההפנמות מהדמויות הראשונות והחברה בה גדלנו ? בכל מקרה סוריקטה, הבגדים שקנית יפיפיים ,הולמים אותך להפליא והם ממש, אבל ממש כמו של אנשים בריאים :)) שלך-במבי. נ.ב אני יודעת שייתכן שעצם זה שקמת והלכת ודאגת לעצמך ללבוש ,זו כוונתך .חזרה לבריאות /לבריאים.. סוריקטה מתוקה, שיהיה לך לבריאות :))

ושמחים אתך...מסע לא קל לצאת לקנות.

מסתכלת עלייך... איזה יפה, ואיזה בגדים יפים..! כל הכבוד.. תתחדשי!:) ותמשיכי לעשות טוב לעצמך...! רחל.

הגבתי לחנה למטה והתעוררו שוב כמיהות מטורפות.. אודי, קרה לך שמטופל שיתף אותך בפנטזיות שלו שאתה מזמין אותו לביתך,מציע את מיטתו,מגיש לו כוס שוקו,מכסה אותו,מלטף את ראשו ושר לו נעימה חרש חרש עד שנרדם.. ואם המטופל משתף אותך בפנטזיה כזו, אתה משתף איתו פעולה ומממש עבורו את הפנטזיה ??? אודי :(( הרבה פעמים שיתפתי את אמא צביה בפנטזיה הזו שלי.. היא מקשיבה ו.. זהו .. כלום.. פתאום מתחשק לי שוב להתיישב בפגישה על הרצפה לידה,להחזיק את רגליה ולהניח את הראש על הברכיים שלה.. :( אני יודעת שלא אעשה את זה.. היא לא מסכימה ולא אגע בה בניגוד לרצונה.. אודי, יש לך מטופל שאלו הפנטזיות שלו ? שהוא שיתף אותך בהן ? שמימשת את הפנטזיות שלו ? אודי, למה הפנטזיות שלי חוזרות שוב ושוב ושוב לאותו מקום ? כבר למעלה מחמש וחצי שנים ? אתה מאמין בשינויים בעקבות טיפול ? ועוד כל כך אינטנסיבי.. אולי אני לא ברת טיפול ?? :((

היי במבי, את יודעת? יש לי תחושה שמחוץ לפורום את עושה חייל,בהרבה תחומים בחייך.ופה את משתפת אותנו בצוהר,בחלון קטן........ בוודאי בחמש שנים שאת אצלה התקדמת והתפתחת. ופנטזיות?למי אין? והאם היית רוצה שיתממשו? איך האיש שלי תמיד אומר לי? אני לא רוצה להרוג לך את הפנטזיה....... במבי (אני קצת מרגישה אחותך,שתינו עושות אנליזה,וכבר וותיקות כאן ולא יודעת) מאחלת לך לילה רך, הילה

זה משונה.. אפילו מוזר.. אני פה בפורום ובאמת מרגיש לי קצת משפחה.. לכל אחת "התפקיד" שלה, התפתחו פה נורמות ,אקלים מסויים,חוקים ,גבולות..יודעים מי "בפנים ומי בחוץ", אודי-אבא שומר ממש.. "לנו" הוא פונה ב הי..לאלו "שבחוץ" פונה ב שלום.. כל אחת וסגנון הדיבור הייחודי לה.. אני נזכרת שפעם מישהי "מבחוץ" פנתה לאודי בניק רוני.. כשקראתי את נוסח ההודעה שלה לא היה לי ספק שזו רוני אחרת :) אני זוכרת איך רוני שלנו התקוממה :) כל מה שמתרחש פה כל כך ייחודי, שונה, משונה.. בשבילי זו התנסות מאוד מיוחדת . לפעמים אני מרחיקה את הזום ומנסה לברר לעצמי על איזה צורך הפורום הזה עונה לי.. לגבי אודי, אודי משמש עבורי גם כדרך נוספת לעיבוד המתרחש עם אמא צביה, לגבי הקשר שלי איתו זה מעניין.. לפעמים אני רואה/מרגישה/חשה את אודי כהמשך של אמא צביה.. הם הופכים איכשהו למשהו אחד.. משונה כזה.. מוזר.. לפעמים, כשאמא צביה ואני רבות ואני איתה ממש לא בטוב, אני מרגישה שיש לי את אבא אודי .. לגבי הקבוצה זה גם משונה.. יש לי בחוץ אנשים , עבודה ולא מרגיש לי חסר משהו.. יש משהו בפורום, אולי המרחב של החופש, האפשרות למשחק שזה במרחב בין מציאות לדמיון.. שזה מאוד כייף לי.. חוויה מאוד ייחודית.. אני חושבת שגם כייף לי פה שאני לא מרגישה שהתפקיד שלי מקובע פה . בחוץ יש עלי המון המון עומס בתפקידים האקספרסיביים שאני ממלאה.. פה מרגיש לי קצת משפחה. מרגישה בטחון גם כשלא אתמוך ואקשיב מיד לכל אחת פה.. הילה, המטפל שלך גם פסיכואנליטיקאי ,חבר בחברה הפסיאואנליטית ? ושתדעי שאני מאוד מעריכה אותך.. (כבר אמרתי לך את זה מס' פעמים, נכון?) איתך-במבי.

אני כזו...בדיוק כזו, ודיברתי איתה על זה אך לא נעשה בפועל...כדאי כנראה שתשאר הפנטזיה כי אם היא תתגשם אני עלולה להתאכזב אולי.

מיכל, זוכרת בתקופה שאודי "התעופף " לכנס בחו"ל..כמו יתומות נטושות שוטטנו לנו ומצאנו זו את זו בפורום אחר..וואוו פורום שמאוד מאוד היה לי קשה להכנס אליו.. אבל הרגשתי שאנחנו ממש אחיות.. :) מיכל, מה את משווה בכלל... המטפלת שלך מחבקת אותך ואפילו כיסתה אותך בשמיכה..(ואולי גם השקתה אותך בשוקו חם) ממש יצא לי ריר מהפה מרוב קנאה כשקראתי אז את מה שכתבת.. אמא צביה לא מוכנה לגעת בי בזרת הקטנה שלה ..כאילו אני מצורעת,זבת חוטם,עם כינים בכל הגוף.. :( אני יודעת שהיא לא נוגעת בי בגלל האג'נדה שהיא מאמינה בו..אולי גם בגלל שעברתי פגיעה מינית בילדות ? את יודעת מה מיכל? זה גם לא משנה כל כך למה.. היא לא נוגעת בי, למרות שהיא ויניקוטיאנית ידועה ומוערכת מאוד ,וויניקוט כן החזיק את ידי המטופלת שלו.. אמרתי לה והתלוננתי בפניה המון פעמים שויניקוט בטח רואה איך היא מטפלת בי ולא נוגעת בי וכועס עליה מאוד.. ומה שלומך חוץ מזה ? איתך-במבי.

אני נראית לך ברת טיפול בגלל יכולת העברה שלי? בגלל היכולת שלי להצטרך אליה ? למה אני נראית לך ברת טיפול ? ונשמע שאתה אומר את זה די בבטחון ?! אני די סקפטית לגבי זה... כל הקייץ האחרון היה נוראי עבורי, הייתי בטוחה שהאנליזה מתה. אמא צביה היתה כמו מתה עבורי אחרי שהיא "שכחה" את הפגישה והיתה בסופר פארם.. אודי, למה אתה חושב שאני ברת טיפול ?

אני עוד קצת מפחדת... אבל שמחה

שמחה בשמחתך, בהצלחה רבה.

אני מאחלת לך המון הצלחה, המון שמחה וכל טוב

כל הכבוד חנה!! שמחה בשבילך מאוד

שמחה בשבילך בהצלחה

טבעי שזה מפחיד אבל גם מרגש ממש. המון הצלחה! גאים בך:-)

כל הכבוד, חנה. (:

בהצלחה רבה !! במבי.

איזה כיף לשמוע!! בהצלחה יקירה!

כל הכבוד ובהצלחה, ברור שיש פחד אבל גם התרגשות.

הי חנה יקרה, מצטרפת לברכות. איזה יופי! שלך, סוריקטה

היי לפני די הרבה זמן הגבת לי ולא עניתי לך . לא כי לא קראתי כי היה לי קשה ...בייחוד המילים שכתבת שהדרך נפלאה..אז לא היא לא נפלאה היא מאתגרת מרתקת מעניינת קשה עם המון בורות עליות וירידות .יש הרבה פירות ומתנות בדרך והם נעימים ...ובעיקר היא ארוכה .. והאמת שזה בסדר .כי ככל שהיא נארכת אני יותר ויותר לומדת גדלה מתפתחת ...תודה על האופטימיות שלפעמים אני שוכחת אותה במרכוב ובמכלול של מי שאני ..אז רק להגיד לך שלא שכחתי שהגבת לי ותדה זה היה נעים וטוב ...

נפלאה?ככה אמרתי?כנראה היה לי מצברוח טוב באותו רגע ((-: נכון,ההגדרה "מאתגרת" מתאימה הרבה יותר.וכמה את צודקת לגבי האורך...אני גם רואה שאם כל נפילה אחרי שאני שוב עולה אני נהיית בוגרת יותר ורצופה יותר בפנים,חזקה יותר וקשורה אליה בצורה שזה כיף לי.אצלי זה כמו ללמוד לחיות עם בית קברות ענק בלב.בכל סיבוב של ספירלה לקבור,לכעוס,לשחרר את האשמה,והעיקר-לבכות,המון לבכות...בדמעות,בשירים,בציורים,במילים,בציניות,בהומור שחור וכו' אחר כך לנסות לזהות מה אני באמת צריכה ואיפה יש את זה אם כן...תודה שהגבת לי.ואמת,יש בדרך שלי המון רגעים נפלאים... חלום

יש לי ים של דמעות ובצורת בעיניים בוכה אבל יותר בלב עדין מפחדת לבכות אסור ...

נראה לי שנעלמה ההודעה סשלי קצת כמו שאני נעלמתי לי היום. מפחיד מאוד

הלכתי לאיבוד. לא הבנתי איפה אני. חזרתי. מבוהלת בטירוף

כתבתי לך למטה וענית לי לשקול לפנות לטיפול זוגי לא הבנתי את המשמעות. אותי למדו שבעל לא אמור להיות שק חבטות של תסכולי האישה, לכן אני נזהרת לא להוציא קיטורים וקשיים מוגזמים לידו. כאישה אני לפעמים רגישה ועיפה נורא ורואה שחור. ואם העל חדש שרוצים להרשים ולא להכביד זה יוצר שאין מקום להוציא. למה זה קשור לטיפול זוגי? הוא אמור להיות כתובת לקשיים? חשבתי שפסיכולוג, למה הטיפול אמור להיות זוגי, תוכל להסביר את עמדתך?

היי אודי, אני מרגישה כמו רובוט על כימיקליים לא נרדמת בלילה ולוקחת כדורי שינה. (יש כבר פחד שלא ארדם וזה מספיק כדי שלא ארדם! כדורי שינה עם הצרות שלהם, שרבות הן, החל מהשכחה לטווח קצר, כלה במצב רוח הזיפט שהם משרים בבוקר ואז אני התחלתי לקחת ריטלין וואו! נותן לי מרץ, ואנרגי(בכלל לא עוזר להתרכז, להפך, אני הופכת לפצפצת אנרגיה), ומעלה את מצב הרוח אבל אז נגמר הזמן, ואופססס המועקה מגיעה, ומחכה כבר ללילה גילוי נאות, אני מאד עסוקה, ועובדת הרבה, עם עובדים תחתי, ועם כל זה מרגישה שלא מספיקה מספיק, וזה נכון, יכולה הייתי להספיק הרבה יותר, ויש לי המון דרישות מעצמי, ומרגישה שלא יכולה להתרכז לעשות את מה שאני צריכה, והריטלין ממש לא עוזר, בקשתי היום לקבל מסוג אחר, לקחת בתחילה ריטלין SR היום בקשתי ריטלין קונצרטה אבל הבעיה היא שאני מרגישה שאני מרעילה את הגוף שלי, שאני =הופכת לאוטומט, שהכל כימכליים, שאין לי מספיק כוח להתמודד עם הקשיים ולכן אני רצה לתרופות. אין לי ספק שאם הייתי מספיק עם מוטיבציה פשוט לנקות את הגוף מכל הרעלים הללו המצב שלי היה הרבה יותר טוב, אבל אין לי את הכוח הנפשי לעשות זאת, אין לי כוח ללילות לבנים, אין לי כוח למועקה, ואין לי כוח להלחם בזה בצורה טבעית אז עוד רעל ועוד כדור ועוד כדור, ויש לי מגירה מלאת כדורים שאפשר להתאבד מהם. היום קל מאד לקבל כל כדור שאתה רוצה, נותנים לך בשפע כמה שאתה רוצה אז איך יוצאים מהפלונטר

אין לי כוח לרצות, זה גדול עלי אין לי כוח למועקה בלב אין לי כוח לחוסר כוח אין לי כוח להתמודד עם חוסר שינה עם חוסר שקט אני רוצה שפיה טובה תעביר עלי מטאטא והכל יעבור אבל להשקיע את כל הנדרש לסבול עבור זה, אין לי כוחות נפש אז עוד כדור ועוד כדור יודעת שזה נורא אבל אין לי כוח לרצות ממש, רצון כזה שגורם להתגבר על כל ההפרעות

אני קוראת כאן, וגם בכלל, שמטופלים מדווחים על התאהבות במטפל. אני חושבת שיש עוד זווית לרגשות אלו זו הזווית של פיתוח תלות. אפשר לבלבל בין התאהבות במטפל לבין פיתוח תלות בו. אדם שנמצא במצוקה, מרגישה שהאדמה רועדת מתחת לרגליו הוא רואה במטפל מי שאמור להשאיר אותו שפוי, מי שיכול להחזיק אותו כאשר הכל מתמוטט יש כאן הישענות על המטפל, ופיתוח תלות בו, הרגשה שבלעדיו לא יוכל. לכן הוא גם כל כך רגיש לכל מה שהמטפל אומר, לכן כל כך צריך את החיזוקים שלו, הוא הוא פשוט פתח בו תלות. התלות הזו לפעמים מתפתחת מעצם הדברים ולפעמים יש גם למטפל יד בזה. בכל אופן חשוב מאד לדעת מתי מדובר בפיתוח תלות, ומתי זו התאהבות או התדלקות, כי אלו נושאים שונים לחלוטין כמו בכל מקצוע אחר, גם במקצוע הפסיכולוגיה ישנם כל מיני אנשים, אי אפשר להשליך מאחד על השני, אבל ישנם דפוסי התנהגות מסוימים שאפשר למצא אותם. ישנם מטפלים שחשוב להם לעזור למטופל, שיעמוד על רגליו, עוף גוזל, ולך אל השמים, והאתגר שלהם זה לראות את המטופל עומד על רגליו ונפרד. לעומתם ישנם מטפלים שמפתחים את התלות הזו, הם מראים למטופל פעם אחר פעם כיצד הוא צריך אותם, כיצד הוא לא עוד לסיים לנקות את כל המצבורים בפנים, כיצד יש לו דרך ארוכה מאד לעבור. לפעמים זה נכון יותר ולפעמים זה נכון פחות. אני יכולה לספר על כל מיני מטפלים שאישית הייתי אצלם, אלו היו מכל מיני סוגים. סוכרת אחת, נפלאה וטובה, וחכמה, ומוצלחת, שרק דאגה להעמיד אותי על הרגליים, ולספר לי שאני לא צריכה כלום כי אני מספיק חזקה, ורק דאגה להוציא את העוצמה שלי מהכוח אל הפועל. ובאמת לא הייתי אצלה יותר מאשר פעמים ספורות, וזה היה נפלא. הייתי אצל מטפלת אחרת, שלדעתי הרגישה בתחרות אתי, ולא משנה מה שספרתי לה, תמיד היא ידעה להפוך את זה ולהראות לי עד כמה זה מוכיח שיש לי בעיות.... גם במקומות שהביטחון שעצמי שלי היה בשמים, היא לקחה את זה על עצמה להוכיח לי שאני סתם חושבת שיש לי ביטחון, שאני בטח בפנים בפוחדת מבושה וכו', ראיתי שעם כל מה שיש לה למכור, והיה לה מה למכור, עם כל הכבוד, אני חושבת שהיא יצרה יותר בעיות ממה שהיא פתרה! בכל אופן המטרה שלה הייתה הלראות כל היום כמה בעיות אל פתורות שיש, וגם עבודה שיש לעשות, ולדעתי אם לא הייתי עוזבת אותה, הייתי לדעתה צריכה להשאר אתה עד שהיו מגיעים החברה קדישא לקחת אותי משם. הייתי פעמיים אצל מטפלת ממש סתומה וטפשה, יאכנה אמיתית, שאלה שאלות ואם לא רציתי לענות לה, ורציתי לשמור על הפרטיות שלי, היא התעקשה שבתור מטפלת היא חייבת לדעת את הכל, אמרתי לה שתחפש את החברים שלה שיספרו לה את הכל, לי יש זכות לפרטיות. היה לי מטפל חכם ביותר, הייתי אצלו רק מספר טיפולים, נתן לי הבחנה של מה שמפריע לי, נתן לי כלים להתמודד, ואמר זהו, הכל עסקת חבילה, (אנשים עוצמתיים ומצליחים משלמים על ה בתחומים אחרים וזה בא ביחד) נהניתי ממנו.

מה שכן אני מסכימה איתך,יש המון סוגים של מטפלים וטיפולים. הטיפול הדינמי זה לא אימון.הוא ארוך וקשה אבל שינוים שהוא יוצרהם אמיתיים ועמוקים.אמון קצר מועד לא לכולם מתאים.לפעמים זה כמו לצבוע בצבע חדש ולשבח משהו שמזמן מפורק מבפנים...לפעמים אדם מרגיש שאין לו כלים להשתמש בכלים האלה...כל אחד בוחר את מה שמתאים לו ועוזר . חלום

מהעבודה לומר לי מה נסגר.. בעקרון המבחן הזה היה הסוף. כבר סגרו איתי שכר, ימים ושעות.. אין לי כוח. בטוחה שברגע שתהיה תשובה היא תתקשר אליי כך שאין לי מה להתקשר אליה, או שכן? כבר לא יודעת.. אודי, רק שתדע שאם לא אתקבל, אני מתכננת להישאר במיטה כמה ימים ולא לצאת, גם לא לטיפול. אני יודעת שזה קצת הזוי אבל אני מדמיינת אותי מתקשרת אליה ואומרת לה שאני לא מגיעה לפגישה והפעם לא בגללה אלא בגללי. ושהיא אומרת לי שכדאי שאבוא בכל זאת, ואני עונהל ה, שאין יל כוח לצאת מהמיטה ואם אבוא זה רק עם פיג'מה כמו שאני... ומניהח שהיא תגיד שזה בסדר.. הלוואי והתסריט הזה לא יקרה. אני כן מסוגלת לחשוב על התסריט הטוב אבל מפחדת... די. לא רוצה.

בהחלט מבינה את הלחץ שלך, והרצון העז רק מראה את התאווה לחיים, התקווה, האמונה בעצמך ושמגיע לך ואת ראויה. מנסיון יכולה לומר לך שעל כל כן, יש כמה "לאוים" שרק מקרבים אותנו לכן האמתי. מכירה את ספרו הנהדר של גדעון עמיחי? - לא לא לא לא לא לא לא לא כן. הוא כותב בהקדשה- תודה לכל מי שאמר לי לא. ואגב, לך עדיין לא אמרו... בהצלחה.

מקווה בשבילך שיתקשרו ותקבלי תשובה שתשמח אתך מאוד.. את יודעת חנה ? כשכתבת את הפנטזיה לגבי הפיג'מה עם המטפלת,הייתי בטוחה שאת הולכת להמשיך את הפנטזיה ..שאת מגיעה אליה הביתה, המטפלת מציעה לך את המיטה שלך בביתה, מכסה אותך ,מגישה לך כוס שוקו חם,מלטפת את ראשך ושרה לך נעימה חרש חרש.. :) את יודעת שזו פנטזיה שלי? שיתפתי את אמא צביה הרבה פעמים בפנטזיה זו.. היא לא הופכת את הפנטזיה שלי למציאות.. :((( ואני בד"כ מגיעה אליה בפיג'מה..

ברגע שראיתי את ההודעה שלך אצלי במייל, היא התקשרה אליי... את חמודה לגבי המשך הפנטזיה. זה לא שלא הייתי מתנגדת לזה אבל אני עוד רחוקה. לא באמת רוצה לגעת בה והבית שלה עד כמה שהייתי רוצה להיות בו, יהרוס אותי. את זוכרת שראיתי את הבן שלה? אני לא מסוגלת לשכוח את זה עדיין.

לא הפסקתי קודם להגיד, שראיתי את ההדועה שלך לאודי.. אני יודעת שאמא צביה לא תהפוך את זה למציאות ונדמה לי שגם את יודעת... חייבת לומר שזה מאוד נעים, קרוב וחם ואיתה ביחד... כיף לך שאת מגיעה בפיג'מה.. לו היה לי אוטו הייתי עושה את זה גם.

יכול להיות שרועדים ומפחדים כמה ימים מנושא אחד שכל פעם מציף מחדש? איך אפשר להרגע ממנו? אם רועדים זה אומר שעוצמת נפחד חזקה יותר מאשר אם לא רעדים? תודה

הפחעד אותי הפיגועים הטלו בירושלים ובתל אביב. סכנה שכל רגע זה הולך לקרות. למרות שזה רחוק. שהאזרחים לא מרגישים מוגנים. שהאבטחה לא יכולה לשלוט על זה. זה נורא מפחיד. מפחדת לצאת מהבית. אבל יוצאת לעבודה איך שהוא.... וכל היום רק חושבת על זה ועל דמיונות. קשה בלילה להרדם. חולמת על זה. ורועדת!!!! איזה פחדד......!!!!!!!

הם לא מרפים. מכל הכיוונים, מתקיפים, נוגחים, שוב ושוב, בכל החזיתות, לסרוגין ובו זמנית, במודע ושלא במודע, וזה קורה כל הזמן. זה מערער. מאד. פשוט רוצה לצרוח. שיעזבו אותי, שיניחו לי כבר, שיבינו (הלוואי!!!) שאני אדם נפרד, ויש לי זכות קיום, סתם כך, בשל היותי אדם. גם בלי שהם יחליטו אם אני "זכאית" לכך.

אני רוצה להיות קרובה. קרובה. אני רוצה להיות מסוגלת להתקרב אליו. שאני אהיה מסוגלת לשבת לידו, להרגיש קרובה אליו, ולא להיבהל. להישאר. להיות תקופת זמן בתחושה הזאת.. ברור שרוצה שהוא גם יהיה קרוב ויתאפשר חיבור, אבל העבודה היא שלי. למה מפחדת כל כך?.. להתקרב?? למה מבוהלת כל כך?... זה כמובן שאלות רטרויות..כי אני יודעת. אבל זה לא הגיוני שחיי ישתבשו ככה....שלא מאפשרת לאף אחד (גבר) משמעותי להתקרב אליי..לא מאפשרת לאף אחד שיהיה בכלל משמעותי בחיי..... רחל.

רציתי להגיב לך על כך שאמרת שאני לא מקיימת מסגרת טיפולית קבועה, אז זה ממש ממש לא נכון!! המסגרת שלי קבועה! מה שנוצר בתקופה האחרונה הוציא אותי מאיזון ושלא באשמתי וגם לא באשמתה, תראי איך מתבטלות לך פגישות ומה את מרגישה מול זה...זה מפיל וקשה, לצערי כרגע זה מהצד שלי למרות שאצלך זה כנראה בגללו התחושה היא אותה התחושה. ואודי, איני מבינה מדוע אני מרגישה שלא יכולה לשתף אותה ממש בפגישות (יוצא לנו פעם בשבועיים כרגע) וגם רציתי לבקש פגישה ארוכה ולא בקשתי כי פחדתי שהיא לא תוכל ויהיה לי קשה למרות שלא בטוחה שהתחושה תהיה דחיה.. אולי משהו אחר..מדוע העקביות גם אם היא מהצד שלי כלכך מפריעה לי להפתח פתאום? יש לך הסבר? הרי היא מוכנה לקבל אותי תמיד, בכל תנאי גם אם כרגע הפגישות לא סדירות...נפגשנו עכשיו ולא ממש יכולתי להסביר את עצמי...כל כך חיכיתי להזדמנות והנה היא התפוגגה לה וצריך לחכות שוב שבועיים...חבל שאני כך :( מה אתה מציע לעשות כדי שאוכל שוב להפתח? או פשוט לחכות לפגישות סדירות????? כי הן יגיעו אני יודעת..זה זמני....

שזה מפחיד אותי. אני זקוקה לו. רוצה אותו כל רגע. רוצה אותו רק שלי. לא של חברות שלי. רוצה אותו איתי כשקשה לי. רוצה אותו ששמח לי. רוצה אותו קרוב. קרוב. כל כך. אבל הוא לא יידע. הוא לא יודע. עד כמה. וגם אם ארשה לעצמי לרגע להוציא את הרגשות האלה מולו, או חלקם, אז אני אבהל ואברח בהיסטריה... כמו שכבר היה. אבקש לבטל לפגישות, ואמציא שעסוקה ושאי אפשר להיפגש, וגם אם ניפגש, אשב בשקט עם הגב כלפיו, בלי לדבר, או אדבר על הא ועל דא, אספר בדיחות ונצחק על שטויות. רחל.

אבל כן מקווה בשבילך שתוכלי לומר את הדברים למרות כל מה שאת חושבת.. זה רק יוכל לעזור לך ובמינה עד כמה זה קשה. אני אם קשה לי משהו במיוחד ואני רוצה לומר, אז אני פשוט כותבת לה..

התבטלה פגישה--------------

אוף. :( הילה, רוצה לספר באיזו שעה הפגישה אמורה להיות? וכשאראה את השעה בשעון אדמיין אותך נכנסת הנה לפורום, אטה את אזניי ועיניי ואנסה לתת לך מקום? לא ממש תחליף לרצפה שמתערערת, אבל בתקווה, אולי, קצת פחות לבד. נעמה.

זה בטח מאוד מאכזב עברוך. מקווה שתיפגשו בקרוב!

חם חם כמו סופגניה של ר"ח כסליו. תחזיקי מעמד.את מיוחדת. חלום

היי נעמה, בואי נבחר את השעה תשע בערב היום? הילה

איזה באסה... את יודעת ? כשקראתי בהודעתך ששוב בוטלה הפגישה הרגשתי המון כעס וחוסר אונים.. אולי הזדהות איתך ? שאלתי את עצמי ע"י מי התבטלה הפגישה, וכשחשבתי שעל ידי המטפל שלך ,הרגשתי כלפיו המון המון כעס. אני יודעת שהוא מאוד מאוד מדייק עבורך, משקיע, טוב לך, איכפתי, מסור מאוד.. ובכל זאת היה בי המון כעס.. כאילו מצאתי את עצמי שואלת/אומרת לו בתוכחה : תראה את הילה, כל המאמצים שהיא עושה..אתה לא יכול לעשות את זה.. תמצא משהו בשבילה.. אפילו באמצע הלילה..משהו.. תבוא אתה אליה מתישהו ותהיה איתה.. תהא הסיבה אשר תהיה.. גם אני רוצה להיות איתך ולתת לך יד בשעה 9:00 בערב טוב ? בטח גם אודי יסכים.. אז נהיה איתך כל באי הפורום.. יעזור קצת ? איתך-במבי.

היי הילה, לא הייתי בתשע ליד המחשב, אבל חשבתי עלייך (וגם על במבי שהצטרפה לפגישה הוירטואלית המאולתרת) ובאתי לספר לך עכשיו. הלוואי שזה היה אפשרי, שגלי המחשבה ששלחתי היו עוטפים ממש. נעמה.

חיבוק זה כייף.....

..קשה שמתבטל :(

כנראה יש לי באג בתוכנה כי קבלתי הודעה למייל שהגבת להודעה שלי, אבל לא הצלחתי למצא בפורום את התגובה שלך, אך ראיתי אותה במייל, לכן אני עונה לך בפתיחת הודעה חדשה. תודה רבה על תגובתך המושקעת. אני שמחה שהפורום נותן לך עוד משענת, כן, לפעמים שבוע ימים זה נצח, מבינה אותך היטב. מקום לפרוק זה מצוין, לפעמים עצם הפריקה היא כבר חצי רפואה היכולת לבטא בזמן אמת את מה שחשים עוזרת המון,

תודה מקווה שיעזור ויתן לך מקום

מניסיוני אין עוצמתי יותר מזכרון רגשי. זה ממש 'אוחז במח'. המח כמו תקליט וטריגר מסויים יכול להעיר זכרונות רגשיים לא טובים. עדיין מוקלטת אצלי החווית שחזור שהייתה, זוכרת את הזעקות לעזרה שבקעו, איך נחנקתי שם. הסטינג לא הוחזק. מההתייחסויות הלא מותאמות שלה חוויתי כזאת השפלה שכבר לא יכולתי להגיע. לשלם לב, לחוש הכרה תודה, הרגשתי שלהגיע= להשפיל את עצמי והיא לא עזרה בכלל להתמודד עם זה, להיפך. אז נשארתי לבד בין הסדקים עם זעקות לעזרה שתבוא לקראתי, היא לא באה. המח זוכר. זוכר גם מילים שנאמרו פוגעות ולא במקום. הן ביחס לפסיכולוגית והן ביחס להורים קשה לי לסלוח. הלב לא באמת סולח. וקשיים ותסכולים ומתחים בחיים מחזירים אותי לזכרונות הרגשיים ההם, לתערומת והכעס והרצון לבעוט ולזעוק ולמחות ולרמוס. ואני מנסה לשלוט בזה כי יש הרבה טוב מסביב ואני רוצה למצוא לטוב הזה גישה להגיע אליי ולכתוב בי זכרונות חדשים שיחליפו וידחקו את הישנים, שבלילה לפני השינה כבר לא יעלו בי אותם זכרונות רגשיים אינטנסיבים מחוויות רעות אלא זכרונות יותר טריים ומטיבים שאאסוף מחוויות בהווה. עדיין אין לי דמויות הקשרות משמעתיות מספיק בהווה כדי שההתנסויות שלי מולם אכן יגיעו ויכנס למקומות האלה במח איפה שמקליטים הקלטות רגשיות. עדיין קשה לי להתקרב מספיק, להחשף מספיק, לסמוך מספיק. יכולה בכאילו, אבל אני צריכה שזה יהיה ממש בעומק כדי לרשום בזכרון הרגשי משהו חדש אחר, איך לכל הרוחות אני אמורה להשיג גישה לשם???? ממש לא מתאים לי לשלם למטפלים הון תועפות עכשיו . לא סובלת מטפלים, זה ידוע. צריכה למצוא משהו אמיתי בחיים עצמם ואין לי מושג איך. איך להשיג גישה לשם ככה שיהיה לי זכרון רגשי חדש שיעלה בי בלילות ולא עוד הדברים השליליים ההם? מישהו/משהו חייב לסדר לי את הראש. לחבר אותי להווה ולעתיד. איך עושים את זה? במי אפשר לבטוח שאם אשען הוא לא ישמוט אותי? הפסיכולוגית הזונה שמטה. אני לא בוטחת באנשי מקצוע ושונאת אותם גזלנים :/ אני רוצה תיקון מהחיים האמיתיים עצמם. אמרו לי שאני צריכה לבטוח בעצמי שאני- שאני לא אשמוט את עצמי יותר, לא אתבטל ולא יאלם. אני לא יודעת עם יש לי ביטחון פנימי שכזה. אני מפחדת לבדוק. השיפוט של תמיד קורה בדיליי, לא בזמן אמת אלא לאחר מכן. בזמן אמת התגובות שלי עדיין כאילו קורות לפני שאני מצליחה לעכל אותן. קשה עם ספונטיות, נמאס לי להרגיש קפואה ונמנעת. רוצה לחיות. רוצה לאכול את החיים האלה כבר. רוצה שבראש שלי יהיו הקלטות זכרון חדשות שידחקו את ישנות וישכיחו אותן כבר. רוצה דמויות משמעותיות מטיבות שישכנעו אותי שיש דבר כזה אהבה ואפשר לסמוך ורוצה יותר מהכל להיות מסוגל לסמוך על עצמי והגוף שלי לא יפגוד בי עם החרדתיות שבו. נמאס לי להגיב באינסטינקט של המנעות באופן אוטומטי ולחפש דרכי מילוט והתחמקות. אני רוצה לחיות את החיים בלי פחד, בלי 'דחפי שימור עצמי' עודפים. שונאת שהמטפלת הזונה העיזה להתנשא עליי רק כי לא הייתה מעולם במצבי. חוצפנית. בא לי לעמוד מולה ולומר לה "את חוצפנית". בא לי לעמוד מול כל האנשים ששופטים אדם לפני שהיו בנעליו ומתנשאים ואטומים ולהבהיר להם "אתם חוצפנים". בא לי גם לקחת חרב סמוראית ולערוף לכולם את הראש, אבל לא כמו דעאש חולני כזה ואמיתי, יותר כמו ב'קיל ביל'. שיהיה מגניב כזה. רק בכאילו. בא לי כבר להפטר מההרס והנקמנות וצדקנות וללמוד מהי אהבה ולזכות להנות ממנה עד כדי כך שתשכיח ממני הכל ותגרום לי להרגיש כאילו מאז ומעולם הייתי למעשה אדם שלם והכל היה רק טעות ואשליה שכאילו משהו בי חסר. לא חסר כלום.

עזוב את ההורים. מה שהם פגעו פגעו. הפסיכולוגית פגעה גם פגיעה נפרדת בפני עצמה, גם שחזור של מה שהיה אבל לא רק, עוד תוספת של פגיעות שכפסיכולוג אתה פשוט מסרב להתבונן מהזוית הזאת כי זה נוגד את תפיסת העבודה שלך לפיה צריך להחשיב כל דבר כהעברה ושחזור ולא התרחשות ממשית גם בהווה. הובכן יש דברים שנוגעים גם לפגיעות בהווה . על כל פנים התכוונתי להחליף את הזכרון הרגשי של הפגיעה מהטיפול הפסיכולוגי! כי הוא זה שנותר אחרון ודומיננטי בחוויה הרגשית. זה היה טיפול לא טוב. להחליף את הזכרון הזה בזכרון רגשי חדש דרך רקימת קשרים בהווה בחיים עצמם עם אחרים משמעותיים חדשים, מה שדי קשה לי לעשות. מהתגובה שלך בכלל לא הבנת את ההודעה שלי.

שלום רב, נכדתי אובחנה כסובלת מהפרעה זו. מה שמדאיג אותי בעיקר הוא הנטיה הדכאונית שלה. היא בעלת דמיון ויכולת משחקית מעולה, מאוד מילולית ואינטליגנטית, סקרנית אבל, מדברת על רצון למות, על כך שלא אוהבים אותה, בימים האחרונים חשה כאב בטן והחליטה שרוצה לצום ולא לאכול ממתקים. אודה להתייחסותך

אודי לדעתך ומידיעתך, האם מטפלים צריכים להיות אנשים עם סמכותיות ובטחון עצמי? או לפחות להקרין איכות כזאת כלפי חוץ כדי למלא את תפקידם? האם עליהם להתפס ככריזמטים ומוצלחים בעיני המטופלים? או שמטפלים צריכים להיות צנועים ולהפגין חולשות בגלוי גם מול המטופלים שלהם? לפעמים יש לי מן דימיון כזה של מטפל שמול המטופל מציג את עצמו בשליטה ובפוקוס ומדבר בטון בטוח, אבל בהדרכה שלו חושף מלא מתח ולחץ שהוא מרגיש שמול המטופל לא חושף אותם. איך זה באמת במציאות? והאם מטפלים נחשבים לאנשים עם כושר תפקוד גבוה יותר מהממוצע? הרי למשל כדי ללמוד מסלול כמו פסיכולוגיה צריך הרבה יכולת לשאת אי וודאות לא? (וגם זמן וכסף..).

היי מימה, שאלה מעניינת (אשמח אם תעני לי), למה זה או-או? אי אפשר להיות בעל ביטחון עצמי גבוה וגם צניעות ופתיחות גם לטעויות וחולשות? נעמה.

בזמן האחרון משהו כמו מספר חודשים הפכתי להיות רגיש מאד,אני בוכה או עומד לבכות מכל סיפור מרגש,אני מתרגש ובוכה בסרטים עצובים,יש סיפור שרץ בפייסבוק על אמא עם עין אחת שבנה התבייש בה כשהייתה באה לאספות הורים,הוא היה צועק עליה שלא תבוא כי היא מביישת אותו,גם כשעזב לאוסטרליה ואמו באה לבקרו שם,אחרי שילדיו נבהלו ממנה הוא שוב צעק עליה על כך שבאה אליו,כאשר הילד בא לביקור מולדת למסיבת מחזור,הוא הלך לבקר את אימו,כשהגיע אמרו השכנים שאימו נפטרה,והיא השאירה לו מכתב,במכתב מתנצלת האמא שגרמה לו עוגמת נפש בכל פעם שבאה לבקר או כשבאה לאסיפות הורים בבית הספר,היא הוסיפה ואמרה במכתב,שכאשר הוא היה ילד הוא נפצע בתאונת אופניים,ועינו יצאה,והיא זאת שתרמה לו אחת מעיניה,אני שהתפעלתי מאד מהסיפור ניסיתי להקריא אותו למספר אנשים,לא קרה פעם אחת שהצלחתי לגמור להקריא את הסיפור אפילו פעם אחת,בכל פעם התפרצתי בבכי.עד כדי שמאד התביישתי

חוץ מזה שזה לא נעים לראות אבודים ולהתחיל לבכות ליד הילדים והאישה,אני מנסה להקריא סיפור למישהו אחרי ואם הסיפור עצוב אני לא יכול לגמור לספר את הסיפור וזה ממש לא נעים

נטרפת בים המחשבות לא יודעת מי מגיע לטיפול שומעת אבל זה לא אני מגיבה היא לקחה מרחק גדול זה כל כך כואב טוענת שלא פגעתי בה הפעם אז למה הריחוק הזה מה עוד פעם עשיתי נמאס לי להיות אני דייי לא עומדת בזה יותר כל כך רוצה להכאיב להשמיד אותי להעלם (לא אובדנית) מחזיקה .אבל ניגמרים לי הכוחות ההתעלמות שלה כואבת ברמות גם אם אני מבינה שכנראה זה הכי נכון לה לטיפול ובסופו של דבר לי זה כואבבב לא סובלת שמיתעלמים ממני זה כל כך כמו אז מתי זה יגמר מתי . איך מצליחים להיות במקום הנכון של הכאב של הפגיעה הזו של ההבנה שאבא פגע לאורך כל כך הרבה שנים ...מעדיפה את השנים שלא זכרתי מאשר את הימים האלה . הדפוסים הדפוקים והנזקים והימים שעברו ולא יחזרו בן כה וכה כאן אז עדיף פשוט לא לזכור לא להאמין ..ובמקום להיות במקום הזה אני בורחת ל"כעוס"עליה לכאוב את הריחוק שלה ..זה נותן מקום לכאב אבל לא לכאב הנכון האמיתי...נמאס לי

אני לא יודעת מה אני צריכה. יודעת שצריכה. צריחה.

היי אודי למרות שבחיים יש הרבה דברים שהם בסדר, זקוקה לו יותר מתמיד. מתקשה לצאת מהחדר,בוכה בלילות מגעגועים, רוצה עוד פגישה בשבוע...... למה זה כך? אני יגיד לך בסוד({[וגם אליך אני מתגעגעת למילים המדויקות שלך.אוהבת שאתה קורא לי יקרה)}] הילה

אם לא אתקבל לעבודה שאני מנסה אני אלך לחתום אבטלה (אם יתנו לי), בכל אופן אני לא מתכוונת להישאר בעבודה הנוכחית. לא טוב לי שם. אודי, אני לא אהיה מסוגלת לקבל תשובה שלילית, אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם זה. המבחן לא היה קשה אבל הרגשתי בו לא טוב, הוא בלבל אותי והעמיד אותי במצב לא טוב.. אני מפחדת לצפות ולהתאכזב. אני מפחדת, בכל מקרה עד יום ראשון אין לי מה לעשות עם זה..

אנחנו כולנו לפעמים מצליחים ולפעמים לא. נדמה לך שהמבחן הזה קובעה את הערך שלך?.. הוא רק משרת את צרכי המעביד-זה הכל. את הרבה הרבה יותר מהמבחן הזה. בכל מקרה את תשארי את. מקסימום תחפשי עוד משהו. אומרת לך את מה שאני אומרת לעצמי בערך במצבים כאלה. חלום,בחיבוק

אני קוראת כאן הודעות בפורום וזה מרתק, אבל יש לי כמה שאלות: 1. הרבה כותבים כאן על טיפול מתמשך עם מטפל, עד כמה שידוע לי טיפול כזה עולה בערך 400-500 ¤, וסתם מעניין אותי, אנשים באמת מוציאים אלפי שקלים כל חודש על טיפול אצל מטפל? אני הייתי נכנסת מזה לבד לדכאון, אם שנים הייתי מוציאה עשרות אלפי שקלים על כך, ומעניין אותי לשמוע מה אומרים המטופלים. 2. אני קוראת כאן הודעות של מצוקה, ואני כל כך מזהה אתן, גם אני מרגישה על הפנים, עד כדי כך, שעולות בי מחשבות של קנאה על נפגעי טרור וחושבת כמה טוב להם שגמרו עם ההתמודדיות כאן, אבל, וכאן באה השאלה שלי, אני רואה שאודי עונה, והוא מקסים, אבל התשובות שלו קצרות, ענייניות, ואני תוהה, מי שבמצוקה, וקשה לו, האם מרגיש הקלה מתשובה כל כך קצרה, האם זה יכול לכבות את האש הגדולה שבוערת בו? ברור שאין מצב שאודי יכול לענות באריכות יותר כאשר יש לו כאן כל כך הרבה הודעות כל יום, וזה עוד מקסים שהוא לוקח את הזמן לענות, אבל השאלה שלי היא לכל אלו שבמצוקה, האם זה מצליח לכבות את האש? אני יודעת שכאשר אני הולכת לטיפול כאשר אני במצוקה, חשוב לי מאד להשמיע את עצמי, אבל גם לשמוע בדיוק את מה שיש למטפל לומר, ולא פעם אני מוכנה אפילו להוסיף על הזמן ועל התשלום כדי להרגיש שמיציתי את מה שנחוץ לי לאותה פעם, ולכן עניין אותי לדעת איך אתם מרגישים עם זה. 3. לאודי, שאלה אליך בתור אחת ירוקה ולא יודעת ולא מתמצאת בפורום, מה אתה מצפה מהכותבים, האם שישפכו באריכות את כל הסמטוכה שיש בפנים, או שיתמצתו בשורה או שניים, האם ימשיך הדיאלוג, או תשובה אחת ממך היא מספיקה. האם אתה מצפה ששאר הכותבים יתנו את המשך התמיכה, או אתה רואה את התשובה שלך כמספקת? 4. סליחה על כל החפירות, אני פשוט על הפנים, במצב רוח הרבה מתחת לרצפה, ומחפשת היכן לפרוק, כי זה צונאמי שחושב להטביע אותי. 5. אל דאגה, אין לי מחשבות אובדניות בפרשנות של להתאבד, לא אעשה זאת, אבל לא פעם כן הייתי שמחה אם זה היה מגיע בלי התערבות שלי בעניין. תודה על ההקשבה סליחה על האריכות

היי בת שבע, אני משלמת וזו אכן הוצאה נכבדת, אבל זה לא מכניס אותי לדיכאון. זה הצעד הראשון של להתחייב לטיפול ולעצמך. אם את בשלב שאת זקוקה לטיפול, זה כמו לשלם על טיפול רפואי. אם את בשלב בו את לא זקוקה לו אבל הוא מועיל, זה כמו לשלם על דברים אחרים שמשפרים את איכות חייך, ואז זו פשוט החלטה של במה בא לך להשקיע. ותמיד יש אלטרנטיבות ציבוריות, כמו ברפואה. יש משהו חזק בזה שהתשלום ממקם אותך מההתחלה בעמדה פעילה של קבלת החלטה ומאמץ. (ברור לי שהתשלום הוא קודם כל כיוון ומדובר בפרנסה של המטפל, ובכל זאת אני רואה בו גם את זה) ובין השורות, עצוב שכל כך כואב לך. נעמה.

השאלה אם זה לא לופ השאלה אם ההתמקדות היא אכן בבעיות, ובמאמצים לסנן או שאולי יש כאן הרגל, מין התמכרות וחזרה על אותם דברים אך ההתמכרות גורמת לנו להרגיש שאי אפשר בלי ולא פעם זה גם התדלקות והתאהבות לא יודעת, רק חושבת, כי מתוך הנסיון שלי, בדרך כלל אחרי כמה טיפולים, די שומעים את אותן מנטרות אז כמובן שהיכולת להוציא, לאבחן היא טובה אבל השאלה היא אם עצם העובדה שהולכים קבוע לטיפול לא גורמת לכך שנהיה חייבים להוציא דברים, גם אם אין משהו מיוחד לדוגמא לרופא משפחה אני הולכת כאשר יש לי כאב ראש, חוסר בויטמינים או כאבים, משתדלת לטפל בבעיות אבל אם הייתי הולכת אליו כל שבוע, מי יודע איזה בעיות הייתי מוצאת אם מטפל הוא מן חבר גדול, שאפשר להעביר עמו חוויות ולשמוע חוות דעת, זה משהו אחר, אבל אם אמורים תמיד לחפור ולמצא נקודה פנימית למה.... למה אני כועסת.... למה אני אוכלת.... למה יש לי פתיל קצר... למה למה למה כי כך אני

מעניין לשמוע את זווית הראיה שלך על התשלום. השאלה היא תמיד מתי אתה מחליט שאתה זקוק אם לאו

אני עם המטפלת שלי חמש שנים וכן זה משכנתא ..על הבית הכי חשוב אני והלוואי והייתי עושה את זה שלושים שנה קודם . מן הסתם זה היה קצר מידי ...לא יודעת אם את מכירה או לא אני מאוד אוהבת - בעקרון הדרך היא החשובה לא אורכה ..וככל שמתארכת נעשית קלה ומובנת יותר ..וכן ש לי הרבה מפלצות בדרך וקשה ולא קלה היא ..אבל מעניינת ומאתגרת והחשוב מכל אני עושה את זה רק בישבילי .... איתקה מילים: קונסטנטין קאוואפיס לחן: אביב לבנת קיים ביצוע לשיר זה אם אתה יוצא לדרך לאיתקה בקש כי יארך מסעך מאוד שופע הרפתקות, שופע דעת. אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים אל תירא את פוסידון הזועם. לעולם לא תפגוש אותם בדרכך אם מחשבתך נישאת, אם רגש מעולה יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג. לא תראה את הלסטריגונים והקיקלופים ולא את פוסידון הזועם אם רק נפשך לא תעמיד אותם לפניך. בקש כי יארך מסעך מאוד. כי בבקרים רבים מאד של קיץ תיכנס - בחדווה, בפליאה רבה כל כך! - לנמלים שלא ראית מעולם. בתחנות מסחר פיניקיות תעגון תקנה סחורות משובחות לרוב, פנינים ואלמוגים, עינבר והבנה ומינים שונים של בשמים טובים ככל שרק תמצא בשמים טובים. עליך לבקר בהרבה ערי מצריים ללמוד, ללמוד מאלה היודעים. וכל הזמן חשוב על איתקה כי יעודך הוא להגיע שמה אך אל לך להחיש את מסעך מוטב שימשך שנים רבות שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן עשיר בכל מה שרכשת בדרך, לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. איתקה העניקה לך מסע יפה אילמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך היא לא תוכל לתת לך יותר. וגם כי תימצאנה ענייה - לא רימתה אותך איתקה. וכאשר תשוב - חכם, רב ניסיון - אזי תבין היטב מהי איתקה. באשר לשאר שאלותייך ..זה לא במקום טיפול זה עוד מקום לפרוק לקבל יד כתף חיבוק להחזיק עד הטיפול...שבוע ימים לפעמים זה ארוךךךך כמו שנה . לגבי התשובות של אודי אני אוהבת ישירות ותכלס אז זה נכון לי ... לגבי תגובות לאחרים תמיד זה מבורך שוב כמקום של תמיכה ולא טיפול אודי לא צריך להשאר לבד .. איתך ..כיתבי מה שכואב לוחץ שחררי את הכאב אבל זיכרי כמו בכל פורום תמיכה שאם יש משהו מטרגר אובדני פגיעה וכו' סמני אותו שנזהר ...

עכשיו הבנתי שהמיילים מגיעים עוד לפני שאודי מעלה לאתר, בכל אופן תודה על התגובה המושקעת

פיזית... כואב לי הראש ועוד יקח לי זמן עד שאוכל להגיע למיטה ולנוכח..והיו לי עוד תוכניות להיום ולמחר ) :

מה עם לשתות משהו? ואולי אקמול? אולי מרק חם? מוקדם מדי כדי להיכנס למיטה

בסוף חברה קפצה לביקור, עוד לא במיטבי אבל מקווה ששבת תעשה לי טוב. ראיתי מה שכתבת לאודי, מעניין מה תהיה תשובתו.

חזרתי מהפגישה עם ראש מלא במחשבות. דרוש לוחם דעאש כדי לכרות את הראש של עצמי, יש מתנדב?

אודי, אני שמה לב שאתה התייחסת לזמן שתלך למיטה, וכמה טוב יהיה אז, בלי קשר אם תעשה זאת מייד או מאוחר יותר בעוד שאני בצורה פרקטית מנסה לשכנע שתשאר ערה האם יש בזה מן המהות הפסיכולוגית, 'לשקף' את רצון המטופל, בלי להתערב בו? אני טיפוס שנותן עצות לכל עבר, מנסה לפתור בעיות, ולכן ההבחנה מעניינת אותי

אני מודה!! מקנאה שאחרים חווים אותו כמדהים ומכיל ורגיש ואוהב!! ואיתי- זה לא!! הרבה פעמים הוא כן!! הרבה!! ומעריכה את זה!!! אבל הרבה פעמים הוא לא... ובייחוד עם הזמן שעובר בטיפול....! מרגישה שאבא אוהב את הילדים האחרים יותר.....ואותי כבר לא.....;( אותי הוא הפסיק. האחרים במשפחה טובים יותר. אני לא מראה תוצאות. לא הצלחתי בדברים משמעותיים בחיים מאז שאיתו. לא התקדמתי. באותו מקום. באותם סרטים. לא גרמתי לו להרגיש שהוא הצליח. אותי כבר לא.

אני לא עובדת עם המטפל שלי. ממש לא. הוא היה אמור להדריך אותי בטיפול שעושה כבר מזמן, וזה היה אמור להיות לתקופה קצרה מאוד. ולא בטוח שזה יצא בסוף לפועל בכלל. אני בודקת עוד אפשרויות. ובהודעות האחרונות, כתבתי שאני מכירה מטופלים שלו טוב מאוד. והרבה אנשים (לא מטופלים) שמכירים אותו ומדברים עליו איתי.. והתכוונתי שלא יכולה לעבוד איתו בטיפול איתי. וזה קשה לי. ושבתחילת השבוע מישהו שמכיר אותו בא להתייעץ איתי לגבי המשך טיפול איתו, בגלל מה שקורה לו בטיפול איתו, ונשברתי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מקווה שהיה יותר מובן.

היי לכם... (מוזר להגיד שהתגעגעתי, כי הייתי כאן מאחורי המסך. אבל התגעגעתי אולי ללהגיד שלום) בא לי שיקשיבו לי, אבל אין לי מה לומר. אולי שמישהו ישמע בשתיקה שיש לי את התדרים שגם אני לא מוצאת ויתרגם לי את עצמי. אולי אני צריכה גוף שיחזיר את גלי הקול שלי, שנבלעים בריק ולא נשמעים גם לי. איי איי, אחת-שתיים, אחת-שתיים, בדיקה, בדיקה. שומעים? מה שומעים? נעמה.

רות עבור :) בטח ששומעים עד לכאן הילה

את יודעת, זה מבלבל. זה כאילו "אם עץ לא נופל ביער אבל נורא רוצה, הוא משמיע צליל?"

מדיה לא של מילים? (בתור אדם בוגר, או וריאציה של אחד כזה)

שישמחו שאת כאן, שירגישו בנוכחותך שתוסיפו לשיח זה כל כך ברור להרגיש חלק מהחבורה חלק חשוב, שתורם ומקבל להעלם ואף אחד לא מרגיש זו הרגשה קשה להופיע ולשמח בעצם הנוכחות נותן הרבה בטחון עצמי בכלל להיות שייכים, ברוכה הבאה,

היי בת שבע, באמת יש משהו מפתיע-נעים בלהיות געגיעה (או איך שלא תטי את השורש כדי להפוך לברת געגוע). לא יודעת אם זה העיקר שמכרסם בי, אבל זה בהחלט חלק. להרגיש מוזמנת להיות. נעמה.

נכון שצריך וכדאי שהשכל יגבור מעל הרגש אבל אם זה לא הולך? נכון שכדאי לחשוב על דברים אחרים שמחים יותר. אבל זה לא הולך!!!! פחד כזה שממש קשה איתו מהחדשות והפיגועים. זה נורא מפחיד. כל היום בהיכון..... מה אפשר לעשות? תעזור לי אודי בבקשה.

זה לא רק שעות הדרכה שצריכה להשלים איתו. לא התחלנו עדיין. ועדיין לא דיברנו על זה. חוץ מזה. המטפל שלי מטפל באנשים שמכירה. אנשים שאני מכירה מאוד טוב. (לפחות שלוש ועוד אחד בדרך).. ומישהו בא היום להתייעץ לגביו ושפך את הלב, בלי לדעת שאני מטופלת אצלו גם, וזה גמר עליי. כל התשבחות והלל לגביו כאשר לי כל כך קשה איתו וכמה שהוא לא קל איתי לפעמים, זה קשה!!! רחל.

רוצה לשבת על ידך , טוב ? שלך מקרוב-במבי.

את נשמעת כל כך נחמדה,

כל הקשר שלי עם המטפל שלי. זה מציף מידיי. הרסנו אותו. שנינו. אי אפשר שהוא יהיה המטפל שלי. שהוא באינטראקציה עם אנשים קרובים אליי ומדברים עליו המון איתי... אי אפשר שיתייעצו איתי לגביו. אי אפשר לעבוד איתו יחד. וזה כבר יותר מידיי. שמדברים איתי עליו בהקשרים שונים. הרבה מאוד. לא יכולה שהוא יהיה בחיים שלי בהקשרים כל כך רבים. שהרבה אנשים שמכירה מכירים אותו, בין אם זה מטופלים שלו או עובדים איתו. אני לא מצליחה להכיל את זה. רחל.

זה לא פשוט אסור מבחינה אתית? לא אמורים למנוע יחסים כפולים בטיפול? לי זה נראה טעות אתית מצידו וטעות בבחירה מצידך.טיפול מספיק קשה ומטלטל גם ככה, היחסים הכפולים עלולים להיות ממש הרסניים.תשמרי על עצמך. מנסיון- ילפעמים המטופל צריך לקבוע גבולות.

אני מרגישה צורך לעשות הפוגה, לא להפסיק את הטיפול אלא להוריד הילוך, הפסקה של מס' חודשים, לעכל את הכול גם את הטיפול .האם זהו צעד נכון?

אודי, אני מטה מטה בקרקעית, ואולי רוצה שיתנו לי יד וימשכו אותי כי חשוך ובודד וקר ומפחיד. ואולי רוצה שיעזבו אותי ויניחו לי לנפשי. כי גם למעלה בודד וקר ומפחיד. ואני עייפה. רוצה לוותר.