פורום פסיכולוגיה קלינית

נראה לי שהחלטתי. הוא לא מאמין. יחכה ויראה.

בגרון בבטן בסרעפת מוגלה בכל מקום הוא נכנס וחדר וגמר מלפנים בתוכי נערי הזוועות יגיעו אליו ויהרגו אותו וישאירוהו בחיים כדי שיוכל לסבול ולגמור ולסבול ולעולם לא לחדול

קוראת אותך וכואבת איתך שומעת אותך תמשיכי לשחרר

היי הילה, נשמע שממש קשה לנשום. אפשר איכשהו לעזור לנקז? או להיות איתך עם המוגלה, שלא תהיי לבד? נעמה.

אני מפחדת להדביק אותך. מוגלה זה מדבק. הילה

היי הילה, אני דווקא רוצה להחזיק לך יד, להיות איתך עם המוגלה. אני לא חושבת שהיא מדבקת. היא כאב. וכאב יכול להיות מורגש גם אצל מי שאיתך, אבל הוא לא נדבק, כי הוא במקורו שלך. הוא יכול להתערבב בשלי, אבל אז נהיה יחד, ולא נוסיף כאב חדש שלא היה, אולי אפילו להפך, נוכל להקל. היא נפרדת ממך, המוגלה, הכאב, היא לא את. ואיתך אני רוצה להיות, גם אם המוגלה באה איתך, בלב שלם (גם אם בדרכי הוירטואלית המוגבלת). נעמה.

זה לא משהו שקורה לכולם? אני שואלת ברצינות רבה. שאנשים "מתנתקים" ומסתכלים כאילו מהצד על מצב. שרגע מסויים נחווה כאילו הוא למעשה עבר, שעושים "פעולות" על אוטומט או שמנהלים שיחה בינם לבין עצמם? דיאלוג דמיוני "משלים " , למשל לדבר אם מישהו ותוך כדי לשאול בלב שאלה ולענות לעצמך תשובה ( לדלג על השלב שלשתף את האחר ולענות לעצמך במקומו ולהתרגז על זה על התשובה שכביכול האחר ענה...) לא כולם חווים ככה את העולם? שאלה רצינית ביותר לא בציניות ולא בלעג

היי יקרה . מצרפת לך שני קישורים אולי יעזור . הכי הכי אני חושבת שנכון ורצוי לשתף את המטפלת . את ממש לא מוזרה את הכי נורמלית בעולם במצב הלא נורמלי שהעמידו אותך . http://www.macom.org.il/aftermath/topic_did/dissociation/ http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/62-2009-08-22-18-39-45 יקרה כל כך שמחה שאת מתחילה לעשות חורים בגולם גאה בך יודעת שזה קשה .. כמי שחיה עם הפרעה דיסוציאטיבית די שנים ועוד סוגי ניתוקים אם תירצי הענה לך בפרטי בכל מקרה תזכרי שאת בסדר .ושוב מציעה לשתף את המטפלת זה יעזור ויקדם לך את הטיפול .

זה מנגנון ששמר עליך בעבר ועכשיו ממשיך איתך. גם לי קורה אותו דבר המטפלת שלך לא תצחק עליך. תכירי בו, תכבדי אותו, ותקבלי בהבנה שהוא קיים וצריך להקשיב לו ולהתמודד איתו. אני תמיד הרגשתי חריגה ולא "שפויה" , הרגשתי מנותקת ומנוכרת, היום יודעת מהיכן נובע! ומשתדלת להתחבר לעצמי, לתחושות ולרגשות שלי. בהצלחה!

לא ראית את ההודעה שלי?! זו מיום חמישי או שאין לך מה לענות לי. תוהה מה יותר מעליב. אתה יודע? כשענית לגבי הווטס אפ בפעם הראשונה, נעלבתי כי ראיתי שאתה חושב אחרת ממני. היום הגיבו עוד בנות וענו שהן גם מסתכלות...זה הרגיע אותי קצת. אני חושבת שזה נורמאלי לרצות לעשות את זה אבל לא חושבת שזה טוב. מזל שאין לי את האפשרות הזו וגם שאין לה פייסבוק, אתה הרי יודע שלא הייתי עומדת בזה

ואחרי שכתבת לי מוזר לי לחזור על זה שוב. אבל כן, נעלבתי ממה שאמרת לי הרגע. אז אני אפילו לא מסוגלת להתייחס לשאר הדברים. אני מרגישה שאתה.כועס עליי

אני צריכה שקט. דממה. לבד. לא יכולה להיות יותר בתוך הקולות המתנגשים האלו. אני אני לא יודעת מה אני אני לא יכולה.

היי עפרה, את בטוחה שלבד הכי שקט? את יכולה לדמיין יחד שמשקיט קצת? אולי אם נקשיב לקולות הצועקים הם ידעו שמקשיבים, יחכו כל אחד לתורו ולא יצעקו כולם יחד? נעמה.

הייתי לא ברורה. הכוונה לא היתה לקולות בראש שלי, קורים לי דברים, ואני לא יכולה להחשף, ואלו היו המילים הכי קרובות שהיו לי כשכתבתי. התכוונתי למציאות שלי, ל.. לדברים שקורים, אבל אני לא יכולה לספר. תודה על הנסיון להבין בכל אופן.

אני צריכה עזרה אודי ממך. ולכולם אתה וונה חוץ מלי.למה?

טוב....מצטערת

בשישי וגם בשבת אבל אולי לא ראית. לא זוכרת מה כתבתי אבל אולי לא היה אפשרי להעלות. לא זוכרת אבל הייתי כאן

זה כנראה עוזר גם היום . איך חיים עם הכאב הזכרונות ההבנה הכל כך נוראית . עשר שנים מחיי ואף אחד לא רואה לא עושה כאילו כלום ... מה שאני יודעת זה להכאיב להרוס לעצמי שכואב ...איך חיים בלי להכאיב ואך חיים עם הכאב הזה ...נטרפת לא יכולה לחיות ככה . מחזיקה ועוד רגע נשברת ....

את מדברת על התעללות של שנים על כאב שזה יצר בך, אבל נראה לי שזה גם גרם לך להיות רגישה, מבינה את האחר, מבינה את עצמך, םע כל הכאב, נראה לי שהטראומה שעברת השאירה אותך בסך הכל בן אדם טוב יותר. תנסי לחשוב על זה ככה, ואולי זה יקל על הסבל שלך. חשבי על הכאב בלידה, ולבסוף מגיעה מתנה מקסימה לפעמים הסבל בחיים נותן לנו מתנה בצד אחר שלו, נראה לי, על פי מה שאני קוראת שאת קבלת גם מתנה,, זה לא מצדיק את המנוולים, ממש לו, אבל זה רק מנסה למצא לך את הקרן אור

עזר מאוד ..כתבתי ציירתי נתתי לו להיות ריח צבע תחושה ממש התמקדתי בו ..עבר בשלום לכוחותיינו ..תודה ענקית

אודי אני נוטה לזה הרבה. כל הזמן מנהלת שיחות בדימיוני עם אנשים בחיי. שיחות שחלקית אולי מתרחשות במציאות אבל לא כמו בדימיון, והעניין הוא שאני נוטה לזה הרבה מאוד. יש לי יותר אינטרקציות בדימיון מאשר בחיים האמיתיים. לפעמים מרוב חולמנות אני לא מרוכזת בדברים אחרים שצריך לשים אליהם לב כי שוקעת בזה. לא קורה הרבה אבל קורה. האם זאת בעיה? אולי פשוט תוצאה של חוסר בקשרים ממשיים מספיק? פשוט בדמיון מן הסתם הכל הרבה יותר קל. אבל נמאס לי שהמחשבות שלי נודדות גכה. אני רוצה להתחיל לפעול במציאות ולחיות באופן מלא במציאות.. אוף. הבושה מפריעה לי.

אתה יודע מה, אני אצפה בו שוב. ארענן את זיכרוני .. :)

היי אודי, קצת נפגעתי מתשובתך להודעה שרשמתי. אני לא בודקת מתי הייתה מחוברת, עוד בתחילת הטיפול חסמתי את האופציה הזו אצלי, כי כפי שחנה רשמה, זה באמת לא עושה טוב. אבל כן, אני מסתכלת בתמונה שלה, והיא מחליפה תמונות בתדירות של תיכוניסטית! לא יודעת, מרגיע אותי לראות אותה, מזכיר לי שהיא עדיין קיימת איפשהוא. ולא בדמיון שלי.

אין צורך בהתנצלות ותודה רבה לך על הכל!

היי אודי, בהמשך להודעה בנושא "עוקבת אחריה בווטסאפ", אני לא מבינה כל כך את תשובתך ומה העניין הגדול... גם אני לפעמים מסתכלת על "הנראה לאחרונה" של המטפל וזה מרגיע אותי ומזכיר לי שהוא קיים, חי ונושם. שום אסון גדול לא נגרם מזה. גם סיפרתי לו באחת הפגישות וזה לגמרי בסדר מבחינתו. למה זה כזה ביג דיל??? לא ברור לי.... אגב, גם בפייסבוק הסתכלתי ונשבעת לך שהאדמה לא רעדה. התאומים שלו ממש חמודים והוא ממש לא פוטוגני (-; נטע.

איזה כיף לך שיכולה לראות... סליחה על רגש קנאה שעלה בי לרגע שיכולה לראות אותו בחיים האמתיים עם הילדים שלו.... רחל.

לא נורא בכלל ואפילו די טבעי.

אני ממש אמרתי לפסיכולוג שלי שקשה לי עם זה שהוא יטפל בידיד שלי, שתי פגישות דיברנו רק על זה, רק שהוא בשיחת טלפון לא קישר בינו לביני, טען שמתקשרים אליו כל יום המון אנשים לבירור...ואחרי שהוא אמר לו שייפגשו, אמרתי לפסיכולוג שלי על זה ואז הוא קישר... השאלה שלי אם זה היה נכון לחזור לאותו אדם ולהגיד לו שלא יכול לקבל אותו מסיבות אישיות- ולהפנות אותו למטפל אחר, או שהוא כן היה צריך לקבל אותי כי כבר אמר לו שייפגשו...? הוא בחר להיפגש איתו, ולעשות את זה מאחורי הגב שלי....והכי כאב לי שהוא בכלל לא הבין אותי, ועוד האשים אותי... יש סיכוי לשינוי בטיפול כזה מורכב??? אני מרגישה שהוא מפחד לנטוש את הטיפול כי חוויתי חווית נטישה כואבת, אבל בפועל מה שקורה ומה שנשאר גרוע יותר מאשר לעזוב... רחל.

מבינה אותך אבל תנסי להבין גם אותו מדובר בפרנסה שלה, וזה לא בן משפחה ואולי הדברים לא היו במאה אחוז ברורים השאלה אם הוא מספיק דיסקרטי, אם כן, מה איכפת לך? העיקר שלא יעביר מאחד לשני

ההסבר יהיה מוזר אבל אני מקווה שתצליח להבין:( ולא, לא השתגעתי... )לפעמים יש סיטואציות שאני חושבת שהם לא קורות באמת ושאני כאילו אתעורר וזה לא יהיה או אני חושבת שהרגע הספציפי הוא לא רגע אמיתי, אלא הוא זיכרון של משהו מהעבר. אני לא יודעת אם זה קרה לי בעבר . אולי פשוט לא חשבתי על זה קודם, אני אתן דוגמא . שבת בצהרים ארוחה משפחתית אני כאילו מתנתקת מהשולחן ורואה את הרגע הזה מחוץ לדמותי כאילו זה משהו שאני נזכרת בו ולא חווה אותו באמת. ועוד המון דוגמאות זה לא אני , זה אני אחר . מה קורה פה?

ואיפה הייתי עד עכשיו? זאת אומרת מה לא ידעתי שאני עושה את זה??? וכן ברקע יש אירוע מתמשך טראומטי ( הנה אני מודה בפניי) האמת שזה מוזר לפעמים אני דווקא רוצה לעצור רגע ולפעמים נראה כאילו הרגע הוא עבר. נכון שלא השתגעתי... לספר לה היא לא תצחק עלי?

הי לך גולם, בשיחות עם איש/ת מקצוע. רק כך...... לאט אבל בטוח. תאמיני לה.....תאמיני בך הילה

אני כועסת מאד מאד!! לא יודעת איך להסביר את זה כרגע. מאד כועסת.......אוףףףףףףף!!!! מעצבן נורא. למה זה צריך להיות ככה!? אחרי שאני כל כך מתאמצת?

אמרתי לו שגרם להשלכות מאד לא טובות. ושאני סובלת מזה כיום. ושהוא חייב הרבה טובות. לא היה לו איכפת. הרגשתי שאני מדברת לקיר. אחרי זה הלכתי משם ובכיתי המון. הרגשתי ששם מולו מסך ולא רואה כלום. חושה שהוא בסדר. אני כועסת.

רוצה לעשות לך 'טובה' שתרגישי יותר נעים קחי ממנו רק את הטוב, מה שלא עושה לך טוב פשוט תדלגי את שם מתוך רצון לכן תקחי רק את מה שמיטיב אתך

אני לא הייתי שם מתוך רצון. הוא כפה עלי כשהיתי ילדה קטנה ופגע בי. הוא היה גדול יותר. הוא אדם רשע ואין בו טיפה של טוב. מבינה שרצית לעזור לי תודה בכל אופן.

חשבתי שדיברת על כך שהוא מציף אותך

תעזור לי בבקשה תעזור לי

מרגישה את הקושי שלך להרגיש, להתמודד, העייפות לכתוב, להיות.. את רוצה לספר לי קצת?.. אני פה. ואם לא מתאים - אז רק רוצה לשבת לידך, ולהזכיר לך בשקט, בלי שאפילו את תשמעי, רק תרגישי, כמה את חזקה ומיוחדת. רחל.

להמשיך....... לקום בבוקר

למשל יש לי עבודה שאני עובדת בה. נחמדה אבל לא משהו מיוחד, פשוט, זה לא מעניק לי איזה הזדהות עם התפקיד. סתם תחביב. ולא מפיקה כ"כ חיבור לתחושת זהות לעצם העובדה שאני שייכת דווקא למשפחה שממנה הגעתי. בייחוד שזה נוגע לאמא שלי, לא אוהבת לחשוב שאני בת שלה והמשך מורשת כלשהי שקשורה אליה. אין לי מן חיבור שכזה למשפחה. סתם נולדתי להם וזהו. לא אומר שום דבר מיוחד. ויש את הסטטוס בבט"ל ועם זה לא נעים לי להזדהות כי זה לא משהו מחמיא. פעם מאוד הזדהיתי עם העובדה שיש לי הפרעות אכילה. חשבתי שזה מגניב, זה כן נתן לי תחושת זהות, היום זה מעציב אותי כי כבר מבינה שזה עלוב ולא מגניב בכלל. אני אפילו מתביישת לציין שהתמודדתי עם זה. אז עכשיו לא יודעת ממש מאיפה לשאוב את תחושת הזהות שלי. מרגישה תלושה. כאילו שעד עכשיו כבר הייתה אמורה להיות לי כזאת וזה לא קרה. האם אדם יכול להיות בלי תחושת זהות? בלי כרטיס ביקור שכזה . סתם להיות? סתם לעשות? ואולי זה יגיע בהמשך?

היי אודי, שאלה שהתעוררה לי היום, האם יש קשר בין קביעות אובייקט לאמונה באלוהים? הקשר שאני חשבתי- בקביעות אובייקט,אם הבנתי נכון,יש תחושה שדמות משמעותית נמצאת בתוכך.שגם כאשר אתה כועס,עצוב,שמח.יש קול פנימי,מישהו להישען עליו. אנשים שמאמינים באלוהים מתארים כך את החוויה שלהם.מישהו ששומע את תפילתי,קשוב אליי ושומר עליי. וגם,האם אנשים שיוצאים לשאלה-יהיו אותם אנשים שלא סומכים על אף אחד........? יכול להיות שעשיתי סלט..... הילה

היי אודי, זאת בדיוק היתה הכוונה שלי. נניח שמי שגדל בחברה החרדית.במקרה הראשון מדובר באדם שגדל עם אם מיטיבה.שמספקת את מרבית הצרכים.ככל שהזן עובר האם מופנמת בקביעות אובייקט. ושוב נניח שאותו אדם מתחנך להאמין באלוהים. מכיוון שהוא חווה קביעות אובייקט הוא מסוגל להשליך את אותה קביעות אובייקט על אלוהים. שהוא אכן דבר מומצא.ורטואלי. הדוגמא השניה.אותו אדם גדל לאם לא יציבה.הוא מפתח דפוס היקשרות נמנע.לא מצליח לפתח קביעות אובייקט. השאלה שלי,האם האדם בדןגמא השניה יעזוב את הדת? בטענה שהוא לא מאמין באלוהים? מכיוון שמעולם לא הופנם אצלו קביעות אובייקט? באמת דיון פילוסופי....... הילה

לשם שינוי לבטא משהו חיובי? בייחוד שנראה לי כתבתי פה כמה פוסטים ברצף באורך הגלות... :p אפשר להגיד אפילו חג שמח? מוזר לי לאחל דברים ש'נהוג' לאחל. אולי אתרגל קצת איך זה להיות 'נורמלית' ולהתנהג כאחד האדם בתרבות שבה אני חיה במקום להיות איזה אנטי מתבודדת. שינויים זה דבר קשה . מרגיש לא טבעי כזה. שיהיה לכם חג שמח

מימה , התרגשתי... גם אני אומרת תודה גדולה על המקום המופלא הזה בעיני.. אני יודעת שאין לי בחירה לגבי מצבים שנולדתי אליהם. קרי, לא בחרתי למי להוולד, מתי להוולד, באיזו תקופה, מגדר וכו' כן יש בידי את הבחירה איך לפעול.. כלומר, אני מאמינה שאף אם נולדתי להורים שמסיבותיהם הם, החסירו ממני את הצרכים הבסיסיים ביותר, אף אם אני משחזרת בטיפול וכו', בידי לבחור האם להתקע במקום מסויים או לבחור אחרת.. מימה, חנוכה עכשיו, אינני יודעת האם את בוחרת להדליק נרות.. אני בוחרת שכן להדליק.. אני אוהבת את החג הזה. אוהבת להביט בנרות הדלוקים שמרצדים ומחייכים אלי, אני אף אוהבת להתבוננן בחשיכה שבחוץ, לעיתים אף גשם שוטף וקור.. אוהבת להרגיש כשאני בפנים את האור אל מול החושך שבחוץ.. עניין של מיקוד,משנה את ההרגשה וממילא ממלא אותנו באנרגיה חיובית.. מעגל קסמים חיובי :) חנוכה מאיר לך מימה..

התסכול שהיא כפתה עליי שם היה שבירה של הנפש והרוח. כאשר אני ביקשתי עוד זמן היא סירבה לתת. היא אמרה 'את לא צריכה'. אני לא הבנתי למה היא אמרה את זה. בטון סמכותי נחרץ וקר היא אמרה. מי הכלבה הזאת שקבעה דבר כזה לגבי הבקשה שנשאה עמה את תקוותי שבאמת אכפת לה ממני? הבעיה הייתה שתפסתי את הקשר איתה כממשי. כאילו התפקיד שלה כפסיכולוגית היה להעניק לי טוב. למלא חוסרים ולאפשר לי להמריא בחיים. במקום להעניק לי טוב היא תסכלה ועשתה לי חוויות של שחור משחור. של כפיית סמכות והשפלה בלי אנושיות. אני זוכרת גם חלקיקים אחרים שהיא אמרה דברים טובים וחיוביים. זה קצת מאזן לי את התמונה שלה. אבל הרוב היה לא טוב ואני זוכרת שצווחתי לה בטלפון בתא קולי כמו חיה פצועה 'בסהכ רציתי דברים טובים. למה עשית את זה??'. ואז סביב התסכול שהיא כפתה עליי בעקשנות נטולת לב ונשמה בעודה מסרבת לי ומשקרת לי בסיבות מטופשות למה היא לא יכלה לתת לי עוד זמן היא הפכה כזאת רעה. היא הפכה לרוע. ואז אני הפכתי לרוע. ומאז התוקפנות בתוכי כמו רוח רפאים שנעשה לה עוול אני נזכרת וקשה לשכוח דבר כזה. מדוע ככ קשה להתאושש מהחוויה כזאת מטופשת של מישהו שלא נתן לי × זמן? זה בכלל לא הזמן עצמו. זה התקווה. לתוך החצי שעה הזאת והכמיהה שתעניק לי הטענתי את התקווה והאמונה שהעולם יבוא לקראתי. היא קבעה שלא. היא הפכה לאוייב שמסרב לאשר עבורי שמגיע לי. ואז זה נהיה לעבר טראומטי חדש. להגיע לטיפול לפגישות איתה הפך למעשה של השפלה עצמית שלא יכולתי לשאת. היא מסרבת לתת לי זמן משלי אבל דופקת בלי בושה תעריפים לזמן שלה ומצפה שאני אחיה עם זה בשלום? כבר לא רציתי ללכת. רציתי שהיא תמות. ורציתי שהיא תראה כמה קשה לי ואני סובלת וכמהה לתיקון. שתראה לי שהיא אנושית. שאכפת לה. שתושיט יד. שתעזור. היא לא עשתה את זה. זה תמיד נשאר 'תגיעי בכללים שלי או אל'. בכללים המשפילים ההם שאף פעם לא הבנתי למה רק לצד אחד מותר לקבוע אותם ובכך לחרוץ מיהו החזק ומיהו אף אחד. מיהו הרשאי ומיהו אף אחד שאם הוא זקוק לעזרה אז החזק אומר לו 'בתנאים שלי בלבד'. אין משפיל מזה שאדם זקוק לעזרה ובעל הכח מנצל את מצוקתו כדי להכתיב לו באיזה כללים יקבל סיוע כלשהו. יכולנו לדבר על כל זה. יכולנו אולי לעשות עבודה טיפולית אבל היא אמרה שאני מטרד ואני זעמתי שהיא בכלל לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה הכללים שלו. למשל שגבולות לא מרחיבים כי זה כלל. במקום להתיימר לשקר לי עם תירוצים מטופשים. והייתי יכולה לומר לה 'למה כלל?' היא הייתה אומרת 'כי מתסכול גדלים וצריך ללמוד דחיית סיפוקים'. ואז הייתי יכולה לומר לה 'אין בעיה. אבל חתיכת חוצפנית שכמוך, את לא חושבת שהיית צריכה להסביר לי את זה מראש אם אני משלמת לך פה כמה מאות שקלים לשעה אין לי זכות להבין על מה??' הם שמו את עצמם מלמעלה. ככה. מתבוננים. מנתחים אחרים. לא ברור מהיכן היוהרה הזו. היום אני כבר לא נאיבית יותר אבל לא ככ מאושרת. אני מקווה שיחזור לי האושר בלב ורצונות ואמונה. ואם למדתי משהו מהטיפול הזה זה שתסכול לא הורג, גם אם מרגיש שהוא הורג אותך בפועל הוא לא. עובדה הנה אני כאן. עכשיו רק להוכיח שהנפש יכולה להתאושש ולהמשיך הלאה למרות כל הזעזועים בנרקיסיזם ובזהות שעברתי. היא בעצמה אמרה פעם 'התחלה חדשה'. היא רצתה שיהיה טוב אבל התמודדה בצורה חסרת אחריות עם הרע שנהיה. אני אפילו לא הייתי מודעת לסיכון הזה שיכול לקרות ככה. ושגיליתי כמה קשה לי לשאת מצבי אי ודאות היא חייכה . אני הייתי נסערת והיא חייכה. כמו התעללות קרת לב. מה משעשע בזה לראות אותי שם מתפתלת מרוב חוסר פשר ? מזדעקת 'אני כבר לא מבינה כלום'. מה היה ככ משעשע בזה? היא חייכה. בגלל חוויות צורמות כאלה שהיו אני חשה שנאה לדמותה יותר מאהבה. בטיפול מוצלח המאזן הזה היה אמור להיות הפוך. יותר אהבה משנאה. לפחות אפשר לבטא פה כל מיני זכרונות שנאגרו לי. לפרוק אותם ממני. הלוואי והיה אפשר לרוקן את זה ככה ולשכוח. החוויות שם היו ככ עוצמתיות רגשית ולכן קשה לשכוח. אבל קורים גם דברים אחרים בחיים שלי מן הסתם. גם דברים אחרים מעסיקים אותי. הבעיה שהאנרגיות שלי מדולדלות כאלה כי בראש מלא מחשבות וחרדות והתנגדויות והמנעויות וקשה לי בצורה חלקה לרצות להציב מטרות קדימה לעתיד ולפעול למימוש שלהן. זה גם תמיד יהיה מטרות משניות ולא ביטוי להתפתחות רציפה. תמיד אהיה בחזקת 'התאוששות צמיחה לאחר משבר' ולא פשוט 'צמיחה!' טבעית, רציפה. זה מעציב אותי שזה ככה. אבל כנראה עדיף ככה מכלום. למרות שתמיד הייתי די טיפוס של הכל או כלום פעם. קשה לי להשלים עם הכוחות המדולדלים של עצמי כיום. ולפעמים אני מרגישה משבים אופטימיים של עוצמה ויכולת אבל זה לא מחזיק לטווח ארוך ברציפות. תמיד תנודות. והתנודות לכשעצמן די מעייפות. אדם חזק צריך לדעת לקבל עזרה. לי קשה עם זה אבל אני יעשה את זה ואבלע את כבודי האבוד. נראה מה יש ל'ממסד' להציע לי בזכויות וכאלה. ננצל מה שאפשר לקבל. למרות שממש קשה לי להכיר בזה ולהשלים עם זה שככה אני נעזרת. שלא הצלחתי לבד בכוחות עצמי להמריא בעולם.

אודי, המילים הבטוחות שלך.שתחול הקלה.שאתה יודע ואתה בטוח בכך גורמות לי להסדיר נשימה. אתה יודע אודי? אני לא רוצה להיות גיבורה.אני רוצה להיות אמא. צורך אנושי,בסיסי.וזה אקסיומה שלא ניתנת לוויכוח. אני מנסה לאחרונה להביא את הכל פנימה לטיפול. שדברים לא יזלגו החוצה. עייפתי מלכתוב הילנ

זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי על ידי המטפלת. כפיית תסכולים כוחנית בלי שום הצדקה מציאותית מעבר לעובדה שהיא פשוט עבדה לפי כללי הפרקטיקה שלמדה- זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי. כפו עלי תסכול היכן שלא היה הכרח אמיתי בזה. כפו עלי תסכול רק כי החליטו שהמטפל הוא הסמכות שתחליט אם מתי וכמה. כפו עלי תסכול בכח וניסו לאלץ את ההכרה שלי לקבל את זה ולהשלים עם זה. אינוס גבולות על הנפש. במקום שבו הדבר החשוב מכל עבורי היה הצורך להרגיש שהעולם כן יבוא לקראתי. שיש תקווה. שיש מזל. שיש יעוד. יש חיבור. יש דרך. יש שייכות. יש ניסים ונפלאות כאשר למישהו באמת אכפת ממך. אבל לא היה שם מישהו שבאמת אכפת לו. הייתה שם פסיכולוגית שעשתה את העבודה שלה. והיא אפילו לא הסבירה לי מה מהותה של אותה עבודה אלא כפתה אותה על נפשי וגרמה לי להבין בדרך הקשה שלא משנה כמה ארצה וכמה אזעק וכמה אלחם וכמה אבעט וכמה אכעס וכמה אתחנן וכמה אבקש וכמה אקווה - יש את 'מגבלות הקליניקה' שלה. מגבלות שניסתה לתרץ כאילו בשם המציאות למרות שהיה ברור שכופים עלי פה משהו מאולץ שמישהו למד והוא מרשה לעצמו כי קיבל את האישור הממלכתי להוות סמכות לזה. הוא 'מורשה'. ואני לא. אני לא 'מורשית'. אז דחפו לי בכח פרקטיקה לגרון. אנשים כאן העירו לי על כל הדרמה 'מה היא כבר עשתה לך? 'אינוס תסכולים'. אם כבר זאת את שאנסת את עצמך עליה ' ואולי יש בזה משהו. יכולתי פשוט לקום וללכת לא? אבל חשבתי שהם באמת לוקחים את הכסף הזה בשביל לעשות שיהיה לי טוב. בשביל לתת לי, בשביל להתאמץ להתאים בשבילי. בפועל התברר שהם מתיימרים להציג את זה שהם לוקחים את הכסף כי *הם* עבדו קשה. כי *להם* יש תעריף. כי בכלל אתה לא חלק במשוואה הזאת ומנשלים אותך מהכח כצרכן. ובעצם הכל מן ניתוח נפשי לספרציה? תהליך שאמור להוביל לספרציה? לא ברור. שאדם ייקח אחריות על עצמו.. כל מיני מילים ומושגים נזרקים לאוויר. בשום מקום לא רשום שטיפול יכול גם להסב חוויות כמו שאני הרגשתי (בעצם אצל פרנצי בסוף מצאתי שכתוב). החוזה לא היה ברור כחוזה. הגבולות לא הוגדרו בצורה ברורה מלכתחילה. הסכמנו שאני יבוא לפי הצורך שלי. היה משהו בעייתי. בלבול שפות? הכי בלבול שפות שאפשר. והאם החוויות האלה לימדו אותי שיש בי הכח לשנות את המציאות? לא! הם לימדו אותי להתייאש להשבר, להתרסק, לחוש בזויה ומושפלת שלא משנה כמה תתחנן תרצה תזעק תבקש תקווה - זה לא יעזור. לא יהיה שם אף אחד שאכפת לו. ותמיד המציאות תקבל עדיפות על פני האנושיות. הפה ידבר 'אכפת לי' אבל היד תתסכל בנחישות. מציאות זו מציאות גם אם היא מלאכותית מאולצת וכפויה. המטפלת תציב 'בתנאים שלי או כלום' ואז תדבר מבחוץ ותנתח בלי רגש באופן אנליטי תציע איזה שיקוף או פירוש. כמו לומר לאדם טובע שמנפנף בידיו במצוקה וזועק נשמתו 'תימשו אותי מן המים' והיא עומדת מנגד ומשקפת בלי לתת לסערה הדרמתית של מאבקו על חייו להרטיט בה דבר או לגייס בה דבר -תגובה אנושית רגשית כלשהי של בן אדם כלפי בן אדם אחר. תגובה אנושית. שמשיבה בטחון בטוב, בתיקון. היא עומדת ופולטת בטון טכני 'אתה מרגיש טובע. כאב' והים סוער והיא רגועה ושלווה. אפילו מחייכת. אפילו משועשעת לרגע לא נבהלת. לא נזעקת, לא עוטה את גלימת הסופר מן שלה להושיע כאשר האחריות לשיקום הטוב והנס לחיים הוטלה עליה. מסירה מעצמה ומשליכה חזרה את האחריות לאחר 'תעזור אתה לעצמך' היא אומרת בקור 'אתה לא מוכן לקבל את התנאים שלי והגבולות שלי'. זה כל מה שקובע ומשנה. כל היתר לא משנה. ואז האדם מתפכח. כי בעצם אין ים ממשי בסביבה אז כיצד יתכן שהוא טובע. איך אפשר לטבוע בלי ים? הרגש היה ממשי אבל לא מציאותי. השכל שלו מבין את התעתוע. אבל הרגש עייף. הרגש נרמס. בהשפלות נרקיסיסטיות ואוזלת יד והפקרה והעדר אכפתיות אנושית שנאבקת על תיקון. למרות שהוא ממש רצה וקיווה. איך אפשר לקבל על עצמך גבולות שנחווים כמשפילים? שקובעים מיהו בעל הכח ובעל הסמכות. מיהו 'המורשה' ואתה אינך 'מורשה'? איך אפשר לקבל כאלה גבולות כאשר אתה המשלם אבל אתה לא משלם כי אתה ראוי לתמורה שהיית מייחל לקבל, מסתבר. אלא אתה משלם כי המטפל עבד קשה ויש לו תעריף. אז אפשר היה להצביע ברגליים. אפשר היה לקום וללכת. לא להישאר. אבל החלום שלך היה 'ללמוד פסיכולוגיה' כי זה נשמע אז מעניין מסתורי ונשגב. זה היה החלום שנתן תחושת יעוד ותקווה לשייכות. בספרים שלהם זה תמיד 'אנחנו האנליטיקאים'. הרגשה של זהות מקצועית. זהות להתגאות בה. שייכות. הרבה רווחים מנטאליים ונרקיסיסטיים. וגם אתה רוצה. רוצה להיות מוצלח, לנצח בתחרות, להתקבל, להשתייך, לשגשג. להיות מואדר בעיני עצמך ולזכות להערכה בעיני אחרים. לחוש יעוד וזהות ומימוש. אבל אתה גומר בתור 'בעל נכות נפשית מוכרת' כי המטפל לחץ עליך מתוך הסמכות שלו וניצול ההעברה הנאיבית שלך כלפיו שתצא לעבוד. בכלל לא עצר להתייחס למיליון דברים שהיה אפשר להתייחס אליהם. היה עיוור לדבשת של עצמו. טיפל טכנית ולא אנושית. והמשפט האחרון מסכם מה היה לקוי ב'טיפול' הזה. לומדים טכניקות אבל את הלב שוכחים.

היי מימה, יש מטפלים שהם פשוט לא טובים למטופל הספציפי שלהם, אולי משהוא בדינמיקה, כמו בכל קשר, כמו בכל מקצוע. אני מאוד מבינה אותך. גם אני בטיפול שלי סבלתי, פשוט כך! לא הייתי מסוגלת לישון לילה שלם, לא הייתי מסוגלת להתרכז במטלות בסיסיות. והרגשתי לא מוכלת ואפילו מושפלת. אני ממש לא טובה בלתת עצות, אבל למה שלא תנסי למצוא מטפלת אחרת, אולי יותר רגישה ואיכפתית, לא כזו שתשאיר אותך עם כל התופת. והמועקה. מגיעה לכולנו חוויה מתקנת!!!

שאלתי או יותר נכון תהיתי מתי כבר יהיה לי בית משלי.. אז עכשיו שוב. שאלת אותי בחזרה את מי אני שואלת ולהמ אני מצפה. אודי, שואלת את עצמי, אותך, את המטפלת, את המשפחה את הסביבה את הקב"ה.. את כולם! אני גם רוצה שיהיה לי בית שתהיה לי משפחה. אווף אודי, למה???? למה צריכה להיות במקום שהוא לא שלי. למה כל זה מגיע לי? עשיתי משהו רע?

בית זה כל מקום שאנו מרגישים שהוא ביתנו אפשר לגור בארמון של 20 חדרים ולהרגיש בודדת ואפשר לחיות בחדר אחד חמים ולהרגיש נפלא את רוצה משפחה, זה רצון נכון ולגטימי תפעלי בנדון ותתפללי. יותר טוב בלי בן זוג מאשר עם אחד שעושה צרות, אז לפחות בזה תתנחמי ואולי בינתיים תתקשרי לילד שצריך אהבה? יש לך כל כך הרבה בפנים ותוכלי לתת לו

מסיבות חנוכה מאוסות ילדיםתובעניים רעש בחוץ רעש בפנים אין היכן להסתתר ואין לאן לברוח. עיתונים מלאים במעשי תועבה אנשים חולים סוטים אנשים פגועים סדום ועמורה אני רוצה להפוך לנציב מלח

אבל אני בטיפול.. 3 פעמים סשבוע, כדורים... מה עוד?

בוואטסאפ... אני נורמלית?

כן, את נורמאלית. לשלי יש ווטס אפ אבל רק לאחרונה, אך בלי אפשרות לראות מתי היא "נראתה לאחרונה". גם אין לה תמונה. ואם הייתה לה את אפשרות הנראה לאחרונה אני חשובת שהיא הייתה מורידה אותה בגללי (: לי זה לא היה עושה טוב. את כיולה לחסום אותה.. לפסיכא' שלי יש תמונה אמנם של כלבה וגם מתי נראתה.. אבל היא פחות מעניינת אותי. וחשובת שכדאי לספר לה את זה.. זה יעזור לך

ונפוץ ולא פורץ שום גבול כולם עושים את זה, תיקח בחשבון שאפילו המטופלים שלך...גם אלה שלא מודים. בסך הכל רואים מתי הבן אדם היה בוואטאפ, לפעמים זה מרגיע. זה לא חברות או משהו ולא מעקב פיזי, חס וחלילה.

אם זה לא נורמלי ...גם אני עושה את זה לפחות פעם ביום... ואם באותו היום לא נראתה לאחרונה אני בודקת עד שיהיה רשום נראתה לאחרונה... חשבתי שרק אני עושה את זה

ולא רואה בזה שום פסול היא שמה את עצמה ברשות הרבים, אז זכותך לעקוב אחריה מי שרוצה את הפרטיות שלו לא מכניס את עצמו לווצאפ אני בחיים לא אהיה שם וגם לא בפייסבוק, רוצה פרטיות אם היא בחרה לשים את עצמה בחלון ראווה זכותך להסתכל אם בא לך ונעים לך השאלה כמה טוב זה עושה לך

הייתה לנו פגישה מזעזעת. שאפילו מתקשה להגדיר. הוא תקף אותי. ככה הרגשתי. אמר שאני משתלטת לו על החיים, שהוא לא מתנהל איתי בהודעות, שהוא לא חייב להגיד לי כלום- אם הוא מקבל את אותו ידיד שלי או לא...שאני עושה עליו מניפולציות...שנגמרה הפגישה פשוט יצאתי מהחדר, במלמול של תודה, כולי סוערת, בוכה...אין לי מושג איך נסעתי הביתה בשלום... ואתה יודע מה מתברר... שהוא קבע ונפגש עם אותו ידיד שמפריע לי, ואמר לו לא לדבר על זה עם הצוות בעבודה שאני כלולה בהם...כדי שלא אדע. לטענתו, כדי שאני לא יפגע. ואיך אני יודעת את זה? אותו ידיד סיפר לי. ואתה יודע מה הכי מצחיק שהוא אמר לי? שהוא לא יכול לעשות את זה למישהו שעד שהוא מעז להתקשר ולבקש פגישה עם פסיכולוג ואמרו שייפגשו, ואז להגיד לו שפתאום לא יכול, כי אולי ירגיש שדוחים אותו ואז אולי לא יעיז שוב לפנות לפסיכולוג... ואני חשבתי לעצמי, ואותי? ששנתיים וחצי אצלו לא מרגישה דחויה כי הוא לא סופר אותי ולא רואה את הרגשות שלי וכן נפגש בסוף עם מי שאמרתי לו שלא??? מה קורה פה??? רחל.

אני גם הייתי כועסת מאוד. מבינה אותך לגמרי. לא רוצה לעמוד בסיטואציה הזו. אני מאוד מקווה שהייתה אי הבנה אמיתית בנוגע לעניין הזה מצידו. אני במצבך אם הייתי יודעת שכך הייתי עוזבת אותו, אבל יודעת שהיא לא תעמיד אותי במצב הזה... וסליחה אם אני זורה מלח על הפצעים. אני מקווה שזו הייתה אי הבנה וכן מאמינה שאם קורה משהו ניתן ללמוד ממנו לכן מרשה לעצמי בכל זאת לורמ את הדברים האלו.

תודה על התגובה שלך, זה באמת קשה לי. וכואב. מרגישה את הכאב זורם לי בדם, בכל כולי. אבל אני באמת רוצה לקבל החלטה שקולה ורגועה, ולא מתוך כעס ותחושת בגידה של רגע (ויותר..:(... רחל.

אם מטופל שלך מבקש ממך לא לקבל מישהו, ובסופו של דבר בגלל אי הבנה שלא ידעת שזה הוא, אמרת לו שתיפגשו, בלי שבפועל קבעתם זמן, ואז היה מתברר לך שזה אותו אדם שקשור ומפריע למטופל שלך... מה היית עושה? מה אתה חושב שנכון לעשות במצב כזה?... רחל.

אודי, ראית ? נכנסתי עכשיו לפורום, אני קוראת את ההודעות האחרונות וכולן כ"כ כבדות, כואבות, אני רוצה לברך אותך אודי ואת כולכן, חנוכה עכשיו, חג האור, חג של תקווה, האור הולך וגובר.. מאחלת לכולכם שתרגישו את האור הפנימי. והאור ילך ויגבר ויביא איתו עוד ועוד טוב.. מאחלת לכם גם שבת רכה ,נעימה ומלטפת.. ואם אתם מדליקים נרות חנוכה , ומתחשק לכם, תתבוננו באור הנרות המרצדים, תקשיבו למילות התקווה שהנרות לוחשות לכן.. תפתחו את הלב והנשמה.. אוהבת אתכם-במבי. וסוריקטה מתוקה :) אחר צהריים טובים לך ותמסרי גם לחתולים...:)

במבי יקרה, את יודעת, נראה לי שלא סתם אור וחום הולכים יחד. אור פנימי, חום פנימי, את שניהם אני מאחלת לכולם כאן כדי להתחבר לתקווה ולשמחה. לאו דווקא חושך לגרש, לתת לחלקי הצל להיות פחות מאיימים ולהיות שטופות אור וחום. שבת רכה, נעימה ומלטפת גם לך, במבי. :) ובהקשר להודעה העצובה ומלאת התקווה שלך ממקודם - אני כל כך מרגישה את האש שיש בתוכך, גם כשאת שמחה וגם כשאת כואבת או כועסת, אז אני מרגישה בטוחה שאת בוחרת לחיות ויודעת לשמור על עצמך, בעצמך ובכך שאת נעזרת באמא צביה. נעמה.

תודה על האיחול המאיר והמחמם את הלב... מאחלת גם לך ולכולן לקבל מהימים האלה כוח ואור... חג חנוכה תמיד מסמל לי את המקום הזה, שגם בחושך גדול, להבה קטנה שקיימת יכולה להאיר אור גדול... רחל.

אודי אני פוחדת וקר לי מאוד. היום הזה כאילו נבנה ונבנה לקראת שיא

אודי אני רואה שיש אנשים שאין להם בעיה לחוש מה הרצון שלהם, ולהביע אותו, גם לבטא כעס וכ'. הם מאוד וורבלים ומתקשרים את עצמם, מחוברים למה שהם רוצים ומתקשרים את זה, כמו אינסטינקט. בי יש משהו שהרבה יותר חווה את הסביבה, כאילו אנטנות לקלוט מי נגד מי, איזה מן אנשים וטיפוסים, לקרוא אותם, ומשהו בי גם יודע להתאים את עצמו כמו זיקית למצוא דרך להסתדר ולהסתגל לסגנון של אחרים. אני לא ממש יודעת לבטא כעס בצורה אינסטנקטיבית קולנית ישירה ובד"כ אם אני עם אנשים או מצבים שמעוררים בי משהו שלילי אני פשוט לא חוזרת לשם כי אין לי סבלנות לאכול חרא מאף אחד, אבל זה בעצם יוצר אורח חיים המנעותי כי כשמתחככים בחיים כך או כך נמצא את עצמו בסיטואציות ומצבים לא נעימים, מתסכלים וכיוב'. אבל ממש קשה לי לסבול את זה. הנטיה שלי פשוט לפרוש . כאילו אני מסוגלת לשאת רק נוחות. מאוד קשה לי עם אי נוחות. אפילו בגוף קשה לי עם טמפרטורות לא נוחות, או בעור, עם בגדים לא נוחים. משהו מאוד רגיש כזה ולא מחוספס. אפשר להגיד שאני עצלנית או מפונקת אבל אני לא חושבת שאני כזאת, באמת משהו בי פחות מסוגל לסבול מצבי קונפליקט ואי נוחות מאשר אחרים וזה נחשב מסתבר לחולשה אישיותית. אבל למה בעצם זה נחשב לחולשה? האם זה לא הכי הגיוני בעולם לרצות לחיות בנוחות? יש אנשים שאין להם ברירה, אבל כעקרון האם זה לא הכי הגיוני?

היי, נראה שמשהו בשלב הראשון של הינקות בו צריך להתאים את החדר לחום גופו של התינוק.את הטמפרטורה של המים....... משהו שם היה לקוי ולא מספק. כרגע מצפים ממך להיות מימה האישה,ולתפקד כמו בנות גילך. בטיפול אפשר לתת ביטוי גם למימה הילדה,למקום שנשאר קפוא ולא התפתח. שתהיה שבת שלום. הילה

וגם לי. כואבת. מדממת. שאפילו לא מסוגלת לכתוב... אולי אכתוב בהמשך... שיהיה לכולנו כוח ואור בימים סוערים אלה.... רחל.

הכאב הזה חזק ממני הרעש מחריש ואינו פוסק. החיים האלה גדולים עלי וממילא אני מתה כבר שנתיים. שחור או לבן לחיות או למות שחור או לבן טןבה או רעה שחור ולבן גם נלחמת וגם רוצה לחדול. העוצמות האלה אני רוצה לישון.

משותקת שותקת. .. דווקא רוצה אבל כלואה..

אודי כאילו העולם מתנהל סביבי ואני רק תיירת בעולם הזה. לא שמח לי ,לא עצוב ,לא כלום.. ריק.

הי חברות הימים האחרונים היו קשים מנשוא היו לי מחשבות לא טובות. מחשבות שלא היו וביקשו ממני לוותר. ביקשו להניח,לנוח,ביקשו ממני להתאבד. מיום שני אני בוכה ואפילו מתוך שינה. לא רציתי להציף את זה כאן בצורה לא מעובדת גולמית. אני יודעת כמה קשה כאן לכולן ושכל התרסקות של מישהי יכולה להשפיע. נעזרתי בכתיבה.מילאתי דפים על דפים ביומן. דיברתי עם ידיד שנתן לי כתף. ועכשיו הייתי אצל הרופאה שלי. קיבלתי גם החלטה כתוצאה מהנפילה האחרונה. מקווה מאוד שתחול הקלה. הילה

את יודעת, הילה, מצד אחד עצוב לי שלא יכולנו להיות איתך ולעזור לך כשהיית בזה, כשהכל היה גולמי ומפוזר. ומצד שני, נראה לי שזה מראה על התפתחות טובה ובריאה, על איזו שליטה גם במסגרת הסערה הנוראית הזו. את מצליחה להיעזר באחרים במדיה ואופן שמתאימים לך בלי להתפרק לחלוטין והנה, גם להתאפס ואפילו לקבל החלטות ולהתקדם. וזה מרגש ומשמח אותי. מקווה מאוד יחד איתך שההקלה תבוא במהרה, אני מאמינה שהיא באופק. חיבוק אם מתאים, נעמה.

ברגע הראשון קראתי את זה כך...... והחתולה שלי מביאה לי הרבה מאוד הקלה....... עוברת איתך בין העצים, נותנת לך יד, נשענת עליך, צוברת כח ממך, שבת שקטה, הילה

רציתי להגיד לך חג שמח ושבת שלום!! אתה יודע שאני כעסתי עליה הרבה, ועדיין, אבל מאוד מאוד אוהבת אותה!

לקח לי זמן להיות מסוגלת להגיב לך ולא ממקום אומלל וקרבני ... כשכתבתי את ההודעה שבוע שעבר גרדתי קירות ורצפות . אודי בשאלה שלו טילטל בי משהו ובחוסר התגובה כמעט ונפלתי למקום של לא רואים אותי אני אומללה ומסכנה ..הייתי צריכה עוד כוחות להתגרד משם ולא ליפול לבור הזה . עכשיו לשאלה שלך איך עושים את זה . יכולה לאמר רק מעצמי והמורכבות הפנימית שלי . קודם כל אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהיא שם גם שלא איתנו כמו ילד שבגן אמא הלכה תחזור ..יש לי רשת תמיכה מורחבת מכל מיני סוגי תמיכה מפורום אנונימ י לפורום פחות אנונימי ..חברות לצרה ..מיילים .טלפון ..מרכז סיוע לנפגעות ערן סהר ... אנשי מקצוע שנותנים מידי פעם יד שזה משתדלת שלא כדי לשמור למקרים ממש קשים לא להגזים .ואני הרבה אני כוחות יש בנו רק צריך להאמין מנטרות לעצמי כותבת מדברת אוספת ...וזה הקושי הגדול ביותר . סמסים שהיא כתבה לי פעם ..וכל מיני כאלה . שירים שמזכירים ונותנים כוח ..והכלי הכי חשוב הפיכה של מחשבה שלילית לחיובית זה משימה לא פשוטה אבל יעילה ...וכשממש בתחתית לאפשר להיות להתקרבן כד דם ולזכור שחייבים לקום כי אף אחד לא יגול לגרום לך לקחת את היד המושטת הוא יכול רק להושיט לך יד . אתה צריך לבחור לרצות לראות ולהושיט חזרה .תודה לך על התגובה שאלה ...זוכרת כמה מקום יש לי

הי אביב. אני שמחה שאת מגיבה רק אם ומתי שנוח לך. זה בסדר גמור מבחינתי. תמשיכי לשמור על עצמך... אני מעריכה אותך על היכולת לדעת להיעזר. חיבוק אם מתאים, וגם זה : https://www.youtube.com/watch?v=9pf83lYDWzw (וככה כפי יכולתנו, יחד נאהב ונכאב). גילת.

הפעם חשוב לי השיח ..אם אפשר :) תוהה ווטועה אם בחלק הבריא ברור לי שהבנו מיצינו יאללה צריך לזוז אלהה . מצאנו פרות חולות הגיע הזמן לטפל לשנות.. ומצד שני כל חלק גילו ותפקודו רוצים לבכות להתאבל להתקרבן לכעוס בצדק על כמעט עשרים שנה של פגיעה קשה סדיסטית ושיחזורים שלי . זה אומר כל הילדות והבגרות ועיצובם. לא פשוט להכות מהשורש ולטפל .. גם לילד פגוע יש גבול כמה ניתן לתת לחטט בפצעים ולבכות ...אבל זה הדפוס של חלקי. זה אומר שלעצור אני יכולה רק מהמקום הבריא איך אני יודעת שבאמת מספיק להם או ששוב אני לא נותנת מקום לכעס לכאב לתסכול שהםנכוניםוצריכים לצאת ....כמו שזה עכשיו זה נראה שזה לא יגמר לעולם ..מצטערת לא נכון לי ולא מתאים לי לחיות ככה וזה יוצר המון מתח והתנגדות בן החלקים . תודה

אני יודעת שאתה לא מוחק הודעות. אבל זו כנראה מוקדמת מידי בשבילי ...כריתי לעצמי בור .. כאוס מטורף של התנגדות לי להם ...כרגע עדיף שאוותר על השאלה על התשובה ..כל דבר בזמהו ...ניתן להם עוד זמן .

בבקשה ... אני לא משתלטת עליהם .זה יגמר ממש רע . בבקשה אודי ..

הזו עלתה בהתקף חרדה ומכות רצח לעצמי . ההודעה הזו זה הכי טריגר לי חבל שלא מחקת עכשיו אני איתה כל השבת לבד .

הי אודי וכולם, מאד חסר לי לומר למישהו בוקר אור, אז כתבתי כאן. אמרתי לחתולים, אבל זה לא מספיק... בוקר, סוריקטה

חתולים לים לים:) בוקר טוב יקירה הילה

גם מהחתולה שלי, שהתיישבה לא מזמן על הלפטופ והקלידה את הגיגי מוחה הקודח (נננננננננננננננננננננ). נעמה.

אודי

אני מרגישה שאני חייבת, רוצה לומר גם לך : אני לא אתאבד בחיים !!! אני אוהבת את החיים !!! יש בחיים שלי הרבה טוב, ואני אוהבת אותם- את החיים !!!! אתה שומע אותי אודי ? אני צריכה לשמוע גם ממך. תגיד לי שאתה יודע, שאני בחיים לא אתאבד !!!! אתה יודע אודי ? ביום ראשון בבוקר התאבד ידיד טוב שלי בקפיצה מבניין מגורים.. הוא כבר ניסה לפני שנתיים. קפץ ולא הצליח לו. הוא נשאר בחיים. וביום ראשון בבוקר הוא עשה נסיון נוסף והפעם זה הצליח לו.. אודי, אתה יודע שאמא שלי ניסתה להתאבד כשהיא היתה צעירה ? אבל אודי, אתה זוכר מה שאמרתי לך לפני דקה ? אני בחיים לא אתאבד !!!! אני אוהבת את החיים שלי ויש בהם הרבה טוב !!! אודי, אני מתחננת, תגיד לי שאתה יודע שאני לא אתאבד בחיים !!! גם אמא צביה אמרה לי את זה. כשנפגשתי עם אמא צביה אחרי הלוויה שלו, הרגשתי שכל המוח שלי מלא בזכוכיות זכוכיות. ואמא צביה כאילו הדביקה לי בסלוטייפ את הזכוכיות. היא דיברה כזה בשקט ואמרה לי בקול מלא בטחון כזה שאני לא אנהג ברכב, ואחרי שהיא דיברה כך בקול רגוע כזה ובטוחה בעצמה, זה כזה הרגיע אותי קצת וידעתי שלא אנהג אל מחוץ לעיר ברכב. אודי...

אודי, אני משערת שאתה משער,שמה שקורה כרגע זה תגובה להתאבדותה של נפגעת גילוי עריות שנאבקה בפרקליטות ובאביה ושמה קץ לחייה? עליי זה השפיע מאוד. קרע את הקרום העדין מעל הפצע של הפגיעה. הילה

היי אודי, כבר הרבה זמן לא היה לי צורך לרשום פה כי תקופה ארוכה שהטיפול יציב בלי טלטלות.. אני כבר זמן מה מרגישה את האיכפתיות שלה ויותר אוהבת אותה... אבל רציתי לשאול בכל זאת אם הטיפול רגוע יותר כבר הרבה זמן, האם זה אומר שבעצם לא נוגעים בפצע? ובעצם הטיפול קצת פחות טוב? שכאילו הוא פשוט כמו פלסטר.. תודה אודי

כעסתי עליה מאוד וצעקתי... אמרתי לה שהיא מעצבנת אוי וחבל שבאתי בכלל וכו'... היא שאלה בשלב מסוים אם זה נותן לי הרגשה טובה או לא כשאני כועסת. עניתי שכן... עוד לא יודעת בדיוק למה. עוד לא סיימתי לכעוס עליה משבוע שעבר. רציתי להגיד לך שלום וזהו. אני גם לא מרגישה כל כך טוב כואב לי הראש והגרון והעיניים. אלך לישון קצת עכשיו.

אני מבינה שבחרת לא להעלות אותה . תודה , שאתה שם גבול. אבל אני מבינה מזה שאתה מסכים עם כל מה שנכתב.

קשה פה..עמליה..את לא אשמה בכלום...פשוט קשה..אז לא חייבים לקרוא...נכון חלום?...הכל מעורר אז למרות שהתרגלתי להכנס לפה..כדאי ללכת.....המקום פה קשה לי...ובטיפול גם....מה דעתך אודי? למרות הכל אתה פה....מודה לך...מתוך הסערה..

חלום בחום. מה את עושה כשקשה לך? יש לך דרכים לשחרר את ה"קשה" הזה ולהתנחם? שלכן,חלום

היי, למה לי להתאמץ ליישר איתה את ההדורים? למה שאני לא אלך למטפלת אחרת וזהו? אולי היא פשוט לא מתאימה לי וזהו.

כי יקרה אותו דבר עם מטפלת אחרת .... אני באותה בעיה בדיוק אבל יודעת שהפתרון לא אצל אחרת אלא אצלי. הצפייה ממנה...שלא מתממשת. זה התסכול שלא מאפשר שיתוף.

אבל זה לא קרה לי עם המטפלת הקודמת, ואיתה. כן! אז אולי בכל זאת הדינמיקה...

היי, נראה שנכנסנו כולנו לקרוסלה והיא מסתובבת בלי הפסקה ויש סחרחורת ואי אפשר לרדת. אני מזמינה אותי וכל מי שרוצה לשים יד על הקרוסלה המסתובבת.ביחד נחזיק את הקרוסלה וננסה לגרום לה לעצור......... מי רוצה לשים יד? מה זה בשבילך לנסות לעצור את הסיבוב המהיר? ממש מבקשת מכל מי שיכולה לעזור לי........ בבקשה..... הילה

היי הילה, לא לגמרי הבנתי מהי הקרוסלה, מה מסתובב. רוצה להרחיב? בינתיים הרגשתי את הסחרחורת וחוסר השליטה והיד שיש לי להציע היא לנשום יחד. מוכנה? שואפים לאט דרך האף עוד קצת מכוונים את האוויר לנקודה מתחת לטבור ונושפים לאט, דרך הפה. ושוב, לאט, לאט, שואפים עוד אוויר נקי ומרגיע. מה זה עושה לך? נעמה.

אני אשמח להיות איתך יחד..

השאיפה והנשיפה הרגיעו מעט את הסערה. רק עכשיו הצלחתי להגיב. ולצאת מהבית מהבוקר. הילה

הילה הי, אני גם שמה יד.. ננסה ביחד לעצור קצת את הקרוסלה.. גם אני מסתחררת בטירוף עכשיו.. ננסה לנשום ביחד ולעצור לאט לאט את הקרוסלה שמסתובבת בטירוף טוב הילה ? שלך-במבי.

הי הילה יקרה, אני דווקא מרגישה שלא נפלתי לסחרור הזה ואני די יציבה. כפי שכבר כתבתי, נקווה שיגיע לכאן יותר אור וחיבור ותקווה, סוריקטה

בגלל הקושי לשאת אכזבה. חסומה. חומה. אז כשאני רוצה לדבר אני לא מדברת ושותקת המון זמן. לפעמים הרגשות מתפרצים לא כשאני רוצה בלי לבקש רשות. זה מחרפן. הלוואי והייתי מצליחה לזרום. ולא לקחת קשה כל דבר. בטח תהיה פגישה דפוקה וכל מה שרציתי לומר לה..לא ומר ואשתוק ויהיה באסה. ואז הפגישה תיגמר ואני ארגיש מטומטמת. אוף.

אולי תגידי לה את זה? בלי התוכן של מה שאת רוצה להגיד, רק את זה שיש משהו ואת לא מצליחה להגיד וזה מרגיש מפוספס ומתסכל. לי לפעמים זה עזר להרגיש פחות פספוס. מה דעתך? נעמה.

הפסיכולוג שלי אומר לי שוב ושוב שהוא לא בעד לתסכל. גם עכשיו כשאני מביאה לו דוגמאות מהעבודה שלי הוא כל הזמן חוזר על זה.שהוא לא בעד לתסכל. ולעשות מאמץ כדיי לא לתסכל. כמובן שגם לזה יש גבול.........: הילה

אני צריכה מישהו יציב ושפוי, מישהו שהחיים שלו לא עסוקים בלעשות סלטות באויר ולטלטל אותו, מישהו עם שכל ישר ולב חכם והגיון וראש גדול וחיים תקינים, מישהו שיעמוד לצידי, לא מידי קרוב, בלי אמוציות, בלי להקשר, (לא מישהו שייתן לי יד - מישהו שיהיה מסוגל להסתכל לי ישר בעיניים) מישהו שידע לומר לי בברור מה נכון לעשות ואני אוכל להאמין לו. נ. ב. החיים שלי בבלגן. גדול. (יותר מהרגיל) הראש שלי שובת. אין לי מושג מה לעשות.