פורום פסיכולוגיה קלינית

וואו! מרגישה מגעילה ומלוכלכת! יאני כאילו ואני כל כך טובה וכל העולם חרא! אני אומרת לעצמי שההרגשה הזו לבד מראה כמה שאני לא בסדר! במקום לראות את הטוב בכל אחד, במקום לנסות להבין ולהזדהות, אני נפגעת. בטח אם האחרים היו אומרים לי את מה שהם חושבים, הייתה להם בטן מלאה עלי, ועל כל מיני התנהלויות שלי! אז מה? לא בא לי לחפור, חושבת שאם אחפור יותר מדי לעומק אגיע לקבר. אז מה הפרתון? לא יודעת, בטח איזה משבר שיחלוף, והדברים יכנסו לאיזון. זאת'י החברה שלי ששלחתי לה את החמישה עמודים עם 'האני מאשים', לא ענתה, מעניין אם בגלל כעס או שוק, מי יודע, אולי היא בטוחה שהיא הייתה החברה הכי הכי מסורה בעולם, שהייתה מוכנה לעשות הכל, ואני סתם נטפלת, לא שמעתי את התגובה שלה, אבל התגובה מעניינת אותי, אשמח אם תציב לי מראה, אשמח לשמוע את מה שיש לה לומר. לקח לי שנים עד שהייתי מסוגלת לכתוב לה את כל מה שחשתי, נראה את התוצאה.

אצטט באופן חלקי את המכתב שחברתי הביאה אתה הדברים שכתבת הכאיבו לי מאד אין לך מושג בכיתי הרבה מאד מאוד, קראתי שוב ושוב ולפי הראיה שלך אני מבינה את עומק הכאב שלך ואת מה שהרגשת ואיך שאת התנהגת איתי לאחרונה. אבל אני חייבת לומר שאני ורק אני יודעת את המניע אמיתי של עצמי למה שעשיתי ולמה שלא עשיתי, את פירת דברים, הסקת מסקנות לפי ההסתכלות שלך לגבי היחס החברות שלי כלפיך וכן לגבי המניע שלי ללדברים שעשיתי או לא עשיתי בלי לשאול אותי ולשמוע אצממני איך היו הדברים מצידי. עוד כמה קטעים ואחר כך יש לי הרת הטוב עצומה אליך, אני אסירת תוסה לשמדת אותי כל כך הרבה ולא רק לתואר ר קלראות את הכבוד אם שלך יו יום לללא כל פשרות ומבחשבה אין סופית להייב עם אמא רק לראות את היחס שלך לאחיינית אחרי לידה איך הגשת לה מיץ גזר ושמרת על התינוקת בלילה רק לראותאת כל מה שעשית עם לב חם כל כך אני לא הסתכלתי על עצמי כחברה שלך אלא כתלמידה שלך, דמות להערשהב דמות מופת, מורה שהיא כמה דרגות מעלי, הסתכלתי עליך כמו אורים ותומים הענקת לי תמיכה נפשית ואני פיתחתי תלות בך הרב יותר מאשר באמא שליעזרת לי ללמוד עזרת לי עם הילדים לימדת אותי איך לגדל ילדים נתת לי את כל התנאים שאוכל למוד לא אשכך מה שעשית עבור איך שהיית מחזירה אותי הביתה עם הרכב איך שהנחת אולי להסתדר עם חמותי איך פרגנת ועזרת תמיד עם כל הלב... ועוד ועוד ועוד כך נו אז מה? מה זה מוכיח? שאני מה? אין לי כוח!!!! אני מוטשת נפשית מרגישה שלא יכולה לכך יותר מרגישה שהבעיה היא בי אני הבעייתית

כל הדבר הזה יוביל בסוף??

כך אני מנסה. וזה קשה והרבה פעמים זה גם לא מצליח ונופלים וקמים איכשהו.

מה עושים עם פחד אודי??,,, אני לא יודעת. ניסיתי הכל כמעט ועדיין לא יודעת כלום... זה פחד. חרדה. לא יודעת מה זה. זה הימנעות. מהקשר הטיפולי הזה... ומצד שני- רצון גדול, רצון עז לקרבה, לחיבור... רחל.

כי לא היה בשביל מה.... שוב הכל חזר. ואתמול בלילה נכנסתי לאיזה צט ופשוט הוצאתי הכל. בבוקר פשוט הכל חזר, בכיתי ונזכרתי בעוד דברים וזה רק התגבר. אתמול חברה הציעה שאסע איתה יחד להורים שלה...ואני בכלל לא רוצה כלום. פשוט כלום. ואדלג על הדברים הקבועים שאני אומרת וחושבת במצבים כאלו. ואני רוצה שמישהו ידע שזה קשה לי ושאני מתגברת. ואני אסע אליה כי כנראה שזה הדבר שנכון לי לעשות.... אז אני אפילו קצת גאה בעצמי על זה וגם הצלחתי לקום. ועוד הצלחתי לקבוע משו להיום בערב. ואני רוצה שגם היא תדע שאני עושה משו שאני לא ככ רוצה כי אני יודעת שזה מה שצריך. וזהו.

סחטיין עלייך.. כל הכבוד. כיף לך. מקווה שתהיה לך שבת נעימה

קצת מסתדר לנו ושוב היא מאכזבת. איך אפשר להתקדם ככה? וזה לא בגללי גם אתה לא היית רוצה להמשיך עם מישהו שאומר לך בחוסר רגישות זה המצב תתמודד לבד.

לחלקים הכועסים שלי? לחלקים שיוצרים מתח ביני לבין הסובבים? הגעתי למסקנה שכנראה הבעיה היא בי, ולא באחרים, לא יודעת מה הבעיה אך יש לי כלל אם אני נוהגת בכביש, ונהג אחד צופר ומסמן שאני לא בסדר, אני יכולה לחשוב שהוא משוגע אבל אם כל הנהגים צופרים לי, וכולם מסמנים לי, סימן שהבעיה היא בי, סימן שאני לא עושה משהו טוב בנהיגה. אני אומרת לעצמי אם אני מרגישה נבגדת על ידי כל כך הרבה אנשים, סימן שמשהו בי לא טוב! לא יודעת מה, אבל יהיה יותר נכון לומר שאני לא בסדר מה שכולם לא בסדר. השאלה היא האם הלא בסדר שלי הוא כי יש לי ציפיות מאחרים, ואסור שתהיינה ציפיות או אולי הלא בסדר הוא שאני צריכה לתת פחות (לא מסוגלת, זה בדי אנן איי שלי, לא מסוגלת לראות שמישהו צריך משהו ויש לי יכולת לעזור ולא אעשה זאת!), או אולי כולם כן בסדר ואני רק לא רואה כמה שהם בסדר. לא יודעת, בכל אופן בטח שיש בי בעיה אבל הבעיה היא לא שאני לא יודעת לבקש, כי אני יודעת מאד מאד יפה לבקש, ועושה זאת כאשר אני צריכה, ובדרך כלל לא נענית!

יש לי חברה, היא רצתה להוציא תואר, בנושא שאני טובה בו, כמעט ולא הגיעה לאוניברסיטה ובמקום זה אני למדתי אותה במשך מאות שעות את כל החומר. מדובר לפני כל סוף סימסטר לשבת אתה יום יום לפחות חמש שעות כדי להכין אותה למבחנים. עשיתי זאת שלוש שנים. חברות טובות. היא תמיד הייתה מודה לי בכל הלב על מה שאני עושה עבורה. אחר כך היא התחילה לעבוד במקצוע, והייתה מתקשרת אלי יום יום 5-10 פעמים כדי שאנחה אותה, ואמר לה מה מי ואיך. תמיד הייתה מודה בכל הלב, לפעמים שלחה איזה מתנה או עוגה. והנה, הגיע היום והייתי צריכה טובה ממנה, ובלי להסמיק פשוט הסבירה לי שהיא לא יכולה. (זה דרש ממנה קצת מאמץ, אך דבר שבהחלט יכולה הייתה לעשות עם קצת-הרבה רצון טוב!). קבלתי שוק, אבל המשכתי הלאה. חלפו עוד שנתיים, והיא ממשיכה הלאה להתקשר אלי על בסיס יומי, כל הזמן, לקבל עצות, ואז אני שוב צריכה משהו, שימו לב, חלפו איזה שנתיים, ושוב היא מסרבת! ואז פשוט ניתקתי אתה מגע, בקשוי עניתי לה כשהתקשרה, והיא הבינה, שהוויקיפדיה של בת שבע נגמר. היא התקשרה שוב ושוב, אני עניתי בקרירות, והפסקתי לתת לה שרות חינם. כעבור שלושה שבועות היא הבינה את הטעות שלה, ומהירה להביא לי את מה שבקשתי מצידי זה היה מאוחר מדי כי חברות זה לא חנות מכולת! אתה לא נותן על בסיס משתלם לא משתלם אתה לא נותן כי אתה רוצה לקבל בחזרה אתה נותן, כי חשוב לך שלשני יהיה טוב, לכן אתה נותן. ואני המשכתי את היחסים הקרירים אתה והיא לא הבינה למה שלחה לי מתנות עוגות, בעלה התקשר לבעלי, מה קרה, מה קרה? כל זה היה לפני שלוש שנים, אנחנו עדיין ממשיכות לדבר, אבל זה לא זה. בדיוק השבוע, התקשרה אלי עוד מישהי, ששם זה סיפור אחר, ואספר בפעם אחרת, שגם אותה לא ראיתי כבר שלוש שנים, והיא ספרה איך שהיא לא שוכחת אותי ואיך שהיא מתגעגעת, ואנא היא רוצה לבא לבקר. אז סיפרתי לחברה הראשונה על זה, ומה היא אומרת לי "אני כל כך מבינה את השניה, גם לי את כל כך חסרה, גם אני כל כך מתגעגעת, גם אני לא מתגברת עליך, ולא מבינה את החתול השחור שעבר ביננו" אז שלחתי לה עכשיו מכתב בן 5 עמודים בדיוק על מערכת היחסים שלנו. בינתיים היא לא הגיבה. אבל זו דוגמא למה שאני מתכוונת. זה מה שמשגע לי את השכל. אני לא נותנת על מנת לקבל, זה לא חנות מכולת שאתה נותן שקל ומקבל לחמניה. אני מרגישה קרובה ואוהבת ורוצה לתת, אבל אז, כאשר מגיע פעם שאני צריכה משהו, וזה לא קורה לעיתים תכופות, ואני מקבלת את הפלאק בפרצוף, אני לא יכולה לבלוע את זה, לא מסוגלת. זה מרגיז אותי עד השורש! אני לא טיפוס פרייר, ממש לא, אבל אני כן טיפוס מסור, ומוכנה לעשות עד אין קץ, אבל כאשר אני רואה שמתייחסים אלי כאל כספומט של טובות שצריכים ממני, ולי אין כל רשת בטחון כאשר אני אצטרך משהו, זה מקעקע לי את היסודות שלי. זה מכאיב לי ברמות על

משפחה קרובה, נקלעה לקשיים כספיים, זוג צעיר חמוד ומקסים עם תינוק נפלא. כדי לעזור להם, הצעתי שישכירו את הדירה שלהם, יגורו אצלי, ואז יחסכו פעמיים גם יקבלו כסף שכירות וגם כל המחיה והכלכלה עלי. עד כאן הכל טוב ויפה. הזוג גר אצלי יותר משנתיים, הספיק להביא עוד ילד לעולם. כפי שאמרתי, כלכלה חופשית עלי אבל מדי פעם הייתי רואה את האשה מכינה כל מיני מטעמים, ואחר כך לא היה לזה זכר, היו לוקחים את זה מהר לחדר שלהם לאכול שם! פעם בעלי שואל, ראיתי שהיה כאן בתנור מאכל, מה קרה לו? אמרתי, נעלם. פעם נכנסתי למטבח, והם עוד לא הספיקו לעוף עם מה שהכינו, ואז לא היה להם נעים, אז היא אומרת לי, רוצה? קחי, אין בעיה אכין עוד. לא צריכה את האוכל שלהם, לא זקוקה למעדנים שלהם, בכלל לא, יש לי מספיק, אבל החזירות הרגה אותי. ראבק! אתם גרים אצלי בבית, אוכלים חופשי מכל מה שיש (שלא לדבר על הכמויות האדירות של פירות יקרים שהם מחסלים חופשי!) אז כאשר אתם מכינים משהו ספיישל מדי פעם אתם לא לוקחים אותנו בחשבון? תשאלו אם אנו אוהבים או לא, אבל מה זה הצורה הזו? מעולם לא הערתי להם על כך, לא הייתי מעוניינת, זה יהיה מלאכותי, איזה יופי הידד, מעכשיו יציעו לי! אני צריכה את האוכל שלהם? אני צריכה את היחס, אני צריכה שאנשים לא יהיו חזירים מקום שאני נדיבה. כך שכן יתנו או לא יתנו את האוכל עבורי זה לא הפואנטה, ואם אגיד להם והם יתנו, זה לא יתקן את הפגם, אני רק חושבת לעצמי, וואלה, מה הם חשבו כשהם עשו זאת? אבל מכיוון שהיו עוד כמה התנהגויות כאלו, ועוד דברים שעלו לי על העצבים, אז אחרי שנתיים, נתתי להבין שהגיע זמן לחזור לביתם, לא סילקתי אותם, אבל נתתי להם להבין, והם הבינו. עכשיו תגידו, למה לא ישבת לשיחת הבהרה עם הגברת, אולי היה לה תירוץ טוב? כי שיחת הבהרה רק תזיק ולא תועיל, בטח שיהיו לה תרוצים מכאן ועד אמריקה, ותגיד שחשבה שאנחנו לא אוהבים כזה אוכל, שאני בדיאטה, שזה לא בריא וכו', מה זה משנה, ואני בטוחה שלאחר השיחה הייתה משנה את התנהגותה, אבל מטרתי לא לחנך אותה, אלא זה דבר שצריך להיות ברור ומובן מעצמה. ואם היא לא מבינה את זה, ותעשה את זה רק כי אמרתי, אז אין לזה תועלת. משל למה הדבר דומה, לאשה שאומרת לבעלה, אתה אף פעם לא אומר שאתה אוהב אותי. אז מאותו היום פעם בשבוע הוא אמר לה שהוא אוהב אותה! ממש עזרה ההצהרה הזו! הדברים הללו המהות שלהם צריכה להיות כנה ואמיתית ומבפנים ולא מתוך אילוצים חיצוניים

היי בתשבע מזדהה מאוד עם מה שכתבת נתינה עד אין קץ היא בעייתית האם את מרגישה שרק אם תתני תזכי בהכרה? תהיי בעלת ערך?? או אפילו יותר מזה רק אם תתני יהיה לך זכות קיום? גם פה את מסתובבת כל כך הרבה סביב זה שאת זקוקה להבנה ולהכלה. הסיפור על החברה ממש צבע לי בלב והעלה בי זעם.איך היא מסוגלת לפגוע בך כך? האם את חושבת שאת מאפשרת שיפגעו בך? האם את מסוגלת לדבר עם אותה חברה ולספר לה כמה נפגעת ממנה? שולחת לך חיבוק יקירה הילה

לשאלותיך אני לא זקוקה לתת כדי לקבל הכרה, יש לי המון הכרה, גם בלי לתת. יש לי קריירה מאד מאד מצליחה, יש לי מקום במשפחה, אני בן אדם שיש לו נוכחות, ואין לי צורך בנתינה כדי לקבל את ההכרה. אני בן אדם שלא סובל חוסר צדק, וגם קשה לי לראות אדם במצוקה שאפשר לעזור לו, ולא עושים זאת. אצלי עזרה היא ערך עליון, אני חושבת שכל אחד צריך לעזור לכל אחד, לא לעזור על מנת לקבל הכרה, או איזה שהיא הטבה, אלא לעזור אם אתה יכול. בנוסף נסיבות החיים היו כאלו שתמיד כל העול היה עלי, תמיד הייתי צריכה לשאת בעול ואני מתארת לעצמי שעובדה שאני הייתי צריכה לשאת בעול היא פועל יוצא שאני זו שתמיד הייתי שם כדי לעשות את הדברים. אין לי בעיה עם לתת, וכל כל נתינה היא רק במקום שאני מחכה לידידות בחזרה. אבל כאשר אנשים שקרובים אלי, ומקבלים ממני אין קץ, ואני יודעת שגם שם לא תהיה לי הגדר ביטחון אם אני אצטרך אותם, זה פשוט משמיט לי את השטיח מתחת לרגליים, זה פוגע בי ברמות על, קשה לי אפילו להסביר כמה זה פוגע בי! אז אולי הפגיעה העמוקה הזו מראה שמשהו בי לא בסדר! אולי אני לוקחת דברים מחוץ לפרופורציה, ביג דיל, שלא יעזרו! אולי התגובה שלי היא קשה מדי, אולי הפגיעה שלי קשה, ואולי המשקפיים שלי לא בסדר, היינו אולי אני לא רואה את הדברים נכון, אולי הם כן שם לדברים שהם מאמינים שאני צריכה והם לא שם למה שאני חושבת שאני צריכה, לא יודעת, אבל בכל אופן חושבת שהבעיה היא גם בי, וצריכה להבין את הבעיה.

אם אני מספרת למטפלת על הזנחה במשפ' שאני מכירה, שלדעתי דורשת התערבות של הרווחה, היא צריכה/חייבת/אסור לה לדווח על כך? תודה

אבל את יכולה להוריד את החסיון, הוא שלך אם היא חייבת? לא מאמינה שיש חוק המחייב אותה, כי היא לא קשורה ישירות, זה כמו כל אזרח ששמוע על דבר שכזה, האם עליך חלה חובת דיווח?

מחויבת מקצועית. מדובר במשפחה.

זה עולה לי לפעמים.. אבל זו משפחה שלי זה לא כזה פשוט. ואני גם לא בטוחה בזה. אז מה אתה אומר?

קטונתי מהבין את דבריך הייתי שמחה להסבר תודה

עצוב לי שאני לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה... לא מדברת על דברים גדולים. פשוט בית. מקום להיות בו. מקום שלי, בשבילי. ואין. סימן שאלה גדול נמצא מעל השבת הקרובה... והדמעות פשוט יורדות. זה כואב לי כ"כ.

היה אחד כבר זמן מה שניסה להתקרב אליי. הדפתי אותו כלפי חוץ אבל כלפי פנים הוא עורר בי משהו. איזו כמיהה לחיבור. הרגשתי שהוא מנסה לפתות אותי לקרבה, אהב להתבונן וללמוד אותי כדי לנסות לפצח את הדרך להגיע אליי. והוא אפילו קצת הצליח למרות שניסיתי לא להראות את זה. אבל התווכחנו הרבה והיו דברים שלא הסכמנו לגביהם. הוא ניסה להגיד לי איך נכון ומה לא נכון לחיות ודברים שהוא לא מוצא לנכון בהתנהלות שלי. הוא אמר שאי אפשר לדבר איתי כי אני עקשנית ולא מקשיבה. מה הוא רוצה? מה הוא מטפל שלי שהוא מנסה לשנות אותי ככה? זה העיק. אבל חיבבתי אותו. ואיזה פעם שהתחלתי קצת להתרגל מדי לנוכחות שלו יצא שבאתי אליו אני ולא להיפך כמו בדכ. ודיברתי איתו ושיתפתי בהתמודדויות קטנות מעולמי. פתאום הוא אמר שזה לא אכפת לו מה שאני מספרת ומשתפת. שאני יעשה מה שבא לי ושהוא מאחל לי כל טוב. הוא בעצם ניתק בינינו במילותיו. פרשתי משם בזריזות והלכתי לשכב במיטה שלי. חשבתי שאולי קרה הנורא מכל ומבחינתו נהייתי נטל עליו כנראה. שהוא רצה להעיף אותי ממנו כי לא ראה טעם בשהות משעממת וחסרת פואנטה עימי. הרגשתי חום מהיר מתפשט בכל העור שלי ובפנים, זאת הייתה נגיעה בפצע הנפשי שלי-דחייה. בכיתי. במוחי דמיינתי הדהוד של מסר 'לא אכפת לי ממך. אל תבזבזי לי את הזמן עם העניינים שלך. עזבי אותי לנפשי. לא מתאים לי עלוקה משעממת עכשיו שחיה עקום ומבזבזת לי את הזמן לחינם'. זה מה שהרגשתי שהיה המסר. פצע של דחייה. בכיתי והבטחתי לעצמי לעולם לא להאמין שוב שאפשר לרצות אותי באמת. אותי כמי שאני. והבטחתי לעצמי שלא אהיה תמימה וטיפשה שוב לעולם.

כל אחד מרגיש מאד פגוע כאשר יש אדם שפוגע בו ולא רוצה את חברתו, לא משנה מה המעמד של האדם, כמה הוא חברותי, כמה בעיות שיש לו, כאשר יש מישהו, ואפילו לא מאד חשוב, הדחיה פוגעת. מבינה אותך אבל זה יעבור, שימי עליו פס

אני לא יכולה לכתוב בדיוק מה קורה (חרדה נוראית בקשר לילדים.אימה) את יכולה לאמר? לשבת? להיות? זקוקה. הילה

הילה מתוקה, אני יושבת על ידך, ששש... הכל בסדר.. תרימי ראשך למעלה.. רואה ? רואה את השמש ששולחת לך קרני אור..? רואה ? מחייכת אלייך עם חיוך של הבטחה... תקשיבי... שומעת ? שומעת אותה לוחשת לך: "הילה מתוקה,הילה חמודה,יהיה טוב..יהיה טוב..אל תדאגי ילדה מתוקה.." שומעת אותה לוחשת לך כך ברוך? שומעת ?... שששש... הרוח מניעה קלות את ענפי האקליפטוס..שומעת את עלוות העלים ? מרגישה הילה ? מרגישה אותן מלטפות אותך קלות ומניעות ראשן מלמעלה למטה כמסכימות עם השמש בהבטחתה... מרגישה הילה ? ומימי הנהר זורמים בקצב אחיד... אפשר להריח אותן.. מריחה ...? ריח נקי.. מנקה את כל מעברי הנשימה.. מאפשר שוב לנשום.. מרגישה מתוקה ? תנשמי מתוקה.. כן.. תנשמי..ושוב..נשימה עמוקה נוספת.. תאפשרי למעברים חופש.. יופי.. עוד.. ושוב... עכשיו כבר אפשר אפילו לראות את השפירית הכחולה מניעה קלות כנף ..ועוד כנף.. מתעופפת בעדינות.. נוגעת ..לא נוגעת בכף ידך... הקשיבי... שומעת ? אני מחזיקה בידך... ומקשיבות : https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk איתך-במבי.

ראיתי אתכן לפני העיניים בתוך איזה גן קסום, התמונה הייתה כל כך משובבת.

אודי, לפני שלושה שבועות חברה טובה שלי נפטרה. סתם כך.... בת 28... מחיידק טורף... השאירה תינוק בן שבעה חודשים. הייתי זקוקה לו... "למטפל"... הרגשתי שהעולם התמוטט. הרצפה רעדה. הייתי זקוקה לו... שיהיה בשבילי... אבל דווקא אז, משהו בנוכחות שלו התערער.... אני שבורה.... מרוסקת... אני חולמת עליה כל לילה... אני נמצאת בבית שהיה שלה יום יום.... מרגישה צורך עז להיות עם התינוק הקטן והמתוק. תינוק שיגדל ללא אימא. אודי - מרגישה שאין רצפה.... והוא... הוא רחוק ממני.... וגם אתה... והכל סתם... סתם. נטע.

נטע. אין לי מילים חוץ למאמר שזה ממש מפחיד ויכול לקחת להרבה מקומות קשים בתוכך. מושיטה לך יד. הילה

אודי הקטנים פוחדים משינויים מאוד .אתמול היא אמרה משהו בצחוק על שוב שינוי בקליניקה (עברה לפני חודש עוד לא התרגלנו) רעש מאתמול והכוחות שלי אוזלים מולם ..צריכה חיזוק שהכל בסדר והיא צחקה וגם אם לא ,שינויים לא הורגים .מפחדת שברגע שיאזלו כוחותיי יגיעו ההרסניים אני לא יעמוד בזה מנסה למנוע כאב מיותר

זה רק רעש להסתיר להשכיח שליטה , שיפוטיות ,אשמה כאב ,סבל אהההההה כן ,לא ,שחור ,לבן גוונים מבולבלת מטורגרת אני לא אני ובכל זאת אני https://www.youtube.com/watch?v=gGvXm3Ip4ng

יש לך תעצומות, לא תתני שכל כך מהר ישברו אותך!

לא יכולה לברוח . מהאשמה והשיפוטיות והביקורת . שונאת אותה שזאת אני .

על עולם פנימי רדוד? על חוסר דיבור עצמי? על חשיבה על עצמי בגוף שלישי ודרך אובייקטים אחרים? אפילו אני עצמי לא יודעת איך זה נראה.....

אודי, הפעם זה אחר זאת חוויה שלי את עצמי שהיא כל כך מעוותת..... כן אולי להתחיל מכאן.... ולנסות להמשיך? הילה

שוב סוף שבוע מתקרב אני לא מבקשת יותר אני נישארת לא.מתגעגעת רעש בחוץ רעש בפנים אבל כבר איני פוחדת

המילים הטובות שלך נגעו בי. תודה שאתה

לא עברתי את הסלקציה השבועית, מי יוצא ומי לא יוצא, אני לא יוצאת. ישבתי מול הצוות ולא התנגדתי לא נלחמצי לא בכיתי. לא יוצאת. לפעמים אני חושבת שעדיף שלא אחזור לעולם כדי שלא אצטרך לעמ וד מול אף אפחד, להסביר. אני חושבת שיש להם כוונות טובות אבל סופי השבוע במקום הזה קשים. שאלו שאלות שלא ידעתי לענות עליהן, איך את מרגישה מה זה עושה לך האם את מתגעגעת. אבל אני לא מרגישה כלום. סוג של מוות. אודי אתה יכול לספר לי את סוף הסיפור הזה?

מפחדת להיות קיימת. שמפחדת לתפוס מקום. לא קשור לזה שטוב או רע, כל מקום. פשוט. רחל.

לעיתים מקיפה את עצמה בגבולות, לעיתים לא רוצה להתגלות... גוזרת על עצמה גדרות משונות מפחדת לעבור, מפחדת לשנות. מתכנסת בעבר לא נותנת מעבר יושבת בפינה צמודה אל הקיר, עדיף שאיש אותה לא יכיר. אף אחד שם לא ידע מה התרחש במסתור כשניסתה לחוש ולקבל את הרגש שבתוכה יעבור....

מיכל יקרה.. אין לי מה לומר.. רוצה להיות לידך.. מסכימה ? איתך-במבי

שמחה שחזרת...ושמחה שעזרה לך הודעתי...ובכלל תודה שאת כאן, אני מרגישה..קצת שבר כלי בזמן האחרון ואין כל כך החזקה מצידה

אתה כל כך צפוי...אוף

היי מיכל, מצטרפת גם, לשבת עם הילדה/אישה בפינה. אולי גם מושיטה יד ומציעה לה לצאת החוצה, אם היא רוצה, לטייל באוויר ולדבר כדי שעוד מישהו ידע. נעמה.

אודי תמהני. מה תחשב רשלנות מקצועית של מטפל פסיכולוג חוץ מנניח לקיים יחסים ממשיים עם מטופל מחוץ לגבולות הטיפול? האם רשלנות מקצועית יכולה לחול גם על בחירת אמירות שמסבות נזק או לחלופין אי אמירות מתי שיש צורך בכך והותרת המטופל בשטח הפקר נטוש ומבולבל? מה לגבי הסכמה מדעת לטיפול? או פשוט ביצוע התערבויות לא מותאמות שדוחפות את המטופל לפעולה וקבלת החלטות באופן לא נכון , לא אוטונומי אלא תגובתי? למשל לשם סיפוק ציפייה של המטפל שאותו תופס כסמכות יודעת דבר אבל בעצם לא עוצר לשאול את עצמו מה הוא עצמו באמת רוצה. וגם המטפל לא עוצר לשאול אותו אלא מכתיב ודוחף. ומה לגבי השחזורים הטראומטים שמתרחשים והמטפל לא מתנהל באופן שמאפשר למטופל לעכל היטב מה שמתרחש ונוצר זעזוע ושבר בחווית העצמי. ומה לגבי התייחסויות שפוצעות נרקיסיסטית וגורמות לזעם נרקיסיסטי מוגלתי באדם שלא סביר שהיה חש כך נוכח התייחסויות אחרות, כאלה שחווה כאמפתיות יותר. אני תוהה. יש בכלל משהו שאפשר להצביע על התנהלות מטפל ולקבוע 'הוא נהג ברשלנות? לא בסדר? הוא כשל? ושמטופל יוכל לזהות ולאמוד זאת בבירור? אתה מבין כמה כח יש לכם אודי? כמו חסינות. זה נראה לך תקין? תחשוב שאתה עובר טיפול רפואי והתוצאה לא לשביעות רצונך. לא היית רוצה לדעת האם מי שטיפל בך עשה טעויות לא הכרחיות עקב מגרעות ביצוע שלו ושהיו להן השלכות על בריאותך כדי לחוש בעל יכולת להביאו שישא באחריות? ותחשוב אם אין לך שום דרך לברר מה עשה לעומת איך מוטב היה להיעשות אופטימלית. איך היית מרגיש? לא קצת חסר אונים כועס ומריר? ובגופך תישא את הכאב אך לא תדע אם ייתכן שאצל רופא אחר היה מוביל לתוצאה אחרת עבורך או האם זה בעצם לא עניין של מחדל אלא בגלל הגוף שלך שפשוט זה מגבלת כושר הריפוי שלו ולא יותר. לא הייתה רוצה להיות בעל מסוגלות לברר את העניין? התחום שלכם מאוד בעייתי מהבחינה הזאת.

היי, כבר שתלתי עץ שמח ובכל זאת רציתי גם לספר. לספר שכבר לא מעט פגישות שלנו רוויות בדידות ומרחק, ושדווקא מולה הבדידות מכאיבה פתאום בסדרי גודל אחרים. ואני עוצמת עיניים ומחליטה שדי, כשאפקח נהיה יחד, ועדיין הספה שלי רחוקה שנות אור מהכורסא שלה. מילים שעוברות בתווך הזה לא מצליחות להגיע. ואני לא יודעת מה לעשות. ואני לא יודעת אם היא יודעת מה לעשות, אם ה"להיות בזה" שהיא מציעה הוא משהו או מילים אחרות לחוסר האונים שלה. איך בכלל נמצאים יחד בבדידות? נעמה.

הי נעמה, עץ שמח ועץ בדידות... חשבתי על זה בחיבור לעץ המחבואים למטה. יש בטיפול משהו מאד חשוף, בנוכחות של הגוף, אין שום מחסה להתחבא מאחוריו, ואז הבדידות מורגשת בשיא העוצמה, כי אתה מבין שאתה לא בודד בגלל המחבוא. וחשבתי, אם המרחק בין הספה לכורסה היה מצטמצם, האם זה היה אחרת? ואולי זה בדיוק המרחק הנכון להרגיש את הבדידות, ואולי גם את אפשרות היחד. וזה בדיוק מה שבלתי נסבל.. שם את "לא יודעת מה לעשות" והיא "חסרת אונים".. ויש הרגשה שעדיף הכל, קרוב יותר, רחוק יותר, מאשר הדיוק הזה. אולי כי פעם היה הפוך, שהמרחק הנכון הופר, והיה קרוב מדי או רחוק מדי.. כמו המשפט הפרדוקסלי הזה שכתבתי לי למטה, שאפשר להיראות רק כשמתחבאים או כשזזים. מכירה את "חיבוק" של דויד גרוסמן, שכולם קצת לבדם וגם קצת ביחדם? חיבוק מרחוק גילת

היי נעמה. להיות ביחד בבדידות זה שלב לפני...... את קופאת למולה? איך אפשר להפשיר את המרחב בינך לבינה? לכתוב בבית ולהביא לה לקרוא? להדפיס מה שכתבת כאן? לדבר על הבדידות למולה? איתך בבדידותך, הילה

אצלי הרבה פעמים היא אמרה לי שאפשר להיות ביחד לבד, שהיא איתי גם במצבים האלו. אני כעסתי ולא לגמרי הבנתי. אבל, היא שם בשבילך... ותנסי לסמוך עליה ויכול להיות שהיא לא תמיד יודעת וזה קורה, אבל אתן מנסות ואתן תמצאו את הדרך שלכן יחד. כך אני מקווה. אני מכירה את הלבד הזה ולפעמים מולה הכל עולה בעוצמות חזקות. מקווה שתרגישי טוב יותר.

מרשה לי נעמה ? מרשה לי להיות איתך ביחד בבדידות ? פשוט להיות... קורה לפעמים שכשמאפשרים במקום מסויים.. פתאום מתאפשר גם במקום אחר.. איתך-במבי.

כאן . ככ מבינה ומכירה את הרגשת הלבד שיש הרבה אנשים סביבי . וגם המרחק ממנה . תאפשרי לעצמך את המרחק אבל תיזכרי שהיא שם עבורך כשתירצי לחזור

היי לכולם, תודה, הרגשתי קצת ביחד בלבד הזה, או ביחדם, מילה שאימצתי בחיבה. זה גורם לי לתהות מה קורה מולה, למה דווקא איתה זה בלתי אפשרי. למה שם זה יותר מסתם בדידות, זה מחסום שקוף וכבד. אנחנו מדברות על זה הרבה, אני והיא, כל אחת על כל הצדדים. היא מנסה להיות איתי (או לפחות כך היא אומרת, ולי קשה להרגיש את המאמץ) אבל גם היא מכירה בזה שהיא לא מצליחה, שאנחנו מרוחקות. ואני גם לא יודעת איך להתקרב שוב, וניסיונות של פשוט להיכנס למים ולגעת בדברים שמדברים עליהם רק כשיש תחושת ביטחון וקירבה הותירו אותי רק יותר בודדה. אז מה זה כן להיות איתי? העיקר הכוונה? הייתי רוצה שפשוט תדע מה לעשות, שתהיה המבוגר האחראי. אני לא יכולה להכיל עוד את ה"להיות בזה", שמבחינתה הוא מה שיש לה להציע ומבחינתי הוא פשוט חוסר אונים. וכשהיא מרגישה לי חסרת אונים אני נשארת בודדה בין הקירות של עצמי. נעמה.

הי, אני פשוט ממש מזדהה. נשמע לי דומה למה שקורה אצלי בטיפול, אבל כמעט כל הזמן. זה די קשה מנשוא. אני מבינה אותך. המחשבה שלי על החוסר אונים הזה, היא שאולי כשמגיעים לאזור שבו לא יודעים מה הדרך, סימן שמגיעים לאזור חשוב. לאזור חסום. וכשתתגלה הדרך זו לא תהיה סתם הליכה במסלול קיים, אלא פריצה.. גילת.

היי לכולן, עוד עץ שמח וחיובי לנוף הפורום. השבוע: - ראיתי חבר מחייך ושמח מכל הלב אחרי הרבה זמן שלא היו לו הרבה סיבות לשמוח - חסכתי לעצמי בירוקרטיה מייאשת ועשיתי תיאום מס באינטרנט! מסתבר שמשרדי הממשלה השתדרגו עד כדי כך... - פגשתי מישהי חדשה שתעבוד איתי. היא הייתה מאוד נחמדה ונדמה לי שהותרתי רושם טוב. קצת משונה לי שזה יוצר אצלי תחושה טובה, אבל כנראה שזה מראה על משהו פחות פיצולי. גם הטוב שיש לי להציע שייך אליי והוא לא בהכרח שקר. - מזג האוויר התקיל אותי שוב במראות מרגשים של מים קולחים וגלי ענק. מה היה טוב אצלכן? נעמה.

שמחה שאת נותנת לי ולנו את האפשרות לחשוב על דברים טובים ומשמחים שהיו. אז אני מתחילה ביום ראשון את העבודה החדשה, מתרגשת. מקווה שאכן יצא לפועל ואתחיל איזו שהיא התנדבות. ודבר אחרון, בטיפול (כי לא יכולה להתעלם ממנו

נעמה מתוקה ! לא מוותרת על העץ הזה ,נכון ? טוב שאת לא מוותרת עליו.. אני חושבת שהוא באמת חשוב.. אז ככה.. את בוודאי זוכרת שירד שלג..כבד...כבד מאוד.. (תרתי משמע) כל הארץ התכסתה בקפאון הלבן הזה.. כל הארץ שקטה וקפאה בלבן הלבן הזה.. פתיתים פתיתים ירדו והקפיאו את החי.. העצים כוסו בלבן המקפיא .. ולא נודע כי בא אל קרבו.. גם העץ השמח כוסה בלבן המקפיא.. שלושה שבועות דמם..וכפכפיו ההולנדיות עמדו מיותמים... כלום..ריק..מאומה.. אין.. ולפתע..קרן שמש עדינה יצאה החוצה.. חיממה.. המיסה את השלג, הכפור, מהעץ השמח שקפא.. העץ השמח מותח זרועותיו , מזיז רגליו ו... נכון.. הנה הכפכפים ההולנדיות שוב לכפות רגליו... עוד רגע ויניע רגליו כמימים ימימה.. עקב, אגודל, עקב ,אגודל.. פוצח הוא במחול .. שורק בשמחה את הפשרת הכפור.. כבר ירד השלג בהרים רחוקים... כי בתוך היער ...מסתתרים שלגיה עם כל הגמדים.. ולפתע..מי מגיע אל העץ השמח ? הביטו וראו.. כן..כן.. כולם הגיעו.. שלגיה עם כל הגמדים.. ושלגיה חולצת נעליה, מתיישבת ונשענת אל גזע העץ.. וגמד פונפוני מטפס על כף ידה ומזיז את כובעו מצד לצד בשמחה. . וגמד מכחולי..הופ ..קפץ נכנס לגזע העץ.. חופן כפות ידיו ומוציא מהדליים שבגזע העץ המוני המונים של צבעים.. וואוו..תראו איזה ציור גמד מכחולי יצר... וואו.. נעמה מתוקה.. כן..הטוב שקורה פה זה שאולי חוזרת לכאן שוב השיגרה ??? שלכם-במבי.

כתבתי כאן פעם ראשונה מזמן על החים חסרי המשמעות אז אספר על עצמי קצת נפגעתי מגיל שנתיים פגיעה של שני אנשים ששיתפו פעולה ביחד לפגוע בי ובהמשך היו עוד הרבה פגיעות בילדות וגם בגיל יותר מאוחר אונס קבוצתי מתמשך טוב זה קצת ממה שעברתי בחים שאין להם משמעות

היא אמרה שהחיים חסרי משמעות

קרה משהו שאכשהו גרם שוב פעם ליחסנו להתקרר. אני מגיעה בחוסר חשק מוחלט . אם להיות קיצונית מתיחסת אליה כמו לאימי ששואלת שאלות ואני אומרת שהכל בסדר רק שתניח לי לנפשי . והיא... במקום אחר לגמרי הייתי מדמה אותי ואותב לקווים מקבילים.

לפני כשנה וחצי התעוררתי לפנות בוקר בבהלה והתקשרתי לקו מצוקה ואמרתי להם שאני עושה נזק לעצמי. הייתי נסערת ומבולבלת. לא היה מדובר בשום נזק גופני ולא הבנתי את מהות הדבר. לא ידעתי מה לעשות עם המצוקה הזו שאחזה בי ולא הצלחתי לתקשר עם מטפל. אבל נגרם לי נזק רב מכל הבחינות וזה פוגע במשפחה שלי בצורה אנושה. האם ייתכן שבן אדם לא יפעל לטובתו ולטובת משפחתו ביודו שבדרך כזו אחרים יחגגו על התחת לו?

שאלה קטנה אחרונה... למה יש לי כל כך את הפחד להתחייב? להגיד לו כן, אני פה? נשארת, לא עוזבת. כי אתה יודע אודי שזה סרט שחזר על עצמו כמה פעמים מה שקורה לי עכשיו... אז נפגעתי, בעבר, אבא, אמא, הבנתי הכל. מודעת להכל. ורואה דפוסים שלי ומבינה למה הם. ועדיין לא מסוגלת. להיות שם בקשר הזה.. רחל.

:-(

אתה יודע אודי תמיד בטיפול הייתי תוהה ואומרת לעצמי שאולי זה לא נכון לי הטיפול עם המטפל שלי... אבל גם אם אמשיך או להמשיך עם המטפל שלי, אני צריכה לשאול את עצמי אולי זה כן נכון... גם איתו.. וגם בדברים אחרים... כי אז נראה לי שהכל אחרת... רחל.

אודי מה השלב שילד לומד לשחרר לא רק מההורים . מהצורך שיראו אותו מהצורך להיות כי אחרת הוא נעלם בתוך עצמו . איך אני יכולה ללמד את הקטנים שזה בסדר ..שהם מוגנים בטוחים ומוכלים גם כשהם לא כותבים מדברים צורחים ושאר ירקות . שואלת ברצינות עוד דפוס מבית הייצור של אבא חייב להבנות מחדש.

בדרך היה בסדר, רגע לפני שנכנסתי אליה, הצטערתי שכך באתי... התביישתי לדפוק ולהיכנס, ואז כשפתחה את הדלת עמדתי נשענת על הקיר ומחייכת... היא שמחה שבאתי כך. כשדיברנו בטלפון לפני הפגישה הבאה, כי לא היה בטוח שניפגש, אמרה שאני יכולה לבוא גם עם פיג'מה (: (בסוף לא נפגשנו) היום, לא חושבת שאלך עם, אבל נראה לי שארצה שוב בפעמים אחרות.

שאת כאן ...

;)

לך אביב, זה נוגע.. ולך לאה, על דאגתך אז (בזמן רעידת האדמה) והילה מתוקה !! כל כך חיממת את ליבי . ומילותייך שכתבת אחרי "רעידת האדמה " בפורום.. והמילים לשיר האיילה הן של יונה וולך (לא שלי) :)) ועוקבת וקוראת את כל הודעותייך ,ושמחה בשמחתך ועצובה בכאבך ומחזיקה לך את כל האצבעות במאבקך.. ומיכל...מה אומר לך ? את בתפקידך האימהי ,כפי שאודי כתב.. נתת לי מתנה גדולה !! הייתי ב... המילים הלם, שוק, לא מצליחות לתאר את שחשתי למקרא הודעתו של אודי.. הרגשתי שאני מתה !!!!!! באמת!!! הרגשתי שאין רצפה.. לא הבנתי מה קרה ? כך פתאום ? ללא התראה כלשהי ? מהרגע להרגע ??? הפסקתי לנשום .. זה כל כך בלבל כאוס איום הרגשתי מטומטמת. אמרתי לעצמי : "מגיע לך, זה מה שקורה למי שממש מאמין לאחרים, למי שממש מאמין באחרים" אודי "כיכב" במפגשים שלי עם אמא צביה.. נושא האמון ,מיכל (בצירה) שלא מסוגל להכיל עוד, אמא צביה אמרה לי שקיים כלל , אם חלילה מתעורר הצורך לחבוש את מסיכת החמצן, חובה על האם לחבוש תחילה ורק אח"כ לשים לתינוק.. הרגשתי אלייך תודה ענקית על הבקשה מאודי שיכתוב לי.. גם הרגשתי טיפונת אי נעימות על כך שאודי כתב לך מיכל, ולי כתב "במבי יקרה" אז שתדעי שאת מאוד מאוד מאוד יקרה !!! ו... אודי.... :((((((((((((((((( אודי... חזרת להיות חזק ???????? כבר החזרת נשימות ?????? אתה חזק אודי ????? אתה תתמוטט ???? אתה אתה אתה לא עוזב. נכון אודי ??? אמרת למישהי שמילה זו מילה. נכון ?? אודי, בבקשה, בחיים !!!!!!! בחיים !!!! בחייים שלא תעשה כך יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!! אל תעשה כך מהרגע להרגע וכך פתאום תשאיר את הפורום ב ??????? אודי... לא יודעת מה לומר לך.. שעות כיכבת אצל אמא צביה.. זה עשה לי ???????? אודי :(((((((((((((((

רוצה להוסיף ולומר לך שאני זוכרת גם זוכרת שאתה עושה הכל בהתנדבות ! זוכרת שאתה לא חייב לי מאומה !! זוכרת גם שאמא צביה אמרה לי ,שבכדי שתוכל להיות עבור אחרים ,ראשית אתה צריך להיות עבור עצמך . (משהו כזה..לא זוכרת בדיוק) גם אני מבינה בראש שהיית במצב שהצריך מסיכת חמצן לפניך לפני שאתה שם מסיכת חמצן לכולנו. בראש אני מבינה אודי... בלב :( בלב זה היה בלתי אפשרי עבורי אודי, בלתי אפשרי :(((

היי גולם, רשמת לי שאת מזדהה עם הודעותיי ואיך אנו יכולות לעבור את המשוכה ולהתקדם בטיפול... המטפלת שלי אומרת לי שצריך בשלות בשביל שיתרחש שינוי. ולפעמים התקיעות הזו, שלכאורה נראת כבעיה היא בעצם הגנה. אולי הגנה מהידיעה, מהזכרון ואולי מהכאב...אני באמת לא. יודעת איך זה אצלך..אז למדתי לקבל את הקושי שלי בסבלנות והבנה. לפעמים צריך זמן...

תודה על התיחסותך. הקושי הזה... היא לא מכירה אותו ואני חווה אותו לבד. היא לא יודעת המון דברים .

אין בעיה שלא רואים אותי, יש לי הרבה נוכחות, וזו לא הביעה. הבעיה היא שלא רואים את הנזקקות שלי אבל גם זו לא הגדרה נכונה כי אני לא אדם נזקק, (ועושה את כל המאמצים תמיד לעשות את המקסימום) מפריע לי שאין לי רשת בטחון שאם כן אצטרך, וכאשר אני כן צריכה שאז אין לי אף אחד. נכון שיש לי בעיה, (יותר מבעיה אחת!), אני שיפוטית, וגם כלפי עצמי, אני דוגלת בשיטה שאין לא יכולה, יש לא רוצה, ולכן אני מאמינה שאם ממש רוצים יכולים כמעט הכל, ולכן מעצמי אני דורשת את הכל, ולא עושה הנחות. זה טוב שזה כלפי עצמי, זה יכול להפריע כאשר זה לגבי אחרים, כי באיזה שהוא מקום אני מרגישה שגם אחרים תמיד צריכים לנסות את המיטב והמירב לעזור לעצמם, ואני לא פעם מרגישה שהלא יכול זה בעצם לא רוצה. אז אולי בגלל שאני בעלת דרישות מאד גבוהות מעצמי, אולי לכן לפעמים יש את ההרגשה של אלו שמסביבי (כולל כאן בפורום), את ההרגשה של החוסן והחוזק, ואולי לכן מרגישים לפעמים כאילו ויש חוסר בזדהות עם הקושי. אבל לא זה הגרעין האמיתי, מכירה קושי היטב, וחווה אותו, אך משתדלת להתגבר עליו. רגילה לתת תמיכה תמיד, לכן העצות הן לאו דווקא משיפוטיות תמיד, אלא מרצון לעשות, ומהרגשה שיכולת נכונה ופרספקטיבה מסוימת על הדברים יכולה לעזור לנו, ומכיון שאני רגילה תמיד לייעץ, עושה זאת בכל מקום, ואולי לפעמים אנשים רוצים רק אמפתיה ולא עצה! אבל כאן בפורום, ישר על ההתחלה סיפרתי על הקשיים שלי, לא הסתרתי אותם, ובאיזה שהוא מקום זה לא נקלט, יותר תפס האסרטיביות והחוזק, וזה מעניין למה, אולי אם יהיה לי זמן אקרא פעם את הודעותי כדי ללמוד מהם יותר מודעות עצמית וכיצד הם משקפים את אותי

חוזק זה לא מחלה כוחות זה לא מגפה . מתי הם כן כשהאדם עושה בהם שימוש לא נכון שימוש כנגדו או כנגד עצמו . שליטה שליטה שליטה . אם היית כאן לידי הייתי מחבקת אותך ומנערת אותך בו זמני . יש משהו בתגובות שלך ובכלל בכתעבה שלך שמעצבנות אותי פוגעות בי מבלי לדעת כי זה שלי כמובן . השיפוטיות חוסר האמפטיה . אבל יחד עם זה בכל פעם שאני קוראת אותך רואה מולי אישה שכל כך פוחדת להתכופף פוחדת להיות חלשה רכה נזקקת מהפחד להשבר .כל כך בטוחה שבלי החוזק הזה העמידה האיתנה זה יהיה משבר . יקרה העולם ואת לא שחור ולבן יש בו המון המון גוונים ואנשים. את צודקת הכי בעולם כל אחד יכול אבל וכאן האבל הגדול ...היכול שלי זה לא היכול שלך . מהמון סיבות יכולת ההנעה שלי שונה משלך ואת זה יקרה את שוכחת . מציעה לך לקרוא את סיפור הבמבוק הסיני שוב אני בטוחה שאת מכירה . ועוד דבר למחשבה אנו מקבלים את העזרה שאנו מבקשים השאלה אם אנו מבקשים ואיך והאם אנחנו רואים אותה . ציפיות יש בחדר השינה אף אחד לא נביא ...איתך באמת

על זה שמנצלים את הכוח שלי כדי להשתמט מלעזור לי כי הכוח שלי הוא לרועץ בזה שאני יודעת שאין לי על מי להשען. כי העובדה שבסופו של יום אני מסתדרת גורמת לכולם לומר שלום עלי נפשי. וחמודה אני מבקשת, או או מבקשת, ולא רק מבקשת אלא עושה סצינות כאשר לא נענית, וכועסת, אבל זה לא עוזר, כמו אקמול, לא יותר זה משהו אינהרנטי

אני מרגישה שמשהו רע קורה לי שזה עושה אותי ממורמרת שזה עושה אותי כועסת על אחרים שזה לוקח ממני את השמחה על מה שיש לי ועל היכולת לתת, אני לא רואה שום דבר טוב בזה שאנימרגישה כך אולי הכל גם בגלל שאני טיפוס מאד טוטלי כשאני מסורה זה עד הסוף, ומצפה לאיזון חוזר, ובדרך כלל זה לא

אודי.... נטע.

להיות פרפר ולעוף מכאן. מחלקה סגורה. פחד. אני פוחדת לא רוצה לראות אף אחד ושאף אחד לא יראה אותי כך. זה נראה כמו סצנה מסרט אימה.

מקווה בשבילך שיהיה יותר טוב.

לא יודעת. כל כך הרבה קולות וכוחות םועלים בפנים צרכים שונים לפעמים מנוגדים. קול שרוצה למות מול זה שנלחם על חיי ועוד

אמא במיטה או אמא במיתה?

שאלת ברצינות? אמא שלוקחת אחריות ומראה לילדיה איך היא נלחמת על חייה גם שקשה . איתך מחבקת יודעת שלפעמים ממש קשה

לא יודעת איפה לשים אותי.

אודי, כתבת לי שאני והמטפל שלי עכשיו יכולים להתחיל לעבוד... ולא הבנתי. לא הבנתי!!! המטפל שלי מכוון אותי ללכת לטיפול אחר, לא איתו, הוא שאל אותי איזה עשר פעמים למה לא ללכת למטפל אחר לנסות? למרות שהשאיר את זה פתוח. שהוא לא יודע מה נכון. וניפגש רק עוד שבועיים להמשך בירור.., וזה קשה... וכן, הוא כנה. ואני מודה לו על כך. פתאום הרגשתי אותו עם כוח מולי.. רחל.

הוא צודק את זאת שצריכה להחליט להיות מחוייבת לטיפול. כשאת תחליטי ותהיי במקום שאת מוכנה לעשות הכל כדי לא לוותר את תרגישי בהבדל .איתך מבינה את הקושי לשחרר ולתת לדברים לזרום .

לפני מספר ימים סיפרתי לחברה שלי שאני נמשך גם לגברים. לאחר קושי רב, החלטנו שנינו שאנחנו רוצים להישאר יחד למרות הידיעה הזו. רציתי לדעת היכן אוכל למצוא ייעוץ פסיכולוגי/זוגי שעוסק בזוגות שאחד מבני הזוג נמשך לאותו המין. חשוב לי שיהיה לה/לו נסיון בתחום הספציפי הזה. תודה רבה!

לא מאפשרםי לי ללכת אין לי את החופש לבחור

עם המטפלים בין הפגישות? באיזו תדירות? אני כן! אני לא מבינה איך היא לא משתגעת ממני... יימאס לה בסוף, כן כן אני אתיש אותה... היא רק בת-אדם!! והיא מעצבנת וגם אני ולכן יש לנו קשר כה מיוחד!! אודי, התייאשת פעם ממטופל?

כן בעיקר סמסים. לרוב היא עונה שנדבר על כך בפגישה ולא מאריכה . אבל אחכ אני מסרבת לדבר על ההתכתביות. מענישה אותה.

היי פרדייז, את חושבת שאם תתישי אותה זה בהכרח אומר שהיא תתייאש? אגב, התרגשתי לקרוא שבתוך הסערה גם התחבא הקשר והחיבור המיוחדים. זה היה ממש נוגע. ולשאלתך, אני עושה שימוש באופציה הזו לעיתים רחוקות וכרגע היא פתוחה עבורי כשארצה. נעמה.

שמחתי לקרוא על כך שכתבת שיש ביניכן קשר מיוחד .

היא לא מסכימה. הודעות הן מחוץ לתחום, גם אם אשלח, היא לא תקרא. ברור שאם קרה משו אני כן יכולה להתקשר. למשל, שבוע שעבר אחרי שדיברנו והוחלט לבטל פגישה עקב השלג, התקשרתי מיד אחכ לשאול אם נוכל לדבר בטלפון במקום, היא שאלה אם אני מרגישה שאני צריכה, עניתי שלא. פשוט רוצה. אז במקרה כזה היא לא הסכימה... בהתחלה כשהייתי אצלה יכולתי לשלוח הודעות ולהתקשר, אבל קרו כמה דברים והוחלט שלא.

בעיקר את מענישה את עצמך אל תימנעי מעצמך את ההכלה שלה ככ מבינה אותך

אני בוערת ברצון להציף, לכתוב ולכתוב ולכתוב, לא להרפות, לצרוח, שהמילים שלי יצליחו לחבור אלי ולומר אותי כבר ולהפסיק לעוות את מה שאני, אני משתגעת. אבל הכל בראש. מבחוץ הכל שקט. אני מסתגרת, משתבללת, כמעט ולא מגיבה לאנשים, להודעות... לא מצליחה לזוז. אז אולי זה לא רק בראש, אלא שבחוץ זה פסיבי ובפנים אקטיבי. אבל הראש שלי - הראש שלי מתפוצץ. אודי, אני מפחדת, מעצמי. הלוואי ש... אני לא יודעת. אני משתגעת.

היי לכן. כתבתי הודעה ביום חמישי מחזירה עוד רגל...... כל כך ציפיתי לתגובה ממכם. יכול להיות שהציפיה שלי מוגזמת? או שאולי באיך שכתבתי לא העברתי נכון את המסר? לא הובן שאני זקוקה לתמיכה שלכם? אז עכשיו אני כותבת שהמאבק על הילדים מתיש מאוד ושאני זקוקה לכם לאמירות אמפתיות חומלות או לכל מילה טובה...... שלכם הילה

יקרה, סליהח. איתך, קוראת את הודעותייך תמיד ומתפעלת מהכוחות שךל ומתבונתך. מקווה ומאחלת לך שבקרוב דברים יסתדרו כפי שאת רוצה ותממשי את האימהות שלך והקשר עם ילדייך.

היי הילה, לצפות תמיד אפשר להתאכזב באמת מבאס, לא תמיד מבינים מה אדם אחר צריך, לפעמים אולי מבינים אבל סומכים על מישהיא אחרת שתכתוב. ולפעמים גם לא תמיד יודעים מה לרשום ואז זה יכול לצאת קצת מגושם ולא קשור. אני לא מכירה אותך, אבל ממה שהתרשמתי את חזקה ובעלת כוח רצון מאוד גדול. ועם זה אפשר גם לשבור קירות!

אני קראתי אז, וחשבתי לעצמי שאת פשוט מדהימה. ודמיינתי את החדר שהכנת להם, את המיטות.. ושאת לא מוותרת. בע"ה מקווה שהם יבואו בקרוב. שולחת חיבוק וכוח להתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת. אני מאוד מעריכה אותך.

הציפייה שלך לא מ וגזמת, הרגשתי שהיית זקוקה למילה מאודי, פחות ממני. וכנראה שטעיתי. אני יודעת על המאבק שלך לגבי הילדים שלך, יודעת כמה את אוהבת את הילדים שלך אהבת נפש, יודעת כמה הם אוהבים אותך כאמא שלהם, וכמה את חסרה להם.. וזה קשה!!! קשה שככה!!!!!! שמפרידים ביניכם... כי עברת ואת עוברת תהליך מדהים... ומגיע לך שתגדלי אותם ותהיי חלק גדול מהחיים שלהם!! ומגיע להם אמא אוהבת כמוך!!! וזה ישתלם בסוף. את עוד תראי שתשלחי לנו הודעות, שהם איתך, ולא רק שעה וחצי.. ואת חזקה, ופייטרית, ולא מוותרת, ואני גאה בך, תחזיקי מעמד! שלך, רחל.

היי הילה, שולחת גם כרית רכה לחלק המותש, וגם חיזוק אדיר ומלא הערכה לחלק שממשיך ומתמיד ולא מוותר. מקווה שמגיע מבעד למסך. נעמה.

עדיין מותשת כל כך ואין לי כח לענות לכל אחת באופן אישי. אבל זה ממש נגע בי המילים שלכם הרכות..... הילה

סוף שבוע קהש מאוד בבדידות גדוהל ויאוש הנה אני במערומי אפחת בשומקום זה יכול להמשך כך לנחצ

זה לא פשוט כשמשנים גישות פתאום ולא פועלים לפי האוטומט הרגיל. לכן.... מגיע לי להנות קצת כשאני נחה. נכון?

איך מתמודדים עם רגרסיה נפשית לאחרונה דברים בחיי במס' חודשים הביאו אותי במדרון מהיר ובלתי ניתן לעצירה לאותם דפוסי התנהגות, חשיבה, תחושות,רגשות, מעשים..של לפני 6 שנים!!!! מכל הבחינות חזרתי לאותה נקודה )שם התחלתי להתמודד עם עניין הדיכוי והחרדות בנפש..( ומאז עברתי כל כך הרבה שינויים.. ופתאום בחודשיים האחרונים כאילו הכל הכל הכל הלך לאיבוד )גם מה שחיצוני וסביבתי וגם מה שבתוכי - שיוצר ביצה ותרנגולת להמשך התדרדרות..( כאילו העירו אותי מחלום ארוך שהוא היה ה6 שנים האחרונות..כאילו הן בכלל חא התרחשו... לא הזכרונות לא התובנות לא החוסן לא הלמידה לא ההתבגרות לא הרצונות לא האישיות שנבנתה .. הכל אבד כהיה כלא היה. זה מפחיד!!!!!!!! האם איבדתי לחלוטין הכל ????? כמו אמניזיה... האם הדרך להילחם בזה היא באמת להתחיל מאותה נקודה של לפני 6 שנים?!? ההגדרה לרגרסיה נפשית היא מדוייקת למה שקורה איתי בחודשיים האחרונים : פסיכואנליזה, רגרסיה או נסיגה היא מנגנון הגנה בו האדם חוזר להתנהגויות המאפיינות שלב מוקדם יותר בהתפתחותו, בו הוא חש נוחות וביטחון רגשי. הדבר עשוי להתרחש במצבים בהם האדם חש משבר מסוים בשלב ההתפתחות שלו, חוסר ביטחון וקושי להתמודד באופן המקובל והתואם את שלב ההתפתחות הבוגר יותר בו הוא נמצא כרגע. לפי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, הדבר קורה כאשר עולים למודעות דחפים ומחשבות שהאדם חש חרדה רבה מולם ומתקשה להתמודד איתה, ולכן הוא נסוג לאחור, לשלב מוקדם יותר בהתפתחות, בו הוא מדחיק דחפים ומחשבות אלו אל הלא-מודע, ויכול לחוש יותר ביטחון. ** מי יכול לעזור לי להשתקם מהמצב הזה בטווח קצר ומהיר? אם זה בכלל אפשרי.. אנא הציעו לי עזרה שאינה כוללת טיפול פסיכולוגי ארוך ומייגע (שמעולם לא עזר לי גם בעבר ולהפך( רוצה את החיים שעבדתי עלייהם עד לאחרונה בחזרה..רוצה להילחם על החיים שלי על עצמי ואין לי כוחות להתחיל מאפס..מתגעגעת לחיות שלי שהייתה בי עם כל הקשיים. מפוחדת עד אימה. לא רוצה להתחיל מאפס שוב.. לא רוצה שייעלמו לי ה6 שנים האחרונות כלא היו... הצילו.. הפנו אותי למה שצריך אני מתדרדרת עמוק מרגע לרגע ושוקעת בייאוש והלכאה עצמית על מצבי

לאיזה איש מקצוע צריך לפנות על מנת להשתקם? ומהר .. כי כל יום מרגישה שמאבדת עוד יכולת ועוד יכולת.. ושוב, טיפול של שיחות נמרחות של פסיכולוג הם לא בשבילי. Cbt? היפנוזה? - האם יש משהו שיכול להחזיר לי את 6 השנים שעברו או שעליי להתחיל מהתחלה?? ולשאלתך הרגרסיה היא בכל התחומים - פיזית נפשית ומנטלית.

ולגבי הנסיבות - זה כמו כדור שלג..כמו ביצה ותרנגולת.. למשל: התחלתי לעלות במשקל - גרם לי להתבייש - לכעוס - להתנתק חברתית - להפסיק שגרת חיים בדברים הקבועים שהיו לי בה (כמו קורסים, ולאחר מכן גם עבודה אחרי חצי שנה בה..) וכך בגלל הפיזי גם נתביישת לצאת ולהשתקם מוצאת את עצמי בלופ אין סופי של הרס כל חלקה טובה באישיות שלי.. לא מדברת עם עצמי אפילו וכועסת כל בזמן... מה שכתבתי פה זה טיפות בים. ושוב, לא יודעת מה המקור ואם יש בכלל : אם זה ההשמנה או משהו אחר... כי זה כל כך הרבה דברים כמו מפולת שלגים...

הי אודי, ומי שמעוניינת לקרוא. אני מתנצלת מראש על האורך... ויניקוט אמר שאושר גדול הוא להתחבא, אבל אסון לא להימצא. ונדמה לי שאני נהנית מלהתחבא (לאו דווקא להתחבא ממישהו. להיות מוחבאת). ולדעת שיש מישהו שרוצה לחפש, רוצה למצוא, וימצא כשיתאים לי להימצא. נח להיות לפעמים במחבוא שלי, בגומחה השקטה , אבל אני חושבת שהיכולת להיות שם ברוגע תלויה בכך שיש מי שמחזיק את קיומי גם כשאני שם. ולחרדתי אני מגלה, או אולי - אני מגלה את חרדתי העצומה, שאולי בעצם אף אחד לא מחפש. שאוכל להמשיך לשבת שם. ואז בפאניקה הזו, נדמה לי, מתחילה לפעמים, מבלי להמתין, כבר להגיב לקריאה "השמיעי קול", אולי אפילו כמעט בצעקה, כך נדמה לי, וקמה לחפש את מי שאמור היה לחפש והנה התחלפו התפקידים בינינו. וזה בעצם כ"כ מתסכל, כי נראה לי שמאבדת אותי שאוהבת להתחבא, וגם נדמה שמה שמוצאים בסופו של דבר זה את היאוש ולא אותי, כי היאוש הוא לא אני, הוא רק מה שאני מרגישה. אולי אפילו כשמוצאים רק את היאוש שלי, אז עוד יותר עוד יותר אינני. אלו מחשבות שלי בכל מיני הקשרים, אבל גם בהקשר של הכתיבה פה שאולי מה שמחבל לפעמים ביכולת להיעזר , אחרי איזו התגברות על הצורך להראות את עצמי, לשלוח קרניים החוצה, זה שליחת קרניים של יאוש ולא של עצמי, או שמוצאים אותם ולא אותי. ותחושת יאוש מתחברת אז עם אשמה , אולי הרגשה שהיאוש שלי עשוי לגרום לצד השני תחושת אשמה, מחויבות מעושה אלו מחשבותיי אולי על החלק שלי בהיווצרות סיטואציה מסוימת כאן, שאולי היא זו ששוברת ומעייפת קצת גם אותך, אודי, אולי גם אתה לא רוצה למצוא יאוש כי אם את האנשים שמאחוריו, ואולי נוצרת אז תחושת תסכול הדדית. ולא ברור לי איך בדיוק יוצאים מהפלונטר הזה, רציתי רק לנסות להרהר, אם כי תחושת אשמה עדיין דבוקה בי מאד, וקצת מדמיינת אותך עייף ומוכרח, מנסה להגיב להודעתי רק כי. אני מתנצלת, אודי, שכך נוצר. נדמה לי שקצת חפרתי. אם בכ"ז הובנתי ומתאים ויש מה לומר, מעניין אותי לשמוע. שיהיה שבוע טוב...

הי גילת מקווה שלא תפחדי לשחק ולהתחבא ושיהיה מישהו ממשי שיחפש וימצא וידע לראות את כולך ואז יותר לא תצטרכי כל הזמן להיות בחיפושים נואשים (נואשים כי אחרת אף אחד לא ישים לב). אני חושבת שלמרות הפחד כל עוד את מייחלת עדין יש תקווה. שיהיה לנו שבוע טוב

היי גילת, תודה על המילים, המשפט של וויניקוט מאוד ריגש אותי ובכלל המחשבות התאימו לי. אולי אוסיף עוד מחשבות שלי לקלחת... לפעמים ילדים מוצאים לעצמם מחבוא ומחליטים שהוא מחבוא טוב, כי הוא הטעה את המחפש בדיוק כמו שרצו בפעם הראשונה. ואז הם חוזרים להתחבא בו שוב ושוב ולכי תסבירי להם שזה כבר לא משרת את אותה מטרה. וחשבתי, אולי, שמי שכל הזמן לא רואים אותו זועק פעם אחת כדי שסוף-סוף יצילו אותו מההמתנה האינסופית, וחווה בפעם הראשונה יד שנוגעת, מבט שרואה. ואז כבר נדמה שזו הדרך היחידה לקבל חמלה וקירבה, והאופציות הן זעקה וחשיפת קרני הייאוש לרווחה או גוויעה בבדידות. וטוב לא להסתפק בבדידות, וקשה לחצוב עוד ועוד דרכים לחמלה והמבט מלבד הזעקה שפעם הזיזה, במיוחד כשאימת השקיפות כל כך נוכחת. נעמה (שנדמה לה שרוב חייה לא מצאו אותה בלי שהתחבאה ולומדת שאם זזים רואים אותך טוב יותר).

2 ילדות בגן, אחת רזה כמעט שדופה, השנה בריאה ומלאה, שתיהן רעבות נורא, אוטומטי ירחמו על הרזה, כאילו והיא מרגישה יותר רעב מאשר המלאה, והרי זה לא נכון, אבל אוטומטי מסתכלים על השדופה כי שעוד רגע תפח את נשמתה וצריכים למהר לתת לה לאכול. זוכרת את עצמי בתור ילדה בגן נראית בריאה ומלאה, ותמיד מרגישה את חוסר ההגינות איך שאלי מתיחסים כאלו ולא נורא, יש לה מספיק רזרבות. אותו הדבר עם יכולות של קושי של אדם. ישנו אדם שאולי הוא פחות עם כישורים, ואחר שהוא עם הרבה כישורים, ולמרות זאת, גם זה שנראה חזק ומלא כישורים צריך את עזרתם של אחרים, בכל מיני דברים, וגם זה שנראה עם פחות כישורים יכול לתרום אבל הצורה האוטומטית של ההסתכלות זו, הא, היא, חזקה מספיק לא נורא אם לא יעזרו לה, היא תסתדר איך שהוא. לעומת האחרים שנראה שתמיד חייבים לעזור להם. ומכאן בא הזעקה שלי, זה לא שאני פוחדת להיות נצרכת, זה לא שאני לא מבקשת עזרה, זה שהסביבה בטוחה שאני לא צריכה, שאני אסתדר, שזה בסדר לא להיות שם בשבילי כאשר אני מבקשת עזרה, והדגש על מבקשת, בטוחים שהיא כבר תסתדר זה בסדר, לא צריכים לדאוג לה. נכון שלבסוף אני מסתדרת, אבל זה משאיר לי פצע פתוח בפנים, זה מוציא ותי משווי משקלי, זה מרגיז אותי וגם מדכא, כאילו מה? לא לא צריכים לעזור אף פעם, אז מה אם בסוף אוכל להוציא את הנשמה ולהסתדר לבד, מדוע זה צריך לפטור את כל האחרים מבין אוד, זה לא שאני לא רוצה להעזר, זה שהסביבה בטוחה ביכולת שלי, ולא טורחת לעזור גם בדברים שהם יכולים לעומת זאת, לעולם לא יהססו להשען עלי עם כל הכוח מי שלא יכול, בוודאי שאני שם לעזור, אבל מי שיכול, גם אם קשה לו, מדוע שלא יושיט יד? מדוע שלא לא תהיה את הגדר ביטחון הזו שאם אני אצטרך גם יהיו שם בשבילי? אני צריכה להיות במצב כמעט אנוש כדי שסוף סוף יבינו שגם אני בן אדם וצריכה עזרה

היי אלישבע אולי את צריכה ללמוד לבקש עזרה, וזה אומר לוותר קצת על התדמית של הילדה שמסתדרת.

והכי מרגיז שבסוף אני בארמת מסתדרת ומה חושבים כולם הנה היא מסתדרת אז לא צריכים לעזור מבינה מה קורה!! ואני לא טיפוס שאשכב בטן גב ואתן לעולם להתמוטט אז אני אחרוק שיניים ועם טיפת הנשימה האחרונה שלי אעשה את הכל וכולם מרוצים הינה היא מסתדרת ולא נורא שלא הושתנו יד

לתת לך תשובה אמיתית לא יכולה כרגע, צריכה לחשוב על זה, אבל קודם כל בהודעה הראשונה שלי כאן, אמרתי שקשה לי, קשה לי, כך פתחתי. אבל נכון שאני משדרת חוזק ויכולת, ונכון שהשידור הזה הוא אמיתי, so what? זו בדיוק הזעקה שלי, מי אומר שמי שחזק ויש לו הרבה יכולת לא צריך אף פעם את העזרה של מישהו אחר? אז מה אם בסוף אני באמת אצוף ואסתדר, לכן מה? לכן לא צריכים אף פעם להיות שם כשאני צריכה אותם? דוגמא קטנה, לפני שנתיים קרתה לי טראומה נוראית, אבל ממש קשה, אולי אספר עליה פעם, אני פשוט נמחקתי, מי שעבר את ההרגשה יודע מה זה להימחק, בעבודה המשכתי לתפקד, אבל הייתי מחוקה, בני הבית שראו זאת ממש נבהלו, אחד מבני אמר שלא יעזוב אותי כל היום, וקפצתי על המציאה כל כך הייתי צריכה אותו. הוא הגיע יום אחד, וזהו, ואני בקשתי, אנא תגיעו, ולא... לא הופיעו, היה להם קשה מדי, השאירו אותי ככה, בעוד הנוכחות שלהם הייתה פשוט מצילה אותי! בקשתי שוב ושוב שיגיעו ולא באו כשיצאתי מהעניין שאלתי אותו, למה לא באת, ראית כמה היית צריכה? ומה הוא ענה בשיא הכנות. בתחילה חששתי שאת ממש לא תצאי מהעניין בחיים (לא יודעת אם חשב שאמות מוות טבעי או לא) אבל אחר כך ראיתי שאת שורדת, אז אמרתי תסתדרי גם בלעדי, כי לעזוב את הלימודים וההתחייבויות היה מאד קשה, אז אם זה עניין של פיקוח נפש, וממש ראיתי אותך דועכת לפני העיניים, הייתי עושה הכל, אבל ראיתי שאת לא מתה! הבנתם? כדי שאכן יקדישו לי אני צריכה להיות על סף המוות, אבל אם אני לא מתה, אז לא נורא I WILL BOUNCE BACK וזה כמובן לא מונע מאותו בן ומכל האחרים תמיד בכל פעם, להשען עלי, לקבל עזרה, בכל דבר, קטן וגדול, כ-ו-ל-ם כ-ו-ל-ם, עזרה בכל, עזרה בידיעות שלי, עזרה באירוח, עזרה כלכלית, לקבל כתף, הכל! כל אחד בטוח שכל המשרד שלי נועד רק לענות על כל הצרכים שלהם, ואף אחד לא יהסס לבקש, ובדרך כלל ייענה. ואני לא פריירית, לא אחת שדורכים אלי, אלא אחת שנשענים עלי, תמיד! מגיל אפס, כולם! ואני לא מכחישה שיש לי יכולות בהרבה תחומים אבל רבאק, גם אני רוצה לדעת שיש שם מישהו שאני אוכל להשען עליו כשאני אצטרך, ואני צריכה לפעמים! אבל אני צריכה להיות על סף המוות. לא אשכח את אותו שבוע שחור, כל כך ציפיתי שיהיו שם אתי כאשר כל כך כל כך היה קשה, והם לא היו! ואז זה היה משהו רציני ממש אבל לפעמים זה דברים שלא כל כך רציניים, עזרה בדברים אחרים אני מאד מעט מבקשת עזרה, מסתדרת יופי לבד, עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, עושה הכל בבית, והכל מבריק ונוצץ, מבשלת אופה, קריירה, משרד, הכל, נפלא ברוך השם ולכן מה, אין לי רגעים של חולשה שאני צריכה עזרה? אז אני מרימה טלפון ואומרת בפה מלא, קשה לי, אני צריכה עזרה ב XYZ ומאד אשמח אם תתנו אותו. מה עוד אני צריכה לעשות? וזה כל כך טבעי וברור שזה בסדר לא להיות שם כאשר אני צריכה אותם, ולצפות שאני אהיה שם תמיד בשביל כולם

היי אלישבע, כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת..... גם אני ילדה שמנמנה וגם היום התחושה שבקטע הזה את מסודרת וזה כל כך מטעה זאת הזנה מהסוג הרע גם אני כאן התעקשתי על הזנה טובה מאודי ומהחברות בעץ החדש שפתחתי זה קצת מזכיר את מה שכתבת,לא? הילה

כל המילים האלו, שאמורות לחבור יחד ולעזור להתקרב - רק מרחיקות יותר.

אודי, אני מודעת לכמה שזה נשמע דיסוציאטיבי, אבל אני דואגת לעצמי. אני בתהליך לא טוב, מרגישה שאני נופלת בלי יכולת לעצור. אני הולכת ומאבדת את זה. אני מרגישה שהשפיות שאולי היתה לי, נעלמת. אני חושבת שאני צריכה עזרה, אבל לא יכולה לבקש או לקבל. זה מפחיד. מאד.

יש משהו מאיים במקום כזה שיש בו גברים מפחידים אני פוחדת מאוד אני רוצה לצאת מכאן לברוח אני לא פסיכוטית אודי למה לא נותנים לי ללכת?

שאתן כותבות כאן... ממש את שם הפורום והכינוי?

שלי יודעת את שם הפורום..אמרתי פעם, לא יודעת אם היא זוכרת, והשם- אותו שם. אבל היא לא תיכנס לקרוא כאן.. אני תמיד תוהה לעצמי איך היא לא קרואת את ההודעות שאני כן שולחת אליה לפלאפון. איך היא לא מסתקרנת? (: חושבת שאולי הייתי רוצה "שתחפש" אותי. למה את בעצם שואלת?

לא היא לא יודעת. כמו שהיא לא יודעת עוד המון דברים. כמעט שנתיים ועסוקות עדין בבניית וייצוב האמון.

היי פרדייז, האמת שלא, וזה די מוזר לי. זה מוזר לי כי אין לי ממש סיבה טובה לזה, וכי אני לא מסתירה ממנה דברים לרוב. יש דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם, אבל אז אני אומרת שיש משהו שאני לא רוצה לדבר עליו... וגם את כל התכנים שאני כותבת כאן אני כן מעלה בפגישות. קשה לי להגיד למה, ובטח היה מעניין לבחון את זה איתה. ;) לא יודעת אם אני לא רוצה שתדע שיש בי צורך לקירבה ותמיכה מעבר לפגישות, אם המעבר ללחלוק ולשתף מפחיד מדי ואני צריכה להפקיע איזו חלקה מהקושי שלי למקום אחר. באמת שקשה לי להגיד למה ובטח היא הייתה יכולה לעזור לי לחשוב למה. זה די מאכזב אותי שאני לא משתפת אותה ובכל זאת משהו מאוד מקשה עליי לעשות את זה. ואת? נעמה.

ולפעמים אני רוצה שתדע. אני רוצה שתכיר אותי יותר, כי אני מתנהגת מאוד שונה בפגישות. היא תמיד אומרת לי שפתאום במיילים היא מגלה אדם אחר. אולי זה יכול לעזור בטיפול... למרות שזה דווקא כיף פינה לעצמי...לכתוב בלי שתדע!