פורום פסיכולוגיה קלינית

לא יודעת איך להיות פחות לבד מנסה כאן מנסה בעוד מקומות ההרגשה הפנימית היא של לבד זקוקה ליד המכוונת שלה אובססיביות , תלות אולי???? אבל פעם בשבוע זה קשההה ולפעמים ממש לא אנושי אז כן פוחדת לגעת בתכנים שעולים כי נשארת עם ההצפות הרגשיות האלה לבד והאמת שכבר לא יודעת מה לעשות .כי ברגעים כאלה צריכה להלחם בקולות שעולים לזרוק הכל וללכת , להיות בכאב ולהגן על עצמי ומעצמי ..ככה או ככה אני נדפקת . איך אומרים אבות אכלו בושר ושיני בנים תקהינה ..במקרה שלי אבי אכל בושר (אותי) ושיניי נשרו או לא צמחו . מה אגיד לך אודי החיים דבש .......(ולא אני לא שוכחת שיש בהם מהכל גם דבש וגם לימון )

לך שאם אני אבקש .אפשרות לסמס פעם בשבוע ביום קבוע. כדי לשמור על הגבולות ועדין לתת לי עוגן זה יהיה נכון . מתלבטת אם הבקשה הגיונית והאם היא באה ממקומות נכונים ובריאים או ממקום של שליטה ואובססיה . ככה לא יכולה לעבוד על התכנים שבדרך גדול מידי עלי לבד .

ראית כמה כתבתי היום?

ראינו..גאה בך :)

שאני לא אפספס הפעם. אתמול אמרתי מחשבה שהפחידה אותי והרבה זמן לא יכולתי להוציא אותה ממני זה מרגיש בטוח ואפילו קצת גאווה. ועדיין חושבת שיעבור נצח עד שיהיה לי יותר מאוזן... ביחס לחיים עצמם אני תוהה אם חצי מהם היו פגיעה וחצי שני להשתחרר ממנה, לא ממש נשאר בעצם זמן לחיות..

כשהיא קשה להשגה, הוא רוצה יותר גם מטפלים, שירגישו שהם צריכים להשקיע בכם, כדי שתגיעו ותהיו אתם, שלא תהיו לגמרי מובנים מאליו כמובן לא להקצין אבל לפעמים עודף דבק יוצר דחיה

לא תמיד זה בשליטתנו! לפעמים הצפייה היא מעבר להגיון... ונכון, לדעתי לפעמים שמציפים את המטפל אז הוא באמת רוצה להתרחק.

כמו שזוגיות זה לא משחק . גם טיפול זה לא משחק . ואנשים כותבים מכאב ושוב מזכירה לך כל אחד שונה עם דפוסים ונפגעות שונה . זה מאוד מורכב . ולא כל מה שנכתב זה המציאות הרגשות שעולים מאוד סובייקטיבים . יש לי חלקים שיכולים לתאר לך מטפלת מפלצת אז מה תאמיני להם. זה החלקים שצריכים טיפול ורוצים להרוס . אני רואה את זה יש הרבה שלא. את מציעה הצעות שעלולות להיות מסוכנות ..בבקשה תיזהרי ..

היי בת שבע אני מסכימה אתך בקשר לדביקות , בכל מע' יחסים זה עלול ליצור דחייה ולהיות מאוד מעיק ומכביד. אבל יש הבדל בין לרצות להיות בקשר ובין להיות "דביק" נראה לי שזה עניין של נפרדות התחשבות באחר וכיו"ב. וגם בד"כ הנטייה היא לדמות את הקשר הטיפולי לקשר שבין הורה לילד שיש מטפל ויש מטופל ("הילד" משלם ל"הורה" במקרה הזה), בקשר טיפולי אין את השוויון שיש בקשרים בין גבר ואישה (אלא אם כן משלמים לאיש או לאישה תמורת הקשר), אם כי כאמור גם בין ילדים להורים דביקות יתר היא לא ממש מציאה. ובקשר למה שכתבת, חשבתי לעצמי שיש יש שתי אפשרויות: או שהוא לא מודע ל"דביקותו הדוחה" ואז תפקידו של איש המקצוע לבחון ביחד אתו את מע' הקשר ולשקף לו את דביקותו דבר שעשוי להחוות כדחייה אך יכול גם להועיל בסופו של דבר. אפשרות שנייה בהתאם להצעתך הוא ישחק אותה קשה להשגה או יסתיר את רגשותיו הדביקים והמבישים מתוך חשש להדחות, אבל אז אי אפשר יהיה לומר שהוא יביא את עצמו באמת, ולא יהיה כל כך "טיפול".

ניסיתי את זה...בטיפול זה לא כך, צריך כמה שצריך לא? ומקווה שבאמת לא נמאסתי כבר :(

היי, יש משהו מאוד בעייתי במה שאת כותבת... אני לא חושבת שבקשר הטיפולי יש מקום למשחקים. לי היה מאוד קשה אם הייתי צריכה "לזייף" גם מולו. זה לא היה מקדם אותנו בשום צורה. נטע.

לא התכוונתי למשחקים, זה מעבר למשחק, אני חושבת שאולי כי המטפל כי רק בן אנוש ולא מעבר, לפעמים השענות יתר יכולה להפחיד אותו או להרחיק אותו, דרישות יתר יכולות לגרום להליכה אחורנית, זוכרים את החופשה של אודי? אתן דוגמא מעצמי, אני עכשיו הולכת למטפלת, לא בשביל טיפול פסיכולוגי, אלא יש לה ידע במשהו אחר שאני צריכה. בכל אופן היא מתחילה לעשות לי שטיפת מוח כמה אני חייבת לעבור אתה את גוף-נפש הליך וכו' וכו. היא אדם חכם ומבין, אבל היא עלתה לי על העצבים, והודעתי לה שבינתיים אני לא מגיעה! לדעתי במקרה הזה היא הייתה דביקה מדי, זרקה את השירותים שלה עלי בלי שאחפוץ בהם, והיא המאיסה את עצמה עלי. במקום לתת לי טעימות מיכולותיה, לפתוח לי חלון אל האוצרות שהיא יכולה לתת לי, כדי שאני ארצה מעצמי, היא זרקה את עצמה יותר מדי והיא דווקא חכמה ומדברת עם שכל, אבל הדביקות הזו לא הייתה במקום. ואני חושבת שגם להפך, זה יכול לפעמים להרתיע. נכון שאם יש למישהו צורך בזה, היא עושה זאת לא מבחירה, אבל רק ציינתי את התוצאות שיכולות להיות לזה. לעומת זאת אם רוצים אותה ומראים לה שקצת קשים להשגה זה יגרום לה דווקא לרצות, אפילו שזה לא זוגיות, כי ראשית יש לה עניין כלכלי, שנית זה גם מאתגר יותר

לא ממש יודעת מה זה טיפול, אם כי עברתי כמה ססשן, אבל לא, זה לא התחום שלי, אני בקצה השני של הסקאלה אבל בלי לדעת מה זה טיפול יש לי מספיק באגים!!!

אודי עוד יום יש משהו מנחם בלשכב במיטה ולא לנסות להתנהל בשגרה הזרה הזו אם לא תאכלי לא תוכלי לצאת אבל אני לא מצליחה זה עושה לי בחילה אפילו למים יש טעם מר. ישנתי כמעט כל היום מחוברת לאינפוזיה שוב ערב אני לא חותכת סלט ולא שואלת אחזו ביצה להכין למי אני מלאת חמלה כלפי האנשים סביבי ועל עצמי רק כועסת ושונאת.

לבד לבד לבד אין לי כבר כח להלחם בכל העולם הילדים נראו זוועה השבוע אף אחד לא רואה אותנו ואני בלי משפחה בכלל זה נורא והפסיכולוג לא נמצא היום ואני רוצה אותו עכשיו אני כועסת עליו שהוא לא נמצא לא רוצה אותו מחר בשעה חמש עכשיו אני רוצה עכשיו!!!!!!!!! נמאס לי ולא רוצה לשמוע שאני חזקה ושיש לי כוחות זה לא מנחם אותי לא!!!!

מבינה אותך בנימים הכי עדינים של הכאב . התסכול החוסר אונים . ההרגשה הזו של הלבד מול הכל ושכולם רואים את הכוחות שלך . יקרה רואים גם את הקושי החולשה וכוחות זה ברכה . תארי לעצמך כמה זה קשה בלי הכוחות האלה . נותנת לך יד ושולחת כוחות איתך . ביחד זה קל יותר.

הילה יקרה, קשה תחושת הבדידות. גם האמירה שאת חזקה אין בה נחמה כי את רוצה להרפות ולנוח קצת ולשחרר ולהרגיש שמישהו חזק בשבילך. מחר הוא יהיה חזק בשבילך ותוכלי לרגע לנוח ואולי גם לשחרר קצת את.הכעסים והתסכולים ולאוורר קצת בפנים. איתך. עמליה

הכאב הזה לא נגמר .בכל פעם מחדש מציף ולא נגמר . בתוך עצמי ולבד . לא יודעת מה לעשות עם עצמי . כל כך הרבה נזק והרס מצטבר . ואין לי כוח לתקן . לרגע מורידה ידיים נכנעת לכאב ..

היי אביב, מרגישים את ים הכאב... אפשר להיות איתך וגם להיתלות ב"לרגע" שכתבת? גלים הרסניים ומטביעים, שמצד אחד מייאש לחשוב שיחזרו ומאידך אפשר להתנחם בזה שכמו תמיד, עוד מעט גם האחד הזה ייסוג. ואז אפשר יהיה לטפל בך הפצועה שהייתה תחתיו כדי שלבא יהיה פחות כוח הרס. נעמה.

תודה יקרה מחמם את הלב

עדין מאמינה שהגבולות הברורים והנוקשים נכונים כרגע אבל זה מכניס אותי למקום שבונה חומות מולה .יושבת בפגישה חזקה אסופה לא מתמסרת עוקפת את הכל ובאה מהמיינד מפחדת להתפרק ולהישאר לבד ..והאמת שנמצאת בבועה שעומדת להתפוצץ כל רגע וכל כך לבד אודי זה לא עובר .מנסה את כל הדרכים המוכרות . בכל הכוחות שיש בי. אני נכנעת לכאב .נכנעת לקולות שרוצים להרוס לזאב בלבוש כבשה . אודי יודעת שרק אני יכולה לעזור לעצמי ...מבקשת יד וכוחות אוזלת לעצמי.

לא מצליהח לישון אפילו עם כדורים ליהל מפחיד קולות אני לא רוהצ להיות כאן מחר אגיד שאיה רוהצ הביתה אהיה טוהב ואגיד את לכ התושבתו הנכונות מחר יתנו לי ללכת

היי, שבוע קצת עמוס, אבל נפנה רגע זמן לעץ השמח ולכפכפיו ההולנדים הצבעוניים. מוזמנות להצטרף, גם אם אצלכן עמוס בפנים או בחוץ. אני מרגישה שתמיד ההשקעה משתלמת. (ואגב, אודי, מה שלום הספר? אולי בקרוב תפתח לכבודו עץ שמח משלו?) השבוע: - למרות העומס פיניתי לי זמן והלכתי לסרט עם חבר וחברה. - אני מאוד מתלבטת אם זה שמח או לא, נראה לי שכן. הייתה לי פגישה שבתוך הפגישה הרגישה זוועתית ביותר ובבית, כשנרגעתי וברחתי למים החמים של המקלחת, הבנתי שבעצם היו בה כמה דברים מאוד טובים, דווקא בגלל שהיה קשה כל כך. (אם בילבלתי אתכן זה באשמת הבילבול שלי) - התבטל לי משהו לא רצוי ברגע האחרון, מה שנתן את התחושה ש"הרווחתי זמן" אקסטרה, בשבוע בו זה מאוד נחוץ. המשך שבוע טוב לכולם, נעמה.

נעמה ההתמדה שלך מדהימה ומרגשת וזה כייף לראות את העץ שלך שתול כל רביעי ... הכוחות שלי הם דבר טוב למרות שלפעמים רע אבל אני מודה עליהם מאוד

נעמה מקסימה !! כל כך כייף שאת מביאה את העץ השמח מידי יום רביעי.. באופן קבוע.. ממש אפשר לראות אותך ניגשת לעץ ברביעי בבוקר , מניחה יד על כתפיו הרחבות,מקרבת שפתייך לאוזניו ולוחשת לו בלאט : "עץ יפה,עץ חזק, הנה הגיע רביעי נוסף" והעץ ,משפשף עיניו, פוקח עין אחת,פוקח עין שניה.. פיהוק רחב .. ו...כמובן ,את כפכפיו ההולנדיות נועל לרגליו.. צועד לאט..לא ממהר.. צעד אחד..צעד נוסף.. עוצר ומתבונן.. לנגד עיניו רואה הוא אותם.. את ילדות וילדי כל העולם.. את הילה,מימה, עמליה, מיכל, אביב, בת שבע,חנה,תותי,רחל,סיגל,סיגלית,לאה,גולם,סוריקטה,רוני, פרדייז-מיקה,וכמובן את נעמה המתוקה, את כולם רואה ,ועיניו מחייכות בחום.. לוחש /מפזם בלחש: "יהיה טוב,יהיה טוב ,כן, לפעמים אתה קצת נשבר, אך ,הלילה,כן, הלילה, איתך אני נשאר.. שלכם-במבי

הרי דברים לא נעימים, שאני נעלבת ועוד, לא חסר. וזה לא כזה פשוט לי כאן ומשתדלת לנסות. התחלתי את העבודה, לאט לאט, יש לי עוד חששות שלאו דווקא קשורים אליי אבל מקווה שיתבהרו ויהיה יותר טוב. התלבשתי קודם והסתכלתי במראה והרגשתי טוב עם עצמי, אהבתי את איך שאני נראית. אני לא חושבת שזה קרה לי פעם.

לא משחררים אותי חיכיתי ארזתי התלבשתי כנראה שלא עניתי נכון על השאלות לא אכפת לי אשאר כאן משוגעת ממושמעת למה את לא אוכלת ירדת הרבה במשקל לא מצליחה לאכול חלשה מסוחררת את לא רוצה לחזור הביתה? לא יודעת את רוצה להשאר כאן לא איפה את רוצה להיות בשומקום לא זוכרת מה עניתי באמת קמתי התעלפתי אינפוזיה הכאיבו לי מאוד לא רציתי שיכאיבו לי אני פוחדת כשמכאיבים לי לא בכיתי

אוי, עמליה... זה נשמע קשה...מרגישה את הכאב והאכזבה שלך... תחזיקי מעמד.. שולחת לך כוחות.. רחל.

שיש נושא אחד מ...א....ד....מפחיד רק לדבר עליו. ועד כמה שיודעת שמאד חשוב לדבר עליו והוא יפחית את הפחד וזה יעשה רק טוב אם אדבר עליו....תמיד כשבאה דוחה את זה. לא היום...ושוב..לא היום....מה עושים?

אפשר לדבר על הפחד לדבר ומשם זה יוביל...

אני העבודה ובאמצע שאני עובדת אני מרגישה מוצפת ממחשבה והרגשה שאני שונאת פסיכולוגים. שאני שונאת אותם. ככ שונאת רותם. כל החיים נעזרתי באנשי מקצוע והם לקחו כסף ולא הסבירו לי כלום!!! וברגע שרציתי הקלה בגבולות פתאום תסכלו בשם המציאות. מה זה?? איך זה טיפולי? למה לא הסבירו לי כלום? למה לא עזרו ולא טיפחו אותי באמת? באותה אהבה והשקעה שהיו עושים למען אנשים שהם באמת אוהבים? מרגישה עמוק בפנים שהעולם הזה עבד עליי ועשה ממני צחוק והתעוררתי מאוחר מדי. מרגישה שמאוחר מדי. איך משתנים ומשנים? איך עושים את זה? איך משתחררים? איפה אלוהים הבן זונה הזה נמצא כדי לעזור לי? נס, הארה, משהו! אני רוצה להשתנות, להשתחרר מכל הכבלים ובמקום שיקרה משהו טוב זה גורם לי לחוש הרסנות. תוקפנות. למה?

מההרגשות הנוראיות שחויתי בטיפול. אודי אנסו עלי פרקטיקה שלא עשתה לי טוב. כל הזמן נזכרת בחוויות של איך התנשאו וכפו עלי תסכולים. אודי אני רוצה שהיא תשלם ותענש על הכפייה. אתם אנסים של תסכולים אודי. אתם אנסים של תסכולים. מעולם לא היה לי סיכוי לגרום לה לבוא לקראתי. זאת פרקטיקה ידועה מראש. היא למדה לתסכל וידעה שהיא תתסכל עוד לפני שעשיתי צעד לתוך הקליניקה שלה. למה אודי? למה? למה לשבת מול אנשים עם כמיהות בנפש ולנפץ? עכשיו אני לא מאמינה שאף אדם בעולם הזה ירצה להיות איתי. בייחוד שכל הנפש שלי ככה כועסת וממורמרת מחוויות עבר. אני לא מסוגלת להאמין באפשרות של אהבה ואם הפסיכולוגית הוכיחה לי משהו זה את זה. אני לא מאמינה שאף אדם בעולם הזה יאהב אותי מספיק כדי לא לוותר עלי. אני מנסה לא לוותר עליי. אמרו לי שזה תלוי בי. שהכל עניין של אהבה עצמית. אני מנסה. זה לא פשוט עם כל הפלאשבקים האלה של נטישה ואכזבות בנפש. מייאש. ואני בת 33. זה נראה לך מאוחר מדי לפרוח או שהכל עדיין פתוח? למלא אנשים בגילי כבר יש הרבה יותר ניסיון חיים וזוגיות וילדים... אני לא רוצה לוותר :/ אתה מאמין באהבה אודי? חושב שיש גם אהבה אמיתית בין אנשים או שזה רק עניין שאדם צריך לאהוב את עצמו ולא להיות תלוי באהבה מן החוץ שתמיד מאכזבת בעצם כי אף אחד לא נותן את זה.. אנשים תמיד מאכזבים בסוף. ואצל פסיכולוגים- עשו מזה מקצוע! מה עם הלב לכל הרוחות? איך מרגיעים אותו שאפשר לשים את הראש לבטוח ולסמוך בלי חשש שישמטו אותך וינטשו אותך דווקא ברגע שתעיז 'להאמין'. זה מה שהיא עשתה אודי :/ והיא נזפה בי שהתערערתי ומחיתי במקום להבין ולהתייחס באופן אנושי למה שהרגשתי ולהכיל את זה. וגם הייתה מאוד מתנשאת אטומה גאוותנית צבועה ומעצבנת. רק כי היה לה מזל התפתחותי יותר טוב משלי בחיים ותפקוד ברמה גבוהה ממני. חוצפנית. בא לי להכאיב לה אודי. בא לי להכאיב לפסיכולוגית שעשתה ממני מפלצת. אף פעם לא ידעתי איזה מפלצת אני לפני הטיפול הזה.

זו בחירה שלך מקום שלא טוב בורחים ממנו כאשר ראיתי מטפלת שעושה לי לא טוב, אמרתי באי באי ולא להתראות כאשר מטפלת ניסת לשכנע אותי להשאר יותר זמן, לא הסכמתי כאשר רצתה להיכנס לנושאים שלא התאים לי אמרתי לה אנחנו אחראיים על החיים שלנו חוק זכויות החולה מקנה לחולה הרבה זכויות קל וחומר בטיפול עם כל הכבוד כל אחד אחראי על מעשיו לא להשליך על השני את כל הפאשלות יש לכל אחד יכולת לקום וללכת הוא לא נמצא שם בכוח

אני פשוט כועסת עליה מאד. שהיא לא מצליחה להבין אותי . להבין את מה שאני מנסה "לספר" לה. למה היא שואלת שאלות כאלה. פשוט שתחבק אותי. אני רוצה ממנה חיבוק.

יותר גרוע ,לא נתנו את מה שאני צריכה. אבל מה זה עוזר אם גם היא לא נותנת לי וגם היא לא מבינה? אתה מבין?

שונאת מחטים פוחדת שמכאיבים לי

שלום לך דר אחותי התאומה (30) שאני והיא מאוד קרובות לאחרונה מסוקרנת יותר מידי לגבי סמים. היא תמיד הייתה סקרנית בנושא עוד מגיל מאוד צעיר היא הייתה קוראת ומתעניינת בסיפורים של נרקומנים (קראה ספרים בנושא וכו'). לאחרונה היא מדברת על זה יותר מידי, והיא כאילו ממש חווה את הכאב של הנרקומנים. נגיד לפני שבוע ראינו סדרת ביוגרפיה אודות אדם מפורסם כלשהו שמת מסמים, והיא ממש נכנסה לזה ושבוע חפרה לי מה עבר עליו, איזה מסכן הוא היה, שהוא היה גמור וכאלה. היא לא נוגעת בסמים, היא מעשנת סיגריות, מידי פעם מעשנת שגאס (יודעת בוודאות שהיא לא מתה על זה) ולעיתים רחוקות שותה אלכוהול. האם עלי לדאוג לגבי הדיבורים שלה? או שהיא פשוט סתם מתעניינת בנושא? כל הזמן היא מספרת סיפורים של נרקומנים, רואה תמונות שלהם באינטרנט וכאלה וזה קצת מדאיג אותי. האם יש מקום לדאגה?

אני רוצה שהיא תחשוב עלי. שהיא תדאג לי. שהיא תפנה, אלי שהיא תתייחס אלי. ולא כי היא המטפלת אלא שבאמת יהיה אכפת לה. אני רוצה למחוק את הכרותנו על בסיס טיפולי ולקיים מערכת אחרת. נראה לך שהיא תסכים? ברור לי מה התשובה. אבל אני עומלת לשנות אותה. אני אצליח. אני מקווה ואם היא לא תסכים אמחק הכול.

כדי להקל על עצמי ..אבל אפילו זה ניהיה לי מסובך מידי.. מתי יהיה קצת יותר קל? מתי הדברים יתחילו קצת להסתדר? תודה שאתה כאן ומוכן לשמוע... לילה טוב

אם אתה אל יכול להעלות את מה שכתבית תיתן לי יד? תגיד לי משהו?

בורחים? עוזבים? לא יודעת מה עושים......שאלת על עזיבות לא יודעת מה קורה לי...... לא כזה תלוי בי..וגם לא יודעת אם כלכך משנה לה לא ראיתי שהתאמצה הפעם...ובטח מעולם לא תיצור קשר איתי היא תחכה שאשבר בלעדיה :( ........אוף

היי מיכל יקרה, עצובה הבדידות שלך... גם נורא קשה להבין מה קורה ומה מפעיל כשגם למציאות הפנימית וגם לחיצונית יש חלק בהתנהגות. את מעלה כל כך הרבה שאלות שמטרידות אותך, ונראה לי שמי שאולי תדע לעזור לך לענות עליהן (גם ברמה הקונקרטית וגם הפנימית) היא המטפלת. אולי תוכלי ללכת רק לעוד פגישה לא סדירה אחת, כדי שתדברו ותסדרו? אולי ככה זה לא יהיה לעזוב, אלא בחירה בפיתרון אחד מבין אלו (הלא אידאלים) שהמציאות מאפשרת? את בליבה והיא בליבך, זה לא נמחק כל כך מהר. נעמה.

לא יציב בכלל הקשר...ולא בטוחה שאני בליבה בכלל...כי אם הייתי בליבה היא הייתה מנסה משהו.....אומרת משהו.....אבל מטפלים מעולם לא ירימו אלייך טלפון אלא אם כן אתה גוסס או יש סכנה שתעשה משהו לעצמך כי הם רוצים לשמור על עצמם אחרת יאשימו אותם שהטיפול לא הצליח לא? ....נמאס לי!! מתחילה כבר לחשוב כמו מימה :( אני חושבת שהיא בטוחה ששוב אחזור והפעם לא בטוח :( ובכלל לא בא לי לדבר איתה יותר לעולם.

לקבוע כל פעם כשמתאפשרת פגישה או לעזוב??????חלקיות זה קשה.....אני אמרתי לה שעוזבת ועזבתי אבל קשה.....אי אפשר לממן פעם בשבוע אפילו שכבר מזמן אני משלמת מחיר ממש נמוך לעומת כלם בפרטי....ואין פתרון יצירתי :( אז נשארתי בלעדיה וגם במצב שאני זקוקה לה. מה עושים?

אני לא רוצה. זה לא נעים לי.

זה לא רק היא שם... והיא בעצמה אמרה. היא אמרה שכשראתה חשבה עליי ודווקא לטובה שיש ספה. אני לא רוצה וכן רוצה...

אודי, אני מדברת, מביעה, מוציאה.... אחרי שנתיים וחצי של טיפול מתחילה להוציא... וכן, הטיפול עדיין בסימן שאלה גדול, אבל אנחנו בבירור נכון, אפילו שקצת כואב... אנחנו מתקדמים... אתה שומע אודי? בנות, אני מתקדמת.. אתן שומעות?... רחל.

זה בטח לא היה קל

היי רחל, ממש מרגש! נעמה.

היי אודי עם חפירה של עצמי בתוך תוכי, אני חושבת שהגעתי למקור, ואפילו למה שמזין את המקור. אני חושבת שאני מלאה בחמלה ובנתינה אין קץ אבל חסר לי להרגיש את האהבה. אני נותנת כי אני מרחמת, כי יש לי חוש אחריות מפותח, כי אין לי ברייקסים בלתת אבל אני לא עושה זאת מתוך אהבה, וגם לכל אלו שאני מרעיפה עליהם בלי סוף זה לא בא ממקום של אהבה. כן, אני יודעת את המקור לעניין זה. שורשיו בהיותי עוד ילדה קטנה, שנאלצתי לא רק להיפרד ממישהו שהיה מאד אהוב עלי, אלא שהוא הפך לפרסונה הון גרטה, ואסור היה להזכיר את שמו, חרם להגיד מילה טובה עליו. והייתי חייבת לנתק את עצמי רגשית מאותו אדם שהיה לו מעורבות מאד גדולה בחיי המשפחה שלנו, ואלי היה טוב במיוחד. בגלל מלחמת עולם שפרצה הורי דרשו שבביתנו שם אותו אדם לעולם לא יוזכר, ואם כן רק עם יריקה (פארפרזה), זה שבר אותי נוראיות, הייתי בוכה על זה בלילות, בכוח התנתקתי, ואני חושבת שעם ההתנתקות הזו התנתק לי משהו בתוכי. חזרתי לאהוב בכל כוחי כאשר הייתי אמא, כל מעיינות האהבה פרצו חוצה, אבל בנים, כמו בנים, יכולים להאכיל חרא, להיות מאד קשורים, אבל לבעוט, וזה היה לי קשה, ואני חושבת שהכל הציף אותי שוב. ואני חושבת שלכן היום נסתם לי המקור של אהבה, ואני על מוד של נתינה, כי זה מה שאני וזה בדי אן איי שלי, אבל כמו שאמרתי זה לא עטוף עם אהבה, ואולי לכן אני כל כך רגישה שאין איזון. יכול להיות שהכל מתערבל אצלי ביחד. יש לך רעיונות אודי, איך אני יכולה להתחבר יותר למקור של אהבה? איך אני יכולה יותר להכניס אותה לחיים שלי? אהבה זה געגוע, אני יכולה לנסוע לחו"ל ולא להתגעגע לאף אחד, כל עוד שאני יודעת שהכל בסדר עם כולם, אין לי בעיה עם זה! אני חושבת שזה סימפטום. אם יש לך רעיונות לבעיה אשמח לשמוע

אתה לא חושב שנתינה מקרבת את הלבבות? אני רוצה לאהוב כמו שפעם, עם כל הלב

בו זמנית מפורקת לחתיכות וגם שלמה. דואליות גל - חלקיק. ומה קורה לי כשאני לא מסתכלת עליי? אולי לעולם לא אדע.. קיימת ולא קיימת בו זמנית אני החתול בקופסה, גם חי וגם מת כל עוד היא סגורה. לפתוח? לפתוח = הוכחה, הכרעה... וכשמסתכלים עליי, ונדמה שרואים שלם, ולך תסביר, שלא, שכן, שגם וגם, אף אחד לא מבין את תורת הקוונטים לא מצליח להוכיח, או להפריך, (גם לא החתול שבקופסה). וכותבת כדי להיות אשליה של גל, או דווקא כדי לדייק את כל החלקיקים. או לחשוב שאולי מישהו יוכל לתפוס את שניהם בו זמנית. (אין הכותב אחראי על תוכנם הפיזיקלי של הדברים שלקוח ברובו משיטוט קליל בויקיפדיה. ואין הכותב אחראי על מצב הצבירה של דבריו , או של עצמו, ובכלל - אין הכותב אחראי). ~ . לילה טוב . ~

:)

מחר אצא מכאן איך יוצאאים ממקום כזה בחזרה אל העולם שבחוץ בתחושה שעל מצחי אות קין איך חוזרים הביתה לילדים מבלי שהמפגש איתם יפרק אותי או שהאטימות שלי תכה בי איך חוזרים למקום שקוראים לו בית איך מתמודדים עם העובדה שהצילו אותי וכלל לא רציתי להנצל איך חוזרים לחיים שלאחר המוות. אודי תספר לי איך?

כאשר תגיעי הביתה זה יראה יותר טבעי ממה שאת חושבת

אודי .. אתה יודע? מרגיש לי נעים בלב.. הלב מלוטף.. געגועים רכים כאלו.. כמו צבעי פסטל עדינים שנמשכים במכחול עדין עדין... מרגיש לי שזה בסוף ייצא.. מרגיש כך.. האצבעות יחזרו לפסל.. ואולי יחזיקו גם מכחולים שימשכו וימלאו את הבד בצהוב,אדום,בורדו,סגול,שחור,חום עמוק,תכול,ירוק.. ימלאו הבד ויפצחו בריקוד סוחף .. ינועו מצד לצד במושכם עימם את הלבן,הקרם, הכתום, והטורקיז .. אודי, מרגיש לי נעים בלב.. אמא צביה נמצאת שם, מחייכת ,ועינייה , זוג פנסים מאירים.. שולחים הלומת אור על הבד, על הצבעים.. יש בי אהבה ,והיא תנצח.. שלך-במבי.

עניתי לך שם . לא משאירה ליד המקרה עמוס וכואב מידי . אז סליחה אם ראית לפני .ותודה

ולא הייתי כשהיית ולא היית כשאני.

ואז הוא אמר:תרדי לי אני:אני לא זונה הוא:הלך ועל הדרך גנב לי תאייפון 5

ישר למשטרה

אוף.....למה זה קורה לך?? תנסי לברוח מכאלה בבקשה בבקשה.....איתך.

שולחת לך חיבוק. הילה, איך את מרגישה עכשיו?

ולפעמים אפילו לטובה! היא התקשרה להגיד לי שהיא עוברת מקום ושהיא נאלצת להחליף את אחד הימים שלה... ואני כבר תיאמתי מול העבודה החדשה וחששתי שלא יסתדר וגם לא היה לי נעים (אבל לא אוותר כך סתם על טיפול כמובן). וזה הסתדר. ועכשיו יצא שניפגש בהפרש מסודר (שני וחמישי, ולא שני ורביעי..) וזה טוב. זה גם קרוב יותר לשבת... ואולי כשאצטרך אותה לפני שבת, ארגיש כך פחות לבד. אני אשאל אותה מחר אם היא תביא לי את השמיכה והכרית מכאן או שיהיו אחרות.. וגם שתספר לי איך נראה שם. אהבתי את המקום שעכשיו אנחנו בו. אולי יותר נכון לומר שהתרגלתי. וקצת מפחיד לי העבודה החדשה... ומחר- מתחילה רשמית את ההתנדבות. נראה איך יהיה. זה לא תחום שיצא לי להיות בו אבל זה תחום שאני חושבת עליו..לכן מנסה בעדינות להתקרב ולראות אם מתאים. ושיהיה שבוע טוב!

הרבה בהצלחה.. גם במעבר, גם בעבודה, גם בהתנדבות.... הצלחה גדולה וטובה... רחל.

אכן קשה לזכור ברגעים קשים, אך אשתדל.

יופי שהכל מסתדר, כמו בפאזל

שלום אודי האם לאחר סיום טיפול אפשר לקבוע פגישה פעם בשנה נניח,לפני חג או ביום הולדת, על מנת לעדכן במה שקורה בחיים ולהסתכל על מה שקרה בטיפול בפרספקטיבה של זמן, או שלדעתך זו בריחה מהתמודדות עם הפרידה, ולא רצוי? מרגישה שגם אני וגם המטפל היינו שמחים לעשות זאת,אבל הוא כמובן לא יציע. מה דעתך? הכוונה לפגישה במסגרת המקובלת-בקליניקה ובתשלום תודה, תמר

היי, אשמח אם תמליץ/ו לי על פסיכולוגית שעובדת בהסדר עם קופת חולים כללית באיזור תל אביב. יש רשימה ארוכה וקשה לבחור.

האם זה יותר מידי לצפות מהמטפלת להבנה? תשומת לב? אכפתיות ? ואם זה לא קורה? ??

כותבת אותי אבל לא יכולה לקרא אומרת אותי אבל לא יכולה לשמוע מעמידה אותי ונופלת מסבירה אותי אבל כל כך לא מובנת

איך אני מסבירה את זה שכשהוא ניסה להתקרב אני הדפתי ושאני ניסיתי אחכ הוא הדף. אין לי הסבר חד משמעי. אני יודעת שאני הדפתי כי אני מפחדת להקשר ואז להפגע וישחזרו לי כאבי דחייה שוב. זה פחד משתק. הוא לא נראה לי טיפוס רציני לקשר מחייב גם ככה. צעיר ממני בכמה שנים. ההשערה שלי היא שהוא דחה והדף אותי אולי בגלל שהדפתי קודם והוא נפגע ו'התנקם' או אולי בגלל שלא הסכמתי להסכים עם ההשקפות שלו לאיך נכון להתנהל וזה לא התאים לו הוא איבד עניין בדיבור איתי.. אלה ההסברים שלי. אגב הוא אמר לי פעם שהוא מרגיש שיש בינינו אמון והוא תופס ממני אדם אמין. זה דבר יפה להגיד :/ מה דעתך? לי נראה שהוא לא התעניין בי ברצינות. בסוף אולי סתם נהיה מיודדים ברמה מתונה. לא יותר מזה. לא מערכת יחסים של ממש. אני לא מסוגלת :/

היי, קשה לי בטיפול. קשה לי להגיע לבד לטיפול , כי אז המטפלת היא דמות מפחידה ומרתיעה וחודרנית. שפולשת לגבולותיי עם השאלות האישיות שלה, והרצון שלה לדעת ולדעת ולדעת עליי. קשה לי להגיע יחד עם בן הזוג לטיפול, כי אז שניהם חביבים ונחמדים והאווירה חיובית ודביקה ומלבבת . וזה לא מתאים ומכעים אותי. יש בי זעם על הטיפול הזה, יש בי זעם על שניהם!!! ותסכול, וכעס, ותחושת חוסר אונים עצומה, אבל בעיקר ...פחד.. פחד לספר, פחד להגיד, פחד לשתף, פחד להתקרב , ופחד לפגוע ולהיפגע ואחרי כל הפחד, יש לי תקווה: שהטיפול יצליח, שהקשיים יתגמדו ושתהיה הצלחה! אז אני לא רוצה "להסתתר" יותר. בלי העמדות פנים, בלי עצמי מזויף, בלי מחשבה שהחיים הם שחור-לבן, הכל-או כלום. טוב מוחלט או רע מוחלט. ושהכול צריך להיות מושלם. אז זהו, שלא. וזה טוב גם ככה: שאני משנה את דעתי תדיר ומצליחה להתבלבל מהטיפול הזה , שבן הזוג לא תמיד מצליח להבין אותי ולתמוך, ושהמטפלת לא תמיד מכילה ואמפתית. וכולנו (כמעט) בסדר איזה מזל... סה"כ בני אדם..

אני לא החלפתי כינוי בגלל המטפלת (אם לזה אתה רומז). אולי בגלל הטיפול. למרות שהתלבטתי עוד שהייתי בכינוי הישן, אני לא מתכוונת לספר לה שאני כותבת כאן. בטח לא עכשיו , שהיא יודעת ומכירה כמעט הכול עליי. את הנושאים הכי אישיים רגישים ואינטימיים. ואפילו ראתה את הבן זוג,.(לפחות את הילדים אני מצליחה "להחביא" ממנה). אולי החלפתי כדי "לברוח" מהבן זוג, שכן ידע על הכינוי הישן. ועכשיו הוא חלק משמעותי מהטיפול. (למרות שלא נראה לי שהוא נכנס לכאן לקרוא הודעות שלי) אז מתכונת הטיפול השתנה, אבל אני מרגישה שלא השתנתי. אני עדיין עם השתיקות, עם הקשיים., אני מרגישה תקועה. וגם קצת בודדה בטיפול הזה. ואני רוצה שינוי . מיקה מרגיש לי שם מגניב , קליל וקופצני וכן, גם נשי.בדיוק כמו שהייתי צריכה להיות! אם לא היו מפריעים לי בדרך... ופרדייז זה סתם שם של מקום , שלא באמת קיים כאן...... זה עד כדי כך מפריע לך?

עלה נשר נפל הרמתי אותו שלא ירגיש לבד ואז שוב זרקתי אותו

השיר של אהוד בנאי זאת אני . הייתי שם אודי היא רוצה להיות שם על קצה התהום אני מפחדת המון רגשי אשם ביקורת עצמית ושיפוטיות כאב ואבדן של חיים שלמים

מושכת לשם .אני עוצרת אותה שנייה לפני ..לא יודעת מה יש שם שמושך אותה כל כך ..הסכנה האסור המוכר כל כך . ההרס תחושת הכאב של הגוף שמרגיע את הנפש . בשבילה שום מקום הוא לא בטוח לגמרי.גם לא הבית . .

כפי שאמרתי שכאשר כל הנהגים צופרים כנראה הבעיה בי אז הבעיה היא לא בהתנהלות שלי הבעיה היא בכוח הסבל שלי אני מגיעה לשחיקה ופשוט לא יכולה לשאת את כולם ולכן החלטתי לעשות שוב תור אצל אותה פסיכיאטרית פסיכולוגית אקח לכמה זמן כדורים אחזק את הנפש שלי את יכולת העמידות שלו ואמשיך הלאה אף אחד לא יכול לברוח מהגורל שלו ברוך השם על היכולות ברוך השם על האפשרות לתת וכאשר נשחק ואי אפשר אלך למעלה את המצברים, בין בשיחות ובין בכדורים כדי שאוכל להמשיך לצוף ולתת כי המציאות היא שאני במקום של לתת כמעט ולא לקבל, אלא לתת לא כל מציאות אפשר לשנות אני כן יכולה לשנות את היכולת סיבולת שלי ואת זה אעשה בינתיים אני במצב לא טוב רוב הזמן בוכה מרגישה שהגעתי לחוסר יכולת לעמוד בכל העול הזה, ומרגישה שאני אמוטט את כל מי שמסביבי אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט אז הנה החברה ההיא מספרת שהיא שבורה לחלוטין השניה דורשת להגיע כי 'נורא מתגעגעת' הילדים נשברו לחלוטין ממה שאמרתי, אז מה קורה? אם אני לא על המשמר ובתפקיד כל הזמן אני אגרום יותר מדי נזק אז אני חייבת להתחזק, אין ברירה, כל עוד אני בצד הזה של האדמה אני חייבת להמשיך באותה מתכונת, וזו שלחתי לה מייל שרוצה להיפגש מקווה שתתן לי פגישה בהקדם, ומכיוון שתצליח לתת לי הכוחות שאני כל כך זקוקה להם. לא, אני לא צריכה אותם לשיחות נפש לשנים, מספיק לי פעם פעמיים, ואני חושבת שאני צריכה תרופות לחיזוק כי רני מרגישה שאני מתמוטטת אז רק עדכון קצר וזהו

היי, משנה כינוי משנה מזל! אז מעתה אהיה Mika אשמח אם הכינוי הישן לא יוזכר תודה!

היי, הצטערתי לשמוע שהפסקת את הטיפול, תמיד התרשמתי שהיה ביניכן קשר חזק וחבל שנפסק בשל סיבות שכאלו. מקווה שיסתדר ותחזרי אליה במהרה..

תודה

יש במקום הזה בעיקר בשבת. הרבה מבקרים היו אבל לא לי כי כך ביקשתי. אין ריפוי בעיסוק ומרבית החוסים מתהלכים בחצר המגודרת מעשנים ומעשנים לפעמים מדברים צוחקים צועקים בוכים ממלמלים נאנחים. אני לרב שותקת. תקריאי לי גם ביקשה בחורה צעירה. מההתחלה אני שואלת לא מאיפה שאת. אני יושבת על ספסל בחוץ ומקריאה לה בערך מאמצע הספר את שתיים דובים. מדי פעם היא שואלת שאלה. עוד אישה מצטרפת ואחר כך עוד בחור ואני עיני בתוך הספר מקריאה, עונה על שאלות. שעת סיפור שבת מחלקה סגורה בית חולים לחולי נפש

לחברתי הסברתי שישנם 3 סוגי חברויות 1. כמו חומר מילוי למוצרי חשמל, אין להם ערך בפני עצמם, אבל צריכים אותם לשמור על המוצרים, כך חברות ישנם שהם רק כדי למלא זמן לצחוק, לבלות, משתמשים בהם כאשר צריכים אותם ללא התחייבות 2. כמו מכולת, חשבונאות פנקסנות מדוקדקת 3. חבורת בלב ונפש, נותנים ונותנים בלי חשבון, אבל מסתמכים על החברות ואחד הדברים שהיא אמרה לי, שהיא בכלל לא ראתה שהיתה לנו חברות של חומר מילוי, לא היה כלום, פשוט התרחקתי! היינו, אם הייתי ממשיכה לצחוק איתה ולהתבדר זה היה בסדר? אז מה היא חושבת שמחברות כסו היא יכולה הייתה לסחוט עזרה של יום יום כמה פעמים? הרי מה היא רוצה בי, את חוש ההומרו? את הבילויים? הרי לא זה מה שחסר לה. הגעתי למסקנה שאין לה מספיק שכל להבין אפילו ממה כל כך נפגעתי! ואולי זה העניין!!! היא חזרה ואמרה שלא מספיק אמרה לי כמה שעשיתי בשבילה וכמה שהיא מעריכה את זהו, וכו' וכו', ולא הבינה שזה רק מעצבן ומרגיז, מה, אני מחכה לתודה? זה מה שחסר לי? חסרה לי הידיעה שיש לי חברה טובה שאני יכולה לסמוך עליה, זה מה שחסר לי, ולא הכרת הטוב, ותודה!

מה היה משפט המפתח של החברה שלי? נכון... בקשת עזרה אבל בכלל לא שדרת שאת במצוקה! הבנתם אני צריכה להיות במצוקה שיעזרו לי כל השבת הייתי במצב רוח רע נורא, לשתי ארוחות לא הצטרפתי לשולחן, אחר כך ניהלתי שיחה עם הבן שלי, ומה הוא אומר, נכון את מבקשת עזרה, אבל אף אחד לא מרגיש שאת ממש במצוקה, מבינים שאת רוצה שיעזרו לך, אבל יודעים שלא נורא אם לא יעשו את זה! יש מבין! אני צריכה להיות במצוקה צריכה להיות גוססת כדי שיבינו שאז צריכים לעזור לי. וגם הבן וגם החברה הדגישו עד כמה רואים בי חזקה, שתמיד נותנת ואפשר להישען, אז קשה לעשות סוויטש שאני צריכה עזרה ויודעיםש אני אסתדר לכן לא כל כך מתייחסים נהדר נתחיל לעשות פוזות... גועל נפש! ממשפחה, מחברות קרובות, צריכה לקבל עזרה רק כאשר אני במצוקה? לא מגיע לי עזרה כאשר אני מבקשת גם אם זו לא ממש מצוקה אך עזרה שנדרשת? אשתדל לעשות לי בראש כיוון נסיעה מחדש גם עם אלו שקרובים, גם אם אלו שאני מרגישה נורא קרובה, כשאני אעזור ואעשה, לא יהיה זה מתוך רק של קירבה, אל נתינה לשם נתינה, חסד, כמו חסד של אמת, ואז לא תהיה ציפיה ולא תהיה אכזבה. ללמד את עצמי, שאין מה לצפות מאף אחד חוץ מהאלוקים וממני, לא צפות אז לא להתאכזב כן להמשיך לתת, אבל מתוך נתינה לאדם שצריך את העזרה, ולא מתוך נתינה לידיד, ואז לא תהיינה לי שום ציפיות לא כל כך פשוט לארגן ככה את הברגים, אבל אני חושבת שזו הדרך היחידה

אתה ידיד שלי אתה עובר דרך המאפיה אני מבקשת ממך שתקנה לי עוגה האם אני במצוקה? האם לכן לא תקנה? כמובן שלא זו הדוגמא של החיים, אבל כדי להמחיש את העניין מדוע בקשת טובה צריכה להיות פונקציה של מצוקה ולא של צורך יש לי צורך מסוים אתה יכול לעשות אותו אולי טירחה קטנה בשבילך אבל אין לי רשות לצפות שתעשה זאת אם אני חברים קרובים? האם רק במצוקה צריכים לעזור ואם אני לא במצוקה ממש אז שאני אחנק עם הרצונות והצרכים שלי. מפריע לי שצריכים להיות במצוקה כדי לקבל עזרה של הזולת. יפה יעצבנו אותי מספיק עד שאהיה במצוקה ואז יופי הייד יוכלו לעזור לי יעיפו אותי לתוך בור ואז נפלא יוציאו אותי משם לא רוצה לביות בבור לא רוצה מצוקה וכן רוצה לדעת שחברים ומשפחה הם שם כדי לתת יד בצרכים שלי גם כשאין אני במצוקה is it too much to ask

שלום דר בונשטיין, הנני בת 26 , כל החיים סבלתי מפחד נוראי מבעית מעכבישים איך שאני מכנה אותם מפלצות אני לא יכולה אפילו לתאר מה אני מרגישה כשאני רואה אותם ואני מצליחה לאתר אותם לצערי הרבה בתוך הבית או בכל מקום אחר גם אם בקושי יש אור חבר שלי גר בקרקע אנחנו לא גרים ביחד ויצא לי כבר כמה פעמים לראות אצלו בבית וגם בכניסה והייתי נכנסת להיסטריה מטורפת אני גם לא מוכנה לעבור לגור איתו כי אני נורא מפחד מהם אני לא יודעת איך כל זה התחיל ולמה יש לי את הפוביה הזאת ואיך לטפל בה? תודה , iren

היי, תודה על האינפורמציה אתה יכול להעריך למה דווקא יש לי פחד מהיצורים האלה ??

זה ממש מרגיע. אני תמיד פותחת את ההודעה וכאילו מפחדת שיהיה בה משהו אחר.

הכל נראה כמו סרט תמונות מצטרפות זו לזו ואין רצף עלילה שטוחה אין דמות ראשי הרבה דמויות שנאבקות זו בזו בורחות מסתתרות מילים בלי קול או משמעות מילים ריקות מתוכן איפה אני ומה אני עושה במקום הזה איפה החיים שעברו לצידי הילדים שילדתי התינוקות שלי לאן אני הולכת היכן אני נמצאת לאן כולם הולכים ולמה כל הכאב הזה והרוע והאכזריות. אודי אתה יכול לצייר לי תמונה של מקום אמיתי בצבעים רכים וקווים עדינים אתה יכול לתאר לי מקום בטוח

שמים בשעות בין ערביים תכולים סגלגלים ורדרדים כתמתמים

לה שנפרדת לבנתיים....חבל אבל היא כתבה שאדע שאני תמיד בליבה..... :(

אודי, איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותי ומעוניינים בקרבתי אבל אני מרגישה כל כך לבד? למה אף אחד לא מצליח באמת "לגעת"?? איך הם לא קולטים כמה אני מזויפת? מה הם בדיוק אוהבים??? אתה יודע אודי... לא אכפת לי כבר.... הכל סתם כזה... אני מתה מבפנים... אודי, אתה באמת מאמין שטיפול יכול לעזור לי? קשר טיפולי יכול " להחיות" אותי? אני מרגישה מתה. הכל קפוא אצלי. אודי? נטע.