פורום פסיכולוגיה קלינית

בבקשה, תגיד לי משהו... שיעזור..

בחוץ דברים מסתדרים אבל בפנים יש דכדוך משהו עכור בקושי דיברתי היום בפגישה שלנו הוא אמר שיש בפנים את ההורה המוטרף וההורה השפוי ועכשיו המוטרף התגבר ויש ייאוש גדול ומחשבות לא טובות וכאב להיכנס לחדר וכאב לצאת מהחדר וכאב על זה שאני שמנה ולא מצליחה לרדת ובסוף אמרתי לו שאני אהיה האישה השמנה בעולם ואכנס לספר השיאים של גניס הוא אמר שהוא לא מצטרף לירידה העצמית|||::::

רציתי להרוס לה את המקום החדש שלה.. אמרתי לה שאני רוצה לשבור לה את השעון והמראה וזה רק בגלל שהם חפצים קטנים, כי רהיטים זה באמת קצת מוגזם, אחרת הייתי רוצה הכל. היא אמרה שהיא יודעת שלא אעשה זאת.. אמרתי לה שהיא לא יודעת ושאלתי אותה מה יקרה.. אמרה שאם אשבור את השעון היא תיקח מטאטא ותאסוף (:

חושבת שהבנתי אך לא בטוחה...

איך אפשר לחיות עם עצמי ככה? המחשבות משתלטות עלי. והיא חושבת שזה משעשע... היא צוחקת עלי ,היא בזה לי ומודה בכך. היא לא מפסיקה לעשות טעויות. איך יכול להיות שמטפלת יכולה להיות כזו חסרת רגישות? מתוך ידיעה שהדבר יכזיב אותי, יפגע בי, יערער. אולי היא זו ששמה את המכשולים ומנסה לעצור את ההתקדמות.?

ואמרתי לה שאני רוצה שהיא תעזור לי שם ושאלתי אם היא חושבת שיהיה בסדר. היא אמרה שהיא יודעת ומאמינה שכן ובכל זאת גם צריך להתייחס למה שקורה. אני פשוט לא מרגישה שרוצה להיות שם. הכל זר.

עוד אחת אני גם פה. /// לא רואה הודעות אחרות, בכלל-בכלל, כלום, ולא יודעת לא אכפת מי רואה אותי כי אני כמו ילדים - שמה ידיים על העיניים ולכן אני לא רואה אף אחד ואף אחד לא רואה אותי... כיף לעשות את זה כשיש מי, זה ה"אושר גדול להתחבא" אבל, אסון, /~גילת

[[לא כ"כ קוראת את כל העצים והענפים שמסתעפים, שמות, שמות, אני רק פותחת וסוגרת, אין לי מקום בי, אין לי מקום בעולם. הכינוי לא מספיק בשבילי, והוא יותר מדי בשבילי, ומה עושים במקום שהוא מעבר למילים. לפניהם. רוצה יותר מדי מקום, ובעצם מבקשת רק קצת, טיפה. מקום כלשהו, אוויר לנשימה, נוכחות, התקיימות. הייתי רוצה שתישאר היום קצת , ויכולה להציף, לעלות על גדותיי , לכתוב כמה הודעות, כדי להרגיש פיסת נוכחות, כמו קוביית שוקולד בפה, נמוסה ומתפוגגת, וכל זה בסוגריים כי זה מילים אבל בעצם זה לא מילים זה בעצם כלום, אשליה של מילים, אשליה של אני]].

שאני יהיה איתך קצת יחד זה פשוט יותר קל . לתפוס מקום

זה תמיד בסדר. גם אם אני לא מגיבה.. תודה לך.

אודי, הי, ראשית כל אני רוצה להתנצל. וגם לומר תודה גדולה על ההשקעה המתמשכת שלך כאן. כתבת לי ש"אתה לא כל כך יודע מה לעשות עם זה" , וזה גורם להרגיש את זה שבכך שאני כותבת אני מבקשת ממך משהו. אתה מחויב להגיב, כי כך זה מתנהל. אתה מגיב לכולם כל ערב ולא משאיר אף הודעה אדומה. אודי, אתה יודע, מאז שלקחת הפסקה, אני מרגישה שהדרישה אולי מוגזמת. אתה פעם השווית את הפורום לסצנה האחרונה בגנוב על הירח, סצנה נוגעת ללב, אבל לפעמים אני מרגישה קצת סצנה שונה, כאילו אולי כולם "עולים עליך" בדרישות שלהם , ויש בזה משהו מוגזם וחונק. אני מתלבטת מאד אם לשלוח את הדברים האלו. כי אני מרגישה פתאום שדברים שאני אומרת יכולים להשפיע. שיש לי תפקיד במשחק. זה אולי בשונה קצת ממה שכתבתי בהודעה הקודמת, שהרגשתי קצת כאילו אני כותבת מילים ללא מילים. אני חושבת שזה משהו שאני עכשיו קצת לומדת. עד כמה שזה בסיסי וטריוויאלי. את ההשפעה של הנוכחות שלי על אחרים. את היכולת שלי לשחק תפקיד ולהשפיע, לכאן או לשם. (כנראה בעצם המשמעות של "לחיות"). ולרצות ממך תגובה מאד מסוימת זה בעצם לא להשאיר לך מקום להיות מישהו אחר שמשפיע עליי, שאני משפיעה עליו. וזה אכן מוביל למחשבות על שלבי התפתחות בחיים. ראיתי שהיו פה התייחסויות לכך, אותי זה לא מכעיס. אבל נגע לליבי שכתבת "אפשר לכעוס עד מאה", (למרות שאני לא יודעת אם קראתי את זה בטון הנכון). זה מרגיש לי כמו כעס בלתי נגמר שבא מול הכמיהה הבלתי נגמרת. שאפשר לרצות משהו עד מאה, אבל אי אפשר לקבל, אז אפשר לכעוס עד מאה על זה. אז אולי אני קצת כועסת עד מאה, ומוסיפה לידיים על העיניים גם רגליים רוקעות , ובאמת, זה ילדותי מצידי ואין "מה לעשות" עם זה. מקווה לעבור בקרוב את שלב הרגליים הרוקעות. צריך לעבור דרכו ולא מסביבו, אני מניחה, אבל אני מתנצלת, אם הבאתי לכאן חלקים קצת פרימיטיביים מדי. אני מרגישה שאולי אני הורסת, שאני מצטרפת לאיזה כוחות שמתישים אותך, מפריעים לך להיות בשביל מי שצריך אותך, ואני לא יודעת אם אני "צריכה אותך". ואולי עצם העניין הזה הוא בירור משמעותי בשבילי,אבל יש גם את השאלה עד כמה כאן ומה הם גבולות יכולות ההכלה של המקום, וכמובן, העדיפות הגבוהה שלא 'לדלל' את הטיפול. רציתי לנסות להסביר, מקווה שהצלחתי קצת. ומה עכשיו אתה "צריך לעשות"? כלום, אודי... טוב? תודה וסליחה, גילת.

היי אביב, אני אוהבת לקרוא את התשובות שלך, הן בד"כ רגישות ומחכימות וניכר שיש לך טיפול מכיל ותומך. אבל, לא כולם מצליחים להגיע לטיפול כזה. כתבת פעם שאת 5 שנים בטיפול, אז אני שמונה חודשים. טרם השכלתי לבנות עם המטפלת מערכת יחסים מבוססת אמון . וכן, היא נחוות לי כנצלנית לעיתים וכמכאיבה והגבולות שלה הם הרבה פעמים מתפרשים לי כדחייה. אבל, אני בטיפול! אני בורחת וחוזרת ומתנצלת ופוגעת ונפגעת וכואבת וכועסת וצוחקת (בעיקר כשאני רוצה לבכות) אבל, אני בטיפול! וזה לא מובן מאליו! המטפלת שלי, ממה שהספקתי ויכולתי להכיר אותה, היא הכי שונה ממני בעולם, אני משערת שכפול ממני בגיל, אישה ליברלית, חילונית, מקועקעת. אני לא מכירה נשים כאלה בכלל. החינוך שקיבלתי, והבית שבו גדלתי, כל כך שונה ...ועוד לדבר איתה, על דברים אישים. זה מרגיש לי לא קשור לפעמים...זה מצחיק ומשעשע...ונורא כואב.. אז סליחה אם אני מייאשת אותך בשליליות שאני מביאה לפורום ובחוסר אמון שלי..ותודה שאת משתדלת.

את לא מיאשת אותי בכלל . כמוך אני בורחת וחוזרת ופוגעת ומתנצלת ..מה שניסיתי להגיד לך שלי עוזר זה שבבסיס הבריא המבין אני זוכרת שהיא שם עבורי ונשבילי והיאנעושה את זה מתוך רצון ואהבה . ומיקה אין ספק שהיא לא מושלמת וטוב שכך והיא תטעה ועוד . אבל אני זוכרת לאמלמתוח את החבל מידי כדי שלא תישבר . איתך יקרה את תצליחי בסוף לבנות איתה אמון זאת עבודה קשה בהחלט .

אולי בינך לבין המטפלת יש תהום תרבותית, ולכן יש חסר בתקשורת?

גם לי ולמטפלת יש אורח חיים שונה.. יכול להיות שלפעמים יש דברים שאני רוצה לספר לה ואני מרגישה צורך להסביר על מנת שתבין (בעיקר מבחינה דתית), אבל אני לא אמנע מלספר לה שום דבר בעקרון.. יכול גם להיות שלפעמים זה מפריע ואולי תלוי בסיבה שלשמה הגענו לטיפול.

שניכן צודקות! ואני אתקן..(אם היא תסכים לתת לי צ'אנס)

אודי שוב סוף שבוע אינ כאן לא יוצאת ואין בא הרעב מחזק אותי והשתיהק כמו קירות אבן שומרת עלי

אני רוצה למות. באמת. לא טוב לי. רע לי פה. אני לא מתאימה לחיים האלו. אני ספוגה בעצב ובפחד ובזעם. וזה כל כך כבד. לא מצליחה להחזיק ליותר מרגע אפילו את התקווה לתקווה, וגם לא רוצה לנסות יותר. אני רק רוצה למות. פשוט למות.

לבד

לפתוח עוד אחד . כתבתי על ההודעה למטה משום מה המון הודעות שלי לא עולות ואני בטוחה שהם לא צונזרו גם שכתוב שנישלחה בהצלחה . בכל מקרה רציתי לשאול אותך . האם שתי פגישות בשבוע (אחת מהן כנראה תצטרך להיות או אינטרנטית או טלפון חלק מהזמן )תצמצם את האובססיה .הטיפול הזה לוקח לי 80 אחוז מהחיים זה לא תקין . תודה על היותך עוגן בדרך .

היום אני לא יכולה לחשוב על פגישה אחת זה ממש לא מספיק לי, אבל אני חושבת שזה קצת עניין של הרגל, אבל לא רק כמובן. זה כן עוזר כי יש לי אותה יותר והיא איתי וזה מקל עליי.

הי אביב אמנם פנית לאודי אבל מהניסיון שלי אבל גם אצלי זה היה ככה במשך זמן לא מועט (למרות שלא כל כך נעים לי להודות) אני לא אוהבת לדבר על העניינים האלו אבל אולי זה פשוט עניין של זמן, אני כבר קרוב לשבע (שבע שנים OMG!!!) וזה נרגע עם הזמן.

עניתי לך בחמישי . משום מה זה לא נקלט .תודה שהגבת לי וכתבת לי מנסיונך. צודקת לא בטוחה שזה ירגיע מעדיפה לתחום את זה לתקופה ולאט לאט לחזור למצב רגיל . וכמו שאודי כותב זה לחדר .. כן הטיפול הוא דבר ארוך מאתגר וחשוב עד מאוד ..

חנה זה באמת הפחד שלי שזה יגדיל את התלות ולא יוריד .תודה לך ע התגובה

אני מבינה ואין ספק שהדרך שלי עוד ארוכה . חושבת שזה תלוי בנו כמה כוח ניתן לפגיעה הזו בחיי היום יום . אני בחצי שנה האחרונה שהתחלתי להפנים שהיא זאת אני וכל השיחזורים הם שלי שקועה בכאב כאילו בלעדיו לא יהיו לי חיים . לא רוצה לתת לפגיעה שנגמרה לפני שלושה עשורים יותר כוח .יש לי חיים גם בלי הפגיעה הזו אני לא הפגיעה . מקווה לחזור לעצמי תודה לך

אודי, למה שיהיה לה אכפת ממני? למה? יש לה מלא מטופלים...היא לא צריכה אותי בכלל.. וממה שיצא לי להתרשם, שאר המטופלים שלה הם די רגילים, לא עושים כאב ראש ודרמות כמוני. אז למה לה? אתה חושב שבשביל האתגר, היא אמרה לי פעם שאני אתגר בשבילה (היא גם אמרה שאני "מקרה קשה", את המשפט הזה אני מדחיקה) אתגר?!...זה מה שאני בשבילה..סודוקו? שיהיה לה מעניין בחיים, בשביל המאמר הבא שהיא תרשום. זה מעליב אותי! שוב עולה בי הכעס כלפייה!!! אני מסרבת לתת לראש לנצח! אכפת לה ממני וזהו. נראה לי מאתגר זה מחמאה, לא?

וגם שלא יגידו שאת קשה וגם שלא ינסו לקחת אותך כאתגר אלא מה? שיהיו בולי עץ, שיקבלו את כל החיצים שלה בלי למצמץ?

בכנות קשה לי אבל אני לא מוותרת כי זה חשוב לי לעזור לך אז אני מפעילה אקסטרה כוחות ואקסטרה יצירתיות . יקרה אני מאתגרת אני קשה ומורכבת ולא פשוטה אז מה ???? מה שכן אני מודעת לזה ויודעת שהכעסים שלי הם לא באמת עליה וזה המורכבות שלי . הידיעה על היותי לא פשוטה עושה את הפרופורציות להבין שהיא איתי גם שאני לא מרגישה . לדעת שלהפך למרות שאני לא קלה היא רוצה לעבוד איתי ולעזור לי כלומר מיקה היא לא נצלנית כי הכי קל לקחת מישהו עם חרדה קלה וזהו .. מה שאני מנסה להגיד לך זה מיקה קחי אחריות על הטיפול שלך ושמרי על המטפלת כי גם מי שלא נבהל ועומד בקשיים ואתגרים נשבר לפעמים.

והעיקר זה לקחת אחריות!!

אני יודעת שאכפת לה , אני מרגישה את זה עמוק בלב.

קראתי וכ"כ שמחתי בשבילך. וגם אם לפעמים זה מתערער את יודעת שבפנים היא שם באמת בשבילך וזה מה שחשוב.

נגיד אם אני אקשיב ללב ההרגשה היא שכל מה שאני צריכה ממנה זה שהיא תבוא ותגיד לי שהיא אוהבת אותי ומאחלת לי רק טוב ותחבק אותי. האמת שזה קרה פעם. אבל אחרי התסכול הכפוי שגרם לי לשנוא אותה ולהתמרר. עמוק בלב בסהכ רוצה אהבה אמיתית שלא תאכזב. יש דבר כזה? הכאב בלתי נסבל שמאמינים ונשענים. אי אפשר להרפות ולהשען באמת. להרפות ולסמוך באמת. אבל באמת. ולהרשות לעצמך להתעטף באמת. אי אפשר לסמוך שלא ישמטו אותך או יפגעו בך.. אז אני שומרת עליי ואף פעם לא סומכת עד הסוף כנראה. יודעת שיפגעו במוקדם או במאוחר עם הניפרדות שלהם וחוסר הזמן שלהם אליי. הכאב בלתי נסבל. אסור לסמוך. לבד זה בטוח. הלוואי ויכולתי להאמין שמישהו היה אוהב מספיק ולא ישמוט לעולם :/ אין לי אמונה כזאת. זאת אני שצריכה להיות חזקה מספיק כדי לשרוד את השמיטה.

היא רק מטפלת! רק מטפלת!! היא לא חברה, היא לא בן זוג, היא לא אחות, והיא לא אמא. היא לא באמת חלק מהחיים האמיתיים שלנו, היא רק במעבדה. יש הבדל..

היה לי קשה עם סוף ההודעה הזו. לא בטוחה למה התכוונת, נראה לי שפעם פשוט התייחסת למשהו דומה ולכן כך הבנתי היום את תגובתך (בצורה שלילית). אולי היא לא לגמרי בחיים "האמיתיים" אבל מי בכלל יודע מה הם, אולי זה דווקא מה שאצלה?

מימה האם החלפת ניק? עכשיו אני רואה שהפוסטים שלך נשמעים מוכרים!

כתבת היום על זה... ומקווה שההודעה הזו לא מחזירה אותך אחורה.

ואת המקום החדש שלה.... לא מכירה שם כלום, אפילו לא אותה ואת השמיכה שלי. מכוער שם. לא רוצה להיות שם בכלל...

שינויים זה קשה ברוב המקרים לדעתי עצם זה שאת מתייחסת כל כך למרחב הפיזי מלמד שהקליניקה שלה זה הבית הרגשי שלך, וזה לא מובן מאליו להגיע למעלה זו.

מאוד קשה לי אבל בתוכי מקווה ואולי גם יודעת שיהיה בסדר בסוף.

אודי, קראתי את שכתבת למימה ואני נוטה לא להסכים איתך. ואני מרשה לעצמי להביע את עמדתי מכיוון שאני מוצאת המון קווים משותפים ביני לבין מימה. יכולה לספר שעברתי בין כמה מטפלים וסוגי טיפול עד שמצאתי את הטיפול המתאים (מקווה שזה אכן כך...). אני רק יכולה להגיד לך מימה שיש מטפלים רכים וגמישים שמנסים לחשוב ולפעול "מחוץ לקופסה". הם ממש לא מתסכלים, בטח שלא בכוונה, תסכולים הם בלתי נמנעים מתוקף היותנו בני אדם מוגבלים. אבל יש מטפלים שלוקחים אחריות על כשלים ומנסים לתקן. הפסיכולוג שלי (המאוד לא מושלם), כן מאמין בסיפוק של צרכים. אבל אנחנו כל הזמן צריכים לעשות את ההבחנה בין צריכה לרוצה. אודי - אתה לא חושב שטיפול על פי גישת פסיכולוגית העצמי , יכול לסייע למימה? על פי מה קבעת שפסיכותרפיה אינה מתאימה למימה? זה קצת צרם לי. אודי, יש מטופלים שנוקשות בטיפול ושמירה בלתי מתפשרת על גבולות וכללים יכולה לשחזר אצלהם את הטראומה. אתה מודע לכך? צריך לנסות ולמצוא את הנוסחה המתאימה לכל מטופל - מטפל. נטע.

אודי... :((( .. אודי.. אתה יודע ? לא יודעת למה,אבל הקטע שהיית צריך אז הפסקה..לנשום אוויר..פסק זמן כזה.. זוכר ? :((( עדיין... משהו כזה מרגיש לי איתך מתנדנד.. לא כל כך בטוח.. אני עוקבת , בדריכות די גבוהה,להודעות של האנשים בפורום ו.. קצת במתח.. כאילו ,בא לי לבקש מכולם.. די, תזהרו.. שאודי לא ??? שאודי לא יצטרך שוב חופש :(((( מבין מה קורה איתי ??? כי אני לא כל כך מבינה :(((((((( גם עם אמא צביה לא פשוט כל כך :((( השבוע היא הזיזה את הימים /הפגישות :( נפגשנו בראשון ושני, ושלישי זה רגיל שאין פגישה ,אבל הפעם גם ברביעי לא נפגשנו. ובמקום רביעי, נפגש בשישי פעמיים.. הקטע הוא שבשני היה משהו שהיא אמרה לי (בשני) שהוא מאוד מאוד משמעותי, עמוק, מוזר ומעניין.. אני חוויתי בלגן, בלבול ועוד "מטעמים" שאיתם אני הוכת עד עכשיו. זו הסיבה שאפילו לא הצלחתי לכתוב, ולו מילה אחת בעץ השמח. יש לי בלגן נוראי בראש/בלב/בנשמה ב ??? ואתמול היה לי יום ???? כל דבר היה לא טוב.. התקלקל.. וכ"דובדבן" ליום הזה, אפילו קיבלתי דוח חנייה מוגדל ע"ס 500 ש"ח אודי, היום אנחנו אמורות להפגש.. מרגיש לי שכאילו "מאוחר מדי" זהו.. משהו נשבר בקשר ? באמון ? שוב, כמו איתך.. אמרתי לך כבר מס' פעמים, אין לי מושג איך זה קורה ? המון פעמים אתם כאילו אדם אחד ברגשות שאני מרגישה באותה תקופה.. גם לאמא צביה אמרתי, שהמון פעמים כשאני לא בטוב איתה ,זה מרגיש לי כך גם איתך.. לא תמיד. לפעמים דווקה כשעם אמא צביה זה לא בטוב, אתה מציל את המצב.. איתך זה בטוב.. עכשיו, שניכם ברגשות שלי כאילו אתם כבר לא קיימים, משהו נשבר באמון. :((((

אענה לך בתחילה "דרך הבטן" ואח"כ אנסה קצת יותר לחשוב.. תחושת הבטן שלי אומרת לי :"במבי, תזהרי, לאט לך פה..לא בטוח פה יותר.. היית כבר בסרט הזה לא מזמן,שבו התובענות של הבנות הולכת ומתעצמת עוד ועוד והתחושה היא של חנק.. כאילו מהדקים חבל לצוואר.. בזמנו, לפני שהודעת מהרגע להרגע שאתה זקוק לתפוס אוויר לנשימה, הרגשתי את אותה ההרגשה בפורום.. גם כאב שהולך ומתעצם וגם התובענות הולכת וחונקת עוד ועוד.. גם עכשיו אני חווה שוב את ההרגשה הזו, ולכן לא אופתע אם תודיע שוב מהרגע להרגע שאתה זקוק לאוויר לנשימה.. כשאני מנסה להתבונן "כצופה" על הקבוצה שלנו אני מזהה שינויים שהתרחשו. לאורך זמן די ממושך היו את "הבנות הקבועות" על התפקידים הקבועים והמקום שכל אחת הרגישה שיש לה.. היות והפורום שלנו הוא היציב מבין הפורומים השונים, ישנן בנות מפורום פסיכותרפיה ש"עברו" לפה. הגיעו לכאן גם הבנות מפורום נפגעות תקיפה מינית שנסגר. נוצרו תתי קבוצות של "הוותיקות" "החדשות" ומשהו התערער.. הסוגיה,השאלה של "מקום" חזר להיות אישיו מאוד רציני פה.. ייתכן אף שעוצמות הכאב והתובענות שהולכת ומתעצמת פה מקורן גם בחיפוש מקום ...? השאלה של "מי בפנים ומי בחוץ" ישנן בנות ש"מקומן" שמור להן..ישנן שחמפשות ויש את אלו שבחוץ לגמרי.. אודי, אתה בוחר להעלות את ההודעות שעומדות בכללי הפורום, ישנן הודעות שלא מועלות. את כותרתן של ההודעות שלא הועלו לפורום ניתן לראות בעמודה השמאלית בחלון בו "רצות" כותרות כל ההודעות של הפורומים השונים .. לאחרונה שוב ראיתי מס' כותרות שמופנות אליך כמו:"אודי, שוב אתה מסנן אותי" וכו'.. אני מניחה שמדובר על שמלי שאותה הוצאת לגמרי מהקבוצה.. אם אני מתבוננת על "קולות קבוצתיים" בקבוצה שלנו,אני תוהה אם שמלי לא מייצגת פה באופן קיצוני את הסוגיה של "מקום" ..? אולי "התפקיד" של שמלי בקבוצה הוא גם להראות את השבריריות שפה ??? ולכל זה תוסיף גם את החיים הנוספים שקיימים גם אצלך, אולי עומס רב שמתווסף כתוצאה מ"הלידה" הצפויה של הספר החדש שלך ? וכאן אני רוצה גם לברך אותך על הספר החדש.. על כל המורכבות וה"רומן" שפיתחתי כלפי הספר לאור חוויית הנטישה שחוויתי כשלקחת פסק זמן גם לשם סיום כתיבתו... אודי,מה אומר לך ? כתבתי לך מהן מחשבותי, ורגשותי ???? אודי, רוצה שתדע, אתה מאוד מאוד מאוד יקר לי !!!!! כן..עד כמה שזה נשמע הזוי..ממש נקשרתי אליך ... מאוד... :((( אתה ממש משמעותי עבורי... נכנסתי לאתר שלך,קראתי לא מעט מהמאמרים שפירסמת..הקשבתי להרצאות שלך.. אני חושבת שאתה אדם מאוד מאוד מיוחד... מאוד אנושי,רגיש,עמוק,יצירתי,מפתיע, אתה אדם שחושב"מחוץ לקופסה" אתה הוא זה שלפני למעלה מ 5 שנים התחלתי להיות פה בפורום , איתך, בקשר וירטואלי ודרכך ,ובגללך וגם בזכותך, (כמובן שגם בזכותה של אמא צביה!!!!!! ) אני מאמינה קצת יותר בגברים.. מאמינה שישנם גברים שלא פוגעים.. ואז "קופץ" חלק נוסף שקיים בי ולועג :" כן במבי, בדיוק על אמון את מדברת ??? נתת לעצמך להקשר ותראי שאודי יטוש כך מהרגע להרגע , בלי להניד עפעף" זהו לעכשיו :(((( שלך-במבי. :(((

למה אתה משייך את הצורך להיות מוכל, מוגן ומובן לצרכים שהם "ילדיים"? גם למבוגרים מתפקדים ובריאים בנפשם יש צרכים כאלו. מדובר בצרכים אנושיים מאוד בסיסיים. אז למה הם "ילדים"? לך אין צורך לחוש אהוב ומובן ע"י הקרובים אליך? לא ברור לי למה מדמים את הקשר הטיפולי לקשר של הורה - ילד.... חוסר הסימטריה פה צורם לי מאוד. אני חושבת שקשר כזה לא יכול לקדם אותי לקראת ריפוי. זה מחזיר אותי למקום של חוסר אונים. אני גם לא חושבת שזה נכון שהפסיכולוג הוא המבוגר האחראי שיודע, והמטופל הוא ילד קטן וזקוק. אתה באמת לא רואה איך יחסי הכוחות האלו הם כוחניים ומבזים? אודי, מה אני מפספסת פה? נטע.

תודה....

קצת בלבלת / אכזבת אתמול . מנסיון יודעת שאלו רגשות שמסווים דברים אחרים ויש משהו שצריך עבודה . זה ברור שאלו הדיסוציאציות לא הסתרתי אף פעם שאני עם DID . כתבתי לך שאני לא מצליחה לתת לה להתקרב ככה שברור לי שהיא התשובה . האמת שמנסה להבין למה כתבתי כאןבכלל. הרי ברור לי שהתשובה לבעייה זה רק אני והיא . כתבתי שאני צריכה כוחות בצדק לא התייחסת כי אם אני אקבל את הכוחות כאן אני שוב יעקוף את החדר ואני צריכה להרגיש אותה ואת ההכלה שלה כדי לעקוף אותם (אלו פצלים בדמותו) . אוף אודי הכדור רק בידיים שלי . לא יכולה לעקוף אותם הוא כל כך חי בגלל הפצלים האלה שזה משתק אותי . כנראה שאני צריכה עוד זמן להצליח לחזק את כולם שיצליחו להתנגד להם / להפסיק לשמוע ולהתייחס אלהם. אודי אני שונאת את ההורים שלי כל כך ברגעים האלה שההבנה עד כמה הם הרסו לי את החיים מכה בי . תודה שאתה מאתגר לי את התאים הבריאים כל הזמן . אולי לחזור לעשות מדיטציות יעזור אבל מי יכול עם כל הרעש הזה ..סופ"ש נעים רגוע ושלו .

צינית . התאכזבתי ואותגרתי . כן תודה על הגירוי של תאי המוח

אבל לפעמים אולי זה לא מובן (ברור שהבעיה היא אצלי!) למשל לא הבנתי מה התכוונת ב'לא מתואם', אוהבת את הקודים אם מצליחה לפצח אותם אבל אתה כבר יודע, שהנושא הטיפול הוא לא מקצועי, אז אולי יתכן שישנם קודים שלמי שבפנים הם ברורים בעלי משמעות מוגדרת, אבל לאדם הפשוט הם לא ברורים

מעכשיו אני אעדכן פה דווקא על הפעמים שאצליח להעביר את ימיי בלי האובססיביות הזאת. רק הווה. אנסה להתמקד אך ורק בהווה ועתיד. בלי לגלוש לחוויות רגשיות שהיו לי בעבר ובפרט השליליות ומזעזעות. כי מזעזועים גם צריך להתגבר ולצמוח. די. נראה לי היה לי מאוד קשה עם הזעזוע הנרקיסיסטי וההכרה ב'נכות' כי זה קרה בצורה של הובלה לא נכונה בטיפול אבל אני חושבת שמתחילה כבר לעכל את זה ופחות מזעזע אותי. אפשר להדחיק את ההגדרות המטופשות האלה ולחזור להיות אני האמיתי שלי שהרבה יותר מכל מיני הגדרות ואבחונים ושטויות. זה סתם לזכויות ... כי אני זה מה שאני מקרינה רוחנית ורגשית ואיך שמרגישים במחיצתי, ונכון גם איך שרמת התפקוד שלי שאני לא הכי נמרצת בעולם מבחינה תפקודית כמו אחרים... אבל אני לא תוויות והגדרות ובטח לא 'נכות'. אני לא. אני בן אדם מקסים ויש מספיק אנשים שאמרו לי את זה. הגיע הזמן להאבק על האופן בו אני בוחרת להגדיר את עצמי מבפנים , ולא להכנע לכל מיני טרמינולוגיות מטופשות רק כי לא מתאים לי מבחינה תעסוקתית לכלוא את עצמי בתוך מסגרות נוקשות ושוחקות. אני אנסה לבטא דברים חיוביים מעכשיו. באמת שנמאס לי לבזבז עוד זמן יקר על התעסקות בעבר. מאכזב, מכאיב, משפיל ככל שהיה. יש לי הווה ועתיד לפני. בעיקר הווה. רוצה ללמוד להנות מדברים שפעם חסמתי גישה אליהם-חוויות, אנשים, מה שאפשר. בקצב האיטי שלי. שיהיה. אולי איטי אבל העיקר שמשהו זז מדי פעם..

באמת. אני לא רוצה לכעוס יותר. אודי למה התכוונת שאם ההשערה שלך נכונה אז המטפלת לא הייתה יכולה לעשות שום דבר במילא? אני חושבת שהיא בעצמה חשבה ככה גם נראה לי. שכעסתי שהיא אמרה 'עבדתי קשה' היא טענה שלא משנה מה הייתה אומרת. באמת לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי. חשבתי בתמימותי שזה משהו יותר רך מספק ומעניק. לא 'מחנה אימונים בפרידות וחסר'. לא משנה. מה שכן נפקחו לי העיניים שם קצת יותר לראות דברים מעמדה של ניפרדות. נראה לי. אבל מה ההשערה שלך שהתכוונת אליה?

נכון שלפעמים דברים גולשים לי לקונקרטי וחווה אותם גולמית אבל יש לי גם יכולת מסוימת 'להתבונן מבחוץ'. הבעיה שכל ההתבוננות מבחוץ הזאת טכנית מלאכותית בשבילי ובכלל לא נוגעת בנשמה איפה שמכווץ הכל וכבר לא מאמין ולא מעיז להרגיש עד הסוף. ובלי נגיעה מטיבה אמיתית לא תתכן השפעה מרפאת אמיתית. נראה לי.

אז מה כן? טיפול במגע/תנועה/עיסוי? מה נחשב טיפול שהוא נוגע שמקומות שלפני המילים ומרפא אותם?

איזה כיף לכן שאתן יודעות בכזה ביטחון שהילדות שהענקתן לילדים שלכם היא טובה ובטוחה. אני לצערי חוששת שממש לא הצלחתי בזה. דפקתי להם את החיים, כמו שתהיתי פעם אם עדיף אמא במיטה או אמא במיתה.הילדים שלי רואים אותי 75% מהזמן במיטה. שאר הזמן זה לילה... אז הם לא רואים. וחוץ מזה שכל כך הרבה מילים זה מלחיץ אותי.

רוני עניתי לך קודם עם הרבה מילים . רואה שלא עלה וחחשוב לי שלא תישארי בלי תגובה בעיקר שהשקעת הרבה מילים . רוני מאמינה בך אולי אם זה חשוב לך אז קצת פחות מיטה ואם מיטה קצת יותר יחד מחבק ואוהב .

שלום רוני הלוואי שתמצאי בתוכך את הכוחות לקום מהמיטה ולהיות עם ובשביל הילדים. נראה לי שאמהות נמשכת לאורך הרבה שנים ולכן את יכולה גם לתקן.

זה ממש לא מובן מאליו...זה נשמע פשוט, אבל המון פעמים אני מרגישה אמא רעה ואשמה בדברים שקורים להם...עוד לא השתחררתי לגמרי מהאשמה שהילד שלי הבכור נולד פג עם קשיים, לדוגמא. או שהקטן שלי מתקשה כי לא ישבתי איתו מספיק...מלא דברים. אבל כן אני יכולה לומר לך שאמא זה דבר חשוב מאוד ועצם זה שאת מטפלת בעצמך סימן שאת אמא מצויינת!!! כשאנו מרגישות חשובות מספיק לטפל בעצמנו הילדים חשים זאת...ילד מבין ויודע מגיל צעיר למה אמא מסוגלת ומסתגל לכל מצב גם אם הוא לא פשוט. אין מושלם!!!! ואני מנסה לומר זאת גם לי. וואו את כותבת פתאום ומשתפת, זה נפלא! למרות הקושי. אני חושבת שעם השנים והטיפול אני מרגישה יותר שלמה ושילדיי מקבלים את הכי טוב שאני יכולה לתת במצב נתון ולא תמיד זה במאה אחוז שלי..ממש לא! ילדים ומשפחה זה דבר חשוב, שמרי על עצמך וכך תוכלי להיות גם בשבילם :) מיכל

מה שכתבת לי. אם הייתי יכולה לא להרוס לא הייתי הורסת. כן. זו כנראה הבעיה... אז מה עכשיו? ממשיכים להרוס?? ובכלל מה זה הצורך הנוראי הזה? מה הוא משרת?? אוף. כמה מילים

שונאת את יום שלישי!!

האם גברים בטיפול לא חווים את מה שאנחנו כמטופלות חוות? תלות רגרסיות שחזורים וכ'.. איך זה שכולן נשים?

היי מימה אותי זה לא מפתיע בכלל, האמת גם אני חצי כאן וחצי לא. אני אתחבר למענך לצד הגברי שלי ואנסה לענות לך:-) : כל מה שקשור לתלות פגיעות רגרסיות החצנת רגשות שלא לומר רגשנות שמאפיינת את המקום הזה לא פעם וכד' משדר חולשה, לנשים מותר לגלות חולשה הן הרי המין ה"חלש" מבחינה פיזית, זה נחשב נשי.אבל לגברים אסור, זה לא "גברי" זה עניין של חינוך וחברות. ( אפשר לומר שמה שנראה בעיניים "גבריות" חולשה נשית היא בעצם הכוח הנשי...)

עכשיו יותר טוב. המח עסוק בהווה ולא בזכרונות עבר. רוצה לנצור כל רגע שתופסת את עצמי במצב כזה עד שיהפוך למצב העיקרי שלי ואולי, הלוואי, הבלעדי גם.

תשמרי את הרגע . יודעת שככה הרבה יותר קל

אני חוזרת לאותו מקום: היא לא מבינה אותי. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה . היא לא עונה את התשובות הנכונות לשאלות שלי. והיא לא שואלת אותי את השאלות הנכונות. היא ניסתה לגרום לי להתיחס לדברים שלה אחרי שבמהלך השיחה לא הסתכלתי לעברה. ואז היא אמרה משהו שזו חוויה מהעבר שלא התיחסו אלי כמו שציפיתי רק קצת עם יותר פרטים שלי כששיתפי אוצה ברגעים טובים שלנו, ואיך שהיא אמרה את הדברים האלה הרגשתי איך מחתול פצוע ומסכן שמרחם על עצמו באותו שניה "התהפכתי" עליה כמו נמר מאיים שתרגע בטון מאיים. מאיפה לך הזכות להשתמש בזה נגדי? מודה שאפילו אני התפלאתי על התגובה של עצמי. שלא תבין לא נכון אני מאד מנומסת ושברירית אבל השניה הזו שהשתמשה במה ששיתפתי אותה נגדי גרמה לי לתגובה הקיצונית הזו. בכלל כל הפגישה הזו כאילו חרצה את יחסנו.

אני לעומת השאר פה רוצה להיות קטנה..לחזור לילדות לאהבה גם אם היא לא הייתה נכונה.למה אודי???

היי אודי, היא הציבה לי תנאי: או להעלות את תדירות הפגישות או להפסיק את הטיפול אז הפסקנו אתה רואה, אודי, אמרתי לך שהיא נצלנית היה לי יותר טוב לפני הטיפול המטופש הזה, הכאב הזה הוא בלתי נסבל עבורי.

אני מכירה את זה מקרוב.....עכשיו את כועסת עליה, אבל את נשארת לבד.. חבל.

פגישות כפולות זה כפול כסף לא? ואולי אין לך איך לשלם? המטפלת בכלל לקחה את הסוגיה הכלכלית בחשבון? זה מסוג הדברים שאני לא מבינה...

שלום רב, שמי מתן בן 25, סטודנט. מזה כשנה וחצי אני סובל מכאבים באיבר המין אשר קיימים 24/7 כל יום, כל דקה. ישנן תקופות קשות יותר ופחות אך הכאב תמיד קיים. קשה לי להגדיר את זה בתור כאב, זו פשוט הרגשה "מעיקה" של כאב עמום ולא נקודתי באיבר עצמו. בפרק הזמן של הכאבים הלכתי לעשרות אורולוגים, עשיתי המון בדיקות, לרבות CT, שבכולן לא נמצאה כל בעיה, וכן עשיתי דיקור סיני, פיזיותרפיה ועוד ועוד. באיזשהו מקום די "מיציתי" את התחום הפיזי. בתקופה בה החלו הכאבים הייתי על סף פרידה שהייתה לי קשה מאוד. לכן אני מתלבט וחושב שאולי מדובר בעניין נפשי. יצוין כי כמה אורולוגים טענו זאת בפני. ה"כאב" אמנם לא מונע ממני לעשות דברים אך הוא פוגע באיכות החיים שלי באופן דרמטי, בקשרי החברות שלי, בלימודים, וכמובן ברצון להיכנס לקשר זוגי.

יש הודעה, אתה מגיב, לפעמים לא ברורה תשובתך, הרבה פעמים אתה עונה בקודים שקטונתי מהבין, אני מבקשת הסבר ועכשיו לשאלה, האם אתה קורא את התגובות לתגובות שלך, או האם יש לפתוח פוסט חדש כדי להתייחס אליו?

אודי קורא, אבל לא תמיד יש לו מה להגיב. כך אני הבנתי ממנו.. נכון שלפעמים אפשר לפספס. ..

וצריך לפתוח הודעה חדשה אם בהודעה קודמת כלשהי נותרה סוגיה שהיית רוצה שאודי יתיחס אליה. זה מניסיוני...

נהיה גרוע מרגע לרגע.. רוצה לבכות במיטה ולא לצאת ממנה

מסכנה שלי, כמה קשה להרגיש על הקנטים. איך אומר אודי, תמצאי נקודה להאחז בה!

היי חנה, עצוב לשמוע... מקווה שמחר תקומי ליום טוב יותר. נעמה.

נמשך רק 24 שעות בלבד.. ומחר יום חדש!

אם לא תצאי איך תראי את האור? מציעה להציץ..מחר תזרח השמש בינתיים, איתך.

משתדלת

האם מראש ידוע שהתגובות וההתיחסות שלנו כלפי התנהגויות של המטפל שונות מאדם שלא חווה טראומה, נטישה ... האם אדם שאיכשהו הצליח לחוות ילדות נורמלית( יש מישהו כזה?) היה מגיב אחרת כלפי המטפל? לא מעמיד את המטפל במבחן, לא מתאכזב, לא קיצוני בתגובותיו. רוצה מאד ולא רוצה בכלל?

ניסיתי להבין השבוע איך ילדיי יכולים לא לדבר איתי כל השבוע לעשות דברים ולדעת שאני שם כל הזמן מבלי להרגיש פחד שאשתנה ..והבנתי שהם קיבלו הכלה ובטחון הם יודעים בבטחון שאני שם עבורם . הם לא פוחדים . אז כן הם ילדים שעברו ילדות נורמלית ומגיבים בצורה נורמלית . ואנחנו יקרה ...חסרים לנו למידות ותחושות שלצערי ומדברת רק על עצמי . לעולם לא יתוקנו אפשר ללמוד גבולות והתנהגויות הבור הזה הריק של הנטישה והפגיעה לא יתמלא ..אבל מאמינה שנלמד לבטוח קצת יותר .ולאהוב את עצמיינו .

איזה יופי שאת מצליחה להטמיע בילדים ביטחון , ושלך עצמך יש ביטחון באימהות שלך (ומין הסתם 2 הדברים הללו קשורים זה בזה) . זה מרגיש לי כ"כ קשה לפעמים לתפקד בתור אמא טובה... לצערי, אני לא מרגישה שאני תמיד בשבילם..

יש קשר בודאי.....אבל אביב וגם אני יכולה להצטרף לטוב שניתן לילדיי

שאני מחכה לרגע שהיא תכשל ולא באמת מגיע לטיפול כבר שנתיים?

את בוחנת אותה כדי להרגיש בטוח וכן כי את רגילה שכולם נשברים ובורחים עצוב אם עוזר ככ מבינה אותך

משהו שמעולם לא העזתי לספר...התביישתי נורא. אז היא יודעת. ואיך מרגיש? אולי פחות לבד, אבל כואב...ובסוף, פגישה שקבענו נאלצתי לבטל, העיקר קבענו פגישות ליציבות :(

מיכל, מותר להגיד שאני גאה בך? כל כך מזדהה עם הקושי לעשות את הצעד ולומר דברים שיושבים ומתבשלים וקשה להוציא. אם מחליפים את המילים ואומרים "אולי כואב, אבל פחות לבד" (כי הרי כואב היה גם קודם), אולי זה מרגיש קצת טוב יותר? הייתי רוצה להוסיף ל"פחות לבד" שלך... נעמה.

דוקא את הרבה יותר אמיצה..כותבת דברים טובים, לא נותנת לעצמך לשקוע..ואני? נשארת ילדה לעומת האחרות שרוצות לא לחזור לילדות או שיגידו להם ילדותית........אז אני רוצה לחזור להיות קטנה.....ובכלל אין לי אומץ

והפגישות- מקווה שתצליחו לשמור עליהן.

אודי, בכל פעם שאתה משווה אותנו (משתתפי הפורום, ומטופלים בכלל) לילדים או תינוקות, אני כועסת עליך. זה "מקטין" אותנו. זה מבזה. זה משפיל. זה לא מכבד, וזה יוצר עיוות: אתם (המטפלים) בשלים, בוגרים, מנוסים, יודעים, שכלתניים, בריאים.... ואנחנו, לעומת זאת, חלשים, חולים ואינפנטיליים. זה פוגעני! נטע.

אם יש התנהגות שהיא טיפוסית לילדות, האם משנה אם תתני לה את התואר ילדותי אם לאו? שהרי המהות היא הקובעת! ואולי אודי נותן את התיאור כדי לעזור להבין את השורש המהותי של הגורם להתנהגות הזו

אבל אולי בתוכי אני רוצה משו מזה בכל זאת.. פשוט כשאודי אומר את זה, זה פתאום מרגיש חודר ומפחיד מדי. ככה לפחות זה אצלי נראה לי...

היי נטע, נעים לראות אותך. את יודעת, התגובה הראשונה שלי הייתה קווץ' בבטן, כי אני יודעת למה את משייכת ישר את הילדות לחוסר אונים ולחולי. במקרה הזה פתאום נורא ברור למה זה מקטין להחזיר אותך לספירה הזו, למה זה כוחני. ומבחינתי, אני מרגישה שהקישור לילדיות הוא קישור לאנושיות גולמית שכזו, שנמצאת אצל כל אחד וגם אצל המטפלים. פשוט אצלהם היא מתבטאת ב-50 דקות בשבוע שהם גולמיים ופגיעים אצל מטפל אחר... כמו שאני ילדית איתה (טוב, מנסה ולא מצליחה) אבל במקומות אחרים לא. נעמה.

אני רוצה להשאר ילדה קטנה לנצח....שם היה אחרת......כשגדלתי הבנתי :( ולכן שונאת להתבגר......יש עוד סיבות

היי נטע, מתחברת למילים של נעמה. גם אני אצל המטפל ילדה וזה כואב.....אבל גם מרפא. וכשאני מטפלת באחרים אני נתפסת כחזקה יותר. הכוחות הבוגרים יוצאים אצלי מול ילדיי והמטופלים שלי. וזה בן אדם נטע.זה. עם כוחות וחולשות. מבינה את במקום הפגיע והחשוף.כל כך מבינה. נטע יקירה,רוצה לעטוף אותך במים שתרגישי צפה וקלה והמים יבלמו את הזעזועים. ואת שוחה בפנים המים החמימים וטוב לך ורגוע. הנה את נושמת לאט לאט..... מכניסה ומוציאה אוויר. תרפי יקירה.... שלך הילה

מטופלים הם לא ילדים! הם אנשים בוגרים אבל עם חסכים רגשיים מסוימים. זה באמת מקטין לדבר עליהם ואליהם כאילו היו ילדים ולגיטימי רק אם וכאשר המטופל מוכן ומעוניין בכך לא באופן אוטומטי וגורף כי חוץ מהחלקים הילדיים שיש בכולנו יש גם את החלק הבוגר שחשוב תמיד לכבד אותו בהתאם ולהכיר בו

אודי, אני כועסת עליו מאוד (על הפסיכולוג)!!! לא העמדתי אותו במבחן, הוא באמת פישל. עשה טעות רצינית ופגע בי מאוד. דווקא בי... שהנפש שלי כל כך פצועה ומחוררת. הוא התנצל אבל אני לא מצליחה להמשיך הלאה, וכבר עבר המון זמן. אני משתדלת מאוד, ואנחנו מדברים על זה אבל אני לא מצליחה להתגבר. כבר לא בטוחה שזה בר תיקון. אודי, איך ממשיכים? יש לי המון מוטיבציה אבל לא מצליחה. כועסת ומאוכזבת ממנו. שונאת אותו. מאחלת לו רע. כל כך הרבה תוקפנות שלא מתאימה לי. נטע.

אודי היד ששלחת..... זה כל כך הגיע ונגע. אודי, שמת לב שאולי בפעם הראשונה מאז שאני הילה כאן הבאתי את החלקים הקשים המפורקים? וקיבלתי ממך ומאביב ונעמה ובמבי ובתשבע מילים נוגעות ומחזיקות. מילים לילדה שבפנים. אודי,מכיר כשילד לומד ללכת ואבא ואמא נותנים יד בכל צד,מכיר? שלך, הילה

שמחה שאת מרגישה

ולצערי זה נשמע לי לוקסוס. אבל משהו בפנים בוכה על אובדן. אובדן קשה. מלבד האבא אמא של שנות הילדות אני חווה כרגע נטישה מדמות אבהית. בוכה.

זה כאב שלא במהרה חולף, ולתמיד ישאיר עכבות. אפשר לקחת כביש עוקף, והחבלה נמצאת

ואת מבטאת את הצורך שלך כל כך נפלא, שבודאי זה ינקז את 'המוגלה' מבפנים

הילה, זוכרת שפעם, אני לא זוכרת בדיוק באיזה הקשר ואם במילים האלה, דיברנו על שורה או מעגל של החזקת ידיים, כזה שבו ההחזקה גם מחזיקה אותך? כזה שלפעמים מרפים בו ולפעמים איתנים ומחזיקים את מי שליד? נזכרתי בזה. נעים לי להיות איתך במעגל. נעמה.

אם אפשר מנסה בזהירות לתת יד במעגל...מזמן לא כתבתי לך, מצטערת. אבל קוראת...

חושבת עלייך... מקווה שאת מרגישה יותר טוב.

כל פעם שקצת מתקרבת מעמידה למבבחנים שיכשילו. והוא נכשל ואני כועסת ונעלבת ונפגעת-ממה שאני עשיתי בעצם.

מבחן זה קשה, ולא תמיד מובן אולי תכתבי את ההרגשות שלך, את הציפיות, ואפילו את האכזבות, כדי שיבין, לא להאשים רק להסביר איך את חשה

אני בשרותים בוכה ואני בעבודה החדשה.. מרגישה שפשוט דפקו אותי בלוז החדש. ניסיתי להגיד משו לאחראית והיא אמרה לי לשאול את הבנות האחרות, אבל אין סיבה שהן יסכימו... זה ממש לא הוגן. ואיך אצא מכאן שכולן יראו שבכיתי?!

אודי במהלך טיפול קרה לך שמטופל בעקבות תסכול לא נסבל נכנס למצב שאיבד יכולת להגיע לפגישות כי חש מושפל מזה ונכנס למן סחרור שהוא זועק לעזרה? זועק לך לעזרה, בטלפון או סמס. והוא פשוט נכנס למן מצב כזה שקורא לך 'הצילו' שתעזור לו? וזה משתלט לו על הכרה, הוא נחטף להוויה הזאת של לחוות חוסר אונים בהווה שלו ולזעוק לעזרה. חוויה לא ראציונלית. פשוט משהו רגשי שקורה. אולי אפילו ברמת באג במח שהמערכת נעשית מוצפת בחוויה לא קשורה לגירויים בהווה- שחזור של מצוקת נטישה שזועקת לאחר שיגיע ויושיע. וגם המטופל בעצמו לא מבין מה קורה לו? קרה לך דבר כזה עם מטופל אודי? ואיך היית פועל אז אודי? אולי המטפלת הייתה צריכה לגלות גמישות ולבוא לקראתי איכשהו? לא להשאיר אותי עם זה לבד?? אולי היא הייתה צריכה לקחת אחריות באותו זמן להאמין לי שבאמת קשה לי להגיע ולבוא לקראתי היא? לא להטיל אחריות עליי ולא להפקיר אותי??? האם לא אמורים לרשום זכרון חדש? חוויה חדשה? האם אמורים לחשוף טראומטיות של נטישה ככה באופן גולמי ולהפקיר או להמשיך כמו תוכי עם אותם תנאי מסגרת בלי שהמטפל אם נדרש להזיז את התחת שלו באמת כדי לתת למטופל את ההרגשה שיש שם מישהו ששומע מבין ומתייחס לזעקותיו? האם המטפלים הם כאלה אידיוטים שרק נדבקים 'בהזדהות השלכתית' בחוסר אונים שחש המטופל ומשקפים לו 'אני מרגיש את חוסר האונים שלך' אבל לא נוקפים אצבע לעזור בתופת אלא רק מדברים על זה מרחוק? האם זה הדבר הנכון לעשות בעת שחזורים כאלה?

אני יכולה לומר לך שהמטפלת שלי הגיבה יותר גרוע יותר. שציפיתי שהיא תהיה שם ברגעים הקשים. היא כאילו לא הייתה.

ואני ילדה גדולה. אולי, לא יודעת, רוצה גם להיות ילדה קטנה?!....

לדבר בכלל מילה פגישה וחצי . נתתי לה לקרוא כל מה שעובר על כולם . ציירתי שהיא קראה יצאו לי פרצופים בוכים עצובים . הוא כעס מחק הכל הכל שהיא לא תיראה . היא ראתה שקשה .הפסיקה כל פעם לקרוא וניסתה להרגיע . הקטנים בכו והשותקת הסתגרה בפחד עצום .הוא כעס כל כך שאם נבכה או נדבר הוא יכה אותנו .. ורק אמר שהיא נגדנו שצריך להזהר . נמאס לי אודי לא מצליחה לתת לה להתקרב כבר ארבעה חודשים .מבינה שזה חלק מהתהליך הפעם הנערה לא כעסה ולא פגעה בי ..כעסנו אלהם .הכעס מתחיל להיות מדוייק יותר . אודי קשה לי כל כך ..זה כל כך עצוב .להבין לדעת ולהיות משותקת כל כך. מבינה שככה זה היה אז..אודי אפשר קצת כוחות

אני עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית . תקופה גרועה ביותר ..מתנתקת כל הזמן .

https://m.youtube.com/watch?v=Y5YdbxQwusY

אולי יצמח בי כוח, מכל מה שעצוב הבית יהיה בית, הכלוב יהיה כלוב ואז אני אצא מצילן של טעויות אני אהיה מה שמגיע לי להיות ואסתכל לי בעיניים, ככה מקרוב אולי יהיה לי סוף טוב אודי בבקשה תבין...

היםו ביקשתי ללכת אני לא פסיכוטית אני רוצה ללכת. את לא נמצאת כאן בכפייה אבל לא כדאי שתצאי ואם תתעקשי למרות שיקול דעתנו נצטרך לשקול המשך אשפוז בצו. מהיום אינ רוצה לשתוק להיות נקיה מאוכל ומילים

עמליה - יש לך בני משפחה שדואגים לך? יש עובדת סוציאלית בתמונה? יש ייעוץ משפטי? צריכה עזרה? אם כן, תפני לאודי בפרטי שייתן לך את המייל שלי, את נשמעת לי במצוקה, ואני מאד מקווה שישנם אנשים 'בחוץ' שבחונים כל דבר עבורך. תרגישי טוב, אנחנו כאן בשבילך ואתך!!!

שמתם לב שכולן כאן נשים? מה קרה? אין גברים בדכאון? או שאולי הם לא מחפשים תמיכה? חשבתם על זה? אודי, יש מחקרים בעניין? אולי תבדוק את זה לקראת עוד ספר שלך!!!

הממ..הם בטח בכדורגל, או בכדורסל, או באיזה פאב :-)) עזבי, מה צריך אותם כאן?

היי לכולם, שוב העץ שמח בא לבקר (או בעצם אנחנו מבקרות אותו, שתמיד נמצא). השבוע: - נגמר הסמסטר, ויחד עם הצער מפרידה מקורסים שאהבתי וחרדה לקראת תקופת המבחנים, נוכחת בעיקר תחושה של הישג, גאווה ותדהמה על המון הדברים שלמדתי בזמן כל כך קצר. - נקטתי יוזמה בקרב אנשים שאני לא מכירה והיא השתלמה לי ולאחרים. היה לי מעניין לחשוב שעשיתי משהו מסוג הדברים שאני מייחסת לעושים אותם הרבה ביטחון עצמי. זה גרם לי לחשוב שאולי גם הם לא תמיד כל כך מלאי ביטחון והיעד יכול להיות צנוע יותר. לא חייבים להיות חסינים לחששות וביקורת חיצונית ופנימית כדי להיות נוכחים ולפעול במרחב. לרוב אני משתדלת לכתוב לפחות שלושה, אבל אני מרגישה שבמצב רוחי הנוכחי אני לא ממש מצליחה. מצד אחד אולי זה אומר שחשוב במיוחד שאתאמץ ומצד שני אני מרגישה שזה רק מדכדך אותי לעמוד מול הכישלון של עצמי שוב ושוב. אז אקבל את זה שבטוח יש עוד משהו וכרגע אין לי גישה אליו ומחר, כשהעץ יעלה לאוויר, אשתדל למצוא עוד משהו קטן. נעמה.

היי, עץ יקר של נעמה.שזה כבר משמח שהוא כאן. הימים קשים והייאוש נעשה נוח והרבה דיבורים על דיבור פנימי ואז הוא מדבר אותי וזה כואב כי בפנים זה נשמע אחרת וממנו?איך הוא יכול?????לדבר את ההכי אישי שלי ומוצנע????ואולי כן טוב כי יש פחות היא ויותר אני ויותר חמלה ויותר ילדה...... וגם נרשמתי ללימודי הסבה לעבודה סוציאלית ומאז זה לוחץ לי בכתפיים.....והשכמות ובגב והציפורניים מתקלפות מהלק והרבה תמיכה ואהדה מחברי פייסבוק.....מין מעורב ירושלמי אבל צימחוני.שיהיה ברור הצימחוני,בסדר? הילה

כי יש לי במה לשתף פה :) כל הכבוד לך נעמה!!! לראשונה בחיי שלא נלחצתי כשבא הפיקוח בעבודה...עבר בשלום, כנראה שלא כלכך רע בתפקיד חדש ולא בניהול, אני הרבה יותר רגועה... כנראה שלא לכל אחד מתאים לנהל אנשים. זו שבאה אמרה שאני נעימה קבלתי מחמאות והיה בסדר, לראשונה לא הרגשתי שבאים לבקר אותי אלא זה חלק מהתפקיד.. מעניין נכון?

זה התפקיד שלהם וזה לא אישי שמחה שטוב לך

הישג בהחלט מרשים המון הצלחה במבחנים אל תפחדי, תמיד יש מועד ב'

תודה על ההצטרפות והמילים, בנות. כמו שהבטחתי לעצמי, באתי להוסיף את השלישי. :) סיימתי היום משהו של העבודה שנדחה שוב ושוב (ואפילו לא באשמתי. ;) ) וסגר כמה פינות שנשארו פתוחות. כיף לעשות וי ברשימה. נעמה.

ונעמה משמח אותי שאת מצליחה להתמיד. איזה יופי על הלימודים...וטבעי שלפעמים קצת יותר קשה.

שלום אודי , קודם כול תודה. אני בן אדם בריא, סטודנטו בן 25, גם עובד במקביל, עובר ימים עמוסים מאוד בכול הקשור למחשבות. יש לי הרגשה שחסר משהו, או אולי אני לוקה בפגם נפשי כלשהו. דבר זה צץ מאיך שאני רואה את תפקוד המוח שלי יחד עם הגוף והנפש. איזה תסמינים או איך אני יכול לבדוק את עצמי מבחינה נפשית אם הכול תקין?