פורום פסיכולוגיה קלינית

עובדת בתחום אמנותי כלשהו. עוזרת ליוצרת בעבודה. אני קיבלתי מהיצירות שלה השראה ובבית גם הכנתי יצירות משלי שהן דומות בסגנון, שאפשר לראות את ההשראה וההשפעה. אבל זה מפחיד אותי לשתף בזה את המעסיקה שלי כי אולי היא לא תראה בעין יפה את ההשראה ותחשוב "היא מחקה אותי, מעתיקה ממני רעיונות, עלולה להתחרות בי, חוצפנית, לא יפה שהיא מחקה (חיקוי) אותי"... ואני מנסה לומר לעצמי שיש לי זכות! שמבחינה משפטית למשל מותר לי לקבל כמה השראה שרק בא לי כל עוד זה לא העתקה ממש אחד לאחד, וזה מה שקורה בתחומי היצירה בכל מקום ממילא. אנשים מקבלים רעיונות מדברים שהם רואים גם אצל אחרים. אבל שאלת הפרגון, הפחד שאין פרגון ולא יהיה כי מי שלקחו ממנו השראה יראה בכך גזילה ולא מחמאה. יראה בזה פתח לתחרות על חשבון הטריטוריה שלו ויגיב ועויינות (גם אם סמויה) ולא בפרגון, לא יאהב את זה. למשל אם הייתי מוכרת בעצמי ומנסה להרוויח מזה ולא רק לעבוד אצלה כפועלת שעוזרת לה עם היצירות שלה... הקטע שהדיעה האישית שלה לא אמורה לשנות לי. יש לי זכויות בסיסיות לעשות מה שבא לי! אף שופט לא יאמר "היא העתיקה". כי זאת לא העתקה. זאת השראה. אפילו אם השראה ניכרת. עדיין השראה. הבעיה שהפחד מתגובה לא מפרגנת מפריע לי :/ הייתי רוצה להיות מסוגלת להראות לה דברים שעשיתי ולומר 'תראי איך קיבלתי השראה, מה דעתך?' ושהיא תשמח בשבילי ותפרגן! או לכל הפחות לא תכעס או תעשה פרצוף לא אוהד. אבל אין לי בטחון שזה מה שיהיה. זה יכול להיות זה, זה יכול להיות גם משהו אחר. האם זה אומר שאני לא בסדר אם היא תחווה את העניין כשלילי מבחינתה? אני לא רוצה שהחשש מפני היחס האישי שלה יגביל אותי! זכותי לקבל השראה. זכותי לעשות בה שימוש גם לטובת עצמי, לא?

העתקה היא לא רק אחד לאחד, היא מעבר לזה. נכון שעל רעיון אין זכויות יוצרים, אך על ביצוע הרעיון יש גם אם הוא לא אחד לאחד כך שכדאי שתבדקי את העניין היטב

עד שפוגעים בכיס של בן אדם. אם מדובר ביצירות שמימה תשים בבית שלה, זה בהחלט יחמיא לבוסית אבל אם מדובר ביצירות שהיא תוציא לשוק למכור ותתחרה בבוסית שלה, לא יודעת כמה היא תעריך את זה.

משפטית זה לא קיים במקרה הזה ואי אפשר לתבוע על קבלת השראה. היא לא יכולה להגיד לי את צובעת בצבע הכחול בצורות כמו שאנחנו עושים ואסור לך. אין לה בעלות על הצבע או הצביעה, או הצורה, למשל. ואם זה מזכיר את איך שהיא עושה - אין לה בעלות על זה. היא לא יכולה להגביל מישהו מלעשות משהו שדומה למה שהיא עושה כי זה לא פטנט יחודי שהיא כביכול המציאה אותו. זה ממש לא כזה. נגיד היית מציירת ציור משלך בסגנון קוביסטי ופיקאסו היה תובע אותי 'רק לי מותר לצייר בסגנון הקוביסטי כי זה היה רעיון שלי!' אין אף בית משפט שיאשר הגבלה כזאת כי לאף אחד אין קניין על קוים או צורות או טכניקת משיכות מכחול וכדומה אלא אם העתקת ציור שלו אחד לאחד ואז זה לא השראה אלא חיקוי וזיוף יצירה של אחר. מבחינה משפטית אין לי שום חשש שמותר לי!! החשש הוא ברמה של 'לא יראו את זה בעין יפה. את התחרות, ההשאלה של סגנון דומה וכיוב''. שלא יפרגנו לי! כי זה בעצם הופך אותך למתחרה באותו מגרש. על אותו טעם של לקוחות. אבל בשוק הקפיטליסטי זה לגמרי מותר וכולם מקבלים השראה מכולם ויש חיקויים בכל מקום. במזרח למשל מחקים הכל! כמו ליוויס, כמו שאנל, כמו דיסני, רק טיפה שונה ויותר בזול.. זאת מגמה שקיימת בכל מקום ושכיחה מאוד. אבל לי קשה האפשרות שלא יהיה פרגון. שלא יתנו לי את ברכת הדרך אלא יעקמו פרצוף כי אני הופכת למתחרה גזלנית בעיניהם. ממש לא ברמה המשפטית, אלא הביאישית נטו!! גם מדונה לא יכולה לתבוע את ליידי גאגא שהיא העתיקה לה את הבלונד והפרובוקציה. למדונה אין בעלות על זה! אבל היא כן רואה בה מתחרה ודי עויינת אותה ויורדת עליה שהיא 'חקיינית שלי'. זה לא קטע משפטי בכלל אלא תחרותי בינאישי. בעצמה מדונה קיבלה השראה ממלא אחרים, מרלין מונרו למשל... כולם עושים את זה! זה חלק מחוקי המשחק ולדעתי אני צריכה להתעלות מעבר להתחשבות בבינאישי כדי לאפשר חירות לעצמי לבוא לידי ביטוי, והרשות לקבל השראה היא חלק מזה! חוסר פירגנון זה למעשה צורה של משאלת סירוס. סירוס בידי אנשים שלא רוצים מתחרים בטריטוריה שלהם. בעיה שלהם. אני יודעת שאני אנצח את העכבה הזאת בתוכי ויעניק לעצמי את זכותי. אני לא מוכנה להניח להעדפות של אחרים בשירות עצמם לדרוך עלי ולהגביל אותי יותר!! ואם הם לא ידעו או לא ירצו לפרגן לי אז שילכו להזדיין! אני אגיד להם בלב שלם ? do you have a problem with that? fucking sue me bitchs' חה חה. הלוואי ויכולתי. זה עוד יקרה! זין על כל מי שלא יכול לפרגן לי טוב גם! לעורר השראה זאת זכות. זה צריך להחמיא כי אומר שהיצירה שלך מפיחה חשק אצל האחרים. זה סוג של הענקה בעצם אם מסתכלים על זה ככה . מי שצר עין וקטנוני ותחרותי במובן הלא ספורטיבי ולא מפרגן, שיזדיין. אם אני אתן לזה לעצור אותי אני אשאר בעמדת פועלת שלה לנצח במקום לברוא לי פיסת מרחב בעולם שבו אני היוצרת בעצמי. אף אחד לא יכול לאסור עליי קבלת השראה!

זוכרת לפני כמה זמן שעשו מסעות וצילמו אנשים בעירום? זה היה רעיון של אדם מסוים אדם אחר רצה גם הוא לצלם אנשים בעירום, במקום אחר, ונפסק שזו גניבה ספרותית. כך שהייתי מציעה לך לבדוק את העניין לעומק מה זה השראה מה זה ראיון מה זה ביצוע של רעיון את מבלבלת בין פטנט לבין זכויות יוצרים, לא רק שזה לא אותו הדבר, אלא במובן מסוים הם שני הפכים!

ומן הסתם לא היה לי חוויה בילדות של לקבל השראה מאמא שלי. לא יכולתי לקבל השראה 'מהאשה הזאת' . היום שאמרתי למעסיקה שאני יוצרת גם היא שאלה אותי מאיזה חומרים ופחדתי לענות שאני משתמשת בחומרים דומים לשלה. פחדתי שהיא לא תאהב לשמוע את זה (חומרים שכל אחד יכול באופן חופשי לרכוש בחנות יצירה) . אבל היא לא יכולה לאסור ולהגביל, פשוט פחדתי שהיא תרגיש משהו שלילי ועויין אלי :/ הלוואי והייתי מגלה שהיא בעצם מפרגנת. כרגע זה מפחיד אותי לבדוק בפועל מה התגובה שלה תהיה. ברור שזה פחד שהוא אצלי בראש. זה עדיין מפחיד.. לא נעים. למה לי ליצור בהסתרה? היה הרבה יותר נחמד אם היה אפשר לשתף. אולי אפילו להחליף רעיונות הדדית. זה היה יכול להיות מקסים. פשוט ברגע שאתחיל למכור גם זה כאילו עושה אותי מתחרה שלה.. אבל אלא חוקי המשחק לא? מותר.

אודי אתה נותן לי דוגמא כילד מול אבא כדי להאיר בהשקפה העברתית את הכמיהה שלי שם מולה? אולי אבל זה לא העברה פה. עכשיו זה המציאות! ובמציאות יש מקום למשפטי! כי המשפטי מגדיר מה מותר ומה אסור. המשפטי מגדיר את הזכויות שלי! הרגש לעומת זאת מגביל אותי פה הרבה יותר 'כי לא נעים לי' 'כי אולי היא לא תראה את זה בעין יפה' ותאמין לי שהיא בהחלט יכולה להתגלות כלא מפרגנת. אני צריכה להגיע למצב שזה לא יזיז לי. כי בעבר דברים כאלה ככ הזיזו לי שביטלתי את עצמי. לגמרי ביטלתי את עצמי מהפחד שאולי יהיו עויינים אלי וישנאו. אתה יודע מה אודי? אני רוצה להגיע למצב שגם אם לא יפרגנו וישנאו זה לא יזיז לי בכלל לעמוד על זכותי לממש כל מה שמותר לי לממש במסגרת החוק. כי המשפטי בחברה הזאת קובע את הזכויות ולא דעות פרטיות של מישהו. ואם למדתי משהו מטיפול פסיכולוגי זה בדיוק זה. לא משנה מה הרגשתי או כמה מחיתי או מה חשבתי על המטפלת. היא דבקה בזכותה לתסכל וכיוב. כאילו הכללים שלה קובעים ולא הכמיהות או ההרגשות שלי אפילו שהם הרגישו כמו המוות. היא לא ראתה לנכון להתחשב בזה ולוותר על הכללים שלה בשביל זה. אז הפוך על הפוך במקום הכללים שלה אני רוצה שהעמידה תהפוך להיות על הזכויות הבלתי מתפשרות שלי מול כל רגש ודיעה חיצונית של אדם כלשהו. כולל מעסיקים, כולל הורים ומה שלא יהיה. אם כבר אכלתי את החרא המזעזע והמשפיל באנליזה אני רוצה לקחת את זה למקום שאני מצליחה למרוד בעולם הזה וכל האנשים שבו על דעותיהם והרגשותיהם והעדפותיהם שאולי בניגוד אינטרסים ולא להגביל את עצמי רק כי לא נוח למישהו אחר עם משהו שאני עושה/רוצה כי הוא בא ממקום אינטרסנטי שלו. תתפלא כמה אנשים כאלה יש. זה הטבע האנושי. כמובן שעדיף שהכל יעשה באוירה של פרגון אבל אף אחד לא הבטיח לי את זה. אנשים הם לא בהכרח כאלה. אפילו לרוב לא. איפה שמשהו מתנגש להם עם האינטרס של עצמם הם חשים עויינות, אם לא בגלוי אז בסמוי אבל כלפי חוץ שומרים על ארשת ותקשורת מאופקת ודיפלומטית. כמו פוליטיקאים. זה הטבע האנושי. אני צריכה להגיע למצב שהטבע האנושי הזה לא יגביל אותי במימוש הזכויות הפרטיות שלי בחיים. לא לבטל את עצמי בשירות נוחיותו של האחר. חייתי ככה הרבה יותר מדי זמן! הרבה יותר מדי זמן הייתי מתחשבת מדי בנוחיות והעדפות של האחר ומפחדת מפני רגש שלילי שלו כלפיי. זה יכל לחסל אותי בהרגשה שלי. הייתי רוצה לעמוד מול שנאה/קנאה/עויינות של מישהו כדי להוכיח לעצמי שהאהבה שלי לעצמי חזקה יותר! נפרדות מוחלטת. זה כמו בטיפול- רק ככה יכול אדם לעמוד מול מישהו ולומר בדיפלומטיות 'אני מבין שיקר לך. אבל זה התעריף שלי וזה מה שמקובל בשוק'. זה כמו שאני אגיד 'אני מבינה שלא נוח לך שאתמקם כמתחרה בטריטוריה שלך אבל אלא כללי המשחק בשוק שלנו וזכותי'. אם יש בעיה מתמודדים איתה דרך בית משפט שקובע מה מותר/אסור ולא בתור סוגיה בינאישית שמוכרעת מתוקף רגש. אם משפטית מותר לי אבל רגשית 'לא נעים לי' כי זה מעורר יחס שלילי באחר כלפי אז זה כאילו שהרגש אצלי עובד בצורה של לשים גולים עצמיים. אני רוצה שזה יפסיק להיות ככה.

כפי שאת מרגישה כלפי מטפלים. תתארי לעצמך שאת עוברת על חוק זכויות יוצרים תתארי לעצמך שהיא תובעת אותך תתארי לעצמך שעולה לך תועפות עורך דין, ואחר כך את מפסידה במשפט ולאחר מכן כל החיים מקללת את עורכי הדין ובתי המשפט. לכן, החכם עיניו בראשו, קודם כל תתייעצי עם עורך דין המתמחה בעניין אם יש כאן עבירה על החוק אם איין. פגישת ייעוץ עם עורך דין תעלה לך בערך כמו שתי פגישות עם מטפלת, ולדעתי זה שווה לך, כדי שלא תפלי לבור עמוק. לא כל דבר זה פרגון. אם מה שאת עושה לא ראוי, היא לא חייבת לפרגן לך! את נשמעת כאילו והיא חייבת לפרגן גם את תפגעי בה, בדברים שהחוק לא מאפשר לך, אבל זה לא כך ומכיוון שיש לך כבר נסיון שרודף אחריך עם מטפלים מייעצת לך שלא תהיי בעוד נסיון שיכול להיות הרבה יותר קשה. הצלחה וברכה ואגב, אם יש לך מעוף וחוש אסטתי ואומנותי, למה את צריכה את הרעיונות שלה? מדוע שלא תהיי מקורית? למה לחקות אותה? אדרבה, תכניסי את כוחותיך כדי לעשות דברים מקוריים של עצמך, ואז תוכלי לשתף אותה בהם, תוכלי להחליף חוויות כשתי אומניות, לא תחיי בפחד, ויהיה לך הרבה יותר אתגר וסיפוק

במיוחד מהמשפט- כתבה את זה אישה מסוממת

מצב ביננו לא ברור סימסתי לה שתחכה לי... שאני עכשיו אוספת את עצמי מחדש. היא לא הגיבה. הכי גרוע זה התעלמות ... תכעסי עלי תגידי לי שלא , תגידי שכן. אל תתעלמי ממני. התעלמו ממני מספיק. אני ניסיתי עכשיו תורה, מבחינתי קיבלתי סירוב.

גם המטפלת שלי נוטה להתעלם ממני לפעמים, בעיקר שהיא לא מוצאת טעם בפנייה שלי או שמרגישה שאני פונה ממקום לא אמיתי מה טיב הפנייה אליה? אולי היא רוצה ללמד אותך משהוא? או לבדוק דבקות שלך בטיפול?

לא עולות לי אפשריות אחרות. האם קיימות? אם כן מהן?

אודי, אתה חושב שטיפול זה המקום לעבוד על הבור השחור? אתה חושב שזה בסדר לאפשר למטפל למלא את "הבור השחור". כשאני מרפה קצת ומאפשרת, זה נעים. אפשר " להניח את הראש" ולנוח קצת.... אבל אני חוששת מאוד. חוששת מתלות. חוששת שזה לא בסדר שבחורה בת 31, רעיה ואימא מתנהגת כמו ילדה קטנה..... אודי, אני חוששת מאוד. נטע.

תלות היא בגד אדום אשר גם אותי מאד מפחיד. אם אפתח תלות יהיה זה רק בבן אדם שהקשרים ביננו אינם מבוססים על קשר עסקי אלא על משהו עמוק יותר שאפשר להסתמך עליו לאורך זמן, ולא קשרים של 50 דקות, אני חושבת שהם מסונים

היי אודי, אני מאושפזת כבר שבועיים והפסיכולוג הציע כמה פעמים לבוא לבקר אותי. האם זה מקובל? אני לא כל כך יודעת מה אני מרגישה בנוגע לכך, מניחה שיהיה לי מוזר לראות אותו מחוץ לקליניקה, וגם אני חוששת לפרוץ בבכי ברגע שאראה אותו....

אודי, תוכל להסביר את השם שבחרת לאתר הבית שלך? היכן אתה רואה את ההדדיות בטיפול? יש שם משהו מאד חד צדדי. צד אחד נזקק והשני נותן. אני מניחה שגם הצד המטפל מקבל מזה משהו, ויש אולי גם שאיפה למשהו הדדי ביחסים מבחינת אנושיות כזו. אגב האתר ואנושיות אני מאד אוהבת את השיר שם ומודה לך על שהכרתי אותו כך. ובכל זאת. האם אתה מרגיש רגש של הדדיות כשאתה מטפל? האם הרגשת הדדיות כלפי החתולה הנטושה שאימצת? ובכלל במילה "טיפול" במובן הרחב - טיפול של הורה בילד וכן הלאה? וגם: האם אתה מרגיש כך כשאתה עונה כאן לשאלות? כאן יש לי תחושה מאד לא הדדית. מרגישה שאולי זה מה שהיית רוצה, אבל לא בפועל, ואולי אני טועה. היה כתוב לך שם גם על "קולות שמהדהדים ביחד" . חשבתי שאולי בנגינה יחד, שזה גם משהו שאתה עוסק בו, אפשרי יותר להרגיש את זה. תודה, גילת (וכמובן. למרות שהפניתי לאודי, אשמח לכל מגיב/ה)..

היי גילת, נראה לי שהדדיות היא לא מילה נרדפת לסימטריה. נראה לי שאם הייתי הולכת למטפל/ת אחרת, היה נוצר טיפול אחר. ובמובן זה יש הדדיות, אינטרקציה בין שתינו, שיוצרת את הדבר הספציפי והמיוחד לנו. ותודה על ההזמנה לכולם. איכשהו תמיד אני לא יודעת איך להתייחס להודעות שמופנות לאודי, מצד אחד מרגישה נדחפת ומצד שני מרגישה שלפעמים זה כן מתאים להתייחס. נעמה.

הי. מבחינתי אני כמעט תמיד (נראה לי) שמחה לתגובות נוספות. לפעמים הפנייה אל אודי ישירות היא עניינית ולפעמים מין צורך כזה... ראיתי גם את תגובתך למטה... השאלה שלך ושל אודי הייתה כל כך לעניין, שלא פשוט לענות עליה. ולגבי ההדדיות, אני מסכימה איתך... נראה לי שהשאלה שלי באה ממקום קצת תת קרקעי יןתר, אבל אולי זה עומק תהומי קצת ומוטב להישאר על פני השטח . בחיבה כתמיד גילת

עמליה – חממת את ליבי עם הרגישות שלך בכתיבה. נתנה לי הרגשה מאד טובה. אני מודה לך. ואני חושבת עליך, ולא פעם כשיש לי מאכל ממש טעים חושבת אולי הייתי יכולה להביא לך והיית טועמת ומסיימת אפילו את הצלחת הקטנה. תודה שחשת בחסרוני. ואני מציעה במלא הכנות כל עזרה שאוכל להגיש לך. אודי – שמת לב, ענית לכל ההודעות, מלבד להודעה של עמליה ששאלה היכן אני, והמשמעות של זה? ובכן, בשבוע שעבר הייתי בסערת רגשות גדולה מאד, הרגשתי מושפלת, הרגשתי מוטרדת, הרגשתי ששמטו לי את השטיח מתחת לרגליים, (אם לא איאות להטרדה מינית לא אקבל טיפול רפואי!), לא מצאת לעצמי מקום, הרגשתי במילכוד שלא יודעת איך לצאת ממנו, כל אופציה היא גרועה, ופניתי לפורום, פניתי אליך, פעם אמרת שאני כנראה לא יודעת לבקש עזרה, אבל בקשתי, אמרתי שאני במצוקה, שקשה לי, שאני זקוקה לתמיכה, שאני לא יודעת איך להגיב. הבהרתי את עצמי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, התחננתי למשענת אפילו קטנה. אתה לא התייחסת לכל זה, ענה לי לקונית ביותר. ואז גיליתי שני דברים, האחד שהייתי ממש ממש מאוכזבת, וגם נעלבתי מהתגובה שלך, ציפיתי שתאמר איזה משהו כדי לתמוך בי, אך כמעט והתעלמת למרות ההצפה שלי, וזה כאב לי ממש. ואז גיליתי משהו נוסף, הנה, גם אני מפתחת תלות בתגובות שלך! אני שמאמינה שאסור לפתח תלות במטפל, נופלת לאותו הבור, ואז החלטתי שבוע ימים לא להיכנס לפורום בכלל, כדי שלא אפתח תלות. שבוע ימים גזרתי עלי שלא לפתוח את הפורום, כדי לשבור את התלות הזו. (לפעמים זה לא היה קל). כשחזרתי ראיתי את ההודעה של עמליה, היא חיממה את לבי, אבל חוסר התגובה שלך, היה תמרור אדום. הייתה באי אמירה שלך אמירה חזקה מאד! יש לי הרגשה ששיניתי מעט את הרב שיח בפורום, שהיה יותר דו שיח. הרגשתי שאולי זה הפריע לכמה כותבים, אם כי אתה תמכת בכך שיהיה אינטראקציה בין הכותבים. אך מה שקרה בשבוע שעבר, יצר אצלי קצת בלבל, הרבה אכזבה, ולא כל כך יודעת מה אני רוצה כעת כאן בפורום, כי בדרך כלל אני לא פונה מתוך מצוקה לפורום וכאשר הייתי במצוקה אמיתית לא היית כאן לתמוך אפילו לא במעט. מעבר לאכזבה זה פוגע! למען הסר ספק, אתה לא חייב לי כלום אודי, אין לך כל מחויבות, אני יודעת, ולא באה בטענות, רק מביעה את רחשי ליבי ואת הרגשתי, אפילו עכשיו, זה עוד כואב, וזה עוד כאב על מה שקרה 'שם', ועדיין לא נגמר, ואולי אאריך על זה בפעם אחרת

בתשבע יקרה, חשוב לי לענות לך ולבקש שתעצרי לרגע לפני שאת מרגישה כל כך לבד ולא נתמכת. אודי לא ענה להודעתי משום שהשאלה.לא היתה מופנית אליו ובסוג הודעות כזה הוא מעדיף שאנחנו נתנהל. אם הייתי שואלת אןדי מה קרה לבתשבע הוא היה עונה. אני מניחה שזה.קשור לסוג המחוייבות שלו לפורום ולכל ממשתתפיו והצורך להיות נוכח באותה מידה כלפי כולם ועוד שיקולים. אומר גם שלדעתי אןדי מאוד אהב את התבלינים החדשים שהבאת איתך לפורום והיתה אינטראקציה בין כולם. במצבי מצוקה יש פנטזיה שמישהו יושיע. לצערי היא אינה מתממשת... ואנו נאלצות לחוות,.בנוסף לקושי, גם את האכזבה. נסי להעזר בדמות נשית שתבוא איתך לטיפול הרפואי לו את זקוקה (אחות, חברה, אמא). אולי זה יצור עבורך סביבה מגנה ובטוחה יותר.

קודם כל עמליה, הסיפור היה שהבאתי את בעלי!!! מה יכול להיות טוב יותר, והוא לא הרשה לו להשאר בחדר, וזאת בניגוד לחוק ולכללי האתיקה, ולא רק זה אלא שהשתמש בטיפול בצורה לא ראויה ומטרידה. בכל הקשור לאודי, כתבתי, הוא לא חייב לי כלום, ואין לי כל טענות אליו, הוא עובד כאן בהתנדבות וכל מה שהוא עושה זה מעל ומעבר לנדרש, הוא לא צריך לענות לי או לכל אחד אחר. אבל... סתם נימוס, הצפתי את המקום שבוע שעבר הצפתי אותו עם כאב חד מאד, יתכן ולקחתי את הדברים מחוץ לפרופורציה, אבל הייתי פגועה עד עמקי נשמתי והרגשתי מאד מושפלת, וחסרת אונים לחלוטין. קוויתי לאיזו שהיא תמיכה כאן ולא קבלתי, נעלמתי עמליה שואלת איפה אני אודי עונה לכל התגובות היה מן הנימוס לשאול, "בת שבע, באמת איפה את?" לא יותר, והעובדה שלא עשתה את זה, היא לא מחדל אלא מעשה, יש בה אמירה חזקה מאד, בכל אופן כך אני קבלתי את זה. וכמובן שאם לא הייתי מתערערת מכל מה שהיה שבוע קודם, לא הייתי מתייחסת לזה.

בת שבע, אני שמחה שחזרת..וחסרת לי כאן בפורום.. יש לך תגובות מעניינות וניסוח מלהיב ומרענן ובלי שום קשר לאודי , לפורום, או להודעה של עמליה: לדעתי תלות מביעה צורך מסוים שחסר לנו. ההתמודדות עם תלות היא לא לברוח ממי שאנחנו מרגישים תלוים בו, כך ש-"לא להיכנס לפורום" זה לא פתרון, זו בריחה לדעתי. צריך להקשיב לתלות ולצורך שעומד מאחוריה. מאחלת לך שתרגישי טוב ושבת שלום :-)

יש בעיה, מנסים לפתור אותה, או לקבל משענת, ומקבלים תלות שזו עוד בעיה, ואז צריכים להתפטר משתי בעיות, מה שנקרא שתיים במחיר של אחד. זה הפחיד אותי שבוע שעבר כמה פעמים ביום נכנסתי לפורום לחפש את התמיכה של אודי, הרגשתי כבר אובססיבית בעניין, כל כך הייתי צריכה את התמיכה הזו, וכל פעם שנכנסתי ולא מצאתי, זה הכאיב לי, ואחר כך כאשר ראיתי הודעה לקונית, זה עוד יותר הכאיב, והרגשתי שאני מפתחת תלות בתמיכה מאודי, ואני חושבת שתלות היא בעייה שאחר כך צריכים לפתור אותה, והיא תוספת לבעיה. לכן קבלתי על עצמי שבוע ימים לא לפתוח אפילו את הפורום, לא להיכנס לא לראות לא לדעת, כדי לנסות את העניין הזה לאזן לפחות. אני מסכימה אתך שתלות היא תולדה של חסר, אבל אני לא חושבת שהתלות עוזרת, היא לא משלימה את החסר, היא רק יוצרת עוד בעיה, אז מה יוצא מזה?

בשבוע שעבר, כאשר הרגשתי כל כך נורא ואיום, ופשוט לא מצאתי לעצמי מרגוע, אזי, ביום חמישי כדי להוציא קיטור ישבתי וכתבתי את כל מה שקרה, בתור תלונה לוועדת האתיקה, זה עשה לי טוב לכתוב את הכל עם הראיות הרלוונטיות, ואחר כך שלחתי את זה.... לאותו רופא!!! אמרתי לו שלא שלחתי את זה לוועדת האתיקה כי אין לי אינטרס לפגוע בו, מה גם שיש לי הכרת הטוב על מה שעזר לי, ואני גם לא רוצה לפגוע בעצמי ואני רוצה לדעת שהוא יהיה שם כאשר אצטרך אותו. תגובתו הייתה שהוא הפנה אותי, למומחה אחר בארץ שלדעתו גם מומחה בתחום זה. תנחשו מה, פניתי לאותו מומחה, והוא דרש שוב כל מיני בדיקות וכו' בעלות של 6,000 ¤, וכל זאת פרטי בלי שהקופה תממן. סכום דומה כבר שילמתי קודם ולא הייתי מוכנה לשלם פעם שניה. חשבתי לעצמי שאם המומחה השני יתעקש אדרוש מהראשון שישא בנזק, כל השבוע הייתי במשא ומתן שיסתפק בבדיקות הקודמות, עכשיו הוא הודיע לי שהוא מוכן לנסות לטפל בי בלי הבדיקות, ואחר כך הוא יחליט, כמובן שהוא מודיע לי כמה לא מקצועי זה בלי לעשות את הבדיקות באופן שהוא רוצה, כי הוא רוצה דברים אחרים מהקודם. זו התקדמות, אחרי שאהיה אצלו אראה אם מצאתי מזור אם לאו. אבל כל הסיפור הזה עצבן אותי ברמות. עכשיו אני קצת יותר רגועה, אבל מרגישה כאילו מעורערת לגמרי מבפנים, שכל תזוזה יכולה להפיל אותי. זה היה כל כך משפיל כל העניין הזה. מישהו אמר לי, תראי את זה כמחמאה, ואני רואה את זה כהשפלה וכשיפלות, למנוע ממני טיפול רפואי כי אני לא רוצה לשתף פעולה לאווירה מינית????

קבלתי כזו הצפה עכשיו, כאשר נזכרתי בכל שבוע שעבר, הן הבעיה עם הרופא והן הרצון שלא התממש לתמיכה, שאני מרגישה עם זה מאד מאד קשה, אף אחד לא אשם לי, זו אני. אני זו שהעליתי את מה שהיה, וזה עשה לי כל כך רע, שאני שוב נמצאת בסחרור קשה מאד מזה. אם חשבתי שלדבר על זה יעזור, זה עשה בדיוק את ההפך. רעד בגוף, קשיי ראיה, הכל מציף אותי וקשה... רק כאשר ארגיש על חוף מבטחים עם טיפול של רופא אחר, אוכל להרגע. כי אחרת חוסר הבטחון הזה הוא קשה. מעבר להשפלה זה חוסר הבטחון והחשש הפיזי, וואו! אפילו קשה לי לכתוב, האצבעות נוקשות

http://news.walla.co.il/item/2828863?m=1 מרגישה קטנה וטפשה ממה שאני עושה באלאגן, ממה שהפר את כל האיזון שלי, ממה שגורם לי לכל כך הרבה צער. יש צרות אמיתיות לאנשים, יש טרגדיות ממש.

עמליה כתבה לך הודעה. למה שאודי יענה? לא בא לי שוב להטביע את הספינה ולהציף את אודי בדרישות.. מצטערת אם אנינחא אמפאתית...

סופש וכמובן שלא צלחתי את ועדת השחרור של יום חמישי. למרות שחשבתי שבזכות התפוז וההשתדלות היומיומית לקיים שיגרה יאפשרו לי. כבר לא אכפת לי בכלל אני מורידה מסך על בית שסיים עוד שבוע בלי אמא ומצפה לסוף שבוע בלי אמא. אמא מתי תחזרי, אמא את יודעת ש, אמא אני צריכה אותך צריך אותך אמא תרגישי טוב אמא ציירתי לך ציור אמא אני שולחת לך שיר שהקלטתי בשבילך אמא היום היה מבחן אמא אמא אמאאאאא זה לא הוגן. לא רוצה יותר להיות כך, לחיות כך. אודי אתה עובד בבית חולים תגיד לי מה יהיה וכמה זמן ומה עלי לעשות. אני לא עושה בכוונה אני באמת לא מצליהח. היום בקושי פלח תפוח וגם לא נתנו לי ללכת בגלל הגשם ולי לא היה אכפת אבל חא נתנו לי,

אבל אולי כמה עצות של הדיוט מה עם INSURE מכירה את האוכל הזה שמאכילים מי שלא אוכל והוא מכיל את כל המה שהגוף צורף, זה לא כמו האינפוזיה שנותנים, זה נראה כמו חלב, טעים, ומכיל הכל אולי יש כאן את סימפטום התרנגולת והביצה, אולי בגלל שאת חלשה את לא אוכלת, ואם תתחזקי עם הINSURE כן תוכלי לאכול כיוון נוסף, מה עם היפנוזה, שמעתי שגם היא יכולה לעשות ניסים ונפלאות, האם ניסית אי פעם. את כל כך חכמה ומלאה, ויש לך מה לתת, העולם צריך אותך עמליה, תזכרי את זה, לא רק הבית, לא רק הילדים, לא רק את... העולם צריך אותך, בקטנה בשבילך כל הדברים הללו, רואים שיש בך כל כך הרבה עוצמה, יש לך את זה, בטוח!!!

כעס זה על מי שחייב לך משהו, איך אני יכולה לכעוס כשאתה לא חייב לי כלום??? רק אכזבה, ותהיה, ואי הבנת הפשר. וכן היה צורך גדול עד מאד, והזדקקות הזו בהחלט הבהילה, וגרמה לעוד יותר הזדקקות. אז מה המסקנה, כאילו עכשיו? לא להזדקק, כדי לא להתאכזב, כדי לא ליצור תלות? קצת מבלבל לי העניין שלי כאן. אשמח לכמה מילים מבהירות שלך תודה

מבינה בשכל שלא, שאין אוטופיה עלי אדמות כאן וכלום לא ממש 'הרמוני'. אבל מה עם הלב, אודי?

הי מימה, הייתי משאילה לך את אמא שלי לכמה זמן (אפילו נותנת לך במתנה) מהר מאוד הייתה עוברת לך תחושת האוטופיה, והיית מתחילה לחוש ולראות את העולם כפי שהוא באמת חד וברור כמו ב H.D, היית רואה שמתחת לעור הדק והחיוך הכל רע ומכוער ורקוב מהיסוד, כולם שונאים את כולם, ככה זה. והיית מבינה שהכל בסדר הרי לא באנו לכאן להנות ר"ל. באנו בשביל לסבול ולהידפק, וזו אשמתנו כמובן זה מולד, באמת אין על מי לסמוך, אפשר לסמוך רק על זה שבסוף ידפקו אותך... כי "כולם אותו הזיפט" "ומי שמת מת" אין דבר כזה נשמה יש רק גוף. זה לא כל כך רע לחשוב שהכל חרא, זה מאוד משחרר בעצם, כי אם אין שום משמעות ואנחנו ממילא חסרי חשיבות (וחסרי חוליות במקרה הפרטי) אין גם שום ציפיות וזה לא חשוב בכלל מה שתעשי או לא תעשי, הכל ממילא הצגה מחורבנת. אני לא חושבת ככה, אבל כנראה מרגישה ככה. חוץ מזה אני מבקשת את סליחתך על השטויות שכתבתי לך בעבר ובהווה(כולל הנוכחיות). לא יודעת מה קורה לי שאני מגיעה לפורום הזה ולמה בכלל אני נכנסת איליו, יש לי רק ביקורת כלפי כל האג'נדה הזו של הפסיכולוגיה וההומניות המופרזות, כאילו שכל אחד הוא מרכז העולם, אם כל העולם מסתכם ב"אני ואני" זה עולם מאוד מצומצם לדעתי... נראה לי שאני פשוט בורחת מלעשות את מה שאני צריכה לעשות, באמת חבל על הזמן. מימה תהיה בריאה.

לא יודעת ככ מה לענות אבל ברור שהעולם הזה מלא חרא אבל מצד שני גם יש בו דברים טובים ואיכשהו הכל מעורבב... רק צריך ללמוד להכיל את זה ככה איכשהו. שהרע לא יהרוס את מה שטוב. ושהטוב ישרוד למרות הרע. בטיפול הפסיכולוגי עצמו לא זכיתי ליישם את זה ככה אבל במציאות אני מנסה. ומה אכפת לך למה את נכנסת לכאן. אם בא לך זה מה שתעשי.. גם לי לא תמיד ברור למה אני נכנסת וכותבת פה.. בהצלחה שביר

האם גם אתם חשים בטיפשות שלי? כשהייתי קטנה התפעלו ממני, חשבו שאני אהיה משהו מיוחד....הייתי חכמה, ורבאלית מאוד....חשבו שאני חכמה ואז ככל שגדלתי התנפצו כל הציפיות, ירדתי בלימודים התדרדרתי....קשב וריכוז כנראה.. כך קוראים לזה היום...ומאז מרגישה טיפשה.....האם גם אתם חשים בטיפשות? אוףףףףףףףףף ופה כלן בעיקר נעמה וסוריקטה (אגב מתגעגעת אלייך) חכמות מאוד, הרבה מעל הממוצע...מחוננות כנראה :( אוףףףףףףף מרגישה נחותה......מקצוע כזה שלא נחשב בכלל למרות שהוא כל כך חשוב.........אוףףףףףףףףףףףף

את לא מצטיירת טיפשה, אלא כאדם רגיש וכן (מלשון כנות) וחם וכן... גם חכם!

היי מיכל את מכירה את המשפט הזה של פורסט גאמפ מהסרט? אני מסכימה איתו לגמרי ולא חשה בשום טיפשות ממך, להפך, ממה שכתבת כאן אני יודעת שאת גננת בעיניי זה מקצוע סופר נחשב וחשוב ומשפיע, אמא לשלושה ילדים שאחד לפחות מחונן... והדברים שאת כותבת כאן רחוקים מלהיות טיפשיים. ובכלל באופן עקרוני אני מאמינה בעשייה בגלל זה קצת קשה לי עם כל הפסיכולוגיה והמחשבות והרגשות, גם אני מרגישה קצת טיפשה שאני בכלל בעסק הזה בעצמי גם בפורום הזה... לא שהחוויה האישית לא חשובה אבל כמו שכתבו כאן כמה חברות הזמן שלנו קצוב וכו' וכו'... שיהיה סופ"ש נעים וחמים

לי את בכלל לא מרגישה טיפשה. תחשבי גם על הבן שלך שיש לו קשב וריכוז וכמה את גאה כשהוא מצליח - את רואה אותו ואוהבת וגאה במה שאת רואה. הלוואי שתוכלי להסתכל כך גם על עצמך. וכמו שכתבה שביר, המקצוע שלך מפעים בעיני. אני זוכרת שכשכתבת מתישהו בגילוי קטן שאת גננת, שמחתי לי שיש ילדים שאת מגדלת בערוגה כזו של חום ואהבה. :) נעמה.

אותי לא אבחנו...אבל הנוירולוג של בני אמר מיד אחרי מספר שאלות קצרות שכנראה יש לי גם קשב וריכוז :( ואני לא שמחתי ש"הנה יש שם לזה", להפך זה הוכיח לי את ההרגשה שלי התמידית רק נתן לה כותרת. וכן אודי, אכזבתי את כלם כי מה שנאמר לי זה "חשבתי שיצא ממך משהו"...אז מרגישה כלום לא משהו.....

אתן מקסימות!! תודה לכן :) כבר יודעים עליי הרבה, הא?

אני פה.... רחל.

אודי, איך אפשר להסביר את הפער בין המציאות הפנימית והחיצונית אצלי? כלפי חוץ אני נראית שמחה ומתפקדת. אני נשואה ויש לי ילד מקסים שאני מאוהבת בו עד כלות. אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, ומאוד מוערכת. אבלללל ריק לי. אני מזייפת. הכל הצגה אחת גדולה. והדבר שאני הכי חושקת בו - הוא למות! אודי, הפער הזה הוא משהו מוכר בקרב נפגעות גילוי עריות? יש לזה שם? הסבר? זה ניתן לטיפול? אני מודעת לזה שאני אהובה. באמת אהובה. אבל זה לא "נוגע" בי. לא 'מחלחל' פנימה. לא מרגש אותי. לא ממלא אותי. לעומת זאת, כשאני חותכת את עצמי, אני מרגישה חיה, מרגישה ריגוש. אודי, מה לא בסדר איתי??? הדבר היחיד שכן מצליח קצת 'לגעת' הוא הקשר עם המטפל. וזה רק כשאני מאפשרת. רוב הזמן אני מקיאה גם אותו מתוכי. גם אתה אודי, כשאתה מצליח 'לדייק' אותי, אתה נוגע. לפעמים זה מפחיד אותי ולפעמים זה נעים ונוסך בי בטחון. נטע.

סליחה שאני מתערבת לך בהודעה, אבל מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. גם לי יש ילדים, ועבודה טובה שאני מוערכת בה, אבל ריקנות עצומה...בור שלא מתמלא ורק מייסר ומסתכל אמנם אני לא פוגעת בעצמי בדרך שתיארת ( אבל כן בדרכים אחרות) אבל מאוד נגע לליבי מה שכתבת..מצטערת שאין לי תשובה בשבילך על כך...

אני לא עברתי שום חוויה של גילוי עריות או של הטרדות בנושא הזה בילדותי. (חחח אז זה הגיע בבגרותי!!!) כלפי חוץ אני מגלמת את המושלמות, קריירה נוסקת לשמים, הצלחה מסחררת, בית ארמון, ילדים מצליחים, חיה אתם טוב, בעל מעריץ ואוהבת, ופרנסה לא חסרה. הגשמתי את חלומתי, הגעתי לצמרת, ו.... ריק לי לא מלאה לא מסופקת לא פעם שואלת את נפשי למות אני, שאני נשוא של קנאה והערכה מכל כך הרבה אנשים, לא מוצאת טעם בחיים. ולא פגעו בי בשום דרך מינית בילדותי או בנעורי, ממש לא. לא חסר לי כלום, ממש כלום, אני כולה לקבל מה שאני רוצה. ואני לא רוצה. כי לא מושך אותי, כי לא עושה לי את זה. כי אני צריכה לבקש פעם אחר פעם מהי ההגדרה להרגיש שמח,מה זה שמחה, מה מרגישים. נטע, שימי לי אם הקשר שעושה לך טוב עם המטפל זה קשר שמובסס על טיפול או אולי יש שם אש אינטימית שיכול להבעיר את הדברים. אני מזדהה עם מה שאת אומרת, אבל ממש ממש לא משייכת את זה לחויית גילוי העריות.

קשה לי עם ההודעות של מימה...... וקשה לי בכלל עניין כלכלי שלא נפתר והתרוצצתי הרבה בשבילו. אוףףףףף אין לי כבר כח

הזמן שוב נושק לסוף שבוע ואני נתקפת אימה ממספר סופי השבוע שאני כאן וזה שעוד בפתח. שוב מחר הטקס.הרגיל אצל.מנהל.המחלקה והצוות אני לא רוצה ללכת. בשביל מה? הרי ידוע לי מראש מה הוא יגיד. בבית.מתנהלת.לה שיגרה של אבא וילדים ואמא חסרה. אני חרדה מהמחשבות על הריק הזה והנזק שנגרם לילדים. לא התכוונתי לא התכוונתי לפגוע.בהם מעולם לא פגעתי באיש ודאי לא בילדי. עדיף היה שכל זה יגמר כי תהליך.זו מילה ארוכה וגם החלמה. ובסוף יקבלו אמא משוגעת פגועה. עדיף היה מוות "הרואי" כמו מחלה קשה או תאונה זה יותר מתקבל על הדעת. חצי תפוז למרות שהחומציות לא טובה. אכלתי חצי תפוז

גאה בך!

חייכת אותי. תודה

היום אני לא באה כי אין לי איך להביא.

הוא באמת מכוער בעיניי. לא מטופח. לא יפה. וזה מכעיס אותי. היא יודעת שאני לא אוהבת אבל היא חושבת שזה בגלל שאני כועסת ועוד, וזה לא קשור אחד לשני. את הספה נניח אני אוהבת אבל לכ השאר מגעיל. באמת. זה יפה להגיד לה? לא רוצה שהיא תיעלב. אתה יודע, בפעם האחרונה שכבתי על הספה והיה לי נעים ונוח. זה כאילו היה לי ברור מאליו פשוט לשכב, ולא היא ולא אני אמרנו כלום על זה.. מעניין/מוזר.

מפחדת לתת דוגמאות, מצד אחד רוצה שתאמרו שזה בסדר, מצד שני אם לא, לא אוכל לעמוד בזה שהיא עושה משהו לא טוב... נניח, המזגן שם עושה ממש רעש וזה מעצבן. יש להם שלט על הדלת ובמקום לקנות חדש או משהו בסגנון, הם הורידו את השם הקודם ושמו את שלה (אותיות נדבקות כאלו), יש קורי עכביש בשרותים, אמנם היא אמרה שהם יעשו שיפוץ קטן אבל אני לא רואה את זה קורה. בחלון- אין וילון ובגלל שהוא פונה לרחוב (אמנם קטן) יש מין ענף של עץ תמר מחוץ לחלון שכביכול מסתיר. יש שם ריהוט, שרואים שהוא שייך לבית ולא ממש מיועד לקליניקה. ז"א שייך לבעל הבית ולא משהו שהוא בשימוש שם. אז אני שונאת תא המקום הזה. אתם מסכימים איתי, או שאני קצת מגזימה? אני באמת תוהה אם לכל שאר המטופלים שם זה לא מפריע? וחיפשתי בגוגל את הפסיכו' שרשומה שם בנוסף, והיא סוג של פסיכו' אחראית באיזו מחלקה בבה"ח, אז לא הייתי מצפה ממנה לנהוג כך.. אווף, חושבת אולי אראה לה את זה אבל זה יכול להיות מעליב..

מאוד מבינה אותך.. אשתף אותך, אצלנו,אנחנו באותה קליניקה כבר קרוב ל 6 שנים. הקליניקה היא פרטית שלה,והיא לא חולקת אותה עם מטפלים נוספים. ליום ההולדת החמישי המשותף שלנו (יום ההולדת הוא היום בו נפגשנו לראשונה), הבאתי לה ציור שציירתי.. אמא צביה לא תלתה אותו על הקיר באופן מיידי אלא הניחה אותו על כורסה במשך זמן מה, (אולי אפילו שלושה שבועות) בכדי לאפשר לכל המטופלים להתרגל לתוספת שבחדר.. מאוד אהבתי שהיא נהגה כך..משונה..אפילו לי , שהיצירה שלי, לקח זמן להתרגל ולראות אותו בחדר.. לפני זמן לא רב קרה דבר דומה.. ראיתי על הכורסה ציור..והציור "נח" מס' שבועות עד שאמא צביה תלתה אותו על הקיר.. וואוו..חנה, אין לך מושג כמה שהיצירה של המטופלת האחרת הפכה לאישו אצלי.. כ"כ הרבה רגשות מטורפים זה הוציא ממני.. וואוו.. קנאה ועוד קנאה ועוד קנאה..והזדהות וחמלה ואהבה ושנאה ומה לא.. ומאוד שמחתי, וגם אמרתי לאמא צביה, שאני שמחה שאת הציור שלי היא בחרה לתלות על הקיר ממש ממש סמוך אליה ואילו את הציור שהמטופלת האחרת ציירה היא בחרה לתלות "רחוק ממנה" חנה..כל כך מבינה אותך על הרגשות הלא קלים שהמעבר מעורר אצלך.. ובטח !! בטח שתדברי איתה על זה.. אני מדברת עם אמא צביה ממש ממש על הכל. זה כייף !!! זה כל כך משחרר..יש מקום להרבה אוויר להכנס .. במבי.

יודעת כמה זה קשה המעבר השינוי . גם אני מרגישה אבודה בקליניקה החדשה שלה . כלום לא מוכר לא ידוע . אין זכרונות אין רגעים של הכלה אין מה לקחת איתי . יושבות על הרצפה מרגישה כמו בתוך מחסן רהיטים . יודעת שזה לא הרהיטים זה לא המקום זה השינוי שמפחיד שלא בטוח. שנותן הרגשה של חוסר אונים . תני לזה זמן לדעתי אם לא תיכנסי לפרוט כי אם תגידי קשה לי השינוי לא מוכר לא בטוח ..דברים יסתדרו . סומכת עלייך .

ולא נעים לי ממנה אחרי איך שהתנהגתי אליה היום.. היא הציעה שאתמקד בספה כי היא טובה לי..אז אולי זה יוכל לעזור לי.

היי חנה גם אצלי היה מעבר שכזה ביולי לפני יותר מחצי שנה, גם לי קשה להתרגל, בכלל זה מעצבן שהוא ידע על זה הרבה זמן מראש כי הוא עבר לישוב אחר באזור, אבל לי הודיע רק כמה שבועות לפני, כמעט שעזבתי בגלל התחושה שהוא כאילו הפר חוזה ...קישרתי אותו למקום הקודם לישוב הקודם והייתי צריכה לעשות כאילו את כל הבנייה של התדמית שלו מחדש. חוץ מזה קודם הקליניקה הייתה בתוך צימר כזה בחצר ועכשיו זה ממש בתוך הבית שלו, שזה מוזר ביותר ולא נעים (שומעים לפעמים קולות מהבית), הריהוט נשאר אותו ריהוט אבל החדר יותר קטן וצפוף ...מצד שני יש לו בכניסה לבית החדש שיח של אלמון הודי אם את מכירה מן מטפס כזה מאוד יפה שמזכיר לי משהו מעין נוסטלגיה (שתלתי אחד גם בחצר שלי בעקבותיו ללא ידיעתו ), אבל זה באמת הדבר החיובי היחיד שיש...כל זה נראה בעיניי טיפשי ביותר ...כאילו מה כבר קרה? כולה עבר דירה... אולי תגידי לה מה שאת חושבת בתור ביקורת בונה או משהו כזה, אם את מרגישה כך ייתכן שגם אחרים חשים בכך, אחרים שהם פחות סובלניים ממך ובעצם תעשי לה טובה, וזה גם אימון טוב בלומר את האמת. שבת שלום וסופ"ש נעים וחמים

ביקורת בונה זה כבר לא יהיה.. וגם זה לא המקום שלה בלבד, וכמו כל פסיכולוגית טובה היא מחזריה את זה אליי. והלוואי והיא צודקת. באמת חבל שלא ידעת לפני ובמזן כדי שתוכלי להתארגן. אצלי וטוב שכך, היא התקשרה במיוחד בערב אחד כדי לספר לי. תודה ושבת שלום גם לך (:

שפרצה לכאן בשטף.מילותיה וכוונותיה הטובות והמילים שניסו לשמח עם.עוגת השוקולד המדהימה? בתשבע את בסדר?

את יודעת שזה משמח אותי לראות שאת מצליחה להגיב לאחרים ולדאוג להם. זה לא רק ההודעה הזו ואני מעריכה אותך. ומקווה בשבילך, לימים טובים יותר. ובת שבע- באמת נעלמת. הכל טוב?

מצטרפת לחנה עם ההערכה והתקווה. חייכיתי לי למראה ההודעה שלך. מקווה לימים טובים ולדאגה כזו שלך גם לעצמך. נעמה.

האם לא ניתן לייעל תהליכים טיפוליים? להסביר ולהשכיל אנשים? מתוך חוסר מודעות עשיתי המון פעולות והיו לי המון תגובות ובחירות טיפשיות שלאחר המודעות אני חושבת על זה וברור לי שהמטפלת ידעה 'כללי משחק' שאני לא ידעתי. והם לא הובאו לידיעתי. מה הדבר הזה? למה מתנהלים ככה? אמרו לי 'כדי לאפשר לתהליך לקרות'. איזה תהליך? של לעשות צחוק מאנשים? ואם כבר המטפל יודע מראש שסביר להניח שרוב המטופלים צפוים להגיע להבנות כואבות על חייהם במהלך הטיפול אז למה להתנהג כמו שמוקים מתנשאים מלכתחילה? או שאולי היא תפסה אותי הרבה יותר מפותחת ומסוגלת ממה שהייתי באמת. יש לי מן נטייה כזאת ברושם הראשוני להראות אדם יותר אסוף מנטאלית ומאושר ממה שבאמת. רק עם שוהים איתי הרבה אפשר להתחיל להבחין 'בחורים' כי אין לי כח לטשטש אותם לאורך זמן. אבל זה מרגיז. העבר הטיפולי של חיי מרגיז ומעצבן אותי. למה זה היה צריך להיות ככה? הקריסה הנרקיסיסטית הזאת . ורצון להזדהות עם כל מיני תחומים בחיי שהשקעתי בהם וקניתי וניסיתי לטפח ובסוף חפצים הם מצבות בבית קברות של תוכניות וחלומות של העבר... ויש לי גם תוכניות לעתיד. ממקום יותר מפוכח אבל יש. הבעיה שאני לא יודעת מה לעשות עם כל העבר הזה. לזרוק הכל? להשליך לפח כל מה שמזכיר אותו? זה מאוד קשה לי להתבונן על חיי כנרטיב רציף שבו דבר מתפתח מדבר ועל גבי דבר. זה יותר נראה כמו רצון/שאיפה/חלום -- ניסיון השקעה וטיפוח אותו רצון/שאיפה/חלום תוך כדי רצון להזדהות עם התפקיד. להניח לחלום המקצועי לצבוע אותי בגוונים שלו ובתכנים שלו -- משבר תפקודי וקריסה של החלום. הרגשה שזה לא זה. אוסף חפצים ומצבור ניירות וקלסרים ותרשימים למשהו שהרלוונטיות שלו כבר לא ברורה או לא רלוונטי יותר כי עוברת לתחום הבא... אז מה עושים עם כל העבר הזה? זה העבר שבו רציתי להיות מטפלת או מדריכה בתנועה וכל מיני כאלה.. עכשיו עברתי לתחום אחר אבל לא יודעת מה לעשות אם כל מה שנותר. לזרוק? להשאיר? האם השלכה פיסית של הכל לפח , תשליך ותפנה הכל גם מנפשי? או שחבל? יש לדברים ולחפצים גם ערך כלכלי שהושקע. מרגישה כמו הזקנים האלה שלא רואים לזרוק משהו שלא צריכים בהווה כי השקיעו בו כסף בעבר או מנסים לשכנע את עצמם שאולי עוד ימצאו לזה שימוש בעתיד. ובינתיים הם אוגרים סתם. בא לי לזרוק ולפנות כל מה ששייך לעבר כדי ליצור מקום חדש לדברים שמעסיקים אותי כיום ויעסיקו בעתיד. בא לי לרסס ולטהר כל מה ששייך לעבר ולשכוח. אבל שאני מסתכלת על הדברים אני רואה כמה כסף הושקע בהם, כמה זמן, כמה נאיביות וחולמנות ולא על בסיס הערכה נכונה של כישורים מציאותיים שלי וזה מבאס לגמרי לזרוק הכל לפח. כי זה כמו לזרוק את קורות חיי לפח רק כי נעשו החלטות לא הכי פיקחיות או מותאמות לי. לא יודעת. מרגישה ששונאת להשאיר ושונאת לזרוק בעת ובעונה אחת. חבל שהיא אפשר 'להוריש'. להעביר הלאה בגלגל. זה דווקא המשך יפה. אבל אין אופציה כזאת כ"כ. גם לא בא לי לתת סתם כך. השקעתי ככ הרבה אחרי הכל.. לאן שלא אביט יוצאת מופסדת מבחירות עבר שלא נשאו פרי. לא רוצה שהעצב מזה יבזבז לי את ההווה והעתיד. נמאס שגורר אחורה. בא לזרוק הכל, להשליך, לרסס, לטהר. מעגל... אמ.

מימה, לא אמרת שאת מפסיקה לכתוב על זה?! רוצה בשבילך טוב, איך לך בטיפול?

אודי :( לא יודעת אפילו מה לומר .. היום צחקתי אצלה בקול, צחוק שעבר מהר לבכי,ושוב חזר לצחוק/בחוק בשבועיים הקרובים חייבת לשבת על משהו ולסיים.. לא מצליחה. :( מרגישה לא ממוקדת :( יכול להיות עדיין מקום יותר עמוק מהמקום בו אמא צביה ואני נמצאות עכשיו ??? במשך האנליזה (ביוני יהיה לנו יום הולדת 6 שנים) לא הרגשתי שהאנליזה פוגעת בתפקוד שלי בעבודה, אני מתקשה להתרכז במשהו הזה שאני חייבת להיות מאוד ממוקדת ולסיים אותו בשבועיים הקרובים.. מרגישה שתוקעים לי קנה רובה לצוואר. אודי :(((

את מה שכתבת.. לוקחת את מילותיך.. אולי אכתוב אותן בכדי שיעזרו למיקוד,לכיוון המטרה.. מאחלת לך שבת רכה ,נעימה ומלטפת. שלך-במבי.

למרות הסטיגמה שיש למקומות האלה אני חושבת שהם מאןד משתדלים, דואגים ומייטיבים. אולי גם אני קצת עוף מוזר פה בין כתלי השגעון, מתקשרת איתם ברבדים אחרים, זוכה לראות תמונות של ילדים נכדים ןמוצאת תמיד דלת פתוחה למצוקות שעולות ביום. גם עבור המאושפזים האחרים אני עוף מוזר. אני מקיימת את שעות הסיפור לפי ביקוש ויש ביקוש. עכשיו עם סוס אחד נכנס לבר של גרוסמן. עדין נכשלת בכל מה שקשור לאוכל אני מנסה כל יום ולא מצליחה להתקדם. אני נחלשת מאוד

נפגעתי ממך........ קשה לי

היי אודי, העלת את ההודעה שלי, כנראה לטובה ועכשיו מצריך ממני הסבר: הייתה שיחה עם המטפלת. שיחה קשה עבורי. היא אמרה שאני לא מביאה את עצמי בטיפול, שאני לא משתפת פעולה, שקשה לה לטפל בי כך. ושהיא מרגישה שאני "נחנקת" (כהגדרתה) בין הפגישות ואין לה איך לעזור. ושיש צורך אצלי בטיפול דינמי מעמיק, ולא בטיפול שטחי כמו עכשיו. היא אמרה שאני צריכה הכלה במקומות מסויימים וממליצה לי לקחת אחריות על הטיפול שלי בעצמי. אני לא מצליחה להיות אחרת ולדבר איתה בפתיחות. קשה לי להשתנות ולקדם את הטיפול. אני מאכזבת אותה ומקשה עלייה. כעת, היא ממתינה לתשובה ממני. אם אני בכלל מסוגלת לנהל איתה טיפול מקדם או שלא ואז היא מפסיקה את הטיפול. אני מרגישה עזובה קצת, כמו חתול. אני לא רוצה להיות חתול בטח לא בקור וברוחות האלה.

זה קשה להיות חתול עזוב... בטח שלא בקור וברוחות האלה... ובטח שבטח לא שהקור והרוחות האלה באים מבפנים.... אבל אולי אפשר להיות חתול בית?... חתול שיש לו בית. שלו. שם הוא אהוב בכל מצב, שם הוא מוכל, שם מקבלים אותו גם כשהוא מסתגר בתוך עצמו, שם מחכים לו, שם שמחים שרואים אותו. ואז, לאט לאט, הוא נרגע.. ומרשה לעצמו לאט לאט... להיות. לנכוח. להביא את עצמו. רחל.

(אני לא יודעת אם תגובה שכתבתי לך נקלטה או לא , כי ניסיתי מהפלא' כמה פעמים..הממ, אז נעבור למחשב :-))) אז תודה רבה על התגובה המרגשת שכתבת לי...התגובה שלך הייתה מאוד מדויקת ונכונה... אם כבר חתול, אז חתול בית אבל זה קשה לפעמים לבנות את הבית הזה... תודה!

אתה יודע, שמחתי לגלות שאתה מגדל או גידלת בעלי חיים. גם כשגיליתי שלמטפלת שלי יש חתול, ירדה בי עוד רמה של דריכות. כאילו, אם בחרתם לדאוג ליצור חסר אונים מעצמכם, בלי חובה, כמה מסוכנים אתם כבר יכולים להיות? :) (וילדים זה לא נחשב, בסוף הם שורדים גם בלי הרבה כוונה ורצון לדאוג) נעמה.

כתבתי לך כמה פעמים , בכל פעם זה כותב שזה נקלט ואז לא עולה .. כנראה שלא היה חשוב אז רק להגיד לך ראיתי אותך ...ומאמינה בך

כמו בסיפור, הלוואי והיה לי מישהו שהייתי יכולה להעיף מבט במצח שלו, ולהזכר במי שאני באמת, ושככה זה לא צריך להיות.

תבואת שיגעון פעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו - מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי - נדע מהסימן שאנחנו משוגע. זאת אגדה שכתב רבי נחמן מברסלב ובאופן מפתיע נתקלתי בה והיא ממש נגעה בי. מכאן המצח...

היי כולם, הגיעה העת לעץ השמח. מה יש לי לכתוב? - העלה הראשון שאצור הוא בזכותכם/ן. כשכתבתי את ההודעה האחרונה שלי הרגשתי בעיקר את הכניעה וחוסר האונים שלי. בזכות הדברים שכתבתם הצלחתי לראות גם את הכוח שהיה שם והתחבא לי. זו הייתה חוויה מרגשת. - שני המבחנים השנואים עליי חלפו ראשונים. הם אמריקאים, מה שלא נחמד לעשות לחובבת מילים שכמוני, אבל היתרון הוא שהתוצאות מתקבלות תוך פחות משבוע ואבן נגולה מעל ליבי כשראיתי שהלך לי בהם טוב. :) - אני לומדת לפרגן לעצמי ולשמוח על ציונים טובים. זה קצת מצחיק, אבל ברוב המבחנים שנתקלתי בהם, בתיכון, בפסיכומטרי וכו' היה לי קל בלי הרבה צורך להתאמץ, וההישגים שלי נתפסו בעיני כסתמיים וכל מחמאה עליהם נראתה לי רמאות. עכשיו כשבאמת קשה לי ואני מתאמצת, אני מרגישה ש"הרווחתי ביושר" ציונים טובים. עוד לא החלטתי אם זה שינוי חיובי או מעוות קצת, אבל שיהיה. - תמיד העלים הטובים שנוגעים לטיפול אמביוולנטיים כאלה. אז לא יודעת בדיוק אם שייך או לא. מצד אחד היא עוד רחוקה, לא איתי, לא יודעת מה עובר עליי, מצד שני בפגישה היום פתאום הרגשתי נורא חזק שהיא אוהבת אותי ושאני אוהבת אותה. זה היה גם נעים וגם מתסכל, נוכח התחושה החזקה שהיא לא מצליחה לעזור. מבלבל, אבל בכל זאת נגיד שזה עלה טוב. מוזמנות. מחר סערה (יש!), והעץ יכול לספק מחסה מחמם ונעים לצפות מתוכו ברוח השואגת. נעמה.

נעמה מקסימה! ראשית, תודה לך על הושטת יד שנחוותה אצלי כמשהו פשוט,אמיתי ונוגע..תודה נעמה !! העץ השמח, ההוא עם הכפכפים ההולנדיות,לא כל כך שמח.. עומד בצד, ענפיו שמוטים ,מראהו קודר.. עצוב העץ.. לפתע שומע קול לוחש לאוזנו.. הי..בוא..בוא אלינו.. סתכל..הבט וראה.. המוני עצים פורחים פה.. רואה ? מרחוק נדמה ששלג מכסה פה הכל.. התקרב..אל חשש..הבט..רואה ? הרי זו הפריחה של המוני עצי השקדיה.. וורוד ולבן..לבן וורוד.. שטיח מרהיב.. יש פה מקום... תודה נעמה על עץ שמח שאת מביאה איתך בימי רביעי באופן קבוע.. במבי..

כתבתי לצערי היות וזה מוביל אצלי לאובססיביות... כמו שיש לי לעוד דברים הקשורים לטיפול, אני מניחה שעם הזמן זה ייחלש. אני חושבת שהספה אכן טובה בשבילי. היא אמרה לי שכשהיא ראתה את הספה היא מיד חשבת לעצמה "איזה יופי חנה תוכל לשכב" ואני רק הגבתי בלא רוצה ספה והנה, מהר מאוד אני שמחה עליה (: חיבוק בחזרה..

במבי, נכון סיפרת לאודי שיש את האפשרות לראות הודעות רצות בפורום.. אז לצערי אני מסתכלת שם מדי פעם. אתמול, ראיתי את ההודעה של ה'עץ שמח' וחייכתי לעצמי. אז תודה נעמה(: במיוחד על כך שאת לא מוותרת. איכשהו הטיפול הוא זה שעולה אצלי ראשון- אחרי שראיתי מישהו יוצא ממנה לפניי כעסתי קצת ונעלבתי. נעלבתי כי כביכול היא לא משקיעה מספיק בשבילי לפני שאני באה... מרגישה קצת תינוקת. ובכל זאת, היא ענתה לי שאני יכולה לסמוך עליה ושבשבילה זה זמן שהוא בסדר ושהיא חושבת עליי ודואגת לי. אז כן, אני סומכת עליה ואני שמחה שזה כך. לפעמים יש טעויות כמו אצל כל אחד ובכל מקום, ולאט לאט אני חושבת שאנחנו מתקדמות. בעבודה קשה, אך אני חושבת שאני מרוצה, יש עוד דברים שאולי צריכים להשתפר אבל אני מאמינה שבגדול השינוי הוא לטובה. יש עוד עבודה על הפרק, לא הכי אידיאלי אבל אם יסתדר אלך עליה ואשתדל ללמוד שם (כרגע במשרה חלקית, כמקובל במקצוע שלי)

למה כשאת מסתכלת על ההודעות הרצות בפורום זה לצערך ? את יודעת ? כתבת למעלה על הספה שנעימה עבורך.. חייכתי ושמחתי:) אכן, גם אני מאוד אוהבת לשכב על הספה של אמא צביה, להניח את הראש על הכרית שלה, להתכסות בשמיכת הצמר והוורוד הזה על הלחי/סנטר.. זה כבר כל כך רגיל עבורי ויחד עם זה תמיד נעים ומשרה שקט ושלווה פנימית.. כייף לי לשמוע שגם את חווה חוויה נעימה .. :) ודרך אגב נוסף פה עלה/ענף נוסף לעץ השמח שפתחה נעמה שלנו :) חיבוק-במבי.

חנה, כיף לשמוע שאת מתאקלמת היטב בעבודה. :) ובמבי, אני אוהבת את זה שתמיד את מספרת סיפור קצר על העץ, מאנישה אותו. אני מרגישה שאת מחבקת בעזרתו את הטבע.

הרגשתי לרגע העץ העצוב שעומד בצד לבד... אבל אולי מישהו קורא לי? כמו לעץ ההוא?... ואם כן, אז יש לי מקום?.. ???? נעמה, התגעגעתי לעץ השמח... אז...קודם כל הייתה לי פגישה נוראית (רגע, זה טוב!!:) עם המטפל שלי, הייתי מבולבלת, היה לי כל כך הרבה כאב וקושי להוציא, וישבתי בכיסא כהרגלי שותקת,ובפנים מתפוצצת,ובסוף אמרתי לעצמי "דיי, הגעת כבר. דברי! מה אכפת לך",והתחלתי לדבר ונעצרתי. והוא הרגיש. ואמר לי בקול שלו "אני איתך". ומשהו בי האמין בו לרגע. אני,חסרת אמון שכמותי בעולם, באנשים, בטוב, האמנתי לו, גם אם לרגע,וזה אפשר לי להיפתח ולדבר.. וחזרתי עם תחושה שהוא איתי. וגם משהו קטן.. בעבודה שלי, ישבנו כמה אנשי צוות לדיון, כחלק מישיבה, ופתאום מישהי אמרה "נו, ברור ש...(אחת מהצוות) תסכים איתך, היא ממש אוהבת אותך".. ואני נעצרתי... אוהבת? אותי? אפשר? קשה לי להתקרב ולשחרר..יכול להיות? זה היה טוב לשמוע ולהרגיש גם את זה. אוהו,נעמה,את מצליחה להוציא ממני....:) רחל.

בואי אלינו, יבש אצלנו, ויש אצלנו מקום. נעים שבאת, טוב לראות אותך. ואני ממש גאה בך על הפגישה הזו. גם אני בטיפול במקום דומה של ללכת נגד אינסטינקטים שהצלחתי לזהות שלא טובים לי, למרות שזה מרגיש כמו לקפוץ מצוק. ובעצם, תיארתי חוויה דומה לשלך - לא יודעת כמה אני שלמה עם השיתוף הזה איתה, אבל הרגשתי אפופת אהבה. נעמה.

באמת את משמחת עם ההתמדה שלך והעץ הזה בין כל הבלגאן והכאב שפה :) אז קודם כל ידוע ומורגש שאת חכמה כל כך!!! וזאת מתנה שקיבלת! לא סתם אומרים באנגלית "גיפטד" למחונן :) ...אני רוצה לשתף אותך במחשבה על כך שהרווחת ביושר ציונים, אני מסכימה איתך, יש סיפוק גדול כשעובדים קשה ומרוויחים מאשר להרוויח ללא מאמץ. אשתף שיש לי שני ילדים מחוננים (עם קשב וריכוז אמנם) וזה לא פשוט כמו שחושבים...ומעצבן אותי שהם לא מתאמצים ומקבלים ציונים מעולים.. לעומתם יש לי בן צעיר עם לקות למידה והוא בעל מוטיבציה ומשקיע המון וגם לו יש ציונים טובים, אני מעריכה אותו מאוד על כך ובאמת חושבת שהציונים שלו יותר שווים :) אבל מה זה משנה העיקר שאת מוכשרת מאוד!!!!! מעניין אותי לדעת מה את לומדת.. אולי תואר שני לפילוסופיה? או שזה פוסט דוקטורט למשהו? אולי משהו שקשור גם לאומנות? אם את רוצה אשמח לשמוע מה את לומדת..אני ממש סקרנית......

כיף לילד שלך שאת גאה בהשקעה שלו. זה סוג הגאווה הכי ממלא שיש. :) אני שומרת על פרטיות בארצנו הקטנטונת הזו, אז רק אספר שלומדת קצת מהכל, בערך. ושאני בכלל קטנה, ולומדת לי לתואר ראשון (למרות שמוצא חן בעיניי ללמוד, ובטח יגיע עוד אחד אם יתאפשר). נעמה.

חברה פרסמה שמחפשים אנשים שנמצאים בטיפול, שימלאו שאלונים לצורך עבודה באונ'. מקבץ שאלות שלם התייחס לזוגיות בעבר או בהווה. אפילו לא הייתה אפשרות לסמן שלא הייתה כזו בכלל... מה זה אומר עליי?? גם ביקשו לסמן באיזו תדירות הטיפול, כשהאפשרויות היו, פעם בשבוע/בשבועיים או חודש. מעניין שפעמיים בשבוע לא הופיע (: אבל גרם לי לחייך, הקודם העציב אותי מאוד.

היי חנה, איך שאני רואה את זה, הדבר היחידי שזה אומר בפירוש זה שלא הייתה לך זוגיות עד כה. כל דבר שאומרים מעבר, כבר נוגע לתפיסות של כל אחד על מהי זוגיות, כמה היא חשובה לו, איך הוא מרגיש עם הרעיון, מאילו תפיסות תרבותיות הוא מגיע וכו'. ואז נורא מתבקש לשאול - מה את מרגישה שזה אומר עלייך? וגם, מה בזה מעציב אותך? (ואז זה יוצא נורא פסיכולוגי כזה, של להחזיר את השאלה למי ששאל. אולי בעצם יש בזה טעם אחרי הכל. ;) ) נעמה.

ממש כך. ומעציב- כי אני רוצה. לא רוצה להיות לבד ואני לא רואה כרגע אפשרות אחרת. יכולה לדמיין לפעמים אבל מפחדת שלא יקרה.

אני לא חושבת שאני לא בסדר (רוב הזמן), אני פשוט מרגישה שלא בטוח שזה יקרה, רוצה להאמין ולקוות. אני רוצה אבל לא מצליחה ): גם אני חושבת שאני מתקדמת אבל כנראה שלא בתחום הזה...

אודי אני זוכרת שרציתי ללמוד פסיכולוגיה אבל בזמנו אז הייתה לי חרדה כ"כ גבוהה שפחדתי לבד אפילו ללכת לקמפוס כי הוא נראה לי מקום גדול כזה שאפשר ללכת בו לאיבוד. וביטאתי משאלה שהמטפלת תבוא איתי פעם אחת, תחזיק לי את היד. לא הייתי במודעות לעובדה שהמשאלה הזאת מאוד ילדית ולא מותאמת לציפיות תפקודיות מאדם בוגר. אבל! מה שהמטפלת עשתה היה לשבת מולי בשתיקה עם הבעה על הפנים שמשדרת שמשהו במשאלה שבטאתי מוזר ולא במקום , אבל היא לא דיברה. היא לא פתחה את הפה ואמרה לי "מימה, אני מבינה את המשאלה שלך שיהיה דמות מנוסה ובטוחה שתחזיק את היד ותרגיע כדי שתוכלי להתמודד עם משימות במציאות שכרגע מעוררות בך חרדה. אבל הטיפול לא מעניק זאת קונקרטית, אלא נבין כאן יחד צרכים שלך ונראה אם ואיך אפשר לעזור במימושם במציאות באופן עצמאי או אחר". היא לא אמרה את כל זה. מה שהיא עשתה זה לשבת שם ולהביט עליי בהבעה שתוקה שמשדרת לי שבטאתי משאלה לא במקום. אז הרגשתי את הדחייה והשתתקתי גם כן. לא חזרתי לבטא את אותה משאלה שוב. גם לא נעשיתי מודעת לטבעה הילדי , כלומר שאדם בגילי כבר היה מצופה שלא יחוש חרדה כשל ילד שרק מתחיל מרחבית לחקור ולנוע בעולם במקומות לא מוכרים. היה אפשר להסביר לי במקום לשתוק. אודי אני לא מבינה איך פסיכולוגים פועלים ומדוע הם פועלים כך. ואולי מטפל בגישה אחרת בכלל יחד כן אפילו ללוות באופן חד פעמי לחשיפה מודרכת כדי להתמודד עם קושי? נכון לעכשיו אין לי חרדות יותר להסתובב בקמפוס כי היכולת שלי לשאת אי ודאות קצת השתפרה, אבל עדיין לא קל לי להתמודד עם מקומות זרים וחדשים בלי לחוש חרדה כלשהי מזה. אין המנעות אבל יש חרדה תוך כדי.

מימה, את לא מפסיקה לעשות הכללות. מטפל בגישת ה CBT כן היה מגיע איתך לקמפוס כחלק מתהליך של חשיפה. אני מניחה שאם בטיפול הנוכחי הייתי מביעה חרדה ממקום חדש, והיינו חושבים שהנוכחות של המטפל תסייע להפחית את החרדה, אז המטפל כן היה נוכח איתי בצורה כזו או אחרת... היינו מוצאים פתרון. נניח, בטלפון, בהודעות SMS. כבר היו מקרים של התקפי חרדה שהסתייעתי במטפל במקום לפנות לפתרונות הרסניים של פגיעה עצמית. אני (בניגוד לאודי) כן חושבת שאת תוכלי להפיק תועלת מפסיכותרפיה אבל תצטרכי לשלב את זה עם טיפול תרופתי וטיפול סטנדרטי של פעם בשבוע לא יספיק.... כמובן, שטיפול כמו שאת צריכה יהיה כרוך בהוצאה כספית לא מבוטלת. פסיכולוג מתחשב כן יציע הנחה. אודי, תסלח לי שאני חולקת עליך. איתך, נטע.

אני בספק אם היא בכלל הבחינה והבינה את מה שהשתיקות שלה גרמו לי להרגיש! מטפלת כזאת מטומטמת והסיבה שלא הלכתי משם זה שהסתנוורתי מכל היש שלה ורציתי גם. חשבתי שאם היא ידעה להביא אותו לעצמה היא תוכל לעזור לי להשיג לעצמי גם. היא הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול ולמה היא שותקת מול הבקשה שלי או הבעת הכמיהה שלי. לא סתם לשתוק עם הבעה שגורמת לי להרגיש שמשהו מאוד לא בסדר בי ובכמיהה שלי.

אודי גם בתוך העצמי הקשה הזה אני רגישה למה שקורה כאן. הדינמיקה של הגל הותיק מול הגל החדש, הצורך לתפוס מקום משמעותי וכו'. בכל פעם שמועלות סוגיות הקשה כאן ולא כמו אני נתקפת רגשות אשם ומתכווצת מפני המקום הזה שהבאתי את עצמי אליו ואולי רוצה לדחות אותי.

אודי לא נראה לי שאני בעמדה הזאת. למה אתה חושב שאני ב'עמדה' הזאת? חושב שאני רוצה לחיות בתוך רחם?

אודי, בתשובתך לתותי - היית ציני? אודי - אני לא יודעת למה לפעמים אתה נשמע לי מאוד סרקסטי ופוגעני.... לפעמים, אני חוששת לכתוב משהו שישמע כמו ביקורת או חוסר הסכמה איתך כי נדמה לי (או לא...) שאתה עונה בצורה תוקפנית. נטע.

היי אודי, אחרי שקראתי את זה זה באמת נראה נורא. כשהתכוונתי לתינוקת המתה התכוונתי לתינוקת שבתוכי. שיש מאבק אם להחיות אותה או לתת לה למות.התכוונתי לצרכים הילדיים האלה שאני מנסה כל הזמן להחניק להתעללות הפנים בדמות הילדה החלשה. לא היו לי מחשבות כהוא זה על לפגוע בילדיי חלילה. הכתיבה על השוטרים זה שאם היינו מתעללים באחרים כמו שאנחנו מתעללות בעצמינו היינו יושבות בכלא. ההצלפות ההלקאות הפגיעה העצמית..... וזה באמת היה יום קשה במיוחד..... תודה שהעלית ונתת לי אפשרות להבהיר. ומסוממת???? הכי לא

קראתי אותך, וכן המילים שלך היו קשות... אבל נראה לי שהרבה יותר קשה להרגיש אותם...:/ איך את יקרה? דואגת לך. ואת יודעת? המשפט שלך עצר אותי לרגע. אם היינו מתעללות באחרים כמו שאנחנו מתעללות בעצמנו היינו יושבות בכלא. אני בטח הייתי מקבלת מאסר עולם. הלוואי ונפסיק קצת... להתעלל, להכאיב יותר, להאשים, הרי מספיק הכאיבו, מספיק התעללו... מספיק. ויותר מידיי. שלך, רחל.

כמו בטח רבות מהכותבות כאן. היה בא לי לפגוש אותך. והיה מסקרן אותי לקבל פידבק עד כמה שונה/דומה אישיותי המציאותית כפי שבאה לידי ביטוי במפגש ממשי מן הרושם שאני מותירה כאן. בטוחה שהייתי מתגלה כטיפוס קצת יותר מגוון משק אישיותי שהוא אוסאוסףף של כעסים ותלונות והטחות ביקורת על העולם. לפחות אני מקווה..

למה הכוונה אודי? למה הנך סבור שאני לא אדם בוגר ככל אדם אחר? כי יש לי ביקורת על פני הדברים?

היי אודי, לא רשמתי כאן הרבה זמן ניראלי אבל קוראת פה באופן קבוע..בכל מקרה אני בטיפול כבר 3 וחצי שנים... הדבר המרכזי שמשאיר אותי בטיפול זה הקשר איתה.. לאורך כל הטיפול הייתי תלויה בה מאוד ואף פעם לא סמכתי עליה עד הסוף.. אני חושבת שהטיפול כבר לא מקדם אותי.. אני מכירה את עצמי הרבה יותר טוב בזכות הטיפול.. אבל מצד שני הטיפול גורם לי להרבה תסכולים וקשיים עצומים.. בעיקר כשמתעסקת בשאלות של האם איכפת לה וכו... דיברתי איתה על העניין של סיום טיפול והיא אמרה לי שמהרגע שמחליטים על סיום קובעים תאריך סיום בעוד 3 חודשים בשביל לעבד את הפרידה... זה זמן שהוא תקין? זה ניראלי המון זמן ואני חוששת שאתחרט אם זה לא יסתיים באופן מיידי.. החלטה של פרידה לא נעשית בלב שלם מבחינתי... אני פוחדת שאתרסק לאחר הסיום.. לא רואה את עצמי בלעדיה אבל יודעת שיכולה לגרור את הטיפול הזה עוד שנים רבות עם תלות שלא תדעך.. בנוסף בטיפול אנחנו מדברות כל הזמן על אןתם דברים ובעיות ובעצם הכל חוזר על עצמו.. הטיפול תקוע ואולי זה הגיע למיצוי.. לא באמת יודעת... אודי אני לא יודעת מה אני רוצה לשאול.. אבל מרגישה קצת עם מועקה.. אשמח לשמוע כל מחשבה שתעלה בך... תודה רבה!! מאי

אך לא עלתה כאן והודעות שנכתבו וגם תגובות מאוחרות יותר עלו..

תוהה אם זו שלי מלפני רגע עלתה.. ולכן נכנסתי למחשב. אבל נכון שלא כדאי שאשתגע בגלל דבר כזה?ושגם אם היא לא תעלה מקס' אוכל לכתוב שוב? רוצה להאמין.. ושלא אם זה יקרה אשתגע. ושתדע, שאני בכלל לא אוהבת את המקום שלה, אבל הספה שלה נוחה לי ואפילו היום שכבתי עליה. גם אמרתי לה את זה שאני שונאת הכל שם חוץ מהספה.

אודי ראיתי מישו שהיה אצלה. שבוע שעבר הגעתי מוקדם באמת אבל היום הוא עמד ליד ודיבר בטלפון. וגם, קטע מצחיק, אמרתי לה שראיתי בפנקס הפסיכולוגים ש משו עודכן אצלה והיא אמרה שהיא אפילו עוד לא ראתה את זה..

היי אודי, אפשר שלא תפרסם את ההודעה לגבי החתול? סתם הודעה מטופשת שצריכה להיאמר למישהו אחר ולא בפורום, בבקשה אל תפרסם.

:(( אודי :(( רוצה להרגיש פה שוב בטוח..

במבי יקרה, יש לנו איך לעזור? מה יגרום לך להרגיש בטוחה? נעמה.

ידעת שהעלבת אותי מאד? אני נעלבתי ממך ומהצורה שפנית אלי. לכן כמעט לא נכנסת לפורום. כבר לא איכפת לי מאף אחד. כמו שלך כנראה לא איכפת ממני. בקשר לזה שאמרתי שאני שונאת את יום שלישי כי הפורום אז בשביתה ואתה במקום לנסות להבין אותי אמרת שאתה דווקא אוהב את שלישי כי זה יום המנוחה שלך. סבבה. אז פירגנתי לך בכל הימים האלה שלא הייתי בפורום. חיכיתי שתבקש סליחה כי זה העציב אותי. אפילו אם אתה חושב שאני לא צריכה להיעלב מזה. נעלבתי. חשבתי לעבור על ז אבל לא הצלחתי ואתה תמיד אומר שחשוה להעלות את הדברים ולדבר עליהם. הנה העליתי. מה אתה חושב על זה?

אני מאוד מעריכה אותך שחזרת ואמרת. אגב, כשכתבת שאת לא אוהבת את שלישי לי היה ברור שזה בגלל שהפורום בחופש.

שינוי בפורם..לא רק מאז שלקחת פסק זמן..בכלל.קצת כמו במבי... אלא שאני לא רוצה להעלם מפה..אני רוצה לתפוס מקום..שתראה. השתנו מספר דברים..גם יש יותר שיח ואת זה רצית נכון? ועדיין מחכים לך...והדרישות דווקא גברו..וסף הכאב בלתי נסבל וגם אני כבר בלתי נסבלת.. ובכלל נראה שכלם צריכים להעביר הכל לטיפול ולא לפה אך הפסקת לשלוח אותנו חזרה לשם...אוף כתבתי הרבה מדיי .סליחה יש עןד דברים שמשתנים פה...לא יודעת אולי גם אתה משתנה...סליחה שחפרתי...ץנח היטב ותאגור כוחות ביום שלישי העקבי לפחות....

חתול!

ההודעות כולן לא במצב טוב..אז לא אוסיף מכאוב.....רק אשאל איך אוהבים את עצמך? איך לא שונאים?...אין לי פגישה השבוע והפסקתי להציק לה אבל לא הפסקתי להציק לעצמי....

שאלת את שאלת מליון הדולר . את יודעת אני חושבת שזה בסדר שתיכתבי שרע גם שלכולם רע . בבקשה יקרה אל תציקי ותכאיבי לעצמך תחשבי שזה ילד קטן היית מכאיבה לו ? תשמרי על עצמך .

מהבוקר הוא עוטף אותי בכאב עמוק בדמעות בצלילה בבהייה בחלל אתמול כתבתי ונמחק חבל זה כבר אי אפשר יותר לסבל

אמרה שאני עושה שביתה איטלקית. לא לכאן ולא לשם. לא נעזרת ולא מפסיקה לבוא. אומרת, אבל לא דברים משמעותיים. שותקת, אבל לא עד הסוף. בכלל, אולי בכלל, אני עושה שביתה איטלקית לעולם. מפחדת לחיות, מפחדת למות. אז אני יודעת, אודי, שקשה לענות לי. שהנוכחות-לא נוכחות שלי משאירה אותך ללא מעש. אני פשוט מפחדת מדי לא לבקש. מפחדת מדי כן לבקש. ומה שנשאר לי שם זה מקום כזה צר של אוויר: || אז קשה לי גם לקרוא ולהגיב לאחרים . ויש בה איזה צדק, בשביתה הזו, איזה דיוק, שקשה לי להרפות ממנה. מעל לכוחותיי. ברווח הצר הזה, אם תוכל להיכנס, איכשהו, אולי אצליח לשמוע. (כתבתי תוכל, התכוונתי אליך, אבל אולי אליה, ויודעת שאני זו שבעיקר צריכה, אבל לא יכולה, אני בשביתה, לא מרשים לי להפסיק אותה). אז שביתה איטלקית, אודי, אני כותבת כאן מפעם לפעם, סתם, סתם, סתם. גילת.

היי גילת, מה דורש ועד העובדים? נעמה.

הודעות שאני כותבת

איפה את ... שמחה שלפחות אות חיים הצלחת לכתוב. תנסי מהמחשב משהו קורה במערכת לא רק להודעות שלך .

חשבתי עלייך בימים האחרונים ודאגתי קולך היה חסר כאן. תנסי לכתוב במילים שיפרסמו כאן מה שלומך בבקשה בבקשה

יש בעיה בכתיבה בנייד..בדרך כלל אני מעדיפה לכתוב הודעה מהמחשב..ובאמת עד שאודי לא מעלה אין אפשרות לדעת מה עלה בגורלה של ההודעה..שלח לחמך..אך אנחנו כאן אחת עם השנייה והנה נוצר מה שאודי חיכה לו מזמן..שיחות בנינו.

שוב.נכשל טקס האוכל היומי אני רוצה שיניחו לי כבר. לא מצליחה וזה מתסכל מאוד. עכשיו אומרים שעד שלא אצליח להתקדם לא אוכל לצאת. אבל זה הגוף.שלי אודי. הם לא יכולים לעשות את זה נכון? חוצמזה שאני לא אנורקסית זה רק סמפטום של הטראומה, נכון?

שלום רב ד"ר בונשטיין, הבן שלי בדיכאון זמן רב והוא נמצא במיטה רוב שעות היום. הוא טוען שהמטה משפרת את מצבו. האם זה יתכן? או האם זה פוגע בו והוא לא מבין את זה? בתודה רבה, הראל

איבדתי את זה .איבדתי את התקווה שפעם אני אצליח להסביר את עצמי להיות מובנת . להגיד אני מרגישה ככה או ככה מבלי להשמע מאשימה ותוקפת . מבלי שאני לפני זה ירגיש שכועסים עלי ושאסור להרגיש . אודי איבדתי תקווה בטיפול . הם כל כך הרסו אותי לעולם לא יצליחו לתקן אותי לעולם . אני פשוט מיואשת . אתה יודע היא כבר לא מחייכת זה כל כך עצוב . גרמתי לה להפסיק לחייך ..עדיף שאני אלך אם לא הייתי אנוכית כל כך הייתי מפסיקה את הטיפול ומשחררת אותה ממני .

לא יודעת אם זה יתפרסם:/ אני מרגישה שאת רוצה שיהיו איתך בייאוש בחוסר תקווה בלא מובנת. ולא את לא הורסת אותה זאת הפנטזיה כמו התינוק שנושך לאימו את השד ובזה הוא בטוח שהוא הרס אותה. וגם תחושה של הרס זה חלק מהתהליך הטיפולי משפט כואב שהמטפל שלי (האבא המאמץ) אמר לי בימים הקשים-בשביל לבנות חייבים להרוס. שלך, הילה

שאקדשת לי זמן מזמנך . שראית אותי שהיית ..נעים

https://www.youtube.com/watch?v=pT8HOC-EhZk וכל מילה מיותרת ...

אני מציפה? כי אני מוצפת. זה לא סביר אז אי אפשר להסביר מתכנסת נשאבת למקום הזה המוכר החשוך, הריק, המנוכר. רואה אותי מובלת לשם ולא מצליחה לעצור או להתנגד. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לנסות לצאת. עייפתי.

זה ככ עצוב וככ מבינה אותך . יושבת איתך בשקט עם זה בסדר נאחזת באמונה ובתקווה שפעם ננצח אותם . שיפסיקו להוביל אותנו למקומות האלה ...ביחד יותר קל לצאת מהבור .

מה זה

חבל שדיברתי . ידעתי שזה יגמר רע . עד שהצלחתי לדבר . בהרגשה שלי היא כעסה אפילו שהיא אומרת שלא ,ובהרגשה שלה אני מאשימה אותה..סהכ ניסיתי להגיד לה שהם פוחדים ושתעזור לי להרגיע אותם גם את זה לא הצלחתי להסביר לה . חבל על הזמן שהיא מבזבזת איתי ועלי . חושבת שפרשתי עייפתי בחצי שנה האחרונה זה רק ככה . כנראה שיש מצבים שצריכים לוותר אני וויתרתי .

תהיי חזקה ואל תוותרי..בטוחה שיש לך הרבה על מה להילחם...

הבקר שוב התחיל בהליכה יחפה למרות שהדשא היה רטוב זה היה נעים ללכת ללכת ללכת. אני רוהצ לצאת מכאן. חוויית הבידוד היתה קשה אני מרגיהש שבמקום להחלים אני אוספת עוד טראומות במקום הזה. אבל לאן אלך ומי יוכל לעזור לי כשאצא מכאן עדין אין פתרון. רגשות האשם גוברים על נטישת הילדים מעולם לא הלכתי מהם אני רעה אמא רעה וקרה להמ אני לא מצליחה להשתדל יותר למענם?

את אמא שרע לה ומנסה לעזור לעצמה . לא קל להיות במקום שאת נמצאת מקווה שישתפר . שמחה שהלכת והיה לך נעים .