פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי. אני בהוסטל. בעבודה שני דיירים מתלוננים על מחשבות אובדניות. דיווחתי למנהלת שלי. שוחחתי איתם. ובכל זאת הלב דופק כמו תופי טם טם. המוות של עמליה הותיר בי צל..... קשה לי מאוד להיות כאן עכשיו.... מחפשת על מה להישען? אודי איך מטפלים מתמודדים עם הפחד/החשש/ שמטופל יתאבד? הילה

היי לכםן מזמינה למשחק מסיכות- איזה מסיכה יש לכם ביום יום? מה הייתם רוצים להגיד לה? איזה מחיר אנחנו משלמים על המסיכה? תרצו לשתף? הילה

אני עם מסכת החיוך..מחייכת גם על שטויות, לא שזה מחלחל אבל כולם בטוחים שאני הכי מאושרת בעולם...נראית מאוד חביבה וטובה לכלם..גם למי שאני לא סובלת..אולי לפעמים עדיף לדעת גם לכעוס ולא לחייך..זה קשה עבורי..מאחלת לעצמי שאדע לכעוס כשצריך..תודה הילה יקרה..רציתי להציע לאודי שיתן רעיון אך אנחנו כבר בשלב אחר פה בפורם:) פורים שמח

אין לי ממש מילים ותובנות רק להגיד לך שזה נחמד ופורים שמח

סחתיין על היוזמה, הילה! :) את יודעת, כשניסיתי לענות על זה הגעתי למסקנה שהתשובה שהייתה מתבקשת מאז ומעולם כבר פחות נכונה לי. נראה לי שאני יותר מתקרבת לחזות השמחה שאני מציגה, לאט-לאט. עוד לא שם וגם עוד לא עושה את הצעד הבריא מהכיוון השני, של לטשטש קצת את המסכה, אבל שמחתי להרגיש איך הפער כבר לא כזה עצום. אולי זו שעדיין מאוד קשה לי להיפרד ממנה, כלפי פנים וחוץ, היא מסכת ה"אני מסתדרת". תמיד סירוב לעזרה שבא עם חיוך - "לא, תודה, אני מסתדרת". מה הייתי אומרת לה? קשה לי להחליט אם אני מקנאה בה על העצמאות שלה, על היעדר הצרכים, או לא באמת קונה את זה. כנראה שבתחושת הבטן הראשונית היא מי שהייתי רוצה להיות באמת ועיבוד שאחרי זה אני מבינה שלנסות להיות היא זה אחד הדברים ההרסניים. המחיר? כנראה שהחל מהליכות ארוכות ברגל הביתה ("רוצה טרמפ?", "לא, תודה, אני מסתדרת") ועד לבדיות עמוקה יותר... תשתפי גם את, הילה? נעמה.

היי מה המסכה שלי? המסכה שאני חזקה ושהכל בהיר לי בזמן שלא מאוד חד משמעית בזמן שבפנים דברים לא ברורים ולא מובנים אולי קצת מתחברת לאני מסתדרת שלך נעמה..... מה הייתי רוצה להגיד לה? שמותר להיות חלשה לשאול שאלות ולחשוב על פתרונות..... מסכה נוספת היא התוקפנות שאני חלשה מאוד ואז נהית חסרת סבלנות ותוקפת הייתי בקופת חולים ונסערת ובמקום לבקש עזרה התחלתי לפקוד עד שהמזכירה אמרה לי כן המפקדת..... אני רוצה לבקש שתלך לדרכה המחיר הוא תוקפנות חוזרת וזה לא נעים..... מיכל מסיכה מוכרת וקשה להיפרד ממנה...... אביב כייף שהשתתפת. פורים שמח! הילה

עכשיו ..למה היה לי כל כך קשה . המסכות שדיברת עלהם נגעו בי . זה כולם אני וזה לא מסכה זה חלקים ממני לפעמים בשליטה לפעמים לא לגמרי . אני יודעת ומבינה שהם אני בהגיון אבל עדין לא מתחברת לזה אז זה אני ולא אני הכי מסכה בעולם .. אז ברוח הזו מודה למסכת המסכות הדיסוציאציות שלי שהצילו את חיי והמשיכו לעשות זאת לאורך השנים עד שאני יכולה להתמודד עם זה . תודה הילה . והתוקפנית חייבת להגיד לך שיש בה תכונות שאני מאוד מאוד אוהבת רק הדרך שגוייה ..היא ממש לוחמת מה שאני לא מעיזה להיות .

תמיד חגים קשים לי. וזה רק נהיה קשה יותר ויותר. מאמינה שגם בגלל התהליכים שעוברת בטיפול... פורים. כולם מגיעים. מחויכים. יפים. מוצלחים. עם ילדים. משפחה משלהם. קריירה מצליחה, ובעיקר - שלווה על פניהם.. הם מחייכים לילדיהם במבט מעריץ, מחבקים ומנשקים אותם, ומתגאים 'תראי את הילד המדהים שלי'.. 'ובעלי פינק אותי בטיול מפנק'.. חיים . מריחים את התחושה של החיים מכל עבר. כמה חיים.. ואני שמסתבכת אם להגיע או לא, מגיעה בסוף. גם להיות לבד זה קשה כל כך. והמבטים שנועצים בי, מקפיאים את הלב. השאלות דוקרות עוד ועוד. שומעת מילים, חלקי מילים, שמצליחה ולא מצליחה לשמוע, שמתכחשת אך שומעת באוזניי.. "מה יהיה איתה?" "היא הרסה לעצמה את החיים" "תשמחי, והכל יעבור" "כל הבעיות בגוף היא יצרה לעצמה" "היא לא מצליחה בכלום..כל מה שהיא מנסה ולא הולך לה..." ואני, מתייסרת, כואבת, בסוף יוצאת מהחגיגה המשפחתית. חוזרת לדירתי הקטנה, נכנסת למיטה, שוכבת בתנוחה של עובר, מכסה את כל כולי, ובוכה. ובוכה. רחל.

האם את יכולה לשתף מישהו מהמשפחה במחשבות..לומר להם שלא נעים לך כשאומרים כאלה דברים? חבל שתסבלי. כל כך מובן..איתך.

יודעת מה היה לי קשה כמה יימים לפני חזרתי מאמא כמה ביקורת כמה חוסר פרגון מטורף כמה כאב מהאחים שלי מזמן רחוקה גם אותה רואה אחת לחודש וחצי לשעה שעתיים וגם זה הרבה . כל כך נגעת בי עם הכאב הזה הבור הזה פרגני לעצמך מעגלים אחרים בהם את רצוייה ותאמיני לי כשאנחנו מתקלפים מהמקום הלא ראוי ולי לא מגיע זהמגיע בענק . את מקסימה ורגישה וטובה ואמיצה ויש לך כוחות ואת עושה תהליך קשה וכואב . ..מגיע לך . שולחת חיבוק אם נכון לך

למה אהבה ושנאה כלפי המטפל נחשבים 'העברות והשלכות'? ומה בנוגע לאהבות ושנאות והקשרויות רגשיות ביחסים בין בני אדם בכלל? גם שם הכל נתפס כהשלכות?? האם הפסיכולוגיה בכלל תופסת רגשות כמשהו ממשי בהווה? אני כבר מפחדת להקשר כי אולי אתחיל 'להשליך' על אנשים תמימים לכאורה דברים שלא קשורים אליהם אלא לעבר... כל צורך שלי וכל הזדקקות וכל פגיעות.. אי אפשר לבטא כלום ככה ולהרגיש כלום ככה כי אולי זה לא קשור לאף אחד ולא להווה אלא לעבר... מה הגישה של פסיכולוגים עזרה בזה שמסתכלים על הקשרויות רגשיות ותלות כמשהו שאין לו קיום לגיטימי בנפשו של אדם בוגר בהווה וזה נחשב מן שריד מן העבר שנדרש לטפל בו ולנתח הגיונית.. איך אפשר להעיז לחיות ולהרגיש ככה? תמיד צריך לפחד שלא יפרוץ איזה שחזור טראומטי מזדיין שוב. והאמת שזה קורה בתוכי. כל פעם שחווה העדר, נטישה או סתם פחד להעיק עם הצרכים שלי על האחר . אז אצל בני אדם מווסתים ומאוזנים זה לא ככה? הם לא נקשרים רגשית? הם לא חווים תלות? לא מתים מפחד שיאכזבו אותם ויכאב להם ברגע של חולשה, נזקקות?

אין ספק שתמיד זה שם . בכל ההתקשרויות שלי התגובות שלי הדפוסים שלי תמיד שם . רק שאלמד להפריד בן הדברים התגובות שלי יהיו תואמות קשר. הדוגמא הכי יפה זה כאן עם אודי ..כשחשבתי שהוא התעלם מהשאלה שלי כל כך נפגעתי שאין ספק שאין לזה שום פרופורציה ולא קשור אליו בכלל כי אם קשור לעבר שביקשתי עזרה והתעלמו שפגעו בי והתעלמו ממני . אז כן מימה אנחנו מגיבים מדפוס עבריינו

די!!!מספיק!!!שקט!!!אני לא יכולה יותר. חבל שאי אפשר לצעוק את זה,רק לזעוק בשקט. ולא, הזדהות לא עוזרת ולא אמפתיה. בהמשך למעגליות הכי הייתי שמחה להפסיק את המעגליות של לקום בבוקר לעשות שום דבר רק לסבול ממחשבות ( אני הולכת לעבודה...),לסיים את היום באנחה ולקום לעוד בוקר זהה בדיוק חסר משמעות... אשמח לשמוע איך אפשר לפרוץ מעגליות מלבד קטיעה מוחלטת?( ולא רגעים קטנים לא קוטעים מעגליות אלה הם רגעי אשליה.)

ושאינו יודע לשאול: להשתמש בטיפול? איך עושים את זה?

למה אנחנו מרגישות אשמה מבינה את התבנית מהילדות הבקורת השיפוטיות . אולי אפילו מילים ברורות את אשמה.. אבל לפחות אצלי אני יודעת שלפעמים ברור לי שאני לא אשמה ובכל זאת מרגישה אשמה . בעקבות מותה של עמליה עלו כאן המון תחושות אשמה ..אשמח לשיתופים

נראה לי שקראתי על זה פעם.. שילד לא מסוגל לקבל את העובדה שהסביבה שלו רעה, וכיוון שאת הכל הוא מייחס אליו..אז בשביל להתמודד עם הקונפליקט הוא מתרץ זאת בכך שהוא האשם והוא הרע..ואז התפיסה הזו נשארת.. הממ..נראה לי שבילבלתי קצת.. בטח אודי יסביר יותר טוב..

אבל בכל זאת היום הגיע הזמן להפסיק לחשוב בתבנית הזאת איך נוצר השינוי

ולא יודעת איך אני רוצה להכיר אנשים חדשים ולא יודעת איך אני רוצה שהם יכירו אותי ולא יודעת איך אני רוצה להנות ולא יודעת איך אני רוצה להרגיש חלק מהחיים ושייכת ונשית ובטוחה ומינית ואולי בעתיד אמהית ולא יודעת איך אני רוצה ליזום, להשפיע, להוביל, להנהיג, לנהל ולא יודעת איך אני רוצה לנסוע ברכב לנהוג לרכב על אופניים , על סקייטבורד, לרקוד ולא יודעת איך אני רוצה להרגיש ממש ממש חיה ופועמת ומלאת אנרגיה ומחוברת באמת לבני אדם אוהבת ונאהבת ושייכת אבל לא יודעת איך איפה לומדים איך?

ההודעה שלך ממש "תפסה אותי חזק בבטן" ואני מזדהה עם הרבה דברים שכתבת שם אני לא חושבת שיש פתרונות קסם או קיצורי דרך.. להכיר אנשים חדשים, להיפתח אליהם, להינות מהחיים, להיות אהובה ואוהבת ומינית ונשית ולרקוד - זה מהות החיים! החיים שלנו קצרים בשביל שנבזבז אותם במחשבה מה יכולנו לעשות, ומה לא עשינו..עדיף להסתכל קדימה, ואני בטוחה שיש לך אופק! לדעתי צריך כמה דברים: 1. קודם כל לסמוך על עצמנו, לאהוב אותנו וגם את הגוף שלנו (ואוף, זה קשה) 2. אח"כ צריך להיות מוכנות להיפתח כלפי אחרים ולסמוך אליהם ולתת בהם אמון (מובחן!) 3. ולא פחות חשוב: לדעת שבכל קשר יש פוטנציאל לאכזבה. שאף פעם לא כולם יאהבו אותנו . וזה בסדר, כי הסעיף הראשון אומר שאנחנו אוהבות את עצמנו וזה הכי חשוב.. מימה, אולי את מוכנה לטיפול חדש? אבל תלכי למישהיא נחמדה הפעם...לא קשוחה ומאיימת ומתנשאת...את יכולה אפילו לעו"סית קלינית.. ותשתדלי לא לפתח ציפיות יותר מידי גבוהות.. שתדעי שבהרבה מהדברים אנחנו באותה הסירה, וההתמודדות קשה.. אבל אל תתייאשי..

מהימים האלה שאני לא מבינה בשביל מה אני חיה. שוטטתי, קניתי אוכל. אכלתי הקאתי. יום לא ככ טוב... ועכשיו דמעות והולכת לישון. אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להיות אדם מסופק ושמח עם מטרות ורצונות שפועל בצורה יעילה לממש . התפקוד תמיד כבד ומסורבל לי עד שמזיזה את עצמי. בטיפול הפסיכולוגי בעת שחזור זעקתי 'אני רק רוצה לשכוח!' . כפו עליי לחוות משהו שבכלל לא רציתי לחוות.

היי. מימה לכולנו יש ימים שכאלו רגעים או תקופות...... לא מכירה מישהו שתמיד שמח ומסופק מעצמי..... מבחינת הזכרונות. הם עדיין מציפים אותך? למה את מתכוונת שכפו עלייך? מימה מאחלת לך פורים שמח! משתפת אותך במשהו- אתמול הייתי בקבוצה והמנחה שאלה: איזה מסיכה יש לכם? ומה הייתם רוצים לאמר לה? נראה לי שלפעמים המסכה שלי תוקפנית כדי להסתיר את הפגיעות ואני רוצה לאמר לה- די את יכולה ללכת........ כבר לא פוגעים בך.... הילה

העץ הטוב נמלא צער כה רב. הוא בכה בכי מר של אובדן וצער, שורשיו רועדים, צמרתו מיטלטלת, הציפורים שעליו פוצחות בקינה. דמעותיו זלגו וזלגו והפכו לטל בוקר טרי, שירווה כפות רגליים כואבות. מותה של עמליה זעזע אותי עמוק, פרץ איזה סכר עצב. בכיתי על מותה, על העובדה שזכתה רק לשלב המייאש והנוראי, בלי ההחלמה והטוב שהופכים אותו לשווה את זה. בכיתי על חוסר האונים, על אוזלת היד, על כמות הסבל בעולם, על זה שאי אפשר להתחיל ולגעת אפילו בקצה הקרחון של היגון. כאב לי סבלה של עמליה, ופתאום אורי קרם אותיות ומילים ונחתה עלי ההכרה שסבלה היה הקצה של רשת של כאב. וחשבתי, בהמשך למחשבותיה על הקולות השותקים הסובלים האחרים, כמה עצב יש בעולם. ומה בכלל אפשר לעשות אל מולו, אל מול כל הכאב הלא הוגן הזה? חשבתי עליך אודי (אתה קורא?), שמסלולי החיים שלך ניסו במובן מסויים לענות על השאלה הזו. כחובש בשדה הקרב, כפסיכולוג בשדה הקרב הפנימי. ושוב מילא אותי התסכול - הרי גם אתה רק השהית את ניפוץ הפנטזיה הזו של היכולת להתמודד עם קרחון הסבל, הניפוץ הגיע ודאי במהרה, אולי אפילו חזק יותר מקודם. חשבתי על חובש בשדה הקרב, שניגש לפצועים, שחובש, שעוצר דימומים, שלוחץ על עורק פתוח בתקווה להציל. ועל זה שלפעמים זה עוזר ולפעמים חסר כל סיכוי. ודמיינתי את הרגעים האלה, שאין שום דבר לעשות, שהחובש יושב ליד הפצוע, שניהם יודעים שאין סיכוי, ובכל זאת הוא לוחץ על הפצע, מחזיק לפצוע את היד. וזו הנחמה שיש לו להציע לשניהם, לשבת לצידו ולהיות איתו ברגעיו האחרונים, שירגיש יחד, אהוב, שמנסים להציל אותו. ואז, תסלחו לי, הרגשתי איזה זעם בפנים - איזו נחמה מחורבנת! זה מה שאפשר לתת כשאין סיכוי? יחד? אהבה? נשארתי עם הזעם הזה, עם חוסר האונים המשתק, ולאט-לאט לאור התהיות על משמעות, על סוף, הוא התחיל להפשיר. מחשבות על משמעותה של אהבה מילאו אותי, בלי שכבת הקיטשיות, עם האותנטיות שמתחתיה. הרי אם אני מעניקה את המשמעות לחיי, למה שהאהבה לא תהיה הנחמה המשמעותית ביותר שיש? למה שהיא לא תהיה עיקר הסיפור, ולא רק קישוט שמכסה את הטינופת? אז את העץ השמח-עצוב הזה אני רוצה למלא באהבה. אני עוצמת את העיניים הדומעות וחושבת חזק על אנשים (וחתולה) שאני אוהבת. אני מדמיינת בכל הכוח את התלתלים, את הישיבה המרוכזת, את חוש ההומור, את המבט, את הזנב, כל הדברים האלה שאני אוהבת. וחושבת עליכם, שזו אהבה מסוג אחר, משונה קצת, אבל בכל זאת אהבה. וחושבת על אנשים בכלל, אנשים רחוקים שהייתי רוצה להכיר ולאהוב. וגם אם זה רק תירוץ לאי-אפשריות הזו שבמוות, גם אם זו המצאה שלי, אני מרגישה שזה משנה. שזה משנה לאנשים האלה שאני אוהבת אותם, שהם אוהבים אותי וזה משנה לי. זה מה שיש לי לעשות, לאהוב. זה לא הרבה, אבל אני יכולה להחליט שזה הכל. נעמה.

את חכמה ורגישה ואני מרגישה את האהבה שלך עד לכאן :-) זה נחמד לי..

היי אין לי ממש מה להגיד לך..... ריגשת אחותי..... הילה

התרגשתי כל כך.. ונזכרתי באיש היקר שלי, המטפל שלי, שגם הוא היה חובש קרבי בצבא.. בעיסוק המתמיד שלי במוות... בחוסר חיים שלי.. תודה.

יודעת בתוך הכאוס והכאב רציתי לבקש ממך שתקדימי את העץ גם כדי שיהיה משהו טוב להאחז בו . ואני שמחה שהוא הופיע בזמנו יציב חזק איתן וקבוע ..אז רק להגיד לך תודה על העץ על החכמה על היותך כאן איתנו ...

עדיין אני חוזרת לשם המקורי שלך...:) מה שלומך?.. קראתי את מה שכתבת לי.. ומתוך רצון, דאגה - החלטתי לנסות לקרוא הודעות שלך מהעבר, והלכתי לאיבוד...:/ לא הבנתי איפה זה התחיל, איך ולמה... והאמת, זה כבר לא משנה. מה שחשוב - זה עכשיו. וזה שההרגשה שלך לא פשוטה וקיבלת הרבה מילים קשות, וקיבלת גם מצד שני הרבה מילים טובות, אבל אז כבר משהו נפגע, נחסם.. לגבי אודי ותחושות לא פשוטות שהתעוררו פה כלפייך, אני באמת לא יכולה לדעת. כי אין לי מושג מה שלחת, לא איך זה התחיל, ומה אודי לא פרסם, איך הוא הרגיש בעקבות ההודעות ומילים שלך...(אפילו שנאמרו מתוך כאב גדול שלך..) אבל אני חושבת, שאודי מאפשר לך. הוא מעלה הודעות שלך, הודעות אלייך, מתוך רצון לאפשר לך חוויה של תיקון...וזה המון. נכון, הקשר עם אודי אולי לא יהיה. והאמת, אין לי מושג איך דברים יתפתחו כאן איתו, אבל הוא נותן לך אפשרות להשתמש בפורום..ויש כאן הרבה בנות שכן ניסו ומנסות להתקרב אלייך, להכיר אותך... ונכון, גם אם הן פגעו...עדיין אפשר לנסות מחדש.. אבל אם הן מנסות שוב ושוב, ומקבלות דחייה... אז כבר אפשר להתייאש... הרבה מהחיים האלה נמצאים באפור הזה...וזה שמישהי מסוימת אמרה מילה פוגעת, זה לא אומר שהיא רעה, זה אומר שגם היא כתבה את זה מהכאב ומהפחד שלה...ואת תמיד מבקשת שיסתכלו עלייך מהכיוון הזה... ואני באמת מקווה שתקראי את המילים האלה, ולא תחשבי שאני מבקרת אותך חלילה, אלא כי אני רוצה שתראי קצת את הדברים מנקודת מבט נוספת... ואני בטוחה שאת יודעת את כל זה, ועדיין. ואת יודעת עוד משהו שמלי יקרה, תעלי את זה. את כל מה שקרה פה. מה שקורה פה, בטיפול שלך. תנסי להבין מה היה לא נכון מבחינתך, מה יכל לגרום לכל זה, את החוויה של אודי, את החוויה של הבנות, את החוויה שלך.. אני בטוחה שזה יכול להאיר לך הרבה דברים... ותזכרי - ששום דבר בחיים האלה לא צריך להיות בכוח. את לא חייבת להיות כאן בכוח. את רוצה, כי כנראה יש לך תקווה מהמקום הזה. אז את כבר פה, תני לזה הזדמנות טובה?? תגיבי לבנות על חוויות שלהן, תשתפי, תכאבי, תשמחי בעץ השמח של נעמה, תצטרפי, מתוך מקום באמת לא מצפה, ופשוט תיהיי קצת. בלי כל ההגנות שיצרת לעצמך, להתחיל מחדש. וגם אם לא תצליחי, לפחות תדעי שניסית, שניסית באמת!! שלך, רחל.

אין לי כוח להיות יותר... או לנסות להיות או לא להיות זה אף פעם לא מצליח ניסיתי ....... וכל פעם כואב

היי אודי. רוצה לאחל לילה טוב ושקט...... מקדישה את השיר מה עושות האיילות של יוני ריכטר ויהודית רביץ. תודה על המקום הזה...... הילה

היום חגגתי לילדה שלי יום הולדת וגם אמא שלי הגיעה. היה לי כייף וגם לילדים היתה אווירה טובה. וכמו ביום הולדת עוגה מתנה ונרות. הילה

ומזל טוב ענק

משמח.. שהיה כיף לך, כיף לילדים... מזל טוב:)!

מזל טוב :-))) כיף לשמוע...

כתבתי תגובה לרחל למטה, בהמשך להודעה שלה אליי.. היא לא פורסמה כי לא הייתה בסדר?

עונה לך כאן .כי מהפלאפון לא יכולה לראות תשובות . תודה על ההשוואה מבינה אבל ... אני לא תינוק אני מבינה ומודעת כל רגע שאני ממשיכה לאכול בצורה לא שפוייה ולא נכונה מקצרת את חיי וזה נזק בילתי הפיך שאני עושה לעצמי אני בגיל שהשעון מתקתק כמו פצצה וזה כבר לא בדיחה אז כן רחל זאת התאבדות איטית וכואבת וכל מה שמפריד בני לבן התחלה אחרת זאת פסיעה אמיתית וכינה ראשונה .. זה להחליט שאני עושה החלטה לשינוי ... ואני נאחזת בזה כדי לא להרגיש ,כדי לא להיות אטרקטיבית ,כדי להרחיק מעלי את כולם ... כי לא יודעת מה ..הגיע הזמן להפרד ולעשות ..ואני לא יכולה תקועה בפחד נאחזת בו ...למה ?????

קראתי את ההודעה שלך.. והיא גרמה לי לעצב גדול... כי באמת באמת, את צודקת. באמת, באמת. באמת, למרות שלפעמים אנחנו הכי מודעים, עדיין לא יכולים ולא מצליחים לשנות את ההתנהגות הפוגעת, ההרס העצמי.... יודעת גם על בשרי. בהקשר של הטיפול שלי (וגם של החיים בוודאי), שנתיים וחצי של טיפול שמתרחקת, לא מאפשרת, מגיעה ושותקת, מפסיקה להגיע, משגעת אותו שלא רוצה להגיע, שהטיפול עושה לי רע.. וגם כשקורה משהו פוגע מבחינתו (וקרה לצערי)- אז מתפרקת עוד יותר, העיקר לא להתקרב...העיקר להישאר חסומה, חזקה, יציבה, "מוגנת"... ואני מודעת ומבינה, ועדיין...:( אז כן, הזדהיתי וכאבתי את המילים שלך. ואת שואלת למה, אני חושבת שאת יודעת..גם אם חלקית... רק ליישם ולחיות באופן אחד - זה כבר משהו אחר.. אז איתך בתחושות הכואבות האלה... ואת יודעת? לא צריך לחכות פתאום או לנסות שכל הדפוס הלא בריא הזה יעלם או ישתנה פתאום...לפעמים אפילו רגע קטן של בנייה, של חיים, של בריאות...הוא כבר משהו גדול... שהלוואי והרגעים הקטנים האלה יגדלו ויגדלו ויגדלו.... איתך, רחל.

היי אודי...לא יודעת למה, התגעגעתי אליך.. סתם פתאום הרגשה שבאה לי ביומיים האחרונים.. וגם שיתפתי את המטפל שלי לגבי המקום הזה..בעקבות הסיפור עם עמליה..שזה גם היה מוזר לחלוטין... אני קצת יותר משתפת אותו...:) ורציתי לשאול שאלה.. אני מרגישה שבתקופה האחרונה לא קל לי. זוכר שסיפרתי לך שכאשר התחלתי את הטיפול, הייתי במצב נפשי בריא ומלא בחיים, והגעתי בגלל משהו מאוד ממוקד.. אבל כל החומות קרסו, זיכרונות שהודחקו פתאום עלו, פתאום התחלתי להרגיש, הייתי וחייתי כשמסביבי בניתי חומות ועוד. לא הרגשתי ולא התחברתי לחוויות נוראיות שעברתי. תמיד המטפל שלי היה בשוק מדברים שמספרת בלי שום רגש ואותנטיות. הייתי מלאה ב'תפקידים' שהפילו עליי. ולי היה קל, להיות מה שרצו, העיקר לא להיות אני. ופתאום התחלתי, והכאב גדול. ואתם התחילו בעיות רפואיות מורכבות. שכיום מתמודדת גם עם מצב בריאותי לא פשוט וגם עם תחושות נפשיות קשות, שגם מחמירות בבדיקות קריטיות ועם כל החמרה והתקף... ומרגישה שהתחושות של הכאב, החוסר, הייאוש - גדלים. ניסיתי לפנות למטפל שלי ולשאול אותו אם נוכל להיפגש יותר, כי קשה לי..הצעתי כמה פעמים...אבל הוא התחמק מזה.. אני מבינה שהוא עסוק....ולי קשה להחזיק את כל מה שעובר עליי....:( ומצד שני, לפני כמה חודשים (בערך שלושה חודשים)הייתי אצל פסיכיאטר שהמליץ לי על מינון מאוד נמוך של 5 מיליגרם, ובהמשך 10 מיליגרם של ציפרלקס. אני לא יודעת אם הכדורים זה הפיתרון. לא העזתי לקחת עד עכשיו. מאוד חוששת מלהתחיל להיכנס לזה, בייחוד שהרופא (שמטפל בי פיזית) אמר לי שכרגע עדיף לא לקחת, כי הגוף שלי חלש...אבל אם ממש מרגישה שצריכה - אנסה ואראה איך משפיע עליי. ובקיצור, מה אתה חושב? לנסות לבקש שוב מהפסיכולוג שיהיה לנו עוד מפגש או שנדבר בטלפון, כך שארגיש מוחזקת, פחות בסערות? (למרות שכבר מתביישת, כי שאלתי כמה פעמים, ואולי הוא פשוט לא רוצה...:(..) או לנסות לקחת את הכדורים ואז ארגיש יותר מוחזקת?.. וזה מעניין ומפתיע.. שאני מצליחה להגיע למפגשים.. למרות שעדיין קיימת החרדה שלי והבהלה בעקבות הטיפול הזה ובעקבות מפגשים איתו... אני יודעת שזאת שאלה מורכבת, ושאלתי את המטפל שלי כבר את אותה שאלה.. והוא לא ענה לי. בבקשה, אפשר עצה טובה? וסליחה על האורך של ההודעה....:/ רחל.

אתה יודע, אני חושבת שבהודעה הזאת נחשפתי יותר ממה שרגילה פה, היה לי קשה, וזה אפילו דיי הבהיל אותי שכתבתי בדרך שכתבתי... ויודעת שאולי לא הייתי צריכה לכתוב את זה, זה מורכב, אבל אפשר איזה מילה טובה על זה שכתבתי, שפתחתי קשיים שלי (גם אם זה היה בדרך עקיפה...)?...:( הרגשתי קצת אבודה מהתשובה הטכנית והעניינית (והנכונה...) שלך. וכן, אדבר שוב. למרות שהוא אלוף בהתחמקויות...:) רחל.

נגיד משתחזרת הטראומה בטיפול בצורה שנחווית כאילו קורית בהווה וממשית. האם העיבוד זה ההבנה ועיכול שמדובר במשהו שהיה בעבר ולהתאבל על כל הפספוסים שהיו שפתאום נעשים מודעים להם? למשל לפני ששחזרתי את הטראומה לא ידעתי שאני בבעיה של חוסר ספרציה ולא מסוגלת לשמור על הגבולות שלי ולראות אנשים ודברים 'מבחוץ'. עכשיו שאני כן מסוגלת זה גם ההבנה ששנים רבות לא חייתי ככה בכלל. בלי פכחון ועם הגנות של מפלטים בדימיון. אז מה העיבוד? האם זה ההבנה של מה שייך לעבר, מה להווה, וההתאבלות?

שלום רב, סביר להניח שלו הייתי יוצא מתוך עצמי, הייתי יודע לתת את התשובה הברורה מאליה, על כן אשמח לתובנות מומחי ומומחות הפורום: אני בן 34 ולאחר שנים של הזנחה בריאותית, שפגמה באיכות חיי ובמיצוי היכולות הפוטנציאליות המקצועיות שלי, התבייתתי על עצמי ויצאתי לדרך חדשה. יחד עם זאת, אינני מצליח להתנער מהתחושה המעיקה הזאת שאחרתי את הרכבת, שזה מאוחר, שלמה לטרוח כעת, שהרי מה שאני מנסה להשיג כיום בהיבט המקצועי, אלה שעוסקים ועוסקות בתחום שלי הגיעו לייעדם לפני עשור וקצת פחות מכך. אני יודע שלחיים יש את המסלול שלהם, ומגיע שלב בחייו של אדם שזהו הרגע שיתפוס עצמו ויחתור לשינוי, ושהרבה לא אשיג אם אסתובב במעגלים סביב השאלה "למה לא עשיתי זאת קודם?", ובכל זאת, אני יותר מאשמח לתובנות כיצד אוכל להתנער מהתחושה "שאיחרתי את הרכבת". בהערכה רבה, צחי

גם אני בשנות ה 30 ורואה את הפער ביני לבין אחרים שהיו פנויים יותר לתפקד ולהתקדם בחיים. אבל אין מה לעשות. לא נראה לי שאפשר לפספס את הרכבת כי כל עוד חיים אז אפשר לחפש איך לחיות חיים בעלי טעם.. למצוא משמעות בהווה במקום להתעסק בעבר. ומי כמוני יודעת כמה שזה לא פשוט עם כל הרגשות השלילים של כעסים/ יאוש/החמצה וקשיים... מנסים בכז לעשות. לדעתי בשביל עצמנו קודם כל. לא בשביל החברה ודעה של אנשים אחרים. למען הסיפוק שלנו. לא כדי לקבל אישורים מבחוץ

שאולי זה לא ככ פשוט להפסיק להסתובב במעגלים האלה? כאילו זאת לא בחירה שעושים בשניה אלא התמודדות רגשית אמיתית ???

המטפלת שלי, היא די מושלמת. היא תמיד מגיעה לפגישות רעננה וקורנת, לבושה בבגדים מושקעים ואופנתיים, ונעלים מרשימות. היא אישה אמיתית. ואני מרגישה עלובה מולה: אני מרגישה ילדה מטופשת, וטיפשה ומכוערת. אני מרגישה כמו כלום. כמו אפס. כמו שום דבר. אני קצת כמו "משביתת שמחות" והורסת את האווירה. כן, כן, אני הורסת אווירה סידרתית! והרי, למה לחייך? למה להיות קליל? הנה מיקה הכבדה, קבלו אותה! בעצם , עדיף לכם שלא. גם אין בי שום דבר נשי. אני ילדה! י-ל-ד-ה. אפשר שאני אגדל קצת? מתי אני אגדל? אני רוצה להיות גדולה כבר!!! אני לא רוצה להיות ילדה "טובה" יותר! אני רוצה קצת למרוד ולהשתולל. (אבל עם גבולות. כי יש בעל, ויש ילדים, ויש הלכה ומוסר) אני נורא רוצה לרקוד.

איזה כיף לרקוד... ובטח שאפשר לרקוד, לרקוד באמת... גם שיש בעל וגם שיש הלכה.. לא חסר אפשרויות... ובייחוד עכשיו, פורים... צריך וחייב...:) רחל.

קודם כל את צעירה עוד תיגדלי המטפלת שלך כזכור לי כפול מגילך ..ולרקוד בטח שמותר .אני בטוחה שיש מקומות רק לנשים..מותר לך להנות החיים יפים והם מתנה .

תודה רבה לכן על התגובה, אתן חמודות :-) מותר וצריך לרקוד , אבל מרגיש לי מביך..

בייחוד שלא רגילה לרקוד.. אבל לאט לאט משהו ישתחרר בך... אני זוכרת שהייתי קטנה...הייתי מאוד אוהבת לרקוד.. אבל מה???? היו לי שתי רגליים שמאליות...:) רציתי שהרגל תגיע למקום אחד, אבל היא הייתה מגיעה למקום אחר... וגם הידיים..:) ולא רקדתי המון שנים. אבל פתאום התחלתי.. גם עם החוסר קואורדינציה...:) ואמרתי לעצמי - מה אכפת לי.. כשהייתי במקומות של אנשים שלא מכירים אותי - היה לי יותר קל.. או שהייתי רוקדת עם עיניים עצומות... ועדיין לא רוקדת הכי יפה שבעולם, אבל יש שיפור...:) העיקר שזה משחרר בי משהו בנפש, ועושה לי טוב... ואני חושבת שדווקא עכשיו, זאת אולי הזדמנות טובה.. יש בפורים המון מסיבות לדתיות, שזה רק נשים רוקדות... וגם אם קשה, אפשר לסגור את הדלת בבית... לשים מוזיקה בווליום.. אפילו להחשיך מעט את האור.. ולהתחיל.... "כל הילדים קופצים רוקדים... מרימים את הידיים גבוה לשמיים.."!!:) רחל.

היי מיקה מה שלומך? מיקה,בא לך לרקוד? את במקום אחר. תני לעצמך את הזמן......לילדה לגדול...... את לא משביתה שמחות המטפלת שלך מגיעה לפגישה מלאת אנרגיה כדי להכיל אותך ולהיות שם בשבילך. את יכולה לדבר איתה על הרגשות שלך למולה? מחזיקה אצבעות הילה

לדעתי זה לא הרצון לרקוד זה רצון אחר... כי כדי לרקוד אפשר לדמין מוזיקה בראש ולרקוד אפילו במקלחת, תנסי לרגע לתרגם את המילה לרקוד במילה אחרת... מה יצא לך?

אני לא חושבת שאני אשמה בקשר לעמליה . רגשות האשם שלי הם כלפיי שאני שם בהרס העצמי המטורף ..של אכילה של עוד דברים ..והמוות שלי רשום על הקיר מרוח בגדול ...מבינה וממשיכה להרוג את עצמי ..זה מה שאני

תכף יגיע האביב :-) העונה האהובה עליי.. נו, שיגיע כבר...

מנסה להבין את המורכבות . מנסה להיות שם .זה לוקח זמן ולא בטוחה שיש לי אותו כל יום שעובר זה נזק בילתי הפיך ...אם פעם חיכיתי שמישהו יציל אותי ממנו ומהחברים שלו היום אני צריכה שמישהו יצליח להציל אותי מעצמי .

היא חייבת להעניש את עצמה. עכשיו. בכל דרך אפשרית שתגרום לה מספיק כאב. בדרכים שתגרומנה לה הכי הרבה כאב. מגיע לה. כאב חד, חזק, חריף. מגיע לה הרס אדיר ומושלם. מגיע לה שינתצו לה הכל שוב ושוב ושוב. היא ראויה לרוע. אין בה שום פינה שזכאית לטוב. (והחברים שסביבה לא מבינים מה קורה לה ולמה פתאום יש לה רצח בעיניים, ולמרות שאכפת לה מהם, אין לה בררה. {ואולי דווקא כי אכפת לה הם הופכים להיות חלק מן העונש})

דיכאון מחלה??? אודי כבר שנתיים שאני לא מנצלת אפילו קמצוץ מיכולתי וכישורי ועושה בעיקר שום דבר מאז שהתחלתי לעכל ולהבין שמה שהיה "משחק" בילדותי נקרא אונס... עד לרמה כזו שהבת שלי אמרה שאין לה אמא . ילדה בת ארבע שמרגישה שאין לה אמא ... גם אני הרגשתי שאין לי כזו לכן לא שיתפתי אותה. דיכאון זה אדם כבוי מבפנים אדם מת.

היה לי מאוד עצוב לקרוא את ההודעה שלך..הבת שלי, ילדה מקסימה ונבונה, היא בת 5 והיא גם אמרה לי פעם משהוא דומה..וזה היה אחד הדברים הכי כואבים ששמעתי.. פעם, הייתי מאוד קשה עם עצמי ומסתובבת כל הזמן בתחושה שאני אמא גרועה, אבל היום למדתי להעריך את ההתמודדות שלי עם הילדים, למדתי להעריך את עצמי ואת ההשתדלות שאני עושה בשבילם. ודווקא בגלל שזה בא לנו בקושי , כי אולי המודל שקיבלנו בבית הוא "לא היה הכי אידיאלי" - הכל שברירי וקשה ודורש התייחסות אוהדת קודם כל שלנו כלפי עצמנו... אז זוכרת שאמרתי פעם למטפלת שלי שאני פוחדת שאני אשתגע מהטיפול, שאני אכנס לדיכאון (וכפי שאת מבינה, מלכתחילה אני לא האדם הכי חיובי וחייכן שקיים) , אפול לתחושות אשם ולכעס עצום על אנשים שאני מכירה. וזו התמודדות יום יומית, התמודדות קשה ומתישה. אבל אותי הטיפול מלמד להרגיש , להרגיש את עצמי ואת הרגשות שלי, להרגיש כלפי אחרים. מי שלא מרגיש - הוא אדם כבוי ומת מבפנים.

אני חושבת שמה שיצר את הדיכאון שלי הוא בהכרח הטיפול! וההבנה של "החוויה" והשחזור של החוויה של לא להרגיש מובן... וההסתגרות הפנימית שהתעצמה ... והמלצות בראש שלא נותנות מנוחה...

לא הבנת נכון את סימני הקריאה.

אולי תכתוב ספר למטפלים על מטופלים שמשתמשים בפורם? יש לי צורך מאוד גדול שיבינו אותנו המטפלים ושלא יכעסו עלינו בצורך במקום שאפשר לדבר על הטיפול...כי איפה עוד נתייעץ ונמצא אנשים דומים לנו? המקום עוזר לי בשיתוף ולדעת שאני לא יחידה שמרגישה כך...שזה טבעי בסך הכל....מה דעתך? אני חושבת שספר על הפורם הפך להיות משהו הכרחי....תחשוב על כך טוב? מוכנה לעזור ובטוחה שכולם יהיו מוכנים לעזור.....

ברצינות...אני רוצה שתחשוב על זה טוב? אתה מוכן? ושהספר יהיה לזיכרה של עמליה.

תודה רבה..כל פעם שניסיתי לומר משהו על זה או במבי היה נדמה לי שאתה צוחק עלינו או על הרעיון לכן הדגשתי את הרצינות של העניין (סליחה)

של חיים וינברג על קבוצות באינטרנט... http://www.israpsych.org/books/?p=1985 המסקנות שם גם מעניינות...:) רחל.

שזה יהיה מעניין אם אודי יעשה משהו בנדון...:)

על המאמר המעניין...מרתק יהיה אם יכתב ספר עלינו לא?

היי אודי, קראתי היום איפשהוא על "חיבוק אימהי" ומיד עלתה לי בראש דמות המטפלת שלי.. אני לא רוצה שהמטפלת תחבק אותי, אני רוצה שאמא שלי תחבק אותי! יש לי אמא, ביולוגית ואמיתית , חיה וקיימת. אני רוצה שהיא תתעניין בי, ותחבק אותי, ותאהב אותי , ותחייך אליי ותכין לי שוקו טעים ומתוק כמו שאימהות מכינות אני רוצה שהיא תתגאה בי, שתחמיא לי לפעמים, שתגיד שאני בסדר... אבל היא לא אומרת לי כלום: היא רק שותקת, או מבקרת אותי או צועקת עליי... אודי, מאוד חסר לי חיבוק אמיתי ממנה. חסר לי מבט חומל ורגיש, שיגרום לי להרגיש רצויה ואהובה אחרי שנים של צעקות, כינוי גנאי, ביקורתיות, משיכות שיער , ומכות "רק לשם חינוך" יהיה אפשר לתקן? יש בינינו רק חומה...ואני מרגישה מאוד לבד.. והמטפלת, היא לעולם לא תוכל למלא את הבור העצום שיש לי! אף אחד לא יכול.. חוץ מאמא שלי, וגם אם היא תרצה - היא פשוט לא מסוגלת ואולי גם אני כבר לא... ואני לא כועסת, רק מרחמת עלינו.. סתם פספוס..

בטיפול הבנתי שלא אשנה את אימי ..אבל אפשר לקבל שהיא לא יכולה אחרת..למצוא מקומות אחרים לתמיכה...את יכולה לדבר עם אמך ולראות איזה קשר את רוצה איתה ומה היא יכולה ומה לא לתת לך..

טריגר ענקי אז רק להגיד שקראתי יותר ממבינה וחיבוק אם נכון לך

כתבתי כמה פעמים ולא נקלט. אז מנסה שוב כאן . את לא אשמה ואת יודעת את זה . אל תקלי על עצמך אחריות לא לך . מבינה את הקושי והכאב . איתך

מה קורה?

לאה.. רוצה לספר קצת?... אני פה. אנחנו פה.

מיכל רציתי לומר לך שאת מקסימה , שאת מצליחה לראות את האחר, את חושבת שאת רואה אותי?

שלום, אני גבר בסוף שנות ה 20 לחיו ויוצא עם בת זוג בת גילי, היא באה מבית רוסי הדוק ואני בא מבית הכי ליברלי שיש בכל הנושאים. אנחנו יוצאים יחד כמעט שנה ומאוד אוהבים אחד את השני היכן הבעיה? היא סבורה שגבר הוא גבר ואישה היא אישה וכיאה לכך לכל אחד יש תפקיד. האישה צריכה לפנק והגבר צריך לקנות מתנות, להוציא לבלות והכול על הכתפים שלו. האם יש דרך רכה לגרום לה להבין שזו לא תפיסת עולמי? שמבחינתי גבר ואישה שווים לכל דבר ולא הכול צריך ליפול על כתפיו? אשמח לכל עצה,תודה

אודי כשחושפים בטיפול פצעי טראומות נטישה לא מודעות ומביאים אותן למודעות ויחד עם זה גם חוויה של כאב נפשי גדול ... מה המטרה בכל זה? האם גם מרפאים את הפצע והכאב או רק המטרה להיות מודעים ולחיות לצד זה?

היי מימה, אני לא חושבת שכל פצע ניתן לריפוי, ולפעמים נשארות "צלקות מכוערות", אבל לדעתי המטרה בטיפול היא ללמוד לחיות איתם, ולקבל אותם כחלק מה-"אני" שלנו.

ההזדהות יתר שלנו עם עמליה...היא הגורם לקושי נראה לי......איך אפשר שלא להזדהות כל כך הרי לא ממש הכרנו אותה, לא יודעות מיהיא בכלל......מה קורה לנו אודי? למה הפורם מרגיש כל כך אמיתי? באמת מדהים אותי..ומוזר לי כלכך...

מתארת לעצמי שקשה ,חושבת עלייך

אני בסדר. נראה קצת יותר שקטה מסערות בימים האחרונים. תודה על ההתעניינות

לפעמים להוציא אותם זה קצת כמו למות

אוף.. רוני, את צודקת.. לפעמים זה יותר "למות" שלא ניתן להוציא ואז הכל נשאר בפנים..

מה שלומך?.. איך את מרגישה עם כל הסערה והכאב בעקבות הפטירה של עמליה...? (מוזר לי עדיין לכתוב פטירה...כאילו היא עדיין פה...) חשבתי עלייך ודאגתי לך בימים האחרונים.. גם בגלל התחושות שיש לך מהמקום הזה בכלל, וגם ספציפית בגלל עמליה... רחל.

היי רחל. תודה על ההתעניינות והדאגה .. זה קשה. לא מעכלת את זה. חושבת עליה ברגעים האחרונים. האם ידעה שזה מה שקורה? כיצד הרגישה? פחד? הקלה? עצב? היה לה קשה בסופשים. רצתה להשתחרר משם והנה, היא נפטרה לקראת הסופש השתחררה כמו שכל כך רצתה תודה לך

ונכון...:( מפחיד לחשוב את זה, שאדם חושב וחושב על מוות, וזה בא לו בסוף מכיוון אחר... בהפתעה, אולי..:( מעניין גם מה היא חושבת עכשיו.. שהיא איי שם למעלה.. איך היא מרגישה עכשיו.. איך מרגישים שהכול הכול נגמר... את יודעת, רציתי להגיד לך שאני גאה בך. שאת לא מוותרת על המקום הזה. אני לא תמיד מרגישה הכי שייכת פה, ולפעמים מפסיקה קצת..(:/) ושוב חוזרת מעט.... מה שבטוח שלא יכולה להפסיק, כי זה הפך למקום משמעותי עבורי. כי המקום הזה שונה... יש בו משהו מיוחד..הבנות המדהימות פה, את, אודי... ואני יודעת שקיבלת הרבה מילים פוגעות פה... ובעיקר תחושה קשה...:( וזה קשה. אבל אני באמת מאחלת לך ורוצה, שתהיי מסוגלת לקבל את האהבה והרצון הטוב שפה מהרבה בנות ומאודי בעצמו... אני רואה שמורכב לך, אבל יש פה אנשים שרוצים לתקן. לפעמים זה מורכב קשרים. בייחוד שהרבה מאיתנו חיו כשהקשרים המשמעותיים בחיים היו מעוותים ולא בריאים...ואנחנו שהפנמנו מתנהלות ככה, כשזה לפעמים לא בשליטה שלנו... אני פה, ובטוחה שיש פה עוד הרבה בשבילך... למרות ההתחלה המורכבת... אם את רוצה לשתף, כשקשה לך.. כששמח לך.. וגם כשמורכב..אני פה. רחל.

לא מוצאת מקום מתנתקת ונעלמת וחוזרת ולא מצליחה להגיד במילים את הפחד שאני יגיע לשם את הכאב . לא מצליחה להגיד במילים שאולי פגעתי בה היה לי צורך להיות איתה להגיב כי זה הרגיש לי ככ כמוני . אף פעםהיא לא הגיבה לא טוב לא רעפחדתי שאני פוגעת איך אפשר לדעת ..אני יודעת שזה בסדר אבל המחשבה שיכלתי אחרת שיכולתי יותר . שאני לא עושה בשבילי ואני יכולה בקלות להיות שם עכשיו בעוד רגע ...למה אני לא דואגת לעצמי למה אני הורסת כל כך ופוגעת בי כל כך למההה

אביב היקרה, הרבה דברים מהחיים שלנו יכולנו אחרת. אבל עשית ככל שיכולת. וזה הרבה. מאוד. ולפעמים גם לעצמנו. אני בטוחה שאת עושה ככל שאת יכולה להטיב עם עצמך. וכן, לפעמים יש דפוסים הרסניים שהופנמו, שהם לא בשליטה, אבל יחד איתם, את עושה המון. אני רואה אותך כמה נלחמת ונאבקת פה. אף אחד לא יכול להגיד שיכולת יותר. את עושה את המקסימום שלך, ברגע זה, מתוך הכוחות הקיימים והמודעים אצלך כרגע. ואת כל פעם תלמדי ותצליחי לעשות עוד. עוד טוב לך. ואני בטוחה שכל הודעה, כל יחס של כל אחת מאיתנו כלפי עמליה, חיזק ושימח אותה, גם בלי שהגיבה ישירות לזה... היא אמרה את זה...כמה פעמים. וכן, זה כואב ומטלטל. והיא וכולכן במחשבות שלי דיי הרבה.. אבל גם אם לחלקיק של דקה ביום של סבל גרמנו לעמליה לחייך, להצליח לנשום... זה המון. וזה הרגעים האחרונים שלה. שהיינו איתה. בואו נסתכל גם על זה.... יחד עם כל הכאב העצום הזה... מקווה שהמילים שלי לא יעיקו יותר...:/ רחל.

את לא מעיקה . ברור לי בחלק הבריא שבי בהגיון שזה בסדר לכן גם המשכתי להגיב לה למרות שתמיד חשבתי עם נכון או לא ..מנסה תמיד להגיב לגולן מהמקום שלהן אבל ברור שזה בא מהמחשבה שלי ככה שזה לא יהיה תואם ציפיות תמיד וזה בסדר . ההרסנים אצלי עובדים שעות נוספות . היום זה מתבטא בעיקר באוכל ואני מודעת לזה אבל לא עושה כלום בשביל לא להיות שם וזה הכי כואב לי זה חקחת החלטה להיות באחריות ולא נאחזת בזה כדי לא להרגיש כדי לא להתמודד עם הכאב הבילתי נסבל . והכתובת רשומה על הקיר ואני לא רואה ולא שומעת זה נורא

כשקראתי את ההודעה שלך, עלה לי באסוציאציה ראשונה תינוק.. ממש קטן.. שרוצה ללכת.. אבל הגוף עדיין לא מפותח, לא מסוגל... את יכולה להאשים אותו שהוא לא יכול ללכת? את אותה תשובה אני אומרת לך. את לא אשמה, בבקשה. את לא. בדיוק כמו אותו תינוק. הכוחות שאת צריכה בשביל זה הם כנראה יותר גדולים, ואת תלמדי, ותעצימי את הכוחות האלה, ואז תראי שאת מצליחה.. לקום, ללכת, להתקדם.. להפסיק לפגוע. בנפש ובגוף שלך... רחל.

מהרגעים שאתה גורם לי לחייך ...אתה מדהים . לוקחת את המשוואה איתי לכל המקומות שגברת אשמה תגיע ...

אודי.. :((( אתה חושב שאני אשמה במשהו ????? אודי אני לא אשמה !!!!!!!!!! אודי.. אתה יודע שממש לא כתבתי לעמליה כלום ... לא ידעתי מה לכתוב לה.. גם פחדתי שאולי אפגע בה.. עמליה היתה כ"כ שברירית.. אני לא אשמה בכלום !!!! אודי אני אשמה ????????? אתה זוכר... זמן רב לפני האשפוז שלה.. כתבתי לך משהו.. זוכרת שהייתי עצבנית. וכתבתי / שאלתי אם עמליה זו מילי.. בתקופה של הבלגנים כשהרבה חדשות נכנסו והשתגעתי והתערערתי לגמרי.. ואז היא כתבה לך משהו שהיא עמליה.. והיה אצלה המון כעס עלי... לא זוכרת כבר כ"כ... רק זוכרת שהיא כעסה עלי... בתקופה של הבלגן איתך.. שבסוף הלכת לנוח.. אז לפני כן עמליה כתבה משהו.. לא זוכרת.. אולי היא היתה אז תובענית כלפיך ???? לא זוכרת... בכל אופן, אני זוכרת שכשחזרת.. פחדתי .. מאוד.. לא רציתי שהבנות פה בפורום תהיינה תובעניות כלפיך.. פחדתי שתיעלם שוב.. לא זוכרת אם כתבתי אז משהו לעמליה... זוכרת שהיא כתבה שהיא מרגישה אשמה על התובענות... :(((((( אודי :((((((((( אני מרגישה נורא !!!!!!!!!! אני לא הרגתי את עמליה :((((( ואולי, אם לא אני....עמליה היתה מרגישה טוב יותר.. משהו מלא יותר בפורום ???? אולי רגעיה האחרונים היו יכולים להיות טובים יותר ???????? אודי :(((((( מריגשה נורא.. מרגיהש שמגיע לי עונש... אל תהרוג אותי אודי אבל אני מרגיש ה שבכדי לכפר אני צריכה עכשיו למות

.... .. אתה יודע אודי ? הייתי בהלם מטורף !!! זה היה יום שהרגשתי ממש בסבבה.. ממש נינוחה.. הרגשתי שאני מוכנה.. שהמטלה בסה"כ יושבת טוב.. שזה בסדר.. הרגיש לי ממש כמו העץ השמח של יום שלישי.. ואני נחה כזה בערב.. קוראת את ההודעות.. ורואה שלאחד בשם אורי יש הודעה.. הייתי בטוחה שזו הודעה כזו של התייעצות חד פעמית איתך.. כפי שקורה לפעמים.. תוך כדי קריאה.. הרגשתי שמתחילות לי בחילות וצמרמורות בכל הגוף.. הרגשתי קושי לנשום.. לא הבנתי... בהיתי במסך בלי לזוז המון זמן.. וואווו .. איזה הלם זה.. כמובן לא דיברתי על זה עם אף אחד.. לך תסביר למישהו דבר כזה הזוי... אתה בהלם מטורף ממותה של עמליה, שאתה לא מכיר, אתה יודע שאפילו את שמה ומלא פרטים אודותיה אתה לא יודע.. כמו מי היא, בת כמה, בני כמה ילדיה.. היכן מתגוררת, עיסוקה, ובכלל , מי היא עמליה ???? כל כולה אתה מכיר אותה דרך הפורום ,מכיר אותה באופן וירטואלי בלבד.. למחרת, כשהגעתי לאמא צביה.. עוד לא חלצתי אפילו את הנעליים ופתאום יצא לי כזה בכי... וואוו.. יצא בכי בקולי קולות... ניסיתי להסביר לאמא צביה שמדובר בעמליה מהפורום.. והרגשתי שהיא לא איתי.. כל כך כעסתי ..הרגשתי כל כך לבד.. אמרתי לה שמרגיש לי שהיא כועסת עלי שאני בכלל חברה בפורום.. ואמרתי לה שנראה לי שהיא מקנאה בפורום..מקנאה בך אודי... ממש התקפתי אותה.. גם כעסתי על עצמי ואמרתי לה.. זה הרי נשמע מטורף לגמרישאני ממש מפורקת מפטירה של מישהי שאני למעשה לא מכירה.. ואז היא אמרה לי שהיא יכולה להבין אותי על ההלם והכאב, שלמעשה עמליה לא היתה זרה לי.. שהכרתי חלקים שבה.. שבאישהו אופן כן הכרתי, ושקשה יותר כשאין ... לא זוכרת מה היא אמרה... משהו אולי שאין משהו ממשי (?) לבכות עלי (?) שם אמיתי, מקום, כתובת, מקום לויה ללכת... (?) לא זוכרת... ממש התפרקתי מזה אודי.. למחרת, כשנסעתי בכביש. לעבודה ולמקומות נוספים.. זוכרת שלא זוכרת איך הגעתי.. כאילו, הדרך איכשהו נעלמה לי וכאילו יצאתי מהבית והגעתי בלי הזיכרון של דרך הנסיעה... אודי,אתה מבין למה אני מתכוונת ??? אני נורא מבולבלת... גם אצלי התעוררו השאלות שנטע שאלה... ואולי זה רק טרול רע ? וזו באמת (היתה ????) מילי ? אודי, אני כל כך מבולבלת... ראית איך זה מהרגע להרגע ????? כאילו, רגע הבן אדם נמצא... תוך כדי שאתה אומר ג'ק רובינסון הוא כבר בעולם אחר.. נגמר.. מת... מתחת לאדמה... העולם מפחיד אודי... אבל אתה יודע אודי ? רוצה לומר לך תודה גדולה !!!! הרגשתי שאתה איתנו לאורך כל היום... גם העלית הודעות.. וגם בחמישי בהודעה והמילים שהוספת... הרגשתי שאתה גם מבין ממש ממש ממש כמונו.. שגם אתה בהלם.. וגם מנסה לעטוף שלא נתפורר גמרי... אודי... :((((((((((((((( שלך מקרוב קרוב- במבי. ממש צריכה להיות ממש מאוד מאוד קרובה אליך...מפחדת... אודי :(((( נכון שאתה לא תיעלם לי מהרגע להרגע ??????? תעשה מה שנכון לך... אבל שתדע לך שאם תיעלם לי מהרגע להרגע אני באמת באמת אמות

רק לומר לך שמרגישה כמוך...המטפלת שלי לא הבינה....וחושבת שהיא כועסת עליי שאני כותבת כאן בכלל...רק שאת ממש משתפת אותה אז אולי היא מבינה יותר...אולי בגלל שלא שיתפתי ממש היא לא הבינה...והיא רוצה שנדבר פנים מול פנים אבל אין לי מתי.....ההזדהות יתר שלנו מדהימה אותי :(

לא הגבת להודעה שלי מתאריך 26.2 נכון שההודעה הייתה בנאלית וסתמית, אבל... זה רק כי לא שמת לב, נכון?

שבוע מצוין לכולם... לכולנו יש אתגרים בחיים שחלקם קשים לנו יותר וחלקם פחות... אני כרגע נמצאת [יותר מידי זמן לטעמי] באתגר בריאות שיש ימים שאני חושבת שיגמר ולא חשוב לי איך..ויש ימים [רובם] שברור לי שאעשה הכל על מנת לצלוח אותו בשלום.. לכן לא כל כך הבנתי[או הסכמתי] שכתבת חשוב לזכור שעמליה רצתה למות...אם היא באמת רצתה למות למה היא אשפזה את עצמה? הרי ברור שהאשפוז דחה [לצערינו לא מספיק] את מותה.. למה היא ביקשה עזרה כאן כל הזמן? אולי אני טועה ...אבל לדעתי הרצון שלה למות היה צעקה ענקית לעזרה ולא רצון באמת.. לצערינו ויותר לצערם של ילדיה ומשפחתה..הצעקה לא עזרה כי המעשים עלו עליהם.. ברור לי שלא לכל דבר יש פתרון רק חבל שלפעמים התשלום כל כך יקר..

אני דווקא מסכימה עם אודי.. לפעמים גם כשקוראים ומבקשים עזרה, לא באמת רוצים את העזרה הזאת, לא באמת חושבים שהעזרה הזאת תעזור, שבאמת באמת, בפנים רוצים למות. והכוח הזה, ככל שהוא עוצמתי, הוא בסוף מתגבר על יצר החיים שגם קיים.. ואז...:( רחל.

אם מדברי הובן שאני מזלזלת או כל דבר דומה.. ברור לי שדכאון זו מחלה קשה....התכונתי שאולי האמירה "אני רוצה למות" או "מקווה" או כל דבר אחר נאמרה לא בכוונה לכך אלא כבקשת עזרה..אמרתי דברים שלא בדיוק התכוונתי אליהם מתוך יאוש תסכול פחד וכו..ורק לכך התכוונתי.. מצטערת עם דברי הובנו בצורה לא נכונה תודה על כל התשובות

הי, נראה לי שזו לי פעם ראשונה שיוצא לי לפתוח כמה הודעות בפורום ביום אחד... אני נמצאת כאן כבר תקופה ארוכה. חשבתי על הקוראים השקטים וגם על מי שכתבו פה פעם ולא 'שומעים' מהם באופן גלוי כבר זמן מה. אולי מישהו שכתב פעם הפך להיות רק קורא והוא/היא עדיין כאן? אולי? חלק עזבו בבהלה, חלק בזעם, חלק המשיכו בחייהם, חלק נשארו. אם מי מהקוראים ה'סמויים' רוצה להשמיע את קולו בעץ, להראות אות חיים, עכשיו כי פתאום המוות נגע בנו – הוא/היא מוזמנים. שיהיה שבוע טוב, סוריקטה

הי... רק להגיד שאני עדיין פה. "קוראת שקטה/סמויה"..או איך שתרצי. זוכרת הכל. את כולן.עוקבת. מזדעזעת. בקיצור... כאן. ולא כאן ואודי- למה צריך לכתוב מס' טלפון?

את כאן :-) ולא חייבים לרשום מספר טלפון. זאת אפשרות שקיימת בכל הפורומים של דוקטורס וכנראה שהיא רלוונטית יותר לפורומים אחרים. נראה לי. סוריקטה

שתדעי שאני חושבת עלייך

שקטה ולא ממש שקטה. קוראת קבועה, ופעילה קבועה, הגם שלא נראה לעין. מזועזעת ממה שקרה. וזאת דוקא בתקופה הראשונה בחיים הקשים שלי שהתאבדות נהיה "נושא" בשבילי. מרגישה נורא גם בלי הזעזוע הזה. ותודה לכולן, כל כך חמות, חכמות, איכפתיות. וגם אני כאן, לא תמיד בקול, ביחד איתכן במילה טובה לכל אחת מאיתנו.

הי לאה יקרה, מילים חמות כתבת גם את. עצוב לשמוע שמזועזע כל-כך אצלך. אם תוכלי ותרצי לספר יותר, מניחה שיושטו אליך כאן ידיים לתמיכה וחיבוק חמים. שלך, סוריקטה

הי, כשקראתי את ההודעה על מותה של עמליה לא הייתי בבית. שמרתי עוד על תינוקת חמודה. ראיתי את ההודעה בסמארטפון ומאותו רגע הרגשתי שאיני יכולה לישון. ואכן לא ישנתי בלילה. גם אין לי אוויר, וקשה לי לנשום. עד עכשיו. ועצבות עמוקה מאד. באותו רגע, כשקראתי את ההודעה שהלמה בי, גם אבד לי התיאבון, אולי כסוג של הזדהות, אבל מוקדם לפנות בוקר, הכנתי לי, לזכרה, פרוסת לחם עם דבש. ואכלתי גם אגוזים, ובננה. אתם יודעים, בימים קשים שהיו לי הייתי תוהה עד למאד הכיצד זה שהלב שלי לא נדם. הכיצד. ואיך זה בכלל שכילדה עוד החזקתי איכשהו מעמד. ונראה לי שאנשים כמוני חיים, כי לא רק יצר המוות חזק, אלא גם יצר החיים, וזה, אולי, גם מסב סבל רב. ונזכרתי בכלב שלי, האהוב, שהלך לעולמו לפני שנים כבר. כלב שהיה חולה מאד כמעט כל חייו, וזכה לטיפול אינטנסיבי ואוהב, ומלבד רגעים של התפרצויות המחלה, היו לו חיים מלאים וטובים, וכמה הדוק היה הקשר שלי איתו, במיוחד כאדם שנפגע מאנשים. והכלב מת לי בידיים. באמצע הלילה, והוא רצה, רצה מאד לחיות עד לרגע האחרון, אבל הגוף מאן, וזה שבר אותי לראות. שבר כל-כך. היה בו מספיק כוח כדי לאפשר לעצמו למות. ואני עוד מרגישה אשמה, שלא נלחמתי עוד יותר בשבילו, למרות שאיכשהו ידעתי שאם אשאיר אותו עוד כמה ימים יהא זה פשוט סבל. לשנינו. עצב עמוק. סוריקטה

אודי, כמה חכם. ואתה איש צעיר. מקסים. שלך, סוריקטה

אודי היקר, אהבתי אותך מאד ונגעו בי עמוק מילותיך המדויקות לסוף השבוע. יש בעצב משהו רך יותר שמזמין יותר ביחד. לעומת הזעם שיש בו מן ההתרעה. במבי אחותי שלי, להרגשתי, באמת לא כעסתי וזה בא ממקום סלחני ומבליג יותר. מקום של אחרי שנות טיפול, בשונה מהמצב בו התחלתי את הטיפול. יש גם אפשרות כזאת, אני חושבת. הזעם שלי בשבוע שעבר, החרדה שלי שאני כל-כך מזיקה, נראה לי, שייתכן שהיה קשור לתקופות הנשיות בחודש, ועל כן בא לו איזה גל. גם לא תמיד יודעים למה הוא קשור. מה לעשות, תמיד תהיינה תזכורות. רק שאחרי השנים הללו הן בדרך כלל קצרות יותר, ולעתים רחוקות יותר, ואולי, לפעמים גם חלשות יותר. עדיין צריכה למצוא לי דרך (כפי שאודי החכם הציע לך, במבי) לנתב את האנרגיות האלה לאיזו עשייה מועילה שגם תסייע בסופו של דבר לעידון וריכוך. שתהיה שבת מנוחה ושנוכל לעבור את השבוע. שלכם, סוריקטה

אני קוראת כאן הודעות על גבי הודעות- ואני אוכלת את עצמי מקנאה. אני לא מספיק שום דבר. לי אסור אפילו לצייץ בין הפגישות. זקוקה לכך ככ. פעם היה אפשר, אפילו מצידו הוא עודד אותי ליצור קשר. האמנתי לו.. אולי יותר מידי. הכל שקר. אני בלתי נסבלת. מה חשבתי לעצמי? הייתי צריכה להיזהר ולשים לב שאני מגזימה. הייתי נותנת הכל להחזיר את הגלגל. להתנהג יותר בזהירות. לא להשניא את עצמי ולהעיק עליו. אבל זהו עכשיו שום דבר לא ישנה את זה. אסור כלום ושום דבר בין פגישות. לא משנה כמה אני מוצפת אחרי פגישה.. לא משנה אם אני קורסת בתוך הבדידות. כלום. אני צריכה לעצור את הנשימה ולקוות שלא אתפוצץ. ולפעמים אני ממש מרגישה ככה, שאין לי אוויר ואני נחנקת. אני מסבירה לו כמה זה קשה לי... יותר נכון ניסיתי בעבר.. הוא אמר שאני יכולה להמשיך לדבר על זה, אבל זה לא ישתנה. אז הפסקתי. לדפוק את הראש בקיר אני יכולה גם לבד. כואב לי.

תנסי עוד פגישה עם אפשר .או עוגן של טלפון יום שעה קבועים כחלק מהטיפול . כנראה שאת צריכה כרגע גבול ברור . תני לזה את האפשרות זה מחזיר לחדר .חיבוק אם נכון לך

אנחנו נפגשים 3 פעמים בשבוע. ושום תקשורת בין לא באה בחשבון, וזה ככ חסר לי.. היום אני לא הולכת, לא יכולה יותר להיות במקום שלא מבין אותי. תודה על החיבוק בחזרה לך ולכל הבנות שעברו כאן טלטלה

חבל שלוש פעמים בשבוע זה הכלה מדהימה . אני נפגשת איתה פעם אחת ואין תקשורת באמצע וזה בסדר וזה נכון . לכן קבענו עוגן . שלוש פעמים זה המון ...אל תיפלי למקום שהוא לא מבין הוא מבין וכמו הורה טוב הוא שם גבולות

המוות של עמליה טלטל אותי כל כך. הבכי שיצא ממני היה עמוק מאוד מאוד. נבהלתי מאוד ידעתי שעמליה חולה מאוד מצד שני לא היה לי ספק שהיא תחלים...... האמת שהרבה פעמים פחדתי מתרחיש שכזה. היתה בחורה בשם דורותי מי זוכר אותה? היא כתבה יותר בפורום השכן. אחרי הלידה של בנה התגלה אצלה סרטן. הרבה פעמים חשבתי מה עלה בגורלה? אם היא לא כאן יותר אז מה זה אומר? יותר חששתי מהתרחשות שבו בן אדם יעלם ולא ישאיר עקבות. נראה לי שגם בכאב אפשר לראות את האור. בן זוגה של עמליה סיפר לנו בזמן אמת מה שקרה. אנחנו שתמכנו בעמליה וליווינו אותה בימיה האחרונים מנסים לאחות את השברים. הכאב הוא עמוק מאוד מאוד. מרגישה שאיבדתי חברה אחות לגורל אישה יקרה. הקשר עם עמליה וגם איתך והחברות הוא קשר אמיתי. הוא במימד אחר בצורה אחרת אבל הוא אמיתי. אותי זה זרק לימים קשים ורגעים כואבים. מישהו זוכר אותי עוד מהתקופה שהייתי ח.? שהייתי כותבת על האישפוזים והטלטלות? כשהפוסט טראומה התפרצה? הפחד לחזור לשם הוא איום ונורא. מי יתן שלא נדע עוד צער וכאב. שלך,שלכן, הילה

עכשיו ממש עצובה וכואבת . אין לי בעייה שתיכתוב לי שלא נכון לך לעננות או כל תשובה אחרת . אבל להתעלם מההרגשה שלי של ההתעלמות . מרגישה כל כך מיותרת . יודעת שנופלת לבור של רחמים ואולי קרבנות . מצטערת ..חבל התחלתי להרגיש כאן נוח וטוב .

למעלה . ברגע שכתבתי ידעתי שלא . כתבתי ממקום אימפולסיבי מנותק שקיים בי לא מתכחשת . ההתעלמות שלך בהרגשה שלי וזה שפירסמת את ההודעה בתוספת עמליה טלטלו כהוגן. לא מפסיקה להתנתק נאבקת . ההרס שלה הדיסוציאציות כל כך ההרס שלי ..והעצוב שאני יודעת וממשיכה . אודי היא לא אכלה אני אוכלת כדי להשמיד את עצמי ..לא יודעת איך לצאת משם . והעצוב שרק אני יכולה להוציא את עצמי מהבוץ . תודה שאתה כאן עם יד מושטת וסליחה שהייתי מגעילה כל כך .

לא מצליחה להפסיק לחשוב על עמליה.. אני קוראת שוב ושוב את המילים של אורי, לא מצליחה לקלוט... קוראת את ההודעות שכתבה לאורך הזמן. זה מה שנשאר, המילים שלה... לא דיברתי איתה הרבה, אבל קראתי את ההודעות שלה, הכואבות. לא מסוגלת להאמין שהיא לא פה, שלא תכתוב עוד. זה מזעזע נורא למה זה קרה לה עמליה זכרונה לברכה

למעגל הידיים .יחד זה יותר קל

תודה על ההזמנה מרגישה לא בנוח להצטרף לא חלק לא רצויה כאן

אודי, מרגיש לי לא בטוח כאן. איך פתאום עמליה התגנבה לי לתוך הלב.... מבלי שרציתי, וללא כל שליטה. כל הלילה חלמתי עליה. עכשיו אני מפחדת כל כך. מבינה שבנות שיקרות לליבי, פשוט יכולות להעלם ללא כל הודעה מוקדמת. אתה זוכר שכשמילי נעלמה כתבתי לך כמה פעמים שאני חרדה ודואגת לה? בדיוק מזה חששתי. ידעתי שזה יסתיים רע. אני לא רוצה למות אודי. אני לא רוצה. ותענה לי אודי - איך זה שבבית חולים לא שמרו עליה? איך נתנו לה למות? ואולי כל זה רק בדיחה חולנית? נטע.

אני הצעתי לה שאכין טבלה לכדורים וכך היא תהיה איתי ויהיה לי יותר קל לקחת... זה היה רעיון שלי. ואני מרגישה קצת יותר טוב.

בוא לאסוף אותנו קשה לנו כל כך וודאי גם לך קשה

אני מקנאה בך שאת יכולה להודות בקושי ומבקשת עזרה. חבל שלא עשינו זאת פעם, אבל תודה לאודי שהוא מלמד אותנו שאפשר לקבל את ההזדמנות הזו.

הי אודי יקר, ראיתי כמה אתה מאפשר. ראיתי. כל-כך יפה גם בעיניי. סוריקטה

רק שתדע שזה היה בעשר ורבע לא באמצע הלילה!!! ושהיא ממש הכעיסה אותי!! אנחנו לא מדברות על הפורם בכלל....היא יודעת שאני כותבת כאן ממזמן, לא הקראתי לה מה אני כותבת, דברנו מעט מאוד על הפורם...אבל היא לא הבינה שזה כן היה דחוף......מה זה דחוף??? מי יקבע אם דחוף לי או לא????? אני אמורה לא???אני שונאת את זה שהיא לפעמים כזו לא רגישה, אטומה וביקורתית!!!! ואל תגיד לי שזאת העברה כי נמאס לי שכל דבר זה ההורים שלי!!!! שטויות, אין לה אחריות ????? הכל זה שלי?????? חסרת רגישות זה הכל

הי מיכל יקרה, את יודעת לפעמים גם אני כותבת במייל מעין הודעות שמרגישות לי דחופות-של-כאן-ועכשיו לרופא הנפש שלי, גם עכשיו בתקופה שבה אני לא ממש באה לטיפול, אלא לפגישות עדכון פעם בחודש חודשיים. לפעמים הוא לא מחזיר תגובה כתובה. אוי. שאלתי אותו. הוא אמר לי שלהודעות מסוג מסוים, ואגב, דווקא אלה שמרגישות לי 'דחוף' הוא בוחר, מתוך מחשבה, לא להגיב באופן מיידי משום הן מרגישות לו לא באמת מזמינות לקשר ולקבלת סיוע, או שהן יותר סוג של הקאה. את יכולה לראות שגם אודי בוחר כך לפעמים. נראה לי. אם דחוף - הוא אומר לי להרים טלפון. זו נשארה בעייה בשבילי עדיין להזדקק ולהישען. לא כך חייב להיות גם אצלכן, אבל נראה לי, כמו שמומלץ בדרך כלל, שכדאי שתישאלי גם אותה ודברו על זה. מכל הלב, סוריקטה

המטפלת שלי כלל לא הבינה אותי.. אתמול בערב שלחתי לה הודעה וסיפרתי לה שאני עדיין כאן ומשהיא מכאן נפטרה...כתבה "כמה עצוב" המשכתי שאלתי למה לא הצליחו לשמור עליה ושאני עוד אמרתי לה שזה טוב שהיא שם ושלא תחזור לילדים..מי בכלל חשב...אוףףףףף ואמרתי שאני קצת מוצפת..... ומה היא עונה????? שהיא מעדיפה שלא אפנה אליה בלילה אלא אם כן זה ממש דחוף.......אז תגידו לי אם אני טועה אבל לפעמים היא ממש חסרת רגישות!!!!!!!! ובמילא אין לנו פגישות כי אין לי מתי....אז יותר לא בא לי לחזור אליה אף פעם!!!!!!! דפוקה שכזאת!!!!!! היא מקנאה בפורם? היא מעדיפה שלא אהיה כאן?????? שאלתי אם היא כועסת שאני כאן אמרה לא ובסוף לילה טוב וסגרה את הווטסאפ.. למה גבולות עכשיו למה?????????

ללכת להלוויה שלה.... אם הייתי יודעת, ברור שהייתי הולכת.. אומנם בתקופה שהיתה פה, הייתי פחות... אבל קראתי אותה כל הזמן. אף פעם לא פספסתי הודעה שלה... כאבתי, התרגשתי שסיפרה על דברים קטנים שהצליחה... כאבתי כל כך את אשר היא עוברת, קיוויתי והתפללתי לסוף אחר... לסוף טוב עבורה.... למה? למה? שונאת שנאה עזה את כל אלה שתקפו, ופגעו בנפש היקרה של עמליה,,, ושאולי ממשיכים בחיים שלהם כרגיל.... אודי. בטוח גם לך קשה. אני בטוחה שאתה בקליניקה שלך, עוצר לרגעים.. וחושב על עמליה... חושב עלינו.... חושב על איזה קבוצה יש פה.... על מה זה עשה לנו.... בכאב גדול, רחל.

מה דעתכן על מעגל ידיים . מעגל של כוח. יודעת שלכולן קשה המוות של עמליה טלטל ונגע בכולנו ברקמות ההכי דקות .. שולחת לכן כוחות מאמינה שיחד זה קל יותר יחד יש כוח נגד הקושי נגד ההרס הפנימי .יחד יש כוח לזכור שיש עבור מה ..אפילו עבור אחת לשנייה . מקווה שלא תשאירו אותי לבד .

מגששת מתוך החושך הערפל והתוהו מחפשת את דרכה אל ידך. מילים משיר ילדותי-הושיטי לי ידך הושיטי לי ידך במעגל ניסתובבה הכאב הוא הצד השני של אותה המטבע. נתאבל ונכאב נרד למטה.נאחז. ולאט לאט במעגל..... הילה

לא יודעת מה לומר..אך מצטרפת למעגל בתקווה שיחזק.

אפשר גם יד?.. מוחזקת? מחזיקה...? מרגישה לבד...:(

שקשה שלא קל לך . ההודעה שנשארה מיותמת .זה בסדר להיות בכאב לתת לו מקום ולזכור יחד איתו את החיים את הטוב והשמח . תודה שלא השארת אותי לבד

להיות אתכן ביחד

יד, לב, נפש אני נותנת את כולי.

יד מחזיקה ומחזקת ומתחזקת ומלאת תקווה . אני איתך יקרה כולנו איתך את לא לבד

על המילים שלך...שנותנות כוח.... ועל המעגל המחבק... רחל.

שהצטרפת שמחה כל כך

מקבלת בשמחה את היותך במעגל . את נותנת המון כוח תודה לך שהצטרפת

הי אביב יקרה, מצטרפת מעט באיחור כי בשבוע שעבר חרדתי פן אזיק. עכשיו אני מוכנה לתרום ולתמוך. למען האהבה והקירבה, סוריקטה

אף פעם יד נבקשת או מחזיקה לא מזיקה . יד מושטת לעולם אינה מזיקה .