פורום פסיכולוגיה קלינית

אוף..יש לי כזה בלאגן בראש מרוב מחשבות..אין לי כוח להתמודד עם זה..כולם מסביבי אומרים לי שזה שטויות שאני לא צריכה לדאוג וגם המטפלת אומרת לי..אז למה אני כזאת דפוקה? האם אני באמת עושה מזבוב פיל?האם הפחד הזה הוא באמת לא הגיוני? מה לעשות?? אני מאוד מפחדת..

להיות איתך במתח בקושי עד שיגיעו התשובות ותעברי את הכל . סתם לשבת איתך בשקט להחזיק לך את היד ולא לדבר . ..רק שתדעי שאת לא לבד

תודה על המילים הטובות שלך ..צריכה עידוד והרגעה הכאבים והחרדות קשים ממש מפרפר לי הלב..היו לי המון נפילות מתח בחודשיים האחרונים התקשרתי הרבה לפסיכולוגית וכבר לא נעים לי ממנה..והיום הגוף שלי החליט להיכנס בי עוד יותר ממה שכבר.. :(

בגלל שלא ניפגש בסופ"ש כי אני נוסעת היא הסכימה שאתקשר אליה בשישי לכמה דקות, מתי שארצה. ואמרתי לה היום שאני רוצה אותה, ושאני רוצה שהיא תסכים לי דברים שהיא לא מסכימה בד"כ, וזה לא יקרה. היא שאלה מה אני רוצה, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תיגע בי. היא שאלה מה במה... אמרתי שאולי חיבוק, אבל השאלה שלה לא הייתה לי נעימה. ואני לא רוצה שהיא תיגע בי, אני מפחדת. ועכשיו מתכווץ לי הגוף. היא אמרה שהיא תרצה לתת לי חיבוק בפגישה האחרונה שלנו, אמרתי לה שיש עוד זמן, מהכיוון השני היא ענתה שהיא גם מרגישה שעוד לא נכון לה לגעת בי (משהו כזה..) ואודי, בזמנו בתחילת שהותי כאן המלצת לי על הספר מתנת התראפיה. הוא מדבר על מגע, אז גם אני רוצה... הוא גם הולך לבקר את המטופלים שלו בבית. אתה הכנסת לי את הדברים האלו לראש (:

לא יודעת אם מותשת טוב או רע. בעיקר מהעבודה. כואב לי הגוף, אני זקוקה לחופש. למרבה השמחה/הצער בסופ"ש אני בחופש, אבל נראה לי שלא אספיק ככ לנוח ואני רוצה וצריכה חופש לבד, רק אני והמיטה. אני רוצה לקחת יום 'מחלה' מהעבודה בלי להצטרך לשקר ותכלס אני מרגישה מפורקת אבל לא בא לי ללכת להתבכיין לרופאה שלי, במיוחד שהיא חושבת שהיא מיני פסיכולוגית שלי ואם אגיד לה שאני במצב לא טוב היא 'תשגע' אותי.

אני לא מרגישה טוב ורופאים ובדיקות כבר חודשיים ..אני יודעת שהממצאים שמצאו זה לא הכי גרוע ..ב"ה ..אבל אני מפחדת ורע לי וכדורים שלא עוזרים לי..ובמעקב של רופא עדיין זה לא הסתיים..אני במצב הכי גרוע פיזית שהייתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי..ואף אחד לא יכול לעזור לי גם לא המטפלת חוץ מלהיות איתי בזה ולשלוח אמפתיה לסבל שלי..נפגשתי עם פסיכיאטרית שהציעה להתחיל ציפרלקס ומפחדת להתחיל לקחת ואני תוהה מה זה יעשה לי לגוף ואיך זה יתנגש עם הכדורים ..(לפי הרופאים אין בעיה ליטול..אבל מפחדת)אין לי ספק שאם לא היתה לי בעיה גופנית אז גם הדיכאון אמנם לא היה נעלם אבל אין לי ספק שהוא היה מופחת בהרבה,כרגע עם הבעיה הגופנית הכל מרגיש רע וקשה וכואב לי ולא קל לי..אני עובדת ולפעמים זה עוזר כי יש פחות זמן לחשוב מחשבות מטרידות וזה יותר עוזר שעסוקים אבל היום מרגישה רע ובקושי יכולה לתפקד גם..כלום לא עוזר לי וללא הקלה ..,לומר את האמת אודי כבר התייאשתי אני בסך הכל בת 30 וזה מבאס שככה ..

אודי, אני מפחדת להודות ולכתוב זאת שחור על גבי לבן, אבל אני מקנאה בעמליה. מרגישה שהבור השחור כל כך גדול ובלתי ניתן למילוי. מלבד ריקנות איני חשה. כמו מתה. לעולם לא אפגע בעצמי מפני שאני לא רוצה שהילד שלי יגדל ללא אימא אבל אני ממזמן חדלתי מלהיות. חדלתי מלהתקיים. המטפל שלי נוכח בחיים שלי. מעמיד את עצמו לרשותי 24/7. אני קשורה אליו. אוהבת אותו (לא אהבה רומנטית או אירוטית כמובן). הסערות בטיפול נרגעו אבל גם לא מרגישה שמתקדמת. לא ברור לי מה מטרת הטיפול. כרגע הוא בעיקר "מחזיק" אותי. אנחנו עושים המון מאמצים כדי שלא אפגע בעצמי. לא יודעת מה ניסיתי להגיד פה, ואיזה מסר ניסיתי להעביר. מעניין אותי אודי, מה אתה קראת והבנת בין השורות. נטע.

שם זאת המשמעות. אז עמליה זה עמל, זה עבודה. אבל המילה עבודה לא רכה, עמל יש בו רכות. המם והלמד מרגיש רך. אז זה בעצם רכות אבל עם עמל. נשמע לי לא מוותר שכזה. החברות מבקשות מאורי להישאר. היא נגעה בלב של הרבה מאיתנו, במקומות הכי כמוסים ולעיתים נסתרים אף מעיינינו. זה היה להיכנס יום יום, ומתוך דאגה ואהבה לבדוק אם היא כתבה, מה היא כתבה, איך היא מרגישה היום, איפה המלחמה הנוראה הזאת אוחזת. מעטות נחינות בתערבות של רגישות, חכמה, וקריאת המפה כמות שהיא. והמילים האמתיות, אף שכואבות מאד, נגעו עמוק עמוק. החברות מבקשות שאורי ישאר. זה כאילו שאנחנו עדיין לא מוכנות לפרידה הזאת, וכשאורי איתנו אנחנו מרגישות מעט מהניחוח הנעים שהיא השרתה כאן. כאילו....

סליחה שאני מציפה פה את הפורום אני חושבת שאני מוצפת בעצמי (לא תהיה פגישה השבוע ושבוע שעבר לא הייתה גם בגלל החג וקשה לי) אודי, יש מטופלים שהם לא אמביוולנטים? שהם באים לטיפול בלי להתלבט ולשנות את דעתם כל שנייה? שיש להם דעה מוצקה ולא משתנה על המטפל שלהם? שהם לא חושבים עליו כל הזמן? שמספיק להם חמישים דקות בשבוע וזהו? נו, כאלה שמבחינתם המטפל הוא פשוט..בנאדם שקם לעבודה מוזרה בבית שיש בו כורסא נוחה ושולחן נמוך?

ובמיוחד את השורה האחרונה

יש. ואפילו יודעת על שני אנשים ספציפית שהם בטיפול אצל המטפל שלי שהם ככה. יציבים, ברורים, הקשר טוב להם, מקדם אותם, לא אמביוולנטיים, מאוד אוהבים ומעריכים. אבל אנחנו זה אנחנו. עם מי ומה שאנחנו. וזה בסדר שאנחנו זה אנחנו. לקח לי זמן להבין את זה, ולהרגיש את זה עדיין לא תמיד מצליחה.. בייחוד שמכירה אנשים בטיפול אצל המטפל שלי עם חוויות מאוד שונות משלי... רחל.

מה יש מטופלים "רגילים" שמקיימים יחסים תקינים ונורמטיבים עם המטפל/ת שלהם? מיקה כשאת רושמת את זה אני מבינה איך אני מתנהגת .

את חסרה לי....בבקשה תהיי, אביב הזכירה אחיות :) מתגעגעת.

אם אפשר, מצטרפת לגעגוע ששלחה מיכל. נעמה.

גם אני חשבתי על זה שכתבתי לך ...במבי גם לי את חסרה .

כותבת לך, לא רוצה שתשארי אדומה... כבר מזמן לא הייתי במצב כזה ??? משהו במוות של עמליה מאוד מאוד מאוד טלטל אותי.. זעזע אותי לגמרי.. אני במקום של.. ??? לא מדברת עם אמא צביה. רבנו. ריב קשה. ערבוב של קנאה-אשמה-הרס -דחיה. לא מדברת עם בן זוגי. זה אולי יישמע נורא.. אולי אודי יצנזר את ההודעה שלי למרות שמעולם אודי לא צינזר אף לא הודעה אחת שלי. מקנאה בעמליה. מרגישה אשמה לגבי היחס שלי אליה .לא היטבתי איתה במיוחד. ושוב, מקנאה בה. מאוד. מאוד . מאוד. עמליה הצליחה לחסל את הגוף . גם לי יש צורך מטורף בהרס הגוף. בדמיון תמיד רואה את עצמי קופצת מקומה 17 או נכנסת עם הרכב במהירות של 180 ק"מ רואה את הגוף נקרע לגזרים.

פעם ראשונה שאני שמה לב, שאת מספרת שיש לך בן זוג... אולי סיפרת ולא שמתי לב, או ששפוט לא הזכרת זאת. מותר לי לקנא בך קצת? ואת בכלל לא מרגישה טוב ואני מספרת לך את זה.. בבקשה אל תכעסי או תעלבי ממני, גם ככה מוזר לי לומר לך את זה לפני כולן. גם אני לפעמים חושבת על להתפרץ לכביש או לנסוע מהר ולהתנגש במשהו. כשנמצאת במקום עם מרפסת יכול לעלות בי הרצון לקפוץ... אני הרגשתי שגם לא הייתי מספיק נחמדה לעמליה ואחרי שהיא נפטרה הכלתי אחורה לחפש הודעות שלי אליה, וקצת התנחמתי בזה. ומה קרה עם אמא צביה? אני מאמינה בכן, חיבוק.

אשמה אשמה....כמוני כמוך כמו כולן אני משערת, קראתי הודעות אחרונות של עמליה כמובן וברור שזה משפיע...מרגישה גם אשמה שירדתי עליה כשרצתה להיות עם הילדים :( ובכלל שהייתי קשה איתה שאמרתי שאני רוצה לברוח מהפורם בגלל כל הקושי שהיה ועוד...........במקום לחבק אותה :( הלוואי שהמטפלת האטומה שלי תבין..אוףףףףףףף אבל יודעת מה? בואי יחד ננסה להתמודד ולכתוב פה לפחות טוב? אני דואגת לך, לכולן פתאום, אל תעלמו, במבי, את חשובה ויש לך מחשבות אבל כל עוד הן לא באות לידי ביצוע זה טוב לא? ובבקשה תנסי לדבר עם אמא צביה.היא כלכך חשובה עבורך ואת עבורה...תזכרי את הרוך שהיה בחדר, את הטוב שבה בסדר? גם אני בבלאגן איתה אבל מנסה, בואי ננסה יחד להרים את הטיפול ולא להפיל אותו טוב? איתך, מיכל

היי. מצטרפת לגעגועים אליך גם אני חשתי בחסרונך..... משום מה השבתי לך בעץ שנטעתי..... לא יודעת למה????? הילה

במבי יקרה, גם אני דואגת לך. מכירה את הזעם הזה שעוצר את הדיבור. לא יודעת אם בתוך הכעס תוכלי לקבל מילים אופטימיות ולא לדחות - אך מקווה שיישבר בקרוב ויתרכך. למענך. למען סביבתך האוהבת. מקווה שתאמיני בדאגתי ובדאגת כולם לך, שלך, סוריקטה

אתה יודע, אני עובדת עם ילדים ובני נוער עם בעיות נפשיות.. כשאני בעצמי בדיכאון ובתחושות ייאוש.. מצחיק, הא? אם היו יודעים שהם קיבלו אותי....:) בהדרכה שמקבלת ע"י הפסיכולוג, רוצה כל כך להוציא את המקום שלי ולשתף.. אבל יודעת שזה לא נכון. שאת זה אני צריכה להוציא בטיפול האישי שלי... אבל מרגישה רע. כי רק הילדים האלה נותנים לי חיים. בזמן שאני אמורה לתת להם. אני הולכת לשם כדי לקבל כוח. כשחוזרת לבית שלי, אין לי שום דבר משמעותי בחיים, ואני חיה יחסית חיים דיי בודדים..בלי משמעות.. זה לא פייר כלפיהם.. זה לא פייר כלפי עצמי..

וואו רחל....לא שיתפתי פה משהו ופתאום מרגישה צורך לשתף אותך ואת כלם, כלם יודעים פה שאני גננת ולגן יש כמובן פסיכולוגית מהשרות הפסיכולוגי שתפקידה להיות בשביל הילדים כמובן אך קרה בדיוק מקרה בגן (טריגר למדתי שקוראים לזה) ואז... הו אז....רחל, מה אספר עולמי השתנה, נעזרתי בפסיכולוגית למרות שחשבתי שאין זה תפקידה לעזור לי אך היא תמכה ועזרה עד שקצת עבר באמת את הגבול והיא אמרה לי שרצוי שאלך לטיפול וכך הגעתי לטיפול....בטיפול היא אמרה לי שטוב שבאתי אך זה לא היה מתפקידה לעזור לי תקופה כה ארוכה (זה היה שלושה חודשים....)אך היא עזרה לי..אחרת לא הייתי הולכת כלל לטיפול...סיפור ארוך, אודי אשמח לקרוא מה דעתך כי בעצם התפקיד של פסיכולוג שתומך פה זה יותר לתת הדרכה איך לנהוג עם האחר אבל הדרכה של פסיכולוג זה בעצם עם העברה, הגבול אצלי היה מבלבל ונדמה לי שגם אצל רחל קצת....מקווה שאתה קורא גם את אלו שכותבים כתגובה ועונה גם להם כי אתה פונה רק לשואל עצמו והייתי רוצה שתתיחס גם למקרה שלי טוב? קשה לי לכתוב זאת כהודעה נפרדת.........מ.

היי רחל, מקווה שהרגשתך תשתפר ותחושי פחות בדידות ונראה לי שלשאוב כוח מילדים זה דווקא בסדר, אני בטוחה שאת גם תורמת להם משהוא...

הי רחל, כמה מחשבות בנקודות... שנאמרות/ נשאלות בעצם גם לעצמי. * ואיך רופא מטפל בחולה כשגם הוא בן אנוש.. עם גוף שיש לו מגבלות? אולי אפילו סובל ממחלה כלשהי? * ואולי כן יכול להיות נכון לשתף באופן כלשהו, באופן אחר מאשר בטיפול, גם בהדרכה? יכולה להבין את ההתלבטות. את הצורך לשמור במקומות מסוימים גם על ה"פאסון" (הלא שקרי!) של הבריאות והיכולת, ומצד שני הפער קשה. * לא נשמע לי כ"כ מנצל שמישהו נותן לך כוח בלי לדעת... ;-) * והכי אני חושבת על ה"לא פייר כלפי עצמי". לא יודעת עדין מה בדיוק. ואולי הילה תצטרף לעץ ? גילת.

מיכל - אכן מבינה את המקום שלך, זה מורכב.. ואני מרגישה ששמחה שיודעת, גם מה את עוסקת בחיים..אני מצליחה לראות אותך גם ממקום אחר... ומיקה - תודה. אני מקווה שאני תורמת. לפעמים מרגישה שאני מולם רק כי ממלאת את הצרכים שלי......:( וגילת, תודה על השאלות שמעוררות חשיבה... אבל זה נראה לי כואב מידיי שמטפל מטפל באותה מחלה שהוא סובל ממנה....נכון, אפשר להבין יותר, כי אתה בחוויה הזאת בעצמך.. אבל זה גם כואב יותר..לפגוש בנים ובנות שעברו הטרדות מיניות, התעללויות פיזיות, שלא רואים אותם, שאין להם הורים תומכים, אלא להיפך, שאין חום ואהבה מאמא, מאבא, פשוט אין, שגם ההורים לילדים ולנערים האלה - עברו חיים קשים והם בעצמם חולים, הנערות נמצאות בייאוש טוטאלי, דיבורים על מוות... כשאני!!! אני גם שם!!!!!!!! רחל.

אני חושבת שפניתי ללימודים ולעסוק בתחום הטיפול, גם אם לא פסיכולוגית, כי משהו בנפש שלי הרגיש שרוצה לעזור לאנשים, איפה שלא עזרו לי. שרוצה לראות אנשים, איפה שלא ראו אותי. שאוכל רק לשבת ליד אנשים עם הכאב שלהם, איפה שאני הייתי עם הכאב שלי לבדי. שבורה. מרוסקת. והייתי חזקה. אבל הטיפול אצל הפסיכולוג שלי הוציא ממני כל כך הרבה חלקים כואבים, שבתקופה האחרונה זה משתלט עליי מכל כיוון..וזה לא יום יומיים, זה תהליך שבו התרסקתי יותר ויותר, והגעתי למקומות שהנפש שלי לא הכירה..וככה בכאב הזה בחודשים האחרונים... ורק שרואה את החיוך של נער או ילד כזה או אחר - משהו מצליח לאפס אותי... כן זרקתי בהדרכה שמקבלת עם הפסיכולוג של העבודה (שזאת הדרכה דיי אינטנסיבית) שהמקומות בנפש של הילדים ונערות פוגעים בי ונפגשים בדברים מהילדות וחוויות שלי. והמטפל שלי כן יודע על העבודה שלי, הוא מכוון אותי, וחושב שווקא העבודה שלי ודווקא המפגשים עם ילדים ונערות בנקודות מסוימות- זה חלק מהעבודה הנפשית שלי. אבל עכשיו, שכולי בסערה, והכל משתלט עליי בחודשים האחרונים, זה הרבה יותר קשה, ומעורר בי תגובות לא פשוטות.. רחל.

גילת. ריגשת אותי שהזמנת אותי לעץ הזה......חמודה את..... לפעמים אני קוראת והולכת עם זה ואין לי כל כך מה לאמר...... אני חושבת שגם בי נגע האולימפי לעצמי? רחל בכלל לאחרונה מרגישה שאת עוברת מסך.... שיכולה יותר להשתמש במילים שלך כמו בחומר גלם ולעבד אותם...... זה קצת כמו בצק כזה שלשים אותו ואפשר לעשות צורות וחלות של שבת...... היתה תקופה לא פשוטה שנלחמת על עצמך להישאר בטיפול. בתחושה שלי זה מתחבר לנתינה שלך לילדים הלכת לקבל כח כדי לתת כח..... יש משפט שמלווה אותי של הרב אליהו דסלר אני מצטטת מהראש- הוא אומר שכאשר אדם נותן אז הוא אוהב.ולמה? כשנותנים למישהו חלק ממך כבר נמצא במי שנתת ואז אתה אוהב אותו.....אבל בעצם גם אוהב חלק מעצמך..... לא יודעת אם אני ברורה? השיתוף שלך מאוד מרגש. ובכלל כתבתי למעלה שהיום הכל נוגע. שלכן- הילה

קבעתי איתה פגישה...רציתי ארוכה אבל רגילה גם טוב. נראה... מרגישה שאינה מבינה אותי, אינה רגישה, ובכלל הרצון גדול מאוד לברוח, אבל יודעים מה? כל פעם אני נלחמת ברצון הזה יותר וחוזרת, לא יודעת אם בגלל שמתקפלת ופוחדת ממה היא תגיד ואיך ככה סתם אעזוב וככה לא עושים...או שפוחדת מהקשר המסובך הזה...חושבת עליה במקום עליי, לא שאכפת לה כלכך ממני..במיוחד ש...יום הולדת בפתח, חמש שנים לטיפול..הצילו!!!!! והיא בכלל לא תזכור את זה...תמיד אני מתחילה להגיד ולהזכיר.....אולי פשוט לא אזכיר את החמש שנים על מיכאל, הגיע הזמן שאתחיל להתבגר ולומר, שלום נבחן שלום לקיק ...ואלך לבי"ס של החיים לא??????? אודי????????

מקווה שהפגישה תיטיב ותעזור. נראה לי שבניגוד למיכאל, על מיכל חמש השנים לא עברו בריקודים ודווקא בעבודה, לא? אני אישית רואה אותך עובדת ומתקדמת. השיר הזה תמיד העציב אותי בגלל הלחן, רק עכשיו בדקתי מה בעצם אומרות המילים... נעמה.

היי מיכל, אני זוכרת שהייתי קוראת אותך עוד לפני שהתחלתי לכתוב בעצמי תמיד התרשמתי שיש בינך לבין המטפלת שלך קשר חזק ומיוחד ובלי שום קשר (ואולי עם קשר) אני חושבת שאת גננת ממש טובה

יקרה.. כמה זה קשה להיות במקום הזה.. שקיים הרצון המאוד לברוח.. שקיים הרצון לקשר טוב, בריא, רגיש, מכיל... שהקשר מסובך... זוכרת הרבה רגעים מדהימים שלך עם המטפלת שלך.. וכן, יש את המקום הזה לפעמים... אבל גאה בך, שלמרות הקושי והפחד- עדיין קבעת איתה פגישה.. ואת לא מוותרת... 5 שנים זה נראה לי המון.... ונראה לי שאת כבר התחלת ללכת לבית ספר של החיים, גם עם להזכיר את היום הולדת חמש שנים של הטיפול.... רחל.

כשיש הרבה הודעות מתחברות אני קצת מאבדת את הקשב...כנראה קשב וריכוז..אז רק תודה לכן שמבינות ומגיבות..מבולבל לי קצת

שוב התפזרתי לכמה. אחת שכתבה לו מייל מאוד נחרץ ואסרטיבי על מה שבן זוגה היה עושה לה וממרחק של שנים היא מבינה שזה לא נורמאלי. נתנה לזה שם וסימנים ושלחה שוב ודאגה שהוא ידע ויגיד ויבין. אחת שמסתכלת מהצד, מאמינה אבל לא מבינה את הצורך המיידי הזה לשתף ולהגיד, אחת שהיא סתם ואחת שהלכה. לאיבוד. לא יודעת איך לאסוף. ופה - זו עוד אחת שפתאום יש לה המון מילים. אולי היא המבוגר האחראי...

לכולך אם נכון לך ..מצטערת יודעת שזה קשה הפיזור הזה .תנשמי תתקרקעי לי עוזר קרח ביד ועל הרכות זה מחזיר .איתך

הייתי ממשיכה את השרשור למטה אבל סביר להניח שלא תראה . מנסה להבין הצורך שיראו אותי ברור לי ..אבל למה דווקא המבוגר האחראי . למה תמיד אני צריכה מבוגר אחראי סביבי גם בגילי המופלג. אם זה מהמקום הברור של תיקון כי בעבר לא היה שם מבוגר אחראי שראה להיפך לא רק שלא ראו פגעו או התעלמו .. אז עד מתי התיקון ומה ניתן לעשות כדי לחזק את החוויה . ברגע שהרגשתי שהיא לא רואה אותי הגעתי הנה זה היה בערך התקופה וזה כנראה היה הצורך בהרגשה שלי אם לא אצליח ללמוד לשנות זה מעגל שלא יגמר לעולם תמיד יהיה בי צורך למבוגר האחראי שיתן אישור שהכל בסדר . קצת מדכא התובנה הזו ...תאיר תעיר את עיני איך יוצרים שינוי ...

וואו, אביב כתבת אחיות ואת לא מתארת לעצמך עד כמה... כמוני כמוך, אני תמיד צריכה מבוגר אחראי לידי, ממש לא התבגרתי, את יודעת בדרך כלל מי שעובר קשיים הופך להיות כזה עצמאי, בוגר, אחראי (מקנאה באלה שדווקא כותבות פה שלא בוכות, שחזקות, שיודעות לענות בחכמה בוגרת) ואילו אני.. רק תינוקת יצא ממני, זקוקה, בוכה מתפנדרקת...מתי אתבגר? כנראה שלעולם לא.....אני הגעתי לכאן ממש בתחילת הטיפול זה היה גם כדי להראות וגם כדי להבין מה קורה לי. אשמח לדעת איך יוצרים שינוי, אודי??

היי אביב, אני מאוד מזדהה איתך. למרות שאולי ייאמרו שכיוון שאני צעירה אני לא חושבת שבהכרח קשור ואגב, אני לא כזו צעירה אולי רק ילדותית :-)

מיכ תודה על השיתוף . אני לא בוכה אני חזקה לפעמים יותר מידי . לא רואה קשר בן הצורך שיראו לבן התפרקות הכוונה שלי היא שאני צריכה מבוגר אחראי שיאשר אותי . כשאני נמצאת בחלקים הקטנים כן זה יהיה בבכי . לא שיעשה במקומי פשוט חאישור לקיום שלי. שאני בסדר שהכל בסדר . מרגישה שאצלי זה אפילו מורכב יותר כי כל חלק שלי מחפש את תשומת הלב והנראות אצל המבוגר בצורה אחרת .

חמודה את לא ילדותית ולא ילדה . אני פשוט מבוגרת בגיל של ביתי הגדולה כבר הייתי נשואה עם שני ילדים :) . סליחה עם מעליב אותך שאני רואה בך צעירה . . אומרת מי שלפעמים מתנהגת כבת חמש ולפעמים כבת נעורים מוטרפת .

אני לא מתפרקת מול אנשים מעולם............בטיפול כן....ומרגישה ילדה נצחית

טבעי ואנושי כולם היו ככה וזה פשוט לא ככה ..משהו דפוק בתוכנה ...

ילדה ניצחית .אבל לא מרשה לעצמי להתפרק ..באסה ...שמחה בשבילך שאת מרשה לעצמך זה בסדר זה טוב זה משחרר. חיבוק לילדה הניצחית

בלא מודע אין זמן. כה אמר פרויד. תהליכים ראשוניים. והאמת אודי שאני מרגישה הכי טוב ורווחה נפשית מתי שאני לא מתכננת את החיים לפי מגבלות זמן והתחשבות בזמן- כלומר להיות חרדה מזה שהכל אוזל ומוגבל ולמהר ולהלחץ. אני לא אוה

בקיצור לאן שניסיתי להוביל זה שבטיפול הפסיכולוגי ניסו ללחוץ עליי נורא חזק בקטע של הזמן . להכיר בסופיות ומגבלות של דברים וכאילו מתוך זה שאחוש איזה בהילות להזיז את עצמי לכיוון של עשיה עצמאית כנראה. אבל המודעות הזאת לזמן שחולף וכאילו הרגשה של 'מהר מהר לפני שיגמר' צריך להספיק, לשרוד, לתכנן, להתכונן לנורא מכל? לסוף? ליאוש? לא הבנתי מה הקטע. הרבה יותר טוב לי שאני לא חושבת על זמן שחולף וללחוץ עליי כן לחשוב ככה ולחיות מתוך בהילות שכזו הרגיש שאונסים עלי משהו מבחוץ. אפשר אולי לשער שזה היה אפילו שחזור של טראומת לידה של פג זעיר בחודש שישי שלא קיבל מספיק 'זמן רחם' וההכרה לא יכלה לשרוד את זה כי בחושים זה איים על ההישרדות. מה זה משנה למה מייחסים את זה.. לי הנושא של מודעות יתרה לזמן שחולף במקום לחיות בזמן הווה ולנסות להנות בהווה. זה לא עושה לי טוב. קשה לי לחשוב 'עתיד' כבר.כבר הווה ומקסימום עתיד הנראה לעין בטווח קצר. לא הרבה יותר מזה. לא 'איך את רואה את עצמך עוד 10 שנים'. קשה לי לדמיין דברים כאלה. בא לי לטבול בתוך בריכה חמימה של בטחון ולהתכרבל שם עם אפס מודעות לשטויות של העולם הזה. בפועל אני כן מתמודדת איתו אבל. פשוט בהספקים קטנטנים משלי.לא מטרות חיים גדולות. שונאת את חווית הזמן הזאת. הכי טוב כשלא חושבים על זמן בכלל. שהתודעה לא מושפעת מהשעון הביולוגי של הגוף ופחד מסופיות והחמצות. שהיא חווה את עצמה בהווה נצחי ככה הכי טוב. בלי מטרות נשגבות. גם ככה לא תמיד ברור לי מה כל זה משנה. ומצד שני חוששת שכל זה ביטוי שאיבדתי משהו מעצמי. אבל אולי מצד שני זה הכי עצמי שיש? אולי זה הכי טבעי ואמיתי שלי ומיותר לנסות לשנות אותי לפי 'אני מאמין' של אחרים והתפיסות שלהם.

היי אודי, אני מרגישה קנאה לפעמים באנשים שהם חלק מחייה האישיים של המטפלת שלי. המשפחה שלה, החברות שלה. שלהם יש אותה כל הזמן, ללא מגבלה של זמן או כסף. שלהם היא לא אומרת "נגמר הזמן", "אנחנו צריכות לסיים" . הראש שלי - הוא מבין שזוהי קנאה לא רציונלית. המטפלת היא לא מושלמת, ובטוח שהקרובים אליה מתרגזים ממנה לפעמים. אבל הרגש שלי, הוא לא מרפה..הוא כל הזמן ממשיך להרגיש ובאמת להאמין שהיא אדם מושלם ומדהים ונהדר, ושזוהי זכות להיות חלק מחייה. והראש מבין שזה לא כך! העניין הוא, שאני לא חלק מחייה. שפרט ל-"אתגר מקצועי" (שגם הוא מוטל בספק), והצורך בפרנסה - אין בינינו כלום! אין לה רגשות כלפיי, או געגועים אליי. והידיעה הזאת כואבת לי. אני יודעת שאכפת לה ממני, שהיא רוצה שהטיפול יצליח, ושאולי אולי היא חושבת עליי בין הפגישות (מחשבות כדי לקדם את הטיפול) - אך כאן זה נגמר!!! אולי זה טוב? אני לא חושבת שיכולנו להסתדר בינינו בחיים האמיתיים. ללא עניין התשלום, היא לא היה "מבזבזת" עליי שנייה. היא לא הייתה מביטה לעברי אפילו.. וגם אם כן, היא מהר מאוד הייתה מתעשתת, ואז רומסת אותי בקלות ובמהירות - בלי שום מצפון. גם כמטפלת היא יכולה לפגוע ולרמוס, ואז להשליך אותי ממנה ולהמשיך הלאה, למטופל יותר "מאתגר". והראש שלי, הוא יודע גם את זה - בגלל זה הוא לא מאפשר לרגש המטופש שלי והלא מדויק והילדותי להתבטא ואז יש תקיעות בטיפול. והמון חוסר אמון. סליחה על הרפש שאני משליכה כאן, הוא מעיק עליי כל כך מבפנים.

היי מיקה, זה נכון, יש שם את הקשר המקצועי, המחשבות המקצועיות, הפרנסה, הניתוק המסויים ההכרחי למעבר לחיי היומיום שלה. וזו מציאות מכאיבה, מרחיקה, שנותנת למטפלת המון כוח מפחיד. אבל חוץ מהם, יש שם עוד רגשות, לדעתי. חום, אהבה, חיבה, דאגה, געגוע בצורה זו או אחרת, אכפתיות, עניין (או גם רגשות שליליים לפעמים, כעס, תסכול, גם אלה רגשות). כאלה שאפילו אם היא הייתה רוצה להסיט כדי להתמקד בראשונים היא לא הייתה יכולה שלא להרגיש. כמו שאת לא יכולה שלא לקנא, גם כשאת מבינה שזו המציאות... וכמובן - סיפרת לה פעם? למה בהכרח לעולם לא תדע? אולי תתאפשר תנועה כלשהי, עוד לפני האמון, ודרכה הוא יוכל להגיע? נעמה.

לאט לאט יקרה אמון נבנה לאט אבן אחרי אבן רגש ועוד רגש שעולים את מודעת וזה נפלא דברי על זה תאמיני לי את לא הראשונה וגם לא האחרונה. אני ממנפת את זה למקומות אחרים בכל פעם הקשיים האלה אני מזכירה לעצמי שהיא אנושית וכך היא בעצם כמוני ...עם רגשות של קנאה שמחה עצב כעס ועוד. את אנושית והיא אנושית ולאט לאט את תלמדי לתת אמון בה ואחר כך גם באחרים .

מי כמוני מבינה..כלכך קשה החד סטריות הזו...אני כבר המון זמן הולך הלוך וחזור עם רגשות אמביוולנטיים כלפיה, מקווה שתמצאי את האמון המתאים עבורך.

כמוך כמוני. וכל מילה מיותרת.

עוד לא קראתי מה שענו לך.. אבל זה ממש טבעי והכי הגיוני לרצות להיות חלק מהחיים שלה. נכון שזה חלק מהעבודה שלה אבל אני בטוחה שהיא חושבת ודואגת לך ולא ק במהלך המפגש (לפחות כך אני מקווה). את חושבת שתוכלי להראות לה מה כתבת כאן? אולי זה יכול לעזור לך. את יודעת שכשקראתי אותך חשבתי אולי אראה את זה למטפלת שלי כדי לברר האם היא חושבת עליי ומתגעגעת אליי ואז עלה בי פחד שמא היא לא ואני רוצה להימנע מזה...

אוף!! אמון!! ושוב - אוף! כמה זה קשה..!! לתת אחרי שחלקים בנפש שלנו נפגעו בנקודה הזאת.. משפט שכתבת מאוד כאב לי, ואם את מרגישה את זה, זה עוד יותר כואב.. התחושה שנראה לך שהיא יכולה לפגוע ולרמוס אותך כמטופלת, להשליך אותך ולהמשיך הלאה...:( לא רוצה לחשוב שיש כאלה אפשרויות... שיש מטפלים שיכולים לנהוג כך כלפי מטופלים שלהם.. גם לא חושבת שאנשים שלמדו טיפול, אחרי שנים של יגיעה, יכולים לנהוג ככה...מטפלים, זה בדרך כלל אנשים שבאמת יש להם את הרצון להיטיב עם אנשים בעולם...או לפחות לנסות ממש להיטיב ולהקל.. זאת אכן חוויה לא פשוטה, אבל נראה לי מיקה, שאת כבר מביעה. פה. וזאת כבר התקדמות גדולה בעיניי.. רחל.

הי, רציתי להשאיר כאן דגל. להתלונן קצת על הסבל שלי. קושי לנשום, אי יכולת לבכות, שינה טרופה, אין מה שמשמח. בשלב זה לא מוצאת לי פתרונים. באסה. המון זמן. וחשבתי לרגע שאולי אני מטעה כי כתבתי מסודר כל-כך? רק בשביל לשתף, שלכם, סוריקטה

סוריקטה, חשבתי על דגל שהים מרים למציל. לא כדי שלא ייכנסו אליו, אלא כדי שידע שסוער, שמתיש. והמציל תולה על הסככה שלו, כדי שעוד ידעו והים לא יהיה לבד... נעמה.

היי יקירה מכירה את המקום שהדמעות קופאות שהכאוס מבפנים נוראי ובחוץ הכל עטוף במעטפה עניינית. אולי זה מצטרף למסיכה של נעמה שהכל בסדר? אפשר לשלוח חיבוק? הילהשד

קוראת אותך ושוב קוראת אותך ומרגישה רצון לעטוף, לחבק, להיות, לאפשר לך להיות פחות חזקה. מהססת לא מכירות ותמיד את מעבירה תחושה של חוזק הכל בסדר אני בסדר גם בתוך הכאב . מאין בוגר אחראי שכבר הרבה זמן כאן .זקן השבט שלוקח אחריות על גבו ולא רוצה לדכא מידי וגם שקשה הוא לא יראה ואולי רק קצת. אז מותר גם לזקן השבט להרגיש רע וכואב ולהזדקק ושיהיו איתו ..(יכול להיות שאני טועה תחושה שלי) אז מרגישה את הכאב הבלבול הקושי שלך ומושיטה לך יד ועוד אחת לאחוז ולצוף ולנשום יחד לאט לאט נשימות עמוקות רכות לתוך הראות ואז לכל חלל הגוף תא תא. איתך ..

טוב שאת גם משתפת אותנו לפעמים...מסכימה עם אביב, יש בך משהו בוגר ושקול, תמיד את עונה בחכמה המיוחדת שלך, וטוב שאת גם משמיעה את הצד שפחות מרגיש מחזיק אלא רוצה להיות מוחזק, אז איתך כמה שמתאים, מיכל

תודה על התגובות שלך אליי...לפעמים קצת כמו אודי מפספסת ואז חוזרת למטה ורואה שהגבת :) חייכת אותי כשמצאת חכמה בדבריי...מעניין היכן מצאת זאת :) אולי גם אני אמצא פעם...

מסכימה עם מיכל, יש לך בהחלט את המקום ואפילו רצוי להיות כאן ולכאוב. זה הכי טבעי ומתבקש ואין מקום יותר מתאים מכאן.. איתך, חנה

היי, האמת שאת תמיד כה חזקה ובוגרת, שאני מרגישה שלא בנוח להגיב לך ולא ממש יודעת מה לרשום ומשום מה אני תמיד זוכרת לגבייך שיש לך חתולים :-) ומותר לשאול מה משמעות הכינוי?

אני פחות הכרתי אותך, כי כשהגעתי לפה את היית פחות פה...:/ אבל דווקא עם המרווחים, המעט מילים והסדר - מרגישים בין השורות שמורכב..כאילו אם תעשי סדר פה, אז אולי יהיה סדר בלב, במחשבות.. באסה שזה הרבה זמן ככה..:/ לא יודעת אם מוסיפה משהו במילים שלי, אבל רק רציתי לומר שקראתי, ושמחה ששיתפת.. רחל.

תודה. חיבוק גדול גדול לכולם. וואו, מצטערת שאני לא מספיקה לענות, וגם להגיב להרבה הודעות כאן, שהייתי בוחרת. נעמה יפה שלי, כמה ענוגים חלקים בדימיונך (ויודעת שגם יש כאלה שמכאיבים נורא, לצדם). הילה יקרה, בוודאי שאפשר – חיבוק גם אליך. אביב מביאת האביב הנפלאנ, מלאת חמלה, משרה אופטימיות ורוגע. מיכל מתוקה, אליך מכל הלב. חנה יקירתי, אני גאה בך מאד על ההתקדמות, על המעשים שאת מצליחה כל-כך יפה לצד הכאב, החולשה והעלבונות של לפעמים. מיקה יקרה, אכן מוקפת חתולים. ואני בכלל רציתי כלב. היה לי. אני קרובה לנפשם של בעלי חיים והכינוי שלי גם הוא על שם החיה החמודה סוריקטה. יש מישהו בעולם האמיתי שקורא לי כך כשאני מרכינה ראש – כדי שארים אותו זקוף זקוף – כמו הסוריקטות. רחל רחל יקירתי – מילים עוטפות ורכות לך. תודות. ואודי – כמה שאתה מאפשר כאן. כמה. יש אנשים טובים. שלכם, סוריקטה

הייתי היום בפגישה טיפולית יעוצית עם איש מקצוע מעט אלטרנטיבי. היה טיפוס כריזמטי והאמת שהרגשתי שהוא קצת עזר לי לחלץ את עצמי עוד קצת מהתקיעות. עושה לי טוב המגע עם דמויות חדשות. נראה לי שזה מה שאני צריכה. לרענן עניינים במקומות חדשים ומול דמויות חדשות. סימבולית אפילו זרקתי מלא ספרים בפסיכולוגיה כי הזכירו לי את החלום הנגוז ההוא 'להיות פסיכולוגית' והדשדוש שלי בקריאת טקסטים במקום התחברות לחיים. אני ממש לא רוצה להיות פסיכולוגית יותר. ממש לא. אבל יש לי המון ידע בזה. אולי יועיל לי בעתיד.

המממ.... כותרת שמצד אחד אולי עשויה להביך מעט, מקווה שתמלא משאלה ומצד שני לא תכעיס מידי. הי נעמה יקרה, ואודי גם, חשבתי על העץ השמח האחרון שפתחת, עץ האהבה, ואולי תמהיל של אהבה בתוקפנות, כמה הוא ביקש בעיקר מאודי שיראה. צעק ממש. שתהא עדות כתובה לכך. הרגשתי כמה זקוקה היית למילים ממנו. כך חשבתי. ומאידך כמה מנסות המילים להתחמק ממגע. האם כך הוא? וחשבתי על המסיכה שאמרת שכל-כך קשה לך להיפרד ממנה. מסיכת ה"אני יכולה לבד". חיברתי אותם ביחד אצלי. מוכר. את יודעת כתבת דברים כל-כך נפלאים בעץ ההוא שכאילו חבל היה לגעת, היה בי רצון להשאירן יפות כל-כך, כדי לא לקלקל במילים משלי. ואת יודעת, אילו הייתי אודי הייתי מצטטת לך משפט שהוא כתב כאן בעבר ואני זוכרת כל-כך. ובוודאי כעת עם הסיפור העצוב של עמליה. בייחוד שקראתי עכשיו הודעות שנה לאחור. http://www.doctors.co.il/forum-6/message-833478/print *** אז הנה הציטוט של אודי למי שלא מצליח להיכנס לקישור: שמעתי מישהו חכם שאני מעריך, שציטט מורה שלו בביה"ס לרפואה, שאמר שתפקידו כרופא (לצורך העניין אקביל זאת למטפל) היא לרפא. כאשר זה לא אפשרי - תפקידו הוא להקל על הסבל. כשגם זה לא אפשרי - להחזיק למטופל את היד. יפה, נכון? *** אודי – אני זוכרת את החיבוק הוירטואלי ששלחת לנעמה. נגיד שנחריש בסוד, טוב? במבי ביקשה פעם בשבילי כשהייתי כל-כך צריכה. היום אני מעבירה את זה הלאה. שלכם, סוריקטה והחתולה שבאה להתלטף עליה תוך כדי הקלדה ומאד עזרה לה....

היי לך סוריקטה יקרה, תודה ששמעת, שראית. ותודה גם לאביב ולגילת שראו ודיברו אליי (ולחתולה שסייעה). זה עזר לי להרגיש פחות שקופה, יותר קיימת. כמו שזיהית בחוכמה, ההודעות שלי היו קשורות קשר הדוק למחשבות המסכה. כשכתבתי את הודעת העץ השמח והאוהב הרגשתי שאני פונה לכולן, פותחת בשיח איתן, ומוודאת איכשהו שאודי קורא, כאילו בדרך אגב גם מול עצמי. המחשבות על המסכה גרמו לה פתאום לעקצץ והבנתי שהיא מסתירה גם כאן איזה צורך שמתבשל לו, שהרגשתי שחשוב לאוורר איכשהו. (מעצבן אותי לכתוב צורך. כי צורך, צריכה, נשמע פטאלי, כאילו בלי זה אין. והנה, אני קיימת. זנוחה, פגועה, כואבת, אבל חיה, לא? אפילו לא בורחת. בולעת את הרוק והעלבון, משתבללת עוד קצת, צריכה קצת פחות, אבל קיימת.) תודה, סוריקטה, על החיבוק העובר, על הקריאה, על המבט. נעמה.

הי לכן, חשבתי, ואולי קשור לדימוי שלך, נעמה, על המציל והים, רק הרמת הדגל מרחוק, ראיית הכאב, חשבתי על הרגישות שיש כאן ל"להיראות", רגישות ופגיעות של הפחד לכתוב מהפחד שלא יענו, ורגישות לצורך של האחרים להיראות.. ואיך הרבה פעמים ואולי אפילו תמיד, זה בעצם התוכן של המילים, לא משנה מה הם אמרו. להיראות. ההודעה שלי שם למטה, הרגשתי שהיא שונה מההודעות שלי בד"כ, ישירה יותר, מבקשת תקבלו אותי, תראו אותי... והרגשתי שמשהו פה מאפשר לתת לזה לגיטימציה... לעצם הצורך הזה... שמשהו אולי בדינמיקה ספציפית בתקופה האחרונה איפשרה לי לכתוב את זה. וגם זה שהגיבו, ואיך שהגיבו, איפשר לי, בדיעבד. (איכשהו). נזכרתי שמישהו פעם אמר לי על ילד שביקש ממני להכין איתו עוגה, לנסות לחשוב מה הוא בעצם מבקש ממני בזה. אז נעים, להרגיש שלא רק נותנים פה עוגות, אלא מבינים מה עומד מאחורי הבקשה. וקשה כשנשארים לבד עם בקשות נוגעות ללב. אבל נעים גם שיש פה שותפות/שותפים שיכולים לזהות, להבין, להרגיש. להניף דגל ממול הים הסוער, מרחוק. או אולי מדורה על הר, שנדלקת בתגובה למדורה אחרת. מרחוק, בחושך, הכל נראה אותו דבר, ולא מבחינים בבתים ובקווי המתאר של השטח, רק במדורה הזהה. גילת

הי, מתנצלת מראש על הקמצנות במידע אבל חשוב לי לשמור על הפרטיות... בכאב גדול בחרתי לסיים טיפול עם הפסיכולוג שלי אחרי 4 שנים. סיום שבו נעזבתי ועזבתי. בעבר גם לקחתי תרופות ולאט לאט הצלחתי להסתדר בלי. בשבועיים האחרונים אני במצב של חוסר ודאות, כואב לי שמשהו נגמר, כואב לי גם על איך שזה נגמר, החרדות חזרו וקשה לי להירדם או בכלל לחשוב... קשה לי לחזור לכדורים כי זה נראה לי ההישג הגדול של הטיפול שלי בארבע שנים ואם אוותר עליו יהיה לי קשה מאוד להניח את מה שקרה ולהמשיך הלאה. מצד שני אני לא יכולה או מוכנה להמשיך כרגע ;( אני רוצה לחשוב על מה שהיה ולחייך. אני רוצה להסתכל קדימה ולדעת שמשהו טוב מצפה שם גם בשבילי. אז איך מקבלים את האומץ להתחיל מחדש טיפול פסיכולוגי עם אדם אחר? איך לא להרגיש נטושה בתוך הטיפול כזה ואיך לא לנטוש כשכואב בפנים? תודה מראש ויום האשה שמח לכולם :-)

רק להגיד שקראתי. חסרות לי המילים אבל חשה מבעד למילים שלך את הצורך שיהיו איתך בקושי בפחד והחשש מהתחלה חדשה . בעלבון בכאב מסיום תהליך . אז רק להגיד שאני כאן

רוצה לשאול אותך מה קרה, אבל מבינה שכנראה זה לא המקום לספר... זה קשה ובטח אחרי 4 שנים משמעותיות, אולי את צריכה קצת מנוחה, תראי את כבר מדברת על התחלה של טיפול חדש וזה לדעתי צעד ראשון, ואולי עוד מעט תוכלי לאט לאט להתחיל לברר על מטפלים חדשים? אולי.. את מוזמנת להיות איתנו כאן, אני חושבת שתוכלי להרגיש שייכת כאן.

אחת שואלת את חברתה, תגידי את לפעמים מחייכת? היא עונה לה: לא. החיים שלי דפוקים ושאין שום דבר טוב. אני מאחלת לילדים שלי אהבה, פרנסה אבל לי כלום. הן ממשיכות לדבר ואל זוכרת במדויק, אך היא ממשיכה ואומרת החיים שלי חרא ואם זה ככה אז לפחות שאני אחליט איזה חרא יהיה.. החברה מנסה לדבר איתה אבל היא די בשלה. ואני- לי היה עצוב לשמוע את זה מאוד. היה לי נורא לשמוע את זה ולחשוב שגם אני ככהל פעמים .מהצד השני (של להקשיב) זה טלטל אותי.

שזה נגע בך בבטן הרכה .זה פגש אותך ברגעים האלה שאט למטה רואה הכל שחור שלא יכול להשתנות... גם את זה חנה כמו המסיבה שימי לך בארגז ..כשתהיי שם תזכרי לפתוח אותו הוא מלא בחוויות מחזקות ..זה מהות השינוי. אני אוהבת את השינויים שחלים בך זה מזכיר לי להביט פנימה על עצמי ולראות את השינויים שחלים בי ..תודה לך

תודה שאת שמה לב אליי ועוד אורמת שזה עוזר לך, אז בכלל (:

נעמה וגילת מתחת לשבת שלום לא ראית אותן.. מרגישה אשמה כי הגבתי להן ואין נבלעו בתוך כל ההודעות ...סליחה בנות

אביב, זה ממש לא בסדר שלא השארת אותי אדומה... אז באתי "להחזיר לך"... ;-) גילת

הקטנים בוכים מאמינים לך ..שוב תזכורת למורכבות שבי . וההבנה הכל כך חזקה בזמן האחרון עד כמה הכל תלוי מאיפה מגיבה ואת איזה חלק פוגשים ... לא לדאוג אודי הבנתי את החיוך שבעניין סתם משתפת איפה זה פגש אותי .

ההודעה על החרדות בעינה עומדת. החרדה מתעקשת להישאר ואני מתעקשת לתפקד איתה היא הולכת איתי לכל מקום...... לפעמים תופסת לי חזק בעורף מתיישבת בקנה הנשימה ואני מתחננת לאוויר..... בעולם שבחוץ קורים דברים מקבילים לכאן-במרחק נגיעה מכאן. מהרבה חברות בודדות הפכנו לקבוצת בנות...... נפגשות פעם בשבוע במפגש במרחב טיפולי חברי וממשיכות לבחוץ..... זה הופך לי תחיים רצון לעבור דירה להשתייך להתקרב יותר לשבור את חומות בדידותי להמיס ולכאוב.... יש רצון להרפות מהמאבק על הילדים בבתי משפט ויותר בתחכום דרך קרוב משפחה שמנסה לגשר. לא יודעת אם מובנת בכלל...... מילים מילים ואת משמעותן יבוא לו גל לשטוף אותן אבל אני כרוך אחריה מחכה לי בלילות הילה

היי יקרה , התלבטתי בבוקר עם להגיב להודעה ההיא . גם כי הופנתה לאודי וגם כי אולי עבר . את חזקה ואמיצה וגיבורה והיא הולכת איתך ואת נושמת וזוכרת שמותר ואפשר . ואת רוצה שינויים.... ואם התחלת עם מוש בן ארי אז בשבילך מאמינה ויודעת שעם החרדה יש לך גם את האומץ ... https://www.youtube.com/watch?v=HpwbMHEhKbU

אביב איזה שם אופטימי בחרת..... התגובה שלך כל כך נגעה בי....... אני יקשיב בערב לשיר שהקדשת לי בעבודה כרגע עם הנייד. את יודעת? ריגש אותי שאודי כתב שמרגישים רכות..... לאחרונה אני פחות רוצה להיות גיבורה אני רוצה להרגיש אהובה מחובקת מתלטפת...... והרגשתי שהמילים שלך מלטפות אותי בעדינות בשכמות בצוואר שאני נושמת איתך..... הבוקר ניסיתי לגייס רכות אני כאן בקופת חולים...... מטפלת בעניין שכבר הרבה זמן מתעקב ולפני שיצאתי מהבית הסתכלתי במראה וניסיתי לחייך לעצמי חיוך רך..... בינתיים אני ממתינה כאן..... הפסיכיאטרית שלי כתבה לרופא משפחה מכתב..... שיהיה לך המשך יום רך אביבי ונעים שלך, הילה

כן פתאום הבנתי שגם בכינוי בחרתי בשם אופטימי בלי לשים לב ..כן אני אופטימית זה חלק מהכוחות שלי . ריגשת בכתיבה שלך כל כך נוגעת עוטפת נעימה אולי כשאנחנו מאפשרות זה נוגע יותר פחות חוסם מקווה שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר

שלום אודי, עמליה אמרה שיש משהו ממכר בפורום ושהיא מוצאת עצמה לפעמים מחפשת תשובות בלילה. בלילות השבעה מצאתי את עצמי קורא אותה בפורום, קורא את התשובות שלך ושל אחרות וגם קצת לומד על הנפשות הפועלות כאן. ראיתי שמותה עורר סערה ושאלות רבות. הקרבה הוירטואלית אליה נראתה לי אמיתית. אני מרגיש שאני רוצה להיות כאן, במקום שבו גר חלק מהכאב שלה בשמה הבדוי. דוקא כאן תחת האנונימיות יש תחושה של משהו אותנטי ונטול מסכות. עמליה היתה אלופה במסכות. אחרי השבעה והחג, ההלם והבור שהשאירה, קמנו לשבוע חדש ושיגרה חדשה. קמים וממשיכים אמרתי בבוקר לילדים הגדולים כי ככה בדיוק היא רצתה וכתבה לנו במכתבים אישיים ארוכים ומפורטים. לקטנים היא השאירה ציור של כוכב וסיפור בחרוזים על כוכב אמא. אני לא יודע אם אתה יכול לפרסם את דברי כאן זה כמובן לשיקולך ולהחלטתך אבל נראה היה לי קצת פולשני לפנות אליך במייל. תודה אורי

אורי תודה ..תודה על השיתוף על המילים האלה על עמליה לא מפסיקה לחשוב שהיא רצתה להתכרבל עם הילדים . היא הרגישה את הסוף ואולי רצתה בו באמת . תשמור על עצמך ועל הילדים .שולחת המון כוחות כי תזדקק להם בדרך ..

תודה על השיתוף נשמח אם תשאר.

אורי, האמת שמאוד רציתי לבקש שתישאר פה איתנו אבל לא ידעתי אם זה מתאים ונכון עבורך. בטוחה שאתה והילדים עוברים תקופה לא פשוטה. שולחת חיבוק מרחוק. נטע.

תודה מכל הלב, על השיתוף הכנה, על ההבנה גם אותנו הכותבות פה, שקראת כדי להבין, אכן אתה אדם רגיש בצורה יוצאת דופן ואני בטוחה שיש בך כוחות. יישר כח על היחס הנבון לילדך!! אני בטוחה שזה יועיל להם בעתיד ויחזק אותם!! חזק ואמץ!! וכמובן שנשמח שתשתתף בפורם. מיכל

היי. עמליה כל כך אהבה את המשפחה שלה.... אין לי כל כך מילים לאמר אבל אם הייתי יכולה לזעוק את הכאב של עמליה זה היה יוצא כמו קול חזק מאוד. בוודאי ימים לא פשוטים לך ולילדים. שולחת חיבוק-חיזוק הילה

אודי בשחזור שהיה לי בטיפול פסיכולוגי שחזרתי מן הרגשה של השמטות גופנית וטראומת נטישה. אי זמינות דמות האם והרגשה של ילד נטוש לא רצוי פגוע . וגם מן זעקות של 'הצילו. אל תשאירי אותי לבד' אבל מישהו טען בפניי שהוא חושב שעברתי טראומה מינית בילדות המוקדמת בגלל הרתיעה שלי ממימוש מיני והעובדה שיש לי בולימיה. אבל בטיפול לא עלו זכרונות של טראומה מינית , יותר של נטישה וחוסר אונים. מה דעתך? האם טראומת נטישה יכולה לגרום לאותם תסמינים כמו שטראומה מינית גורמת? יש דרך לדעת מה באמת קרה פעם?

אני לא תינוקת וקשה לממש מינית בבגרות. הטענה הייתה שזה יושב על טראומה מינית מוקדמת

אודי כשראיתי את התגובה שלך חייכתי ואמרתי לעצמי איזה חמוד אתה (: כתבתי קצת אחרי עוד הודעה "אוף" והיא לא עלתה (רק היום) ואז אמרתי לעצמי אולי לא העלית בכוונה כי חשבת שזה לא יעשה לי טוב או שהיא לא נקלטה.. אז ככה, יצאתי משם קצת והלכתי לחברה אחרת, אחרי כמה זמן חזרנו שתינו והיה ממש טוב. הרגשתי יותר בנוח אפילו נהניתי ורקדתי. איזה כיף! ותודה מיקה, תודה שהתעניינת (: שבוע טוב!

ידעתי שאת יכולה :) איזה כייף לקרוא תודה על השיתוף . כל הכבוד חנה. בארגז הכלים שלך צרפי את החוויה הזו אל תשכחי אותה כשיהיה קשה תזכרי שזה אפשרי גם אם לא ברגע הראשון אז בשני .

את מקסימה,מקווה שברגעים הפחות טובים אצליח לזכור.

שמחתי לשמוע שנהנת ושרקדת!.. :-) בעיניי זה סוג של אומץ..אז כל הכבוד!

למדתי קצת לא לברוח..אבל להעלב אני מומחית וגם לפרש דברים בצורה חד מימדית לפעמים...מצטערת. עם המטפלת מרגישה במבוי סתום...היא סמסה לי בערב אם אוכל להפגש השבוע....כתבתי לא בטוח ומדןע את שואלת..אמרה רק שתזכרי שאני פה..ואני כתבתי שכרגע מעדיפה שלא תהיה...ושלא אפתח דיון בלילה כבקשתה אגב...אז כתבה בסדר..מרגישה כועסת עליה ומצד שני יודעת שאחזור לשם כי לא תהיה ברירה...אוף קשה לי....מרגישה אותה רחוקה ממני כלכך...לא חושבת שאדע איך לקרב ואם אקרב זה יהיה מפחד שלא תכעס עליי....אוף

מיכ אחיות במקרה:) אבל לא ברחת זאת כבר התקדמות עכשיו להפסיק לברוח מהטיפול מה שעוזר לי ברגעים כאלה זה להאכיל את הזאב הנכון הבריא וללטף את החולה הפגוע . תזכרי שהיא איתך - היא סימסה הזכירה לך שהיא שם עבורך ..תאחזי בזה תזכרי שזאת היא ואת יחד מול הפחדים שלך את לא לבד .רק תני לה להיות איתך .כן יודעת שהביצוע ממש קשה אבל אפשרי תזכרי את הפעמים שעשית את זה כבר בחמש שנים האחרונות

כמה ימים מנסה להבין,האמת שזה לא פעם ראשונה שהמחשבה עולה בי ודוחקת אותה . למה הצורך שלי לכתוב כאן . (לא להגיב זה ברור לי) . כי אם לכתוב הודעה שהיא שלי .. חשבתי שזה הצורך בלהיות ,בלקחת מקום, שיראו אותי. זה נגע לא נגע כי אני יכולה לעשות את זה במקומות אחרים ולא ידעתי שזה קשור אלייך אודי אבל לא הצלחתי להבין מה?. שוב תלות ?גם בטיפול מנסה להבין למה צריכה עוגנים כשבעצם לא באמת צריכה אותם ויכולה לבד ..חשבתי על ילדים בגן שמחכים להורה שיגיע וידעתי שזה לא משם (אני כבר לא שם) בטוחה שהיא לא תעלם . (לקטנים אולי שבוע זה רחוק מידי- גם לא בטוח ) אולי אבל פחות נתפס , יודעת שיש לי גם איזה אישיו לדברים שהם בכתב ולא במילים ..משהו שהוא לגמרי לא סגור איתי עדין אולי כי הורי היו מרבים "להעלם" לחו"ל והקשר איתם היה בגלויות ששלחו . נעמה כתבה וככ דייקה את זה בישבילי יש בי צורך להראות ע"י המבוגר האחראי ..לכן ככ קשה לי איתה בחודשים האחרונים כי בתחושה שלי בעקבות הגבולות האלה היא כבר לא רואה אותי. חושבת שזה אפילו יותר שהמבוגר האחראי יראה ויאשר אותי שהכל בסדר ..תחושת הבטחון .. חושבת שצריכה אישור שהרגשות שלי נכונים שזה בסדר , להרגיש , להיות צריכה אישור לקיום שלי .. זה נורא עצוב זה מפחיד . ברור לי שהמקום לשאלות הוא בטיפול ? אז למה מביאה את זה לכאן .למה שוב כותבת ומי זה שכותב את זה וחושב ככה ..ומי שם שעצוב כל כך ובוכה כל כך .. אולי אודי נתתי לך תפקיד לתווך בן חלקיי . לחזק את ההגיון ולהרגיע את האחרים . בחדר שלה הם רק רבים כל הזמן . בכתיבה זה אחרת לכולם יש מקום . כשאני חושבת על זה בכל מקום בחיי בכל המסגרות תמיד חיפשתי את המבוגר האחראי שיראה אותי ...אהההה הכתיבה עושה את זה עוד יותר מדוייק . אודי בבקשה צריכה יד הכלה ודיוק . יודעת שאתה אוהב לאתגר בדרך כלל זה הכי נכון לי כרגע הכאוס גדול מאוד זה פתח תיבת פנדורה . צריכה שתהייה לי ברור ..בבקשה אני יודעת שתגיד לי שהתשובות אצלי זה מובן לי. והצורך הזה בכל זאת לשלוח למרות הפחד מהתגובה שלך..הרצון מצד אחד שתראה ומצד שני הפחד מלהראות . אני אפתח בטיפול כרגע צריכה איסוף ..סליחה שככה מבולבלת

אני מאמינה כי כתבתי את ההודעה ביום חמישי כי משהו בלב שלי נפתח.. כלפי המקום הזה, כלפיכן... התחלתי להרגיש, התחלתי להביע.. התחלתי להתקרב... כבר לא אטומה כל כך. מותר. אפשר. זה מבהיל אותי להתקרב, להיפתח, נכון. אבל אפשר. לאט לאט. אז תודה לכן, תודה יקרות. תודה נעמה, הילה, מיקה, אביב, רוני, חנה, גילת ואחרונה חביבה - שמלי. אני אוהבת אתכן. תודה שראיתן אותי, תודה שהייתן איתי, תודה על החיבוק, העידוד והמילים הטובות... ואכן אודי, יש רגעים...:) רחל.

היי רחל שמחה שזה נגע בך . גם את נוגעת בי במקום ..נעים

כיף לשמוע :-)

אודי אני זוכרת פעם ממש רציתי לסגור מעגל וללכת לפסיכולוגית ההיא רק לכמה פגישות ספורות לסכם את הטיפול שהיה , את החוסר הבנות, הכשלים.. הבלבולים.. ולסגור מעגל. והיא התנגדה לזה ואמרה שלא ככה זה עובד, שצריך לבוא לטיפול בצורה עקבית ולהתמיד ולא במטרה לסכם ולסגור. לא הבנתי למה אף פעם היא לא איפשרה לי את זה. את הכמה פגישות בודדות כדי לסכם ולהפרד. היא תמיד אמרה שאו שאבוא לתהליך מתמשך שבעיניה עוד היה נחוץ או שלא אבוא וגם שלא אצור קשר מחוץ לפגישות אם ככה. לא מבינה למה היא לא איפשרה לי כמה פגישות אז לדבר על כל הבלבול וכשלים שהיו. לעכל איכשהו , לאחל לי בהצלחה ולשחרר אותי. הטיפול שיפר לי את המודעות אבל לא שינה הרבה בשבילי. אולי ההבדל הכי גדול שקרה שם זה שבהתחלה עשיתי אידאליזציה לפסיכולוגים וחשבתי יש להם איזה ידע נשגב ועכשיו אני מבינה שגם אין להם שום ידע 'נשגב' וגם אני די בזה בדיעבד למען האמת. בייחוד לה. הלוואי והבוז שלי יכל לפגוע בה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לפגוע בה . מפריע לי לכעוס ככ בלי שום יכולת לפגוע, להיווכח שזה מזיז לה, שכואב לה מזה. לא כואב לה כלום. סתם פגעה בי בעצמה וצפצפה עליי והמשיכה בחייה כאילו הייתי אויר חסר חשיבות. הייתי שמחה לפגוע בה לראות שכואב לה ושגם היא אנושית ופגיעה. ברור שלא באמת. אבל במחשבות שביני לביני בעת שהכעס מתעורר. אני זוכרת הפנמה של אטימות ולא של אנושיות ואני מוכנה להישבע באלוהים שיש לה חלק בזה שאני זוכרת אותה ככה ולא אחרת. שהיא פשוט לא הייתה טובה מספיק כמטפלת ועשתה טעויות בזמן שהייתי במקומות ממש רגישים מולה. לא הצלחתי לסגור את המעגל הזה בזיכרון שלי. עכשיו אני מנסה דברים אחרים, לתת לחוויות והתנסויות אחרות לחלחל לי לתודעה ולזכרון ולרשום משהו חדש ולהשכיח את הקודם. הבעיה שהקודם היה ככ מזעזע וטראומטי ושינה את תפיסת הזהות שלי אפילו, שבר את הנרקיסיזם והשאיר הרגשת נחיתות שמאד קשה לשכוח ולרשום הקלטה יותר חזקה ומשמעותית בהווה. משהו שייתן חוויה טובה חדשה ותחושה של ערך. הפסיכולוגית הזאת בעצם לא עזרה לי בשיקום תחושת הערך. להפך. רק לבעלי כוחות אגו מותר להרגיש ערך בחברה הדפוקה שלנו? רק למי שטובים בעשיה חברתית והישגים? לי אין עשיה חברתית והישגים. אבל בד"כ מי שפוגש אותי אומר שאני מקסימה ואנשים אוהבים להיות איתי. דווקא הרגישים יותר שמרגישים שאני נעימה להם. כי יש בי יכולת להבחין ברגישות שלהם ולהתחשב בה. אבל הפסיכולוגית לא התחשבה בשלי. מה הקטע של מטפלים להיות מתנשאים צבועים? והם אומרים שיש לי בעיה של אופי. אנשים שהחליטו להמליך את עצמם כ'סמכויות' ובלי רשות חודרים לי עם הפטרנליזם שלהם לנפש ומנסים להשפיע עליי איך נכון וצריך לחיות. רק מעצם הגילוי של 'עמדת המלמעלה' הזאת שלא הייתי מודעת לה כלל בעבר פערה בי פצע נרקיסיסטי. הגילוי שיש דבר כזה העברה לבעלי סמכות.. כמה כפופה הייתי פעם בפניהם אפילו בלי להיות מודעת לזה. כיום יש לי העברה חדשה לבעלי סמכות - בא לי לחנוק אותם. וככל שהם מתענגים על הסמכות שלהם יותר ומנסים לדחוף לי אותה כך בא לי לחנוק אותם יותר. שנאתי רגעים ומקומות בטיפול שהיא דיברה אלי בטון סמכותני שכזה. חצופה.

ואיך אפשר לשלם למישהי שביזתה אותי? אני לא תקועה כמו שאתה חושב. אני מתקדמת עכשיו

היי אודי אני בחרדה כבר כמעט 48 שעות משישי בבוקר שנפלה פגישה. זה צריך לעבור? למה זה לא עובר? השתגעתי

ראיתי מה שענית לנעמה למטה, זה בסדר אם את מתרחקת כי זה עושה לך טוב . אבל אם זה מעלבון, מקושי ,מהרגשה שמתעלמים ממך. רגשות ככ ברורים שקשה לנו להתמודד איתם אל תלכי. כדי ללמוד להתמודד , עם הרגשות האלה . הכי נכון להשאר, לשתף בחוויה, במה שהרגשת. לזכור שזה רק טריגר מהעבר וככה למדנו להגיב לברוח, להעלם ,לא להרגיש,להסתגר , להתכדרר . לפעמים מיכ פשוט אין מילים ואין כאן אייקון של קראתי ואני איתך . אז כותבת לך שתדעי קראתי אותך אפילו מספר פעמים מצטערת שלא כתבתי כלום ידעתי שאת זקוקה לזה לא היו בי הכוחות .

על ההבנה..ואני כרגע ממש מתקשה אחרי שיחה קצרה בווטסאפ עם המטפלת שלי..עצוב לי וקשה

אני בכלל לא רוצה להיות כמו המטפלת אני לא רוצה נעלי עקב שהן כלל לא נוחות אני גם לא רוצה שמלות קצרות - מרגיש קצת קר איתן ואני ממש אבל ממש לא רוצה קעקועים - הממ כואב!!! (וגם אסור!) לק אדום זה צעקני, לק שחור זה מפחיד, ולק ירוק זה כבר ממש מוזר אני רוצה נעלי אול-סטאר ולק שקוף עם נצנצים ומשקפי שמש עם מסגרת אדומה... אני רוצה להיות יפה ונשית כמוה, אבל בדרך שלי אוף, למה אני לא כמוה? אני רוצה לדבר איתה באמת. ושיהיה לי אומץ לספר לה את כל זה! ולא לשתוק כל הפגישה אני לא רוצה שתדע שאני כותבת כאן.. חבל שהיא לא יודעת :-( היא לא תדע לעולם.

את מקסימה וזה נהדר שאת רוצה להיות מיקה . לא צריך להיות מישהו אחר ..את נפלאה ונהדרת ורכה ונשית בדרך שלך

הי. את מיוחדת בדרכך שלך ;)

ראיתי מאוחר את העץ היפה שנטעת... הייתי טרודה בלהיות שמחה אז לא הספקתי. אותי משמח שאת פה.

קפצה לי ההודעה באמצע..לא יודעת אם נקלט..רציתי לומר תודה ושאת מיוחדת מאוד ומזכירה לי חברה שלי באותו השם שאומרת מעט והיא מתכוונת לעולם ומלואו...

אוף, אודי, כל כך הרבה חרטה ובושה וכאב. איך קרה שפיספסתי אותך? ודווקא בדקתי לפני השליחה שאתה עוד לא עונה, כי ידעתי שלא אוכל להשאיר את ההודעה הזו להתבשל כל כך הרבה זמן. ואחרי השליחה ראיתי אותך מתחיל לעלות במעלה ההודעות, הגעת לכאן איתי, ומוסיף את ההודעות החדשות ועונה עליהן, וחיכיתי למענה שיהיה אות ארגעה לבטן החשופה או בתסריטי החרדה דווקא דקירה. ויצא שבדיוק הגיעה המכה האולטימטיבית לבטן החשופה. נעלמתי. איך הצלחתי לעשות את זה אינטרנטית? אני מניחה ששמת איזה קו רנדומלי, ממנו ואילך ליום ראשון. ואם הייתי מחכה עם הבדיקה עוד דקה, הייתי יודעת שמוטב לגנוז את ההודעה. וסתם, ביש מזל. אבל ביש מזל מהסוג המכאיב. להעלים את עצמי ולהיעלם זה בסדר, להראות את עצמי ולהיעלם זה כואב מדי. (לרגע קיוויתי שאלי האינטרנט העלימו אותי, אבל ראיתי את ההודעה שלי רצה שם בחלון הקטן) לא יודעת מה אני אומרת. כועסת על עצמי שלא נזהרתי מספיק, צוחקת על עצמי על השיחזוריות הזו, בוכה על האישוש לחרדות. ונדמה לי גם שמעוררת אנטגוניזם עם האכזבה הזו, ומתאכזבת מעצמי עוד קצת. השכל הישר אומר שכדאי שלא לשלוח את ההודעה הזו, לשתוק וזהו. לבפנים כואב מדי והוא פטפטן היום. (ואולי עוד תחזור היום וההודעה הזו סתם תהיה דבילית ומביכה?) נעמה.

אני כותבת עייפה נורא, אז תסלחי לי אם ההודעה תצא קצת עקומה, אבל היה לי חשוב לכתוב, גם - באסה, שיצא פספוס פעמיים, ושוב ההודעה נותרה ללא מענה (של אודי לפחות), ואיך זה לא פשוט, ככה לשלוח את עצמך על פני המים, ואיך יש כאלו ציפיות, וכזו בהלה מהתעוזה של עצמנו פתאום להצטרך, להביע,שאנחנו מיד דואגים להפוך אותן לאשמה, או מוטב - לא לנסות בכלל, שלא ניפול מהכובד שלהן, או ללעוג לעצמנו , כי לא יתכן שאנחנו באמת פשוט זקוקים למשהו ממישהו אחר, ויותר מכך, לא יתכן שנפתח ידיים ובפשטות נקבל את מה שרצינו. בואי אם בא לך, נעשה תרגיל שחרור כזה, כמו שיוצאים לגשם ולא מתכווצים אלא להפך, פורשים ידיים, מרימים ראש, פותחים פה, מתמסרים... גילת

הי... מאז מותה של עמליה ... למחרת סיפרתי למטפלת שלי שאני כותבת פה. תמיד תהיתי האם ואיך זה יקרה.. ופתאום זה ככה, החליק לו החוצה. כאילו מה שקרה בנה איזה גשר בין פה לבין המציאות. חזרתי אולי כדי לחבר את הצד השני של הגשר. אני אף פעם לא יודעת אם אני רוצה/נכון לי להיות פה... אבל נדמה לי שאפשר גם בלי להחליט.. להיות לרגע.. כאן, אני מרגישה מאז את מה שקורה באופן הרבה יותר אמתי. ומרגישה כמו מין קורים עדינים כאלו שנוגעים אחד בשני, נרקמים לאט לאט. המון דברים שנכתבו נגעו בי... הרגשתי אותם.. /אתכם... וראיתי את מה שכתבת, אודי, לרוני, שכתבה שלפעמים להוציא מילים זה כמו למות. הזדהיתי איתה, ומה שכתבת התאים לי כל כך, והרגיע. להוציא מילים זה יכול להיות כמו למות. לפעמים זה כל מה שאתה מסוגל לראות. את הדרך לשם. אבל זה גם יכול להיות לחיות. לא יודעת, קראתי אתכן, ואיכשהו אני מרגישה שאני רוצה "לבקש", בפשטות, להיות כאן. שתקבלו אותי, להיות אתכן... לא יודעת להסביר. כל כך הרבה ביקורת עצמית, הרס... אבל גם ציפיות... רצון להיראות... וכמה קשה לתפוס מקום , גם כי הוא גדול מדי, אבל גם כי הוא קטן מדי, חלקי, מוגבל, מגביל. לא שאתן חייבות להגיב.. אני אומרת את זה הרבה לעצמי.. לכתוב בלי לשכתב זה גם בסדר. לשלוח. ראיתי גם את העץ השמח, שלא נשבר עת צמרתו הרכין עד עשב. חיבוק לכולכן. גילת

גילת רואה אותך ושומעת האמת שחשבתי עלייך הבוקר ושמחה שבאת וכתבת כל העיניין הזה של לקחת מקום איך כמה והעיקר הלמה והרצון והצורך ההזדקקות הזו ...אוףףף מבינה אבל זה חשוב ומלמד ומרפא אז במינון שנכון לך אני כאן וגם אחרות ואודי :)

את כבר כאן.. איתנו. וטוב שאת איתנו. ואני רואה אותך, ואשמח לראות עוד ממך.. ולא, לא חייב להחליט היום או מחר אם זה נכון לך להישאר פה.. פשוט, תישארי. איתנו. ותרגישי... את המקום, אותך, את כולן פה... ואז תדעי מה נכון ומה לא נכון לך. רחל.

תודה שהגבתן בפשטות ופתחתן ידיים, גילת

גילת יקירתי, את כותבת כל-כך יפה ורגיש. נהנית ממך שאת כאן. ורואים. פתחתי עץ שפונה לנעמה, אבל בעצם הוא פונה גם לכל מי שרוצה להראות, מי שאולי מרגיש שנעלם בהמון, מי שמבקש ורוצה להזדקק, ופוחד. שלך, סוריקטה

שגם לי היה את אותו צורך בדיוק.... לספר לה על המקום הזה שמזמן בכלל לא עלה בטיפול...שנים אולי.. לצערי נראה שלא הבינה ועדיין לא מבינה, מקווה שנפגש אוכל להסביר טוב יותר.

הי, סוריקטה, כתבתי לך גם למעלה, ובכל זאת- תודה לך על ההיות המדויק, על ההבנה, הנה אני כבר שוב גולשת להרגשת ההיעלמות, הרצון והפחד להיזדקק, וללעג על עצמי. אבל יודעת שגם את זה מבינים, מכירים, שזה חלק מהענין אם לא עיקרו. ומיכל, אני חושבת שזה פתאום נורא חיבר את מה שקורה כאן למציאות, ואולי כמו שכאן קשה להכיר פתאום בעד כמה יש מציאות ממשית ואנשים מאחורי המסך, גם שם במציאות קשה בחזרה להכיר במה שיש פה... מעניין החיבור ומעניין גם ההפרדה... והבחירה לספר/לא לספר על הכתיבה.

כבר תקופה אני מרגישה שקשה פה.. צפוף קצת ואין לי מרחב נשימה..יש לי בעיה כשמתחילים להכיר כנראה וכשנהיה צפוף חברתית.......קשה להסביר.....לא שוחחתי עם המטפלת שלי שבוע..בעצם מאז שנפגעתי ממנה, כתבתי לה שנפגעתי ושלא הייתה רגישה, היא כתבה שעדיף שנדבר פנים מול פנים, אבל לא קבעתי פגישה ואולי גם לא מתכוננת יותר לקבוע איתה........ פה מרגישה קצת מוזר תקופה לא קצרה.....אז בנתיים גם מפה הולכת. ותקופה קשה. אמביוולנטיות...פורים ועוד מעט יום הולדת ועוד מעט חמש שנים לטיפול המסובך הזה..לא יודעת, צריכה זמן......זמן לבכות ולחשוב מה אני באמת רוצה....סליחה על החפירות אבל קשה לי פה שיש רק קשיים....והשמחה בורחת לי.....האושר נעלם לי..לא שאני מאשימה אתכם, קשה לי שלא משתפים בדברים טובים........זה נעלם פה......וזו אני, היו שלום לבנתיים. מ.

מיכ חושבת שמבינה אותך עברתי תקופות כאלב בפורומים אחרים . זה מוכר לי הפחד לטבוע בכאב בדברים שאנשים כותבים . בחוסר איזון של החיים כי בחיים יש גם טוב ויפה . כמו שדה פורח שיש בו קוצים וגם פרחים. משהו במה שכתבת גרם לי לחשוב על השאלה . האם זה לא משקף את ההרגשה שלי הסובייקטיבית ? כשממש קשה לי ויש לי קושי לשתף בכאב שלי ואז טובעת בכאב של אחרים ? האם במקום לברוח או לנסות לתפוס מקום בדרך של חיוביות אני יכולה לאפשר לכאב להאמר? לא יודעת אם זה נוגע בך או לא זה מה שעלה לי מההודעה שלך . וכמובן אני הכי אשמח שתשארי ושתלכי רק ורק אם זה נכון לך הכי חשוב מיכ שיהיה לך טוב.

היי מיכל, כנראה שנהיה פה מתי שתחזרי.. :-) קחי את הזמן!

הי מיכל יקרה, רק רציתי לומר שאת אומרת דברים חכמים ומסבירה יפה. איתך, סוריקטה

כתבתי מילים על גבי מילים, על השבוע המוזר והמציף הזה, על הכאב שבקיומו של כאב, על הבלבול של מקומי אל מולו, כמה ממנו להרגיש. כל מיני דברים שבאמת מעסיקים, אבל נראה לי שמתחת לכל אלה אני סתם רוצה פה נתקעה הכתיבה, עוד רגע ונסגר החלון האינטרנטי. תני פוש, נעמה, תוציאי מילים. אודי יקר, רציתי איזו מילה ממך, להרגיש שאתה רואה אותי, ופתאום זה נראה לי נלוז יותר מכל צורך אחר. לא רוצה לרצות מילה ממך, לא רוצה לרצות את המבט של המבוגר האחראי. מתערבבים לי דברים ומוזר לי. אודי, אתה יודע שאתה טוב ומיטיב? זה מתעתע בי, מבלבל, ומרגיש רקוב לרצות את הטוב שלך. כפתור מחיקה כפתור שליחה. מרגישה פתטית ומרגישה שחשוב גם לומר. נעמה.

היי נעמה . חושבת שמאוד מבינה את המקום הזה שלך.יודעת שכתבת לאודי ולא לי ונדחפתי רק להגיד לך שקראתי ולשתף אותך כאילו נתת מילים להרגשה שלי "רוצה לרצות את המבט של המבוגר האחראי" עכשיו דברים יותר ברורים לי אצלי.וזה כל כך מפחיד הלרצות הזה ..

יכול להיות שצריכה להשלים עם המצב שלי וזהו... יש דברים שאולי לא מתאימים לי.

חנה יקרה אפשר גם להגדיר אחרת כרגע יש דברים שלא מתאימים לי, אולי אני עדין לא מוכנה אלהם, אולי אני פוחדת, חוששת מהם,לא יודעת איך ..אבל יש לי מטפלת ואני יכולה לעבוד על זה שבפעם הבאה זה יצליח לי ..אני מאמינה בך ואת???

נכון. יש דברים שאולי לא מתאימים לך, לי, לכל אחד.. לפעמים מצופה מאיתנו לשמוח ולהתלהב ממצב מסוים, אבל לא בטוח שנרגיש ככה.. לא בטוח שהדבר המסוים הזה ישמח... עצם זה שמנסה, זה כבר הישג. ככה לומדת. מה מתאים לך, מה מתאים לך פחות.. רחל.

ההודעה הזו באה בעקבות תחושה שלא מצאתי את מקומי במסיבה וזה הכאיב לי..היות שונה שעברה הייתי באחת עם הרכב דומה מבחינת האנשים והתוכן,חשבתי שיהיה לי ק יותר.

שבת של מנוחה שבת שלווה ושקטה שבת של אור ושמחה שבת של מנוחה וגם ברגעים של קושי וברגעי געגוע נזכור שניפגשים שוב בראשון אודי חייבת להגיד שאוהבת את הסדר הזה הגבולות הגעגוע לקבוצה מזכיר געגוע בטיפול רק בלי הכאוס שלי .כל כך עוזר לי להבין את עצמי . אז פשוט תודה לך ולכל מי שכאן שהקדשתם לי כמה דקות מזמנכן השבוע זה תמיד מרגש ומחמם את הלב .

מנסה להבין את המנגנון לצורך העניין הפצלים -חלקים שלי (קשה לי להבין שזה שלי ) האם יכול להיות שבעצם כל חלק כזה מחזיק ברגש מסויים שלא פותח שנפגע ,שמגיב מהפגיעה . שמתי לב שחלק אחד מחזיק את הכעס ואז אני הבריא לא כועס כביכול . חלק אחד מחזיק בפחד ואז אני מגיבה ממקומות של ילדה בת חמש . וכאלה ..האם אני יצליח לזהות כל חלק מה מחזיק זה יקדם את האינטגרציה בנהם.

אך לאפשר לא להשתלט ?. הכוונה להגביל אז זה לא לאפשר ... קצת התבלבלתי ..

מתערבב הכל שמחה ועצב אמת ושקר סוד ו...מציאות?

ולא מוצאת את עצמי. חשבתי שיעזרו לי להשתלב, אבל מסתבר שלא, מקס אלך. אולי שתיה קצת תעזור. מרגישה שתכף יורדות לי דמעות. למה הכל חייב להיות ככ מסובך. למה? אווף... הלוואי ואוכל לספר לכם בראשון שגם הצלחתי להנות

תגובה נחמדה

תעדכני איך היה , טוב?

אני נרגשת מהתמיכה שמקבלת כאן אתם מדהימות! חיים בלב אוהבת הילה

אוהבת אותך שיהיה שבוע טוב

.. ההרגשה הרעה וכעס. עבר. בנתיים......מקווה שעכשיו הרגיעה תחזיק יותר זמן. המצבי רוח שלי מזכירים לי את הדינמיקה של ההפסקות אש עם הערבים חחח.

וכתבתי הודעה ממקום רגשי מאוד מורכב.. מרגישה פאתטית, בכלל לא צריכה לרצות, לצפות. אבל הרגשתי נוח מספיק כדי לשתף בכאב שלי. ומיכל, תודה על התגובה שלך. ולא, זה לא משהו שאפשר להגיד. כי זה נאמר בעבר כל כך הרבה, שכיום- גם אם לא אומרים אני מרגישה את זה, וחווה את זה. וכן, כמו שעושה בטיפול, רוצה לברוח, לא להיות פה. כי פתאום, לרגע, מרגישה שגם פה לא רואים, שגם פה לא מקבלים. למה? למה אודי? קטונתי. רחל.

היי רחל, טוב שאת מספרת ואומרת, עם כמה שזה קשה. נדמה לי שעכשיו אני יודעת יותר מה את צריכה, שאת צריכה. קודם הרגשתי שאין לי כל כך מילים ותוכן לומר, ועכשיו אני מרגישה שלא בהכרח אותם חיפשת. אז רק אשאיר נוכחות-מילים-של-יחד, ומבט שרואה את הצעדים האדירים שאת עושה, בחוץ וכאן, ומעריך אותם בכנות. אני שמחה שזה הצעד שאת עושה, שאת נשארת איתנו. נעמה.

היי יקירה ראשית צר לי באמת שהרגשת שננטשת. שנית אני מודה לך שהארת את תשומת ליבי-ליבינו-ליבך. מצטרפת למילים של נעמה רואה אותך את הצעדים שאת לא מוותרת. זוכרת שקראתי אותך ומשהו בתוכי נצבט כל כך..... אולי לא היו לי מילים וגם כרגע מתחברת לכך שאין מספיק מילים להכיל את עומק הכאב. מלבד לאמר לך שאת איתי- בליבי במחשבותי ובמילותיי...... סוף שבוע רך ומואר ככל שניתן. הילה

היי רחל, אני חושבת שאת דווקא כן צריכה לרצות ולצפות..נראה לי מאוד אנושי..לרצות שיאהבו אותך ושיתייחסו למה שאתה חושב ומרגיש. אני גם חושבת שיש בזה מעלה: שאת יודעת מה את רוצה (יחס\בן זוג\ או ילדים) לפעמים אנשים רואים הודעות באיחור, או שלא תמיד יודעים מה לכתוב. אבל בבקשה אל תרצי לברוח, לא מכאן ולא מהטיפול - יש לך ולהודעות שלך ולרצונות שלך הרבה מקום.

כן הגבתי לך אבל מהפלא חצי מההודעות שאני כותבת ואפילו שכתוב ההודעה נקלטה לא מגיעים אז מצטערת . האמת כל כך מכירה את הקושי הזה בחגים את הנסיון להאחזות בטוב למרות ש.. ואולי בגלל זה היה קשה להגיב לך כי הקושי שלך נגע לי ולאחרות אני מאמינה בנימים הדקים דקים של הבור הכל כך כואב . של יש אין משפחה . מחבקת וזה נהדר שכתבת אוהבת את מה שהבאת את הקושי הזה של לכתוב ושלא מגיבים . חיבוק נוסף על האומץ .

איתך....

מנסה לשלוח ולא מצליחה ולא רוצה לוותר. גם אני שמחה שאת.יכולה לומר מה טוב לך... חיבוק

והי כולן פה בעץ... אתך גם אני, הלוואי שהיינו (הייתי) יותר בפשטות אומרים, נוכחים, מושיטים יד, מצטרפים... גילת

קראתי את ההודעה שלך והזדהיתי עם הדברים שכתבת.. מאד.. מכירה את התחושה הזאת. להסתכל על החיים האלה של אחרים מהצד וזה קשה ובלתי נסבל... זה כל כך מוכר לי רציתי לכתוב לך, אך אין לי כוחות.. לכלום.. סליחה.. רחל, את לא פתטית את מקסימה וטובת לב

למה רק בתוך הגבולות? דבר שככ זר לקשרים אמיתיים. לא הבנתי עד היום את הקטע עם הגבולות. למה זה טוב? מה זה משרת? חוץ מלהסדיר את הלוז של המטפל. אבל זה דבר שככ חורג מטבע אמיתי של רגשות והקשרויות. זה ככ זר מנוכר ופשוט עושה נזק לנפש ומעוות אותה. זה לא מועיל. הגבולות האלה של להביא את התקשורת רק לתוך הפגישה. הניסיון לכלוא קשר ללוז קבוע מוגדר של פגישות ולנהל אותו בצורה כזאת. אני לא מבינה מי האידיוט שהחליט שככה מנהלים טיפול נפשי. הייתי רוצחת אותו באלף דקירות.

אומר יש הבדל בין גבולות לסורגים. זה מדבר אלייך? הילה

בלי גבולות אני הולכת לאיבוד . אז זה יותר מידי מוכר למה ואיך שגדלתי . הגבולות שלה באים להגן עלי עלייה מלטבוע . מלאבד את הדרך . אני התחננתי לגבולות והיא לא הבינה עד שעברתי אותם בצורה מגעילה ואז כשהיא שמה אותם זה נחווה כדחייה כנטישה כמי שעזבה אותי ועכשיו אני צריכה ללמד את החלקים הפגועים שבי שזה לא ככה שזה מאהבה בוגרת אלי כמו הורה טוב שמגביל את ילדו .

משפט יפה. באמת אמור להיות הבדל בין גבולות לסורגים.

אני מאוד מתחשבת בגבולות של אנשים בחיים המציאותיים ואף פעם לא קרה לי מה שקרה אצל הפסיכולוגית. הגבולות של מטפלים הם מלאכותיים וכאילו המטפל מחזיק באיזה סמכות על הסטינג שבתוכו מתקיים הקשר ועם דרישת התשלום והכל.. זה בכלל לא קיים בקשרים רגילים. דווקא בגלל שדורשים כזה תשלום חשבתי שתהיה נכונות לתת יותר תמיכה גמישה בקשר, כי אני משלמת! איך זה אוטופיה אם אני משלמת? פשוט הייתי בשוק מהיחס שבאמת קיבלתי שם. והייתה גם חודרנות פטרנליסטית. זה גועל נפש. היו לי ציפיות אחרות לגמרי ממה שבאמת היה. גם הרגשתי כזאת אטימות ממטפל שכאילו ה א' ב' זה אמור להיות יכולת לאמפתיה לא? היה עלוב ומקומם. ואני מאד מכבדת גבולות של אנשים בחיים האמיתיים ולא מצפה מאף אחד למענה מושלם נטול מגבלות זמן. ממש לא! אבל אם שכיר שמרוויח 25 לשעה מצפה ממטפל שלוקח 300 שיהיה מוכן מתוך אכפתיות לפגישות של שעה וחצי, היחסיות של הפערים.. אבל לא היה לי מושג שהמטרה בטיפול אינ לרבוץ שם אלא להפרד ואת זה המטפלת לא הסבירה לי! פגיעה נרקיסיסטית נוספת לכשעצמה.. פשוט היו צריכים להסביר לי מה זה טיפול ומה זה לא. מה הפואנטה. ניסיתי לקנות אצלה חוויה של 'שייכות' ורק הרגשתי דחייה.

מרגישה חוסר אונים זעם נוראי חוסר וודאות במקום העבודה שלי הגעתי כמישהי שמתמודדת במסלול של צרכנית נותנת שרות. חשוב לי לציין שבפרטיות שלי חשובה מאוד. יש לי חברות וידידים שלא יודעים שאני מטופלת. ובוודאי שלא תרופתית. כשהגעתי לעבודה בתום ליבי אמרתי שאני מגיעה דרך צרכנים נותני שרות..... המדריך שהיה שם הפיץ את זה במהלך חיכוך קטן שהיה בינינו(בטעות השתמשתי בשמיכה שלו). הוא ניפח את הארוע לממדים לא הגיוניים. היום אחת הדיירות שאלה אותי אם אני לוקחת כדורים? אמרתי משהו על וויטמינים...... ואז היא שאלה אותי את מתמודדת ולא לוקחת כדורים? הרגשתי שחץ מושחז נכנס לי ללב........ אחרי ברור התברר שאותו מדריך הפיץ את זה...... חוסר אונים זעם נוראי לא יודעת אם ארצה להישאר שם....... חודרנות נוראית!!!!! הילה

היי הילה, איך פתאום ככה, בבת אחת, ראו לך ולא אותך. הזעם, חוסר האונים, תחושת הבגידה, כל כך מובנים. אפשר להיות איתך עד שיתאזנו קצת? לחבק? נעמה.

אוי, זה נוראי.. והוא חוצפן אם הוא העביר את זה!!! את בטוחה שהוא הפיץ את זה?..

אני מבינה את הפגיעה מאותו מדריך , ואת תחושת הבגידה שאת חשה. עם זאת, את יכולה להרגיש המון גאווה ושביעות רצון מהפרויקט היחודי שיש לך חלק בו. לטעמי, חשוב היה לאותה מטופלת לדעת שגם את לוקחת כדורים מהסיבה שזה נותן כנראה תקווה למה אפשר להגיע, גם אם מתמודדים עם כדורים. כמו כן- יש בכך משהו מחזק, שהמדריך/ מטפל/ מסייע שלך עובר או עבר את זה ולכן כ"כ מבין אותך , ושיש לאן לשאוף. וכן, לקחת כדורים זה לא בושה (וגם לא שמיכה) חג שמח, הילה.

אני עובדת כמוך בתחום אני מדריכה לא דרך הצרכנים נותני שרות .לפעמים מתלבטת כמה לחשוף ופוחדת . מנסיון בחיים אם תתעלמי זה לא ידבק ויעבור לרכילות הבאה . מחבקת

חושבת על אותו מדריך שלא נהג כמדריך וגם לא כאדם ואת יכולה רק למנף את עצמך למעלה משם . את בודאי יודעת שזה לא בושה ואני מבינה את הרצון לפרטיות אל תברחי ואל תתני לזה לשבור אותך . טפלי בהרגשה שלך פנקי את עצמך חבקי אותך הכי בעולם ותהיי גאה בעצמך איזה דרך עברת ומה יש לך לתת לאחרים . איתך

שאנשים צריכים להרגיש בושה שהם מתמודדים ומטופלים, גם אם זה תרופתית. ולהסתיר. שלא ידעו. שהסביבה לא תדע.. זה כמו הוספת חטא על פשע על גבם של מתמודדים על רקע נפשי - שאין סובלנות חברתית והבנה ואנשים שמתמודדים צריכים להרגיש בושה על זה. זכותך להיות גאה בעצמך ובמי שאת ובעובדה שאת עוזרת לעצמך ומתמודדת גם אם בעזרה תרופתית. זה לא בסדר שמישהו הפר את הפרטיות שלך אבל זכותך לא למות מבושה בגללך זה. לזקוף ראש וליוש שלמה וראויה ולא פחות מאף אחד אחר שם שאולי לא נעזר בתרופות! אל תתני להם לחשוב שהם יותר טובים ממך בגלל דבר כזה. הם ממש לא. את לא פחות מאף אחד אחר!

תודה!!! הוא התקשר להתנצל.... וגם הבוסית היתה מאחוריי.... הילה

בבקשה תהיי גאה בעצמך, יש לך הרבה על מה

קראתי במהלך היום ומבינה את העלבון והכעס... מקווה שהדברים יתבהרו. מעריכה אותך.ואת החוזק שלך

זה עצוב וקשה ..שולחת חיבוק אם מתאים לך

ואוו..מותר שתגידי למה? איך? מדוע?

רוצים קצת שקט ושמחה בלב...אולי תכתבו מה משמח אתכן? מה אתן אוהבות ובהזדמנות זו אולי להיות אני קצת אחרת...טובה יותר, מרוצה יותר..מחשבות שלי...אז.. אני שמח אצלכן....אשמח לשמוע יכולות לספר על עצמכן? דברים משמחים יתקבלו בשמחה...אני אומר שהיינו בקריאת מגילה ומסיבה עם הילדים ולהיות איתם ובשבילם הכי משמח אותי...

היי מיכל, שמחה לשמוע שמשמח. :) האמת שהשנה יצא שלא כל כך חגגתי פורים, לא הייתה לי הזדמנות. אבל אני מאוד אוהבת את החג הזה. אולי הדבר המשמח שהיה לי - נהג האוטובוס שלי היה מחופש, עליז ושמח והשרה שמחה על כל באי האוטובוס. אנשים אחרי יום ארוך עלו וישר חייכו. :) נעמה.

ששתפת והשתדלת..קשה לי לפעמים להצטרף לעץ השמח שלך ומבינה למה לא מגיבים לשמחה שבקשתי..מרגישה צורך לעזוב פה קצת.

מבינה את ההרגשה שלך לגבי העץ שפתחת... אבל אנחנו פה, לפעמים טרודים בדברים ולא פנויים רגשית.. ובעיקר לטוב נראה לי... הלוואי ובאמת נלמד ונצליח למצוא ולחוות טוב פשוט ולשתף בו... אז, אני הייתי קצת בסערה החג הזה (כפי שבטח שמת לב.:/)... אז בערב החג לא חגגתי בכלל.. גם לא בבוקר. סגרתי את הבית כדי לא לשמוע, להרגיש שבכלל חג פה.. ואז לקראת הצהריים, לפני סיום החג.. מישהי יקרה באה להוציא אותי קצת.. וטיילנו קצת.. הרחובות היו מלאים... ואפילו הלכתי לשמוע קריאת מגילה... ושהייתי בקריאת מגילה - הרגשתי שרוחניות משמחת אותי. חיבור לאמונה, למשהו גבוה יותר, בלי קשר לדת, חיבור אמיתי ופשוט של כמה רגעים לבורא עולם - נתן ונותן לי כוח. תודה על העץ, כי גרמת לי לחפש ולמצוא מה טוב בכל זאת... רחל.

מצטערת שאני מדאיגה ולא מפרטת מה הסבל שעובר עלי. לפעמים רק הידיעה שעוד מישהו יודע שאני במצב קשה מקלה עלי. ועכשיו, אם אכנס לעניין, הסרטים עלולים לחזור. אולי בהמשך. מודה לכולם כל ההשתתפות והאיכפתיות.

3 ימים של חופש. 3 ימים במקום הכי רע שיש. 3 ימים ובתוכם חג ושבת. איך עוברים את זה בלי להתפורר ולהעלם לגמרי?!