פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, אני קוראת את רחל ומיכל ומימה מה הטעם להתחיל קשר טיפולי אם הוא נגמר בסוף בכאלו רגשות קשים? אם בסוף עוזבים וחווים נטישה? מה הטעם להתחיל קשר שייגמר מתישהוא וישאיר אותי שבורה? (רחל ומיכל ומימה קשה לי להגיב לכן להודעות. מתנצלת מעומק ליבי)

מיקה יקרה! הרעיון הוא לא לגמור טיפול ברגשות קשים!!!!ולא להשאיר אותך שבורה!!! בשום אופן לא!!! המטרה היא לסיים את הטיפול מתוך השלמה, מתוך ידיעה שכבר אפשר להסתדר לבד ואם אי אפשר להסתדר לבד סימן שהטיפול לא נגמר! אני כותבת לך ומבינה שהטיפול שלי לא נגמר. לכל אחד מטרה שונה בטיפול וכשהיא מושגת זה אמור לבוא משני הצדדים ולא חד צדדית! המטפלת והמטופל צריכים לדבר וכשנפרדים עושים זאת בהדרגה (פעם נפרדנו אך לא ממקום טוב. הרגשתי נורא למרות שעשינו תהליך של פרידה לבסוף חזרתי כי לא היה נכון עבורי עדיין להפרד) בחיים נקשרים לאנשים והם עוזבים אותנו, אנשים מתים הרי לא חיים לנצח...אבל מה עדיף לחוות את החיים או לעבור על ידם? חלק מהחיים זה גם לדעת להיפרד ולעזוב אנחנו לומדות זאת בטיפול. גם הפרדות היא חלק מתהליך.... אני לא זוכרת את המילים המדויקות של המטפלת שלי אבל היא אמרה לי פעם משהו על זה...האם כדאי לאהוב ולהקשר או לא להקשר ולא לחוות את הטוב שבהיקשרות?, לא ממש זוכרת זה כתוב לי בסיכום שכתבה לי כשנפרדנו....הסיכום לא לידי כרגע אם אמצא אכתוב לך במדוייק מה שאמרה לי....תחשבי על זה. מיכל

שלא מרגישה שהוא רוצה שאבוא, שמרגישה שלא אכפת לו, כשכותב לי ישירות אני לא נלחם על הקשר הזה, אני רק מזמין, את תעשי מה שרוצה.. אני לא יכולה. זה חזק ממני. לא יכולה להיות בקשר טיפולי שזה ככה מרגיש. לא לקבל את ההזמנה שלו? אמרתי לו כבר שלא מקבלת, שלא מסוגלת להיות ככה בתהליך טיפולי, אני באמת לא מסוגלת להגיע שמרגישה שאני דוחה אותו, שאין לו כוח אליי. שהוא מציב לי תנאים לא נעימים. רחל.

איזה תנאים רחל? האם התנאים האלו לדעתך משרתים אותך? או באים מתוך מחשבה( גם) עליך? או שאת חשה שהם נועדו אך ורק מתוך מחשבה על צרכיו? אני שואלת אותך מתוך ניסיוני הלא פשוט. תחשבי טוב על שאלתי. אם זאת האפשרות הראשונה, לא כדאי לך לקבל החלטה מתוך פגיעה וכעס. אפילו שנורא נורא כואב לך עכשיו. קחי את הזמן לחשוב. את יכולה לענות לו שאת לא רוצה לענות כשאת בסערת רגשות. בדיוק כפי שלא שופטים אדם במצוקתו. ושאת מבקשת זמן לחשוב ושיאפשר לך זאת. זאת עצתי לך ברגע קשה כזה. תאמיני לי שלפעמים הזמן עוזר להבהיר את הדברים. גם אם זה תהליך כואב. נראה לי שאת חייבת זאת לעצמך. קחי נשימה( גם אם מלווה בדמעות), ואז עוד אחת, ותחשבי. שלא תתחרטי.

זה נגמר. וברע. הוא הציב לי תנאים שלא יכולה לעמוד בהם. אמר שרק אם אעשה אותם אני מוזמנת לטיפול. אמר לי שלא נלחם עליי או על הטיפול, אם רוצה שאבוא, עם התנאים שלו... אני לא רוצה. וגם לא יכולה לעמוד בתנאים האלה.. זה כנראה נגמר. אני לא חושבת כרגע על כלום.. הראש ריק...והלב עוד יותר. רחל.

היי, כמו שבמבי אמרה, העץ השמח מוצא אט-אט את מקומו בין היגון לתקווה, בין הכאב לטוב. הנה הוא בא שוב. איזה טוב היה לי השבוע? - "חג הבחירות" סיפק יום חופש באמצע השבוע, מה שתמיד נחמד. אני עוד לא יודעת מה יהיו התוצאות, מחר כבר נדע משהו, אבל בינתיים שמחה על יום החופש שהרווחתי (ועל היעדר התור בקלפי! באתי בזמן טוב). - הייתה השבוע סיטואציה מתמשכת שדרשה ממני להיות אסרטיבית למדי. זה לא היה לי קל בכלל ועוד המשכתי להלקות את עצמי קצת אחר כך, אבל בשורה התחתונה כשהייתי צריכה להיות אסרטיבית ולהשמיע קול, עשיתי את זה. קצת fake it till you make it. - ראיתי סרט ישן אך מרגש ויפה. מה אתן מספרות? נעמה.

אני מספרת.. שהלא נודע מסקרן אותי.. מטיפול של כמעט שלוש שנים, יש סיכויים גדולים מאוד שהטיפול נגמר.. והתחושה הראשונית היא של כאב והתפרקות, שככה טיפול נגמר, בחוסר אמון, אבל יש בי חלק קטן סקרן ואולי אופטימי..(סקרן זה גם טוב), אולי יהיה טוב יותר? אולי זה כבר פתח למשהו טוב יותר, בלי שאני אפילו יודעת על זה?..... רחל.

כתבתי מהפון כנראה לא קלט, אכתוב מה שעולה לי עכשיו, חופש באמצע שבוע כמובן...התרככתי קצת וקבעתי פגישה, בפועל זה יתקיים מחר...ופתאום ממש לא רוצה לברוח אלא רוצה ממנה רוך והבנה, תחזיקו לי אצבעות שזה מה שאקבל :)למרות שפוחדת שתכעס...אולי לא? אין לדעת.. ואודי גאה בי!! איזה כייף (וקצת גם אני)ומרגישה הרבה יותר טוב...פחות חרדה....נראה מחר, בטח אתם מרגישים בכתיבה. מי :) בשבילך.

רחל, כואבת איתך ומתרגשת איתך. לא יודעת לאן זה ילך, עם מי, איך, אבל אני רואה אותך זזה ומנסה בכל הכוח. מיכל, מחזיקה לך אצבעות רכות. :) וגם אני גאה בך, ממש מרגש לראות אותך עושה את הצעדים האלה! וחייכת אותי עם המי... נעמה.

המטפלת נעלמה לשלושה שבועות חזרה נפגשנו פעם אחת ושוב נעלמה רק אמרה שלא תהיה בשלושה בחודש הקרוב האמון שלי נפגע בה כבר לא סומכת עליה לעולם לא למדתי לסמוך על אנשים כי תמיד נפגעתי בקשרים מיום היותי בת שלוש ואכשו עד שסוף סוף רחשתי אמון במטפלת גם הוא נפגע ואני בתקופה של התקפי חרדה פלשבקים לא יודעת איך אשרוד את התקופה הזאות

היא התחמקה. אמרה שבדיוק צריכה לקבל מטופל. אמרתי לה שהייתי רוצה לקבוע פגישה. היא אמרה שתחזור אלי אחכ. אבל כבר לא חזרה. מה זה אומר? זה אומר שהיא חושבת שלא נכון שתהיה פגישה בינינו? נקטע לי הרצף אצלה. אני צריכה להדביק את החוליות איכשהו.. אולי היא מפחדת מהשנאה והכעס שלי :/ ובכל מקרה היא סתומה. לא מבינה למה אני נמשכת לחזור אליה. כי משהו תמיד מרגיש לי חסר. 'חשבון לא סגור'. גם קשה להמשיך הלאה. אני צריכה קשרים משמעותיים חדשים. אין לי מושג איך ליצור אותם. גם הזהות של 'מתמודדת'. נמאס לי מזה.. אולי אשאב את תחושת הזהות שלי מכל מיני תחביבים שיש לי? יש כמה. אבל לרוב אני חיה בבטלה למען האמת. אוהבת את החופש שלי אבל למה לא מצליחה ליצור משהו בזמן הזה, לא סתם להיות בבטלה. לטחון מחשבות וכעסים.. אין לי עשייה. אין לי חשק לעשייה. בא לי שיהיה. מאיפה יהיה? בא קצת ונעלם שוב. כמו ילד שננטש על ידי עצמו כל פעם. ואולי בטלה זה בסדר? אולי לשכב סתם שעות במיטה בלי לעשות כלום חוץ מלנשום, זה בסדר? אני כבר לא יודעת מה זה אורח חיים נורמטיבי אבל רואה שרוב האנשים האחרים סביבי הרבה יותר פעילים ממני. הבעיה שאני רוצה פעילות שתבוא מתוכי, מתוך חשק פנימי. ולא שיכפו עלי מבחוץ. אודי, יש תקווה? תקווה לחשק שיבוא ויהיו לי כבר חיים מלאים משלי ולא רק עיסוק במחשבות עליה ובכלל? איך הגעתי למצב הזה ? :/ לפחות אני לא שונאת את עצמי כמו פעם. אני משתדלת לקבל את עצמי ככה ולא לשפוט. הפסיכולוגית לא קיבלה אותי ככה. היא עשתה לי נזקים. זאת אמת שקשה לחיות איתה. שמי שאמור לעזור פוגע. וזה לא שאני משליכה עליה במקום על האמא המקורית. זה היה בנוסף. פגיעה נפרדת. ועכשיו.. מה עכשיו? מי יקבל אותי ככה? הלוואי ומישהו היה מקבל אותי ככה. אבל אז אני כבר בטח הייתי עונה לו 'עזוב. מה אתה צריך את זה. תמצא בחורה נורמלית עם ראש על הכתפיים שיודעת מה היא רוצה מעצמה, אני מקרה אבוד'. בטח ככה הייתי עונה. למעשה כבר קרה שעניתי ככה. עצוב לי. אני לא רוצה להשלות אנשים. שלא יבזבזו את הזמן שלהם עליי. אבל היא, הפסיכולוגית, ממנה כן ציפיתי שתתן עוד זמן. שתשקיע בי. שתעזור. חשבתי שזה מה שפסיכולוגים אמורים לעשות. היא רק שחזרה לי איך זה להיות ילדה לא רצויה שאין זמן בשבילה ותו לא. אז השכל צריך להבין שזה שחזור של העבר ולא הווה... אבל ברגש לא מבין! ברגש זה היה סתם עוד טראומה! משהו שזעקתי שאני רוצה לשכוח וזהו. בשביל מה זה היה טוב? נראה לך אודי שזה היה טוב? עברו 6 שנים מאז.. תראה כמה זמן התבזבז לי מהזעזוע שלה. ואפילו עכשיו היא לא חזרה. לפחות הייתה אומרת סליחה.. למה ככ קשה להמשיך הלאה?

אין יום שאנו לא בוחרים, בוחרים מה ללבוש, לאן ללכת עוד ועוד....הבחירה הכי חשובה לדעתי היא הכותרת שכתבתי, אני רוצה להאמין שגם אדם שאינו חפץ בחיים ולכאורה בוחר במוות הוא לא באמת רוצה למות אלא לחיות טוב יותר רוצה לבחור בחיים אך אינו מסוגל יותר והייאוש הוביל אותו לחשיבה מעוותת......תקן אותי אודי אם אני טועה. אני חושבת שעמליה גיבורה, כן! היא התמודדה הרבה זמן ולא יכלה עוד.....זאת לא התאבדות מיידית זה משהו אחר...זה להאבק בחיים ובמוות יום יום!!!!! בשבילי ובחרת בחיים זהו מוטו של איזה חיים אני רוצה......אני חושבת שהבחירה בידינו, איזה סוג של חיים יהיו לנו היום, פעם לא יכלנו לבחור, היום אפשרי לבחור, לתת ולאפשר לאוהבים אותנו לאהוב, קשה אך לא בלתי אפשרי...... רוצה להרגיש אהובה...יודעת בשכל שגם אם אין חברים יש כאלה שאוהבים........ברגש זה מחלחל יותר לאט. אני בוחרת בחיים שאני רוצה שיהיו לי.....אני מאמינה בזה.

מסכימה איתך. חושבת גם שעמליה היא גיבורה. לפחות בעיניי. לא זה שנפטרה או התאבדה התאבדות פאסיבית, לא זה שבסופו של דבר היא בחרה במוות. אלא בזה שהיא נלחמה. ולא וויתרה. ונלחמה עוד יום ועוד יום, עם עוד זכרונות ועוד קשיים... הלוואי והתוצאה הייתה אחרת.. הלוואי ובזכות המלחמות שלנו, והבחירה הפנימית בחיים, תוביל לתוצאה אחרת לגמרי אצלנו... רחל.

בנות יקרות אני רוצה להודות לכולכן על התגובות על כל מה שאתן מביאות איתכן לכאן זה כל כך עוזר לי לעבור את הימים . כותבת כאן בעץ חדש וקשה לי קשה לי הנראות הזו . בתוך התהליך למדתי לקבל מחמאה לקבל תודה זה בסדר אבל בבקשה בנות אני לא אחראית אני לא מיוחדת .אני כמו כולכן מביאה איתי את הצבע והמקום שלי כמו כל אחת אחרת שמביאה איתה את הצבע שלה . תזכרו את אפקט הפרפר אני מקבלת מכן כל כך הרבה כאן. בבקשה בנות(היי לא להעלב ,זה בסדר הכל בסדר ) אל תעשו אותי מיוחדת או אחראית אני לא ובכלל זה משהו שמאוד קשה לי איתו. אוהבת אותכן אוהבת להיות כאן . מתפתחת ומופרת מהדרך שלכן איך אומרים מכל מלמדיי השכלתי . תזכרו לא חשוב לאן אתן מגיעות וכמה זמן לוקח מה שחשוב זה הדרך ...

והלואי שתוכלי לקבל מחמאות...זה חשוב, גם לי היה קשה פעם לקבל מחמאות היום מנסה לומר תודה וזהו. את לא חייבת להיות אחראית על אף אחד מפה..פשוט זה נחמד שאת כותבת וחיובית כזו. אני אוהבת את זה.

ברחתי. מהבית מיהילדים מהעולם. אני משוטטת ומחפשת איפה אני באמת. מי מתוכן. יום נוראי ולילה לא ידוע. אני בחוץ. בשום מקום. מתרקבת בצעדים גדולים "אל האינסוף ומעבר לו" מכירים?

לא צריך לברוח יותר . היום את מוגנת .למה לברוח מהילדים ? זה מסוכן לברוח .תקרקעי את עצמך תשמעי מוזיקה תרקדי תחזיקי קרח אל תוותרי . תשארי כאן ועכשיו . ממש לא חשוב מי זה כולם את ואת מקסימה מרשה לי לתת לך יד ביחד זה יותר קל .

וקבעתי איתה......קשה....... כתבתי לה שכואבת לי כל אות שנכתבת..היא כתבה שהיא מקווה שאחרי הפגישה ארגיש טוב יותר :( לא יודעת......תודה לכם נדמה לי, עוד לא בטוח...אבל קבעתי כי הפורם פה שכנע אותי...סליחה אודי שמשתפת הכל.

הפורום אולי עזר אבל את זאת שהולכת .כל הכבוד

רק היום נפגשנו אבל זה היה בצהריים במקום בערב...ואני מתגעגעת אליה פתאום. לא יודעת למה.

געגוע זה טוב . ואולי כל השיחות כאן על המטפלים ותלות וצורך ורצון .. למה את הכי מתגעגעת מה אצלה גורם לזכור שהיא שם עבורך ....תעטפי את עצמך בזכרון הזה ותזכרי שעוד כמה ימים תיפגשו שוב . חיבוק ממני

טבעי שתרצי אותה בשעה שלכן.....גם לי זה קורה בשעה היעודה.

קשה לעכל,.עוד שבוע כמעט מאז ולכולם יש בעיות עיכול. הבן הקטן חזר להרטיב במיטה, הגדול יותר,.עוד לא בן עשר ישן איתי במיטה במקום שלה ולפעמים קורא לה בלילה מתוך שינה. הבת מסדרת את החפצים שלה כל הזמן כאילו מכינה לה הפתעה מחכה שתחזור. הבכור מנסה להיות רך כמו אמא ולתת לי עצות. שדה קרב כולם הלומים. אני חוזר לכאן וקןרא את כל ההודעות שלה מחפש מה פיספסתי בדרך כמו תחקירן שחוזר לזירת הקרב מחפש ראיות. קורא את המילים שלה צועקות ורואה את העיניים העצובות שלה. היא היתה כל כך בשליטה שגם הצליחה לתעתע בצוות הרפואי. התעקשה על הגדרות האבחנה אני לא כזאת או כן כזאת. שמרה על סדר יום היתה מסודרת בהופעתה ואסופה ואפילו השתדלה בשביל החולים האחרים לעזור להעביר פעילות כזאת או אחרת. להקריא להם במקום רק לעצמה. ככה מצאתי אותה באחד הימים יושבת ומקריאה לחמישה חולים. אני מנסה להבין איך זה קרה איך זה הגיע לנקודה הזאת שאי אפשר לחזור ממנה. איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה. היא כל הזמן חיפשה ונעזרה ורואים את זה גם כאן. היה לה חשוב שישמעו את הכאב שלה אפילו שאמרה לי שאין לה מילים לתאר. כל הזמן אמרו לה את חזקה וגיבורה והיא אמרה לי. שאין לה יותר כח להיות חזקה. הייתי חייל לוחם, מלחמת לבנון ראיתי הרבה דברים קשים איבדתי חברים שמתו כמו גיבורים אבל היא ויתרה.

זה עצוב וקשה כל כך ונכון צד אחד שלה ביקש עזרה ונילחם וצד שני שלה חיבל ופגע בעצמה . שולחת המון המון כוחות וחיבוק ענק לך ולמשפחה .

אתה יודע אורי, היא גיבורה הייתה, ממש...היא נאחזה בחיים!!! אני חושבת שעם כל הפעילויות והרצון להאסף, אפשר ממש להעריץ אותה!!! מה זה? אנחנו מדברים כאילו היא התאבדה, היא לא!!!! לפי מה שספרת....היא נאחזה בחיים פשוט לא הייתה מסוגלת להכיל....זה לא נקרא לוותר לדעתי, אודי תתקן אותי אם אני טועה, אני קצת לא מבינה למה אתם אומרים שכאילו ויתרה, אני ממש לא רואה את זה ככה, היא עשתה ככל שיכלה, כנראה שזה פשוט היה כל כך קשה שליבה נדם :( היא לא יכלה לאכול.......לא יכלה!!! זה כמו שאדם חולה שלא יכול לאכול...יש אנשים שרע להם לא יכולים לאכול אז ככה, רק מתמשך יותר מדיי זמן שפוגע.... תשמור על עצמך ועל הילדים, תהיה אבא בריא ולא רק חזק, תלמד מהטעות שלה להראות שהכל בסדר כשזה לא כך!, תעזר בקרובים אליכם וילדים - טבעי שהם מתנהגים כך...לאט עם הזמן דברים יסתדרו במקום.

אני מעזה לכתוב לך. כל הסיפור עם עמליה טלטל אותי... עצב, כאב גדול, פחד, קנאה...(כן....:( הכל מעורב. אז היה לי קצת קשה לכתוב לך, למרות שקוראת תמיד.. היה משפט בכל מה שכתבת שעצר אותי..עצר לי את הלב לרגע.. "איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה".. אני מפחדת שזה מה שיקרה לי. ממש מפחדת מזה. שאגיע למקום שכבר לא יהיה אפשר לעזור לי, אפילו שמבקשת וזועקת לעזרה הזאת.. האם היא ויתרה? אני לא בטוחה. לא יודעת. זה כואב לחשוב על זה.. אבל האם היא נלחמה? אני בטוחה. האם היא נלחמה מספיק? אני בטוחה שכן. אני חושבת שגם היא נפטרה גיבורה. רחל.

או להודות בזה אבל היא התאבדה. היא לא רצתה לחיות ובמקביל צעקה שיצילו אותה. אפילו אודי כתב לה שאולי זו לא אנורקסיה אבל זו התאבדות. היא הרגה את עצמה כדי לכבות את הכאב הבלתי נסבל ואולי חיכתה שמשהו יאיר ויציל אותה. בשורה התחתונה היא התאבדה ולא תראה את החורבן שהשאירה אחריה. זה נכון שלא הצליחה לאכול עד שהגוף קרס. הייתי רוצה לחשוב שהיא מתה גיבורה אבל אני לא יכול. שדה קרב עם חלל אחד והמון פגועים. לכולכן אני רוצה להגיד שלא תוותרו כי שום דבר ממש לא שווה את זה ואין לתאר את גודל ההרס שנשאר אחרי. ההרס גדול עוד יותר מהידיעה שהיא בחרה במוות על פני החיים שיצרה בעצמה.

מתפרקות. אין מי שתיקח אחריות. צריכה להיעלם.

יודעת שמפחיד אותך שמציעים עזרה .. אבל יחד זה יותר קל ופשוט מכירה את ההרגשה את הרצון להעלם את הצורך להתפרק אז כשיהיה לך נכון...

לא כלם מתפרקות.....קורה שכואב, קורה שרע, קורה שהטיפול מערער וגורם לדברים זה לא אומר שמתפרקים. ויש מי ששומר, אודי :) ואחריות כל אחד לוקח על עצמו נדמה לי.....ואביב אחלה של אחראית לא? :) רע לי ואני כותבת לא אומר שאני מתפרקת.. רק מבולבלת. רוני יקירה, אולי את בכלל מדברת על הפורם השכן אפילו שאידה עזבה יש אחריות של סהר.....אם יש בעיה הם תמיד עונים שם. שימי לב. אז איתך עד שתאספי, מיכל (רואה, אני שלמה)

כולנו זה כל הרוניות שמסוכסכות בת וכי

סליחה, את ההודעה הרי לא תמחק אם אבקש במילא.......אז אתה יכול לא לענות הפעם. עייפתי.

בדיוק שרציתי לתת לה הזדמנות...היא הצליחה לקלקל את הרגע. עזבתי. תדמיין ילדה שמנסה לספר לאמה דבר כלשהו ולא מצליחה. ואז כבר מתייאשת , מוותרת, עוזבת ונשארת עם עצמה המילים שלא נאמרו.

היום זה לא אז ..ואת לא ילדה כבר. יודעת שזה מבאס אבל תנסי שוב אל תלכי ...

תנסי לדבר איתה, ברור שכשמנסים ונמצאים כמעט ברגע הזה ולא מצליחים זה קשה עוד יותר. אולי יעזור גם אם תכתבי. חיבוק ממני

האמת אודי שאני ערה לדפוס של הודעות ברצף. כנראה מן קטע של 'בולמוסי כתיבה' שיוצא לי. מה אני אמורה לעשות? לנסות לצמצם את הכתיבה להודעה אחת או גג שתיים לאותו היום? אממ. שוב גבולות ... גבולות זה חרא של דבר. אבל אם תמליץ שזה רצוי אז אני אשתדל. לפחות אותך אני לא שונאת אז לא יהיה לי אנטי. באמת.

שחזורי טראומות לא מודעות בטיפול פסיכולוגי מזעזעים את ההכרה או שזה לא אמור להיות תהליך מזעזע וזעזוע אומר שהתהליך הטיפולי התרחש בצורה לא מבוקרת ולא זהירה?

רחל שאלה למטה מה זה להזדקק נכון ולא ענית אולי אתה יכול להסביר מה זה...נניח ואני חרדה מהזדקקות מה עושים עם זה? איך אדע מה ההבדל בין הזדקקות שטובה לי לבין תלות שמזיקה לי? לא מבינה כלום......ואיך היא יודעת מתי לשים גבול ומתי לא? גם היא מבלבלת אותי :( פעם חשבתי שהיא ממש טובה עבורי ומיטיבה ועכשיו אני כנראה פוחדת ולא בטוחה מה מיטיב ומה לא........ כן....פוחדת ממה יהיה בהמשך, האם לעולם אצטרך אותה...אוףף לא מבינה ומתחרפנת מזה.....מה ההבדל בין הזדקקות לתלות? איפה הגבול בין לבין.....בטח שיש בלבול.....אוףףףףףףףף

באמת לא מספיק לי פגישה פעם בשבוע בתקופה עכשיו.. זה לא מחזיק אותי!!!! ואז מציפה אותו בהודעות, ונזקקת, ומעייפת אותו.. והודעות הוא מסכים לי לכתוב לו תמיד, רק שהוא לרוב לא עונה להם. רק שמרגיש שנכון. וזה בידיוק מה שכתבת, שצריך את הגבול. אני רוצה את הגבול. לא רוצה להתפרק ולשלוח לו הודעות כל הזמן. רוצה 2 פגישות בשבוע, לפחות בתקופה הזאת, או פגישה אחת עם אפשרות לדבר בטלפון בנוסף, מתוך גבול ברור שזה מה שיש. רחל.

אכן, אודי. כל התקופה האחרונה אנחנו רק מדברים על פרידה. אבל זה מתחיל ממני. התחיל. אני כל הזמן משדרת לו שהוא לא נכון לי, לא מספיק לי, לא מכיל, לא מאפשר לי עוגן/פגישה נוספת בשבוע בתקופה הזאת/טלפון בין הפגישות, שהוא לא מקדם אותי בחיים, שהמצב הנפשי שלי רק מתדרדר, שאי אפשר לסמוך עליו ועוד ועוד.. תמיד הוא היה אומר לי שרוצה לעשות עבודה נפשית איתי, שהוא מאמין בנו. שנזהה את הפחדים שלי מקשר, ונתמודד איתם. אבל בחודשים האחרונים השיח שלו שונה.. זה בא עכשיו מצידו - שאולי באמת אעזוב. שאם תמיד חוזרת לזה - אולי באמת נכון שאעזוב ואחפש מישהו אחר, טוב יותר...ועכשיו הוא כל הזמן מעלה את זה, שאולי אעזוב. ולמה לא מישהו אחר.. זאת תחושה נוראית. מה עושים אודי??..:( רחל.

שהוא פשוט מעביר אלייך את הכדור והאחריות להחליט האם את ממשיכה ומתחייבת או מפסיקה .. ורחל כנראה שהוא לא פותח את ההפשרות להתקשרות בטלפון כדי שלא תציפי אבל שימי לב כן יש לך קשר איתו בן הפגישות בהודעות ..אבל את מציפה. לכן בשבילך עדיף את הגבול . רחל שאלה ? את מחוברת איתו לוואטספ כי אם כן תתנתקי כמה שיותר מהר זה אחד הדברים ההרסנים ביותר של קשר .לקח לי זמן להבין את זה. (מנצלש"ת למיכ כאן אותו הדבר מיכ זה עשה לי בילבול של כמעט חצי שנה באמת ).

מסכימה. הוא העביר לי את הכדור, והחלטתי שנשארת. ודיברנו על זה המון.. אבל אין מה לעשות. אני מודה בזה. זה שם. תמיד. מתחת לפני השטח. תמיד הרצון הזה לקום ולעזוב, כי מורכב וקשה מידיי שם, וגם אם אני לא אומרת- אני משדרת. ואם קורה משהו לא פשוט בינינו - אז בכלל... כל הדברים שהיו לא בסדר צפים ועולים... ולא, אני לא כותבת לו בוואצאפ, למרות שלפעמים בודקת אם הוא נמצא שם או לא... ולפעמים שרואה שהוא מחובר, אני שמה את הראש ליד הטלפון, עוצמת עיניים ומרגישה אותו קצת קרוב....(פאתטית, הא?:) אבל את צודקת. במאה אחוז. שאני מרגישה שבודקת יותר מידיי בוואצאפ, אני מוחקת אותו מאנשי קשר ואז לא יכולה לראות אותו.... ואני באמת לא יודעת מה יהיה אם כן היינו מדברים בטלפון פעם בשבוע בנוסף לפגישה השבועית..מה זה היה גורם לי.... מה שבטוח שכרגע שהוא אומר לי "תשלחי לי הודעות מתי שתרצי וזה בסדר, ואני קורא, אבל לא מגיב", זה נראה לי יותר לא בריא מאשר שיחה או פגישה נוספת פעם...כי אז לא יודעת אם הוא קורא תמיד וזה מתסכל יותר לפעמים...ואני רוצה את הגבול. אבל גבול מכיל. ומצד שני - ברור לי שאם הוא היה אומר לי לא לשלוח לו הודעות, בחיים לא הייתי שולחת... בפגישה האחרונה הוא לא הפסיק לדבר על זה שאולי אעזוב ואחפש מישהו טוב יותר, וכשיצאתי מהפגישה דיי בסערה אמרתי לו "אוקיי, הבנתי אותך, אתה לא צריך לחזור על זה שוב ושוב, זה משפיל מידיי, אני אחפש מישהו אחר..." ומאז אני לא כותבת לו כלום... רחל.

הי... גם אי קצת :( ענית למיקה תשובה לגבי הודעתה שכותרתה כאוס :"מאותו הזמן שדבר והיפוכו צמודים זה לזה באותה תגובה" וזה הזכיר לי שהרבה פעמים כשאני מגיעה לאמא צביה מפורקת, אני בקושי מתיישבת על הספה, לא מספיקה לחלוץ נעליים ויוצא ממני צחוק שהולך וגובר.. לפעמים ממש כבר כואבת לי הבטן מהצחוק, ואז זה הופך לבכי מאוד חזק, שחוזר לצחוק, בכי, צחוק, בכי ללא שליטה.. אני כל כך שונאת את התגובה הבלתי נשלטת הזו... למה אתה מתכוון אודי במשפט שלך :"מאותו הזמן שדבר והיפוכו צמודים זה לזה באותה תגובה" אתה יכול להסביר קצת יותר ? לתת לי דוגמה למה הכוונה ? ויש לך מושג לגבי התגובה הבלתי נשלטת של צחוק /בכי? ואודי, גם לגבי תשובתך למיכל.. לא מצליחה להבין את ההבדל בין נזקקות לתלות ??? אני חושבת ששאלתי אותך מס' פעמים ,איכשהו ,אולי בגלל שלא נתת דוגמה ? לא מצליחה להבין... :( וחוצמזה :(((( קרה משהו :(( אבל אני לא יכולה לשתף פה.. זה יהיה כמו לגלות בריש גלי מי זו אמא צביה .. :(( אבל שתדע ש ... :((((

רציתי להגיד לך שאת פשוט מקסימה.. את מתייחסת ככ יפה כאן לכולן ומנסה לעזור. תודה ממני

תודה על המילים הטובות. אוהבת להיות כאן איתכן לתמוך ולהתמך ...

אחרי חמש שנים הכל מתערער במקום להסתדר? אצל אביב נשמע אחרי חמש שנים ממש טוב, מתקדם. אצלי הקשר פתאום מתערער לו... אני זוכרת שפעם הבאתי לה סכום גדול של כסף לחודשיים טיפול אמרתי שאני עוזבת והכסף בשבילה...... רציתי להפרד הרגשתי שנעלבה ממני, שכאילו ככה אני מתייחסת אליה אחרי התקופה שלנו יחד???..ושאני לא צריכה לשלם על פגישות שלא יתקיימו.....כך אמרה.ושצריך לדבר כמו תמיד.....לדבר לדבר.עייפתי. אוף. גם עכשיו פתאום יש בי צורך לתת לה כסף ולעזוב, אולי לומר לה הנה הכסף על שיחות טלפון של חמש שנים, שבלבלתי לך ת'שכל גם כשלא היה דחוף.....או את רוצה שאמשיך, קחי כסף לתקופה שאת חושבת שצריך להמשיך ותמשיכי לבד......את לא צריכה אותי במילא......הטיפול בשבילי כך תמיד אמרת אז לא רוצה בשבילי יותר~..... לא יודעת מה קורה לי, בגלל שאין קביעות? בגלל חמש שנים? בגלל יום הולדתי? אין לי מושג........אולי הכל יחד, אני שונאת אותה ואוהבת אותה בו זמנית....יכול להיות דבר כזה? היא לא מושלמת, גם אני לא...אולי ההבנה מכעיסה שאין מושלם בעולם? לא קבעתי פגישה. לא יודעת מתי אקבע.....לא יודעת כלום.....הקשר כבר כאילו רוצה להמחק לו.....אוףףףףףףףף אבל לא באמת רוצה להמחק......אודי??????? מרגישה טובעת שהסתבכתי בקשר אין סופי שכבר לא בטוח מה טוב בשבילי.הפסקתי לחשוב מה יעשה לי טוב.....לעזוב או להמשיך.....לא בטוחה. מה זה אומר באמת תלות טובה? אין דבר כזה באמת...לתינוק התלות טובה כי הוא צריך להתקיים, מבוגר יכול להתקיים בלא תלות באחר רגשית הכוונה, לא בלהעזר אחד בשני כמו שאתה מתכוון אלא כשזה נהיה הרבה מעבר לזה......אוףףףףףף הכל מסובך לי.....סליחה שחפרתי כל כך הרבה.

אין לי המון זמן ומהפלא תגובות לא עולות ...קראתי בקצרה אז אם לא מדייקת סליחה . יקרה מתוקה אף פעם אל תעשי השוואות ..אני לא את מהלך הטיפול לא דומה וגם הדשא של השכן לא תמיד ירוק . עברנו הרבה הרבה מהמורות בדרך וגם עכשיו כלום עוד לא בטוח ולא סופי . החצי שנה האחרונה אופיינה בהרבה מהמורות . אני פשוט משתמשת בשכל בהגיון משווא את עצמי למקומות שצריך לכאב. כשקשה לך שימי את עצמך במקומה את מול ילד בגן מול הורה האם את באמת באמת היית רוצה כסף על שיחות טלפון.. מיכ ההבדל היחידי שאני שוב מדגישה אני מעולם מעולם בחמש שנים האלה לא ויתרתי על פגישה כל שבוע כמו שעון וכשרוצה לברוח מגבירה פגישות כן מיכ באה משלמת ושותקת אבל באה לא מוותרת לעצמי נלחמת כי יודעת שהיא שם עבורי והטיפול הזה זה החיים שלי . מאמינה בך רק פחות פחד ותעברי את זה ...

נכון לא צריך להשוות......ותודה שאת קשובה כל כך לכלם פה.

שלום רב, רציתי לדעת איך זה להתאשפז? מכריחים אותך לעשות דברים? ואם כן אז אילו דברים? אם אני אהיה מעוניין להישאר במיטה כל היום ייתנו לי?(חוץ מארוחות) או שיש פעילויות? הארוחות מוגשות או יש חדר אוכל? האם אני קובע אילו כדורים לקחת ( במידה והם מתאימים לבעיה והומלץ לי עליהם בעבר)? מעבר לזה אשמח לשמוע יתרונות וחסרונות של להתאשפז. בתודה מראש, הראל

לפעמים יש בי את הרצון להתאשפז.. אבל ב"ה שאין לזה סיבה כרגע.

התכוונתי שגם אותי זה מעסיק...

אודי, אתה יודע שפעם היא שאלה אותי : "איפה את רוצה שאני אשב בחדר?" ואמרתי לה "תישארי איפה שאת!!!" ואפילו עשיתי תנועה עם הידיים שלא תתקרב ואז היא חייכה ואמרה שהיא מזהה כאוס אצלי... לא מבינה מה יש לה לחייך???? אני חייכתי שסיפרתי לה שהוא עשה את זה עליי אפילו צחקתי... ולא יכולתי להפסיק לצחוק! לקח זמן עד שנרגעתי.. ממתי כאוס וצחוק הולכים ביחד?

הסרטון ההוא שרצית שאראה איך אני מוצאת אותו .. זה נותן לי רק כלי נשק ..ובכלל מה שלומך?

לשאלתך: מתפרקת...

ולא להתפרק... אני כאן את יכולה להשען לנוח לאסוף כוחות ..חיבוק לכולך אם נכון לך

טוב קראתי את מה שכתבת לשמיילי וגם הגבתי לך בשרשור הראשוני למטה . את שאלת את שמיילי איך זה שהיא נשארה ..אני אספר לך על עצמי איך זה שנשארתי. גם מיקה כתבה את זה באחת הפעמים , תמיד היה שם קול קטן שאמר לי שהיא שם בשבילי. זה קול ההגיון הקול הנכון, מסביבו יש המון המון קולות פגועים. קולות שסבלו ילדות מרושעת ילדות שניכפתה עליינו ילדות בלי ילדות. ילדות שאמרה לא לסמוך לא לבטוח לא להאמין. כי לאמא ואבא אי אפשר להאמין, אז בטח למטפל, שהוא אנושי. עושה טעויות והוא איש מוזר כזה ומצחיק שמוכן להיות שם בישבילי ואפילו מחזר אחרי שאגיע לפגישות, שלא אעלם. נילחם עלי? הוא בטח רוצה משהו יש לו כוונות ניסתרות? בטוח לא מדבר עלי ואלי ? בטח רוצה את הכסף שלי אחרת למה? ועוד ועוד ..אם הזמן החלק הזה שמבין שאכן המטפל הזה רוצה בטובתי רוצה גם הוא את הטוב הזה ..כי יש בנו צורך ונזקקות מאוד גדולה ליד הזו שעוטפת שמחבקת בלי מגע במילים נכונות ועוטפות וככל שהנזקקות עולה ההתנגדות שלנו עולה מהפחד מהתסכול ואז אנחנו בוחנים כל פינה כל דבר כל טעות מנסים להוכיח שהוא כמו כולם הרי הוא אנושי אז בטח עוד רגע הוא יקפוץ מהכסא ויפגע בי בטוח זה בשביל הכסף לכן קבע לי עוד פגישה ..האם הוא ילחם כשאני ילך ? האם הוא יבקש סליחה כשטעה ? יודה בטעותו ? מבחנים מבחנים ובריחות ..לאט לאט רחל הדברים מתייצבים ...איך שאלת שאלת מליון הדולר . מתמידים להגיע ויהיה מה גם אם מגיעים ופגישה שלמה שותקים כשהרצון לברוח גדל קובעים עוד פגישה היו ימים שביטלתי ימי עבודה ולא אין לי אפשרות כלכלית כזו אבל לא ויתרתי ..והכי הכי חשוב זוכרים תמיד תמיד ואם לא מספיק כותבים פתקים שכל מה שאת מרגישה יש לו מקום אבל זה מהעבר והוא שם בשבילך באמת מכל הלב. רחל אני יכולה להגיד רק מעצמי חמש שנים בטיפול ואני חושבת שרק עכשיו כל חלקיי באמת באמת מכל הלב בוטחים בה שגם משהו מרגיש נגדי ומפחיד אני לא רק יודעת אני מרגישה שהיא שם עבורי רק עכשיו לגמרי לגמרי בטוח לי . רק עכשיו החלק הזה ששומר כשאני שם כשאני שוכבת כשאני יושבת רק עכשיו החלק הזה נח קצת לא מעיזה להגיד שהוא לא שם כי הוא יהיה שם תמיד אבל עכשיו משהו השתנה בי משהו בי רך יותר פחות כועס פחות מפחד מוכן לתת לה לטפל בי להיות איתי...זה אפשרי מאמינה בך מאמינה בצוות שאתם ניראה לי שאחרי שנתיים וחצי של ירידות ועליות יש צוות שעובד. את צריכה לרצות להלחם על הטיפול הזה להאמין שהוא באמת באמת עוזר לך כל השאר יגיע ..חיבוק עוטף

תודה על החיבוק העוטף, הייתי זקוקה לו. תודה ששיתפת, זה מדהים התהליך שעברת ואת עוברת..גאה בך!! הרבה ממה שכתבת - חווה בעצמי... ימים יגידו - אם אמשיך את הטיפול עם המטפל שלי שנמצאת אצלו היום, או אתחיל תהליך טיפולי עם מישהו אחר... מה שבטוח, שכך או כך, אני חייבת חייבת להיות חזקה, מול כל הסערה הזאת.. אחרת אני אתרסק. לגמרי. רחל.

שניה אחת אני שונאת. כועסת נגעלת . רוצה לרצוח לחנוק מישהו. נזכרת, זועמת, נסערת. נלכדת. רוצה לצרוח שדי! נמאס לי שיפסיק. הזמן עובר ועובר ועובר ומתבזבז לי וכלום בעצם לא משתנה. עוד אוכל עוד הקאה כבר מפסיקים לעקוב. קורה כדרך אגב. ואז בעצם לרגע שוכחת מהכל. מבודחת. צוחקת. נזכרת באיזה רגע משעשע שהיה בלי קשר לכלום. מחייכת לעצמי. מתאמנת, מרגישה יותר אנרגיה וטוב. נקודתי. הכל נראה יותר נחמד. לזמן קצר. אבל אין לי מטרות של ממש ותוכניות של ממש וכוחות להרים את עצמי ממש. לחיות חיים עם פואנטה. אין לי כח לפואנטות. עצוב לי. אז מתרוצצים מהסחה להסחה. חיים שהעוגן שלהם הוא 'שמירה על כושר ומשקל'. הדת של החילונים. אשכרה. הייתי רוצחת את הזונה הקלינית הבכירה שבמקום לאהוב אותי בחמלה ורגישות אנסה עליי תסכולים והתייחסה באטימות. יש לה מזל שאני לא באמת מפלצת. אם הייתי באמת הייתי רוצחת אותה. תוקעת לה סכין בגרון. והבלונד המאוס שלה היה מתלכלך באדום של דם. דם דמדם.

אירוניה זה שהיה לי חלום 'להיות פסיכולוגית' והוא מת במהלך הטיפול הפסיכולוגי. ועכשיו שאנשים שואלים אותי "מה את רוצה?". "איפה את רואה את עצמך עוד 10 שנים?" אין לי כ"כ תשובה מה זה אומר?

יש לך תשובה לזה אודי? והאם אידאליזציה במערכות יחסים היא תמיד תופעה לא בוגרת?

קצר ולעניין. תודה.

אודי עד כמה זה חשוב בהורות ובכלל שיהיה תיאום בין מילים למעשים? למשל שהורה אומר לילד שהוא (ההורה)יעשה משהו אבל בפועל נוהג אחרת. האם מותר לומר לילד מה שהוא רוצה לשמוע רק כדי להרגיע את רוחו בטווח הקצר אבל לא לעמוד במילה? יש מצבים שזה לגיטימי? אולי כעבור זמן הילד בכלל ישכח מזה ולא יעלה את הנושא שוב? עד כמה חשוב שתמיד כל מילה שמתייחסת למעשה תגובה על ידי מעשה תואם? ואולי אפשר 'לפשל'/לשכוח, ואז אם כועסים עלינו להתנצל ולחפר או להסביר שמשהו השתנה ואנחנו חוזרים בנו מהאמירה הקודמת ? האם התשתית לאמון זה לא זה? ההתאמה שבין מילה של אדם להתנהגות שלו? איך מתגמשים עם זה?

זה בגלל שהייתי נזקקת כל כך אליו? והוא נבהל?.. אין לו כוח כבר אליי?.. הוא העלה שוב את הנושא של פרידה, ושאולי אלך לטיפול אחר, טוב יותר לי.. קשה לי לשמוע את זה. דווקא עכשיו שקשה לי, הוא רוצה להרפות. האם זה לא בסדר לבקש ממטפל יותר מפעם בשבוע? או שיהיה עוגן ונוכל לדבר בטלפון בין פגישה לפגישה? למה הוא כל כך שולל את זה? זה גורם לי להרגיש שאני לא בסדר שזקוקה לו.. שזקוקה ליותר.. וביקשתי, בצורה עקיפה, ישירה..כל דרך. אבל הוא פשוט לא רוצה. או לא יכול. והתשובה שלו הייתה לי היום: "אני מצטער, אבל אין ביכולתי". אז מה אמורים לעשות?? שמטופל עובר תקופה קשה שקצת מתארכת, ומפגש משבוע לשבוע לא מספיק?? שעולים תכנים מורכבים, ושיש סערה נפשית בלב ובגוף? רחל.

היי רחל, אני לא באמת מכירה אותך, את המטפל ואת הנסיבות שהביאו אותך לטיפול ולכן קחי את דבריי בערבון מוגבל ובזהירות המתבקשת. לדעתי, זה לגיטימי לבקש פגישה נוספת, במיוחד בתקופות של סערה וטלטלה. תשובתו ממש מוזרה.... אם לדעתו פגישה נוספת אינה נחוצה או אף עלולה להזיק, הייתי מצפה שהוא יסביר ותדברו על הדברים. בטיפול שלי המטפל לא מנחית עלי הנחתות... אנחנו מנהלים מעין מו"מ על הדברים. כמובן שאני לא תמיד נענית בחיוב וזה מכעיס, אבל לפחות אני מבינה היטב את ההגיון מאחורי הדברים והקול שלי (הכועס והבועט) נשמע ויש לו מקום. וכן, המון פעמים בחיים אנחנו מסתפקים במשהו שהוא חלקי... שלם יש רק בגן עדן. נטע.

היי רחל, אני חושבת שהמטפל שלך מאוד מעריך אותך וסומך עלייך.. וממה שאת כותבת כאן ועד כמה שאפשר להתרשם מכך - יש לך מטפל מעולה ומבריק, חכם ואנושי. רחל, יש לך עבודה, יש לך חיים! אם המטפל לא ישים לך גבול את פשוט תישאבי לטיפול הזה ואז התלות תהיה הרסנית. אני חושבת שהוא רוצה להימנע מכך, לא רק לטובתו או כי אין לו כח אלייך, אלא גם לטובתך. מה עושים שקשה? אפשר לכתוב כאן, לדבר עם חברה, לשמוע מוזיקה, לצייר..ואולי אפשר גם לפנות אליו כשהקושי ממש מעיק. תיזהרי מהתלות ההרסנית. השאיפה היא להתמודד לבד עם פלאשבקים וזיכרונות והצפות. תסמכי על עצמך!

אתה כאן? רוצה להיות קצת לידך... בלי משו מיוחד. בסדר?

עזבתי טיפול פסיכולוגי של כמה שנים ואני מרגישה שזה סוג של משבר בשבילי. חיפשתי תמיכה אמפתיה והכלה לתקופת המעבר הזו והגעתי לפה. אז.. נראה לי שמה שאני מנסה לומר זה... אפשר גם?

שלוש פעמים, כתבתי לך מהפלא לא נקלט אז כמובן שאת מוזמנת.

נשמח לשמוע ממך.

שטלטל אותי כל כך ומאז אני לא מפסיקה לבכות כשהייתי במיון עם מטופל שלי ששבר את היד היה שם אבא עם ילד שגיבסו אותו האב הרים את הילד שבכה ונתן לאבא סטירות בפרצוף שוב ושוב הוא אמר לאבא:אני שונא אותך!!! האב המשיך לאחוז בילד בחוזקה ואהבה ודיבר אליו........

כשאני הופכת לכמה-זה כדי להוריד אחריות נכון?

אודי שלום, רציתי לשאול אותך האם מתאים להביא ילדים שגילם מתחת לעשר לשלושים בבית הקברות. עד עכשיו נמנעתי מלקחת אותם אבל חשבתי שהמצבה נראית פחות מאיימת מתלולית אדמה ואולי זה נכון לקחת אותם לטקס. מה דעתך? תודה אורי

אשמח לקבל המלצות. אם אתם מכירים פסיכולוג שעובד דרך מכבי זה גם טוב. אבל לא רק. היא בת 23, אני מניחה שיש עוד פרטים שאני צריכה לציין,( אולי עדיף במסר אישי) נראה לי שחשוב לציין שהיא לא הייתה בטיפול. תודה.

המייל שלי :[email protected] תודה

לא מבינה מה קורה לי ..הייתי בפגישה חלק חושבים שלא .. רואה אנשים והם נעלמים לי . נשאבת לא נשאבת כמו במימד שלישי ..יש הרבה צרעות בתיבה ...זאת התיבה שלה היא מושכת לקצה התהום ולי אוזלים הכוחות להחזיק..

את היד את הקונטרה ..חייכתי לי ..תודה כנראה אני באמת צריכה לשבת לשיחה קבוצתית ...

יצא שבמילא לא יכולתי להגיע :( היא בקשה שאבוא לפגישה ונדבר על הדברים ושאחשוב מאיזה מקום זה בא...הבוגר, השקול שחושב שכרגע אני יכולה להתמודד לבד או המקום שפוחד ומרגיש נטוש.....כמובן שגם היא וגם אני יודעות מאיפה זה בא. לצערי לא יכולתי להגיע היום, בסוף...אז הסברתי למה לא , סיבה אחרת..והיא הבינה כמו תמיד ואמרה שכשאוכל נקבע. מבאס החלקיות, התקופה הזאת שבאמת אי אפשר לקבוע זמן מסויים...(לא רוצה לפרט בפורם שכלם קוראים מדוע), ואודי, אני אולי עושה קולות של בורחת אבל בסוף אני חוזרת כמו כלבלב אבוד :( שהולך וחוזר........אני האיש שהולך יש שיר כזה לא? עצוב לי. מיקה ואביב, קראתי אתכן, אביב את ממש צודקת, הייתי משכנעת אותך :) ומיקה תודה שאת מבינה...

שלום, התחלתי טיפול לפני כשנה (עקב חרדה חברתית ופחד מיצירת קשרים אינטימיים), טיפול אשר בו אני לא מצליחה להביא את עצמי ולשתף למרות (ואולי בגלל) שאוהבת את הפסיכולוגית מאוד. ההרגשה העיקרית היא של חוסר יכולת לדבר ופחד שאמאס עליה. בפגישה האחרונה היא העלתה את הרעיון לסיים את הטיפול, אמרה שאני לא משתפת פעולה ושלא יודעת איך לעזור לי - ובעצם את כל הדברים שפחדתי לשמוע ממנה. הבנתי ממנה שהיא לא הולכת "להילחם עליי" ושאם אני רוצה להמשיך אני חייבת להתחיל לדבר ולשתף. הבעיה היא שאני לא יודעת איך לשתף ומפחדת..בשביל זה הגעתי מלכתחילה לטיפול! מה אפשר לעשות? תודה

היי. מה שלומכן? ושלומכם? בסוף השבוע הייתי עם חברות. התארחתי אצל חברה. נכנסתי להתקלח ולא היו מים חמים. ביקשתי ממנה עזרה היא אמרה שיש מים ובסוף לא היה. נפגעתי מאוד מהתגובה שלה-יאללה אני לא צריכה לטפל פה באנשים. דווקא בזמן המפגש לקחתי חלק בישלתי אוכל והבאתי איתי עזרתי בארגון וגם לא העמסתי עליה... רציתי לחתוך אבל התגברתי והמשכנו לים...... בסך הכל הרוב בסדר אני בתוך שגרה טובה..... הילה

הערות כאלו יכולות להרוס לי הכל ברגע ולא חשוב כמה טוב היה לפני כן.. מצטערת בשבילך על מה שהיא אמרה, אבל יופי שהצלחת להשיאר איתן שם בכל זאת. לי אמרו השבוע "יצורה"... בקושי הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות ולברוח.

הגבתי לך אתמול מהפלא כרגיל לא ניקלט .. רק להגיד לך שאני גאה בך שלא חתכת שלא הלכת ..מציעה לעלות בטיפול מה שם כל כך פגע בך. חיבוק לבוק חדש וטוב

להחליט לא למות זה אומר שצריך לחיות... נראה לי גדול עלי.

אולי אבל שאת כן רוצה ושיש לך בשביל מה .. מה יתמוך בך בדרך ? מאוד רוצה לנסות להקל.

אודי, האם לא העלת את תשובתי במכוון? או שסתם דמינתי שעניתי?

אתמול הוא שוב נישק ונישק ונישק אותה ולמרות שהיא הרגישה שהיא נחנקת היא לא יכלה לומר לו לא. והבוקר היא פתאום היתה רעבה נורא, והיא כבר לא רעבה המון זמן. אז היא היתה חייבת לחתוך. עכשיו. באמצע העבודה. רק היא תחליט על הגוף שלה.

עפרה זה עצוב כל כך יודעת ומבינה אבל מגיע לך ולה יותר. מגיע לך טוב

היי אודי, מתחיל להיות קשה ושוב מצבור של מחשבות שלא עוזבות אותי ואני חושבת על הטיפול ומרגישה רק גועל וגם געגוע למטפלת מתגעגעת אליה אבל כל כך נגעלת מהקרבה הזו אני נגעלת ממנה מהקול שלה, מהבעות הפנים שלה, מהלק השחור, מלהיות איתה בחדר החנוק הזה אם היא תיגע בי אי פעם - אני אבהל ואקפא ואגעל ואני ארגיש אהובה ומיוחדת כל כך...

הגבתי לך אתמול ..חבל להתאמץ מהפלא כלום לא נקלט . יקרה את מדהימה ומופלאה געגוע למטפלת ,ואני ארגיש אהובה ומיוחדת כל כך...מצטערת שלא נותנת מקום לקולות שנגדה שניתפסים ללק ולקול את נותנת להם מספיק מקום. בכלל שהם גם מאוד רוצים את קרבתה אולי משתוקקים לחיבוק אימהי כזה שלא קיבלו ודוחפים מהפחד מהבהלה שרצונם יתממש ...לי זה מזכיר מקומות אחרים שרצינו קירבה הורית וקיבלנו אחרת. מיקה את נהדרת הכתיבה שלך מרגשת כל קשת הרגשות כל כך אנושי ..יופי של דרך ותהליך שמחה את גדלה וצומחת וזה נפלא ..היי ומיקה אל תיבהלי יהיו עוד רגעים שתירצי לברוח שתיבעטי שתילחמי שתיבחני שתיבדקי זה תהליך ארוך ומופלא ..

אני חייבת לערער על אקסיומה. את כל הזמן כותבת על גבולות בטיפול, ואני חושבת שאת קצת מתבלבלת. כשמטפל מאפשר קשר בין הפגישות, לא מדובר על פריצת גבולות.... כל עוד הדברים מדוברים ומעובדים בפגישה, וכל עוד זה חלק "מהחוזה הטיפולי", לא מדובר על פריצת גבולות. יש היום הכרה בכך שיש מטופלים שזקוקים "להרגיש" את המטפל גם מעבר לפגישה / פגישות, וזה הכרחי עבורם ועבור הצלחת הטיפול (אחרת הם "יברחו" מהטיפול). אנחנו תמיד מנסים לעשות את ההבחנה בין "רוצה" לבין "צריכה". אם אני "רק" רוצה, אז אני מתאפקת אבל אם אני באמת צריכה, הוא משתדל מאוד לנסות ולספק את הצורך ואם זה לא אפשרי, אנחנו לפחות מדברים על הצורך. חלק ממה שמרפא (לפחות אותי) - הוא המוכנות שלו לראות אותי ולהתכוונן אלי. הטיפול מותאם אלי ולא אני אל הטיפול. וכן, אם אני זקוקה לתוספת זמן פגישה או לשיחת טלפון בין הפגישות אז הוא מאפשר זאת באהבה רבה. הוא לא נענה לגחמות שלי, אבל הוא כן נענה לצרכים שלי או לפחות מנסה. הוא לא מושלם, והוא מוגבל ולכן לפעמים מתעוררים תסכולים וכשלים (כמו בכל קשר) אבל הוא תמיד משתדל ורואה אותי. אודי, מה אתה חושב? האם קשר בין פגישות כחלק מן החוזה הטיפולי, הוא פריצת גבולות? נטע.

לא יכולה לקרוא הכל אבל מניחה שהבנתי אותך מעולם לא אמרתי על קשר בן הפגישות גם לי הוא ישנו כשהוא תחום ומסודר הוא טוב ומועיל . כשכתבתי את זה זה היה באותם מקרים שמטפל בחר לשים גבול כי הוא נפרץ ואז זה לא בריא ולא עוזר . והוא נחווה כדחייה והוא לא הוא בריא ותוחם . ובכלל אין כאן אקסיומה הכל תלוי בצורך באותה תקופה . מה שהיה נכון לטיפול שלי לפני חמש שנים לא נכון היום

אני חושבת שאת צודקת..מניחה שיש מקרים שמצריכים קשר. אצלי אין וברור שהייתי רוצה עוד, אבל לא ): אצלי היא לא מאפשרת קשר בין הפגישות על בסיס קבוע. במקרי קיצון ברור שאפשר...

כזכור לי אתן נפגשות פעמיים או שלוש בשבוע לא ?? ככה שבעצם לא נשאר הרבה בן הפגישות . מאמינה שאם היא לא מסכימה זה ממקום טוב עבורך ..חיבוק ענק

תודה (: נפגשות פעמיים בשבוע, אבל מבחינתי זה מה שאני מכירה, די מהתחלה עברתי לזה (עוד מהמטפלת הראשונה)... ברור שזה לא מעט אבל אני תמיד ארצה כמה שיותר, ואת צודקת, יודעת שזה לטובתי.. ואני מנסה לפעמים כי אני רק רוצה לבדוק את הגבולות ואני גם אומרת לה את זה ואני יודעת שהיא שומרת עליי. (פתאום מרגישה כמו ילדה קטנה..)

התחלתי הודעה חדשה, כדי שלא תעלם שם בין כל העצים..:) את יודעת, שמחתי על השיתוף שלך לגבי תחושת נזקקות בטיפול.. ונראה לי שאודי התכוון אולי לזה...? שזאת הזדקקות בריאה.. שמצד אחד רוצה את זה, רוצה את הקרבה הזאת, רוצה להזדקק, וכן, זה מפחיד.. אבל אתה גם נהנה מזה.. זה לא משהו חסר אונים שכזה.. זאת הזדקקות אבל עם כוח מסוים שלך.. זה מרגיש לי שהטיפול שלך טוב ונכון לך.. ושיש לך מטפלת מיוחדת...ושאת מצליחה להתחבר אליה, לאהוב אותה... אצלי זה מורכב, תמיד 'שיחקתי' אותה שלא זקוקה למטפל שלי בכלל, ובאמת הרגשתי ככה, הוא היה 'רודף' אחריי כדי לקבוע מפגשים, הייתי מבטלת, מתחמקת.. וגם עכשיו שמאוד זקוקה לו, עדיין ביטלתי פגישה. כאילו משהו בי לא מוכן להיחשפות הזאת מולו. משהו בי לא מוכן להתמודד עם הטיפול הזה בכלל. כל פעם יהיה סיפור אחר שיגרום לי לרצות לעזוב.. לפעמים זה באמת אני שזקוקה מאוד, כמו עכשיו, ואז מרגישה שהוא לא מכיל ולא מחזיק אותי ואז רוצה לעזוב... ולפעמים זה הוא שעושה טעויות, וגם אם מודה בהם -אני עדיין פגועה.. ולפעמים שזה באמת טוב - אני נבהלת מאוד ורוצה לברוח עוד יותר... ואני חושבת שרוב הטיפול שלי מאופיין בתחושות האלה - פחד להיות בקשר,להיחשף ולחשוף.. פחד להיות קרובה, להאמין, לסמוך, להתמסר. פחד שהוא לא יהיה קרוב...לא יכיל, לא יאהב... פחד שהוא כן יכיל ויאהב ויתקרב יותר מידיי... שלך, רחל.

היי :) כמה פעמים אמרתי לה שאני עוזבת... שאני לא מאמינה ולא סומכת.. זה עדיין כך. אבל בכל זאת אני אוהבת להרגיש את .. עכשיו אני מתלבטת אם אני אוהבת להרגיש את ההזדקקות או את החיבה אליה.. בכל מקרה, את בסוף לא עוזבת. את נבהלת, רוצה לברוח ונשארת.. אולי זה מראה שזה אמיתי.. שהטיפול באיזשהו מקום כן טוב לך? שאת רוצה להצליח? להתגבר על הפחד? זה כשלעצמו דבר טוב, לא? אם היה רע, היית עוזבת סופית..

זה רוב השיח שלנו בחודשים האחרונים... וימים יגידו מה יהיה... אם ניפרד, מקווה שיהיה לי את הכוח להתמודד עם זה, ועם הגעגועים, ועם התחושה שכבר לא יהיה שם מישהו כשהכול מתפרק.. פתאום לא יהיה כלום.. אחרי כמעט שנתיים וחצי של טיפול.. זה יהיה ריק כזה.. קשה מידיי.. כשהיית אומרת למטפלת שלך שאת עוזבת, איך זה שבסוף היית נשארת?.. למה קשה לנו כל כך להאמין ולסמוך??.. למה כל כך קשה לי??:( רחל.

לך יד . את יכולה לכתוב את הכאב הקושי התסכול ושאר רגשות ככה שנוכל להיות איתך מבלי שזה יפגע בנו. אשמח לקרוא אותך ולנסות להקל.

אודי זאת תופעה מוכרת? מה זה אומר?

לא? אז למה פסיכולוגים לא מתערבים בהיבטים האלה? ולמה אין הגדרות של מופרעות נפשית לאנשים חמדנים במיוחד שמסוגלים לדרוך על כולם והכל בחתירה הבלתי נלאית שלהם לצבירת כמה שיותר הון כלכלי? משהו בעולם הזה עקום. צריך לראות את הדברים בצורה הרבה יותר משולבת.

הכל גורם לסטרס. אף פעם לא תחסר לכם עבודה.