פורום פסיכולוגיה קלינית

פעם אחרונה שהתקשרתי אליה למרות שאני כבר לא בטיפול אצלה או בכלל. לפני שבוע וקצת הייתי במן סערה פנימית שלא הצלחתי להרגיע וזה כבר עלה על גדותיו בתוכי. הרגשתי מצוקה והזיכרון מהשחזור בטיפול שקרה לפני 5 שנים הציף! והתקשרתי אליה בוכה ונסערת ואמרתי לה בבכי מהול בטונות של אשמה 'סליחה סליחה סליחה סליחה. באמת סליחה שאני מפריעה לך. אני ככ מצטערת אבל תעזרי לי. והיא שאלה במן הססנות 'איך אפשר לעזור?' ואז עניתי בטון מזדעק משהו 'תדברי איתי. רציתי לקבוע פגישה ולא חזרת למרות שאמרת תחזרי'. היא התחילה לגמגם ולמלמל שהיא צרודה ולא יכולה לדבר עכשיו (היא לא נשמעה בכלל צרודה בטלפון) אמרה שלא תוכל לחזור מיד. אמרתי לה שלא משנה לי שאני אחכה כמה ימים ושאלתי "אבל תחזרי נכון??". היא מלמלה איזה משהו שהיא לא יודעת מתי תוכל.. השיחה הסתיימה. ידעתי שהיא לא תחזור למרות שהרגשתי ככ זקוקה וצריכה ורוצה אותה,לשקם את הלינק שלה בחיים שלי, איפה שנקטע לי הרצף. לחדש, לאחות.. גם פעם אמרתי לה. היא מעולם לא שיתפה פעולה כי לא הסכמתי/יכולתי לבוא בעקביות מסודר ולטווח ארוך בלי משאלת סיכום וסיום וסגירת מעגלים שכזאת. ואני שונאת אותם כי זה נראה כאילו הם , היא, עשתה הכל לא נכון. אני לא מסוגלת להיות בקשר רגשי וגופני, בעיקר גופני. נעלמת לי התשוקה מהגוף כי נעלמת לי התחושה של הרצון של עצמי ויכולת לדבר אותו. תשוקה היא תולדה של חיבור בין העצמי לגוף, אבל אני מפחדת 'להעלם' ושיעלם לי הקול. תמיד במצבים האלה של חוויה של רצון ותשוקה מול האחר נעלם לי הקול. לא יכולה גם להרגיש תשוקה וגם לדבר אותה בו זמנית, לתקשר אותה. אם זה המצב הנפשי שנותרתי בו עמוק בפנים אז הפסיכולוגית הארורה הזאת לא עזרה לי. היא רק שחזרה את הטראומה. היא רק העלתה למודעות משהו לא נסבל שהנפש לא סובלת. אבל היא לא ריפאה כלום. מה הקטע לעלות כאלה חוויות קשות בלי לספק 'חוויה מתקנת'? מה הקטע להשאיר אותך שם לבד, לתסכל או אפילו לנזוף בך שתפסיק עם הסרטים? זה קרה בטיפול אז... מה זה אמור להיות? ככה מטפלים בטראומות נטישה ושמיטה מוקדמות? בחוויות שבהן נעלם לאדם קולו של הרצון ? עד שהוא בוקע, מתעלמים ומתסכלים?

החלפת הזכרון הרע בטוב. שיקום התקווה בכך שלדברים הייתה איזושהי משמעות והטיפול לא היה סתם 'תאונת גורל'. ושיקום הרצף, נגמר בקטיעה אחרי השלילי שהיה.. וסתם. סתם כדי להרגיש בן אדם.

ובכל זאת, קצת עצוב לי עכשיו נראה לי שלקראת כל סופש קשה לי.. ועוד פסח בפתח, קשה לי

היי אודי מה שלומך בימים אלו? אחרי פגישה היום מרגישה בין מלא לחסר.בגלל פגישה שבוטלה מחר. מזמן לא ביקשתי ממך לתת לך יד ולעבור בין החברות והחברים בקבוצה? וגם מצטרפת למילים של מיקה אודי אני אוהבת להיות כאן.אני אוהבת אותך וכייף לי להיות כאן. שבת רכה וטובה הילה

כמה קשה לי לראות את הילדים שלי אוהבים פשוט מטורפים על האדם שפגע בי בילדות הרס לי את החיים אבל איך אפשר להסביר לילדים שאני שונאת אותו???נלחמת כל פעם מחדש להמצאי סיבה שאני לא מרשה ללכת לישון שם בשום אופן!!!!! זה כלל חד משמעי אצלי הילדים לא יושנים מחוץ לבית וכמובן שלא אצלהם הולכים איתי לביקורים קצרים פעם ב.... וזהו אבל קשה לי לראות את זה שהם אוהבים אותוו פשוט קשה

אפילו אין לי כוח לפרט... מצד אחד היא גורמת לי לחשוב שהיא רוצה לתת לי מצד שני ברגע האמת היא מסננת אותי ועושה לי טובה... ומדובר באחותי. סתם זה כל פעם מעציב אותי, ואני מנסה לא לבקש ממנה אבל לפעמים אני רוצה כי זה עוזר לי אבל אולי עדיף להפסיק וזהו.. וזה לא יתן לי הרגשה טובה אבל בכל מקרה אני אתבאס אז אולי עדיף לוותר ולא כל פעם לקוות שאולי הפעם.... מרגישה כבולה. אני בלי רכב ואני צריכה לנפש שלי. זה אולי יישמע מוגזם אבל גם עושה לי טוב רק לנהוג וגם תכף קיץ ואני לא.יכולה לנסוע לשום מקום ואפילו יש לי עם מי אבל לא איך.. ומה שכתבתי למעלה מדבר על הרכב. נשמע צרות של עשירים אבל לא. גם ככה אני לבד אז לפחות שאוכל לעשות כמה דברים

אז נראה לי שאוותר מראש ):

קשה לי.... הכי כואב לי שמרגישה שלא אכפת לו. שהייתי שם כמעט שלוש שנים ולא אכפת לו מהכאב שלי. שהוא יודע מה עובר עליי. בכיתי לו בהיסטריה בפגישה האחרונה שרוצה איתו, שרציתי איתו, שרציתי שנדבר, שנמצא פתרון שרואה את הצרכים של שנינו.... אבל הוא שתק... ונתן לי ללכת ככה. ואומר לי זה התנאים, אם את לא מוכנה, זה אומר שהטיפול נגמר.. לא מפנה אותי למטפל אחר, לא דואג שיהיה מי שיהיה איתי... לא מנסה לשאול מה איתי.. פשוט. פגישה אחת. נגמר. שלום. אין כלום. הלב שלי שבור. אודי.......... רחל.

שלום אודי, בטקס מרגש נפרדנו כולנו מעמליה. הילדים הגדולים כתבו והקריאו הספדים. הקטנים הביאו גמדי גינה שישמרו עליה. הקטן אמר זה הבית החדש של אמא אבל אי אפשר להכנס. יש לו הרבה שאלות כמו איך היא נושמת מתחת לאדמה ואם הגשם מרטיב לה את הבגדים. קשה היה גם לי להיות מאופק וחזק ולא הצלחתי להסתתר מאחורי משקפי השמש. זה לא הוגן זה איום ונורא למה אף אחד לא הצליח להציל אותה? איפה טעינו ומה לא עשינו נכון. איך יכול להיות שהאשה הזאת שהילדים היו כל חייה באהבה שאין לתאר בחרה לעזוב אותם. אני לא מצליח להבין. למה כלום לא עזר למרות כל הסימנים המאוד ברורים ששלחה לכל עבר. למה הרגישה כל כך בודדה ונטושה. אולי פיזרה את הרגשות שלה ביותר מדי מקומות והכל איבד שליטה. מי יכול היה לדעת שגם כאן זעקה לעזרה במקום שאי אפשר לקבל ממש עזרה. אודי, האם התרשמת שעוצמת המצוקה שלה כל כך קשה? האם מישהו יכול היה לחשוב שזה תרחיש אפשרי? אני לא האמנתי שזה כל כך טוטאלי עד המוות. עכשיו אני נוטע שקדייה ליד הקבר כי זה העץ שהכי אהבה. אני שבור. אורי

אני חושבת שלא הבנתי כמה הוא משמעותי לי.... גם עכשיו עדיין לא יודעת.... אודי, אתה מאוכזב ממני שלא ניסיתי עוד ועוד?...;( אתן מאוכזבות ממני?.. באמת שעשיתי ונלחמתי. למרות שסיימנו, אני עדיין מצפה שאולי הוא פתאום יתקשר, ויגיד שכן אפשר, שאנחנו יכולים למצוא דרך שטובה לשנינו...שנילחם שנינו. כי אני אמרתי לו שרוצה.... משהו ריק בי פתאום, חסר כל כך. וזה היה כל כך מהר הפרידה, בלי לעכל אפילו... ברגע- נגמר. בבום גדול. אין למי לכתוב שקשה, אין מי שיהיה בשבילי, גם אם זה בחלקיות, אני חוזרת ללבד שלי. רחל.

רוצה לשתף ברגע טוב... אתמול בערב אכלתי, והגעלתי את עצמי, וכ"כ כ"כ רציתי לחתוך, כי ידעתי שזה יעצור את הבחילה והגועל. אבל זכרתי, שמה שמביא לפגיעה בגוף שלי, הוא הרצון להרגיש שיש לי טיפונת שליטה עליו ולו לרגע. ובהחלטה של רגע, במקום לחתוך, החלטתי לקחת פיקוד על הגוף בדרך אחרת. שכן תשאיר סימן, וכן תהיה מורגשת, אבל לא תפגע. והלכתי לעשות לעצמי עגיל נוסף. ולמרבה הפלא זה הספיק... והיה אפילו כיף. (אם כי אני מקווה שזה לא יהפוך לפתרון על בסיס יומיומי... ;-) ) נ.ב. אודי, תודה שאתה פה תמיד...

אני מפחדת לומר לכם כמה חורים לעגילים יש לי באוזנים. ואני חשבתי שזה יפה... האמת שהבחורה בחנות כל פעם שאלה אותי את בטוחה???

אודי רשמת לי: להתבונן במבנה של הודעתך, ואולי ללמוד ממנה משהו לגבי עצמך" .מה אני מפספסת? אני לא מצליחה לראות דבר חוץ מאדם מיואש...

ברור שזה כן אבל לא... צד אחד כבר רוצה להיות מאחורי זה ואומר לעצמו מה הביג דיל היא כאן היא מחכה היא מקשיבה- תדברי , תשתפי, תעברי את המשוכה, תתקדמי בתהליך. והצד השני מפחד שהיא תשמע את המחשבות... את רואה היא לא שאלה כך וכך... את רואה היא עשתה כך וכך ולא כך.. יש לך רעיון איך להשתיק צד ולהעצים צד אחר?

אפילו לא שכרתי איז ה יום וכתבתי סום"ש

אם אתה עוד פה, אני מצטרפת בשקט לכמה דקות של שפיות שקטה ונעימה

שלום , האם אפקט הזרקור יכול להתרחש רק בנוכחות אחרים ; או גם שהאדם לבד . תודה

אחרי חודש וחצי היא חזרה סוף סוף התקשרה לקבוע פגישה לא כל כך רציתי להמשיך איתה את הטיפול הרגשתי כעס פחד חוסר אמון ופחדתי שקרה לה משהו נורא שפתאום עזבה אותי כל כך הרבה זמן רק אמרה שחולה... הלכתי היום לפגישה למרות הקושי איתה הרבה שתיקה בחדר והיא ניסתה יחד איתי להבין מה זאות השתיקה הזו אולי את נותת לי להרגיש איך זה ליהות לבד כמו שאני היתי היא אמרה שמבינה שהיה לי קשה והרגשתי כעס בלבול ונטישה וחוסר אמון פגיעה בקשר.... היא אמרה שזה בגלל הקשרים הפוגנעים שחויתי בילדות וגם חווה עדין היא שיתפה אותי מה קרה לה בתנאי שהבטחתי לה שעים יהיה לי קשה נדבר על זה כל כך הייתי עצובה לשמוע מה קרה לה הייתי רוצה לשתף כאן את סיפור חיי סיפר החיים שלי בצל הפגיעות אפשר אודי?

ההזדקקות אליו היא בלתי נסבלת. מה יהיה? נטע.

היי נטע איתך בקושי בכאב ובטלטלות הילה

מרגישה שהמנהלת מחפשת אותי בעבודה. זו לא המנהלת שהעיקרית. יש אחת שאני רואה בערך פעם בשבוע, ואני מרגישה שהיא כל הזמן רוצה לבדוק אותי ולומר לי שאני לא בסדר. אין בעבודה שלי מאה אחוז ודאות, וגם לא יהיה. ומן הסתם גם אני לא מושלמת. לפעמים מעמידים אותי ואת שאר הצוות בלחץ, ויכול לקרות שבגלל זה אני יכולה לפספס משו קטן. מחצית מהעבודה אני לבד ומחצית שניה עם עוד אחת יחד איתי. לרוב, יש לי עם מי להתייעץ אם צריך. היום למשל, המנהלת (זו שמגיעה רק אחת לשבוע) ראתה משהו שעשיתי (קשה לפרט, כי בכל זאת לא יכולה להיחשף כאן עד הסוף) והראתה או אמרה משו למנהלת השניה, שהיא תכלס אחראית עליי ונמצאת כל יום במקום. אז היא אמרה לי למה עשית ככה? או משהו כמו, מה קרה בסוף? ולא, אני לא אגיד כלום. אולי אולי אני טועה וזו רק אני שמפרשת ככה, וגם או בעיקר כי זה משפיל אותי. אני לא רואה איך אצליח להישאר בתחושה כזו שם. להימנע ממנה זו לא אופציה. אפילו כדאי שאגיע למצב בו אני מרגישה בנוח איתה וזה כנראה לא יקרה, אבל אם אתעלם זה לא יעזור אלא להפך. ואין לי עם מי לדבר על זה שם.. חשבתי קודם שאולי אנסה שניה לפני שמסיימת לבדוק את עצמי למרות שיש לחץ ואז לסיים סופית (העבודה בנויה כך, שיש כל פעם מישהו ומשהו חדש/אחר, נניח כמו טיפול פסיכו'.. אבל ממש לא זה(: ) ועכשיו כמובן שבמצב הזה אני לא ממש מסוגלת לתפקד. אני במיטה וכנראה שלא אצליח לצאת ממנה עד מחר. היתה לי איזו תוכנית לצאת היום לאנשהו אבל זה לא יקרה. אני רוצה להתקשר אליה ולבטל את הפגישה של מחר.. כי פשוט אין לי כוח.

מחר התכוונתי למטפלת (: אלך כנראה כמו תמיד.. ואודי, לא יכולה לדבכ על זה עם זו שמרגישה ככה מולה.. זה לא מתאים פשוט. היא לא תבין מה אני רוצה ממנה והיא גם לא המנהלת שלי בעקרון.

שלום אודי, החג. הממתקרב והאוירה המשפתית המורחבת הקשה גורמים לי לחשוב לקחת את הילדים למדבר לסדר אחר. המחשבה היא לחסוך מהם את הכאב של ההורים והאחים והבכי שכנראה יהיה חלק מהסדר. מה דעתך? אני חושש לפגוע בהורים שלה בעיקר אבל חושב שזו טובת הילדים. תודה, אורי

אורי, חשבתי עליכם בהקשר לחג ההולך ומתקרב... אין לי הצעות ותובנות.... רק רוצה להגיד שאני קוראת אותך. מתקשה להגיב. איתך, נטע.

הי אודי, המטרה היא לא לבוח מהכאב הוא איתנו ושלנו. המטרה היא לא להיות באוירת נכאים ליד השולחן. הילדים העלו את זה בעצמם כי עמליה רצתה לעשות סדר במדבר מספר פעמים. אמרה לנו בואו נתקרב ליציאת מצרים. במקום עוד ארוחה בבית. גם לא לא היה נעים להשאיר את ההורים.. זו הדילמה.

מאתמול רעש ובכי,היא שינתה משהו בחדר זה הפחיד אותם. אמרנו לה, היא ענתה ששינתה, כי היא לא רוצה לטפל בילדים יותר. אודי הם פוחדים שאולי היא לא תרצה לטפל בהם יותר הם גם קטנים . אוף כל כך יודעת שזה לא קשור אלי ויחד עם זאת חייבת ללמוד לתת לפחדים האלה מקום . לא יכולה יותר עם הרעש וגם לא רוצה לאפשר להם ליצור איתה קשר. הם כתבו לה מייל, לא איפשרתי לשלוח. לא בטוחה שהמניפולטיבים לא משכנעים, שזה כדאי וצריך, כשבעצם אפשר לנשום ולחכות בשקט. איך יודעים לבחון מתי זה הם ומתי השיקולים נקים ..אודי נמאס לי להיות אני זה מורכב מידי קשה מידי ואך שהוא תמיד אני מרגישה לא בסדר

את בסדר אביב, ויותר מזה. מושיטה לך יד.. רחל

רק לומר לך שאני פה לידך.

ההתכנסות הזאת בתוך הגולם... היא לא מצליחה להוציא אותי אלא להפך אני מרגישה שלא רק שהיא דחפה אותי פנימה היא דורכת עלי ומכאיבה לי מאד. די אני לא רוצה להיות במקום הזה, מאד כואב לי הכל ... המחשבות ,הגוף ,המצפון. אני לא חושבת שהיא מבינה את המקום שאני נמצאת בו. היא ממשיכה לטעות בדבריה במעשיה... זה הזמן להפסיק את התהליך? ואל תפנה אותי לטיפול כי שם לא מדברים על כלום, אני לא מסכימה לא על ההודעות לא על המכתבים לא על מחשבות ולא על רגשות... אז נכון שאני לא מאפשרת אבל כדי שזה יתאפשר זה מצריך שהיא תראה לי נוכנות...ונראה לי שפיספסנו אותה שתינו.

סיפור לשבת: הפרפר והילד / הנרי מילר זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר גורו. הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן. שאל הילד את הגורו "מה זה?" "זה גולם" השיב הגורו "בתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא". "האם אוכל לקבל אותו?" שאל הילד. "כן" השיב הגורו "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה - אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו." הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה. הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראת הגורו. הוא הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהוא מת. שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו. "אתה רואה, ילד" אמר הגורו "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?" "כן" אמר הילד. והגורו המשיך "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שמכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת." את היא זאת שתישברי את הגולם בסוף ותצאי משם פרפר מקסים ..ואת כבר עושה את זה ..זה לא קל זה קשה ויש המון התנגדויות כי בעבר לא הרשו לך להכות בכנפיים והם קצת התנבנו אבל את יכולה אני מאמינה בך ..ואת ??

עכשיו כבר הצלחת להביע את עצמך..יותר מההודעה הקודמת.. היא לאט לאט תלמד, ואת לאט לאט תלמדי, להיות יותר מדויקת..וככה להבין ולעזור אחת לשנייה.. אל תתייאשי. תדברי שוב ושוב מכל כיוון אפשרי ובכל דרך, היא שם, את שם. זה אפשרי. (מצחיק לי קצת לכתוב את זה, כי אני עזבתי.. אבל יחד עם זאת אני בטוחה גם אצלי שהיה אפשר..) רחל

מקסים... אביב לצערי הרב אני ממש לא שם. אני גולם מעוך שאיבד את הסיכוי להיות פרפר אני לא מאמינה בעצמי ,היא כבר לא מאמינה בי הראתה סימני יאוש מובהקים. אם היא התיאשה...

רחל,אפשרי? את תתני לעצמך עוד הזדמנות?

אני לא רואה דבר... מה אני מפספסת?

אני לא מצליחה להביע את עצמי בכלל, כל מה שאני רוצה לומר מש

מרגישה לרגע כמו מימה או שלא (סליחה מימה..).. אני כן מצליחה לראות את כל התמונה.. שהוא טוב. שהוא לא יכל. שאולי לא רצה מספיק. שאולי התייאש, כי היה קשה איתי, כי כל הזמן לא האמנתי בו, שערערתי את הטיפול, שהוא מעריך אותי, מאמין בי. שהוא חוצפן שהשאיר אותי ככה. בייחוד בתקופה הזאת. אבל אני כועסת!!!! ופגועה!!!!!!!! ובעיקר בעיקר כואבת... איך מתמודדים??.... אל תכעסו עליי שכתבתי יותר מידיי... תיהיו סבלניים איתי... אני ארגע מתישהו... רחל.

אני חושבת שזה בסדר ואמיתי מאוד להרגיש כך עם כל הבלבול והפגיעות והכל יחד. הכי טבעי, הרי אי אפשר להתעלם מכל מה שהיה לכם יחד, ופרידה מן הסתם היא תמיד כואבת גם אם היא נצרכת או שהיא מרצון. מקווה שתצליחי למצוא דרך 'חדשה' להמשיך בה כעת ושיוקל לך בקרוב. חנה

שלא תתקעי עם זה יותר מדי זמן כמוני. צריך לתת מקום לכל הרגשות שצפים אבל בעיקר חשוב לזכור את הרגעים החיוביים גם שהיו. סומכת עלייך שתצליחי להתמודד עם התקופה הקשה רגשית הזו ולהחלץ משם להתחלה חדשה בסופו של דבר. והרגשות, מובנים. את ממש לא נוראית כמוני חחח אל תחששי לכתוב ולשתף. לדעתי טוב שיש מקום להכל.

ברור שאני מעוניינת. שהייתי מעוניינת... רציתי שלא יוותר עליי. עלינו. שילחם עלינו. איתי יחד. כי גם אני נלחמת. שיגיד לי שנמצא דרך שהיא טובה לשנינו. אמרתי לו בצורה הכי ישירה למה זקוקה, שנדבר, מה כן אפשר ומה לא... אבל זה לא נשמע... הוא היה בשלו.... נראה לי אודי שאפילו הוא לא הבין שבאמת זה נגמר, כי תמיד היינו מדברים על זה וחוזרים ועובדים על זה....אף פעם לא עשינו פגישה כזאת... פעם ראשונה. ואחרונה. וזה גם היה מהיר...יותר מהר משחשבתי. אסור לי ליפול ולכתוב לו. שמתגעגעת. שרוצה שיפתור את זה איתי. כי כבר ביקשתי והוא דחה את זה ואותי. אני חייבת להמשיך הלאה. חייבת למצוא דרך שתעזור לי להמשיך הלאה... רחל.

הי, אתה יודע אודי ? אין משהו מיוחד.. רגיל כזה.. כותבת כי רוצה להרגיש קרובה אליך, רוצה לתת לך יד .. האמת היא שכתבתי בעץ השמח שפתחה נעמה , ופתאום מאוד מתחשק לי ללכת איתך ועם החברים בפורום לחצבאני נשב על הסלעים, במרחק מה זה מזה, נשב בשקט ונקשיב.. נשמע את מימי החצבאני שזורמים ומשאירים שובלים של קצף, נריח את ריח המים, נקשיב לעלוות העלים ,נתבונן בשפירית הכחולה שנחה על כף ידינו..נשמע את משק כנפיה הדקות .. ננשום מלא ריאותנו אויר נקי, נמלא מצברים.. אודי, מתגעגעת אלייך.. שלך מקרוב-במבי.

אמרתי לו שיוצאת עם חיוך מהפגישה האחרונה.... והוא ענה שחיוך יכול להיות הרבה... ובחזרה אמרתי לו- שזה חיוך של- אהבה גדולה אליו הערכה קבלה השלמה כאב מבוכה תקווה... ימים יגידו מה יהיה....;) היה חשוב לי לעדכן אתכן אחרי שהצפתי פה קצת עם כל מה שקרה איתי ועם המטפל שלי.... מעריכה המון, ושמחה שאתן פה, ושאני פה.. רחל.

היי רחל איתך ..רק להגיד שקראתי מקווה שיהיה קל יותר . חיבוק

אתמול הייתה פגישה אחרונה... http://youtu.be/-zxiK-J3aIU זה הרגיש כאילו זה לא פגישה אחרונה... כאילו עוד רגע הוא יתקשר, וישאל לשלומי... בכיתי הרבה... על כמה קשה היה לי בתקופה האחרונה, והוא ה והוא רק הקשיב... ומעט דמע בעצמו.. ביקשתי מילות סיום, והוא אמר שאחשוב על התנאים שלו, שוב. אמרתי שחשבתי. וזה כבר אחרי המחשבות.. שהייתי מוכנה לדבר, להוסיף אפילו יותר גבולות שמתאימים, בהתאם לתובנות שלו. הוא לא ממש הסביר, רק חזר על זה שאמר שזה נכון. ואמרתי לו בכנות, שאני מעריכה אותו המון, אבל זה לא נכון ומתאים לי ומכניס אותי ליותר סערות בנפש..

תודה שאתה מאפשר את המקום הזה ושומר עליו בטוח. ותודה שאתה עונה לנו בזמנך הפרטי ואתה בכלל לא חייב. ותודה שהתשובות שלך מעוררות מחשבה ועוזרות לגרום לשינוי אני אוהבת להיות כאן..

אהבתי את מה שכתבת ומסכימה עם כל אות בהודעה הזו :) במבי.

היי אודי... מה שלומך? כתבת לי בתגובה להודעה שלי "את לא אישה באמת?" שזו שאלה פשוטה, אבל מאוד חכמה ושגרמה לי לחשוב הרבה כי הרי וודאי שאני אישה מבחינה ביולוגית. אבל בחוויה הפנימית שלי, זה כאילו שאני ילדה. וזה מצחיק כי אני נשואה כבר כמה שנים טובות, ויש לי ילדים. אז מדוע שארגיש כך? ואודי, גם מאוד חשוב לי להדגיש שיש לי בעל טוב ועדין שאני מאוד מעריכה ואוהבת. אז כאילו משהוא לא מסתדר..אתה מבין? אני יודעת שזה לא עניין של לבוש , או אפילו של מראה. אלא מדובר בהרגשה הפנימית שלי - שהיא פשוט לא נכונה! המטפלת אמרה לי פעם שבעלי זה לא הוא, ושבעלי לא מנצל אותי. הראש מבין, אבל הגוף לא תמיד. אבל אני מרגישה שאני בכיוון הנכון וזו הרגשה מעודדת.

היי, הגעתי אליו בסוף עוד יום ארוך, אז אנסה לקצר אבל לא אוותר עליו. השבוע: - היה לי עמוס ביותר אבל גם ההספק שלי היה יפה בהתאם. - ויתרתי ושיחררתי את הלחץ והבאסה מדברים שלא היה לי סיכוי להספיק. - באתי בגישה חיובית ושמחה למבחן מבאס והדבקתי אחרים בגישה. כי רגע לפני כבר באמת שאין מה לעשות, אז עדיף לחייך. (: בואו! נעמה.

תודה על ההזמנה(: וכל הכבוד על הגישה החיובית. מה אצלי? היא צריכה שנשנה זמן של אחת הפגישות שלנו באופן קבוע. למרות שאני מאוד כועסת ולא רוצה להסכים ובא לי לריב איתה.. אני יודעת שאם היא ביקשה כנראה היא צריכה ולכן סביר שאסכים באמת לבקשה שלה. תכף פסח ולא בטוח שזה משמח, אבל היא הסכימה שנדבר בטלפון, עוד לא ממש קבענו מתי וכמה. ואולי אזכה גם לטיול או משו יותר נחמד ואצליח לעשות משהו עם עצמי.

הי נעמה... ושוב תודה על העץ השמח שמגיע באופן עקבי בימי רביעי על ידך.. הלב של העץ מרגיש מותש ... כמו דף נייר ... הניחו לי, לוחש ליבו של העץ.. עייפתי .. הרפו ממני.. עזבו אותי לנפשי.. אם חשקה נפשכם, גשו, נסו ואולי תצליחו לדבר עם הידיים, הרגליים, הבטן ? המוח ? ואולי דווקא העלים ישמיעו נעימת תקווה ? הקשיבו.. שומעים אתם ? שומעים את עלוות העלים ? הקשיבו היטב.. חדדו אוזניכם... שומעים אתם ? ... אכן.. מפזמים בשקט.. עבדים היינו,היינו, עתה בני חורין, בני חורין... ניצנים נראו נראו בארץ, עת זמיר הגיע, עת זמיר.. מפזמים בשקט ,בלחש. אך צליל קולם , כקול פעמונים... והצליל מתחזק, ממלא ועוטף, ומגיע גם לרגלי העץ.. לאט לאט קם, נועל שוב את כפכפי העץ ההולנדיים.. מושיט עקב כף רגל ימין, עקב כף שמאל, ושוב ימין,שמאל, ימין, שמאל.. ומוצא עצמו מצטרף לצלילי העלים : "ניצנים נראו נראו בארץ עת זמיר הגיע, עת זמיר.. שלכם -במבי.

תודה על העץ על התזכורת והאיזון https://www.youtube.com/watch?v=pCnAG9z7NDg

היי, ראיתי באינטרנט תמונות של הפסיכולוגית דרך גוגל.. והרבה.. לא חושבת שהיא מודעת לקיום התמונות כי זה הופיע דרך קרוב משפחה שלה..תמונות מהחדר לידה.. תמונות שהיא יושבת על בעלה.. נראית ממש מאוהבת בו..תמונות שלה עם הילדים בימי הולדת.. היא מחבקת אותם ומנשקת.. תמונות עם חברות ומשפחה.. היא מהממת! ואני עכשיו מקנאה!

אני לא חושבת שאצליח להתמודד אם אראה תמונות שלה. תמונה של בעלה ראיתי. אין לה פייסבוק, ואין לה תמונה בווטס אפ, ולי קשה עם כל מידע שאני מגלה וברור שאני זו שמחפשת אותו, כן? גיליתי כל מיני דברים וזה יחסית בסדר לי עם זה. בכל אופן במקרה שלך, אני הייתי מדברת איתה על זה כי נראה לי קשה להישאר עם זה לבד.

הי אודי, מצאתי משהו שכתבה עמליה בעקבות המשפט. חשבתי שעשוי לעניין כאן. "בתוך הסערה עם הרשעתו של בני שמואלי, הבחורה שהתאבדה בספרד חשיפות ממושכות ולא במעבדה של עדנה פואה, בעולם הממשי, פתאום ההפרעה הפוסט טראומטית והדיסוציאטיבית אינה פרטית היא כתובה על גבי העיתונים מדוברת בתקשורת בפניהם חמורות הסבר של חוקרים כאלה ואחרים שנוגעים לנו בסודות ומתלחשים בקול רם על התופעות וכאילו המוני אצבעות מופנות "את כזאת". הקולות השקטים שלנו נחבטו עם הגלים אל החוף חוקרים בכפפות מפשפשים בגופות חיות ורושמים אבחנות. המעשים ההירואים של המתלוננות הנלחמות מול הקולות השקטים שחיים בצל ועם. עדין לא נכתב המאמר על השפעת הסופה על הקולות השקטים. לאן לוקחים הדיונים את הקולות השקטים? כיצד עומדת ההתנגדות לשקט והלחימה לעשיית צדק מול הפאסיביות, האינטימיות וההחרשה? היכן מכה בקולות השקטים כל דיון ציבורי שכזה? האם הקולות מצטרפים ללוחמה בצדק, בדרכם הפאסיבית, או ממשיכים לעמוד מנגד ולהפנים? כיצד משפיע גילוי הדעת של המומחים על השאלה "היה או לא היה"? האם הקול השקט בוחר בדרכו הדיסוציאטיבית להשתיק גם את הסערות הציבוריות המאיימות על שגרתו? עד איזה גבול יכולים הקולות השקטים לספוג את הדיונים התקשורתיים ומהו השלב בו עדיפה התנתקות על פני החרשה או התמודדות. נראה שעל אלה לא נתן איש את הדעת. הדעת הופנתה לעבר הנושאים שיש בהם רייטינג, כמו צדק פומבי, עוולה ציבורית, אגו מקצועי ופולמוס מתמשך בין אלה השייכים לאסכולה אחת ואלה השייכים לאסכולה אחרת. אלה יוצאים בגנות ואלה יוצאים למען, כל אחד מתוך המקום עליו הוא רוצה להגן. אין כאן הגנה על מקרה ספציפי, יש הגנה על הגדרות, מחקר ואגו מקצועי. אחרי כל אלה יש את "המקרה", הקול שקם ואמר נזכרתי או חלמתי או ברצוני להביא למשפט או לתודעה. לקולות השקטים אין רייטינג, מן הסתם כי שקטים הם. הקולות השקטים אף אינם חפצים ברייטינג, אלא בתקווה, שמה שהחרישו והביאו עמם לחדר הטיפולים ישאר נחלתם שלהם ושל מי שבחרו שילווה אותם, יפתר. שהקונפליקט בין היה או לא היה יקבל תשובה חד משמעית וסיפורם יקבל תוקף."

שלום אורי, רצתי להגיד שהקולות האלו צריכים להישמע כמה שיותר, אם כי זה קצת גם סותר את הדברים . אבל בכל זאת, שישמעו בדרכם...הקולות האלו שנשמעים בדרך אחרת ובמקומות אחרים, בשקט, בלחישה, בחדרי טיפול, ביחסים. עמליה מאד השמיעה כאן את הקול השקט שרק רוצה תקווה... כואב מאד. גילת

שלום, אני כותבת את ההודעה הזאת באמת ממקום של חוסר אונים ובתקווה גדולה למצוא כאן עזרה ואולי אפילו קצת רוגע. כילדה הייתי מאושרת מאוד אבל לפעמים ממש לפעמים הייתי מקבלת התקפים כאלה שפתאום המציאות נראתה שונה לחלוטין, כאילו אני בתוך הזיה, חלום או סרט רע כלשהו. הסביבה נראית מפחידה ושונה ואני מרגישה תחושת ניתוק גדולה ופאניקה שזה לא יגמר. החוויות האלה באו והלכו למשך מספר דקות עד שנעלמו, כך הן נעלמו לחלוטין בבגרותי וגם בצבא. לפני כחודש עשיתי צעד טיפשי מאוד, ניסיתי בפעם הראשונה קנאביס רפואי מידיד שהציע בתמימות.. עישנתי מספר פעמים והרגשתי טוב ומצחיק, אבל פתאום התחילו צעקות גדולות, מישהי שעישנה גם כן התעלפה בשירותים. מהרגע הזה התחלתי להרגיש כאילו אני בחלום, שוב בן רגע החוויה הנוראית הזאת שלא הרגשתי כבר שנים רבות צפה אבל הפעם בחוזקה לא נורמלית. חשבתי שהשתגעתי, שאשאר תקועה בתחושה הזאת לנצח.. שוב אין לי איך לתאר את אותה התחושה חוץ מאשר הזיה... חלום... לא מציאותי... כביכול הכל נראה רגיל אבל פשוט לא מרגיש רגיל, סוריאליזם. חייבת לציין שזאת התחושה הכי נוראית שמישהו יכול להרגיש אי פעם. זה נמשך דקות ארוכות, הלכתי לחדר לשכב, כיביתי את האור והתחלתי לרעוד בכל הגוף, זאת כבר הייתה התגובה לסם ואני, אני נשארתי צרובה בזיכרון עם חוויה טראומתית נוראית. מאותו הרגע (לפני כחודש) חיי השתנו לגמרי. אני חיה בפחד מתמיד שזה יקרה שוב ובגלל שיש לי היסטוריה גדולה מאוד עם או סי די הדבר מציף מחדש בראשי את אותה החוויה שוב ושוב והפחד שזה יקרה שוב ושלא אצליח לצאת מתחושות האימה האלה מלוות אותו כל יום. בהתחלה הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי קלונקס ואמר שזה ירגיע אותי ובהחלט זה עזר קצת. לצערי המשכתי להרגיש תחושת ניתוק כל החודש האחרון, כמובן לא באותה רמה כמו בהתקף ההוא אבל כביכול תחושה שאני לא חלק מהמציאות יש משהו שמפריד ביני לבין המציאות הרגילה והפחד הזה.. שאשאר תקועה ככה ולא אחזור להרגיש עצמי. במהלך החודש האחרון מנעתי מעצמי לצאת לבלות, כמובן שהתרחקתי מאלכוהול וכל הנוגע לזה ובעיקר הסתגרתי בחדר. האמת שרק כשאני עובדת במלצרות אני לא חושבת על זה ומרגישה יותר טוב.. הלכתי לפני שלושה ימים לפסיכיאטר שאמרה שזה דה ריאליזציה וכך הגוף מתמודד עם טראומה ומגן עלינו ורשמה לי פרוטיאזין לקחת פעם ביום ומודאל לקחת בערב. לקחתי פרוטיאזין ולמרות שזאת תרופה יחסית בטוחה וקלה היא גרמה לי להרגיש ממש רע.. חשוב לציין שבחודש מאותה הטראומה לא חזרתי להרגיש את אותה התחושה הנוראית שהרגשתי בערב שהשתמשתי בסם ואחרי שנטלתי פרוטיאזין היה לי התקף מאוד קרוב למה שהיה אז באותו הערב במהלך משמרת במלצרות, כך שגם בעבודה עכשיו אני מרגישה רע. כל רגע ביום אני שואלת את עצמי, האם אני מרגישה מוזר עכשיו? מרגישה כאילו התקף עומד לבוא? וכמובן שברגע שחושבים על זה פתאום הפחד מגיע וההתקף נראה קרוב מתמיד.. אני מרגישה החמרה במצב עם התרופה הזאת ובעיקר כבר עם אפס כוחות ויכולת להתמודד עם הדבר.. מרגישה כאילו אני נכנעת ולא אצליח לצאת מזה.. כתבתי הרבה.. הייתי צריכה לפרוק. אם יש למישהו איך לעזור לי, אני יותר מאשמח.

אכן, דה-ריאליזציה היא תופעה מאד לא נעימה של תחושת ניתוק מהמציאות או מעין ריחוף והסתכלות על הדברים מבחוץ. התופעה הזו יכולה להיות קשורה לכל מיני בעיות ולא מצביעה על בעיה מסויימת אחת. בהקשר שלך, מאד ברור שזה נבע מהשימוש בסמים. על מנת להתמודד עם כל הדברים שעברת, אני חושב שכדאי להפגש עם איש מקצוע ולחשוב יחד מה הדבר הנכון, טיפול תרופתי, פסיכותרפיה או שילוב של השניים. באופן עקרוני, התופעה אינה מסוכנת, למרות שהיא מאד לא נעימה וניתן ללמוד כיצד להתמודד איתה. בהצלחה.

שלום אודי וכולן שיתפתי את הפסיכולוג שלי היום והוא אמר שאם הקשר בין הפגישות הוא חלק "מהחוזה הטיפולי" (לא ידעתי שקיים כזה דבר.... היום פעם ראשונה דיברנו על זה) אז לא מדובר "בפריצת גבולות". ביקשתי שהוא יקבע כללים. הוא צחק ואז אמר שכללים קובעים ביחד תוך התחשבות הדדית. קבענו ביחד שאני יכולה להתקשר כל יום עד 23:00. ביום שישי עד 16:00 ושבת - יום מנוחה (יכולה להתקשר ביום שבת במקרים מאוד דחופים). SMS יכולה לשלוח מתי שאני רוצה, לדחופים הוא תמיד יענה. ואם זה לא דחוף אז הוא יענה "ראיתי", ונדבר על כך בטיפול. אחרי פגישות יותר קשות, הוא יתקשר ביוזמתו לברר מה שלומי (כי הוא דואג לי וחושב עלי), ואני מתחייבת לענות או לחזור אליו תוך כמה שעות (יש לי נטייה להתחמק כשקשה). שאלתי אותו למה יש פסיכולוגים שלא מאפשרים קשר בין פגישות. הוא אמר שהיום יש יותר הבנה לכך שמטופלים מסוימים זקוקים להרגיש את הדמות המטפלת גם בין הפגישות, ויותר ויותר מטפלים מאפשרים קשר כזה אבל בתנאי שאח"כ מביאים הכל גם לפגישה עצמה. הוא אמר שמניסיון שלו (יש לו הרבה ניסיון) - זה תורם לקשר ולא מזיק. הוא אמר שכן היו מספר מטופלים שהיה צריך לקבוע איתם כללים יותר "נוקשים". אז הם מצאו ביחד פתרונות (כמו לקבוע פגישה נוספת, לקבוע שיחת טלפון קבועה, לאפשר להם לשלוח SMS כל יום בשעה קבועה). הוא אמר שבמידה ויש נכונות אז תמיד מוצאים פתרונות. שאלתי אותו כמה מטופלים יש לו אז הוא אמר: "כמות שאני יכולה להכיל ולטפל בהם הכי טוב שיש". אני קצת מקנאה... אודי, אני שמחה שדיברתי איתו ומודה לך על כך. אני ממש אוהבת אותו וחושבת שהוא פסיכולוג מצוין.

חושבת שבעיקר מה שחשוב בגבולות הן לשמוןר על המטופל (וגם על המטפל כמובן). לכל מטופל מתאים משהו אחר וזה בסדר והגיוני. בתחילת הטיפול היא אפשרה לי כל מיני דברים והיום לא. וזה בסדר כי אני יודעת למה היא עשתה זאת ואני יודעת שזה רק לטובתי.

נדלקתי על מישהו שרצה לשכב איתי אבל לא רציתי 'להזדיין'. רציתי אהבה. אבל הוא לא טיפוס שיכול להבטיח אהבה ארוכת טווח. הרגשתי איך בטוח הוא ישבור וינפץ לי את הלב לאלף רסיסים אם אני ארשה לעצמי לאפשר לו להתקרב ולגעת. לא יכולתי. לא איפשרתי לו. אבל בתכלס מי כן יכול להבטיח אהבה לנצח? לספק כזה בטחון? אף אחד. אני לא מבינה אנשים קלילים שזורמים ונהנים ככה מהיכרות להיכרות.. הנפש שלי ככ מחפשת את המשען הבטוח שלא יאכזב. אבל אין דבר כזה. אני לא יכולה לצפות לדבר כזה. פשוט לא בא לי למות מכאב שוב מהטראומת נטישה הזאת . רק מהמחשבה על זה אני כבר דומעת. מה לא מספיק טוב בי? מה חסר? למה זה מרגיש שמשהו בי חסר ולכן אי אפשר יהיה לאהוב אותי באמת? אני יכולה לזייף אהבה. אבל אני רוצה את הדבר האמיתי. אני רוצה להרגיש אותה באמת. לא לשחק כמו דמות בסרט איזה תפקיד שיראה משכנע בכאילו. להרגיש באמת. תשוקה ואהבה. אמיתיים. זה לא קורה במציאות. יכול להתחשק לי בפנטזיה/ בדימיון. אבל במציאות נכבה ונחסם. איך משנים את זה? אולי אני אכנס לתפקיד ואשחק וזהו. אעמיד פנים שאני כל מה שאני לא. לפחות זה יהיה סוג של שינוי, על פניו. כמו שחקנית בהוליווד. אני אכנס לדמות. מי צריך 'אהבה אמיתית'. אני אשחק כאילו טוב לי וכאילו אני משתחררת. כבר עשיתי את זה פעם. אני ארמה את עצמי ואת העולם. כל העולם במה. מי אמר שחייב להרגיש את זה באמת.. אם המשחק יהיה מספיק טוב אולי גם אני אשתכנע בסוף. כדאי לי? זה לא ינכר אותי מעצמי עוד יותר? כבר אין לי מושג מה עדיף. אותנטיות שבמהלכה אני תקועה או זיוף שבאמצעותו אני נעה. מקסימום אני אגעל ואקיא אחרי. גם ככה אני כבר מקיאה כל הזמן אז מה זה כבר משנה. הכל כבר גועל ממילא אצלי בנשמה.

היי מימה, לפי התפיסה שלי התקרבות פיזית אמיתית באה יחד עם התקרבות רגשית ובשביל אהבה אמיתית ולא רק גופנית צריך את היכולת להתקרב לאדם אחר מבחינה רגשית ולסמוך עליו. את חייבת שיהיה לך את זה. ואם אין זאת עם אנשים שאת מכירה. כדאי שתעשי זאת בטיפול. את ממש לא צריכה להעמיד פנים, או להרגיש שכולך גועל - שזו תפיסה סוביקטיבית שלך! כל אדם נולד עם רצון ויכולת לאהוב ולהיאהב. יש כאלה שאצלם זה יותר קשה..נו אז מה..

היי לכן.... קראתי מה שכתבתן בעץ שפתחתי יש לי..... חשבתי עד עכשיו שאני יצליח להשיב אבל לא הצלחתי.... חרדה רודפת חרדה ואני עושה הכל כדי להמשיך ולתפקד עבודה תרופות טיפול ילדים...... יכול להיות שיש גם דלקת קבעתי תור לרופא למחר בבוקר קראתי כל מה שכתבתן בעץ שפתחתי בתשומת לב...... קשה לי לאחרונה לקרוא אתכן......את כולכן....... מצטערת..... אני אוהבת אתכן...... וכשאוכל בהמשך אגיב אליכן ואקרא את שכתבתן..... לילה שקט הילה

אהבה, חמלה, חום, חיבוק, לטיפה, גאווה, סבלנות, הערכה, קירבה, אמונה ועוד אהבה. וה"מתי ואיך שמתאים לך" של אודי, יודעת על מה אני מדברת? :) נעמה.

סליחה ששואלת אבל רוצה לדעת כדי להתכונן

היא שאלה אם אני יכולה לשנות את השעה שלנו... וזה לא ככ נוח לי, אבל זה לא יוצא לי על עבודה או משהו.. אמרתי לה הכל ורק על זה דיברנו עכשיו, אבל זה לא משנה מה אגיד כי בסוף אני לא יכולה לומר לה שום דבר, אלא רק כן. לא יכולה לסרב לה. היא אמרה שגם לה קשה עם המצב הזה. אמרתי לה שתפסיק לשנות לי דברים, היא אל הסכימה לומר לי למה היא צריכה להזיז, וכנראה שבצדק. בהתחלה היתי לא נחמדה ואמרתי לה שאם היא לא אורמת לי למה אני לא אענה לה תשובה. אמרתי לה ג שאם אגיד לה לא היא תכעס עליי, היא כמובן ואני מאמינה לה גם, אמרה שהיא לא תכעס ובכל זאת קשה לי עם זה ולא באמת מסוגלת לחשוב שהיא לא תכעס עליי. והדיון הזה הוא תיאורטי כי התשובה שלי בכל אופן תהיה כן, למרות שהיא אמרה שנדבר על זה ונחשוב ביחד... ואני בכלל רציתי לומר לה היום שאני אוהבת אותה ומה שקרה היה הפוך לגמרי.

אודי, כשאני אלמד לסמוך אז נראה לי שהטיפול יגיע סוף סוף לסיומו... הלוואי וזה היה כזה פשוט. נ.ב. נראה לך שאני אחליף אותו??? רק המחשבה על כך גורמת לי להיות ירוקה מקנאה. הוא שלי!!! אני לא "נותנת" אותו!!! נטע.

אתה מאמין שבעקבות פסיכואנליזה 5 פעמים בשבוע במשך כמה שנים באמת מתחוללים שינויים פנימיים מרחיקי לכת ? :(( אתה יודע אודי ? אני כבר סקפטית :(( אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בתחילה כטיפול חד שבועי שעבר מהר מאוד לפעמיים בשבוע, ומאוקטובר 2009 עבר לפסיכואנליזה של 3 פעמים בשבוע. כעבור שנה זה הפך ל 4 פעמים בשבוע ומאז אוקטובר 2011 אנחנו נפגשות 5 פעמים בשבוע.. כן.. יש שינויים.. בעיקר בעבודה.. אני עובדת היום במס' מקומות, מרגישה סיפוק , מרגישה שנותנת ביטוי ליכולות השונות שלי.. העבודות הללו מלוות בלא מעט כבוד.. וכן.. גם התגמול הכספי מאפשר לא מעט.. אבל.. :((( עדיין, מגיעה אליה כל כך הרבה פעמים מפורקת לחלוטין.. צוחקת/בוכה/צוחקת/בוכה ..כך ללא הפסקה.. ואתה יודע אודי ? אמא צביה בד"כ שותקת בזמנים הללו, ואז קורה משהו כזה ש... ? אי אפשר להסביר.. משהו כזה.. כמו חצי שינה/חצי עירות כזו? לא יודעת להסביר.. אבל ההרגשה מאוד נעימה.. אני מרגישה כאילו אמא צביה חיברה כזה בדבק את כל ה ??? ואז אני הולכת הביתה רגועה, ואירועי היום (?) ולא יודעת מה ?? מפרקים אותי שוב.. ובתקופה האחרונה אני מיגעה אליה כמעט כל יום מפורקת והיא מדביקה.. עד מתי ??? אני מותשת מזה כבר אודי :((( אמרתי לה את זה היום.. אני כבר מותשת מהחיים :((( עד מתי זה יקרה ? למה אני אדם כל כך מפורק ? יש לך איזה הסבר מה קורה איתי אודי ? אתה מאמין בפסיכואנליזה כמשנה שינויים עמוקים ? :(((

איך מטפל מבדיל בין רצון שיש לתסכל אצל המטופל לבין צורך שיש למלא? למה נדמה לכם שאתם יכולים לדעת יותר טוב מהמטופל עצמו מתי נכון להיענות ומתי לתסכל? מתי זה משרת את טובת המטופל ומתי לא? ואיך פסיכולוגים בכלל תופסים את 'טובת המטופל'? אשמח להחכים. לי אין ספק בגלל שהפסיכולוגית לא הייתה מכווננת לטובתי כלל וכלל. גם אם היה נדמה לה שכן. ממש לא.

איזה אסוציאציה היא מעוררת בכם? בי המילה מטפל עוררה אסוציאציות חיוביות עד אשר התנסיתי בטיפול ומאז המילה 'מטפל' מעוררת בי בחילה ורצון להקיא

וכשהתחלתי וכולן כאן התייחסו למטפל ואני בכלל לא יכולתי לומר מטפלת אלא רק פסיוכלוגית. גם היום עוד קשה לי. כאן עוד בסדר יחסית אבל ליד חברות נניח שיודעות שהולכת לטיפול אומר פסיכולוגית. ומה זה מעורר בי? מטפלת שמטפלת בתינוקות.. לכן זה לא ככ נעים לי מצד אחד מצד שני אולי זקוקה לזה.

אז דעתי בקשר לגבולות, לכל מטפל ומטופל דרכים שונות לגבולות, למדתי שאין להשוות!!!!!! הכל לפי צורך, גישות שונות ועוד. ובכלל גם זמנים שונים משנים גבולות וחוזים..אפילו באותו טיפול משנים את הגבולות..הכל לפי הצורך, אבל מה שבטוח אין להשוות!!!!!!!!!! והכל לפי המטפל והמטופל. אז תפסיקו לנסות בכלל להשוות, כי אין טעם. דוגמא ממני, פעם היה אסור חיבוק, מגע לא היה בכלל אבל היה מותר ליצור קשר 24/7 היום הפוך... יש חיבוק בסוף פגישה כי זה מתאים להיום...אי אפשר ליצור קשר, אפשר עדיין אך מאוד מוגבל למקרי חרום ובכלל לא בלילה וזה קשה אבל אולי מתאים לא יודעת....במילא מרגישה שנגמר.........הכל משתנה, אף פעם אל תשוו!!!!!! אז רחל, לא כתבתי לך כלום על גבולות שלך, כי הטיפול שלך, הצורך שלך והמטפל שלך...יש לו את השיטות שלו, לך יש את הצרכים שלך ונפגשים באמצע ואם לא הולך ממשיכים הלאה למרות שממש ממש קשה. מ. אודי? לא יודעת מה אני רוצה....

ההודעה הקודמת שנשמעת אופטימית..אני כלל לא אופטימית כי אני לא רואה שנמצא זמן. היא לא מקבלת כל יום רק שלוש פעמים בשבוע, עכשיו פעם אחת יורדת בגלל השעה שלי שנלקחה ואין שעה אחרת פנויה..נשארו יומיים מתוכם יום אחד לבני יש טיפול חשוב בשעות שהיא מקבלת, נשאר יום אחד והוא שישי, בשישי אני לא יכולה אף פעם כי זה יום של עבודה שלי ואחר כך מאוחר כי כבר שבת :( אז...הלכו הימים ואין מוצא! אז כבר לא כל כך בטוחה שנמצא ושוב רצון עז לעזוב...אבקש בשבוע הבא בפגישה לעשות פגישת פרידה...אחר כך פסח ולא נפגש וכשנגמר החג היא טסה לחו"ל, אז רק שבוע הבא נשאר ותהיה כנראה פגישה אחרונה, בנתיים לא שולחת לה הודעה על כך כי אי אפשר לצור קשר רק במקרי חרום :( אז זהו, אם אחליט שזה מקרה חרום אודיע לה לפני הפגישה הבאה שזו פגישה אחרונה....עצוב אבל לא נראה לי מוצא אחר.

כאילו צריכה להיות התארגנות מחדש ויצירת רצונות וחלומות חדשים לא? אבל זה לא קורה לי.. ההרגשה בשחזור בטיפול הייתה שרצחו אותי ושברו לי את התקווה. חוסר אונים מוחלט ותלות באחר שאכזב ולא הגיע... אז מה אני צריכה לעשות עכשיו על רקע שחזור רגשי שכזה? זה בריא להאמין ולסמוך? להתאהב להחשף?זה נראה כאילו כלום בעולם הזה לא מחזיק ולא יחזיק לאורך זמן. הכל משתנה. אז איך אפשר לסמוך ככה? האם הפתרון הוא פשוט להרשות לעצמי לחיות ולחוות בהווה ולסמוך על עצמי שעם מה שלא יבוא אני כבר אדע להתמודד? לא לחפש קביעות ויציבות בכלום כי אין כזאת?

אתמאול ניסיתי להתעמט עים אחד הפוגעים שלי הוא האשים אותי השפיל והגרוע מכל שוב פגע בי בצורה קשה מאוד מאתמאול מרגישה ניתוקים רעידות קושי לנשום מרגישה כמו זומבי מרגישה שעמדת להתמוטט מפחיד לי גם כאן מרגישה מפחיד ולבד אבל כותבת כי זה המקום היחד שיש לי לפרוק בו

מצטערת לשמוע בא לך להסביר יותר במה מדובר? מקווה שפריקה פה עוזרת להרגיש פחות לבד עם ההרגשה הקשה שאת חווה עכשיו

איתך ולידך.

אודי יקר, אתה חושב שבגלל שלא שמרו עליי, בגלל שלא הכילו, הבינו אותי...וכו וכו.. אז לא משנה מה המטפל שלי יעשה- אני אחווה את זה כלא שומר, לא מבין ולא מכיל?... (חוץ מזה, שעכשיו אובייקטיבית הוא באמת לא...והכל משתנה...ואני כן מוכנה להתחייב ללא לפגוע בעצמי. אף פעם לא פגעתי או הכאבתי... אבל אני שואלת באופן כללי לחוויה שלי הרבה זמן..) רחל.

בטח אודי יאמר שזו השלכה של דמות עבר... אני יודעת שגם אני מרגישה כך כלפי המטפלת שהיא לא שומרת ולא מבינה ולא מכילה ושיש לה מיליון דברים אחרים על פני... אבל זה באמת כך. היא לא מבינה דברים שאני מנסה להסביר היא לא מכילה את הכאב אלא מתעלמת...

גם הדברים שלי, וגם המקום שנמצאת בו עם המטפל שלי... תודה לכולן על התגובות, גם אם הן שונות כל כך.. התגובות שונות כל כך כי כל אחת חווה וחוותה טיפול באופן אחר, כי כל אחת מפרשת ורואה את הדברים שלי אחרת... אביב, אני נלחמתי. לא יודעת אם מספיק. אבל נלחמתי. המון. הגעתי לפגישות שבוע אחרי שבוע כשאני עם חרדה מטורפת לראות אותו, מזה שהוא רואה אותי ואת כל מה שעברתי בחיים שלי. הראשון והיחיד שראה. שיודע. היה לי תמיד קשה להגיע, והייתי כותבת שמפחדת להגיע, ומשנה את הדעות שלי, אבל תמיד הייתי מגיעה בסוף. הייתי יושבת עם הגב אליו במשך שנה שלמה כי לא הייתי מסוגלת שיראה אותי. והתחלתי להיות מולו בחצי שנה האחרונה, לראות את המבט המכיל לפעמים וגם הריק לפעמים... והייתי מפרגנת לו, כותבת ואומרת לו גם בפגישות כמה הוא מדהים, כמה אוהבת ומעריכה, כמה טוב לי שאיתו, בייחוד אחרי פגישות משמעותיות, ובייחוד אחרי שהייתי משגעת קצת...כמה שמחה שהוא איתי. אבל כנראה שזה לא נראה בתוך הסערות שליוו את הטיפול את הטיפול.. ומצד שני, כן, שירה ומימה..אני מרגישה שיש פה בעיה. בעיה גדולה. וגם זה שמכירה כמה אנשים שאצלו בטיפול, ויודעת איך הוא ספציפית מתנהג מולם וכן מאפשר דברים שלא מאפשר לי - וזה כואב... זה לא סתם עוד מטפל של נטע פה... וזה לא רק לאפשר עוד פגישה או עוד טלפון - זאת תחושה קשה, שהוא לא מבין, לא רגיש אליי ולא מכיל את מה שאני עוברת!! ואם אני משתיקה את כל הקולות סביבי, כמו שהילה הציעה, הקול הפנימי אומר לעזוב. כי קשר עם גברים תמיד היה מפחיד עבורי, וזה כבר חלק שלי בלבד, אבל גם ובייחוד עם התנאים ועם ההתנהלות שלו מולי. אין שם רגש אליי, אהבה, הערכה, התייחסות למילים שלי, למה עובר עליי, ניסיון למצוא משהו אחר שיכול להחזיק אותי אם הוא לא מוכן להיפגש איתי פעמיים בשבוע או שנדבר בטלפון בנוסף לפגישה אחת...אמרתי לו "בוא נדבר, נמצא פתרון לשנינו, מתוך הסתכלות על שנינו, לא רק על צד אחד", והוא בתגובה ענה שלא. ונקבע פגישת סיום, שגם אותה הוא דחה וכבר שבועיים לא נפגשנו, עד שכתבתי לו ששבר אותי. שיקבע לנו זמן לפגישה אחרונה. מישהי, מטפלת מדהימה ומיוחדת שמכירה אמרה לי שבוע שעבר: "בבקשה, אל תרגישי אשמה על הטיפול הזה, על זה שהיית נזקקת מידיי, שהיית מבולבלת והתקרבת והתרחקת, שהיית חסרת אמון - בדיוק בגלל זה באת אליו לטיפול.." ואני רוצה להרגיש את זה..קצת. אני לא יודעת מה יהיה בפגישה הזאת האחרונה או שלא אחרונה... אבל אני רוצה ללכת. אני מפחדת. פחד מוות. מהפגישה הזאת. אבל הולכת. יכולה להתחיל לבכות כל רגע ובכל זמן נתון שחושבת על זה, מפחדת ממה יהיה, מה יגיד, מה ארגיש, פגישה קודמת ברחתי באמצע הפגישה בוכה.. מפחדת להיות בחוויה הזאת שהוא התייאש ממני, שהוא לא יכול עם זה שמתקשה לתת אמון, שהוא עומד מולי ואומר לי "אני עוזב, אנחנו עוזבים". אני פשוט מפחדת. תודה לכולן, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה בלעדיכן, מעריכה המון, רחל.

רחל היקרה, המטפלת שלי אמרה לי פעם שאמפתיה היא היכולת להבין את האחר, ללא מחויבות להיענות רצונותיו. פסיכולוג מחויב לאמפתיה אך לא לסיפוק צרכים ואני כותבת לך זאת בכאב, כי לי המטפלת אמרה ובאלו המילים: "את בטח מתארת לעצמך. שיש לי עוד עיסוקים ועבודה וחיים פרטיים פרט ללענות לך למייל" והרגשתי ממש דחוייה. כך שאני מבינה אותך!! רחל, אני עדיין מאמינה שיש לך מטפל מעולה! שחושב קודם כל עלייך!!! תחזרי אליו לטיפול...

רחל הי, אודי הציע, שייתכן והנפש שלך מבקשת וזקוקה למשהו נוסף.. משהו שהמטפל שלך לא יכול/מסוגל להיענות לו, וממקום של נטילת אחריות הציע לך סיום ופרידה מהטיפול המוגבל הזה,בכדי שתאפשרי לנפש שלך את מה שהיא זקוקה לו.. משהו שבפסיכואנליזה שמתרחשת 3-5 פעמים בשבוע, מתאפשר... רוצה לשתף אותך, אני הגעתי לאמא צביה במסגרת טיפול רגיל של פעם בשבוע. אמא צביה זיהתה את הצרכים שהנפש שלי זקוקה להם, עברנו לפעמיים , שלוש ,ארבע, ומאוקטובר 2011 אנחנו נפגשות 5 פעמים בשבוע.. אני קוראת את הודעותייך הכואבות... רואה בדמיוני ילדה קטנה שנצמדת לאבא ומבקשת יד.. ומבקשת מאבא :"אבא, תהיה איתי קצת יותר" ואבא , מסיבותיו הוא, איננו מסוגל/יכול.. ואומר זאת באופן הכי גלוי ואמיתי.. אומר.. ילדתי..אני מוגבל, הבקשה שלך לגיטימית לחלוטין. אני ! לא יכול להיענות לכך מפאת מוגבלותי... וואאוו..באמת קשה... את יודעת מה רחל ? אולי תמחקי את כל מה שאמרתי עד עכשיו, ורק אשב לידך.. איתך-במבי.

התגובה שכתבתי לך טרם הועלתה אך נראה לי שהתבלבלתי קצת שכתבתי אותה התכוונתי שאמפתיה היא היכולת להבין את רצונות האחר בלי חובה להיענות להם אם הסברת למטפל והוא עדיין מתעקש שלא לאפשר קשר תנסי להבין מולו מדוע הוא סבור כך בכנות, אני מתרשמת שיש לך מטפל טוב שרואה את טובתך כ-נגד עיניו. ולדעתי טוב שלא יוצרים קשר, זה מחזק את יכולת ההתמודדות שלנו ולא יוצר תלות מזיקה אבל אז מקשה קצת על אודי :-) והרי כתבת שיש לך קושי שלא תמיד הוא עונה או עונה ממש בקצרה ואז לא ברורה כוונתו. לא חבל על האנרגיה שמבזבזים על כך? זה יכול לתסכל.

אישית לא הייתי הולכת למטפל גבר (סליחה אודי ) אין לך מה להתנצל ולא להרגיש אשמה . כשאמרתי לך להלחם זה בדיוק מה שהתכוונתי . מכוון ולא מכירה אותך או את הטיפול אמרתי תילחמי . את היית כותבת שלא ניפגשתם ולא הלכת אז לא הבנתי .יקרה זה בסדר חמש שנים שתקתי ברחתי עדין עושה את זה . נו באמת זה מפליא אותך אחרי מה שעברנו . אם את מרגישה שנכון לך לעבור למישהו אחר תעשי את זה כשזה במודע זה לא בריחה זה גבורה סגרי את הטיפול ותמשיכי אלהה. כן כשמכירים אחרים שאצלו זה בעייה כי לכל אחד הוא היתנהג אחרת בגלל אופי המטופל וסוג הטיפול . תיפגשו ותיראי בלי כעס בלי אשמה אם לא מתאים כשסוגרים יפה ניתן לחזור אם יהיה נכון לך .אני איתך

מה נכון, מה טוב, מה אני רוצה... להילחם, להמשיך הלאה... לא יודעת... ימים יגידו.. רחל.

אני אחרי יום ארוך, מאוחר ואין לי הרבה מילים, וקצת הסתבכתי בניסיון להחליט איפה ואיך לכתוב לך, אבל אחרי כל הסייגים האלו אכתוב: רציתי לומר לך שאני לא יודעת כאן, מהצד, מה בדיוק קורה לך ולכם בטיפול. רק לומר שאני רואה את התנועה והשינוי שלך והם מרגשים אותי. והם כוח שנשאר איתך לא משנה לאן המציאות החיצונית להם ממשיכה, כי הניסיונות האמיצים האלה הם משהו שהשגת ונשאר איתך. רואה אותך ומעריכה מכל הלב. נעמה.

מצטערת שיצא שכאילו ניתחתי אותך לא התכוונתי שזה יצא ככה וזה ברח לי באמצע . והכי חשוב כל מה שכתבתי לך היה מהמבט שלי מהעיניים שלי והנסיון שלי שלא בהכרח נכון לך . ולהאמין בו התכוונתי שלהאמין ולבטוח שהוא שם עבורך כי ככ קשה לנו לבטוח ואנחנו עושים הכל כדי להוכיח שהוא לא שם כדי לעזור . חיבוק גדול כואב לי ככ שקשה לך עכשיו שתקופה לא מזהירה אני באמת איתך ואת באמת חשובה לי . חיבוק עוטף אם נכון לך

אני יודעת, אני יודעת.. אכן, קשה לי להאמין שהוא שם, עבורי, שומר, מגן עליי.. אף אחד לא היה. אף אחד לא שמר כשפגעו בי. והנה, גם הוא. רחל.

כותבת כאן כי רואה שדבריי מסעירים .א )אני שמחה שדבריי מעוררים תגובות ושוני אויי לנו אם כולם יסכימו עם כולם .ותמידד יש לי מה ללמוד ולראות מתגובות אחרות. ב)מטפל הוא לא אלוהים הוא לא קיר .כל מה שאני כותבת הוא מנסיוני שלי מהמקום שלי והשני יכול לקחת או לזרוק ג) סליחה רחל -במקרה של רחל אני רואה את הזמן שהם יחד זה זמן עבודה שיצר קשר . אני קוראת את הגעגוע את הכמיהה וזה קשר טוב . אני רואה את הפחד מהקשר את הרצון אני רואה את הפחד גובר באקטינג אאוט . אני קוראת את ההרס . לא יודעת אם המטפל טוב או לא אני יודעת שרחל נילחמת אבל לא מספיק עבור הקשר.זה אומר להגיע בקביעות לא לבטל להיות בתנאים שנקבעו לאזן תגובות ולתת גם גב חיובי ותודה כי תתפלאו גם המטפל בן אדם ואני קוראת שיכול להיות שהמטפל התעייף קצת מהמשחקים מהרצון להרוס . והעיקר אני לא יודעת והבחירה אצל רחל היא ממש לא חייבת לעשות כדעתי . עצם ההתלבטות מראה לי שיש על מה להלחם ועל מה לעבוד . בהחלט אני מאמינה בקשרים טיפוליים(מימה ) אני גם אחרי ארבע וחצי שנים כמעט הלכתי זה היה כחוט השערה בגלל הגבולות .במקרה שלי מזלי שיש בי את הקול שמבין שרואה שיודע שמאזן ושומר עלי אחרת הייתי כותבת לכם כאן כמה היא נהייתה נוראית ואולי עוזבת את אחד האנשים ואולי היחידי שבאמת שן

כל מה שאת כותבת מראה שאת בטיפול טוב ושאת חווה קשר טיפולי מיטיב ויש לך אמון במטפלת. כיף לך וזכית! זה ממש לא פשוט ליצור קשר טוב עם המטפלת. באמת בורכת, בורכתן שניכן...

הבטחתי לעצמי לא להגיב יותר בנושא הזה של גבולות וטיפולים אבל רק אגיד לך שכן יש לי מזל אבל זה עבודה קשה קשה מאוד והמון המון אמונה ותקווה שזה יצליח . רומא לא נבנתה ביום אחד ותאמיני לי שגם הקשר שלי לא ניבנה ביום אחד . וגם היום יש שם את מי שרוצה להרוס רק למדתי לזהות אותם . מאמינה שגם את והמטפלת שלך תגיעו למקומות נפלאים .תאמיני בך כי מגיע לך

איך מונעים היווצרות של תופעה כזאת?

היי אביב, אני רוצה להתייחס למשפט מסוים שכתבת לרחל וקצת קומם אותי: "הוא ההורה המורה, והוא קובע את הכללים".... אני לא יכולה להתחיל להסביר כמה אני חולקת עלייך. את הכללים והחוקים, ובכלל את מה שנקרא " החוזה הטיפולי", קובעים ביחד תוך כדי משא ומתן. הטיפול צריך להתאים למטופל ולא המטופל לטיפול. בכלל, אני לא מתה על הגישה של "המטפל הוא ההורה היודע מה טוב למטופל שלו".... אני חושבת שעמוק בתוכנו רק אנחנו באמת יודעים מה טוב עבורנו. הגישה שלך מבטלת אותנו המטופלים ומתייחסת אלינו כאל ילדים חולים שלא יכולים לקבל החלטות עבור עצמם ולא יכולים לסמוך על תחושות הבטן שלהם. ונכון, לפעמים אנחנו טועים אבל לפעמים גם הם (המטפלים) טועים... ויחד מנסים וטועים, לפעמים מצליחים ולפעמים נופלים, ואז קמים ומנסים שוב. נטע.

מבינה שמשהו בנושא הגבולות שאני מדברת עליו מפריע לך . זה בסדר חמישה אנשים שש דעות .אסביר לך . הקשר הטיפולי הוא לא שווה וטוב שכך .גם מורה תלמיד או בוס ועובד או מפקד חייל לא קשרים שווים וטוב שכך . המטפל אולי וגם לא תמיד יתחשב בדעת המטופל מן הסתם תמיד יקשיב לו אבל אני מאוד מקווה שהוא יציב את הגבולות כהורה שדואג . כשילד רוקע ברגליים וצורח עד לב השמים שהוא רוצה משהו .ההורה מקשיב אבל אני מקווה שמציב גבולות באהבה ברכות אבל בנחישות. הגבול מעצבן כואב מתסכל את הילד אבל חשוב לצמיחה לגדילה שלו . ואלי ..הייתה לי הכלה של 24/7היא ממש פיתתה אותי לכתוב לצלצל ועוד לאט לאט ניפתחתי העזתי החלקים כתבו לה מה שרצו .בשלב מסויים זה הפך אובססיבי היא זיהתה אני כמובן שלו . היא שמה גבולות חדים כואבים ברורים . הפגישה חוזרת לחדר !!!. הייתה תקופה שהפגישה עברה למיילים .ובפגישה שתקתי לפעמים פגישות של שבעים דקות מילה לא הוצאתי ואיך שיצאתי שלחתי מייל . לפעמים זועם ותקפן ולא נעים . היה קשה הגבולות החדשים אבל התייצב וקצת נרגע בשלב הזה ביקשתי היא הקשיבה היא זאת שהחליטה . בואי גם נבין אנחנו מדברות על הכלה בן הפגישות זה על חשבון המטפל כי מה זה סמס או מייל או טלפון תכפילי במספר המטופלים ותביני . בנוסף זה תלוי במטפל האם הוא יכול להכיל האם זה לא הופך למטרד. כן אנחנו יכולים בשלבים מסויימים של הטיפול להיות מטרד רציני . נטע אני ילדה אני פצועה אני מוכה וחולה כן באתי לרופא למטפל למורה שיראה לי את הדרך שיטפל בי אין כאן שוויון . אני תמיד יכולה לבחור להשאר או ללכת .אבל אם להשאר אז בראבק בנחישות שהוא טוב עבורי .

שלב המטופל צריך להביא את התחושות שלו את הרצונות והצרכים זאת הקרקע לעבודה ..אבל זה עדין לא שווה . גם את כתבת שהבאת אבל הוא לא תמיד הסכים

היי אביב, זה בסדר לא להסכים. זה בסדר שמה שנכון לי אינו נכון לך וההפך.... אבל את כותבת בכזאת נחרצות לרחל מבלי שאת מכירה אותה ואת הצרכים שלה. אני שורדת גילוי עריות אבל איני ילדה, ואני מסרבת שיתייחסו אליי כאל ילדה שאחרים יודעים מה טוב עבורה. אני לרוב יודעת מה ומי טובים עבורי. את הכללים אנחנו קובעים ביחד תוך הבנה והתחשבות הדדית. כמובן שאם נוצר מצב שבפגישה את שותקת ואז יוצאת וכותבת מייל אז יש כאן בעיה. אבל לא צריך להיבהל מכך. אפשר לעשות שינויים והתאמות. אנחנו סיכמנו שהקשר בין הפגישות "לובש" גוון תמיכתי וכמובן שעל כל מה שאני כותבת מדברים בפגישה. כך הקשר בין הפגישות מעשיר את הפגישות שלנו ואינו פוגע. אגב, לא לכל המטופלים של אותו המטפל יש את אותו "חוזה טיפולי". כך שאיני מאמינה שלכל המטופלים של הפסיכולוג שלי יש זמינות של 24/7. אבל הוא כן זיהה שזה מתאים לי ונכון עבורי. המון פעמים שיש צורך עצום בהכלה וביצירת קשר בין הפגישות אז מוסיפים פגישה. אותי זה מקומם שהמטפל של רחל "מנחית" כללים וחוקים מבלי לספק הסבר נאות ומבלי להקשיב לקול שלה. אצלי (באופן אישי בלבד) זה משחזר את הטראומה, ומותיר אותי עם תחושות קשות מאוד (אבל שוב. מדובר בי ובי בלבד). אין זה מחייב שפגישה נוספת או שיחת טלפון שבועית קבועה, יהפכו את רחל לאובססיבית.... אני מבינה שזה קרה לך, אבל רחל היא אינה את. את מוכרחה לזכור זאת. נטע.

מסכימה עם כל מילה .ואין לי נחרצות שכתבתי לרחל כן עודדתי אותה לא לברוח לא להרים ידיים . ואגב אני כאן כחצי שנה ובחצי שנה הזו רחל מספרת על קושי מול המטפל . וכשמטפל כן מאפשר כתיבת סמסים בן הפגישות בלי להגביל כן יש קשר . כמו שכתבתי לרחל מההתחלה אין מה לעשות השוואות בן הטיפולים .

מה שכתבתי לך ולרחל . זה רק מהמקום שלי מהקושי שלי . תיראי גם את תשובתו של אודי לרחל בנוגע לכללים . שוב מדגישה אני כותבת רק מהמקום שלי תמיד . השאלה היא למה לך זה מפריע ולרחל לא !!!

שמחה בשבילך ומרגישה כמוך לגבי הדברים. היחס למטופלים כילדים קטנים מקומם ממש. אנחנו בוגרים שנפגעו ויש לכבד אותנו ואת האמת שלנו! הרבה פעמים בטיפול קורה משהו אחר מזה.