פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי, אני בטיפול (בגלל הפרעות אכילה) ומאז שאני בטיפול אני עצובה ורגזנית. בחופש הייתי בחו"ל והרגשתי קלילות ושמחה, כל פעם שחשבתי על הטיפול, "ירדה" עלי עצבות וכבדות. מצד שני, אני אוהבת מאוד את המטפל שלי ונעים לי אצלו. וזה מפחיד שככה אני מקשרת אליו כי הוא לא יהיה עבורי לנצח. אז איך אני אמורה כך לאפשר לעצמי להיקשר אליו כשאני יודעת שנאלץ להיפרד. שאלתי אותו את זה והוא אמר שניפרד כשאני אחליט שאני רוצה להיפרד, ואם לא ארצה אז נזדקן לנו ככה לנצח (-: אני יודעת שהוא אמר את זה חצי בצחוק אבל התשובה שלו הרגיעה אותי. אח"כ חשבתי על כך, זה לא בסדר שאני מפתחת בו תלות במקום שהוא ייתן לי כלים להתמודד לבד. בקיצור - מבולבלת. תעזור לי לעשות קצת סדר (כמובן אשמח לשמוע גם את הבנות). דנית

צפוף פה היום, אז רק שלום לכולם!

שמחה שבאת. בלב יש תמיד מקום גם אם צפוף .

שמחה שהיית בחופש ושמחה שחזרת . השיגרה זה כרגע השפיות היחידה שלי, עצוב אבל אמיתי. אולי בגלל זה סמס מסכן ששלחה באמצע החופש, לראות אם יכולה לשנות את השעה והיום. פיצל אותי ברמות שכבר שכחתי עד היום חמישה ימים של פיצול כואב ואכזרי ..חלומות בהקיץ וניתוקים. שכולם מקורם בפחד אכזרי שזה סימן לסוף. לא עוזר שכתבה שהיא לא מוותרת , לא עוזר שדיברתי איתה ויודעת שקשה . הפחד לובש ופושט צורות בנפש שלי ...אז שמחה שבאת וסליחה על קבלת הפנים. האמת אודי הכי כואב לי זה ההבנה של מי אני. האמת נמאס לי פשוט נמאס לי להיות אני ולא רואה אור בקצה המנהרה ..סה"כ סמס מחורבן לא יותר ..שינוי שעה ויום כמה פשוט יום יומי וטריוויאלי איזה דרמה ...

אהבתי את מה שאודי כתב לך.. עוד מעט הכל יתייצב יותר... יודעת שקשה לך, יודעת שכואב, מתסכל, אבל דווקא ההבנה של מי שאת - עושה לי טוב. אוהבת את מי שאת. מי שאת - את. ומי שאת עבורי. רחל.

מלא הודעות כתבתי פה. מלא שיתופים. מלא שפיכת מחשבות. ופשוט מחקתי בסוף במקום ללחוץ על השלח. זה עדיף מללחוץ על השלח, לא? זה נחשב שיפור? אנחה

שהפורום היה בחופשה.. כתבתי כי בער בי לכתוב. כתבתי כי המחשבות לא עוזבות לפעמים

אחרי 4 שנים וחצי של טיפול אינטנסיבי (4 פעמים בשבוע) המטפלת לא מוכנה לשוחח איתי בטלפון ולהקשיב לבעיות שלי כי היא בחופשה. אני לא יכול להמשיך לשלם על כזה טיפול והמצב שלי לא טוב. אני ממש מפחד שיצרתי תלותיות רבה ושרק אדרדר ממצבי עכשיו.

היי אודי. המשך להודעה הקודמת...... יום חמישי חג כאן והכל שקט בחוץ.... רייח חריף של צלי עוף עם שום חזק מידיי.... היום הייתי בפגישה מוקדמת בצהריים. האבאמא שלי שם לי ציפית של כרית על הכרית שלי.... והיה לזה את הרייח שלו אמרתי לו הרבה פעמים שאני רוצה להריח את הריח שלו..... כמו תינוק שמריח את אמא ונרגע..... אז הנחתי את הראש והתרגשתי מאוד הרגשתי איך הכתפיים שלי מתרככות והמתח המתמיד נרגע. אחרי זה הוא דיבר איתי בצלילים רכים רכים עכשיו עשר בלילה,וחלק מזה עוד מוחזק אצלי בחוויה.... ננסה לעבור כל יום ביומו. אני יכין לי מרק עוף...... ואחרי זה אלך לישון..... לילה רך לך ולכל הבנות וגם לך אורי. הילה

אני באמת נפגעתי זה לא שחזור!!!!נפגעתי במציאות שתיתי תה ומאז אני לא זוכרת כלום רק שהתועררתי וראיתי אותו מעלי חודר לתוכי לא יודעת איך הגעתי מהסלון לחדר השינה ואיך הגעתי למצב הזה בכל מקרה תודה על החיזוק

עד שבוע הבא.אבל אין לי מקום אחר כרגע... אודי, לי אין טעם לחיות, גם כשאני במצב יותר טוב אני מושכת בלי סיבה... לא רואה איזו שהיא מטרה שבשבילה אני חיה. אז בעצם אתה אומר שאם אין טעם לחיים אז לא.מן הנמנע שאנשים יותרו עליהם?? אני על עצמי יכולה לומר שאני פשוט מפחדת לפגוע בעצמי וזו הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה. אתה אומר שאני צריכה לעשות.. זה כבר לא משנה, אתה לא מבין. אני לא מצליחה. כמה כבר אפשר לנסות??? כמה??? די. אני לא יכולה.יותר. אין לי כוח. כל הזמ. לבכות ולהיות לבד. איך אפשר??? תגיד לי אתה איך, אני כבר לא יודעת מה לעשות.

קשה לי כבר עם החג אני יודעת שהוא ייגמר. אני רוצה שיהיו איתי בחוויה החג הזה מתיש אותי. אני גם עובדת ויש הרבה משפחתיות..... והתלבטות אמיתית אם לתבוע את אבא...... בת 33 כמה החלטות קשות בגיל כל כך צעיר... לעשות הפלה להתגרש לצאת בשאלה לעבור לעיר רחוקה מהילדים וכל החלטה היא שאלה של חיים ועוד חיים והילדים שלי...... זה לא פשוט...... ועכשיו אם לתבוע את אבא או לא? אני כבר בגיל שזה גבולי...... אוףףףף זה כל כך קשה קשה לי הילה

אודי. רק רוצה לשבת לידך היום ולאמר לך שאני שומרת על עצמי מאוד מאוד. שומרת על הבריאות שלי- היום הכנתי לי מרק עוף מזין. שומרת על השיניים שלי-התחלתי תהליך של טיפול וניקוי. שומרת על הכסף שלי- עובדת על ניהול תקציב עם עובדת סוציאלית. אני עכשיו אוהבת אותי....... ואוהבת אותך אודי המקום הזה כל כך מכיל אותי ושומר עליי...... יש לי רגשות כל כך טובים לגביך,אודי. סורי אם הבכתי. הילה

היי אודי, ראיתי שכתבת למימה לגבי כינויים (וגם שמות) ואז נזכרתי ששאלת אותי בעבר למה דווקא מיקה? ולא ממש הסברתי, אז אני רוצה להסביר עכשיו: באחת הפעמים שנסעתי לפגישה עם המטפלת, הנהג באוטובוס שמע ברדיו שיר של זמר בשם מיקה , grace kelly , ופתאום השיר מאוד התחבר לי לטיפול, וכשראיתי את הזמר ב-youtube, הוא כל כך הזכיר לי את המטפלת..הוא ססגוני, וקופצני, ונמרץ, ומגניב, וחמוד כמוה... אודי, עדיין לא איחלתי למטפלת חג שמח.. וככל שעובר החג אני מרגישה שהיא רחוקה ממני יותר ויותר.. ואם היא הייתה קוראת כאן.. ואם היא לא הייתה חוגגת את פסח במאדים (מרחק שנות אור מכאן), בחליפת חלל, במקום בשמלה ותיק אופנתי.. ואם היה לי איתה איזשהוא קשר.. אז הייתי מקדישה לה באהבה רבה את השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=_0Ukup3MR0Y I could be wholesome I could be loathsome I guess I'm a little bit shy ?Why don't you like me ?Why don't you like me without making me try *** I could be brown I could be blue I could be violet sky I could be hurtful I could be purple I could be anything you like Gotta be green Gotta be mean Gotta be everything more ?Why don't you like me ?Why don't you like me !Why don't you walk out the door למה היא לא אוהבת אותי? ולמה היא לא הולכת מכאן כבר?

דואגת קצת . מתארת לעצמי שיהיה כאן עומס.אז תדלג על ההודעות שלי זה בסדר .

עכשיו שהיא מקווה שהיא תספיק (תזכה) לראות אותי מתחתנת... וכמובן מתחילות לרדת לי דמעות... אחלה סיום ליום הדפוק הזה!בציניות כן.. כאילו זה ממש תלוי בי. כאילו אני לא רוצה את זה..

ואני באמת שואלת. מי החליט שהתאבדות היא לא דרך...מי שמאמין אני יכולה להבין את התשובה שלו אבל מי שלא. .. למה? אודי מה אתה אומר למטופל ששואל אותך מה הטעם בחיים? למה התאבדות? היא לא לגיטימית?

מוזר, השמש זורחת וכולם מתנהגים רגיל...על מי הם עובדים?

רוצה מצד אחד להתחייב למה שמבקש... שבגדול זה אומר שרוצה להישאר בטיפול. ומצד שני- רוצה לקום, לעזוב, לא להתחייב לו, להתחייב לעצמי, ולחפש את דרכי בלי הקשיים שהטיפול מכניס אותי אליהם.. מרגישה שהטיפול מוסיף לי עוד קושי לחיים.. ואז יש להתמודד במקום 3, עם 4.. רחל.

אף אחד לא באמת מבין כדי לאסוף ולהחזיק לקחתי כל כך הרבה כדורים רק כדי לא לענות לכל המלהגים שיש להם מה לאמר והבעל שלי שיודע ומכיר את הסיפור שלי שואל אותי מה יש לך מהם... לא כולם אבל חלקם מותר לי לא לאהוב מרגישה רדומה נורא ...

כן אודי לסמם את עצמי באוכל או בכדורים זה מחיר אישי ענק וגדול. אבל אם זה שומר על הסביבה שלי מלחוות אותי בפיצול מטורף . אם זה מגן עלי מלהתחרפן לגמרי ולאבד את השליטה ואז הלוחמת הכועסת יוצאת למסע שפוגע בי ובכל מי שסביבי . אז המחיר שווה את זה . זוכרת את השיר של אהוד בנאי ,אם אני בעזרת הסימום הזה מצליחה למנוע ממנה להיות שם על קצה התהום .אז בנתיים זה מה יש .כואב עצוב מאוד אבל זה עוד אחד מהתוצאות של פגיעה בת מעל עשר שנים .

אתמול כדי שלאול אותי מה אני עושה היום כי מי שהיא הייתה אמורה לטייל איתן היה בסימן שאלה ואז לשמוע ממנה שכנראה היא נוסעת.. ואני- צנצנת. ואחת אחרת ששבוע שעבר כבר סיפרה לי שתכנון שלה עם שתי חברות שלה נוספות לא בטוח יצא ואם אכן כך היא תרצה לטייל איתי ובסוף הן כן יצאו, אבל בסדר שאף אחד לא חושב להזמין אותי.. ואל תגיד לי עכשיו אודי למה אני לא שואלת אם אפשר להצטרף. כי בסיפור הראשון אמרתי לאחת מהן שיגידו לי אם הן עושות משהו.. ובשני אני לא בקשר עם שתי הבנות הנוספות. זה לא משנה שאת שתיהן הזמנתי לצהטרף אליי שבוע שעבר לים, נכון?! ועוד אחת, שיודעת לבקש ולשאול מה שהיא צריכה ואפילו טורחת לומר לי כל הזמן ששנים לא נפגשנו אבל כשאני מנסה בקטנה ליזום משהו כי אני יודעת שזה אף פעם לא יצא לפועל ולא רוצה להתאכזב כל פעם מחדש, היא מכובן מתרצת לי תרוצים שאין יל כוח וכו'. ומעניין שבדיוק תו"כ היא שולחת לי הודעה אם יש לי איזה שמהו שהיא צריכה. וכשראייתי את ההודעה שלה הרגע קיללתי אותה.. אז אל תגיד לי שאני לא מנסה. ונכון שאתמול היה טוב אבל זה נשכח. ובאמת שלא מצליחה לזכור את זה.. ועכשיו אני רק בוכה ובטח שלא רוצה להיות איפה שאני נמצאת עכשיו אבל אין לי ברירה טובה יותר. אז אשאר במיטה ואעשה עצמי ישנה, אולי עד מחר בבוקר..הלוואי ויכולתי עד בכלל.. ואפילו לא יכול לומר לך חג שמח ושתהנה במדבר.. כי הכל פשוט חרא

אודי...... אתה יודע שנסעתי אתמול לבית של ההורים אחרי שלא הייתי שם חמש שנים? התגעגעתי לסבתא שלי שגרה לייד ההורים לאחיינים לאחים ואחיות. אבא ואמא לא היו הם נסעו לבקר קרובי משפחה. אבא פגע בי מגיל חמש עד שמונה עשרה. אני לא רוצה לפתוח נגדו בהליך משפטי אין לי כח לזה,אבל מצד שני צריכה לפתוח את זה. צריכה לזעוק מולו לכעוס ולכאוב להטיח בו את כאבי הנפש שלי. אודי איך?? אני לא מוכנה להפסיד יותר את הקשר עם המשפחה. זה כל כך מסובך שמי שפגע בי זה אבא שלי ואשתו היא אמא שלי...... איך מתמודדים עם הקונפליקט? (בוודאי שזה דובר וידובר בטיפול רוצה לשמוע גם אותך) שיהיה לך חג שמח ומיטייב עם המשפחה שלך! הילה

אתמול היה לי כיף ממש... היום לא. לא יצא מה שתכננתי...אבל מנסה לומר לעצמי שלא נורא. ואולי אצליח לעשות עוד דברים שישמחו אותי עד סוף החג... מקווה שאצליח

כולם מחפשים את החמץ שהיו רוצים לבער מעצמם. אני מחפשת מה הייתי רוצה להשאיר... יכול להיות שאין כלום? עצוב להבין שזה ככה.

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזז מיליון מחשבות. הרבה מהן חוזרות על עצמן לא פלא שלא נשאר פניות וכח למעשים מישהו פעם אמר לי 'תפסיקי לנסות לעשות ותתחילי לעשות'. צודק שמתי לב שמה שמפריע לי לעשות זה הרבה בזזזזזזזזזזזזזז של מחשבות בראש. איך נפטרים מזה? אני חיה במחשבות שלי יותר מאשר בעולם עצמו. ואין לי מושג מה אני באמת רוצה. אני בחרתי כיוון לא כי מאד רציתי אלא מפני שבלי כיוון אי אפשר להמשיך לחיות כמו אדם שיש לו סיכוי לעתיד. הכל נהיה הווה אחד מתמשך ללא התפתחות. ואדם בריא אמור להיות אורגניזם עם תנועה מטרות שאיפות והתפתחות לא? או שזה בסדר רק להתקיים בהווה נצחי של שגרה שחוזרת על עצמה פחות או יותר? אני לא רוצה להצטמצם לדבר הזה :/ אם הייתה לי תחושת זהות נורמלית התנועה בעולם הייתה הרבה יותר קלה. אני חושבת שאני צריכה לצאת מהארון כבר בתור מתמודדת עם בולימיה וההכרה והכל אבל מצד שלי הערך העצמי שלי לא סובל את זה ואני עדיין נוטה להדחיק ולהסתיר. איך יוצאים מזה???? מי אני? מה אני? חזקה או חלשה? לוזרית או מתמודדת שהצלחה בכז מחכה לה בעתיד? שמחה או עצובה? כלום לא ברור. הכל גם וגם. כלום לא מספיק עקבי וברור. בהרגשה שלי. קשה לי ככה. לכן יש לי קצב צב בעשייה.

מאז שאני זוכרת אני לא אוהבת שאמא שלי נוגעת בי. יש במגע שלה מן משהו שגורם לי לחוות אותה פולשנית וגורם לי להדרך פיסית ולהתנגד מיד 'אל תגעי בי!'. אני אומרת לה בקול. בדכ זאת ממש תגובה אוטומטית שיוצאת לי כלפיה כל פעם שהיא שולחת ידיים כדי לסדר להזיז לי את השיער כי לטענתה הוא מפריע לי בעיניים או שהיא מזיזה לי את היד כשאני מגרדת את אצבעות הרגליים כי לטענתה 'זה לא יפה'. ואפילו כשהיא שולחת ידיים לגעת לי באיזור השכמות להציע לי עיסוי כדי להנעים. תמיד התגובה האוטומטית שלי כלפיה זה שהמגע שלה מקפיץ אותי ואני קוראת בקול ' אל תגעי בי'. היא כאילו לא מבררת. ישר שולחת ידיים. היא לא מבררת איתי אם מתאים לי או לא. היא קודם שולחת ידיים. זה עצוב לומר אבל אני די שונאת שאמא שלי נוגעת בי ולא ממש מבינה את פשר התגובה המתנגדת החזקה של עצמי. זה לא קורה לי מול אבא שלי למשל. את החיבוקים ממנו אני חווה כחמים עוטפים ואוהבים, אבל החיבוקים שלה 'בולעניים' כאלה. והיא נשענת עליי. היא לא באמת מחבקת אותי אלא מרגיש שהיא נשענת. תולה את עצמה עליי. ואני לא מבינה למה אני סולדת מהמגע שלה ככ אבל זה כאילו היא לא מספיק מבקשת רשות. היא לא מתייחסת לאני הפסיכולוגי שנמצא בתוך הגוף הזה ורואה רק את עצמה והאג'נדה שלה מתי שהיא באה לגעת בי. ככה זה מרגיש. אולי זה חלק ממה ש'דפק' אותי בכל מה שקשור ליכולת להנות ממגע בשניים? איך 'נרפאים' מזה? רוצה כבר להיות אדם משוחרר בכל החושים. משוחרר להתבטא ולהנות בלי לחוש רתיעה מדברים

היה לי קצת קשה להכנס בצהריים ולראות שפיספסתי אבל האמת אודי ששמחתי בשבילך שניכנסת בשעה סבירה ולא באמצע הלילה. ימים לא קלים יותר מידי משפחתיות מאולצת. עדין לא נימצאת במקום שלא הולך לאן שקשה. כי יודעת שגם אם אני אחליט לא ללכת זה יהיה נורא קשה להיות בבית ולדעת שאני היחידה שלא הלכה מבלי שאיש בכלל יודע למה. מחר(היום) שוב מפגש משפחתי קשה לי.. כבר שלושה ימים חיה בחלומות בהקיץ בסרטים שאני בונה לעצמי (סוג של דיסוציאציה )שתוכנם מספיק קשה כדי לגרום לי להרגיש עצב וכאב ולעיתים גם לבכות כאילו זה באמת. דרך מתוחכמת של המוח לא לגעת בכאב האמיתי. (כל ילדותי הייתי שם) האמת שאם זאת לא הייתי אני הייתי עושה עלי מחקר המוח האנושי כל כך מדהים. אודי צריכה יד וכוח כדי למשוך את היום הזה שמחכה לי מפגש עם אחד הפוגעים ועם כל מי שלא ראה..למה אני עושה את זה לעצמי..כי יש בהם מהטוב ויש בהם מהרע..וילדיי שלא חשופים לזוועות שעברתי צריכים נורמליות של סבתא ודודים.ואולי זה רק תרוץ כי עמוק בפנים הקטנים עדין מפנטזים שיראו אותם ואולי בגלל זה היה לי כל כך קשה שכבר הלכת ...

ללא שליטה. וחבל. כי לראשונה בעשרים השנה האחרונות הצלחתי להגיע להישג מרשים של ירידה במשקל, וזאת ללא משטר של דיאטה. כך, מבפנים. איך חוזרים לזה? איך מפסיקים לטרוף את כל הבא ליד ולעין?

תודה שענית לי בסבלנות על כל השאלות. שבדקתי תשובות וראיתי שהשארתי הרבה הודעות אז כבר פחדתי שתאבד סבלנות ממני ומכל השאלות שלי. מקווה פחות לשפוך פה בזמן הקרוב וקצת להקל על העומס

שלום, מה יכול לגרום לאדם להשתמש באופן כפייתי במנגנון ההגנה counterphobia? משום מה, אין הרבה מידע על תופעה זו ברשת. תודה וחג שמח.

לפני פסח נפגשתי עים המטפלת הגעתי באיחור והזמן שנותר פשוט התבזבז על שתיקה דממה רק קולה של המטפלת נשמע בחדר והיו רגעים שגם היא שתקה...אוף הרגשתי שפספסתי את הפגישה לא הצלחתי לדבר על הפגיעיה הטרייה על האונס שעברתי לפני שבוע.גם על הפגיעות מהילדות המקדמת לא הצלחתי עדין לשתף אותה וזה כל כך מתסכל אכשו נשארתי עים הכול לבד עד אחרי פסח היה לי אפשרות לכתוב לה מייל ואכשו אמרה שאכתוב לה רק פעם בשבוע כי המיילים גורמים לי לדבר פחות בפגישות...ואמרה שכל הפסח לא תענה כי היא לא יכולה כל כך קשה לי לבד אני רוצה להרגיש אותה איתי כל כך רוצה חיבוק מימנה מרגישה שאני חשובה לה אבל רוצה שתהיה יותר זמינה עבורי עד שאצליח קצת להתאושש מהפגיעה האחרונה שעברתי

מצטערת ששוב שיחזרת ששוב נפגעת יודעת שהשתיקות קשות.. בעניין המיילים היא צודקת, המייל הוא כלי נהדר, אבל הוא מחזק את השתיקה בחדר. תיכתבי לעצמך כשהיא הנמנעת ואל תישלחי תשלחי אלייך . ככה בעצם, תיכתבתי את מה שמעיק עלייך. תוכלי לתת לה לקרוא בפגישה, או בפלאפון, או בדרך אחרת וגם תורידי קצת מלבך.

היי אודי, בסוף לא איחלתי למטפלת חג שמח ניחמתי את עצמי בכך שהיא בטח באיטליה, אוכלת פיצה לא כשרה בפסח אני מרגישה אדם רע שאני חושבת דברים כאלו עליה אודי, המטפלת שלי היא מאוד לא דתייה. היא אמרה לי פעם שמטרת האיסורים היא להשאיר אותנו תחת שליטה של הממסד הרבני. היא מנסה להסתיר, אבל המבטים שלה וההערות שלה מסגירים את כל מה שהיא חושבת. אבל אני מעדיפה אותה על מטפלת דתייה שתשפוט אותי שאני לא מקפידה כמו בעבר (אך כן דתייה, וכך אשאר), וגם בעלי השתנה, ואני דואגת לילדים שלי..אני לא יודעת מה אני מאחלת להם להיות.. כבר כמה חודשים שאני עובדת במקום חילוני ומעורב, עם אנשים צעירים שטיילו בכל העולם, ויודעים להגיד משפטים מגניבים בהינדי, ויוצאים לשתות בירה בפאב - אני לא רוצה להיות כמוהם..אני לא רוצה לטוס, ולא רוצה לשתות בירה בפאב עם אנשים זרים אני רוצה להיות עם בעלי בבית ולשמוע אותו מתלונן ביידיש שהוא רעב אני חושבת שהוא חמוד וככל שהזמן עובר ההרגשה הזו כלפיו מתגברת אני יודעת שיש לטיפול קשר לכך גם המטפלת שלי חמודה, אם כי במובן אחר.. אני רוצה לחזור לטיפול (אם היא תסכים), אך אצטרך הפסקות לפעמים..זה יהיה בסדר, נכון?

שלום רב רציתי את עצתך אני בן 43 בריא. בשנה האחרונה אני לא ישן הכי טוב יש ימים בהם אני נכנס למיטה ופשוט מתחיל לחשוב על עבודה דברים אישיים מטרידים וכו..במקום לישון זה חוזר כל כמה ימים שבועות ואז שוב שבוע עם מחשבות טורדניות וכמעט ולא מצליח להירדם. בחני שנה האחרונה אני מטופל אצל פסיכולוג לדבריו זו תופעה של מחשבות טורדניות וכו..היו מספר פעמיים שלקחתי חצי כדור נוקטורנו האם זה בסדר ? אני לא רוצה להתרגל לכדורים אני בכלל טיפוס חרד וחושש מתרופות. אבל לפעמים ממש לא היה לי ברירה לא הצלחתי להירדם מספר ימים. מה המצלתך והאם כדאי בתקופה זו להמשיך עם כדורי שינה ? או שזה כל כך גרוע שעדיף לותר ? כיצד אפשר להתגבר על כך אני נכנס בשעה 23 למיטה לא נרדם עד 2 בלילה ואז אולי נופל ל 3 שעות שינה ומתעורר ב 6 בבוקר מקסימום 7. לא מטופל בשום תרופה פסיכיאטרית כמובן. ניסיתי לקחת דהרים טבעיים תה חליטות וכו..לא עזר כל כך. אשמח לחוות דעתך ירון

זה הצעד הראשון? שיפסיק להעביר אחריות ל'הושעה/קבלת עזרה' על מישהו אחר ויפעל בכוחות עצמו בעולם? שייקח אחריות על עצמו ועל חייו בצורה הזאת, בהתאם לאפשרויות שפתוחות בפניו? ומה לגבי זכרונות רגשיים שליליים? איך נפטרים מהם ורושמים חוויות חיוביות חדשות והופכים אותן לבסיס החדש של תחושת הזהות? איך עושים מהפך שכזה? איך מרפאים משקעים של כעסים ושנאה עצמית יאוש והרגשת כובד? יש תשובות ברורות לשאלות האלה?

היכולת של אדם להסתגל לשינויים ולהתמודד איתם? ולפעול בתנאי אי ודאות?

בלהתאושש מהר מפגיעות וכשלונות... :/ לפחות אני לומדת לא לשנוא את עצמי יותר. פעם הייתי שונאת את עצמי ומענישה על זה שאני כשלון. עכשיו לא. אני משתדלת לא לחשוב ככה יותר. זה לא בריא ולא כיף.

אני לא כותבת בדרך כלל במקומות כאלו. אז זה מוזר ומרגיש כאילו לא באמת יענו לי. ושבעצם אני כותבת לעצמי.. אני כותבת כי קשה לי תמיד בערב ליל הסדר. לא חוגגת בשום מקום כבר כמה שנים כי אין כל כך עם מי.. מרגישה לבד. לבד אחר..לא לבד שרוצה יחד. פשוט בדידות כואבת כזאת שמצד אחד רוצה לשכב בשקט במיטה כמה זמן ומצד שני בוכה נורא וכואב לי בלב באמת. כואב פיזית ומן הרגשה שזה הסוף. שלי,של הכל.. זה רגע כזה שכמעט להתייאש ולהתקשר למקום ציבורי כזה שייקח אותי ויעשה בי משהו. כאילו לי אין עוד שימוש בעצמי. אמנם אני רק בת 25 אבל מרגישה מפלצת גדולה יותר. מפחדת שלא יענו לי פה. מישהו שמבין ויודע לענות. שיכול לומר לי כמה דברים שיעזרו לעכשיו. משהו בי פשוט לא מאמין שזה יכול לקרות. או לפחות לא לקרות עכשיו כשאני מרגישה בתוך הבכי זכוכיות דוקרות ושהפרצוף שלי עוד רגע ייקרע מרב עלבון,ובדידות.

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

לא יודעת אם ציפיתי לתגובה ולאיזו מן תגובה. יש דברים שהם סוג של אמת שאדם סוחב עם עצמו. פשוט לפעמים בוער בי לכתוב את זה.

היי אודי. ראיתי שחלק מהתגובות שרשמתי לאנשים בהודעות שלהם לא פירסמת אותן. מדוע בעצם? האם אתה מוצא שהתגובות שלי לא טובות/לא נכונות/לא מתאימות? או שאולי נדחפתי לך מדי לטריטוריה בתור מגיבה לאחרים ? סתם תהיתי. יש משהו בעייתי בזה שהגבתי להודעות? בדכ אני לא עושה את זה בכלל. בקושי קוראת הודעות.

גם אטימות לרגשות של אנשים ולעג להם זה סוג של אלימות. גם אם כלפי חוץ זה לא מצטייר באותו אופן בוטה כמו ההתעצבנות שלי בעקבות זה. אלימות פסיכולוגית יכולה ללבוש כל מיני צורות..

אני מתייסרת כבר 8 חודשים מאז שכלבתי האהובה מתה לי לאחר ששלושה חודשים שעזבתי הכל וסעדתי אותה 24 שעות ביום בלילה שהיא מתה היא ממש התנשפה כבד ואני הייתי כל כך מותשת ועייפה כי במקביל גם אני עברתי עוברת טיפול בבעיה רפואית שלי, אז שמתי אטמי אזניים ואמרתי לעצמי שאם הטיפול שהוטרינר נתן לה היום לא יעזור אז האלץ להרדים אותה למחרת ,אך באמצע הלילה התעוררתי בבהלה והיא היתה מתה כנראה התעוררתי מהנשימה האחרונה שלה כי היא היתה עדיין חמה - ישנתי ממש צמוד אליה עם מזרן, כל הכאב שלי סובב שביב העובדה שממש לא ידעתי שהיא סבלה מאי ספיקת לב וחשבתי שפשוט כואב לה מהניתוח שעברה חודשיים לפניי , אני מתייסרת על הסבל שעברה אם הייתי יודעת שזו הבעיה שלה הייתי ודאי מטפלת בה אחרת אך כנראה שהרופא רצה להעלים את זה ממני כי ודאי זה התחיל מההרדמה של הניתוח כי היא היתה מבוגרת,כל הניתוח היה עם הרבה פשלות אחרות כמו התקצרות ונפיחות ברגל, כואב לי שהיא עזבה את העולם בסבל בלתי יתואר של 3 חודשיים שלא הרדמתי אותה לפני כל זה מה שרופא אחר המליץ לי אך התעקשתי להציל אותה , אהבתי אותה מאודדדדד....תמיד אמרתי שהייתי תורמת לה כלייה אם היא תצטרך ..עוד שהיתה גורה, כשהייתי עצובה רק הייתי אומרת את השם שלה ישר היה עולה לי חיוך והכל היה עובר, ביומנים אישיים שלי אני עכשיו קוראת שכל מיני שאיפות ושאיפות תמיד כללו אותה , היא היתה נפש תאומה שלי... איך מתגברים על זה, אני רוצה אותה בחזרה.........!!!!

היי שוב:) שמי הילה..... תרשי לי לכתוב לך על מה שכתבת? מרגישה הזדהות יש לי חתולה שאני אוהבת אהבת נפש. כשאני לא בבית חושבת עליה כל הזמן...... זה אנושי כל כך לכאוב את לכתו של הכלב שלך.... מרגש איך טיפלת בו במסירות.... לאט לאט תני לעצמך זמן להחלים הילה

חג שמח לכולם ההודעה שלי הולכת להישאר אדומה עכשיו עד סוף החג, בודדה. (אלא אם לא תועלה בכלל)

הנה :)

חג של פריחה וצמיחה חג אביב שמח

אודי, אני לא מבינה איך אני מסוגלת לאהוב ולשנוא את המטפל שלי בו זמנית. ואודי, אני רוצה לגלות לך סוד (אבל רק לך) - כל לילה לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מדמיינת שהמטפל שלי יושב לידי, ושומר עליי... ואז אני נרדמת ומרגישה בטוחה. חבל שהוא לא היה לצידי כשהייתי קטנה... למה לא שמרו עלי??? על ילדים קטנים צריך לשמור מכל משמר! נטע.

גם אני גיליתי שבאופן מוזר אפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם... כמה ששנאתי את הפסיכולוגית ככ שנאתי ואפילו זעקתי לה במייל קללות אבל בפגישות איתה לא באמת יכולתי לשנוא עד כדי כך ובעיקר רציתי חיבוק. קטע מוזר.

אודי מה דעתך על אקט שבו אדם בוחר בבגרותו לשנות את השם שנתנו לו הוריו בילדותו לשם אחר שמתחבר אליו יותר? מבחינה פסיכולוגית זה נתפס אקט של יוזמה חיובית ועצמאות של אדם על חייו האוטונומים או אולי דווקא ביטוי לבלבול ומשבר זהות? שינוי שם גם מצריך שכל הסביבה תתרגל לשינוי. מה דעתך על אקט שכזה? אני לא ככ אוהבת את השם שלי ולא מתחברת. קראו לי על שם סבתא שאני לא הכרתי שמתה מוות טרגי (התאבדות קיצונית). וזה שם שמרגיש לי 'זקן'. יש הרבה שמות שאני אוהבת יותר ומרגישה שיותר מתאימים לי לתווי פנים. אבל זה דורש התרגלות וזה מה שבעייתי לי, החשש שלא אצליח להתרגל אחרי שמעל 30 שנה יש לי את השם שיש עכשיו... בגלל זה לא קיבלתי החלטה עדיין.

אמרת שאני לא עושה שימוש בטיפול, אני לא יודעת איך להשתמש בו...אני רוצה להשתמש בו...הגעתי גם כשלא רציתי הגעתי .ניסתי. איך משתמשים בטיפול? מצחיק שנתיים בטיפול ולא יודעת איך משתמשים... חשבתי שלהגיע זה מספיק... בשלב מסוים להגיע מבלי להתקדם זה מתסכל .לרוץ במעגלים מעייף!

היי אביב, ודאי שמגיע למטפלת שלי קרדיט..היא מטפלת מעולה... לדעתי, היא אלופה בתחומה. ויש לה שיטות טיפול מעניינות, ומוזרות... ואם היא לא הייתה מטפלת, אז היא בטח הייתה שחקנית באיזה קברט עם המון אורות צבעוניים ומוזיקה רועשת ומצב רוח טוב. וכולם היו עומדים בתור לבקש ממנה חתימה, ומוחאים לה כפיים ומגישים לה פרחים... (כמובן שהיא לא מושלמת,והיא די רעה אליי לפעמים..ומקניטה אותי) אבל אני עייפה אביב, והכל מסובך...וככל שאני "שוקעת" בטיפול , אני מרגישה שאני מתרחקת מדברים אחרים שחשובים לי. והמאבק הפנימי הזה , קשה לי איתו ואני מתייסרת. והכמיהה , והגבולות המתסכלים, והאגו הפגוע והמטופש שלי שמרגיש שהוא קונה יחס בכסף. אני מרגישה שיש לי "רעש" בראש שאני לא מצליחה לכבות, והאוזניים שלי שורפות והראש שלי כואב. אולי הפסקה, אולי פרידה..אני לא יודעת.. אני פשוט רוצה קצת שקט.

יקרה אני כל כך מבינה את הרצון לשקט אבל זה שוב בריחה תמצאי את השקט בתוך הטיפול אל תברחי תיראי חיפשתי היום אורה לך ולרחל והיה לי קשה אז עזבתי בדצמבר או בינואר הייתי שבורה ורציתי לברוח את יקרה עודדת אותי להישאר. אני יודעת שזה קשה אני שם בתוך התהליך לא צנחתי מאיזה עולם אחר . הדבר היחידי שאנחנו יכולות לעשות זה להגיע לטיפול ולדעת שהיא שם עבורנו. זה המאמץ העיקרי אסור לוותר מאחלת לך יציאה מהמצרים שלך ושתעברי את קיר הפחד .

תודה רבה..את צודקת..נחמד שיש את הפורום הזה כדי לעזור ולהיעזר

קשה לי... אני רוצה לצעוק חזק , שמישהו ישמע ויעזור לי. אף אחד לא שומע ... כולם עסוקים. אף אחד לא מבין כלום... די. שקט.

שומעת . מושיטה יד וכתף לא יודעת אם זה ממש עוזר .

יש אנשים שפועלים אינסטינקטיבית בשירות האינטרסים של עצמם ויש כאלה שיותר קשובים למה שמצפים מהם אחרים ופוחדים מדחיה/כעס/עויינות/עונש.. האם האחרונים צריכים ללמוד למרוד בצורך לקבלת אישור מאחרים על מנת להפוך בני חורין שפועלים גם הם בשירות האינטרסים של עצמם ?

אתמול ישבתי ושתקתי. כל הפגישה. לפעמים לשתוק אומר המון... לא תמיד זו מוגבלות כנראה. זה היה נעים לגלות. חג שמח

יש אנשים שלא סותמים את הפה ומקשקשים המון והדיבור דווקא מונע מפגש אמיתי. לפעמים בשתיקה נפגשים הרבה יותר ונוגעים הרבה יותר מאשר עם כל הדיבורים והפטפוטים.. במיוחד אם יש שם מבט עיניים. עיניים לדעתי מתקשרות המון גם בלי מילים. שמחה לשמוע שהייתה לך שתיקה טובה.

רציתי רק להגיד תודה על כל התשובות האכפתיות והעזרה.. חג שמח לך ולבני ביתך..

מתגעגעת לאבא לאמא למשפחה ...שכאילו הייתה אבל האמת שאף פעם לא הייתה .באידליזציה שלי היא הייתה. איך אמרה לי חברה שאמרתי לה על הפגיעה ..קינאנו בך שהיית קטנה תמיד עשית ככה שאצלך הכל כל כך טוב וההורים הכי טובים . אז כן היה בהם טוב והוא היחידי שהתייחס אלי והייתי מיוחדת ואחר כך בעט כמו לא מכיר שלא לדבר על המחיר ששילמתי ועדין משלמת כדי להיות מיוחדת ... אז לא אוהבת ולא שונאת וכל כך עצובה וכל כך מתגעגעת לילדה שהייתה לה אמא ואבא שאהבו אותה לפחות בדמיון שלה ...וכן הוא הנטישה הכי גדולה שחוויתי בחיי ואני ממשיכה להיות בת טובה ושותקת . וחג ואני הולכת ומחייכת לכולם כאילו כלום כאילו לא מת בי בפנים ..ממש אירוניה כואבת... אז מה זה אומר עלי ..אלוהים כמה שאני שונאת את עצמי , מיום ליום זה נעשה יותר ויותר גרוע וכל כך בא לי אבל אני לא... שבוע שעבר אבדתי שליטה לגמרי מתוך השיגעון יצאו קולות מפחידים שיתפתי אותה, ושאלתי מה היית עושה עם היית שכנה שלי היא אמרה שהייתה מזמינה משטרה. פעם היא הייתה אומרת לי כמה אני מדהימה וכמה היא מעריכה אותי זה היה לי קשה לשמוע לא יכולתי להכיל היום היא שותקת לאט לאט היא מגלה מי אני ...גם אני מגלה מי אני וככ לא אוהבת את מה שרואה במראה .. מתגעגעת לעצמי למי שחשבתי שאני למי שהייתי גם אם זאת הייתה מסכה.

בזמן הטיפול אצלך ספרי פסיכולוגיה בכמויות של עשרות והמון כסף וקורא וקורא... האם היית טורח להבהיר לי שהתשובות וידע והבנות בטיפול לא באמת נרכשים בצורה כזאת אלא יש להתמקד בתהליך הרגשי? לי הפסיכולוגית לא ממש טרחה להבהיר ורק העוסית אחכ אמרה "תעזבי כבר את הספרים האלה. יש חיים שלמים שם בחוץ". גם ככה בהתחלה בכלל לא הבנתי מה שקראתי אבל נהניתי להעמיד פנים שאני כמו... כמוה. יכולה להיות כמוה . ולהשתייך. היית שותק מול מטופל שאתה מבחין שהוא מחפש בקדחתנות תשובות בספרים? ומה אם היה קורא שם את פרויד ודי מזדעזע לגלות את אופי היחס והגישה של מטפל אל מטופל ורגשותיו? העמדת סמכות הזאת..

אודי האם זה שכיח שפסיכולוגים מורים מעמדת הסמכות שלהם למטופלים לצאת לעבוד? ואם המטופלים מראים קושי להתמיד בעבודה האם פסיכולוגים מסבירים להם שיש דבר כזה זכויות סוציאליות? כי עוסים כן מסבירים. האם קיים הבדל בגישות של עוסים לפסיכולוגים בדברים האלה?

האם פסיכולוגים לא יכולים להסביר על זכויות סוציאליות כמו שעוסים עושים?

החג שמח שכולם מאחלים לא תארתי לעצמי שככה יכה בי החג הזה. הילדים שרוצים משהו חגיגי בגדים מתנות הכנות החא עשתה את זה לבד. פתאום אני מבולבל לא פרקטי כמו תמיד. איך אספה את כל החגים האלה ואני הייתי מקטר וכועס. בלילה הלכתי לריב איתה בבית הקברות צעקתי עליה מה עשית עמליה איך העזת להשאיר יתומים ואותי אלמן למה עשית את זה עמליה. כולם אהבו אותך היו זקוקים לך העריצו אותך על חוכמתך וכישורייך ויופייך. גם את השם שלה קשה לי להגיד. איזה אסון שהמימדים שלו מתבהרים מיום ליום. למה היא עשתה את זה? למה? זרקה חיים שלמים שבנתה וחיים של אחרים. איזה אסון. סליחה שאני ככה תוקפני אבל אני חייב לצעוק ולא יכול לסלוח. אורי