פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, האם אדם אשר נוהג להצטלם ללא סוף ולטפח את עצמו לעיתים מאוד קרובות (אפילו יותר מאדם ממוצע) יכול לשנוא את עצמו? או שכל סוג האנשים האלו אוהבים את עצמם ללא גבולות?

שלום. בת 27. מה שאני אכתוב כאן לא כתבתי ולא סיפרתי מעולם לאיש. ואני חווה את הבעיה הזו מגיל 6..שזה הגיל הכי צעיר שאני זוכרת שעשיתי בו את זה.. אני שקרנית פתולוגית. אף אחד אף פעם לא אמר עלי את זה,כלומר אנשי מקצוע שיכולים לאבחן דבר כזה לא אבחנו ולא נבדקתי בזה מעולם. אני משקרת כל הזמן,כמעט מאמינה לשקרים של עצמי או לפחות סובלת מהשפעתם לא כי שיקרתי אלא על מה ששיקרתי. משקרת ללא כל אינטרסים ללא כל סיבה מובנת. היום כאדם מבוגר אני יודעת ומניחה שישנה סיבה לשקרים או ללא להגיד אמת על עצמי. אבל מכיוון שמעולם לא סיפרתי על כך או שיתפתי בזה איש ואפילו לא כתבתי את זה ביומן או בדף הכי אישי שאפשר לרשום בו מהפחד שיגלו. השקרים כל כך אכזריים ורמתם עולה עם השנים והמצפון מתחיל לעבוד רק בשנה האחרונה. אני מרגישה מפוצלת. אני עושה כל כך הרבה דברים אמיתיים עד שזה מגיע למילים שיוצאות לי מהפה,שקרים.. אני עובדת ומתנדבת ומקדמת נוער בסיכון ובחינוך מיוחד ומתפסת גבוה בעצמי ללא עזרה בשקרים אלא רק במעשים אמיתיים ואכפתיות אמיתית ללא תנאים. יש לי תואר ואני ממשיכה ותמיד אמשיך ללמוד מתוך מחשבה ואמונה שיש כל כך הרבה לדעת ושידע זה כוח ושיש עוד כל כך הרבה ילדים לחנך ולקדם שאין מי שיעשה את זה עבורם וכדי שאהיה בשבילם הכי טוב ומדוייק אני צריכה לצבור עוד ועוד ידע.. אבל אני כלואה. בעצמי. ומפחדת להמשיך לחיות ככה. אבל הכי קשה וזה מה שמביא אותי לכתוב על זה הוא שאני מפחדת למות. בשנה האחרונה התחלתי לרצות בזה. חזק ואמיתי מבלי לשקר לעצמי. ואני מפחדת למות מהסיבה הלא פשוטה שסביר שכשזה יקרה אז יגלו את הכל. מה ששונה בימים האחרונים לאומת השנה האחרונה הוא שאני מתחילה לחשוב שלא אכפת לי. כל עוד אני מתה לא אכפת לי שיגלו. והמחשבות שלי קשות. ואמיתיות לאומת השקרים שיוצאים ממני. אני כותבת כי החלטתי לשים לזה סוף. ואם לא סוף של מוות אז לפחות סוף לחיים הכלואים שלי. החלטתי שאני מטפלת בזה,מודה בזה עד הסוף. אני מחפשת מטפל (איך שהוא בדמיון שלי לגבר יהיה לי יותר קל להיחשף ככה) ולומר רק את האמת. ואם אתחיל לשקר אז אחזור בי ואומר :" לא,עכשיו שיקרתי לך" . הייתי בעבר אצל 7 מטפלים שונים. אצל כולם ניסיתי לספר ולהודות ולבקש עזרה אמיתית. אבל מהפחד ובסופו של דבר התחלתי לשקר ולבנות לעצמי סיפור חיים אחר מהסיפור האמיתי שלי,שהוא רחוק ממני כל כך כאילו כבר אינני זוכרת את האמת. ואז עזבתי מכיוון שהבנתי שבשקר הטיפול אינו רלבנטי עבורי והבזבוז כסף עשה את שלו גם כן. אני פונה לכאן כי כאן אני אנונימית. ופונה לכאן כי הפעם מרגישה שאני בסכנה אמיתית. מעצמי. וכאן כדי לבקש עזרה כי אני הולכת לומר למישהו דברים קשים ולשם שינוי,אמיתיים. ואני לא יכולה לחשוב אפילו על אפשרות למצוא מישהו אקראי באינטרנט או אקראי מהקופה כשמדובר בנושא הזה. שאני מרגישה שזה חייב להיות מישהו בעל ניסיון שידע לקבל אותי עם הפיצול הזה. עם ההפרעה הבלתי מוסברת הזאת,עם ההבנה שאני לא רק רק רק שקרנית נוראית אלא עושה עוד דברים חשובים ולא שיקריים. מישהו שיחדיר בי שאני יכולה להיות רק רק רק בן אדם אחד וטוב. שעושה למען אחרים וגם למען עצמי ושהשקרים שולטים בי ולא אני בהם. מישהו שיקח אותי תחת ידיו ויעזור לי לצאת לחיים פתוחים ובעיקר מלאי אמת. חשוב לי לכתוב שעברתי שלוש פעמים על מה שכתבתי כאן על מנת לבדוק שלא שיקרתי בכלום. ולא,לא שיקרתי בכלום. אני זקוק לעזרה ויודעת/מניחה שלא נותנים פה המלצות בפורום. אבל אני לא יכולה אחרת לקבל עזרה. מתחננת שתיקח את ההזדמנות להמליץ לי על מישהו כזה..אני לא רוצה ולא מתכוונת להמשיך לחיות ככה יותר הגעתי אל הקצה של עצמי. בבקשה..אין שום דרך אחרת שאוכל לקבל המלצה כי לא אצליח לספר ולפרט למה ועל מה כדי לקבל המלצה מתאימה. אני לא יודעת גם עכשיו איך להתחנן שיתנו לי כאן המלצה כזו. אפילו שאולי זה אסור. תתיעצו עם מי שיכול לאשר. כי אפשר באמת לעזור לי ולשנות לי את החיים אם רק יתנו לי המלצה. אני שבורה מעצמי ומתוסכלת ורוצה לטפל בזה. אני מתחננת. תודה.

שלום אודי הנחמד, קראתי את ההודעות של נטע לגבי בדידות, ריקנות וחוסר יכולת להרגיש ולשמוח. וקראתי גם את רחל לגבי הבלבול והאמביוולנטיות.. אני מאוד מזדהה עם מה שנכתב... שבוע הבא תהיה פגישה עם המטפלת, ואני מתרגשת וגם קצת לחוצה אני פוחדת שאני אכנס לחדר ולא אצליח לנשום..ופשוט אשב עם ראש ברצפה ולא אצליח להוציא מילה מהפה.. אולי אני אתן לעצמי "להשתגע" קצת ...? אודי, אתה מכיר את Crazy של Alanis Morissette ? But we're never gonna survive unless We get a little crazy No we're never gonna survive unless ...We are a little ואז אולי.. Miracles will happen as we speak להיות "משוגע" זה קצת כמו לרקוד... זה ללכת עם הרגש ולהיות מחובר לגוף.. ולהשתיק קצת את הראש..כי נמאס לי לשמוע אותו כל הזמן... אודי, אני בכלל לא יודעת איך עושים את זה.. https://www.youtube.com/watch?v=KV43rJ0a5iA

שלום השאלה שלי היא האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור כשיש חלק לתקוף?

אני והמטפל שלי לא דברנו שבועיים ולא נפגשנו כמובן, כלום כזה.. ובאמת הבנתי. שזה שלא מסוגלת להתחייב לתנאים שהמטפל שלי אמר - זה כי אני מחפשת תירוץ לברוח מהטיפול הזה, שמרגיש לי גדול עליי מידיי... הוא פעם אמר לי: "הגעתי לשיאים איתך של בלבול שלא הגעתי עם אף מטופל".. וכן- יש בי כוחות מטורפים ועוצמתיים של, מצד אחד - רצון לקרבה קרובה כמה שיותר. ומצד שני - רצון לברוח, להיות לבד. לבד. ושני הכוחות האלה פועלים יחד.. וזה כמעט בלתי אפשרי להיות ככה. זה גומר את הכוחות שלי. וגם של המטפל שלי. אבל שלי בעיקר. ואביב - ממש לא פגעת. להיפך. את משמחת אותי כשכותבת לי.. את מדהימה. רחל.

זיכרון הוא דבר חשוב...עדיין לא ענית איך מפרידים בין אוכל לרגש?....עדיין עצוב ואני נלחמת שלא למלא באוכל...מעולם לא נלחמתי כל כך בעצמי בלא להרוס ולא לגרום לעצמי להתחרט.....איך מפרידים בין הרגש למלא באוכל עד הרגשה רעה לבין אוכל?? יש לי הרבה סוגיות סביב נושא זה. אוףףףףך ומחר גם פורם בחופש

אודי הי, בהמשך לחלום שאיכשהו מעסיק אותי... סיפרתי היום לאמא צביה ששיתפתי אותך לגבי החלום , ושאתה שומע בעיקר פחד, וגם מאבק, אמרתי לה שהזמנת אותי להמשיך את האסוציאציות בהמשך למה שאמרת.. אמרתי לאמא צביה שעברו בי 2 מחשבות: 1. שאולי המטוס מסמל משהו גברי, ואולי משהו מתעורר אצלי בהקשר לזה??? סיפרתי לך/לכם שהיחסים שלי עם בן זוגי אפלטוניים לחלוטין. הייתי איתו רק כשמאוד מאוד רציתי ילד. התנתקתי מהגוף שלי וראיתי מבחוץ שהגוף שלי איתו. אולי בהקשר לחלום זו הכנף שעומדת לכרות לי את הראש ? הניתוק ?? 2. סיפרתי לך שאצל אמא צביה קורה לי לפעמים משהו כזה שאני נמצאת במקום כזה שלי חצי ערות/חצי שינה.. לפעמים מגיע איזה צורך מוטרף ממש להרדם אצלה, ואז פתאום משהו מקפיץ אותי בבהלה מטורפת וכל הגוף שלי רועד.. מעולם לא הצלחתי להרדם אצל אמא צביה ממש.. אולי זה המאבק ? הצורך והפחד המטורף שנלווה לכך ? אודי, בבקשה, תעיר/תאיר בהמשך למה שאמרתי. טוב ? שלך -במבי.

הכותרת שלך היא היום הזה..יום הזיכרון לשואה .ואילו החלום כאילו מנותק מהכותרת...הרגשה שכאילו את רוצה לומר משהו על היום הזה אבל מתנתקת רק לחלןם...

... מעניין... משונה קצת... אין לי הסבר.. לא יודעת מה לומר לך.. אולי אודי יוכל לומר גם על זה משהו.. ??? אשאל מחר גם את אמא צביה... תודה לך מיכל על הערה/הארה שלך-במבי.

אודי, אני חושבת שאני לא יכולה באמת לשמוח בגלל "הבור השחור". לא רק לשמוח... בכלל, להרגיש. יש בתוכי חלל שחייב להתמלא. בניסיון למלא אותו אני עושה כל מני דברים נואשים אבל נשארת חלולה. בגלל "הבור השחור" אני חשה ריקנות, משתעממת בקלות, ולא מצליחה לחיות "את הרגע". אודי, איך ממלאים? לפחות באופן חלקי? איך? אפשר בכלל? נטע.

היי אודי. הוא אמר שהוא מלא התפעלות שאני נלחמת על יחסים ולא מוותרת ולא חותכת. שזה שינוי אמיתי. וגם שואה וחרדות קיומיות. בכיתי היום בטיפול כל כך הרבה. הילה

הגיבורים/גיבורות שכאן מתמודדים יום יום עם תוצאות פשעהם של אחרים. אודי מבינהאת הכעס שלך וטוב שאתה מוציא אותו מחבקת בקושי. רוני הילה לעצמי ולכל השותקות יום השואה הפך לאחד הימים היותר קשים לי . ההבנה ששרדתי התעללות מצד מי שהיה אמור לשמור עלי. ההבנה שמי שילד אותי ניצל אותי לרצונותיו . ההבנה של הנזקים נוראית קשה חותכת בבשר החי . אבל זאת לא מי שאני אני הרבה יותר מזה כמו שניצול שואה הוא הרבה יותר מניצול. היום הזה נותן לי אפשרות לחבק את עצמי לדעת שאני גיבורה אמיתית ותקווה לזכור שמאחורי הפגיעה יש לי חיים . אמנם דרך ארוכה עוד להגיע לפסגה אבל זה אפשרי. אוהבת את כולן והכי מבינה בעולם.

את אמיצה...כמה כוחות...ממש מקור השראה לכולנו. חיזקי ואימצי..איתך בתחושה..מ.

כן!!!!!!!!! את גיבורה אמיתית!!!!!!! תזכרי את זה תמיד. תמיד. רחל.

זה מה שהיה היום כל הטיפול.. כאילו לקח לי את כל הכוח, מרגישה מותשת ועייפה מאוד. עכשיו במיטה. נראה לי שתכף ארדם, למרות שזה לא מה שתכננתי.

לחיות

זה באמת קשה. גם אני מרגישה כך לעתים.. מקווה שתצליחי לשים לב גם לחיובי שבלחיות

היי, רציתי לדעת האם קיימת תפיסה/המלצה רווחת בנוגע לאופי וקווי האישיות של העוסקים במתן טיפול נפשי. האם, למשל, אדם שבאופיו נוטה לאופטימיות וראיית הטוב, בהכרח מתאים יותר לעסוק בתחום לעומת אדם פסימי, דיכאוני וכו'? אשמח לשמוע את דעתך כאיש מקצוע, ואף לדעת באם קיימת התייחסות של מי מאבות הפסיכולוגיה לעניין.

הייתי היום בפגישה ראשונה עם מטפלת שהיא גם סקסולוגית. היה חיבור חיובי בנינו. הגדרנו חוזה ויצאנו לדרך... יש לי הרגשה טובה אודי. תודה על המקום שנתת לי פה. אני חושבת שאמקד את עצמי בתוך הטיפול החדש מעכשיו. ממשיכה קדימה .

שמחתי מאוד לשמוע..והמון בהצלחה... מימה, יש לי מין פחד כזה שיש לשנינו את אותה המטפלת.. ולכן קצת התהפכה לי הבטן שקראתי אותך.. אין לנו את אותה אחת, נכון? מימה, תעני לי, בסדר?

גם שלך עוסית סקסולוגית? וגם אם כן ואולי זאת אותה אחת מי יודע.. מה זה משנה בעצם? אנחנו לא מכירות במציאות ובמילא התהליכים של כל אחד בחיים הם אינדיבידואלים ולך יש את התהליך הטיפולי שלך ולי את שלי... שיהיה לך בהצלחה עם המטפלת, מי שלא תהיה. מצידי נשאיר מן סימן שאלה שכזה, ונחיה איתו בשלום :)

הייתה פה מישהי בשם ליליפוט, והיא נעלמה... אם את עדיין קוראת פה, אשמח אם תשמיעי קול.

נראה לי שהחליפה את שמה,אבל לא בטוחה.....

זו פרדייס לא?

היה לה מטפל גבר.

אודי הבנתי הבוקר את אחת ההבנות הכי מקדמות שלי. השינויים שלה והיום העצוב הזה הזכירו לי עד כמה הכל ארעי בחיים . עד כמה לחיים יש כוח מעל הכל. עד כמה אני צריכה להודות על כל פגישה שלנו כנס . עד כמה אני מבורכת שאישה כזו ניכנסה לחיי. עד כמה כמו שאין סבל בעולם יש כאב כך גם כאן להרפות לשחרר לזכור שהיקום אוהב אותי וכל מה שקורה גם עם כואב הוא נכון עבורי . אני לא יודעת מה יהיה מה שבטוח שגם אם לא נהייה יחד פיזית וזה יהיה עצוב וכואב היא תמיד תהייה לי בלב בזכרונות בחויות ..תודה שאתה כאן עם יד מושטת ולב אוהב לתת ...זה לא מובן מאליו

כתבתי אבל לא נקלט כנראה... את צודקת מאוד, ונחמד לקרוא אותך שוב...

היי אודי, עמליה העריצה את אנה פראנק קראה את היונן שלה המון פעמים וגם את הסיפורים שכתב היא הוקסמה מדמותה ומהסיפור של חייה. בכלל כל עניין השואה העסיק אותה לא מעט היא אמרה שיש לה חלומות של יהודי רדוף והיא בטוחה שלא היתה יכולה לעמוד בגבורה בשואה והיתה מתאבדת. אתמול בלילה הבן הגדול אמר אין את רשימת שינדלר וגם לא את החיים יפים דווקא השנה כשאמא.איננה. מסתבר שהם נהגו לצפות באחד מהסרטים.האלה ביחד כל שנה. הוא חשב שזה סימלי שדוקא השנה לא מקרינים אותם. היא חסרה לנו כל יום יותר ויותר. אני כועס עליה כל כך קורא לה פחדנית כי שואה וגבורה זה תמיד ביחד והיא ויתרה על הגבורה. תודה על ההקשבה. אורי

רק רוצה שתדע שקראתי. עמליה עדיין במחשבות שלי, ואין יום שעובר ואני לא חושבת עליך ועל הילדים. אגב, איך עבר פסח? איפה עשיתם את ליל הסדר בסוף? במדבר? נטע.

החג הזה היה קשה מאוד. לא נסענו בסוף הילדים העדיפו סדר בבית. היה עצוב. קראנו שרנו אכלנו.

חברה קרובה אלי שלחה לי הודעה הערב, בעקבות סיפור של ניצול שואה. הוא סיפר את כל עלילותיו והצליח לראות איך היו המון גיבורים סביבו . ככשאלו אותו על גבורתו הוא דחה אותם בניףנוף יד ואמר_-אני לא עשיתי כלום. הייתי פסיבי... החברה כתבה לי שזה מזכיר לה אותי... זו מחמאה על הגבורה אבל כואב שהאסוציאציה שלה לגבי היא ניצולת שואה. זה עצוב כי באמת יש לי שואה אישית. החיים שלי.

אווף.. לא טוב לי בחיים בכלל. אולי הטיפו לא עוזר לי? אולי אני לא יודעת לעזור לעצמי? אני כבר לא יודעת.. עצוב לי ורע לי

זוכרת את ארגז הכלים . זוכרת את המסיבה ..זוכרת עוד דברים שכן נהנית מהם . זוכרת שאת יכולה להגיע לטיפול בפיגמה ולהרגיש הכי בבית . זוכרת שאני אוהבת אותך ואני איתך ..וכן חנה יש ימים קשים ועצובים והיום זה באמת יום עצוב כזה .איתך חיבוק

אולי סרט טוב בקולנוע. אולי לשחות.בבריכה. אוךי לצאת למסעדה עם חברים. אולי מסאג. אולי ספורט. אולי בית מלון. אולי טיפול פנים. אולי לצייר. אולי לבשל. העיקר לעשות משהו לנפש. העשייה יש.בה הרבה בשביל להקל. גם אין לך חשק תכריחי את עצמך.

היי אודי, קראתי את ההתכתבות בין חנה למיכל והבנתי פתאום כמה אני פגועה. כמה העבר חי קיים ומוחשי בתוך ההווה. לי יש חברות. חברות טובות, ובכל זאת אני חשה בדידות איומה. מרגישה כל כך לבד שם בפנים. וריק. ריק לי. ניסיתי להתחתן ולהקים לי משפחה משל עצמי. בעלי בן אדם חביב, איש משפחה מסור. הוא תמיד היה טוב אליי ואל הבן שלנו. אבל גם כלפיו לא ממש מרגישה משהו.... מה לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה לשמוח בחיי? כל כך מיואשת. נטע.

פעם מישהו אמר לי שיש אושר.חיצוני ויש אושר פנימי. ושיש אושר פנימי יש אושר אמיתי שטוב לך עם עצמך שאתה אוהב את מי שאתה זה דבר שאי אפשר לקחת ממך. ראיה לכך יש אנשים שהם עשירים ורע להם לכאורה אנשים שאין להם כסף משפחה חברים לא יבינו זאת. דיש את האושר הפנימי העולם בכף ידך. אבל זה דבר שצריך לגדול עליו.

יש אנשים אחרים שאת כן שמחה איתם

היי עדן, תודה שהתייחסת. לשאלתך - לא שמחה. אוהבת אותו מאוד, דואגת לו, חשה אחריות כלפיו אבל לא שמחה. לא שמחה במובן של של "שמחת חיים". נטע.

אתה כפסיכולוג אומר שחשוב שמטפל יהיה אדם מוסמך שעבר הכשרה מתאימה. ויש הרבה אנשים שם בחוץ עם הכשרות אלטרנטיביות למיניהן שמטפלים. ודווקא בטיפול אצל אשת מקצוע מומחית כמוך נכוויתי מאד באופן בלתי נסבל נרקיסיסטית והזדעזעתי ממה שעברתי שם. אז האם בעצם לא יכול להיות שגם ההכשרה המקצועית שלך לא מבטיחה איכות טיפולית בכלל ואותה מידה עשוי להיות אדם כריזמטי ומחונן בלי הכשרה של אוניברסיטה אבל כן עם המון יכולת לעזור ואולי אף טוב יותר אם האינטואיציות שלו מפותחות יותר?

ואין את מי לשתף...אוף..אתם לא יודעים הרבה דברים כי אני שומרת על עצמי מלספר, גם המטפלת אמרה שעדיף שאשמור ולא אגלה יותר מדיי פרטים :( אבל כל כך עצוב.......אוף. אודי בוא כבר.....בבקשה. הולך להיות קשה יותר.... בגלל ימי הזיכרון האלה שתמיד קשים כל כך......שתחזור כבר :( לא פייר, אני יודעת שיכולה בלעדיה אבל.....אוףףףףףףףף ומה שהילה כתבה על ירידה במשקל וכל זה....מזדהה מאוד, הורדתי במשקל די הרבה במשך כמעט שנה ....כעת במשקל סביר....ועכשיו היא לא פה ופוחדת שאעלה איך מפרידים בין רגש לאוכל??????ואיך שומרים שלא להעלות חזרה? אף פעם לא הייתי יציבה במשקל שירד, תמיד מעלה הכל חזרה פלוס :( אוףףףףףףףףףףףףףףף

אבל הרבה קראתי... לא היו בי כוחות לכתוב.... אני עוברת חודשים קשים כ"כ, באישפוז יום כבר תקופה ארוכה מאוד, לא רואה לזה סוף..... רוצה להתייאש וזהו... כבר לא ממש מאמינה שדברים יכולים באמת להיות אחרת. כואבת שאני ככה מכאיבה למשפחה הקטנה שלי, לבעלי ולבת שלי שאני כ"כ אוהבת... סתם רציתי לומר שאני כאן ולחזור לקונכיה שלי...

תמי, קוראת אותך ומבינה את היאוש אבל יודעת שיש בך ניצוץ של תקווה וכוחות. יצאת מהכונכייה כדי לכתוב כאן זה דרש כוחות . אפשרת לעצמך מקום ..את רק רוצה להתייאש לרגע, לנוח לשים את הראש אבל את ממשיכה בגלל האהבה למשפחתך ...את עושה עבודה קשה ואמיצה . איתך אם תרשי לי .

היא בחו"ל....משפחתה מאוד קשורה לנושא השואה, לא אחשוף אותה...אבל גם משפחתי, חלקם נספו בשואה, מצאתי דפי עד שסבי וסבתי מלאו, אך מעולם לא דיברו :( עצוב .....ושוחחנו על זה...מתגעגעת אליה, לשיחה על היום החשוב הזה...שנה שעברה גיליתי עוד פרטים על משפחתי ושיתפתי אותה והייתה שיחה עמוקה כזו...היה שיתןף שלה איתי על משפחתה וקרבה גדולה בינינו סביב הנושא..ועכשיו נזכרת ועצוב לי שאין פגישה ותהיה רק בשבוע הבא כשתחזור...לא מתחשק לי לכתוב ולחכות..מתחשק לי עכשיו לפגוש אותה, להזכר איתה בגילוי שלי מאז, בניסיון שלי בשנה שעברה ליצור קשר עם אנשים שעשויים להיות משפחתי, אך הם לא רצו לדבר :( ואולי האישה הזקנה כבר נפטרה? ןמי שענתה לי מעבר לקו שכנראה היא בתה כבר שכחה שניסיתי בכלל ליצור קשר....עצוב לי שעדיין יש כאלה שלא מעוניינים...כך אמרה לי לא מעוניינים :( כן, זה השם, כן, זו הכתובת כנראה וזו המשפחה ....אז עזבתי אותם לנפשם...משתפת אתכם כי היא לא כאן..ועצוב לי, הנה סיבה שכשעצוב לי אני תמיד אומרת שלאחרים הרבה יותר גוע והם נלחמו, אז מי אני ומה אני שאתלונן שרע? יום עצוב....כל כך מתגעגעת וקשה שוב...

מיכל יקרה , ליידך אם תירצי תשעיני את הראש על כתפי בשקט , אם תירצי יש גם יד מושטת וחיבוק אם נכון לך ..והעיקר מיכל יקרה אני איתך מחזיקה יחד איתך את הכאב והעצב עוד שבוע והיא תחזור.

אודי הי, אין משהו מיוחד.. מתגעגעת.. קצת מועקה בלב.. אין לי מילים לתיאור/הסבר.. משהו.. נזכרת.. חלמתי חלום, רוצה לשתף אותך ואשמח אם תעיר/תאיר.. בחלום אני יושבת עם חברה במטוס עומדים להמריא, לפתע אני (אנחנו?) צמאות ולכן יורדות מהמטוס. למטה נמצאת מכונת משקאות, אני מכניסה מטבע בכדי לקבל משקה ואולי (??, לא בטוחה) שומעת את הכרוז שמודיע שהמטוס עומד להמריא. אני מסתכלת ורואה את המטוס מתחיל לזוז ומזנקת זינוק מטורף ומצליחה לתפוס את אחת מכנפי המטוס. המטוס טס, אני נצמדת בחוזקה למטוס כשאני מעל המטוס, כאילו כזה שוכבת על גג המטוס ומחזיקה בכל כוחי בכנף. לפתע , כאילו מעלי, מעל הכנף שאני מחזיקה, מגיע כנף נוסף ועומד תוך שניה לכרות לי את הראש... התעוררתי.. סיפרתי את החלום לאמא צביה, היא כתבה את החלום כפי שעושה תמיד, אך לא פירשה לי מאומה. היא שאלה אותי ועניתי לה שאולי המטוס מסמל את החיים (?) המטוס עומד להמריא.. החיים אולי עומדים להתחיל (??) אני צמאה.. צורך ראשוני, ינקותי (??) אני יורדת עם חברה שלי ,הירידה למטה מסמלת אולי איזושהי רגרסיה (??) אני יורדת עם חברה שאין לי מושג מיהי, לא מכירה אותה, גם לא זוכרת גוף, פנים מוכרות.. אולי זה חלק שבי שאני לא מודעת אליו (??) אני מצליחה לזנק בשנייה האחרונה למטוס ,למסלול החיים, לתפקוד במציאות החיצונית (?) החברה נשארת . לא הצליחה להיכנס למטוס.. אולי זה חלק שבי שנמצא בקיבעון בשלב הראשוני ? שלב ינקותי? קיבעון שלא מאפשר צמיחה והתפתחות מלאה (??) באי המטוס יושבים בכסאותיהם..יושבים בטוחים.. יש להם התחלה טובה, יציבה,רגועה, אני אמנם מצליחה בשנייה האחרונה לזנק אל המטוס, אך הנסיעה שלי מסוכנת, לא בטוחה, אני משקיעה אנרגיה מטורפת בכדי לא ליפול ולצנוח מגג המטוס אל מותי... אודי, תעזור לי עם החלום הזה ?? בבקשה... שלך-במבי.

טוב אז קניתי לה כדור קמח שתמעך ולא תכעס . אבל שתקנו הרבה ,והיה קשה מאוד ,טעון. מסתבר כמו שהרגשתי שהיא מצמצמת פעילות בקליניקה ולא יודעת מתי תפסיק לגמרי. כרגע רוצה להמשיך איתי ברחתי להיות יחידה זה מפחיד מאוד .כתבתי לה שממנה לא רוצה לברוח.ולא ליפול למקום שלבד זה הכי טוב ולמה האמנתי בה . אני אבוא ואנסה ..אבל זה נהייה מפחיד זה לבוא לטיפול ולא לדעת אם מחר זה סיום .איך עובדים ככה ...איך מגיעים לטיפול ככה. אודי יצא לך פעם להיות בסיטואציה כזו אם מטופל בחוסר ודאות כזה .לא יודעת מה לעשות..רוצה להתקדם בתהליכים ופוחדת שאשאר לבד ..והאמת שלא לעשות זה גם להשאר לבד .

היי אודי ואליכן. הגבתי בעץ המקורי לכל אחת בהודעה שלה. אני מעבירה את העץ לכאן כדי שלא יתפספס..... נראה לי שהקושי הגדול שלי זה שהרצון פתאום יעלם....... שאני יכנס לייאוש ויפסיק פתאום בלי הודעה מוקדמת. סיכמתי עם הפסיכולוג שלי שבעוד שבועיים ישאל אותי מה קורה? והאם אני הולכת לדיטאנית? היום התחלתי את הבוקר בסנדוויץ עם ביצה. וקפה של בוקר. לצהריים אני צריכה לבשל וזה אילץ אותי להדיח כלים:/..... תכף אני אכנס למטבח...... זה ממש תובעני אני צריכה להיות מסביב לזה כל הזמן. לעשות קניות שלא יחסר לי לחם קל וגבינה ובשר. אם אני יוצאת מהבית לארגן לי את האוכל שלי..... להיכנס למשטר של שלוש ארוחות.... ספורט..... זה דורש שינוי מעמיק באורך החיים ולא פשוט לי. אפילו קשה לי מאוד מאוד מאוד. אני עומדת כל בוקר מול המראה ואומרת לעצמי- אני מתחייבת לעשות שינוי באורח החיים שלי מבחינת תזונה וספורט בינתיים זה יוצא מגומגם משהו..... הילה

אני אוהבת לקרוא אותך ואפילו מעריצה אותך בכוח הרצון האדיר שיש לך..כיף שאת כאן

הילה תזכרי שכל ההתחלות קשות אחר כך בדר"כ קל הרבה יותר... גם אני סבלתי מעודף משקל עד [שממש לא ברצון] אלא בגלל מחלות מעורבבות ירדתי ב4 חודשים 22 ק"ג...והאמת לא נהייתי מאושרת יותר.. כן חשוב להיות בריא כן חשוב להראות נורמאלי [כולנו רוצות את זה] אבל תלכי לאט צעד צעד.. מנסיון מהירות תוריד את הק"ג מהר יותר אבל תעלה אותם מהר לעיתים גם יותר.. לאט לאט ובהצלחה ענקית

תמיד צריך לשמור. להיות עם יד על.הדופק. תסלקי אויבים מהבית. כל ארוחה תאכלי ירקות. תגוני את.הסלט שלך כל פעם וארוחת צהריים קערה גדולה של ירקות מבושלים. ותשתי מים לפני כל ארוחה. ותקני פריכות. את יכולה לגוון בארוחת צהריים עם כל מיני תבלינים ותרבות מיוחדת לאורז. זה תהליך ארוך.אבל שיש תוצאות זה כיף. בהצלחה מרובה.

שלום רב, אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי דרך הכללית והייתי שמחה לפנות למישהו שהמליצו לי עליו במקום סתם לבחור מהרשימה. אני גרה בתל אביב. אשמח לשמ/ות של גבר ושל אישה שאוכל לבחור בהקדם:) תודה מראש שר

ריקי- תודה, וברוכה הבאה, נכון? (: מיכל- אני יכולה להבין למה את חושבת ככה, אבל אני לא מרגישה שיש לי משפחה להיות איתה, ונכון שיש לי חברות, אבל כשאני מוצאת את עצמי לבד, וזה קורה לצערי, אם כי אני יכולה לומר שפחות מבעבר, אז קשה לי ואני כאילו שוכחת שיש גם מצבים שכן יש לי עם מי להיות. מקווה שאני יותר מובנת לך עכשיו.

מובן..כל אחד מאתנו מרגיש בודד לפעמים. מכירה את המשפט "משפחה לא בוחרים"...אבל חברים את יכולה לבחור וזה תלוי בנו,(שיתוף קטן משלי יש לי תמיד הרגשה שאני לא טובה מספיק אז אין לי חברים כי אני לא ראויה לכאלה ואיש לא ממש רוצה להיות חבר אמיתי שלי...כזה שאפשר להיות מוזמן ולהזמין ולספר דברים אחד לשני) לעומת זאת יש לי משפחה אבל גם הם בעייתיים, מעולם לא הרגשתי שייכת אליהם..יותר כמו הכבשה השחורה של המשפחה כך שזה מותיר אותי לבד....טוב נו כל אחד והרגשות שלו ועם הרגשה לימדו אותנו שלא מתווכחים...הטוב שבכל זה זוהי המשפחה המצומצמת שהקמתי לי, בעלי והילדים.. אז כל אחד והחבילה שלו...(וגם פה נראה לי שהוא איתי מלית ברירה ומכורח הנסיבות...והילדים היו יכולים לאהוב כל אמא אחרת)..אופס, סליחה שיצא מעין ירידה על עצמי אבל היום אני במצב נאחסססססססססססססססס :( ןמרגישה צורך לשתף המון :( דפיקות שכזו.

זקוקה לעזרה דחופה לבתי ולא יודעת למי לפנות. פניתי לביטוח לאומי ולרווחה ולא פתרו את הבעיה. יש לבתי בעיה רגשית ,אחרי אבחון פסיכולוגי קליני. לדעתי חמורה מאד. הפחד שלי הוא שהיא תצא מהבית ולא תחזור ולא מרצונה. אם אפשר שאפרט את הבעיה באימייל חוזר. בתודה gali

היי, עוד ביקור בעץ השמח, להשקות אותו בקצת טוב ושמחה. מה אני יכולה לספר? - נהנתי ממנוחה טובה בחופש, הצלחתי באמת להירגע כמו שצריך. אפילו חזרתי בכוחות מחודשים ובלי שביזות סוף חופש. - בדיוק סיפרתי למישהי על הקורסים שיש לי הסמסטר והגעתי למסקנה שזה סמסטר מוצלח במיוחד ושאני אוהבת את רוב המרצים שיש לי בו. - חברה עברה לגור קרוב אליי, ועכשיו אנחנו נפגשות קצת יותר ויותר בנוחויות ושאלה או בקשה: מישהי מוכנה לקחת על עצמה את העץ? אני מרגישה שאני זקוקה להפסקה, דווקא לא ממקום שקשה או כבד לי, אבל בכל זאת הייתי רוצה להתרחק קצת. אם מישהי תרצה לקחת אותו אשמח, ואם לא אפשר גם לראות בזה אבולוציה שלו ולקוות ולהאמין שהוא יצוץ באופן ספונטני, כי הוא הרי תמיד שם. רק צריך לזכור לבקר אצלו. נעמה.

נעמה...אני לא מוכנה לקחת מחוייבות שכזו, אבל רציתי לומר שזה ממש בסדר לעשות הפסקה אם מתאים לך. ובכלל הייתה פה תקופה קשה שהעץ התבקש, עכשיו אולי נוכל לספר גם על הטוב וגם על הרע, נתת לנו כיוון למחשבה ועל כך אני מודה לך...אתגעגע אלייך, תודה על מה שהענק לנו בפורם..על התשובות החכמות ועל העץ ובכלל, שלך, מי..עדיף מ. אבל בשבילך..מי :)

מה שלומך? מרגישה שגם לי קצת כבד האחריות על העץ המדהים שלך... ואת תמיד מתנסחת כל כך יפה...אני סתם אהרוס..:) תודה על תקופה שהעץ שלך היה פה, הוא אילץ אותי הרבה פעמים לחשוב ולמצוא ולגרד.. אני בטוחה שאת יודעת מה נכון לך... ושמחה שאת מתכווננת לזה. ומתקדמת עוד צעד ועוד. מעריכה אותך המון, רחל.

בגיל 43 שמנה ללא עבודה ןחברים . אף.פעם לא חסכתי לפנסיה. לילדים גם אין חברים. אלוהים צוחק עליי. המשפחה גם היא מרוחקת. הילדה שלי זהב שלי.לא שמרתח עליה. והבן שלי לא לא הייתי ערה לגביו. החיים שלי הלכו התדמית שלי נהרסה. אין לי בשביל מה לקום בבוקר יותרת כל החלומות הלכו. אני אפס. אני לוזר. אני בן אדם מדוכא .

עצוב לי לשמוע שאת חושבת כך על עצמך ועל נסיבות חייך, איני יודעת מה הביא אותך לכל זה אך אני חושבת שתמיד אפשר לשפר ולשנות, חשבת להתייעץ עם מישהו? את יכולה לפנות לטיפול, יש טיפולים בחינם, אודי יוכל אולי להמליץ לך. מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב, מ.

את כזו מקסימה. איפה אפשר לקבל טיפול חינם?

וכיצד טיפול יעזור לי להתמודד עם האתגרים?

שלום האם מומלץ להיות בקשר עם קרוב משפחה שיש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ולכן הוא מסוכסך עם כל העולם, ולו רק כדי לשמר קשר ?

אנשים שיש להם הפרעה מסוג זה הם רעים מאוד. אצל קרוב אחד שלי זה בא לידי ביטוי באגואיזם טהור, אטימות מוחלטת לצרכיו של האחר או לסבלו, והנכונות לעשות הכל רק למען עצמו, כולל לנצל, לתכמן, לשקר ומה לא. אצל קרובה אחרת קיימת קנאה חולנית, אגואיזם, ניצול, וכל השאר. מאחר ואני יודעת ששני אלה חולי נפש, נשאלת השאלה אם צריך לוותר להם, רק כי הם חולי נפש. כי עצם הקשר איתם הוא בלתי נסבל. אבל הם בכל זאת קרובי משפחה.

את חסרה לי כאן ...

אביב; זה ממש מחמם את הלב לדעת שמישהו לרגע דאג לך, הרגשת בחסרוני? תודה ששמת לב. מה גרם לך להרגיש בחסרוני? אני פה , אבל לא מוצאת כוחות להגיב או לומר משהו. נאלמתי דום במחשבותיי ורגשותיי.

האמת נתתי לך זמן חיכיתי...וכשראיתי שלא באת הרעשתי קצת על יד הגולם ...ברכות חיבוק אם נכון לך .

אם אי אפשר להצליח בהן?

כשיצאתי ממנה היום חשבתי שאני עדיין לא אוהבת את המקום שלה אבל אותה אני כן (: ושבוע הבא יום העצמאות.. ומעבר לזה שזה חופש, שנה שעברה היה לי יום ממש קשה, הלכתי לשכב ליד הדלת שלה ובכיתי שם.. אפילו קצת נרדמתי, ואני רוצה שהשנה יהיה לי יום יותר טוב.

אני מבינה כלכך את יום העצמאות...אני רוצה לספר לך שפעם היה לי כלכך קשה היום הזה כי הוא מעצים את זה שאין לי חברים..אף אחד מעולם לא הזמין אותי לבשר על האש....ואת כל הזמן מדברת על חברות...שתדעי שיש לך כאלה ואת מספרת שחברה אמרה כך או הזמינה ואת לא רצית וכו...לפעמים לא הבנתי אותך למה את כלכך עצובה אם יש לך חברות....לי לא היו וגם היום אין....אז יום עצמאות תמיד מדגיש את החסר..הפעם מבינה אותך יותר אולי....

ושהיום יעבור בטוב (:

קוראת את ההודעות שלך ומקווה גם שיהיה לך יום עצמאות שמח!

אבל אין לי ממש מה להביא איתי.

את מביאה המון .את עצמך כמו שאת זה עולם ומלואו וזה המון..תודה לך על היותך .

הי, שלום... במלאות 3 שנים לכתיבה שלי בפורום... (וואו!) אני /אולי/ קצת מתרחקת ממנו נפשית.. מהצורך בו, מהשימוש בו? אני זוכרת שזה 3 שנים עכשיו כי כתבתי פה לראשונה בפסח.. התלבטתי האם להתחיל להניח כאן את עצמי, ואני זוכרת שאתה, אודי, כתבת לי (באופן מאד מזמין ונעים) שזה חג החירות אז אוכל להחליט עם מתאים לי, וגם שיש משהו מאד אמיתי בכתיבה כאן. ובסוף הנחתי קצת, לרגעים, חלקים מסוימים, אולי כל פעם קצת שונים, שחיפשו מקום לנוח, שחיפשו מקום.. ולפעמים הרגשתי שלא טוב לי שאני כותבת, והצטערתי על הכתיבה לאחר מעשה. הממ... חירות... אני מנסה ללמוד כל מיני דברים עליה, חושבת שהיא לא באה בבת אחת, אולי צריך לדעת לפעמים קצת לוותר, לא לרצות הכל או כלום. אזורים של חירות,לפעמים הם מתרחבים, מצטמצמים, או זזים. וחושבת עכשיו על הקשר בינה ובין יחסים דינמיים עם מישהו אחר. יחסים שמשתנים ואתה משתנה בתוכם, בחופשיות. גם הודעה, חלק ממנה משוחרר וחלק כבול... לא מתכוונת שזו תצא מין הודעה כזו של "פעם היה כך, מעכשיו יהיה כך..." מעדיפה הודעת הווה כזאת, לא מצהירה שום דבר. עברתי כאן, שלום, גילת

שהם בעצמם במצוקה וצריכים עזרה - הולכים לפסיכולוגים או מטפלים אחרים וחווים תלות ורגרסיות כמו שאנחנו כאן? כמו שאתה רואה את כל המטופלות כאן? לא נראה לי שמטפלים חווים את זה ככה.

לדעתי לא

היי אודי המשקל שלי מאוד מאוד גבוהה וזה כבר מסכן אותי בריאותית. ביום ראשון חזרתי לדיטאנית שלי אחרי שיחה קשה בטיפול...... זה כל כך קשה לי ועיקש ביום ראשון הייתי מדוכדכת מאוד ובכיתי עשיתי קניות של אוכל שהדיטאנית נתנה לי וזה כל כך מפחיד...... כמה פעמים ניסיתי והתחלתי וזה לא הצליח לי..... אני רוצה שהפסיכולוג שלי ידבר עם הדיטאנית. זה מקובל? אוף אני רוצה שיעזרו לי ממש. אשמח אם לא רק אודי יענה.... לילה טוב הילה

כל הכבוד שאת דואגת לעצמך, ולשנות ובעיקר בתחום הזה זה לא קל. תעזרי בנו כאן ואני חושבת שברור שהמטפל יכול לדבר איתה, מקווה שהוא אפילו ישמח לעשות זאת עבורך. איתך, חנה

זה קשה לי . מבינה אותך . ניסיתי כמה פעמים שיתפתי את הדיאטנית בחלק מהדברים. היא לא הבינה למרות שהייתה מאוד אמפטית .הניתוק והשנאה שלי מהגוף גדולים מידי ..יודעת שלא עזרתי לך אבל שתדעי שאת לא לבד בהתמודדות הזו. בהצלחה מאמינה שתצליחי ..

הי הילה... דבר ראשון אני מאד מחזקת את ידייך... ומעודדת אותך... תראי איך את מסוגלת לצלוח הרים ואוקיינוסים ענקיים... את הרי אלופה בזה... וזה מעורר השראה, בצורה שאני לא יכולה לתאר... ואת יודעת שלא בבת אחת, בצעדים קטנים, קטנטנים... אני מנחשת שחלק גדול בקושי הוא ה"לדאוג לעצמי"... אני מבינה מהודעותייך כאן שאת דואגת לאחרים בלי סוף... אולי משם גם את יכולה לשאוב כוחות, כמו שאת מאמינה שלהם מגיע... לפעמים צריך להפוך את המשפט ולהגיד "ואהבת לכמוך כלרעך"... המשפט הזה כאילו מתייחס לטבע האנושי, ובכ"ז, מה מובן מאליו לנו ומה לא... בהערכה, גילת

אולי גם אנחנו נוכל לעזור לך פה?.. יש לך רעיון איך נוכל?.. וכן, זה קשה. יודעת מהכיוון ההפוך. אבל אפשרי. וודאי שאפשרי. רחל.

כל כך מבינה אותך. אבל אם את באמת רוצה לרדת במשקל תצטרכי להשקיע בזה. כמה טיפים שלי. קודם כל תאהבי את עצמך ותעשי טוב למענך. 1. תעשי ספורט כלשהו. 2. קחי את ההרזיה כחוויה בישול קולינרית ותלמד מתכונים חדשים תלכי לסדנאות בישול. 3. תלמדי על אוכל תקראי חומר בנושא. תאכלי הרבה ירקות חיים ומבושלים עם מעט שמן. תקפידי לאכול שלוש ארוחות טובות. תכיני פשטידות. אל תקני אוכל זבל בחוץ. תשתתפי בקבוצות תמיכה באינטרנט. בהצלחה

אל תשתי שתיה מתוקה. תשתי שתיה חמה בלי סוכר. תשתי הרבה מים. תשתי מרק ירקות כל יום עם ירקות שונים.

תודה על המילים החמות הילה

היי אביב נכון הגוף שקיבל טראומה מתקשה להיות במצב נינוח ובריא. הילה

היי. כמה קל לעזור לאחרים וכמה קשה לעזור לעצמינו...... תודה לך הילה

היי. אתן עוזרות בתגובות שלכן ובחיזוק. תודה רחל הילה

אכן זה אתגר בשבילי לבשל ארוחות מזינות יש לי תפריט מדיאטנית..... תודה הילה

מעכשיו לא תתייחס יותר? כמו גבול שמציבים? זה מה שהמטפלים לשעבר החליטו לעשות איתי.. לא עזר לגמרי כי אני עדיין בתקשורת מולם ביני לביני

רק עכשיו ראיתי את הדילמה שכתבת שם למטה . זאת באמת דילמה קשה שלי היא נחסכה כי הצלחתי להיזכר ולהבין הרבה הרבה שנים אחרי מותו והוא עדין חי בתוכי ומפחיד אותי . השאלה הכי חשובה מה זה ייתן לך, האם זה ייתן לך שקט נפשי, האם מישהו משאר בני המשפחה יהיה איתך יהיה אמפטי אלייך. אם את חושבת שתעמדי בזה, שיש לך מספיק כוחות נפש ושזה יעזור .. ככה או ככה ברור שזאת סוגיה שבטוח עולה בטיפול. היה לי רצון ענקי להתעמת עם אמא, כשהבנתי שהיא חיה בעולם שלה ולי זה לא ייתן כלום ויתרתי. אני איתך שולחת חיבוק אם נכון לך ויד להזכיר לך שאת לא לבד יש מי שמלווה אותך בדרך הזאת.

אני מתלבטת כבר 30 שנה. נראה לי שאין תשובה טובה. אולי רק פחות גרועה...

על המילים הקסומות הכל כך נוגעות. מסתכלת על מה שכתבתי כאן בשבועיים האחרונים ומבינה עד כמה אני לא מאוזנת. סליחה שמשגעת אותך כל כך הרבה. מפחדת להגיע אליה מחר. מפחדת ממי שיבוא, שלא אצליח להחזיק. זוכרת שחייבת להביא את כולם ולא לחסום פוחדת שהיא תשתלט על המרחב. היא שוב לא לבד, שוב חזרו הקוצים והיא דוקרת. למה הם חזרו שוב ההרסנים האלה. לא רוצה אותם (יודעת שהם חלק ממני )יותר נעים כשהם אינם. אודי, כל כך רוצה לברוח, כדי לא לפגוע, כדי לא להגיע למצב קשה . מעדיפה לא לבוא, רק לא להיות שוב במצב שפוגעת בה ..בשתיקה , בכעס. ברור לי שאני יבוא, גם יודעת שנעבור את זה, סתם עוד אבן נגף בדרך.. שונאת את זה, שכדי להתאזן צריכה אותה ומגיעה כל כך לא מאוזנת, שלא נותנת להתקרב ... הכי קל(מוכר)לברוח .. מנוחה נעימה אודי ובאמת סליחה שכותבת כל כך הרבה, זה פשוט משאיר אותי בשפיות יחסית .

אביב. את מקסימה!!

ואני ממש בסדר עם זה...מפרגנת לה ומעניין שלא קשה בנתיים..דוקא אני מקנאה בה שיכולה להיות בחופש כשכלם עובדים. החופשות שלי מוכתבות לי ואז אני משלמת הון על חופשה..היא נוסעת תמיד כשכלם עובדים ועובדת כשכלם בחופש..מעצבן שאנשים לא מבינים ורק אומרים שכייף לי שיש הרבה חופשים..אני מעדיפה פחות חופש ולבחור מתי לנסוע ואז אשלם פחות ואהנה יותר...סתם מחשבות..רק רציתי לומר שטוב לי עכשיו וקבענן זמן חדש..כן אןדי מצאנו כמו תמיד אני מרגישה שהיא איתי ...מתגעגעת והפעם מרגישה געגוע טוב כזה..זה חדש לי ומלהיב בו זמנית...

מיכל.. שמחתי לקרוא... מאוד! רחל.

שמחה שכך ידעתי שאם תירצי תימצאו זמן .. תיזכרי את זה לפעם הבאה :)

שלום אודי, סליחה שאני מציפה כאן את הפורום אני חושבת שאני מרגישה מאד מוצפת בעצמי.. אודי, אתה יודע למה אני כל כך אוהבת את המטפלת שלי? כי מעולם לא פגשתי אישה שמקרינה כזו אהבה עצמית כלפי הגוף שלה אני לא אוהבת את הגוף שלי. מבחינתי הוא כלום. אני לא רוצה לראות אותו במראה וגם לא בתמונות.אין בו שום דבר יפה וטוב. הוא כזה כלום, שאין טעם אפילו לפגוע בו. בעצם הוא כלי, שדרכו קיבלתי ילדים. ובזאת הקשר שלי איתו נגמר. אני שונאת אותו כל כך. לפעמים אני מתבאסת שאי אפשר להחליף אותו.. והמטפלת שלי, היא בדיוק ההיפך..מהללת את הגוף, מסבירה שצריך להקשיב לו, כאילו יש לו ממש דעה. מי הוא בכלל? ובזה, ורק בזה, אני רוצה להיות כמוה! אני רוצה ללמוד ממנה איך לאהוב את הגוף שלי ולכבד אותו ולהקשיב לו אני רוצה ללמוד לדבר עליו כאילו הוא אני,חלק בלתי נפרד ממני, ולא יישות שיש לה קיום של אוויר. אני רוצה אינטגרציה בין הנפש שלי (שאני אוהבת ומעריכה) לבין הגוף שלי (שמגיע לו הרבה יותר ממה שהוא מקבל ממני) זו יכולה להיות מטרה טובה לטיפול, נכון? אבל למה היא קשוחה איתי כל הזמן??? זה מעצבן!!!!

שלום רב אשתי בת 40 ונאלצת להתמוד עם מעמסה רגשית המופעלת על ידי חמותי(בת 64) על בסיס יום יומי וכל זה בנוסף לקשיי היום יום שלנו עם הילדים עבודה וכ"ו. כבר מזמן הגענו למסקנה שאין בידינו את הכלים להתמודד עם התלונות של חמותי וכל מה שאשתי מנסה לעשות למענה לא עוזר וזה הולך ומתדרדר עם השנים. אציין כי חמותי אדם פעיל ועובד אך אין סיכוי שתסכים לפנות לייעוץ פסיכולוגי היא תעדיף לשבת בבית בחושך עם הכוס תה ולרחם על עצמה ואשתי לוקחת את זה ממש קשה. רציתי לקבל המלצה לטיפול שאשתי ואני נוכל לקבל על מנת להתמודד עם המצב , למי פונים , איזה סוג של ייעוץ מתאים למצבים מהסוג הזה. תודה מראש.

היי אודי, רציתי לעדכן שבסוף שלחתי למטפלת הודעת חג שמח ושאני רוצה לחזור לטיפול..היא רשמה לי שהפרתי את החוזה הטיפולי בגלל ביטולי הפגישות שלי, ושלא מוכנה לטפל בי כך. ואם יתפנה לה מקום עבורי, אז תהיה מוכנה רק בתשלום מראש. בהתחלה ממש נעלבתי מהקשיחות שלה, ומכך שהיא לא מבינה שמאחורי ביטולי הפגישות שלי עומד קושי או אולי חרדה... אבל גם חשבתי שאולי זה טוב, כי אולי זה יגרום לי להגיע לפגישות.. הרגשתי קצת כמו הילדים שלי, שלפעמים אני מדברת אליהם באסרטיביות, כדי לחנך אותם. ולמרות זאת עמוק בלב אני אוהבת אותם מאוד והכי בא לי לחבק אותם באותו הרגע, אבל המעמד האימהי מחייב להיות קשוחה :-) (חס וחלילה אני לא פוגעת בילדים שלי, זה חשוב לי להבהיר) טוב, אני יודעת שאני והמטפלת זה לא ילד והורה, אבל אחרי שהסכמתי לשלם מראש היא רשמה, שבסמוך לפגישה היא תשלח לי מייל עם נקודות למחשבה עבורי לקראת המפגש שיעזרו למקד את הכיוון ומטרת הטיפול והקושי ויסייעו להתגבר עליו. ואז הרגשתי שהקשיחות שלה היא עם טעם. (או משהו בסגנון) לא יודעת..הרגשתי ביטחון מסוים..וגם תסכול וכעס ועצבים על המטפלת הזו!!!!!!!!!!!! אני שונאת אותה לפעמים. ואז ניסיתי להיזכר איך היה עם ההורים שלי, איך הרגשתי כילדה...הרגשתי הרבה פעמים בודדה ולא מובנת.. שהייתי קטנה, הייתי בורחת לאמא שלי לחדר ואז סוגרת את הדלת ומחזיקה את הידית למעלה ב-2 הידיים, כדי שהיא לא תוכל להיכנס, לפעמים הצלחתי ולפעמים לא..אבל אז הייתי יושבת בחדר, על הרצפה מאחורי הדלת, לבד , בוכה ,ובוהה בקיר ומדמיינת שאני ילדה יפה ומוצלחת וגיבורה וחכמה ושכולם אוהבים אותי אני חושבת שאני אדם פגום מאוד. אני מרגישה שאני אפס. שאני כלום ושאני שום דבר. אודי, אולי לבטל פגישות למטפלת, זה כמו לסגור את הדלת של החדר... יש אנשים שרגילים להיות לבד אני מאוד מבולבלת.. אני אוהבת את אמא שלי מאוד, וכואב לי כל כך שאני רושמת דברים כאלה.

מיקה יקרה , אני שמחה שהיא שמה לך גבול,ששומר עלייך. כן את חייבת לעצמך את ההתחייבות להגיע לפגישות. ולזכור שהיא שם עבורך, גם שקשה ואת שונאת אותה. טיפול לוקח המון כוחות אבל זה משתלם בסוף ..חיבוק אם נכון לך

פתאום שכתבת על אמא שלך, הרגשתי שקצת מבינה מה את עוברת בטיפול... יחסים מבלבלים שכאלה... יש הרבה אהבה.. אבל יש גם הרבה כעס ושנאה... ובעיקר הרבה הרבה לבד. ואם יש כל כך הרבה כעס ותסכול על ההתנהלות והיחס של אמא/מטפלת - אפשר עדיין לאהוב? כן, זה לא הוקוס פוקוס שפתאום היחסים יהיו ברורים עם המטפלת, ויהיה רגש אחד וברור...לאט לאט. אבל את בדרך הנכונה, אני גאה בך ממש! ואת מדהימה ואמיצה שהתקשרת וביקשת לחזור לטיפול! זה רעיון מקסים שהיא תשלח לך מייל עם נקודות למחשבה על המטרות והקושי שלך... וזה מרגיש כאילו המטפלת שלך נותנת לך את הגבול הקשה, אבל מתוך רכות. רכות עוצמתית. רחל.

שלום אודי, אני בטיפול (בגלל הפרעות אכילה) ומאז שאני בטיפול אני עצובה ורגזנית. בחופש הייתי בחו"ל והרגשתי קלילות ושמחה, כל פעם שחשבתי על הטיפול, "ירדה" עלי עצבות וכבדות. מצד שני, אני אוהבת מאוד את המטפל שלי ונעים לי אצלו. וזה מפחיד שככה אני מקשרת אליו כי הוא לא יהיה עבורי לנצח. אז איך אני אמורה כך לאפשר לעצמי להיקשר אליו כשאני יודעת שנאלץ להיפרד. שאלתי אותו את זה והוא אמר שניפרד כשאני אחליט שאני רוצה להיפרד, ואם לא ארצה אז נזדקן לנו ככה לנצח (-: אני יודעת שהוא אמר את זה חצי בצחוק אבל התשובה שלו הרגיעה אותי. אח"כ חשבתי על כך, זה לא בסדר שאני מפתחת בו תלות במקום שהוא ייתן לי כלים להתמודד לבד. בקיצור - מבולבלת. תעזור לי לעשות קצת סדר (כמובן אשמח לשמוע גם את הבנות). דנית

צפוף פה היום, אז רק שלום לכולם!

שמחה שבאת. בלב יש תמיד מקום גם אם צפוף .