פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי וגם אלייך אביב מפנה מקום לעצמי מפנה מקום לאחרים ואחרות שנמצאים ונמצאות כאן. רק לתפוס מרחק.לא נפרדת ולא עוזבת. אודי ממקום אחר ורחב יותר,אתה מציל חיים בפורום הזה.בלי הגזמה ובלי התיימרות. אני נמצאת כאן מ2010 בהתחלה שקטה אחרי זה בח. והיום אני כאן ונשארת הילה.במקומות קשים נמוכים אפלים ורופפים המקום הזה היה והיווה גשר. ביני לבין עצמי,ביני לבין הטיפול,בין הדיכאון לבין החיים. אודי אני מברכת אותך בשלווה בבריאות ובאהבה. שלך, הילה

הילה יקרה , לעצמך זה בסדר זה נכון לצמוח לגדול ולפרוח ולחזור כשצריך ואפשר... לאחרים ??? אני חושבת שיש מקום לכולם ...מה דעתך?

הילה, אם זה מה שנכון ומתאים לך - סבבה. אבל אם את מקריבה את עצמך עבורנו, אני חושבת שזה באמת מיותר. יש מקום לכולנו כאן ואת מאוד משמעותית פה. מה את אומרת? נטע.

אביב אני מאוהבת בך.

התגובות שלך לאחרים, האמפתיה , ההבנה...הייתי רוצה שתייהי גם את לידי,

רוצה לומר לך שאת מאוד מאוד משמעותית בפורום בכלל ולי בפרט.. איתך -במבי.

תישארי...

אודי... הרבה זמן לא הייתי כאן. לא יכולתי. הכל מטורף מידי. נמצאת בתוך מציאות אינטנסיבית שמשחזרת לי ברצף המון חלקים רעים. אודי, אני מפחדת... לגמרי שבויה, לא מצליחה לעצור את הטירוף. מזהה לגמרי את הדפוסים. אם משהו לא יקרה, ומהר, אני אהפוך מאד בקרוב להיות אישה מוכה. (ואולי אני כבר. רק לא פיזית.) אודי, תעזור לי לחשוב, להתמקד, להבין?... (וואו, כמה שאני עומדת להתחרט על ההודעה הזאת...)

עפרה אני יודעת שהתכוונת לאודי . קראתי אותך כמה פעמים לא יכולה להתעלם פשוט לא !!!!!!!!!! בבקשה יקרה את יודעת את התשובה את יודעת מה את צריכה לעשות ואני יודעת עד כמה זה קשה אבל גם ככה זה לא בדיוק גן עדן . שימרי עלייך רק את יכולה לשמור על עצמך.תפני לעזרה אמיתית שהיא מעבר לוירטואלי...איתך

אולי לא הייתי צריכה לכתוב את ההודעה האחרונה של החיבוק ואולי חבל שפרסמת...מצטערת. מצטערת שזה גם בטח יגרום לאחרים פה לקנאה כזו........אוף, מצטערת כלכך....מרגישה דפוקה ממש.....מתביישת בצורך זה, בעצמי :( ובשיחה על חיבוק :( סליחה. באמת מדוע פרסמת אותה?

נהדר שהוא פירסם ומבינה שהיה קשה שהיא עמדה לה ככה אדומה כל הלילה . אדומה מבושה כמוך על מה על צורך טבעי ואנושי של חיבוק. ומבינה כל כך את הקושי במגע בחיבוק גם כשיש צורך,זוכרת שהמטפלת אמרה לי פגישה אחת והיום יהיה גם חיבוק ולא הסכמתי לקח לי זמן להצליח לחבק אותה ..וגם היום לפעמים זה חיבוק אבל מרחוק לא מאפשר לא אמיתי לא מחבק באמת ...מודה זה קשה לי ודווקא שמחתי שנהייה לך קל יותר ..ואני עם חברות מתחבקת ללא קושי ...היי חיבוק ענקי ממני ...

אנורקסיה/בולימיה/אכילה כפייתית? סתם מסוקרנת כי נראה לי זאת ממש 'מגפה' שלאנשים עם מצוקות נפשיות והקשרות לא בטוחה יש הפרעות אכילה

אני סובלת מבולמיה. כיום אני מצליחה יותר לשלוט בהפרעה. המשקל שלי יחסית יציב. אני חושבת שזה בזכות הטיפול (אני סובלת מהפרעות אכילה קרוב ל 15 שנה).

גם אני. קרוב ל15 שנה... ואו

הי אודי, בתשובתך אתה אומר שלפעמים צריך להתחבא ולפעמים זה מיותר. הצורך, בכל אופן, הוא צורך או דחף גם אם סיבותיו נטועות בעבר. כיצד אם כך ניתן לייתר את הצורך כפי שאתה מרמז, או לבטל אותו באמירה ששייך לעבר. הלוואי שהכל היה פשוט כל כך. תודה, שירה

אתה פה מוקדם בזמן האחרון

היי רוני שמחה שעברת ..מה שלומך?

אני לא חושבת שלעובדה שהפורום יוצא לחופשה יש קשר לזה. נראה לי אני רושמת באותה תדירות תמיד (די הרבה) אבל מתי שהפורום יוצא לחופש אז אתה לא עונה מדי ערב ולכן השאלות מצטברות ומתפרסמות בבת אחת לאחר מכן וזה נראה כאילו רשמתי בימי החופשה יותר מאשר בד"כ. לא נראה לי. ואם כן יש מגמה כזאת היא כנראה מקרית כי אני באמת לא ממש מתייחסת אם זה בחופש או לא בחופש .. אפשר לטעון שאולי זה לא מודע (פסיכולוגים חובבים את הטענה הזאת)... אבל לא נראה לי שבכלל התייחסתי לזה. האמת אודי שאני בתוכי במצוקה נפשית כבר המון זמן ואני לבד עם זה. והצורך לכתוב לשתף הוא יכול להיות 24/7. אני פשוט לבד. אין אדם בעולם ששותף לכאב שלי ולדמעות שלי. אני הולכת לישון עם דמעות בלילות הרבה פעמים.. הייתי רוצה קשרים וחשקים והתלהבות והנאות כמו של אנשים בריאים נפשית וחושית אבל אני לא יודעת איך, זה לא מה שיש בתוכי. יש בתוכי משהו אחר. כאב. והידיעה הזאת מתסכלת אותי מאד ומעציבה אותי. בכלל לא חשבתי על החופשה שאתה מדגיש כאן. אני מציפה הרבה כי אני כואבת כועסת ולא שקטה - הרבה. אז האימפולס הוא לכתוב. לפרוק. בגלל שאני בודדה אין הרבה מקומות שאפשר להוציא אז זה מתנקז פה.. אולי הטיפול יהפוך להיות מקום חדש שבשביל זה. למרות שקשה לי להתמיד . כל השבוע אני בלבטים אם להשאר בו או לעזוב אותו. בינתיים אני נשארת. אולי היא תיקח את 'ההשקעה' שלי מפה לשם.. אני מפחדת להקשר אליה ושיחזור לי הכאב ההוא.. אבל גם ככה הוא שם בעצם, ברגש ובזכרון. ולפגישות אליה בינתיים אני באה במצב רוח טוב.. הכאב לא מתבטא שם. בנתיים..? אין לי מושג. נקווה לטוב.

מעולם לא התחבקתי עם חברות...אף פעם לא הרגשתי צורך וגם אין לי ממש חברות כאלה...יש מישהי שאני בקשר איתה המון זמן מגיל 18 בערך 25 שנה...היא הייתה ה"פסיכולוגית" שלי באותה תקופה..היא פתחה פתח לטיפול בעצם כי אצלה נפתחתי לראשונה כשיצאתי מהבית..עד היום היא היחידה שאנחנו בקשר של און אוף....היא מספרת לי על עצמה ואני על עצמי, לא דברים יוצאי דופן..והנה היום נפגשנו, והרגשתי צורך כזה לתת לה חיבוק געגוע כי לא התראנו המון זמן..היינו רק נוגעות בכתף או משהו כזה. החיבוק היה קצר כמו שני גברים, אבל בכל זאת פעם ראשונה עם חברה. אולי החיבוק עם המטפלת שלי אפשר להתחבק עם חברה? לא תמיד חיבוק בטיפול הוא רע, הוא פתח אותי לקבל חיבוק ולתת לאחר. לא תמיד חיבוק מבלבל, לפעמים הוא מחזק את התחושה שאתה אהוב, שאפשר לגעת בך ואת לא מצורעת וגם את יכולה לחבק אחרים ולהנות מזה ולא רק ילדים קטנים יכולים להנות ממגע. מחשבות. ומה דעתך? אפילו שאתה לא בעד מגע פיזי, ראה עד כמה זה שינה לי את התפיסה ואגב אני מתחבקת הרבה יותר עכשיו עם בעלי. יש מגע גם עם ילדיי...אז החיבוק שלה לדעתי עזר. וסליחה לכל מי שהמטפלת שלו חושבת שאפשר רק במילים. פעם גם לי היא לא אפשרה חיבוק ודברה על מילים עד שמשהו השתנה והחליטה שזה יעזור ואכן זה עזר. מיכל

היי הוא הסמיק מספיק ...חושבת שהוא כבר לא מתבייש אז באתי לחבק אם נכון לך

מה שלומך ? מתגעגעת אליך... זמן רב שלא כתבתי.. גם שיתפתי את אמא צביה בעובדה שלא כתבתי לך זמן רב, מאז שכתבתי לך את החלום ופירשת והמשכנו אתה ואני עם החלום וכו'..לא יודעת אם אתה זוכר.. אתה יודע אודי ? נדמה לי שלאמא צביה היה איזה ניצוץ של שמחה בעיניים כשאמרתי לה שלא כתבתי זמן רב.. אולי רק נדמה לי ?? ומה איכפת לה ? אולי היא מפרשת שאם אני כותבת לך אז משהו איתה חסר ? לא מספיק ? ואולי היא מקנאה בך? שטויות.. לא נראה לי שהיא מקנאה.. אבל אולי היא חושבת שמשהו באנליזה לא מספיק ? אולי לא מצליח להחזיק לגמרי ,למרות שאנחנו נפגשות 5 פעמים בשבוע ?? לך תדע.. בכל אופן ,ראשית מתגעגעת אליך, שנית , משהו בקשר עם אמא צביה משונה כזה.. נע בין קצוות.. רגע מרגישה אליה קירבה..מרגישה שאנחנו ממש ממש קרובות, ואחרי זה מרגישה רחוקה ממנה.. כאילו היא כזה מתה בהרגשה.. לא מאמינה לה בשיט, היא כאילו לא מעניינת אותי לחלוטין.. חיה/מתה לא משנה לי.. לא רוצה לשתף אותה בכלום ואפילו לא רוצה לשכב על הספה.. זה נחווה לי כאילו משהו חשוף כזה.. שהיא יושבת לה כך על הכורסה מלמעלה וצופה בי כאילו אני איזה קוף מחקר ניסויי כזה.. אודי.. יש בי רגעים שכל כך כל כך נמאס לי מהאנליזה הזו ומרגיש לי שהכל תקוע ולמעשה שום התקדמות לא התרחשה, וברגע השני אני מצליחה לראות שהתקדמתי בכל קנה מידה גם בעבודה, (אני עובדת בשלושה מקומות, אחד מהם נחשב יוקרתי ) גם אתה אמרת שאתה רואה שינוי/התקדמות שלי.. כששאלתי אותך מה אתה רואה ? נקודות ספציפיות.. לא זוכרת כבר מה ענית לי.. בכל אופן לא אמרת לי איזה שינוי/ים אתה רואה בי לאורך הדרך שאנחנו עושים ביחד.. אם אתה מסכים, אשמח לשמוע אם/איזה שינוי/ים אתה רואה שהתרחשו בי. אודי, אני כבר עייפה.. מאוד.. מאוד. שלך-במבי.

במבי יקירה, התגעגעתי :) זה שאת לא כותבת כאן אולי זה לטובה, כי זה אומר שפחות צריכה? יותר עצמאית...לא יודעת יש עוד דרך לראות זאת...אני לא כותבת בין פגישות כבר, וזה לטובה. אולי היא שמחה כי את יכולה להתמודד? מיכל

תודה על מילותייך.. לוקחת אותן :) במבי.

סוף כל סוף ממחשב אז אולי זה יקלט ..התגעגעתי ..ישבתי בשקט הבנתי שאת צריכה את הזמן והמרחב שמחה שבאת ..ונהדר לקרוא שאת מצליחה לקחת את המרחב לעצמך...

אביב, תודה על מילותייך.. מרגישה ממך נשיקה בלב , שולחת לך חיבוק ,אם מתאים.. :) מימה, מה זה ימים טובים? ... אצלי זה לא כך.. יכול להיות שאני במריבה /במרחק מאמא צביה, ומרגיש לי כזה שהיא כאילו מתה ואז אני כאילו לא צריכה אותה ומרגיש לי כזה מת בלב.. זה לא נעים, נכון מימה ? זה כאילו לא טוב. ואז אני נכנסת לעבודה, ושם אני מפוקסת לגמרי , מניחה את אמא צביה בצד, ואני בטוב בעבודה, מקבלת משובים חיוביים, תרמתי לאנשים, אז זה טוב.. נכון ? וכשאני נכנסת לרכב , אני נזכרת מיד באמא צביה ושהיא כזה מתה עבורי, ושוב מרגיש לי כזה קצת מוות.. ואז אני פתאום מתגעגעת אליה, ורוצה להיות ממש קרובה אליה, והטוב והלא טוב, והנעים והלא נעים, והמתרגש שבי והכועס שבי והשמח ועצוב נמצאים זה ליד זה, קיימים בחפיפה כזו.. ואז אני כבר מתבלבלת לגמרי.. כזה צחוק/בכי שהופך בסוף לבחוק.. מכירה? אז איך את קוראת לזה ?

הי אודי, הבור הזה אינסופי שואב אותי פנימה ברעש וצעקה. לא מצליחה לצאת מהבית לא רוצה שיראו אותי פוחדת לראות אנשים אין לי כוחות לשים את המסכה ולתקשר עם העולם. אני רוצה רק שקט ולהתחבא. http://youtu.be/5pNCXq_RdQ

מבוקש /אדמיאל קוסמן מבקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבקש דבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. עוד נפש פגועה שסועה ויתרה זה כל כך כואב ולא הוגן ...היא הייתה כל כך צעירה ויפה וכשרונית אבל פגועה מהרוע ...אני חזקה ובכל זאת כך כך פוחדת שיהיה רגע כזה שאוותר..והאמת שיודעת שכוחות הרוע שם נמצאים בי באכילה שלי לאט לאט מסמנים את השביל למותי אז אין בי את האומץ לעשות זאת באמת עושה זאת לאט בלי מודע כמעט אבל נאחזת ברוע .. איך מנתקים אותו ממני ... https://www.youtube.com/watch?v=WOkYQKu01HY

עברתי דרך ויש עוד במה לעבוד...אודי, אני מתחילה להרגיש, לחיות....אני יותר מתחברת לכלם, מתכננת דברים לעתיד, חושבת על העתיד של ילדיי, מנסה לחסוך להם לעתיד, למרות שהיום כל כך קשה. אני מתחילה להרגיש שאוהבים אותי, שבכל אופן אולי אוהבים....שבעלי אכן אוהב למרות שתמיד ידעתי אבל משהו בי משתנה....מרגישה שינוי, לעומת זאת כל השינויים מפחידים אותי....משהו עדיין בתוכי אינו פתור.......ואני לא מצליחה להבין כל כך למה עדיין מבפנים יש משהו כואב..הלעולם יישאר בי החלק הזה? האם רק לילדים מותר להרגיש שצריכים חיבוק? אהבה? חום? מישהו שיקשיב להם? קשה לי לקבל שאני זקוקה לכל אלה....ומשהו בי מסרב לגדול, לתת לטוב לפרוח...מדוע?

היי אודי, אתה וגם בנות אחרות כאן כותבים הרבה על הזדקקות ועל כך שבטיפול רגשי המטופל זקוק למטפל והמטפל עונה להזדקקות של המטופל אני מרגישה שעצם העובדה שאין מיילים אצלי בטיפול, ושאני לא יכולה לפנות בין הפגישות (המטפלת פשוט לא עונה לי) שהמטפלת מסרבת בכך "לענות" להזדקקות שלי, ואז אני נשארת עם בור בלב אני מעולם לא העקתי עליה בשליחת הרבה אסמסים או מיילים. אודי, אני גם לא מצליחה להרגיש מוכלת בטיפול..אני לא מרגישה את ה"חיבוק" הרגשי הזה ממנה. אני מרגישה רק כאב ותסכול...וגבולות קרים ומנוכרים. נורא נורא קשה לי. מאוד מאוד מאוד. המטפלת שלי אמרה לי פעם שאני צריכה ללכת לפסיכולוגית ולא אליה האם אתה מתרשם שהיא צודקת מכל הכתיבה שלי כאן? היא כאילו כל הזמן רומזת לי ללכת ממנה, ואני מתעקשת להישאר.. ואולי זה לא מתאים יותר? אני כל כך עייפה ומותשת ומבולבלת..

הי שוב, אני חושבת שכדאי לומר לה את זה לא? ובמה עוסקת המטפלת שלך אם מותר לשאול? כי אולי יש משהו בדבריה ולא בגלל שהיא רוצה להפטר ממך, להפך היא רוצה לעזור יותר ואולי אין לה את ההכשרה או היכולת לעזור בכך? ואולי בכלל ניתן לשלב? ללכת לפסיכולוגית גם? לא יודעת....צריך לחשוב על זה... ודרך אגב גם המטפלת שלי מאוד נשית, מטפחת את עצמה, חזקה כזו...כשדיברנו על מה זה נשיות בשבילי אמרתי שאישה חזקה שיודעת להחזיק הכל, קרירה, בית וכו'...(לא העזתי לומר שבעצם היא נשית כזו וזה להיות קצת כמוה) ואני לא כזו כל כך, לא אישה אידיאלית אבל מנסה לקבל את איך שאני כמו שאת כותבת...איתך, מיכל

תודה על התשובה :-) קצת מביך אותי לכתוב, אבל בעקרון הגעתי אליה כדי שתעזור לי בקושי מסויים שיש לי עם בעלי מאז הלידה הטראומתית שעברתי ובכלל. אבל אז היא שאלה אותי אם יש לי פלאשבקים לפעמים ומאז שאמרתי לה שכן, הטיפול קיבל תפנית קצת שונה והכל מאוד מבולבל. אני חושבת שהיא יכולה לעזור, ואני מאוד רוצה שהיא תעזור לי. אני יודעת שהיא לא רוצה "לזרוק" אותי מהטיפול... אני סתם "רוצה אותה איתי" לפעמים , בייחוד ברגעי דכדוך.. אני פשוט מתגעגעת אליה המון

בן 23 עוד לא התחלתי עלום וכבר מפחד מהחיים. סובל ממחשבות טורדניות על נטיה מינית ונמאס משה כבר. מפחד להתחתן.נמצא עם מישהי מדהימה כבר שנתיים אבל לא הייתה לי אך אחת לפניה .אז אני מפחד . מפחד להגיע לחתונה כי מבחינתי זה ספירה לאחור לסוף החיים. מפחד להביא ילדים כי זה אומר שאני נהיה מבוגר ..למרות שאני לא. אבל עדיין מפחד מהחיים. מפחד לטעות בזוגיות..בעבודה מפחד שהכל יאבד משמעות או שכבר איבד???

ערב טוב אני מחבש קשר עם פסיכולוגי מקצועי בתחום הזו בשבל שיעזור לי אחרי שקבלתי תעודת B.A. תואר ראשון ב.פספסיכולוגיה ויועץ פסיכולגי וקבלתי את האישור מ.משרד החינוך גם אבל חסר לי הניסיון וזה כל כך מדאיג אותי בשבל לקבל הכרטיס מ.פנקס הפסיכולוגים ולא יודע מה לעשות את אתה יכול להדריך אותי אשמח מאוד.. תודה מראש. .

מאיפה יש לכם כסף לטיפול? עובדים במשרה מלאה? ההורים תומכים? מאיפה מצליחים לממן ואיך זה משאיר אתכם מבחינת יכולת כלכלית להנות מדברים אחרים בחיים?

הי מימה, אני עובדת וגם בעלי והכל עניין של סדר עדיפויות בחיים, זה בדיוק כמו כל דבר אחר, מאיפה יש כסף לקנות מכונית? לטוס לחו"ל? לשלוח ילד לחוג? וכו'. אצלי התעריף אומנם לא גבוה מאוד, כי היא הסכימה לכך ולא כל הפסיכולוגים רודפי כסף....היא צריכה להתפרנס ואני מוכנה לשלם כדי שיהיו לי חיים!! ואכן קיבלתי חיים בזכותה!!!! לפעמים זה עניין של איכות חיים, את רוצה כל החיים לכתוב פה הודעות על כמה נפגעת מהפסיכולוגית? אני לא רציתי להתקע, והיא עוזרת לי בכך. גם לך ישנה האפשרות להעזר, תנצלי אותה!!!

כתבתי לך קודם ומשום מה לא ניקלט כמו שאת מכירה אותי כבר אני משלמת ובשמחה . היו תקופות של קושי כלכלי וויתרתי על דברים אחרים כדי להיות בטיפול. אפשר לקחת מטפל זול יותר ולא חייבים את מי שגר בשכונת יוקרה . מה שחשוב זה הקליק עם המטפלת. מסכימה עם מיכל בכל מילה. בהצלחה

:/ באמת. !!

היי אודי, זה קשה להיחשף רגשית מול מישהי כמו המטפלת שלי שהיא מוצלחת וחברותית ונשית ויש לה המון מטופלים מגניבים ששותים בירה בבורגס , ואז מספרים לה חוויות מופרעות... ומה יש לי בדיוק לספר לה? אודי, אני אף פעם לא אהיה כמוה..בחורה כזו מוחצנת וחברותית... אני שונאת בירות ומועדונים ובגדים חשופים, ואני ביישנית איך לומדים לאהוב את מי שאתה? אני חושבת שיש בי הרבה דברים טובים: אני חכמה, ואחראית, ויש לי גם חוש הומור לפעמים. ואני אדם טוב ומתחשב. וכן, אני מוצלחת בתחום עיסוקי ואולי אולי אולי יש בי גם דברים יפים מבחינה חיצונית (אני עדיין לא סגורה על זה) אני חושבת שהבעיה היא לא שאני מתחבאת מפניה, אלא בעיקר מפניי.. איך מפסיקים את זה? מתי אני יאהב אותי? איך עושים את זה? איך אני אראה את עצמי באמת? ואחר כך אולי אולי , אני אאפשר גם למטפלת... אבל רק אולי..

הי מיקה, כתבת דברים טובים על עצמך וזו כבר דרך טובה להתחיל לאהוב את עצמך...בכלל אף אחד אינו מושלם ולאהוב את עצמך אני חושבת שזה לאהוב גם את החלקים החזקים וגם לקבל את החלקים הפחות מוצלחים שבדרך כלל אנחנו לא אוהבים בעצמנו...קל לומר קשה לבצע :) מניסיון. מיכל

אין לי כח לאתגרים ללא סוף... אני מכירה את כל הסיסמאות..כמו אין לך ברירה.. נופלים וקמים וכו וכו.. ובכל זאת אני מרגישה מותאשת.. לילה טוב

שלום אודי, עוד שבוע עבר זכרון עצמאות. הייתי בטקס ביקרתי משפחות חיילים. מה שלומך מה שלום המשפחה אמרתי בסדר ולפעמים אשתי נפטרה. מה שרציתי היה לנגיד חרא אשתי התאבדה. בבית הרבה כעסים אתה לא יודע להכין כמו אמא לעשות כמו אמא לגזור כמו אמא לצייר כמו אמא. מפלצת אמא שלכם אני רוצה להגיד להם עזבה אותכם. אני מקווה שהיא רואה ומתחרטת אבל אין דרך חזרה. אני רוצה לפנות אותה מהבית הזה את כל הדברים שלה. מתכונים השאירה לנו כדי שנמשיך עם הסירים שלה. וואומכמה קשה לי להיות לבד. לפעמים נדמה לי שהיא עוד באשפוז מתחננת שנוציא אותה. אולי טעיתי שהשארתי אותה שם והיא הענישה אותי. אני כל כך מתגעגע אליה. אורי

שלום אודי,,אני מקווה שאתה יכול לעזור לי .... אני בן 25 , בוודאות יש לי חרדה ואובססיה !! אשר לעיתים מחריפים ולעיתים חולפים , מצב זה נמשך כבר יותר מ 4 שנים ... סיבות לכך אני לא יודע. אני בריא , לא עושה ספורט ושותה הרבה קפה, אבל כן אוכל תזונה נכונה , סטודנט, ואני מאוד מרוצה מעצמי מלבד העובדה שהאובססיה והחרדה עדיין תקועים לי בחיים , למרות כול הכוח שאני משקיע אני לא מצליח להתגבר עליהם בשעת אמת! בכול אופן אני לא יכול להגיע לפסיכולוג מסיבות אישיות !!! אני שאתה יכול לתת לי דרך להתגבר עליהם מבלי לראות פסוכולג .., יש לי רצון שאין כמותו בעולם.., אם תגיד לי שהתרופה נמצאת בסין אני אלך לשם ברגל.. אני מאוד אודה לך אם תפנה אותי לפיתרון.. תודה

אין לי כבר מה להגיד.. אבל אין לי כוח. רוצה להיכנס למיטה ולישון עד יום ראשון (אפילו יצא חרוז) ההתמודדות הזו היא לא בשבילי

נראה לי שאני כבר לא צריכה לפרט, מספיק שאגיד שזה קשור לשבת ול"חברה"..ואני בדרך לבכות

מרגישה רצון להיות פה. משהו קורה בטיפול, קצת קשה לי להסביר, כי גם אני לא יודעת בדיוק מה. משהו שלא הרגשתי עד עכשיו.. מרגישה שאין לי את היכולת לשתף אותה, זה לא שלא רוצה או מתקשה, אלא משהו חוסם אותי. לא סתם היא הציעה שאולי נשחק, כי גם היא מרגישה את זה. היום "חגגנו" שנתיים יחד. זוכר שהייתי צריכה להחליט אם להישאר אצלה או לחזור לזו שילדה?! אני חושבת שאני שמחה שאני איתה ומרגישה שטוב לי ולנו ביחד.. גם עכשיו שמשו קורה אני מקווה ויודעת שנמצא את הדרך ביחד.

התחושה הקשה ואני לא מצליחה להרגיע. אני מרגישה שהכל בפנים צועק בעוצמות ובאלימות שמופנית כלפי. תחושה של סוף של מוות. כאילו הכל הולך לנקודה שאי אפשר לחזור ממנה. אני לא מצליחה לווסת את הרגשות. מה אעשה.עם כל זה?

חונקת אותי. אפילו לא יודעת ממה. פשוט הגיעהץ ולא מוכנה ללכת. איך לשכנע אותה?

מקווה שהשבת תעשה לך טוב והחרדה תלך ..איתך

אהבתי את הסרטון . מבינה את הרעיון . כנראה יש לי עוד רווח כלשהו מלאחוז בשתי קבוצות הם ואני ...בהגיון יודעת שהם זאת אני מחזיקה תמונות מכל חלק בארנק מביטה וזה מישהו זר שם ..עצוב היום עוד יום לימודים לא פשוט . מדגיש כל פעם מחדש את השוני שלי את הזרות את הפגיעה ותוצאותיה . הם מדברים תאורטי ואני מכירה אתהשטח הם לא יודעים . הפער ככ גדול ואז נשאלת השאלה כל פעם מחדש בהומור כמובן לקחת את הכדורים הנכונים היום. הם בתחום בריאות הנפש ,זה כואב אני בכלל ללא כדורים. גם אם כן זה לא משנה מה שכואב לי זה השוני שלי הככ לא נורמטיבי ככ פגוע ..זה לא הוגן .

הי אודי, האם זה בסדר שיש דברים מסוימים או נושאים מסוימים שמדברים עליהם רק בטיפול? או שהשאיפה היא "לצאת" מהבועה הטיפולית ולדבר את הדברים גם בחוץ? לי אין כל רצון לשוחח על הפגיעה מחוץ למרחב הבטוח של הטיפול. אין לי רצון לשתף חברות או את בן זוגי. יש לי קשר טוב עם בן זוגי אבל איני רוצה לשתפו. האם זה בסדר? לפעמים אני מרגישה שהקשר עם המטפל מרחיק אותי מהסביבה שבחוץ. זה עושה לי טוב מפני שמרגישה בטוחה אבל האם זו מטרת הטיפול??? האם חדר הטיפולים זה ה - דבר האמיתי? כי מבחינתי מה שקורה בחדר הטיפולים הוא אותנטי ומה שקורה מחוץ לו מזויף... ולפעמים נדמה לי שהתבלבלתי וזה אמור להיות ההפך... אני מרגישה שלא מצליחה "לחדד" ולהבהיר את מה שאני מבקשת לשאול ואת מה שמטריד אותי. אולי אתה או הבנות תעזרו לי. נטע.

הי אודי, אני מבינה מה שאתה אומר אבל הפירורים האלה לא מצליחים להתחבר ובמקום אני מוצאת את עצמי מתפרקת. אפילו עלה בדעתי שהטיפול מחמיר את מצבי ושיתפתי כמובן את המטפל. בסך הכל אני רוצה להיות פרפר ולעוף. זו התחושה הכי חזקה שלי. הדחף לצאת מתוך עצמי ולעוף. משהו משחרר וחופשי מכבלי הגוף והקולות ששולטים בו. זה נשמע הזוי, איך.אפשר להבין את זה בכלל?

אודי....שאתה רואה אותי, שאתה מרגיע. מנסה למצוא דרכים להרגעה במקום לאכול..פעם ראשונה בחיי שממש מנסה לא להעלות בחזרה במשקל..תמיד איך שהגעתי למשקל רצוי הייתי מתחילה להבהל ולזלול ופתאום גם פה עשיתי חיבורים....תודה שאתה גאה בי וחושב שזה טוב...גם היא חושבת שזה טוב....כלם מחמיאים לי שרזיתי ורק לי קשה לומר לעצמי כל הכבוד או מצויין מה שאני עושה.... אני חושבת שלשמור על ההורדה הזו הרבה יותר קשה....אם אצליח הפעם ואוכל לקבל ולשמוח בזה יהיה טוב

היי לכולם... היי אודי... הרבה זמן לא הייתי פה... התגעגעתי... אודי, אני לא מבינה. כתבת למישהי שביקשה חיבוק מהמטפלת, שהיא שומרת עליה?.. במה היא שומרת עליה?.. ואני והמטפל שלי בסוג של חשיבה שלי... היו לנו פגישות שדנו ודיברנו על התנאים שלו, יכולות שלו, שלי, צרכים שלי..דיברנו, הבהרנו, דייקנו. ואני צריכה להחליט.. פשוט להחליט. אם איתו או לא. הזמן עובר, ואני לא יודעת להחליט...;/ רחל.

שלום. אני סובלת מתסכול רב עקב אי מימוש עצמי. אני מוכשרת בתחומים מסויימים ובטוחה שיכולה לעשות מעצמי יותר. אם זאת, יש לי אופי דפוק. אני מכניסה את עצמי למצבי לחץ גם שלא לצורך וסובלת מחרדות ומחשבות טורדניות. הבעיות הנפשיות שלי "תקעו" אותי בחיי ואני רוצה ללמוד להתמודד איתן, להבין מה התחום אליו אני מתאימה ולהצליח בחיים באפיק הקריירה כי זה חשוב לי ונראה לי שנועדתי להצלחה. מחפשת פסיכולוג שיוכל לעזור לי בכך.

היי אודי, פעם ניסיתי להתקבל לעבודה, והיו מבדקים של מבחני השלכה עם תמונות כמובן שלא התקבלתי (אבל זה ממש לא נורא , כי מצאתי עבודה יותר טובה) בכל אופן, אחרי המבדקים החלטתי לגשת לטיפול אודי, אתה במקרה מכיר את הכרטיסיה הזו של 2 הנשים? אחת עם בגדים פשוטים, וספר\עיתון ביד , עומדת ומסתתרת מאחורי עץ ומסתכלת על בחורה מגונדרת כזו, עם שמלה יפה וחגיגית, שרצה לה על הים , בדרך לעוד מסיבה.. והן לא מסתכלות אחת על השנייה..אפילו שהן באותה התמונה\החדר בקליניקה... אולי זו אני והמטפלת? זו התמונה שלנו! עם כל השוני האישיותי והגבולות והטיפול המרגיז והמעצבן הזה? אני מתגעגעת אליה וחושבת עליה כל הזמן... למה היא לא מבחינה בי "מביטה" בה? למה היא כל הזמן בורחת "לרקוד"? אודי, אתה מכיר את התמונה הזו..נכון?

במחשבות שלי פעם שהגיחה לי המיניות בגוף כן עברתי אונס, במחשבות ובדימיונות. אבל זה לא שעברתי משהו כזה במציאות!! ובדימיונות זה הרגיש ככ אמיתי שבכיתי המון והגוף שלי באמת הרגיש מרוסק. למרות שהוא לא היה במציאות.... ויש לי בעיה ענקית עם מין כי אני לא יכולה באמת להשתחרר ולזרום עם זה. אני לא מבינה למה אבל ככה העור שלי . מרגיש מוזר. ואפילו שכן שכבתי עשיתי את זה רק בשביל לסמן כבר וי על הנושא. לא באמת הרגשתי משהו מיוחד מזה.. והיום אני מסתכלת על מי ששכבתי איתו לפעמים אני נגעלת שבכלל נתתי לו לגעת בי. למרות שתמיד הצבתי הרבה סייגים תוך כדי.. אני לא מבינה למה אני ככה. ובדימיון שלי כל הזמן זורם דם על העור. תמיד שני שובלים כאלה במורד בזרוע, לאורך היריכיים, עברתי התעללות גופנית??? למישהו יש תשובות בשבילי למה אני חושבת ומדמיינת ומרגישה דברים כאלה?? יש לי בולימיה כבר שנים ושורטת את עצמי לפעמים שכואב רגשית ומפחדת פחד מוות להקשר ולצפות שיאהבו אותי כי אף אחד לא יחבק את הכאב שלי ויאהב. לפעמים נדמה לי שאני מדמיינת את הדם הזורם ההוא על העור כי הוא מלטף אותי ככה. עובר על העור ומלטף... למה דם וסכינים מלטפים אותי? למה לא ידיים אנושיות חמות עם רגש של קרבה אינטימיות ואהבה? מה הבעיה שלי??? למה אני ככ מעוותת??? למה אני מפלצת מתה ורעה עמוק בפנים שרוצה לרצוח את כולם ולהרוס כל מה שטוב?? למה אני כזאת? בדיוק צריכה ללכת להקיא. להתנקות. חבל שאני לא זוכרת אם עברתי אונס. הלוואי והייתי יכולה לזכור דברים שיסבירו למה אני ככה. למה אני לא יכולה להנות מקשרים ומגע בצורה נורמלית. אני שונאת אותי. אני מפלצת. אני פוגעת באנשים כל הזמן רק כי טוב להם. אני רוצה כל הזמן שכולם ימותו ושהעולם הזה ימות. היה זמן בטיפול שרציתי רק טוב. עזרתי. אבל עשו רע. עשו מהכל רע. הפכו אותי למפלצת. והמטפלת לא הייתה שם כדי לעזור לי להרגיש שהיא אנושית ושתעזור לי להרגיש אנושית בחזרה. בשביל מה הלכתי לטיפול פסיכולוגי אם היא לא תיקנה אותי??? והיא אמרה לי 'דרך הכאב. לצד הכאב..' בא לי לקחת את הכאב הזה ולדחוף לה אותו לגרון שהיא תחנק למוות. אני אפטר משניהם ביחד. אני בן אדם רע מאד. אין לי שמחה בנשמה. אני רוע. רוע צר עין מגעיל ודוחה.

אודי, החרדה מאיימת להכניע אותי. כל הזמן יש מחשבות על הפסקת הטיפול. איך בן אדם זר הופך לכל כך משמעותי? ועוד גבר.... כל הזמן חושבת ביני לבין עצמי האם זה בסדר שאני מייחסת לו כזו חשיבות בחיי??? הוא הבן אדם היחיד בעולם שרואה אותי כפי שאני. שמקבל אותי כמו שאני. הוא הבן אדם היחיד בעולם שאני מאפשרת לו הצצה אל ועל הדבר המעוות הזה שנקרא אני. אודי, אני מפחדת שהפחד יהרוס את הכל. הפחד כל כך משתק. אני מרגישה שאני מתפרקת. קשה לנשום. מה יהיה? ואם הוא יפגע בי? כל כך הרבה אני קוראת פה על פסיכולוגים שהופכים את עורם. שברגע אחד הופכים "מטובים" ל"רעים". אודי - תחזיק אצבעות שזה לא יקרה לנו. אסור שזה יקרה. אני הולכת פה עד הסוף, ונותנת את הכל. הטיפול חייב להצליח. נטע.

רק לומר שראיתי וגאה בך מאוד!!!!!!! זאת הדרך!! החברות כאן!!!!! רק צריך להושיט יד ליד המושטת ולנסות לא להעלב!!!! חיזקי אימצי!!!!

תודה רבה (: משתדלת...

אוףףף, קשה מאוד הנושא הזה....אודי, הייתי היום....מהדיבורים על זה שוב יש לי תמונות מהילדות על זה :( זה מלחיץ אותי. עשיתי חיבורים בין אז להיום והיא אומרת שזה חשוב.....פתאום אני מבינה את הקשר :( יש קשר וזה נוראי.....ילדה שצריכה להיות אישה ואז כשהיא כבר אישה היא מרגישה ילדה?????אודי, חיבור זה טוב, נכון? פתאום השינוי להיות רזה ולא שמנה מוזר לי, אני מרגישה שמנה עדיין (למרות שאני מציינת שאוכלת נכון ובריא! ) החיבורים מפחידים אותי, מדוע? מדוע שינוי לטובה מלחיץ ושוב מעלה עצבות נוראית......ומרגישה שככל שרזיתי יותר אני יותר ילדה ולא נשית דווקא ומוזר......אתה יכול לעזור בחיבור? מה דעתך על כל זה? מבולבל? גם אני :( (פעם הייתי שולחת לה מייל אחרי פגישה כזו.עכשיו מחכה לפגישה :( אוףףףףף) מ.

קראתי אותך אנסה לשתף קצת מבלי לחשוף אותי לכן רציתי מיילים . כן יקרה מבינה אותך מנסיון שלי בכל פעם שהתעסקתי ביחסים בני ובינה זה היה משהו אחר מאחורי . על העבר הגעתי בשביל x די בהתחלה אמרתי לה נראה לי שגם אבא. ועזבתי ככ נבהלתי שהיא ניסתה לגעת וברחתי וישר סימסתי לה שרוצה עוד פגישה אחרת לא הייתי חוזרת. ואז אמרתי לה שעל אבא שלי לא מדברים ככה ... ועברה עוד שנה ועוד אחת ובכל פעם אמרתי ניראה לי ככה וניראה לי ככה אבל לא .. החלקים שלי שלחו לה מיילים ולא דיברתי ..אחרי כמעט שלוש שנים הסכמתי להיות שם איתה יחד בפעם הראשונה ...ומאז עברו עוד הרבה מים ...לאט יקרה בקצב שלך אבל תזוזי כל הזמן למעלה . לא לעמוד במשבצת ..אולי תיכתבי לה את העבר שהיא תקרא בפגישה ...לאט לאט עוד ..היא יודעת זה כבר לא סוד והיום מותר לגלות ..היום מותר לספר ... זה מפחיד פצצות זה מעיר מתים במקרה שלי אבל זה שווה כל רגע . סומכת עלייך הסדק בגולם כבר נהייה חריץ אני חושבת שאת בדרך הנכונה ..רק תפסיקי לברוח מהטיפול תיתחייבי לו ,אני יודעת שזה קשה . אבל יש לך מטפלת מדהימה וקשר טוב ...אז קדימה ..מחבקת

תודה ענקית על כך שאת מבינה. ומענין אותי אם שאת כותבת לי את מבינה את הדברים לגביך? שאת כבר צועדת קדימה למעלה, בלי התרסקויות?

עדין יש התרסקויות ונפילות ובורות ..והמון פעמים אני על קצה התהום ...אני מנסה תמיד להבין להתקדם להיות לא תמיד זה עוזר ואז היא דוחפת זה כואב ומטלטל .אבל אין ספק שאני לא במקום שהתחלתי לפני חמש שנים ...חיבוק

שלום אודי, אני בטיפול 11 שנה (!!!). הגעתי לטיפול מפורקת, ובמהלך הטיפול ובזכות הטיפול סיימתי לימודים, התחתנתי וילדתי (היא אפילו נכחה בברית). השגנו את מטרות הטיפול ממזמן אבל אנחנו לא מצליחות להפרד. אני בעיקר, אבל יש לי הרגשה שגם היא. פעם נפגשנו 3 פעמים בשבוע ועכשיו אנחנו נפגשות פעם בשבוע וגם משוחחות בטלפון. אני מרגישה שאני חייבת אותה בחיים שלי בשביל להיות בטוחה. היא ממלאת בחיים שלי פונקציה של "אימא טובה". היום צריכה אותה בפחות אינטנסיביות אבל עדיין צריכה. מאוד צריכה. היא מבחינתה אומרת שתמשיך לטפל בי עד שאני לא ארצה / אצטרך. מה דעתך? האם נתקלת במקרה כזה? תודה, שונית

אני אמנם חמש שנים, אך היא אמרה לי בדיוק אותו הדבר, שהיא תטפל בי כמה שארצה, אצטרך...זה דווקא נשמע לא רע להיות יחד, את הרי לא כותבת שזה כל כך אינטנסיבי בניכן והקשר משתנה...אז זה דווקא נשמע לי מאוד נכון עבורך. בהצלחה.

הרבה זמן אני מנסה לרמוז ולבקש ממנה חיבוק בסוף טיפול והיא והיום סוף סוף דיברנו על זה אבל חשבתי שהקבל ממנה חיבוק ולא קיבלתי היא אמרה שהיא מנסה להבין למה חשוב לי חיובוק עים מגע ולא מסיפיק לי החיבוק הרגשי שיש בטיפול הבנתי ממנה שזה חלק גבולות של הטיפול כמו שמאפשרת לי לענות פעם בשבוע למיל כי שאפשרה יותר אז דברתי פחות בפגישות למה כל כך קשה לה לתת לי חיבוק אכשו מרגישה שהשפלתי את עצמי שביקשתי חיבוק ובטח מה היא חושבת אלי שאני איזה מפגרת או ילדה קטנה שמבקשת חיבוק מימנה אני לא מסוגלת ללכת אכשו יותר לטיפול....אחרי שהשפלתי את עצמי בשביל בקשת חיבוק

הי טליה, אני עשיתי בדיוק את אותו הדבר לפני מספר שנים, דיברנו על הצורך ועל חיבוק במילים, היה קשה, חשבתי כמוך בדיוק...אבל עברו השנים ולימים היא החליטה שכן אפשר חיבוק...אז עכשיו לפחות היא יודעת מה את צריכה ממנה ואולי בהמשך זה יתאפשר, אולי לא, אבל לפחות הבעת צורך בסיסי (גם מבוגרים מתחבקים) זה בכלל לא השפלה זה צורך בסיסי. חיבוק במילים, אם מתאים לך :) שותפה לתחושות, מיכל

לא השפלת את עצמך הבאת את עצמך וזה נפלא ומרגש..היי ואת לא הראשונה ולא האחרונה שרוצה...חיבוק ענק ועוטף ממני אם נכון לך

כאחת שנגמלת ממיילים ...מאוד מאוד מבינה אותך . תיכתבי לעצמך הודעות או מייל ובפגישה תני לה לקרוא ..לאט לאטירד הצורך ותביאי לפגישה בדיוק מה שחשוב ונכון לך ...זה מאוד קשה אני יודעת אבל זה מאפשר עצמאות מבורכת . חיבוק אם נכון לך ...

את כזו רגישה, איזה מותק!! תודה, נפגשנו, שוחחנו על זה, רציתי שתראה אותי והיא ראתה, ואמרה שהיא מורידה את הכובע בפני על האומץ ושאני מצליחה גם בדיאטה וגם לא לדבר איתה, מבחינתי זה גם סוג של דיאטה ממנה :( כי כשרע אני אוכלת וכשרע אני מתקשרת איתה לפעמים במקום אוכל והפעם אין את שני הדברים וזה כל כך קשה....זה קשה, אבל לפחות היא רואה ומעריכה את המאמצים, חשבתי שזה נראה לה פשוט כזה..כאילו "מה הבעיה אל תתקשרי או תסמסי", אבל לא, כנראה שכן מבינה אותי....תודה לך ואין לי כל כך מה לומר לך על המאבקים שלך, רק שאת ממש גיבורה ושאני רואה את המאמצים שלך גם!!! מיכל :)

אודי אתה כותב לי תמיד לא לתת להם להשתלט על המרחב. מנסה להבין כדי לא לתת להם להשתלט על המרחב אני צריכה כל הזמן להיות בשליטה זה מעייף הייתי ככה כל חיי. עשיתי את זה בהדחקה, בשכחה, בניתוק ..מהרגע שהבנתי ששינויי מזג האויר אצלי, והקול המתוק של הילדה ועוד זה בעצם פיצול, מהרגע שהבנתי מה עברתי בחיי ועצם הנזקים מוכיחים את זה הכי טוב. חושבת שלתת להם שליטה פשוט הסיר ממני אחריות והכי פשוט השאיר אותי במשבצת שלא מרגישה שהפגיעה שלי לא באמת מתמודדת עם המשמעות של זה. אודי איך עושים את זה? איך באמת מפנימים שפגיעה כזו נדחקה הצידה כל כך הרבה עשורים? אודי זה ברור לי שזה יעלה בטיפול..צריכה קצה חוט, כדי להשאר בהגיון הבריא בלי לתת להם להשתלט עד הפגישה...

שלום לכולם, אני חווה תקופה מאד לא פשוטה, ומאד הייתי רוצה לשמוע דעות בנושא. למי שיש כמה דקות, אעריך זאת מאד. הפסיכולוגית שלי לשעבר הגישה נגדי תלונה במשטרה על איומים והטרדה. זה כמובן סיפור מאד ארוך ומורכב, אבל אספר את הבסיס. הכרתי אותה לפני יותר מ-4 שנים, במסגרת שרותי ייעוץ באוניברסיטה (היא הייתה מתמחה בקלינית, והיא עדיין מתמחה, אגב). הייתי בטיפול במהלך כל השנה האקדמית, להתקפי פאניקה וחרדה חברתית. די מהר פיתחתי אובססיה אליה, כמו שיש לי נטייה לפעמים לעשות בחיי, במיוחד לנשים שמהוות איזשהו פוטנציאל ל'תחליף אמא'. הערצה, הערכה, רצון שתאהב אותי, ולה יכולת השפעה אדירה על מחשבותיי ורגשותיי עם מילותיה. רגישות מאד גדולה לסימנים שעשויים להיות קשורים למה היא חושבת עליי, האם היא מחבבת אותי, האם אכפת לה ממני. מרוב בושה וחרדה חברתית, לא העזתי לפתוח את זה במהלך השנה הזאת. לאחר תקופת צינון (ממסגרת ציבורית לפרטיות) של שנתיים, חזרתי אליה לטיפול באופן פרטי, לשנתיים נוספות. במהלך תקופת הצינון חשבתי עליה לא מעט. רציתי לעדכן אותה בדברים טובים שקרו, כמו טיסה לחו"ל (מה שחשבתי שהאגרופוביה לעולם לא תאפשר לי לעשות). כלומר, עדיין היה עיסוק בה, ומעין 'חיכיתי' לחזור. היא ליוותה אותי לאורך התואר השני. הייתה לנו מערכת יחסים עם בסיס של אמון ודאגה לשלומה אחת של השניה. עם הזמן נפתחתי והעזתי לספר גם דברים יותר מביכים ועמוקים. העזתי לבקש לחלוץ נעליים ולשבת בישיבה מזרחית, כמו שאני אוהבת. אפילו להיענות לפעמים להצעה שלה לכוס מים. תמיד הרגשתי לא נעים לגזול מזמנה, אם זה בסמסים או בטלפון. התנצלתי על כל דבר. לאט לאט גם הרגשתי יותר בנוח לשתף אותה באובססיה שלי, בתקווה שנוכל לעבוד על זה ואולי סוף סוף אוכל לפתור את העניין הזה. למה? מה יש דווקא בה? למה אני כל כך מקנאה בבנות שלה? למה אמא שלי לא מספיקה? מה אני צריכה לעשות כדי להפסיק להרגיש כך? אזרתי יותר ויותר אומץ, נגיד, לספר לה על כל ה"סטוקינג" האינטרנטי שאני עושה עליה. היא הייתה בהלם מכמות המידע שהיה לי על חייה הפרטים (מפייסבוק וגוגל בלבד, לא יותר מזה כמובן). מתמונות שלה ושל משפחתה שמצאתי ושמרתי במחשב. עם כל התוודות, הרגשתי כ"כ הרבה בושה. היה כ"כ קשה לספר. אבל רציתי to come clean, ושאחת ולתמיד אעשה עבודה רצינית ואצא מהצד השני שלמה ומאוזנת יותר. ולהרגיש שגם עם כל הדבר הלא מאד נורמטיבי הזה, אני עדיין בסדר, ועדיין יקבלו אותי ויאהבו אותי. מיותר לציין שאהבתי אותה מאד. בשלב כלשהו היא נפגעה בתאונת דרכים ולא עבדה במשך חודשיים. עמלתי על מתנה, שעלתה בסה"כ כ-400 ש"ח, שכללה קופסה ובה שרשרת מהממת מגולדפילד, ציור של פרח לוטוס שציירתי, מחזיק מפתחות שכתובה עליו המילה 'בריאות' ביפנית (הזמנתי במיוחד מאיביי), וכו' וכו'. היא מאד התרגשה והודתה לי. בתום התואר השני הייתה תקופה שהייתי בבית, ואז מצבי הנפשי החל להתדרדר. במהלך מספר חודשים נכנסתי לדכאון שהלך והחריף, היו לי מחשבות אובדניות. בשלב מסוים גם לקחתי מנה יתרה של טיפות הרגעה, התקשרתי אליה, היא התקשרה לפסיכיאטר שלי ונשלחתי למיון. הם (היא והפסיכיאטר) רצו לאשפז אותי, לא הסכמתי. הם העלו, לראשונה מאז שאנחנו מכירים (וזה שנים), את המילה בורדרליין. המליצו על כדורים, DBT או אשפוז. ואני בכלל ראיתי את זה כחלק מהתהליך, ופועל יוצא של מה שקורה בתוך הטיפול. בעניין המיון, היא לא הביעה שום התעניינות לשלומי, לא תוך כדי ולא אחרי.לא בטלפון אליי, להוריי, כלום. אפילו שאלתי אותה ספציפית אם יש סיכוי שהיא יכולה לבוא (מתוך משאלת לב, טיפות ההרגעה הורידו לי כל מעצור, אני לא ממש זוכרת משהו מזה...אלא ראיתי את זה אח"כ בהודעות). וכלום, אף טלפון, אף מענה, התייחסות. היעלמות מוחלטת ברגע רפואי מאד קשה. מאז מקרה הטיפות הרגעה (זה קרה אחרי שיצאתי ממנה), היא לא הסכימה שאגיע לטיפול בלי מלווה. היה מאד ברור שהיא נבהלה ושהיא דואגת לכיסוי תחת של עצמה. היא התקשרה לפסיכיאטר על כל דבר. בשלב כלשהו נמאס לי מעניין הליווי (הרגשתי שזה מעיק על המשפחה והחברים, וגם כבר לקחו ממני את טיפות ההרגעה מזמן...) ואמרתי לה שארגיש בנוח לחזור לטיפול ברגע שהיא תרגיש בנוח לחזור למתכונת הרגילה. האמת שגם ציפיתי שתציע להגיע אליי הביתה באופן זמני, זה משהו שהיא רמזה עליו מעט זמן לפני כן. ומשם הכל התדרדר. היא התנהלה בצורה מאד קרה, שאופיינית לה נורא, אבל תמיד קיוויתי למשהו אחר. דווקא בתקופה שהייתי צריכה יותר חום, היא גילתה יותר קור. התחלתי לכעוס. מאד. שלחתי לה המון סמסים, והיא לא ענתה על אף אחד מהם (היא אוהבת לתקשר בטלפון, אני בכתיבה בגלל החרדה החברתית שלי). חבר שלי התקשר אליה. היא אמרה שאם אתקשר היא תענה. הוא אמר שהיא דיברה בצורה מאד קרה ו'סנובית'. שלחתי עוד הודעות. התחלתי להפציץ. היא לא הגיבה ולו פעם אחת. אז ניסיתי טקטיקות שונות - כמות, איכות. ניסיתי להפחיד אותה או לעורר את האינסטינקט האמהי (למשל, באמירה שאלך לגן של הבת שלה כדי לשאול אם אמא בסדר או שהיא מתה, כי הוא לא עונה לי). עשיתי הכל בשביל תשומת לב. בשביל שהיא תדבר איתי. אמרתי לעצמי ולסובביי שברגע שהיא תבקש ממני להפסיק, תגיד שלא נעים לה, אפסיק. היא אפילו לא התקשרה. שלחה מכתב בדואר שמה שאני עושה זה הטרדה ואיום ושבגלל המצב שנוצר אפילו לא נוכל להפרד. 'אולי בעתיד אם הנסיבות יאפשרו.' עד שהגיע אליי המכתב, עדיין המשכתי את הסמסים. היא חשבה שכבר קיבלתי את המכתב, אז היא התקשרה. אמרה שהמצב איך שהוא לא יימשך. אמרתי לה שזה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. בכיתי. כשניתקנו מחקתי את מספר הטלפון שלה ומאז לא שלחתי לה שום הודעה. עברו 3 חודשים מאז. לאורך הדרך, שלחתי לה אי-מייל פה ושם. בהתחלה שאני מתחתנת, ושאני ובן זוגי רכשנו דירה. וכשהיא הגיבה שאם אני רוצה ליצור קשר להתקשר ולא לשלוח אימיילים יותר, התעצבנתי, ושלחתי עוד כשלושה אימיילים כועסים ומאחלים דברים לא טובים (אבל אף איום). הקש שכנראה שבר את גב הגמל הוא שבמשך כשלושה ימים באופן מאד תדיר התקשרתי לבעלה וכל פעם ניתקתי לאחר שענה. התקשרתי מחסוי, אבל הם קישרו בין השניים. אני מניחה שעשיתי זאת מתוך רצון איכשהו להיות קשורה אליה, גם כשאני כבר לא. ואז ביום שישי אחד, הגיעה אליי הביתה משטרה ולקחו אותי לתחנה לחקירה, על איום והטרדה (תלונה שהוגשה על ידה ועל ידי בעלה). היא סיפרה שם דברים שנאמרו במהלך טיפול. כמו שכשחשבתי על להתאבד חשבתי על האקדח של אבא שלי, ושהיא מפחדת שאני עלולה להשתמש בו נגדה (מה נסגר איתך??? למדת פסיכולוגיה? מה עם קצת הבנה של מניעים של בני אדם??? ובכלל, מעולם לא איימתי לפגוע בה פיזית, מעולם!) ודברים יותר רגשיים, כמו רמת האובססיה שלי כלפיה. והתמונות. היא אמרה שם דברים בתלונה שפגעו בי עד עמקי נשמתי. זה גרם לי לאבד אמון באנשי טיפול בפרט ובבני אדם בכלל. החוקר אמר שהוא ימליץ לה להוציא צו הרחקה נגדי, אך היא לא הוציאה. היא יודעת טוב מאד שאני בחיים לא אפגע בה. בעיניי התלונה נעשתה כחלק ממשחק כוחות, שהיא כמובן תמיד מנצחת בו. אם היא באמת הייתה מפחדת, היא הייתה מוציאה צו הרחקה כפי שהמליצו לה, ודואגת שזה ילך למשפט והרשעה. הכל נאמר ונעשה מתוך פגיעה ואכזבה עמוקים. מצד אחד אני יודעת שההתנהלות שלה לא הייתה מקצועית וחזקה (זה כנראה גם השתקפות של חוסר הנסיון שלה), ומצד שני אני מנסה לקחת אחריות על המעשים שלי ויודעת שהתנהגתי מאד לא בסדר. במהלך כל התקופה הזו - הדכאון ואחריו הזעם האימתני - הרגשתי חסרת שליטה. שאחרי שנים של איפוק פתאום יוצא שד החוצה. ממש שד. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ולא ממש קיבלו אותו, בלשון המעטה. כל מה שהייתי צריכה זה שיגידו לי שזה בסדר, שיש גם אנשים אובססיביים בעולם, ויש אנשים עצובים בעולם, אבל זה לא הופך אותך ליצורה. או לפחות ראויה לאהבה. או ראויה לתיק במשטרה. וצילום תמונה ולקיחת טביעת אצבע. (אני ילדה טובה, שלא שותה אלכוהול ולא עישנה סיגריה או סמים מימיה). והמסקנה שאני לוקחת מכל זה, זה שאני יצורה. ולא ראויה לאהבה. ואני כועסת על העולם. ועל עצמי. ואני לא מאמינה באף אחד. ובעצמי. ואני מרגישה שחיי נהרסו, בגלל אישה אחת. שלא ידעה איך לטפל נכון. אני מתנצלת ממש על האורך. סליחה.

היי, אני רוצה לכתוב לך כמה דברים ולא בנימה שיפוטית 1. לגבי הקשר הטוב שהיה לכן בהתחלה, וההתעניינות והמתנה - זה מחמם את הלב וכיף ונעים לשמוע שהצלחתן לייצור קשר כזה ביניכן (לא מובן מאליו) זה מראה שאת מסוגלת להיפתח ולייצור קשרים משמעותיים עם אנשים 2. לגבי הפייסבוק וחיפוש באינטרנט - גם זה מובן לדעתי. מדובר במדיום ציבורי , וגם אני חוטאת בכך לפעמים 3. לגבי הריחוק שלה ממך אחרי האשפוז והתעקשות על מלווה - גם זה מובן לדעתי, היא פסיכולוגית (מתמחה) ולא פסיכאטרית . ולהמשיך ולטפל בך ללא לווי מתאים יכול להזיק לה ובעיקר לך 4. לדעתי המטפלת שלך "נכשלה" בכך שלא הציבה לך גבולות מספיק ברורים. היא לא הייתה צריכה לתת לך להגיע למצב שבו את "מפציצה" אותה במיילים ולא מקבלת תשובה.. 5. בכנות, אם מישהי הייתה אומרת לי שהיא תלך לגן של הבת שלי בשביל לוודא שאני חיה - זה היה מבהיל אותי מאוד! כנ"ל לגבי שיחות הטלפון לבעלה. זו חציית גבולות שלדעתי חבל שהגעתם לכך. אני לא יודעת להגיד לגבי התלונה, אבל מדובר במקרה באמת לא שגרתי. מסקנה: למצוא מטפלת טובה ואסרטיבית שיודעת לשים לך גבולות כי לפעמים זה מאוד קשה לבד במיוחד שיש רגשות עוצמתיים למטפלת אני מאוד יכולה להבין אותך בזה..

אני מעריכה מאד את תגובתך. למען האמת, אני לא יכולה לדמיין את עצמי אי פעם פונה שוב לטיפול. איבדתי אמון בבני אדם בכלל, במערכת הטיפולית בפרט, ובעצמי.

קראתי הכל, כל מילה , אני יכולה להעיד על עצמי כאובססיבית לגבי המטפלת שאני יודעת הכל עליה ממקורות שונים ודיברנו על זה , והזמנתי אותה לביתי ( היא לא הגיעה כמובן..) והרצון כלפי הוא כל כך חזק , ואני מתקשרת ושולחת הודעות די הרבה ואפילו מעצבנות וכועסות. והיא יודעת להכיל אותי. יתכן ואני נזהרת בדברי שניכר חוסר הניסיון של המטפלת שלך והפחד שלה . עם כל הקושי תנסי לעשות פגישה ליישר הדורים ותעברי למטפלת מנוסה. להחזיק בורדליין זה קשה. אני כמעט בטוחה שהיא אבחנה אותי כך ומעולם לא אמרה לי. שיהיה בהצלחה :)

אני כל כך שמחה בשבילך שזכית במטפלת שמכילה ומקבלת אותך. זה לא טריוויאלי בכלל. אני לא חושבת שלאחר שהגישה תלונה נגדי במשטרה היא תהיה מעוניינת בפגישה ליישור הדורים. מה גם שאני עדיין זועמת, פגועה ומאוכזבת, ואני יודעת שהיא לא תתנצל או תיקח אחריות על החלק שלה בהתדרדרות המצב. מטפלת אחרת לא תהיה. אני מרגישה שלעולם לא יהיה לי קלוז'ר, ושלעולם הטראומה הזו לא תעבור.

למה יצא לך משתנה בכותרת? אלוהים יודע..פליטת כתיבה? אולי.... את מרגישה שמשתינים עלייך חלילה? אני לא חושבת שבסיפור שלך היא כל כך נוראית...ואולי גם את לא, אבל יש הגזמה, אינני יודעת מה היה בדיוק ולכן אי אפשר לדעת, זוהי הגרסה שלך והסובייקטיביות שלך....רק יצא בסוף ש"התחרפנת" קצת וזה מבהיל מאוד!!!!!!!! אני הייתי מאוד נלחצת אם היו אומרים לי שיבואו לגן של הילד שלי לשאול אותו אם אני חיה??????? אלוהים אדירים!!!!!! ומלא סמס וכו'....נכון, לכלם קשה שלא ליצור קשר בין פגישות, אבל יש הבדל גדול בין "להפציץ" ולהכנס למרחב האישי, בעל, ילדים....זה מאיים מאוד...וזה מובן, כדאי לנסות ליישר את ההדורים איני יודעת כיצד, חשבי על משהו...אבל היא אדם ולהלחיץ אותה ולא לשמור על גבולות בסיסיים זה מסוכן גם לך!!!!!! בהצלחה, מיכל

תודה רבה על תגובתך. ראשית כל, חשוב לי לומר שכל ההטרדה לא נעשתה בין פגישות, אלא לאחר סיום מאד פתאומי של טיפול, במצב הכי ירוד נפשית שהייתי מימיי. היא לא הגיבה לתקשורת ממני, לכן המשכתי והמשכתי (במחשבה שאולי היא פשוט חסמה אותי), וחוסר התגובה שלה החריף את ההטרדה שלי. כמו כן, חשוב לי לציין שיום אחרי שכתבתי לה את הסמס על הבת שלה כתבתי לה שלא באמת התכוונתי לזה אלא שעשיתי זאת בכדי לנסות לעורר את האינסטינקט האמהי שלה בכדי לקבל תגובה ממנה, שאפילו צעקות עדיפות על חוסר תגובה. בנוסף, חשוב לי להדגיש שברגע שהיא הרימה טלפון וביקשה שאפסיק, באותה שניה, הפסקתי. כלומר, לו הייתה מבקשת כבר בהודעה הראשונה ולא מתעלמת מקיומי בעולם, כל מצב ההטרדה לא היה נוצר. התביעה הגיעה 3 חודשים לאחר ה'איום' על בתה. ידוע בספרות שאיומים מתממשים מהר או לא בכלל. כך שאני לא מאמינה שהיא פנתה למשטרה בגלל זה, אלא רק סיפרה זאת בכדי להוציא אותי באור הכי שלילי שיכלה. אני לא כותבת את כל זה כדי לבטל את המעשים הזוועתיים שלי, ולו לרגע. אני רק רוצה שכל התמונה תהיה ברורה. תודה לך שוב על הזמן שהקדשת בתגובה. אני מעריכה את זה מאד.

לא שמתי לב שכתבתי "משתנה" במקום משטרה, וכשהפנית את תשומת לבי לכך קראתי וחשבתי דווקא על המילה משתנה (תלוי, בלתי תלוי וכו'), אז לא נראה לי שהתת מודע שלי התכוון לשתן ;)

גם אני תמיד רציתי יותר יחס מהמטפלת שלי. וגם לי היא אמרה שתגיש נגדי תלונה אם לא אפסיק לשלוח לה סמסים זועמים. הפסקתי מיד. לא עברתי אף פעם גבולות כמו שאת מתארת כאן כלומר לחשוב לפנות לבני משפחה במקום אליה.. אבל אני מאד מבינה את ההרגשה שלך, את האובססיה והרצון במענה שמקל עליה בטווח המיידי. אני לא יודעת מה להגיד לך חוץ מלומר שקשר עם מטפלים לעולם נועד להיות בתוך הגבולות כי ככה הם החליטו שזה. ככה זה. ומי שלא עומד בגבולות 'מועף'. פשוט תקבלי שככה הם החליטו וזהו (כל המטפלים. זאת שיטת עבודה!!) תנסי למצוא פתרון אחר. אני שונאת מטפלים כי הם לא באמת עוזרים לאנשים כמונו. במקום להרגיש בן אדם את מרגישה מפלצת מצורעת כי עברת להם את 'גבולות הקודש' שלהם.. תראי מה הם מעוללים לאנשים כמונו. ככה זה. אחרי כל הייסורים אולי תתחילי לקחת גבולות פחות קשה כי תתרגלי. כי משהו בגודל הציפייה יתמתן והאכזבות גם כבר לא יהיו מטריפות ככ.. אולי. לי זה לא ממש עבד. פגעו בי בטיפול ויש לי זכרונות לא טובים משם ולמען האמת אם המטפלת הייתה נדרסת למוות זה היה מנחם אותי. לפעמים אני מתנחמת במחשבה הזאת. שבא לי שהיא תמות . אז אולי גם אני יצורה מפלצת לא רק את... אבל זאת רק מחשבה.. לחשוב מותר מה שרוצים. במעשים אני אדם ששולט בעצמו. תשלטי גם את. זה מה שמצפים ממך. למרות כל הצרכים שלך והאובססיה שאני מאד מבינה . זה מאד אנושי לכמוה לנוכחות המרגיעה של דמות משמעותית ולחוש נאהבת ושייכת ורצויה. זה הכי אנושי בעולם :/ טיפול פסיכולוגי לא עוסק באנושיות. הוא עוסק באילוף. זאת דעתי. מקווה שתעבור לך האובססיה ותתפני לחיות את חייך בלי קשר למטפלת הזאת.. יש עולם שלם שם בחוץ

אני שמחה בשבילך שלפחות למטפלת שלך הייתה את היושרה להזהיר אותך לפני פנייתה למשטרה. לי לא הייתה התראה מוקדמת, וכעת לנצח יהיה לי תיק במשטרה. גם אני איבדתי אמון במקצוע. זה קשה מאד. כמו שאמרת, אני ממש מרגישה מפלצת ומצורעת. כשכל מה שרציתי זה שיכילו ויאהבו אותי. ושילמתי עשרות אלפי שקלים ממיטב כספי בתקווה לזה. אולי טיפול הוא לא לכל אחד. אולי דווקא אנחנו, הרגישים, התלותיים, או האובססיביים, שכביכול הכי זקוקים לטיפול, אולי דווקא לנו זה הכי מסוכן. את לחלוטין צודקת, מחשבות לחוד והתנהגות לחוד. למדתי את זה על בשרי. אני לא שונאת אותה, אף פעם לא אשנא אותה. אחרי הכל, אם לא הייתי אוהבת אותה, לא הייתי נפגעת כך. אבל כן יש בי יצר נקמה מאד גדול. ועכשיו אני יודעת שהוא מוכרח להשאר בתוכי, ולאכול אותי מבפנים. הלוואי ולא הייתי מרגישה אותו, מעולם לא הייתי נקמנית, להפך, סלחתי לכל אחד על כל דבר. אבל הוא שם עכשיו, והוא הורג אותי. כמו גם הכאב והאכזבה. שוב, תודה לך מימה. להכיר מישהו שיכול להזדהות איתי זה לא טריוויאלי בכלל, וגורם לי להרגיש פחות לבד. מאחלת לך את כל הטוב שיש.

אם זה אפשרי, הייתי מאד שמחה גם לשמוע את דעתך בעניין.

ואני בכלל לא כעסתי או בכיתי הייתי אסופה כי ביומיים שלפני היתה פתאום תחושה טובה וקצת שקט בפניים ואז באחת הכל שוב יורד לטמיון ומלווה בתחושת אכזבה ויאוש שזה לא מחזיק. אולי לא צריך לגעת בכל הכאבים האלה רק להחביא שוב ושוב להרוג לעטוף להטביע. שוב מכונת ההשמדה העצמית שולטת. רציתי להחזיק עוד קצת את הרגעים שיכולתי להסתכל החוצה ולגעת ממש. אני מרגישה כל כך פגומה ותבוסתנית.

אל תרגישי ככה כלפי עצמך לא קל לחיות עם דיסוציאציות ...בפעם הבאה תצליחי ליותר זמן ...

מבקשת עזרה,מה עושים?גרושה 20 שנה, שנים שאני עצובה וכואבת,בודדה ומרגישה ריקנות,וזה מחמיר מיום ליום,אפילו שיש לי ילדים גדולים נשואים ויש לי נכדים,יש לי בת גדולה שגרה בהוסטל מוגדרת עם פיגור קל, אני לבד בבית, עובדת מעט בחוץ,אין לי כוח וחשק לעבוד,שום דבר לא עושה לי טוב,לא נהנת מכלום ,לא מספר טוב,לא ממוסיקה,,לא מבתי קפה ומסעדות,משום דבר,אין לי לא חברות ולא חברים ,ממש בודדה,איך אפשר לצאת מזה?

מה אפשר לעשות נגד הנפילות האלו שיש לי כל כמה זמן שאני נכנס למיטה ולא יוצא ממנה כמה ימים ומלא חרדות? אני מטופל בן 27 בציפרלקס אחרי אינספור תרופות, בזמן האחרון מרגיש יותר טוב אבל כל כמה זמן נכנס למרה שחורה ולא יוצא מזה ומרגיש שבא לי למות. האם עבודה בלילות במשמרות יכולה להגביר את זה? נמאס לי לרצות לישון 20 שעות ולקחת כדורים מרדימים רק לא להיות ער....

אני מנסה לבד, לא מסמסת ולא כלום..מאז השיחה של "לעשות שיקול דעת מה דחוף...." אז היום לפני שמחר נפגש כתבתי כמו מברק, "שבוע הבא לא אגיע..מחר לחוץ אבוא. מבלבל הכל ובבקשה תראי אותי :( מנסה לבד...לא דחוף.סליחה." אני רוצה שתראה אותי שאין פתאום יותר כלום בין הפגישות שמנסה להחזיק לבד, שמנסה להעלות למודע שהיא פה תמיד.......כלכך קשה לי...ומרגישה שלמרות שבפגישה נפתחת היא לא רואה או מבינה שזה גם סוג של "דיאטה" צמצום מעצמי במשך השבוע והרבה לא נאמר כי עד הפגישה נעלם לי הרצון או הצורך בה...משהו קורה לי אודי...מה קורה? מבלבל אותי הצורך והרצון הדחוף ושאינו דחוף.....מדוע כשמנסה לבד היא לא רואה? היא לא אומרת על זה כלום...רוצה שתראה אותי :( ש.........לא יודעת מה. רק קורים דברים ואין שותפה להכל רק לקצת כי אין זמן.....ומוזד מבלבל וקשה הדרך החדשה :( מדוע זה כה קשה? :( עצוב גם....כאילו נמחק קשר ישן ומתחיל משהו אחר.......ואין חברה מבחוץ לשתף למה לא מסוגלת לזה? משהיא אחרת במקומה לפחות? אוףףףףףףףף

אודי האם מאפיינים של כבדות לעומת קלילות באופי זה קשור גם לסוגיה של בריאות נפשית? כלומר האם למשל אדם שהוא מוחצן וקליל באופיו, נהנתי וזורם יותר עם חוויות החיים, פתוח להתנסויות חדשות ומכיר הרבה אנשים חדשים לעומת אדם כבד יותר באופי, יותר נצמד לשגרה מוכרת רוב הזמן ורק פעם ב-יוצא ממנה, נוטה לחשיבה עמוקה והתבוננות אנליטית בתופעות, שומר על מספר מכרים מצומצם שעמם חש קרבה - האם הטיפוס הקליל שתארתי בהכרח נחשב בריא יותר נפשית מהטיפוס הכבד ? או שתכונות של קלילות לעומת כבדות לכשעצמן אינן מקושרות לסוגיה של בריאות נפשית ו/או איכות של ההתפתחות הנפשית?

קוראת אותך שוב ...ואת יודעת זה שוב המבחנים שלך האם היא לא תוותר ואז ניכנסים הכוחות ההורסים ..אולי זה בשבילה החופש.. יקרה היא מחכה לטלפון שלך , היא אפשרה לך מרחק כי את ביקשת כדי שאולי המרחק יעזור לך להבין ולקבל עד כמה את זקוקה לעזרה שלה.גם אם זה חשוב לה זה חייב לבוא ממך זה טיפול שלך. זה הזמן לעשות תהליכים ולנוע קדימה ...איתך

תודה. תאמנו פגישה. תודה לך שהרמת אותי כשנפלתי.

אביב , נראה שאת מבינה אותי ( באופן מפתיע מישהו מצליח להבין...) אז תרשי לי להתייעץ איתך .בטיפול אני לא נוגעת באירועי העבר אנחנו רק מתעסקות ביחסנו . את חושבת שכשנפסיק לבחון אותה נוכל לדבר על העבר? . מצחיק מזה אני מפחדת. היא יודעת על מה מדובר. אני חושבת שהיא רוצה שנפתח את הנושא ונעבוד עליו אבל אני לא יכולה שנתיים טיפול ואני לא נוגעת בנקודה האמיתית . זה מייאש.

שמישהו מעוניין 'להשכיב' אותך. אני לא מבינה את זה. 'להשכיב' זה דבר קליל? סקס שעושים כלאחר יד רק כי למישהו נעמד ממך זה דבר קליל? מישהו ציפה ממני להיות 'זורמת'. אני ממש לא כזאת. במקום זורמת נעשיתי 'זועפת'. אני רוצה מישהו שיאהב ויחבק את הכאב וירפא.. ... ובמקום זה יש אנשים כנראה שחושבים שזה לגיטימי סתם ככה לחדור לגוף שלי בשביל 'הנאות קלילות של הרגע'. אני לא מבינה איך אפשר להנות מדבר כזה.... זה גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי וחסם אותי יותר. שלא הציעו לי אהבה. הציעו לי זיון, אבל לא אהבה. העולם הזה פוצע אותי כל פעם מחדש. ואז.. אז אני פוצעת אותו בחזרה. אני רעה. עצוב לי מאד.