פורום פסיכולוגיה קלינית

שמיקה תיארה את הסיפור שלה ראיתי את עצמי, הולכת פעם עם הנער הזה ופעם עם הנער האחר אמנם לא כדי לחפש ארנבונים... אודי, אני זוכרת המון " מפגשים" ומקומות שהייתי איתם אני זוכרת מה הייתי עושה אח"כ בעיקר מכה חזקה בבטן כי חשבתי שאפשר להיכנס להריון ( למרות שבכלל לא הייתי בגיל שאפשר ) אבל אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שהסכמתי, ולמה המשכתי להיפגש איתם, ברור שפחדתי וידעתי שאני עושה משהו לא טוב. בכל זאת המשכתי להגיע שהם ביקשו במשך שנתיים . למה אני לא מצליחה לזכור את הפעם הראשונה זו שאמורה להיות הטראומטית? זה לא יוצא לי מהראש המחשבה של מה היה שם.

... מתגעגעת אליך.. מעניין, יכולים לעבור מס' ימים ,כך.. ופתאום אני מרגישה אליך געגועים.. מעניין , כך גם קורה לי עם אמא צביה.. אני הרי מגיעה אליה כמעט כל יום ומרגיש לי כזה רגיל, ופתאום כך ללא סיבה באמצע הפגישה אני מרגישה אליה געגועים והיא פשוט נמצאת על ידי.. אז למה אני מרגישה אליה געגועים כשהיא על ידי ? כמובן שאני משתפת אותה בזה.. אתה חושב שזה קורה בגלל שאני מרגישה שאתם יש ? ואז יש למי להתגעגע ? אולי זה בגלל שאני מרגישה שיש מיכל שיכול להכיל את רגש הגעגוע, אני מרשה לעצמי להרגיש כלפיכם את ההרגשה הזו ? אתה יודע ? מימה כתבה הודעה שכותרתה הזדקקות 2, ואביב התייחסה להודעתה, אני חושבת שכשאמא צביה לא מדוייקת אלי, אז אני שונאת את ההזדקקות הזו ומרגישה השפלה נוראית, כשאמא צביה מדייקת עבורי, מרגיש לי משהו רגוע, שליו,נינוח,, שלווה.. ובכלל לא איכפת לי שאני מרגישה הזדקקות אליה, וגם לא איכפת לי שהיא רואה שאני צריכה אותה.. אני ברוגע, בנינוחות ובשלווה הזו ,וזה מרגיש מאוד נעים בלב.. שלך מקרוב-במבי.

השארתי אותה מאחור. התנתקתי. נשארתי עם תחושת מחנק.

מחנק זה מפחיד זה קשה . יושבת איתך נותנת לך יד ,את מרגישה אותה? בואי תנשמי איתי ותתקרקעי חזרה . לא צריך לברוח היום לא צריך להתנתק . אפשר לחבק אותה , מגיע לה היא לא אשמה .

אפשר מילים מרפאות?

מצטערת ששוב קשה ולא פשוט . תנסי לנשום לתוכך ולזכור שזה גל ועוד רגע יעבור. אני שמחה שאם הקושי ובתוכו את מאפשרת לעצמך את המקום הזה יודעת שזה לא פשוט בכלל אני איתך יקרה, חושבת שאם אני אשב ליידך בשקט זה כבר לא כל כך יפחיד אותך, ככה ביחד זה יותר קל .

אודי זה משמע קלישאתי אבל זה כל כך לא.... קשה לי עם אנשים.

תודה רבה..על ההבנה והחיבוק המדהים העוטף...לא בטוחה שבמציאות זה היה כל כך קל כמו בכתיבה...שולחת חיבוק חזרה ובהצלחה בטיפול, אני כל כך שמחה שהחלטת.

תודה על החיזוקים, ועל החיבוק חזרה...:)

היי רחל רחל מה שלומך? בואי נסכם שאני מנסה לכתוב לך..... אם זה יוצא עילג/תוקפני/לא לעניין,אני מתנצלת מראש. אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון כשאני כותבת למישהי אחרת.... אז..... אני קוראת אותך תקופה ארוכה את הלבטים הקשיים לפעמים היה נשמע לי שלבוא לטיפול בשבילך זה ממש שורף בפנים... ובכל זאת הלכת ולא וויתרת.... הדרך שלך לא פשוטה. הניסיון לתת אמון ולסמוך..... כמה זה קשה והפכפך..... גם אצלי זה יכול להתהפך בשניות..... זוכרת שאודי פעם כתב שרצף יוצרים על ידי נקודה ועוד נקודה..... מכירה את זה עם ילדים? שככה הם לומדים אותיות ומספרים? ראיתי שיש לך טיפול, לא הצלחתי להבין- זה אותו מטפל? או משהו אחר? שלך, מקרוב, הילה

רק להגיד לך שאת מדהימה וכמו שכתבתי לך הבוקר את רגישה, חכמה ואמיצה ... כל הכבוד לך

הילה, יקרה!! אני שמחה לקבל ממך תגובות.. וגם אם לפעמים התוכן לא נכון בכלל לאדם שכתבת לו- כיף לך לראות שבכלל מישהו חשב עליך והתייחס למה שאתה עובר... אז תודה בכל מצב1:) המילים שלך נכונות ונוגעות בי. משהו שם באמון הבסיסי שלי בעולם- פגוע. וזה התגלה בטיפול מכאיב ביותר. הפחד להיחשף. הפחד לגלות חלקים בך שהודחקו. הפחד לשמוע מילות אשמה. הפחד מדחייה. הבהלה מקשר. כמה שזה סותר והפוך- והופך את זה ליותר קשה ובלתי אפשרי- זה הבהלה המטורפת מקרבה, ומצד שני- הפחד שידחו, שיגידו לי שלא רצויה.. אז איך זה קרה שהתחייבתי? הייתי בתהליך של סיום, והפגישה האחרונה החלה להתקרב.. ופניתי לאישה יקרה שגם היא מטפלת, בהקשר אחר, והיא שאלה אותי מה שלומי, ודיברנו כמעט שעה..כשהיא מחזקת אותי שהצעד שנראה שאני רוצה ומוכנה זה להיפרד, סופית. ולעמוד בזה. והתחלתי לבכות בכי היסטרי. של ילדה, תינוקת..בלי יכולת להירגע.. ואמרתי לאותה אישה שלא מסוגלת לחשוב על לעזוב באמת, אפילו שמעבדים פרידה. שלמרות שיש שם הרבה חוסר, יש שם משהו. אני לא לבד בעולם. יש מישהו שאני יכולה לבכות לו, והוא יקשיב, ולא יאשים.. והיא "אילצה" אותי לבחור. ולהתחייב. ובכיתי. והתחייבתי. לכל התנאים שלו. התחייבתי להגיע לטיפול, לפחות לארבעה חודשים הקרובים. לעשות את המקסימום שלי. ואחרי זה נראה מה יהיה הלאה.. נכון שיהיה בסדר????? נכון??? אני מפחדת ממה יהיה....... רחל.

היי רחל. שולחת חיבוק ענק לדרך החדשה-ישנה. קודם כל בחרת. בחרת לסמוך ולתת אמון לארבעה חודשים הבאים. אנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך וזה לא משנה כרגע.... מנסיון שלי תראי את זה יום ביומו ושבוע בשבועו. ואם יהיה לך קשה אנחנו כאן... ואולי זה יהיה אחרת? מכירה את התוכנית גולשי ספות? באחד הפרקים דיברו על התחייבות. הבחור באחת ממדינות המזרח לא זוכרת.... הוא אומר כוחות על אין לספיידרמן/או בסרטים. כוחות על יש למי שמתחייב. מה את חושבת? ואביב את אף פעם לא נדחפת.... איתכן, הילה

הי אודי, אני שומעת מילים קשות שמנסות להסביר. פצלים היא מילה מכוערת וגם דיבור בלשון רבים. אני לא רוצה להיות דיבור בלשון רבים אני רוצה להיות רק אני אבל לא ממש יודעת כבר מי אני. אני מתנהלת מול קולות שאומרים לי להשחית ולהרוג ולא תמיד מצליחה להתנגד להם. אני מחפשת שקט. שירה

היי שירה, יותר ממבינה אותך . כותבת כי רוצה שתדעי שאת לא לבד ובכל זאת חשוב לי לדעת אם נכון לך שאגיב לך. שולחת לך שיר שעזר לי לעבור הרבה ימים של רעש בראש ... https://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI

תודה על השיר. מספיק הייתי שקטה עכשיו אני מבקשת שקט...

הכוונה הוא לא לשתוק , שתקנו מספיק הוא אכן שיהיה לך שקט פנימי ...וזה מה שאני מאחלת לך ..שהרעש האין סופי יפסק ..

היי לכולם גם ואולי בעיקר לשקטים מנסה שוב והפעם לפני החופש ככה שיש המון זמן כל השבוע ... זה אולי המקום שיתן לכם את האומץ להרגיש שייך, להיות ... בבקשה אל תשאירו אותי לבד... כולנו מלאכים בעלי כנף אחת. רק כאשר אנו נושאים זה את זה- ביכולתנו לעוף.../ לוציאנו דה קרסנצו מאחלת לכולנו שלווה ושקט ... https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A

היי אביב, את מאתגרת עם העץ הזה.. ולא רוצה להשאיר אותך לבד :-) באמת מאחלת לכולנו רק שקט

אבל לא מאתגרת סמיילי גם טוב ...

טוב..אז אחרי פגישה ששוב פתחתי ..שוב הרגשתי צורך בתלות שלי בה ושוב שלחתי לה הודעות..אבל מה שטוב זה שהיא איתי, מבינה ויודעת מתי כואב והיא עונה ומתי צריך את הגבול...עוד בפגישה היא אמרה שאולי אוכל לא לכעוס עליה אפילו אם היא תשים גבול השבוע וגם כתבה לי היום שהיא מבינה שקשה וזה היה צפוי וזה בסדר..אז היא ממש הרגיעה עד הפגישה הבאה שקבענו עוד השבוע להחזקה בינתיים 2 פגישות בשבוע.כנראה שוב זקוקה לזה...אבל בסדר...מקבלת...והיא אמרה גם שהיא מחבקת ולא שופטת ואני מאמינה לה....זה טוב..

ושתי פגישות זה סבבה כשצריך. ותודה שכתבת

אין לי משהו חיובי, אבל כדי שלא תשארי לבד...

רק בשביל לראות אותך כאן זה היה שווה .. חיכיתי לראות מתי תוציאי מחוש...מבינה שממש קשה . גם סמיילי זה טוב ..

מודה לך באמת שאתה מאפשר להיות כאן גם שמוצף מבולבל ותקוע .. מנסה הכי לדייק. שבוע לא קל לא פשוט בכלל..מנסה לעבור קיר פחד, חצי מדרגה בדרך לחיבור הגוף אלי. יודעת בחלק הבריא שזה חייב המציאות .. זוכר את השיר של אהוד בנאי ילדי הלילה ... חייבת לספר,מפחדת מהתגובה שלה. קל להיות אמפתי כשמישהו פגע בך קשה יותר כשאתה פוגע בעצמך... האשמה, הביקורת , הקשיחות שלי כלפי עצמי מספיקים לעשר . מפחדת שהיא תגיב כמו אדם אנושי שמצקצק מול העיתון. שוב יודעת שחייבת ..אבל צריכה חיזוק :)

אודי שאלת אם כאשר פרצה ההזדקקות ותחושות השפלה אם נשארתי או ברחתי. אודי זעקתי לה שם 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי!!' היא אמרה מן 'האמ' בטלפון. כאילו הקשבה בלי התייחסות עניינית. מבחינתי חיפשתי את המענה הקונקרטי כדי שישכך את החוויה הקשה ויגרום לי להרגיש מובנת ושמכבדים אותי שומעים ומתחשבים. זה לא קרה. אני לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה אתם עושים. מבחינתי שחזרו לי שם השפלות והתעללויות והכי גרוע - הפקרה והזנחה וחוסר אכפתיות ואטימות אנטי אנושית במצב של פגיעות והזדקקות הכי חסרת אונים עד שאפילו את צלם האנוש שלך אתה כבר לא מרגיש מרוב השפלה, עקב ההפקרה הזאת - החוסר מענה מול קריאה לעזרה אז אודי. סליחה על הרוע. אבל שאני נזכרת בזה בא לי שכל הפסיכולוגים ישרפו באש הגהנום.. ועכשיו נוותר רגע על הדרמה - אתה שואל אותי אם נשארתי לדבר על תחושות ההשפלה או ברחתי... אודי תבין- החוויה הכי חזקה שם הייתה שהיא צריכה לקחת אחריות. לא אני. היא צריכה לקחת אחריות על האנושיות. על עצם האנושיות. ולהביא אותה אליי. לבוא לקראתי. לא אני. את זה היא לא עשתה. האחריות הוטלה עליי. האחריות להגיע לפגישות למשל. גם אחרי ובעת השחזור. ועם האחריות שנחוותה כהפקרה משפילה באה ה'רצחנות'. כי להטיל אחריות עליי שם על מה שאני מרגישה ועל הפעולה בזמן שהיא לא מתערבת, לא מתגייסת, נחווה כמו הפקרה ומעילה באחריות האנושית של עצמה כלפיי. ובעצם ניסו אחכ להראות לי את העצמי שלי שם. שזאת בחירה שלי. שאני זאת שיכולתי לקום וללכת בכל שלב. שאני זאת עם התגובות הרגשיות.. הכל אני. היא כלום. היא הייתה המסך שהוצאתי עליו את כל ההשלכות האלה. וזהו. ככה דחפו לי את הפרשנות של פסיכולוגים וההסתכלות של פסיכולוגים וההבנות של פסיכולוגים... יופי השכל שלי מאוד מודה לכם על החכמה הזאת. בטח אמא שלי המקורית השאירה אותי לבד מוזנחת בעריסה... אבל מה עם הרגש? ברגש אני עדיין לא מסוגלת להקשר לבני המין השני ולהיות באינטימיות ואהבה. החוויה של מה ששחזרתי בטיפול רדפה אותי כמה שנים , שלא לדבר על הביזוי הנרקיסיסטי שהפסיכולוגית הזאת העבירה אותי. אחכ קראתי במקום אחר שהכל בשביל לעשות ספרציה.. איך אפשר להשאר במקום שמשפיל אותך? מתי שלא רציתי לבוא היא אמרה לי שהיא חושבת שאני צריכה לבוא ומתי שכן רציתי ללכת היא הפנתה לי עורף. היא התעקשה לא להיות דמות טובה. היא התעקשה להיות מתסכלת. אנסי תסכולים אתם. אבל אתם מצדיקים את זה בטענה שככה זה במציאות- היא מלאה תסכולים וצריך ללמוד להתמודד איתם.. אישיות חזקה ובוגרת צריכה להיות מסוגלת לשאת תסכול. לצמוח מזה. שיהיה. 'מציאות', דרישות המציאות.. לבנות אגו.. פאקינג וואטאבר. לי בא ללמוד איך להרגיש אהבה ברגש ולהזדיין בגוף. רצוי עם מישהו עשיר כדי שאוכל לממן את כל הטיפולים האלה . חה! לעבוד זה לא בשבילי. אנשים שחיים בכלובים של משרות מלאות.. וזה נחשב 'נורמלי'. אנחה. בא לי אהבה. מי יאהב דווקא אותי... ירצה דווקא אותי. ירצה אותי! אותייי! גיל 34... השעון מתקתק. זמן שלא שואל אף אחד.. גם אני כבר לא שואלת. עייפות מתהיות. לפעמים בא לי לקחת סכין ולנעוץ בכל מה/מי שמעצבן. היה כיף אם היה אפשר לחסל ככה גורמים עויינים ולהעיף אותם מהדרך. אבל זה לא אני ככה. דעאש אולי ככה. אצלי עדיין אהבה שמחפשת מענה. לפני כמה ימים דיברתי עם אלוהים והייתה הרגשה שהוא שם. זה מוזר. כי בשחזור בטיפול שזעקתי אליו הוא לא היה. אולי גם אלוהים מאחר להגיע לפעמים. הייתי הכי לבד בלי להיות לבד. בכיתי מאד. ולמחרת קמתי בבוקר. חייכתי. שיהיה.

קודם כל, כל הכבוד על המאמץ לא לכתוב בחופש :) מעריכה מאוד את המאמצים שאת עושה למרות הקושי הסובייקטיבי שלך . וחוץ מזה ממה איך בטיפול החדש שהתחלת ? איך המטפלת ....וכן ממה זה מפחיד פלצות להזדקק האמת שזה גהנום עלי אדמות עד שמרפים ואז האמת שזה כייף ..לדעת שיש על מי לסמוך ושיש למי להתגעגע ..אבל זה תהליך ארוך ...

אביב, מזדהה עם דברייך.. כשמרפים מרגישים רוגע, נינוחות, שקט ושלווה. במבי.

אין לי כח להתבכיינות יותר. לא רוצה לשמוע את עצמי מתלוננת, מקטרת, מבכה את הגורל האכזר... לא מוכנה לזה יותר. אני בן אדם מבוגר, וכשיר לקבלת החלטות. ברגע שאני עושה משהו, זה נובע מהחלטה, או מהחלטה שלא להחליט, שגם היא החלטה. וברגע שאני זאת שהחליטה – אין לי שום זכות להתלונן. (אבל תוך כדי שאני כותבת, אני פתאום מבינה שגם מהלקאה עצמית די נמאס לי...)

איך נפטרים מדימוי עצמי נמוך? יש כללי אצבע לעניין עד שמגיעים לטיפול?

היי אביב מה שלומך? רוצה לאמר לך שאני נפעמת ומתפעלת ואפילו מעט מקנאה(רגש פחות מדובר.....) ביכולת שלך להיות רגישה אמפתית ומכילה עבורי ועבור כמעט כל אחת כאן..... איך את מוצאת את המילים הנכונות לאמר.... אני כל כך הרבה פעמים קוראת בנות שכותבות ורוצה לאמר ולהגיב מרגישה הזדהות ואכפתיות ורצון לתמוך..... ולא ממש מוצאת את המילים הנכונות לאמר.... לפעמים מפחדת שאשמע תוקפנית.... או שלא הובן נכון.... שהמסר לא יעבור.... שהדברים יקטינו את המצוקה.... 'Ever'..... תשמרי גם על עצמך, לא פחות משאת נפלאה פה לכולם/ן,בסדר? שלך, הילה

הילה , לא תמיד אני יודעת ולפעמים אני נופלת לתוך המקום שחושב שהוא יודע וזה הכי נורא . מנסה תמיד לקרוא בן השורות ולראות את האדם וכן זה די מפחיד אולי לפגוע. את יודעת אני בטוחה שתיכתבי וזה יהיה נכון סומכת עלייך. לא כל כך חשוב המה חשוב האיך ועצם זה שאת אומרת לשני אני רואה אותך. את מאוד חשובה כאן בפורום, יש לך את הרגישות הנכונה ואת חכמה וכשאת כותבת אני חושבת שלא רק אני כולנו ניתרמות מזה. בקשר למה שכתבת למטה האמת שבהתחלה רציתי לכתוב לך בדיוק כמו אודי, אם יפריע לך פשוט תיפתחי את זה תגידי לעוסיות לפני שאת רוצה לפתוח את זה. והכי חשוב תהיי את לטוב ולרע כמו שאת לכולם יש דפוסים דפוקים אמיץ מי שעובד עליהם לשפר אותם . בהצלחה

מצטרפת לדברים של הילה ומוסיפה תודות גם ממני..

צריכה הבהרה: הבלבול בגלל המטפלת? ממש לא!!! החיבוק איתה חיזק אותי ומחזיק אותי כל השבוע..לדעת שהיא פה בשבילי ולא עוזבת...למה התכוונת בדיוק זה??? אני מבולבלת בגללו...בין טוב לרע..אצלו......למה זה הופך אותי? אותו? המגע לא מבלבל אותי.... אתה חושב שזה רע שהיא הסכימה לחיבוק? אז איזה מטפלת זאת? היא מטפלת קלינית מוסמכת... בסדר? לא הייתי הולכת למישהי לא מקצועית מבין???? בררתי הכל לפני שהתחלתי..... ואל תהרוס לי את הטוב שלה לפחות... :(

הבעיה היא לא חיבוק, או מייל, או טלפון בין הפגישות. זה עניין של גבולות וכנראה עבורכן חיבוק זה בסדר ונמצא בגבולות שמתאימים לכן. מעולה, תהני מהקרבה הזו! נראה לי לגיטימי ומבורך.

יש בך חלקים שמאוד דומים לשלי ונוגעים במקומות לא קלים....וכן נהנת מהקרבה :)

וואוו חמודה מרגישה את הלחץ והבהלה עד כאן מעבר למקלדת ישר לתוך הבטן . המטפלת שלך מקסימה וטובה ויודעת מה נכון עבורך . גם אנחנו מתחבקות בסוף הפגישה . כתבתי לך פעם זה היה תהליך אני לא ביקשתי מן הסתם היה בי חלק שהיה זקוק. בכל זאת זה היה מפחיד ולא זה לא מבלבל וזה מחזיק וזה נהדר. מה שמבלבל יקרה זה המגע האסור הפוגע הלא נכון של אבא לעומת אבא טוב מבין מכיל ועוד ..הבלבול הזה בן טוב לרע אצל אבא צריך להאמר ולטפל בפגישה כן זה לא פשוט . אורי תסלח לי - אורי זה דוגמא למישהו נורמטיבי הוא כועס וכואב את המעשים של עמליה , זה לא מוריד מהגעגוע מאהבה ומהרצון להבין. בכולנו יש רע וטוב הפגיעה הזו עשתה לנו בלבול בהכלה של שנהם יחד . אבל ככה זה בחיים .

את קוראת ומבינה אותי בין המילים...את מבינה את התחושות....את ממש יודעת לכתוב ולפרש אותי נכון שזה מדהים אותי. את אדם חזק!! יש בך עוצמות...תודה לך. מחבקת אם מתאים :)

פסיכולוגית קלינית מומחית...תואר ראשון ושני מאוניברסיטה מכובדת סיימה בהצטיינות.. עובדת במקומות מכובדים שאיני יכולה לכתוב.. מאוד מוערכת.הרבה שנות וותק...והבטיחה שיש לה נסיון עם נפגעות. .סתם בגלל הבלאגן קראתי שוב באינטרנט...עד כמה היא טובה..אוףףף מעורער לי...יש לך ספק במקצועיות שלה????

עזרו לי להחליט, אבל אני החלטתי. אני בטיפול. עם גבולות חדשים. התחייבתי לארבעה חודשים. וכשיגיע הזמן, נדון שוב במה עושים הלאה. רחל.

איזו מלכה את :-)

עכשיו שאת מחוייבת מאמינה שזה יעבוד , כל הכבוד לכם

היה חשוב ואפילו מאוד ההמשך שכתבתי ..כי לא רציתי לפתוח אחר. כנראה שצריכה ללמוד לחיות אם החוסר ניראות הזה. אם תוכל כבר מחר בכל זאת לראות ..צריכה כוחות כל כך פוחדת מהצעד הזה.

בנות יקרות כותבת לשתיכן יחד. האמת שזה לוקח ממני המון כוחות לכתוב לכן כי זה תמיד מציב לי מראה מול העיניים. מיכל, הגבתי לך למטה ומיקה את מוזמנת גם לראות. שתיכן מגמדות את הפגיעה שלכן את הנזק שלכן מול אחרות ..מול מי? למה? בואו לרגע ניקח אותי, כן הפגיעה שלי ארוכת שנים כן מעורבים בה הרבה אנשים כן תוצאות הפגיעה נוראיות אז מה???????????? לרגע אפילו לא לשנייה זה לא מפחית מהכאב שלכן מהסבל מהפגיעה שנפגעתן. הדבר היחידי שאולי יש לכן פחות נזקים נהדר , תשמחו את זה ותטפלו בעצמכן להחלים ..מותר לכן מגיע לכן ... אני אתן לכן דוגמא שעולה לי לראש ..ילד שטובע ,כן קלינית זה משנה אם הוא היה שם דקה או שעה . אבל רגשית , האם הוא מרגיש פחות חרד פחות מבוהל פחות לבד . האם כשהוא מבין שמי שגרם לו לטביעה היה אבא או אח או קרוב אחר קל לא להתמודד עם זה ..האם אז זה משנה כמה זמן? איך? לא הוא יכעס הוא יפגע הוא ירגיש מתוסכל . מיקה יקרה את באה ממגזר אחר אני יכולה רק להניח שהסוד הזה "הקטן" כמו שאת מנסה להגדיר אותו היה נורא. מאמינה שהאמנת שתקבלי עונש איום שאת ילדה רעה שזה בגללך ועוד ... אז מה זה משנה איזה סוד . סוד זה סוד והקושי מולו הוא אותו קושי . מיכל את חוזרת ומקטינה את הנזק את המצב חוזרת ואומרת שאת רצית ...מה רצית????????? חיבוק של אבא, מגע של אבא.. כן זה טבעי ראבק סביר להניח שגם אני רציתי כל כחיי זכרתי אותו כהאדם היחידי בכל המשפחה הדפוקה שלי שחיבק. בתמונות אני רואה ההפך הוא שמר מרחק מסתבר שהמגע היה מכוון מטרה . אז מה אני אשמה ?????? מה שאני מנסה להגיד לכן זה אל תעשו השוואות , ניצול שואה הוא ניצול שואה לא חשוב מה ? ואיך? תקבלו את זה שנפגעתן שהנזק הוא נזק . שהייתן צעירות קטנות ותמימות . גם אם היה נעים לכן המגע זה בסדר זה צורך אנושי מגע. אתן לא הייתן אחראיות על הגבולות. פגיעה לא צריכה להיות בכוח , במכות באלימות כדי שהיא תהיי פגיעה . פגיעה היא פגיעה מעצם היותה כזו . תרשו לעצמכן להזדקק , להשען על המטפלת על מי שסובב אתכן , תרשו לעצמכן לחבק אתכן להזכיר לעצמכן כמה חזקות אתן. תתנהגו אליכן כמו שהייתן מתנהגות אלי כי מגיע לכן. מחבקת באהבה ...

אביב..כמה כח..כמה עוצמה שיש בך!!ואומץ!!! תודה.

היי אביב, תודה על התגובה, יש בך משהו מאוד מקבל והדימויים שלך עוזרים לי להפנים את מה שאת כותבת. אני מעריכה אותך ואת התגובות שלך כאן לכולן..יש לך לב רחב ורחום ורגיש.. אני חושבת שלאט לאט אני מתחילה להרגיש את העצב שהמטפלת דיברה עליו. אני ממש מרגישה אותו בגוף..ולא בגלל הפגיעה הפיזית , אלא בגלל התחושה שיש לי לגבי כל מה שמתקשר: חוסר אונים והרבה בדידות והרגשה של לבד.שנים שחשתי כך אני מרגישה כמו ילד שמנסה לחצות כביש , והמכוניות פשוט באות מכל עבר. עם הרעש המנועי שלהן והצפירות הרמות. ואני רק רוצה לחצות כבר ושיחבקו אותי וילטפו לי את השיער.. תודה אביב

זה בסדר להרגיש ככה , רק אל תשכחי את לא חוצה את הכביש לבד . תני לה לתת לך יד ולחצות איתך

את מדהימה..כמה כח!!!כמה עוצמה יש בך!!!!! תודה..

אני בוחרת להרוס. ואז מתבאסת שהכל נהרס.. פיצול כזה.

רוני יותר ממבינה אותך, לאט לאט לומדים לראות את הרגעים האלה ופחות להרוס.

במה שכתבתי...מצטערת..צריכה הבנה..מרגישה נטע זר :_(((שונה ושאין לי זכות בכלל להתלונן...אוףףף

נפגשנו היום, קבעתי עוד אחת השבוע..כי קשה כי צריכה כלכך... אודי...אנסה לכוון...אנחנו מתחבקות בסוף כל פגישה, אני לא מבולבלת מזה, זה עושה לי טוב ובזכות החיבוק הזה חיבקתי חברה בפעם הראשונה....כך שעל זה רציתי שתגיב... מילא, אודי...בנות נפגעו מאביהן, הוא הכאיב להם, עשה להם רע וזה בטוח שזה רע....אצלי מבולבל לי...הוא אבא טוב בכל המובנים אבל....נגע, עשה מה שעשה, אהבתי את המגע, רציתי....אוף...זה עושה אותי לנוראית? לא התנתקתי..לא הרחקתי..מפגרת שלא הבנתי :( עכשיו מעבירה את הכעס עליו, חולמת שהורגת אותו... :( זה נורא!! ואחר כך נסגרה הדלת..לא נתן לי להתקרב בכלל בבת אחת....וזהו.... חיפשתי מגע..חלמתי מגע, רציתי :( כלכך קשה......למה???????????? אין ניתוקים, אין פלאשבקים יש רק רצון למגע.......הפעם של אחרים....אבל לא ממש מעיזה ואיתה זה נעים וטוב.....אמא כזאת מקסימה!!!!!! .....זה צורך רע? טוב? מוזר לי הכל מבולבל...שיתוף שמלחיץ אותי אבל......אני עושה מאמצים אדירים להוציא את זה :( תגיד משהו בלי להגיד שאפתור בטיפול ושהמקום שם..זה ברור לי......אבל אפשר להבין???????איך???????

אני בטוחה שהשיתוף לא היה לך קל...:( לא רוצה לכתוב, כי אולי אבלבל אותך..ולא יודעת אם המילים שלי נכונות... אבל חושבת שאם המטפלת שלך מאפשרת את החיבוק- אז זה נכון לך. פשוט. מעריכה אותך ואת הדרך שעושה, רחל.

תודה שכתבת בכל זאת...החיבוק איתה אינו מבלבל כלל, להפך, עוזר לי לקבל את עצמי, שאפשר לחבק והיא מבטיחה שלא תעזוב אותי והנה אנחנו חמש שנים יחד והיא מקיימת...כמעט ולא העזתי להכנס לפורם עכשיו לראות שאודי פרסם, אך אזרתי אומץ ונכנסתי בכל זאת..תודה לך. מקווה שאצלך רגוע כרגע אם את לא ממש כותבת? מ.

קצת קשה לי לומר אם רגוע יותר או פחות... זה לא קשור לאם ועד כמה כותבת פה... לפעמים שיש פה כל כך הרבה אנשים שלא מכירה, מרגישה שטובעת, שמוצפת מידיי...אז רק רק קוראת ולא מגיבה.. וגם רוצה לתת למקום הזה מקום משמעותי בחיים שלי, כי הוא כבר כזה, אבל מצד שני - לזכור שיש לי טיפול, ולא להוציא פה הכל, ולבוא לשם מרוקנת...(כן, את קוראת נכון..:) חזרתי לטיפול, לפחות לחודשים הקרובים..).. וקראתי את הדברים שלך ונזכרתי בדברים שפעם המטפל שלי אמר לי - שהתמודדות קשה יותר - היא שיש אמביוולנטיות, שמשהו רע- אז הוא פשוט רע, אבל שמשהו רע, ויש ב מצד שני גם את הרצון, 'הנאה' - אז זה יותר קשה. זה יותר מבלבל. וזה אולי (וקטונתי...ואם אני מדברת שטויות, פשוט תמחקי..:), המקום המבלבל בחיים שלך. איך אפשר להיות לא מבולבל????? להיפך, את נורמלית שמרגישה מבולבלת!!!! הכי שבעולם!!!!! אם לא היית מרגישה ככה - אז הייתי חוששת!! ואת יודעת, אני שמחה.. שסוף סוף את מתחברת לרצון למגע, מגע מותאם, מגע נכון לך! וזה הכי טבעי, לפחד, לא להעז, עם כל מה שעברת... במציאות אחרת, אני הייתי רואה אותך ומביאה לך חיבוק גדול, חיבוק ממשי, אמיתי, חיבוק רך, חיבוק מחזיק, עוטף את כל כולך.. חיבוק נעים וטוב.... רחל.

היי אודי, אחת הבנות כתבה כאן, שהיא מרגישה שלכאורה הפגיעה שלה הייתה פחות "קשה" , ואז קצת לא נעים מהבנות כאן אני גם מרגישה כך אין לי הפרעת אכילה, אני לא פוגעת בעצמי פיזית.. והמטפלת כל הזמן גורמת לי להרגיש שהיא רוצה שאדבר, אבל אני באמת לא מבינה על מה? אין לי יותר מדי מה לספר.. אמנם גדלתי במשפחה שלא היו בה גבולות ברורים, ואולי גם לא מספיק חום והכלה. אבל היו הרבה דברים נפלאים אחרים. והיה משהו עם אחי...הוא חזר בשאלה בגיל צעיר ונהנה להפגין את מיניותו , כאשר החל לגלות אותה אבל הוא בן, אז ההורים שלי לא מצאו לנכון להציב לו גבולות. והיום הוא רוקד במועדונים בחו"ל, יש לו חיי חברה תוססים, והוא נאה ומחוזר נו, כמו המטפלת שלי. אני לא כועסת עליו, וגם לא על ההורים שלי. וגם לא עליי. רק לומדת הרבה איך לא לנהוג עם ילדיי, וגם איך כן... וכשהייתי קטנה בתחילת בית ספר (לא זוכרת ממש מתי) היה מישהו שקראו לו אליאור שהיו לו אופניים גדולות וריח של כדורגל והוא לקח אותי פעם למקלט טיפשה, לא מחפשים חתולים במקלט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ולא היה לי למי לספר הלוואי והילדים שלי ירגישו תמיד בנוח לספר לי דברים ועוד יותר "הלוואי" שלעולם לא יקרה להם חס וחלילה (ולאף ילד אחר) דברים כאלה ולפעמים שאני עם בעלי ביחד, אז אני נזכרת במבט המרוכז והחולמני שהיה לו מתי שהוא עשה את הדבר הזה ומכנסיים קצרים של גברים עם גומי מזכירים לי את הריח שלו ועוד מעט קיץ.. ואני נגעלת מהריח הזה!! ומהגוף הגברי הזה... אבל הכי קשה לי עם השקט! קשה לי עם השקט אני שונאת את השקט הזה!!!!! שבעלי לא מדבר איתי ואז אני מרגישה מנוצלת על אליאור אני כועסת, כי הוא איש רע! וגם על המנהל שהיה לי בעבודה ובעצמי אני בעיקר מתביישת.. טיפשה! ובא לי למחוק את כל מה שכתבתי, ולא לשלוח בכלל את ההודעה אבל זה חשוב לי שכן - אולי כי זה איכשהו יקדם אותי בטיפול כבר לא אכפת לי יותר...

הי יקירה, טוב שאת כועסת על אליאור וגם על המנהל..ובכלל זה טוב להעביר את הכעס הזה...מבינה כלכך את הבושה..יודעת שאין על מה אבל באמת שזה לא נתפס...את לא טיפשה היית ילדה זכה, תמימה, חמודה כזו שאוהבת חתולים....וכן צריך לומר זאת לעצמנו כל יום, אני מנסה לומר ולא לגמד את הרע...קשה ומובן ...אתך בתחושות..ראי את ההודעות שלי :( מ. ואת יודעת מה? מזל שאת לא פוגעת, גם אני לא וזה טוב...ואיך אומרת אביב? לא להשוות....

מיקה... מי אומר מה יותר קשה ממה?.. זה לא תחרות של מי קשה יותר... החוויה של האדם, היא החשובה. יכול להיות שמשהו "קטן" יחווה כמשהו נוראי, ומשהו "גדול" יחווה כהרבה פחות ממה שהוא... זה מאוד תלוי מאיפה הגעת, מה עברת בחיים, איך התייחסו לזה, או שלא התייחסו בכלל.. ועוד הרבה...לך לא היה למי לספר. זה קשה, קשה מאוד. ולפעמים זה יכול להיות גרוע יותר ממה שהיה. וזה נראה לי טוב שנזכרת, שנגעלת, שכואבת, אני מרגישה שהרבה פעמים שאני נוגעת בכאב, בידיוק בנקודות - זה עדיין מכאיב, מגעיל, אבל זה פחות גורם לי להיות סוערת.. הרבה שנים נמנעתי מהזיכרונות של הגוף שהתקרב, מהמבט, מהחיוך, מהשיניים - מכל דבר שמזכיר, וכל פעם הייתי מתפרקת יותר ויותר.. אבל שהתחלתי לגעת, לתת לזיכרונות מקום - פעם ועוד פעם, ועוד ועוד שיחה על זה- משהו נרגע. טוב שלא מחקת, טוב ששלחת, טוב שאת פה כותבת, מביעה.. וזה גם יבוא שם...בטיפול. אני מאמינה בך. רחל.

היי. אני מאתמול תקועה עם משהו וזה תקוע לי כמו עצם בגרון. יש לי משמרת עוד מעט ואני צריכה לפרוק. לכן,אני מקבלת את ההזמנה שלך אודי ושלכם; אביב,מיקה,במבי,נטע ולא זוכרת מי,סורי. בפרט שאני שומרת את המקום הזה בדיוק לרגעים כאלו חסרי מזל.... אני מתנצלת שכותבת כשיש חופש.מקווה שהודעה אחת זה בסדר.(אודי תכתוב אם יש בעיה,בסדר?) זה מורכב.הסיטואציה אבל אני ינסה בכל זאת. אני מצטרפת באיזה עמותה בקבוצת תמיכה עם שתי עובדות סוציאליות מתמכות מתואר שני. לא חייבים להגיע בכל שבוע,זה פתוח. ביום שלישי האחרון הצטרפתי. הייתי אחרי פגישה עם הילדים. נבחר נושא של-שבירת מוסכמות. אני סיפרתי על הילדים שהיה כייף איתם.ושבעבר נלחמתי יותר על המשמורת ושהיום אני נלחמת על הקשר. ראיתי שאחת הבנות מולי עושה פרצוף של חוסר נוחות. עצרתי ושאלתי אותה אם משהו שאמרתי הפריע לה? היא הכחישה אבל אני בכל זאת עצרתי. אחר כך ניסיתי להיות יותר קלילה.... ויותר נינוחה..... ביום שישי האחרון דיברה איתי חברה אחרת ואמרה שיש בנות שזה מפריע להן ושמישהי שהיא לא רצתה לאמר את שמה אמרה שהיא לא תבוא יותר לקבוצה אם ידברו על נושאים כבדים. שאלתי את החברה שלי אם לה זה הפריע? אמרתי לה שזה ממש לא נעים לי שאני לא יודעת במי מדובר ושעוברים מסרים כפולים? ובבקשה תדבר בשם עצמה ומי שרוצה יכולה לדבר איתי..... מה שמפריע לי בעיקר שחלק מהבנות לא כנות איתי. התברר שהם נפגעו מדברים שעשיתי וממש היה צר לי על כך. אני מוכנה ללמוד ולהשתפר אבל אני מבקשת שיכבדו אותי. וזה לא קורה. בשאר השיחה נאמרו אמירות פוגעות מאוד. בינהם אנחנו סובלות שאת איתנו כי המראה שלך לא מספיק טוב..... אחרי הפציעה שלי היה חג העצמאות וביקשתי אם מישהי תוכל לבוא לחגוג איתי? לא כעסתי ולא האשמתי כשזה לא קרה. אבל אותה חברה אמרה שזה גרם לחוסר נוחות.... וכאן אני שואלת את עצמי ואתכן. אני מתחילה לחשוב שאני לא רוצה להיות בחברתן. לא בגלל הביקורת. להיפך. שאין כנות ויש מניפולציות. והרבה צביאות. וזה מפריע לי. מצד שני אין לי כרגע כל כך חברים אחרים. יש אבל מעט...... ואוףףף זה קשה ופוגע. למרות שמנסה לא להיכנס למקום המסכן הזה.... סורי. יצא ארוך. הילה

קוראת אותך וחושבת עלי ..ומבינה שבעצם אין כאן תשובות ברורות כי אני לא מכירה את הסיטואציה ולא את כל התמונה ..מה שכן אני שומעת את התסכול שלך, הפגיעה שלך, רצון להיות בסדר עם כולם (לא בטוחה שאפשרי ) רצון להיות בסדר עם הילה (מבורך) ... אני חושבת שמה שאמרת על הילדים מעיד על התקדמות אדירה על הרבה פחות אגו וחשיבות הילדים תחילה זה נפלא זה אדיר - מן הסתם (אני חושבת שאני יודעת באיזה סוג קבוצה מדובר)כל אחת משהו אחר מטרגר אותה . סו וואט זה סוג הקבוצה. את לא חייבת לאהוב את כולן בגלל שכולן .. ממש לא וגם לא כולן צריכות לאהוב אותך. הילה מנסיון מי שקרבן קשה לה מאוד לראות התקדמות של האחר את לוחמת את מתאמצת נאבקת זה נהדר אל תנמיכי מעוף בגלל אחרים ממש לא .היו לי חברות כאלה בדרך שלא אהבו את זה שאני אופטימית כי אולי לא סבלתי מספיק ..אז הילה הם כבר לא חברות שלי ואני אגלה לך סוד אני ממשיכה להתקדם והן עדין קרבן... לא מתייחסת לאמירות פוגעניות זה מה יש ואת נאבקת על המראה מבחינתי זה סתם עקיצה מתחת לחגורה במקום שקשה לך כדי להרגיש חזק - מכירה שהקרבן הופך לתקפן ... מה שחשוב הקבוצה עוזרת לך ?מקדמת אותך? משרתת את המטרות שלך? ..אולי מיצית תבדקי בטיפול אל תחתכי סתם ...תיראי אם היית אומרת משהו לא בסדר מן הסתם העוסיות היו עוצרות אותך ...ותמשיכי לבוא בטוב וכשקשה ...עדיף כשטוב :)

היי אביב את חברה אמיתית. ואת צודקת במה שאמרת וגם אודי עודד אותי לכיוון הזה. אני חושבת כן להגיע לקבוצה מצד אחד,ולהעביר את אותן בנות לרקע..... לא להתעלם מהן אבל לא להתייחס לקורבניות כמו שאמרת..... וגם אודי היקר עודד אותי בכיוון הזה.... באמת זכותי לאמר מה שמרגישה. בשביל זה יש קבוצה,לא? מעניין מה הניחוש שלך לגביי הקבוצה? ערב נעים ורך. הילה

הנה דוגמא לטעות ...רגע אחרי ששלחתי חשבתי לעצמי שבעצם אני לא באמת יודעת יכולה לנחש ויש המון סוגי קבוצות שעולים לי בראש ...זה תשובה לך לשאלה למעלה ...

את יודעת, ממש כאב לי לקרוא את מה שכתבת.. זאת תחושה נוראית, ובמיוחד המשפט שהן אמרו.. חוצפניות!!!:( (סליחה, אבל ככה מרגישה..:( אבל אני חושבת שדווקא עבודה בקבוצה, אם היא מתנהלת נכון, יכולה לגרום לך להבין ולראות הרבה דברים שלא רואים בטיפול פרטני.... אז זה שווה לדבר ולהביע את הרגשות שלך. ולראות מה קורה.. ממקום פתוח שרוצה להבין... ולראות - האם יש משהו שאת יכולה ללמוד עליו לגבייך? האם יש משהו שאת יכולה לראות על שאר חברי הקבוצה - שאולי בכלל לא שלך, וזה רק בעקבות חלקים שלהם?.. את חכמה, ומה שבטוח - שמהניסיון הזה לדבר ולהביע את הרגשות האמיתיים שלך ומה שחווה בקבוצה - את רק תלמדי. שלך, רחל.

שלום. לא מזמן סיימתי טיפול קצר מועד. היה לי מטפל נהדר שעזר לי מאד ובגדול נפטרתי מבעייתי. הבעיה שמטרידה אותי עכשיו היא שדמותו כל הזמן בראשי, מדברת אליו, לפעמים קשה לי כי כבר אין לי למי לספר מה שקורה לי לטובה או לרעה, כל הזמן יש דו שיח... מה היה אומר לי, מה היה עושה, מה אעשה וכו'. האם זה נורמלי? זה די מטריד אותי.

לכולנו יש כל הזמן בראש מעין דו שיח פנימי, או "דיבור עצמי" בו אנו מדברים אל עצמנו במחשבה. לעיתים, דמויות משמעותיות לנו נכנסות אף הן כדמות בדו שיח הפנימי הזה. התופעה עצמה נורמלית לחלוטין. יחד עם זה, אם זה מטריד או אם את מרגישה שאת מעוניינת לדבר עם מטפל באופן קבוע יותר כדי לשתף ולחלוק את מה שעובר עלייך, את יכולה ללכת לטיפול בו המוקד יהיה השיתוף במה שעובר עלייך בחיים ולא הבעיה הספציפית אותה הצלחת לפתור.

שלום, אני מאוד אוהב לצפות באח הגדול, האח הגדול נחשבת על פי רוב לתוכנית רדודה ולא איכותית אולם אני רואה בה משהו אחר, אני רואה בא אפשרות ללמוד על אנשים שונים בסיטואציות שונות, מאוד הייתי רוצה לשמוע דעה של פסיכולוגים על התוכנית. אז בבקשה מי שאינו פסיכולוג שלא ירשום הודעה בתשובה להודעה זו

הפסדתי ...חבל

כן הייתי מובסת כן שלחתי למרות שידעתי שזה אבוד ..מתוסכלת כואבת מפוחדת לבד שלחתי יד להאחז כדי ליפול..והאמת אודי זה עזר. שלחתי עוד ידיים עד שהצלחתי לאסוף את כל הכוחות שהיו ..הבוכים הפוחדים, המורדים, הכועסים כולם ...לנסות לעלות עוד חצי מדרגה .. מודה שהצעד שאני עומדת לעשות מפחיד, משתק מדיר שינה מעיניי כבר כמה ימים. אבל ברגע שאני יעבור את המחסום הזה אני מקווה ומאמינה שהחיים שלי רק יכולים להשתנות. זאת אחיזה ברוע , בפגיעה , בתוצאות השלילים שלה, זה להיות במקום נוקשה כלפי עצמי מבלי לקבל שככה למדתי ככה ידעתי..וזה אומץ לנסות ללמוד אחרת. כל כך מקווה שהיא לא תראה אותי באור שלילי...אודי זוכר את השיר של אהוד בנאי, נכון שגם למי שהיה שם על קצה התהום ובתהום מגיע חיבוק והכלה גם אם הייתה לו בחירה...

אביב, מה קרה ? שתפי אותי.

מרגשת באמת , יודעת שקשה לך ואת לא כותבת על עצמך בכלל. בכל זאת הושטת לי יד ..תודה יקרה . היה רגע קשה, אפילו יותר מרגע ..נאחזת,מנסה לעלות עוד חצי מדרגה זה כל כך קשה ..אבל אני אצליח . מה איתך יקרה?

מקווה שהוטב לך בנתיים.

כן רוני הוטב לי, הושטת היד שלך גרמה לי לחיוך וטוב בלב . זה מרגש ששלחת יד לאחוז בי, לעזור, להיות שם עבורי, כשקשה לך כל כך.תודה לך. מקווה שהטוב ממשיך להיות אצלך ...

כתבת שאת יודעת שתצליחי. גם אני יודעת. שתצליחי. שלך, רחל.

מה שלומך? דואגת לך. רואה את הכוחות שלך והאמונה שאת יודעת שאפשר לעלות חזרה.. וזה משמח אותי בשבילך.

זה לא בשבילי ההתמודדות הזו כל פעם מחדש. לא רוצה לבד וכנראה שגם לא יודעת לבד.. כל פעם מחדש אותו סיפור... נגמר לי הכוח. אני עושה כל מיני דברים בחיים שהם כאילו לטווח יותר רחוק מהעכשיו ואז אני תוהה לעצמי למה. למה בכלל לחשוב על העתיד? נאי גם ככה לא מעוניינת בו. אולי משהו בתוכי כן מאמין כי אני לא חיה כאילו אין מחר.. טוב אין לי כבר כוח, מרגישה שחפרתי. רק רציתי להגיד שרע לי וזהו. ואני שונאת את החיים האלו ווש\נאת להיות לבז. שונאת

חשבתי שזה ברור שכל הודעות סופ"ש שלי קשורות לזה (: כמו שאמרת, התשובה שלך מתאימה גם למקרה הזה.

חנה יקרה מקווה שבכל זאת עברה שבת נעימה ... איתך

בסוף היה בסדר, אבל הדרך לשם בלתי נסבלת עבורי. ותכף שבועות שצמוד לשבת ואני מעדיפה למות מאשר לנסות לחפש את עצמי

מצליחה לראות גם דברים אחרים. תודה לכולם. אודי ואביב.

על ההודעה של החיבוק..אביב הבינה..הייתי רוצה שתתיחס לעניין הזה בכל זאת ולנסות לא להתבייש הפעם....האם אתה חושב שזה כן עוזר במקרים מסויימים? היא צדקה?...תראה, הייתי קטנה, רציתי באתי עשיתי מה שעשיתי בלי הבנה וזה נפסק ברגע...ומאז הוא הרחיק אותי, התבייש אולי בי, נבוך לידי ועוד.....(בטיפול אומרים נטישה)כשבגרתי והבנתי "שכחתי"/הדחקתי? מזה..הנושא הגיע ממשהו ואז הגעתי לטיפול..אין פלשבקים אין ניתוקים..יש מחשבות, כאב אשמה הפך לכעס ועוד מליון רגשות....אודי...לא יודעת צריכה הבנה....יש כזו בכלל????? לכן זה שונה כלכך.......כאב אחר שמרגישה שאין לי זכות לזה....כמה שיתפתי...ביי

שלום אודי, בזמן האחרון אני פוגעת בעצמי בדרכים שונות. זה יכול להיות חתכים בגוף, חציית כביש בצורה מסוכנת או סתם דחף כללי לרוץ אל עבר הסכנה. אני לא רוצה למות אבל כן יש לי איזשהו רצון להיפגע בצורה שתאפשר לי להפסיק להתמודד. החתכים מהווים בשבילי איזשהו כדור הרגעה שמפסיק תחושות עמומות לא נעימות (שתוקפות אותי לרוב דווקא כשאני בבית ורגועה – הרגשה של כאילו שכחתי משהו). זה מוזר כי דווקא התקופה הזו מאופיינת בירידה בחרדה ובעלייה בתפקוד שלי (מעיזה לעשות דברים שפעם פחדתי לעשות). אני מנסה לחשוב (עם עצמי ובתוך הטיפול) מה גורם לי להרגיש כ"כ רע כדי שאתנהג כך ואני לא מצליחה למצוא סיבה, מה שעוד יותר מתסכל אותי. אני לא מבינה מה קורה לי (?)

אודי רשמת באיזו תגובה שאתה לא בטוח עד כמה הרשיתי לעצמי להזדקק.. אודי אמנם לא רציתי בכך אבל מצאתי את עצמי נזקקת מולה בחוסר אונים נוראי שפלה ועל הברכיים מתחננת ליחס.. היש יותר מזדקק מזה אודי? לא ברור איך אחרי מה ששחזרתי שם אינך בטוח אם הרשתי לעצמי.. אמנם זה לא היה מתוך בחירה אלא שחזור טראומטי שנקלעתי אליו שגרם להזדקקות ראשונית לפרוץ בחוויה נוראית של חוסר אונים. קריאות הצילו. תעזרי לי. על תשאירי אותי לבד... אבל זה קרה. אז אי אפשר לומר שלא הרשיתי לעצמי. בין אם רציתי או לא.. הייתי שם בחוויה הזאת.

אביב, תודה ששיתפת והארת עוד קצת את העולם המורכב והקשה הזה. מאחל לך ימים טובים, שלמים ורגועים. מיכל גם לך תודה על ההרגישות ועל ההבנה. מאחל לך שתמשיכי להלחם ולבחור בחיים למרות הקושי הגדול. באמת שאתן גיבורות! אודי, לא הייתי מאמין שאני ככה יכול להשתפך... תודה גם לך שאתה קורא ומגיב. אורי

לא התכוונתי לשלול את ההרגשה שלך...מצטערת אם משהו מדבריי פגע ברגשותייך (אפילו שכתבת תודה)

ועוד משהו...אני חושבת שמצבי הרבה פחות גרוע מהרבה שכותבות כאן...אצלי קרה כשהייתי קטנה ונעצר בזמן....ללא פלאשבקים והתנתקויות של ממש....מאז ומעולם בוחרת בחיים, כמובן שנלחמת ומקווה שלעולם לא אוותר להלחם על חיים טובים יותר...למזלי...

אורי הגבתי לך אתמול ולא נקלט . תודה לך שאתה משתף בכאב , בכעס בקושי ומראה לי את הצד השני ... אתה גיבור אורי באמת לא פשוט ללוות אישה שנפגעה ובטח לא פשוט וקל סוף כזה כואב ואכזר והשאלות שבאות בעקבותיו . מבינה אותך כל כך ואני כאן אם תירצה מוזמן לשאול כל שאלה אם יעזור לך. מאחלת לך למצוא שלווה בתוך הכאוס שהחיים זרקו אותך אליו..

קשה לי בטיפול. משהו קורה בתקופה האחרונה, אני לא יודעת להסביר לעצמי ולה. היא כמובן גם רואה את זה. מרגישה לא קשורה לעצמי, לטיפול, אליה ובכלל. צריכה אותה אבל לא יודעת מה לעשות שם ואיתה. בפגישה האחרונה אני לא רציתי ללכת וזה בערך פעם ראשונה שהיא הסכימה ונתנה לי להישאר עוד כמה דקות וגם אמרה לי בסוף שאם אני צריכה שאתקשר אליה..(היא אף פעם לא מציעה, מלבד אולי פעם אחת)אני לא יודעת מה קורה לי, מרגישה שזה משהו שמוזר ולא מוכר לי. מגיעה אליה ולא מצליחה כלום. מחר בבוקר אנחנו נפגשות אבל לא יודעת, אולי לא כדאי שאחשוב על זה. לילה טוב, למרות שתראה את זה רק מחר...

על ריבוי ההודעות בזמן האחרון... נכון צריך להתגבר על מיכשולים כי אין הרבה ברירות אחרות.. אבל כשבאה אחת ועוד אחת ועוד אחת..זה מתיש ומעיף נורא. אחד הרופאים המטפלים שלי נוסע לשנתיים לחו"ל.. כדרכם של הרבה רופאים לעולם לא הפריע לי הענין ועכשיו אני פוחדת מליפול שוב בין הכסאות..לקח לי כמה שנים וכמה רופאים לעבור בתחום הזה עד שמצאתי רופא שמוכן לעזור ולתמוך גם לחולה שנמצא כל הזמן מחוץ לקופסה ולא לראות רק אוסף של חלקים מקולקלים ועכשיו פתאום זה נורא מפחיד... כדי להסביר לך איך אני ניראת לרופאים שמבחוץ..טופלתי פעם אצל רופאה בקהילה שהסבירה לי בצורה מאד יפה ומכובדת שאני מקרה מסובך מידי לקהילה והעבירה אותי למרפאות חוץ..תמיד עזרה כשנתקלתי בקושי מסוים..עכשיו פניתי אליה בשאלה למי כדאי לעבור אחרי שהרופא יעזוב היא נתנה לי שם של רופאה בכירה במרפאות אבל דאגה להוסיף..תזכרי שגם היא עם כל הניסיון שלה לא נתקלה בחולים מסובכים כמוך... שמעתי הרבה פעמים מהרופאים [למרות שידוע לי שזה לא נאמר חלילה מרוע] שאני חולה מאתגרת... ומודה ההתמודדות קשה פיזית ולשמוע את זה קשה נפשית.. שוב סליחה אבל הרגשתי קל יותר אחרי שכתבתי ...תודה על הכל

יש לי פלאשבקים שנדבקים לי לגוף. כאילו נוגעים בי עכשיו. כבר כמה שעות מטריףף

רוני מקווה שיותר טוב.לי מאוד עוזר קרח . ופעילות של הגוף ריקוד עם מוזיקה . ולנשום רק מי יכול.... איתך

למה אני מרגישה אשמה על כך שאני צריכה אותה? למה אני מרגישה אשמה על כל צעד שאני עושה???????? אוףףףףףף אני מרגישה רעה, השתמשתי בווטסאפ שוב לכתוב לה :( ככה כי אני מוצפת....כי רבתי עם אמי ועכשיו עשיתי משהו שאצטרך להתמודד מול אחיי איזו דפיקות יש בי?????? למה אני רעה כלפי הוריי פתאום??????למה אני מורדת את גיל השנתיים הזה או הטיפש עשרה דווקא עכשיו?????????????????????אוףףףףףףףףףףף הלעולם ארגיש אשמה על כל צעד שלי?????? אתה כותב שכבר אתה רגיל לחרטה שלי אחריי......למה אני כזו דפוקה?????.............מטומטמת, אשמה :(

את לאאאאאאאאאא כלום ממה שכתבת אבל כלום ..מה שאת כן זה נפש פצועה כאובה שלומדת ללכת צעד ועוד צעד ראשונים אחרים . זה קשה מיכל אל תייסרי את עצמך בתארים כאלה ...זוכרת את גאה בעצמך ובצדק..(גרמת לי לחשוב על הגוף שלי, אז תודה לך )

את מקסימה כל כך רגישה...את גיבורה אמיתית...מצבי טוב לעומת כל מי שחווה פלאשבקים וניתוקים זה מתבטא בחלומות בהקיץ ומחשבות אבל אחרת.......כי אצלי זה שונה...אני מקווה שגרמתי לך לחשוב על גופך באופן חיובי :)

היי אודי, כן אני מקלל לפעמים באוטו... היא היתה מתעצבנת עכשיו הם מחקים אותה. אבא אל תדבר ככה. אני ממש מוקף.בצדקנים. אני מבין שאני לא יכול לנצח ומעדיף להניח לרב הביקורת שהם משמיעים הרבה מכעס ותסכול. אבל אני מרגיש את האשמה בין המילים. למה השארתי אותה שם. אני מתעקש על השגרה שלי כי אני חייב להישאר שפוי בתוך הבלגן הזה. אני גם חופר לא מעט בדברים שהשאירה, שירים שכתבה, מכתבים,. אימיילים מרגיש שאני חודר לפרטיות שלה אבל זכותי לנסות להבין. נפגשתי גם עם המטפלים שהיו לה כדי להבין יותר על דיסוציאציה וטראומה. אמרו שהיא היתה מקרה קשה וגם יוצא דופן באופן שבו הצליחה לקיים חיים שלמים ומלאים, על פני השטח. זר לא היה מבחין. אני לא הצלחתי ממש להבין אותה, בן אדם פרקטי,.דחקתי בה לא פעם לצאת מזה כאילו שזה בבחירה שלה. לא הבנתי שהיא לא יכולה אחרת. זה משהו שאני לא מצליח להבין. היא חזרה ואמרה אני מרגישה כמו חולה סופנית זכותי לבקש המתת לסד. אם היה לי סרטן היה קל יותר, הייתי גיבורה וככה אני לוזרית. אני הולך אליה צועק עליה אבל יודע שכלום לא יעזור. אני רק חייב להוציא את הכעס הנורא הזה. יחד עם הכעס אני מרגיש אהבה עצומה לילדים כאילו האהבה אליהם הולכת וגדלה ומנסה לחפות על החוסר באהבת אם. אבל אני אבא וכשהבן הקטן מגשש לגעת בציצי שלה בלילה ומתעורר בבכי אני נקרע. תודה אורי

היי אורי, ברור שאתה כועס...אבל לי קשה לראות את זה שהיא אשמה, ממש לא!! הנפגעות מרגישות אשמות כל חייהן, ולהאשים אותה בעזיבה? מי שאשם זה מי שפגע בה!! היא גיבורה שבכלל הצליחה להתחתן להוליד ילדים...להחזיק מעמד...כל כך מובן מה שאמרה, החברה לעולם לא תבין את הנפגעות, וכל הכבוד לך שאתה מנסה להבין ולחקור וזאת בכלל לא פלישה לפרטיות זה רצון להבין, ואני שמחה שאתה מנסה להבין כי זה דבר כל כך לא מובן!!!! וכן זאת מחלה שאנשים לא מבינים אותה ולכן אומרים היא עזבה, עשתה לעצמה...הלוווו מי שאשם בכל זה זה מי שפוגע!!! נכון שלחיות זאת בחירה יותר טובה, עדיפה ולמות זאת אופציה נוראית ביחוד כשיש משפחה...אבל לחיות עם פגיעה זה נורא!!!!!אודי, אל תהיו כמו כלם...תבינו בבקשה.

כותבת לך ודומעת , ממש כמו שהייתי קוראת את עמליה ז"ל. כל כך מבינה אותך מבינה אותה. אף אחד באמת לא יכול להבין את הדיסוציאציות האלה רק מי ששם . כולם יכולים לחשוב שהם מבינים לנסות ולתמוך אבל באמת רק מי ששם בגהנום הזה יכול להבין. כמו עמליה אני חיה בשני עולמות הקמתי משפחה , עבודה חיים שלמים איש לא יודע הרי לא כתוב לי על המצח. גם היום כשאני מודעת וגם בעלי יודע הוא לא באמת יכול להבין. אורי אל תאשים את עצמך את הפרקטיות שלך באמת שלא יכולת להבין. אתמול היה לי יום קשה פיצולים נוראיים בעלי מאוד רצה לעזור הוא לא ידע איך ואני גם לא אפשרתי. הבוקר חשבתי על החוסר אונים שלו ולצערי אני לא יכולה להיות שם בשבילו. קוראת את הכעס שלך וכל כך מבינה אותך וברגעים מסוימים שהיאוש שלי גובר שואלת את עצמי עד מתי. היא לא הייתה לוזרית באמת שלו אבל כן היא נשברה וכן המצב שבו אתה נשארת לא הוגן לא פייר וקשה .. מחבקת אותך ואת הילדים ושמחה שאתה כאן מוציא את הכאב ואת הכעס ומאפשר לעצמך את המקום הזה ...מקווה שלא מכבידה אם כן אז סליחה .

רק רציתי לומר שאני קוראת את מה שאתן משתפות רק בלי כוחות להגיב ולשתף מה עובר אלי אני בתקופה של הצפה והרס עצמי... אבל עדין כאן איתכן

שמחה שאת כאן . יופי שהצלחת לתת אות חיים גם כשאת מוצפת ...וחבל שקשה כל כך

חנה מתוקה ...מתגעגעת , מחכה לך בשקט ...אז רק שתדעי. רחל לא יודעת מה החלטת בכל החלטה אנחנו עדין כאן בשבילך ..בכל מקרה זה לא קל ..אז מושיטה לך יד. אל תישארי לבד .

תודה על הדאגה, התרגשתי.. אני כמובן קוראת ורואה אבל לא יודעת, קשה לי, גם ראיתי את העץ שלך.. קשה לי מאד בטיפול לאחרונה, אני לא מבינה מה קורה לי, ואולי זה משפיע על היכולת שלי להיות כאן. את מקסימה! חנה

רוצה לשתף בכלי שעוזר לי כשאני מוצפת . אני כותבת לעצמי במייל ושולחת אלי . לפעמים לא מסוגלת לכתוב אלי ואז כותבת למטפלת ושולחת אלי ..ולפעמים מימה כותבת כאן ולא שולחת גוזרת ומדביקה ושולחת לי למייל ...התחושה היא תחושה של שיתוף ועדין לא הצפתי בגלל ההצפה שלי ...מה את אומרת מימה ..חושבת שזה יכול לעזור לך בחופשות. חיבוק אם נכון לך

וגם אני משתמשת לעיתים בכתיבה ומחיקה:)

שפסיכולוגית נותנת למטופלת לצלם ממנה ספרים... והמטופלת מתחילה לנבור בספרים וקריאה ולמידה אינטלקטואלית ברמה שלא תבייש מתמחה בפסיכולוגיה אחרי שסיים תואר שני... אבל זה לא היה צריך לקרות ככה. היא הייתה צריכה לשים לב לרגשות שלי יותר ולמקד אותי ברגשות שלי וגם להבין מה הצרכים שהיו מאחורי החלום 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'. והיא . היא פסיכולוגית. זאת עמדה אחת שהיא לא יכלה לחלץ את עצמה מתוכה כי זה נטוע במציאות כעובדה. היא כן. אני לא. חלום שהייתי צריכה לוותר עליו אחרי ששנים אחזתי בו בדימיוני. וזה כאב מאוד לגלות שבעצם הוא היה בעיקר בדימיוני ולא ככ 'מחובר מציאות' ליכולות ונתונים ראליים שלי. עמוק בפנים אפילו לא גיבשתי זהות כמו שצריך. לא רק מקצועית, בכלל, כאדם בעולם...כאשה.. אופס הנה שוב אני כותבת הרבה הודעות והיום זאת חופשה... אודי נזכרתי בהערה שלך. אני אפסיק לרשום הודעות עכשיו :-) נחכה שתחזור לפעילות

פעם אחרונה שהתקשרתי לפסיכולוגית שאני כבר לא בטיפול אצלה ממזמן... אז בכיתי בכי נואש , ביקשתי עזרה ותוך כדי התנצלתי מעומקי נשמתי 'סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה שאני מפריעה לך. אני ממש ממש מצטערת, אבל תעזרי לי' היא שאלה איך היא יכולה לעזור ואז אמרתי לה בטון די נואש 'תדברי איתי!! תקבעי לי פגישה" היא התחמקה. אמרה שהיא לא יכולה לדבר. שהיא צרודה.. כמובן שזה היה שקר אבל הבנתי שמזה היא לא מוכנה ולא מתכוונת לקבוע פגישה אז מה הקטע של האשמה הנוראית ?? מכך שבאותו רגע רגשית נשאבתי להרגשת הזדקקות כזאת רגישה ונואשת? ולמה המטפלת תסכלה? למה זה חשוב לתסכל?(אני מניחה שזה חשוב למטפלים לתסכל כי ככה הם תמיד עושים בסוף..) אודי אפשר תשובות שלך ל2 השאלות? למה התסכולים ומדוע לדעתך יש הרגשה ככ כבדה של אשמה מתי שפורץ הצורך התובעני והמאד נזקק. אולי מרוב שהוא נזקק אני יודעת שאני לא רואה בעיניים וצריכה מענה 'כאן ועכשיו דחוף' ומשהו בנואשות הזאת ... זה גורם לאשמה כלפי הצד השני כי מטילים עליו את כל זה? את התביעה להתפנות לספק לנו את הצורך? למה האשמה הנוראית? הרי כפסיכולוגים אתם בעצמם אומרים שזה לגיטימי להזדקק לא? אבל אף פעם לא לגיטימי לכם שזה קורה ככה ספונטנית.. מידיית. אתם מצפים שנשהה את היצירת קשר עד הפגישות. אז לגיטימי או לא לגיטימי להזדקק? זה לא ברור :/ בבקשה תענה

שאולי עם טיפול פחות מזעזע נרקיסיסטית אז הייתי מתאוששת יותר מהר? או שאתה חושב שהכל בגללי? עצוב לי כל הזמן שהתבזבז לי.. אבל זה לא שלא עשיתי דברים בזמן הזה. עשיתי. רק שעדיין קשה לי ליצור יחסי קרבה עם אנשים בכלל ואינטימים בפרט. נראה לי כי אין לי תחושה ברורה של זהות . החלפתי כמה תחומים בחיי מבחינה מקצועית ולא התממשתי בהם וזה בלבל אותי. יש לי תעודות והכשרות ... וכיום בכלל מתעדת להתמקד בלמידת תחום חדש, שבו תעסוקתית יצא לי כן לעבוד והוא נראה מתאים. פשוט ניסיתי להזדהות עם תחומים אחרים בחיי וזה לא הלך ובלבל אותי. וזהות הרי נוצרת מתוך הזדהויות לא? רציתי פעם לטפל. אני חושבת שירדתי לגמרי מהרעיון הזה. מנסה כיום ללמוד לחיות בשביל עצמי. לא כדי 'להושיע' אחרים. פעם היה לי מן רצון כזה.. וכאילו לרפא את עצמם דרך העזרה לאחרים. כבר לא. אני צריכה לרפא את עצמי בדרך של התמקדות בעצמי. ובא לי כבר אהבה. בא לי להכיר מישהו שירגיש חיבור נכון ועמוק. אני בספק אם מישהו כזה קיים בשבילי. לא רוצה קשרים סתמיים, אחרת כבר עדיף לבד.

לכן זה קצת עצוב ומקומם יותר.אולי לא היו נחסכים ממני שחזורים מכאיבים אבל פגיעות נרקיסיסטיות מיותרות בהחלט כן. קיבלתי אישור גם מעוסים וגם מפסיכיאטרית אפילו שהפסיכולוגית עשתה כמה טעויות איתי בגישה וניהול

אודי, הזכרת לי דבר חשוב אז תודה . כשנעמה ביקשה שמישהו יקח את העץ שלה חשבתי על זה אבל לא רציתי להתחייב וגם לא רציתי לקחת את העץ שהוא של נעמה והוא כאן בלב שלנו ומחכה לך ..כשיהיה נכון לך. אבל אודי הזכיר לי משהו וסוף סוף מתחברים לי הקצוות . פעם הייתי מאוד מאוד אופטימית הדחקתי כאב הדחקתי את הרע והמשכתי דחקתי אותו באוכל בעוד הרס עצמי לי לגופי . מעולם לא פגעתי באיש בכוונה בטוח שבלי כוונה פגעתי והרבה מעצם היותי פגועה כל כך. בתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות לאט לאט ניבנה לי פאזל והתגלה לי המפלצות שלי החיים שעברתי והדחקתי . באותו תהליך נחשפתי לפגמים שלי לעיוותים בנפש לדפוסים. בהמון רגעים נאחזתי, בקורבנות, אומללות, כי בהרגשה שלי סוף סוף רואים את הכאב שלי. המטפלת אודי אחרים בדרך רואים אותי כי סבלתי כי עברתי כי נפגעתי. נתתי מקום לחלקים הפגועים, הכואבים, הכועסים, הפוחדים. שכחתי קצת והזנחתי את הכוחות , את האומץ , האופטימיות, האמונה ביקום , האמונה בעצמי. הם היו שם עבור אחרים ואני בגלל הצורך שיראו אותי נשארתי עם הקורבנות והאומללות כי הרי רק דרך הכאב רואים אותי. קצוות --חושבת שהגיע הזמן לאיזון לנסות לתת לשנהם מקום בו זמנית הייתי מספיק זמן בכל קצה . זה מפחיד אותי, אבל אני אנסה ..לבנות כאן עץ אופטימי חיובי חשיבה חיובית .לאו דווקא משהו טוב שקרה לכם, זה יכול להיות מנטרה , שיר סתם סמיילי. רוצה שכולם ינסו להיות בו כי הוא של כולנו. יודעת שכשאנחנו במקום נמוך מי יכול לחשוב על משהו חיובי אז רק חיוך להגיד הייתי , אני שותף אני חלק מהמקום הזה. אני אתחיל משיר שאני פשוט שומעת לפעמים בלופים במיוחד שמרגישה לבד להזכיר לי שיש אנשים טובים שם בדרך שמושיטים לי יד .. אודי השיר הזה מוקדש לך ותודה ענקית שאתה מאפשר לכולנו להיות כאן. נותן לנו עוגן בן הפגישות . הילה תיארה את זה כל כך מדוייק . מאפשר תיווך בני לבן עצמי בני לבן הפגישה והמטפל/ת ..אז תודה . https://www.youtube.com/watch?v=pT8HOC-EhZk

גם אני

הגבתי שלשום לאנשים שהגיבו לי אך אינני רואה את התגובות...

שלום אודי היקר, אני רוצה לשתף שהייתה פגישה עם המטפלת ודיברתי.. דיברתי על כך שיש שוני בין ההרגשה שלי בפגישה להרגשה שלי בין הפגישות דיברתי על חוסר הרגש שלי והניתוק במהלך בפגישה דיברתי גם על הניכור מהגוף (שזה שוב, ניתוק). המטפלת אמרה שהיא מכבדת את ההגנות שלי, והיא חשה עצב שאותו אני אמורה להרגיש.. וכשסיפרתי לה על הקושי שלי עם הגוף, היא אמרה לי שאני "בחורה מתוקה שמסתובבת כאילו לכלוך דבוק אליה" כן כן, היא אמרה שאני מתוקה... אני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואז מיד חשבתי על צמר גפן מתוק וורוד (אולי אני אכתוב כאן פחות בימים הקרובים, בסדר?) היא התכוונה לזה, נכון?

רוצה לשתף אותך ולומר לך שקראתי מליון פעמים את המשפט שכתבת לי: "גם אני התגעגעתי אלייך" נכנס עמוק בלב.. קראתי ,ושוב קראתי ,ושוב קראתי.. הרגשתי שאתה נותן לי נשיקה בלב... לגבי ההמשך..."ובטח עוד רבים מהחברים/ות כאן" היה קצת מורכב יותר עבורי.. ממש לא בטוחה.. בד"כ אני לא כותבת תגובות לחברות/ים שכותבות כאן.. לפעמים אני שואלת את עצמי אם הן כועסות עלי ? גם לאורי לא הגבתי... קשה לי לשמוע עד כמה קשה לו ולילדים.. זה חותך לי את הלב.. אני גם מרגישה עדיין אשמה על כך שלא הגבתי בזמנו להודעות של עמליה , ולא די בכך, זוכרת שפעם אחת אפילו היה ביננו (בין עמליה לביני) קצר קטן.. בזמן ההוא שיצאת לחופש לאחר ההודעות התובעניות.. זוכר אודי? אודי, העמדה האמביוולנטית הזו .. אתה מתכוון לכך שהעברה שפיתחתי כלפי אמא צביה זו העברה אמביוולנטית? ואם כן, אתה חושב שזה כתוצאה מהתקשרות לא בטוחה אמביוולנטית בילדות המוקדמת ? כלומר, שהיחס של אמא שלי כלפי היה מבלבל עבורי ? נתנה משהו טוב ויחד עם זאת ופוגענית ? משהו שנחווה אצלי כקרבה ריחוק ? אני מבולבלת.. כזה כמו משחק בול פגיעה .. מכיר את המשחק הזה ? הכי קשה כשיש פגיעה אחת... לגבי ההתקדמות/שינויים.. אודי, בוא נעשה הסכם, מסכים ? אני אגיד מה שאני חושבת , אבל אתה לא תענה לי, כן במבי, זה מה שגם אני חשבתי... תגיד לי גם אתה מה אתה רואה לגבי שינוי/התקדמות שמתרחש אצלי. טוב אודי ? אז ככה.. ראשית, לגבי העבודה זה משהו שניכר לעין (ולכיס) :) אבל בגדול, מה שמרגיש לי זה שיש לי כזה עמוד שידרה , מרגישה בטוחה יותר בעצמי, אגב, באחד ממקומות העבודה, שם אני עובדת שנים רבות, אנשים בצוות שמכירים אותי אומרים לי "במבי מאוד השתנית.. משהו אצלך משדר רוגע, בטחון, נוכחות.. גם בן זוגי אומר לי שהוא מרגיש שחל אצלי שינו גדול.. הוא אומר לי שאני הרבה יותר מכילה, והרבה פחות מתפרצת ואם/וכשאני מתפרצת אני מנסה לתקן ,וזה מרגש אותו לראות את זה.. יחד עם זאת אודי, רוצה שתדע שעדיין אני לא מסוגלת לקיים יחסים עם בן זוגי.. ועדיין לא חזרתי לפיסול וגם לא לציור.. משהו בי עדיין לא מאפשר.. ואודי , זהו, אני כתבתי. עכשיו תורך :) ודיר באלק אם תעתיק ממני :))) באמת אודי, בבקשה ממך.. זה באמת באמת חשוב לי.. אתה מכיר אותי פה לאורך זמן ברצף.. קרוב ל 6 שנים... שלך-במבי.

חשבתי על מה שאתה אומר ואני חושבת שזה נכון... אני מתכוונת להדפיס את ההודעות הללו, להקריא לאמא צביה ולשאול מה דעתה... איזה קטע.. מרגיש לי איכשהו שאני מנסה על הדרך גם לחבר בינך לאמא צביה.. מצחיק ומשונה.. אגב, אודי, 5 פעמים בשבוע על הספה מאיר בזרקור כל "גרגר אבק" עם אמא צביה ..שואל את עצמך עוד ועוד שאלות.. קורה בסוף משהו , לא ? תודה גדולה לך אודי !!! מתנות גדולות, מישהו שלך לי :)) שלך מקרוב-במבי.

כתבת לי בשרשור של הילה לא יודעת אם התכוונת אלי , לתגובה שלי להילה .או שהתבלבלת בשם ככה או ככה וזה לא משנה. אני איתך יקרה וגם אני אוהבת אותך ובכלל את המקום הזה שבזכות אודי ובזכות כל מי שכאן זה הופך לי לבית למקום מוגן.

כן, אביב התכוונתי אליך! למה הספק?

אודי סליחה שמציפה כאן .. האמת שלא הבנתי עד כמה טילטל אותי ההתאבדות שלה . ילדה צעירה שנלחמה וויתרה . שביקשה עזרה , שאשפזה את עצמה כי פחדה . ושוחררה וחזרה לבקש אישפוז כי הרגישה רע ונאמר לה שאי אפשר כי החוק קובע שלושה שבועות צינון . ילדה שלא רצתה לאשפז את עצמה במקום שלא מבין לא מכיל DID . נבלעה וויתרה . זה מטלטל , כי ראיתי אותה ולא הבנתי שהיא צריכה עזרה . כי אני רואה אחרות צעירות תלושות שהמערכת לא מכילה ולא מתמודדת . בנות שמקבלות טיפול ציבורי והוא לא מקצועי ולא מבין בנות שאולי גם הן תהיינה שם כי יגמרו להן הכוחות . ואני בשביל לשמור על עצמי עוצרת כי כמה אני יכולה להכיל אני לא מטפלת . וזה רק מדייה . הגוף שלי צועק לי שהגזמתי לחלוטין מאותת שעברתי את הגבול מזמן וכדי לשרוד משתיקה את הכאב והעצב והרעש בעוד אוכל ... כרגע מרגישה אבודה וכועסת שלנו הנפגעות אין פינה אחת בית אחד בכל המדינה הזו שבאמת יכול להכיל ולעזור ...ואולי מרגע שהרוע נגע בנו אין תקווה אז בשביל מה להלחם ..(אני לא אבדנית , אני סתם מיואשת /קרבנית /מדוכאת/ כואבת ופוחדת לכעוס)

שלא יובן לא נכון אין לי כלום נגד המטפלים שבמערך הציבורי באמת שלא. חושבת שיש בנהם טובים ביותר . הבעייה עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית שאין כל כך הרבה מטפלים שבאמת מבינים בהפרעה. וכמובן שאנחנו לא פשוטות ולא קלות וברוב המקרים לא נותנות לטפל. והציבורי זה מותנה בזמן ובמספר פגישות.

תודה יודעת בדיוק על מה אתה מדבר גם אני לא מסכימה עם כל מה שכתבתי ...וברור שיש תקווה והרבה ,וזה עניין של זמן ובחירה. מודה שיש לי תקופות שנאחזת ברוע תודה על התזכורת..פעם הייתי הרבה יותר אופטימית ואז באחד המקרים קיבלתי על הראש שכנראה הפחיד אותי כל כך שלימדתי את עצמי להאחז בכאב ולא בכוחות...

סתם רציתי להגיד לך

גם את מעבר לאובססיה ולקושי . יודעת שאת מנסה ורוצה כל כך ...האמת מימה שהנה הוכחה לך שאת לא כזאת רעה כמו שאת רוצה שיחשבו . תודה לך שהקדשת לי דקה מזמנך זה מרגש .

חוויתי התעללות מינית בילדות, מצד קרוב משפחה..הדחקתי, נזכרתי וטופלתי ע"י מספר פסיכולוגים. מגיל מאוד צעיר אני באפס אנד דאון, היו לי תקופות של דיכאונות כבדים יותר. כשאני מרגישה בדיכאון זה בעיקר עצב מאוד עמוק שמשתלט וישר צורך לבכות כל פעם מסיבה אחרת..אני לא מאשימה את העבר, באמת שכל פעם זה נובע מסיבות אחרות..כנראה שהעצב הוא מאוד עמוק או לא יודעת מה...בכל אופן אני גם עייפה ומותשת מלהתמודד...הייתי אצל כמה פסיכולוגים בשנים האחרונות, זה לאו דווקא עזר לי אני כבר בת 30 , ללא זוגיות (אני מניחה שזה משפיע עליי גם בעניין הזה)..מרגישה תקועה. מה עליי לעשות? אה וכדורים אני כבר לוקחת

דנה אני מאמינה כן בטיפול. מבינה שהיית אצל כמה לא יודעת אם באמת היית בטיפול הכוונה שלי מעבר לפיזי . להיות מחוייבת לטיפול . וכמובן שמטפל חייב להיות מומחה בתחום הנפגעות. טיפול בנפגעות הוא ארוך הוא קשה הוא מסע מרתק ..אני מאמינה שבטיפול טוב שאת מחוייבת לו ארוך טווח עם אותו מטפל דברים נעשים קלים יותר וכן עוזר . שולחת יד וכסא ...שבי איתנו בנתיים אולי נעזור לעצבות ללכת :) או לפחות להיות קלה יותר .