פורום פסיכולוגיה קלינית

ועל התשובות האכפתיות... נראה לי שבמצב אחר זה לא באמת היה מפריע לי..עכשיו כל שינוי קטן ולפעמים טיפשי משגע אותי.. אני מודה מפחיד ומעיף להתחיל הכל עם רופא חדש..למרות שהוא שאל אם אני רוצה שהוא יעביר באופן אישי את התיק לרופא אחר שנבחר. מעצבן אותי למה שהפכתי להיות... תודה על האוזן הקשבת תמיד.. שבת שלום

הי הי לכולם (הי הילה יקרה – ראיתי את הודעתך – תודה נשמה). סוף סוף התיישבתי והגעתי למחשב. מה אספר? חזרתי לטיפול פעם בשבוע - ריענון למילים מהעולם המיוחד הזה. מקווה שבשבת אתיר לעצמי לנוח קמעה. שלכם, סוריקטה

נניח שהיה לך מטופל שנתיים שהחליט לקחת הפסקה , כי בפגישות האחרונות הי לו נורא קשה להיכנס לפגישות מחשש מהשיחות והעובדה שצריך "להתקדם " בתהליך... האם יוצא לך לחשוב על אותו מטופל ולהיזכר בו או שמא תזכורת ממנו יכולה להועיל ? מודה מתגעגעת אליה אבל לא רוצה לחזור לפחדים שלקראת הפגישה. לכתוב לה שהיא חסרה לי כדי שהיא תדע? או לוותר כי זה כלל לא משנה לה מה אני חושבת?

די בחנת אותה מספיק את יודעת שהיא איתך שהיא בסדר שיש לה אורך רוח .... את יכולה כבר להפסיק , את יכולה לנוח ..לתת לה להיות שם עבורך לנות את הכאב החוצה .... אולי תתחילי משינוי שמך...זה שם שמנציחאת חוסר הרצון להפתח ..מה דעתך על פרפר ...יפיפה מקסים שלא מפחד להראות את כל גווניו .. כן אני יודעת השם הכי מתאים לך אז הגיע הזמן לשנות..מפחיד כן מי אמר שלא אבל אפשרי תנסי ..חם שם בחוץ

שבת שלום לכולם. וגם לכולי..

קשה לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מרגישה כבר תקופה ארוכה שאני לא יודעת מי אני ולאן הולכת... סהרורית. אבודה. בודדה. רחל

אודי, אבא עבר התקף לב ואושפז בטיפול נמרץ. אני מתלבטת אם ללכת לראות אותו ולהגיד את אשר על ליבי. אני חוששת מכך שהוא ימות מבלי שאני אקבל הכרה על מה שהיה ומה שהוא עשה לי. אני רוצה שהוא יתנצל!!! מתלבטת מאוד ומפחדת שיהיה מאוחר מדי. נטע.

מה שלומך? איך את מרגישה עכשיו? מרגישה שלא מוצאת את המילים הנכונות, אבל רוצה להיות כאן בשבילך ואיתך (כמו שאת תמיד כאן בשבילנו)... שיהיה לך סופ"ש נעים (:

את מדהימה, בתוך הקושי שלך את מוצאת מילים להיות איתי והם הכי נכונות חנה כי הם באות מהלב. את מדהימה מקווה שהשבת הייתה מוצלחת שיהיה שבוע מקסים ומלא כוחות ....

את מקסימה!

קשה לי אצלה, מרגישה לא קשורה, כשהיא שואלת על משו מה אני מרגישה או חושבת או לא משנה מה, הדבר היחידי שיוצא ממני זה "לא יודעת". היום גם היה משו בעבודה שערער אותי לגמרי. ושוב סופ"ש הזמן טס. ולמרות שהפעם אני כבר יודעת איפה ועם מי אהיה עדיין קשה לי. מרגישה בתוכי עצב גדול.

יצאתי מהפגישה וכואב לי להיפרד ממנו זה כאב חזק בכיתי ממש הוא אמר שבסיטואציה אחרת הוא היה מחבק אותי... לא מעניין אותי כל הדיבורים שלו אוףףףףףף

אני כל כך רוצה להכאיב להרוס ....אבל אני לא ..כי אני לא קרבן של עצמי . תודה על היד המושטת . מנסה לחשוב חיובי לקוות ולהאמין שאני באמת יתחיל תהליך מבריא... ככ צריכה חייבת וכל כך מפחדת...הקטנים בסטרס מטורף.... האמת זה אחד הרגעים ששונאת את המשפחה שלי ואת מה שהם עוללו לי...תודה לכם שאתם כאן ...

רגליים עייפות, יחפות עוברות בין שורות ובתים, נזכרת איך פעם נכתבו המילים כשעוד היה טעם לכתוב אותן כשהן עזרו להקשיב ללב, לראות לנשימה... מה נשאר לי מאותה הכתיבה? זיכרון ישן ונייר מוכתם בערימה. חלקו נעלם אך לא לגמרי שוכב הוא מתחת להריסות בית ילדותי אין איש שראה או הקשיב לליבי.... רגליים קטנות, בוחנות, פוחדות, מהססות לצעוד בחדרי הצללים, לפתוח שוב את עולם המילים. את הצוהר שנפתח כעת אחתום, אסגור את ליבי ואותו אאטום... בין כותלי הבתים הרוח מהדהד, המילים והשורות מתרחקות לאיטן, לא אעז שוב לחטוא בכתיבה, האומץ חושב אם לשוב, הלב לא נותן את מפתחותיו ליבי מהסס, האם הכל היה לשווא?

שלום דוקטור אודי. רציתי לדעת האם מי שצורך בטא בלוקר לפחדים ספציפיים כגון:פחד קהל,נאום האם הוא תמיד יהיה תלוי בזה ? (ולא הכוונה מבחינה גופנית כגון משפחת הבנזוס) לדוגמא בן אדם עם פחד קהל שצריך לנאום לוקח בטא בלוקר הוא נחשף לאירוע המפחיד 30 פעם עם בטא בלוקר אם הוא יחליט בנאום ה31 לעלות בלי בטא בלוקר האם הפחד יחזור (הכוונה סימפטומים גופניים של חרדה רעד וכו) כי הרי בצורה טבעית מי שמצליח להיחשף לפחד ללא כדורים סביר להניח לאחר 30 חשיפות הוא ירגיש הקלה ניכרת בפחד אם בכלל הוא עוד יהיה קיים בו

אודי...לא נראה שהבנת....להפך כשמתחילה להעלות דברים אני מוצפת מציפה אותה אןכלת יותר ולא פחות!!!! ומתחרפנת.....ככה אני בסדר יחסי..בלי כלןם באה הולכת....הפחד שלי הוא שאיבוד שליטה על הרגשות יוביל למצב שאןכלהרבה וארגיש רע

היי אודי, אני שונאת רופאות נשים, ומפחדת מהכיסא שלהן מאוד.. בהריונות כמעט ולא עשיתי בדיקות...רק US בטני ועל הלידות אני מעדיפה שלא לכתוב או לדבר אני כבר למעלה משנה בטיפול, והנושא הזה עלה מספר פעמים, והמטפלת הסבירה שחשוב שאלך להיבדק, ואני מנסה ופשוט לא מסוגלת לשבת על הכיסא הגועלי הזה! ואז הרופאה מתחילה לאבד סבלנות, ולהתעצבן..ואז אני מתחילה להילחץ ומחליטה ללכת וזהו.. וגם הפעם לא הצלחתי, וזה מייאש ומתסכל... למה אין לי אחות גדולה שהיא רופאת נשים??? למה אין לי אחות גדולה???

הי אודי, הכאב הזה מרוכז מקורותיו בילדות בודדה ועצובה בצל אלימות, נעורים בודדים חסרי אמון ופחד שהופך למציאות של ניצול מיני, המשכו במקרה אונס קשה ואלים שהודחק "נשכח" והתעורר. אני מרגישה אבודה כל כך. הכאב והעצב לא מרפים ולמרות הטיפול אני לא מרגישה שיש תקווה. תודה שירה

תודה יקרה על המילים החמות . את מחבקת במילים בזה שאת כאן . את מקסימה. לא יודעת אם יקלט למטה ...אני מהפלא פון אז שוב כל הכבוד זה נפלא . עכשיו תתחילי לדבר בפגישה ...

הרבה בריאות ושמחה לכולנו.. או לפחות בריאות ולא עצב.

אחרי 4 שנים, הצלחתי להבין שלהמנע מהמיילים זה לא כדי להרחיק אותי. וזו לא דחייה. כיף שהבנתי. קבענו רק סמסים לפי הצורך שלי...מתי שאני רוצה בנתיים כמעט הברזתי היום, שמחה שהיה לי אומץ. הוא איש חכם!! תודה לכל מי שפה.

זה אומר שתתחילי לדבר בפגישה

יישר כח !! הוא מנסה לקרב....יפה...

היי רוני, איזה יופי וכל הכבוד, כי זה לא ברור מאליו.

....פןחדת לשוחח שןב איתה על הרע...רק שתראה שטוב שיש התקדמות:( גם פה פתאןם קשה לי לכתוב לך ולהסביר...

רוצה להגיד שזה בסדר, שיש תקופות או רגעים כאלו. אני לא באמת חושבת שאפשר להסתיר וזה בסדר גם אם קשה. "הרע" גם הוא חלק ממך, וזה שטוב זה משמח, אבל הם ביחד והיא איתך.

הורדתי כמעט עשרים קילו בעשרה חודשים...מאוזן וטוב אפילו......עכשיו פוחדת שאאבד שליטה..אני אוכלת במצבי לחץ וכשעצובה...פוחדת לחזןר לנושאים קשים כי אז אתחיל להתלות בה לסמס ולשגע אןתה לאכול ולעלות במשקל....פשוט אאבד שליטה ולכן לא משתפת אותה...פוחדת..גם להשמין חזרה וגם לאכול יותר מדיי .לא רוצה לאבד שליטה על חיי...........מה עושים? שיתפתי אותה בפחד..........היא אןמרת שכבר דיברנו בעבר ולמרות זאת ירדתי במשקל...לא יודעת לפתע לא רוצה לשתף ברע...רק בחוזקות שלי....

את לא . את הרבה יותר חזקה מבפנים יש לך כוחות וגם אם כן תזדקקי לה אז מה ...בשביל זה את שם . להוציא את מה שמרעיל את גופך . חיבוק תמשיכי ככה

הי אודי, אפילו המחשבות שלי חסרות הגיון, אני יודעת את זה ובכל זאת הן משפיעות עלי. יש בכי מתמיד כזה פנימי אבל איני מצליחה להזיל דמעה. אני לא מצליחה לאכול האוכל גורם לי כאבי בטן ובחילות ואני מקבלת עידוד פנימי שטוב שכך, לא לאכול להיות נקייה וטהורה, מעל הצורך הבסיסי הזה. המחשבות על זרות, הכל מוזר, ההתנהלות היומיומית בעולם שסביבי, ברחוב, בכביש ובכל מקום אני כמתבוננת מהצד, זרה. הכל מעורער ולא ברור, הכל איבד את ההגיון הבסיסי של החיים. לפעמים אני חושבת שזה כמו בתקופת התבגרות שבה יש לבטים ושאלות פילוסופיות על הקיום על היקום. תודה שירה

איך מצליחים להחזיק ביחד את היש והאין? את השמחה והעצב? השמחה שזומנתי למכללה לבניית מערכת/ העצב על ילדיי... איך אפשר לחיות ביחד עם רגשות כל כך סותרים? בלי להכחיש אף אחד מהרגשות? הילה

פשוט נותנים לשניהם מקום.. כואבים ועצובים שהילדים רחוקים, שהחדר עדיין ריק ומחכה להם... ושומרים את התקווה שיום אחד הם יהיו שם. וגם - שמחים ומאושרים על מה שהשגת, שאת הולכת ללמוד מקצוע שחלמת עליו הרבה. שאת מממשת את עצמך. שאת יודעת ומרגישה מה הייעוד שלך. זה דבר גדול בעיניי. חיים בלי כאב לא היו גורמים לנו לצמוח, וחיים בלי שמחה - לא היו נותנים לנו תקווה להמשיך... איתך. רחל.

זה באמת קשה, ושתדעי שאת גיבורה שאת מצליחה כך להחזיק את עצמך ולהתקדם (!) ולא לוותר, ולעשות עוד ועוד.

זה קשה אפילו מאוד אבל כנראה אפשרי ...ככה החיים עובדים ואם מאורי השאלה איך לרגע מסתתר האם מותר לך לשמוח שככ קשה התשובה היא כןןןןןןן בגדול בענק ...מגיעה לך להשתולל משמחה עבדת קשה בשביל זה וזה גם לא הולך להיות קל אבל את תצליחי בענק

היי אביב יקירה כרגע הכל לא טוב קשה לנשום. שרב. אין ראות. זה נראה ניצחי.זה בלתי נסבל. ובינתיים איתך שולחת חיבוק אהבה ואור. יש עוד משהו שיעזור? שאני יכולה להקל? הילה

תודה חיבוק

אני לא מאוזנת כמו קפיץ מתוח שחבל על הזמן , מפוצלת ברמות רוב הזמן אני מתנהגת תואם ילדה בת חמש .. היום גם האכילה שלי לא בסדר שוב .. הצעד שקבעתי אז זה תור למומחה וזה בראשון ..עושה הכל אבל הכל כדי לחבל ... לא רוצה להתחבר לגוף הזה לא רוצה שונאת אותו ... אבל חייבת לא יכולה לתת לי להמשיך לכיוון המוות זה לא הוגן למשפחתי ולי.. אודי אני מיואשת , לא מצליחה לעצור את עצמי וההרס תופס יותר ויותר מקום שוב . עצובה

זה קשה להתמודד עם קשיים כאלה אבל כל הכבוד לך על הצעדים שאת עושה! את לא נשמעת כמו אחת שמוותרת.

אביב גיבורה שלי... את חייבת לזכור את הרגעים הטובים, טוב לקחת כמה רגעים של יאוש ועכשיו קדימה לחייך, אני זוכרת שאת יושבת לידי ומחזיקה לי יד. את חזקה. אוהבת. אני פה מחבקת.

טוב שיש תור...את חזקה ותתגברי. אני בטוחה בזה.

שיהיה לך שפע כוח ואור, נחת ורוגע לפחות כמו שאתת מפזרת פה בעדינות רגישה ומתוך תבונה מופלאה!! אני לא מהמחבקות,(עוד יש לי עבודה לעשות) אבל את בליבי, בטוב.

כל כך חיכיתי לסיים כמה פגישות כדי שאוכל להיכנס לפה ולכתוב לך..... אני פה. מושיטה יד.. רוצה להחזיק את ידך ולחזק את רוחך... את יודעת? פעם דיברתי עם איזה פסיכולוג לגבי ילדה שעברה הרבה כאב, והוא אמר לי את הכאב וההרס שיש לה - את לא צריכה לשנות או להעלים.. את צריכה רק להיות איתה, לאפשר לה להוציא ולדבר על כל הגועל, ולעבור איתה יחד את הדרך, מתוך רגישות אמיתית, ודרך זה הכאב וכוח ההרס יפחת... ואני מאמינה בזה. אז אני מעבירה את המילים האלה אלייך, ורוצה להגיד לך שאני איתך בדרך הזאת, ושמחה שאת כותבת ומביעה, ומוציאה גם את החלקים האלה.. מאמינה בך. בשלמות. שלך, רחל.

אתה חושב שאני בן אדם סוג ב'? אתרים כאלה http://www.alpha.co.il/ גורמים לי להרגיש סוג ב'

והכי קטע שפסיכולוגים עורכים את המיונים והקטלוגים האלה ומעריכים 'איכות'... זה גועל נפש אודי . בגלל שדברים כאלה קיימים אנשים סובלים כי כופים עליהם את ההגדרה מבחוץ . הנבחרים בעלי הכח להגדיר ולסנן הופכים ל'סוג א' *ביחס* לשאר. לרוב

אפשר לקבל מהתרשמותך מהי הדרך שעוד יש לעבור? לאן אני אמורה לכוון את עצמי? ולמה כ"כ קשה לי להגיע לתשובות האלה לבד בעצמי?? אני אמורה להרגיש את הרצונות שלי בעצמי ולפעול למימושם בלי תלות בחוות דעת של אחרים לא?

אוף, די , שקט! אני מנסה להירגע, איך יוצרים שקט?

להתמקד בנשימה ולעשות מן מדיטציה על זה. לא לחשוב על כלום חוץ מלהתבונן/להרגיש את הגוף נושם.. זה גם עוזר לי להרדם אחכ

הי מימה. תודה על העצה אבל, קשה לי להניע את המחשבות מהראש לגוף. מחשבות שלא מרפות זה ממש כמו להילחם בעצמך ולהפסיד כל רגע ולצעוק שקט , אני מוותרת די והן ממשיכות להתעלל...

https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A

הי אודי..רציתי לספר לך ולשאול מה אפשר לעשות כשכל סוף פגישה מאד קשה לי להיפרד ממנה. ואני נשארת עוד וזה לא עושה טוב לשנינו. לה לא כי זה מעקב אותה ובכך טוענת שאני לא מתחשבת בה. אני מנסה אבל רוב הפעמים בגלל שאני על קפיץ דק בקשר לזה שצריך להיפרד אז אני מתחילה לבכות וקשה לי להירגע. הייתי מאד רוצה ללכת בשקט בסוף השעה בלי דרמות. יש לך עיצה בשבילי? תותי

גם לי קשה, אבל אצלי היא לא מאפשרת את זה. אצלנו עוזר, שהיא אומרת לי כשיש עוד חמש דקות וזה מאפשר לי להתכונן.. ועדיין ברור שזה לא פשוט.

אני מודעת שהיום איש לא יענה ובכל זאת הרגשתי צורך להוריד קצת מהעומס שאני מרגישה.. הרופא שלי הודיע לי כבר לפני חודשים שביולי הוא נוסע לשנתיים לחו"ל..כמובן שאחלתי לו הצלחה גדולה... רק שמאז אני לחוצה בצורה שאם אני חושבת בהגיון היא לא בדיוק הגיונית. נכון הרבה שנים לקח לי למצוא רופא ששותף למלחמה.בתור חולה שהדברים אצלה ממש לא הולכים לפי הספר זה היה מאד קשה..ולפני כמעט 3 שנים מצאתי ...אני מודעת שאני ממש לא חולה "קלה" יש הרבה רופאים שדאגו להגיד לי את זה..ולכן לאחר כמה חודשים של אי ודאות ידעתי שהפעם זה רופא אחר ..ונכון אנחנו לא חברים ובכל זאת מצאתי שותף במלחמה משיהו שהיה מוכן לשמוע הכל... אתמול אחרי הביקורת כשהוא אמר לי שבביקורת הבא זו תיהיה "מסיבת הפרידה" ישר ירדו לי דמעות..לא הגיוני [כמו שאמרתי] ובכל זאת ההרגשה מאד כבדה.. לזכותו יאמר שהוא נתן לי את מייל שלו שאני יוכל להתייעץ והוא גם מקים סוג של מרפאה שאפשר יהיה להתיעץ איתו [תמורת תשלום לא גבוהה]..הכל מצוין אז למה ההרגשה הכבדה הזו? למה כל דבר כל כך קשה? ואולי בתוך הבלגן שאני לא מצליחה לצאת ממנו זה הגיוני תודה

הי אודי, מנסה לחשוב ולענות בכנות על השאלות שלך. מרגישה שכלום לא זורם. הכי קל להשאר בחדר במיטה כל היום ולא לצאת. להתמסטל מכדורים ואלכוהול ולשקוע לשנת עילפון. אני נאבקת לא לעשות את זה ולהאחז בשיגרה. לא מצליחה להנות מדברים שגרמו לי הנאה בעבר קריאה, בישול , אוכל, מוסיקה, נגינה, צחוק של ילדים, שמש, טיול בטבע... נמנעת ממפגשים חברתיים. לא מסופקת. הכל מר. מצליחה להרגיע כשאני פוגעת בעצמי וגם לחוש סיפוק. אבל אז אני חשה אשמה. מרגישה לא נורמלית. תודה, שירה

היי יקירה תודה על מילותייך!! על כך התרגשתי לקרוא אותך ואת החוויה המדהימה עם ביתך. אין שום סיבה שבעולם שלא תוכלי לכתוב על ריגשותייך הכנים. מעניין שאני חשבתי שכשאני כותבת על המימסד הרבני אני אוכל לפגוע בך... :) מתפעלת מהרגישות שלך והדרך המדהימה שאת עושה... שלך ואיתך הילה

יודעת שקשה לך בחגים. מקווה שבכל זאת היה משהו אחד שהיה נחמד ...

את מרגשת ומדהימה אותי כתמיד. אני בסדר, ועבר ואפילו די בטוב. איך היה לך?

היי אודי.. מקווה שהחג עבר עליך בטוב..... זה מדהים אצלי החיבור של גוף-נפש.. שהנפש חלשה, הגוף קורס.. חוטפת זיהומים, דלקות... יצאתי מפגישה היום אצל המטפל שלי.. ויצאתי סוערת.. הוא מתוק ורגיש אליי. אבל התכנים מפחידים אותי.. לדבר על דברים, אחרי שלוש שנים של טיפול, ואחרי חיים שלמים, שלא דיברתי על זה... זה קשה. להיזכר בילדה הקטנה המבוהלת. שלא מבינה כלום... למה עושים ככה.. למה הוא לא מפסיק... רחל רחל.

רחל חיבוק לילדה ולכולך..זה קשה בטרוף אבל זאת התקדמות מדהימה תמשיכי ככה אל תיבהלי מהקושי אחר כך יותר קל ...

אני שמחה שהלכת ...מכירה את הסערה הזו הייתי שם תקופה ארוכה היא אמרה שחור אני שמעתי לבן ..היא רצתה בטוב לי זה הרגיש רע ..את יודעת במבי אותי החזיר למסלול , יום אחד שברחתי (כן זה עדין קורה לי) התכוונתי לא לחזור . המחשבה על מה אני יכולה להפסיד ..פתאום התחילו לצוץ זכרונות טובים נעימים מצחיקים מלפני שנה ושנתיים ושלוש . נאחזתי בהם ונשארתי איתם..מבינה שאני ככ סומכת עלייה ואין מצב בעולם שהיא עושה משהו שהוא לרעתי הכי הרבה טועה ..זה קורה ..מקווה שבכל זאת החופש הזה בשלישי יביא איתו געגוע תנסי בקטן ..ובמבי תהיי עם קביים כמה שתצטרכי זה בסדר זה לא בושה ..אני מרגישה כמו מישהי שגילתה שאין לה רגליים שהבנתי מה עשו לי אז מה אני נכה וצריכה קביים ...איתך יקרה

אהבתי את מה שכתבת: " כמו מי שגילתה שאין לה רגליים שהבנתי מה עשו לי אז מה אני נכה וצריכה קביים " מתחברת למילים הללו.. הסתכלות מעניינת.. כן, אם אני מסתכלת על מה שעברתי, אני יכולה להבין שאין לי רגליים וממילא אני נכה וצריכה קביים.. יש בזה משהו משחרר.. כאילו אתה יכול לקחת לעצמך את הזמן הנדרש בלי לתת לעצמך כל הזמן דין וחשבון.. תודה מתוקה וליל מנוחה :)

אודי הכי קשה לי בקצוות של היום. בבקר אני מתעוררת כאילו החיים מכים בי ואני לא רוצה להיות. בערב אני רוצה להעלם, לישון, אבל לא מצליחה להרדם וגם שנת הלילה שלי מופרעת מיקיצות מרובות. קשה לי גם בימים שבין הטיפולים כי הם נדמים כמו נצח. קשה לי גם בתחילת השעה הטיפולית. קשה לי לקיים שיגרה. קשה לי לבוא באינטראקציה עם אנשים. קשה לי לעשות פעולות שגרתיות. קשה לי להיות נזקקת. קשה לי לא להיות או לא לרצות להיות. קשה לי חוויית הבלבול והזרות. קשה לי לומר שקשה לי ולהרגיש שאני מתלוננת כל כך.הרבה. קשה לי שבפנים כמו לבה מבעבעת שעומדת להתפרץ. קשה.לי לווסת את הקולות שאומרים לי לעשות כל מיני דברים. אני מנסה לתאר מה אני מרגישה וגם זה די קשה לי. הכל נאמר וכאילו לא נוגע, לא מורגש. תודה שירה

'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה' והיה מאמין בתמימותו שמוכרים הקשבה ומתן אמפתיה ותמיכה ולא תהליך שצפוי בשלב כזה או אחר לתסכל לאכזב להכאיב לשחזר שחזורים..לערער את המוכר, לפרק הזדהויות ישנות... וכ וכ. האם אודי היית מסביר לאותו מטופל שפנה אליך ואמר 'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה . אני רוצה להיות פסיכולוג' , האם היית מסביר לו את מהותו ואופיו האמיתי של המקצוע הזה? לי המטפלת דאז נתנה להשאיל מספריה. היו שאמרו לי שזה היה מעשה לא נכון מצידה. שהיא הייתה אמורה להתמקד בתהליך הרגשי ולא ללבות הזדהות שווא עם הפנטזיה 'להיות פסיכולוגית'. כי את מהותו של המקצוע לא הבנתי. רציתי 'להיות פסיכולוגית' על בסיס כמיהה אחרת שמתחת- להתקבל, להשתייך, לחוש זהות, כיוון, יעוד, ערך... ובנתיים המטפלת פספסה אותי ופספסה ופספסה ופספסה... לא שיקפה לי כמו שצריך מציאות לעומת פנטזיה. וכאשר כן עשתה זאת אז עשתה בלי לב. בטכניות. בלי לב... אודי אתה היית מבין יותר טוב? אם היית אומר לי 'עבדתי קשה' ואני הייתי מתעצבנת עליך - היית מבין יותר טוב? היית מבין שאולי הניסיון חיים שלי עם כריעה תחת קשיי תפקוד גרם למחאה? היית משנה גישה ומנסה להיות יותר מותאם ואמפתי או דוחף לי מציאות צורמנית ומנוכרת ומנכרת עד למירור נשמתי? איך היית גורם לי לוותר על הכמיהה להיות פסיכולוגית בלי לבזות נרקיסיסטית ולהכיל את הכאב שבויתור על משאלה והחלפתה באחרת, מציאותית ומותאמת יותר לכישורי? ובעצם נראה לי שהבעיה התחילה מכך שלא באמת הבנתי את מהותו האמיתית של המקצוע. אם הייתי יודעת שזה לא אמפתיה ותמיכה עד ל'הושעת' אנשים מסבלם. אלא שחזור טראומות לא מודעות כדי להגביר מודעות של אנשים לעצמם ולמזער השפעות העבר על ההווה בדרך זו... לא הייתי רוצה להיות פסיכולוגית . הייתי מבינה שזה לא בשבילי... טיפלו בי טיפול אנליטי, ללא הסכמה מדעת. זה לא בסדר אודי. וגם הטיפול היה הרבה יותר מדי מזעזע לא מותאם וקשה. ועדיין קשה לי ההבנה שמישהי שהענקתי לה חשיבות רבה בעולמי למעשה התייחסה אלי כמו אל מטופלת שמשליכה עליה השלכות ולא כמו אל בן אדם. היו גם השלכות . אבל גם הייתי בן אדם שזכותו הייתה להבין למה הוא נכנס.. לתופת של תסכולים כפויים שנועדו להפעיל לחץ על האישיות כדי לשנות לה את הדפוסים הפנימיים.. לא ככה? מה החרא הזה.. במקום בן אדם הייתי שם עכבר מעבדה שלה מסתבר. הבעיה שלא האמנתי לה שהתסכולים היו כורח. הם היו שיטה ידועה מראש. זה היה שקוף בשבילי. כעסתי. מאד. זה עדיין לא הפריע לתהליך של השחזור הרגשי ויותר ספרציה לקרות. התפכחתי שם. פתאום התחלתי לראות גם את ההורים שלי מבחוץ. בייחוד את אבא שלי. פתאום ראיתי שתמיד חשבתי שהוא נותן אהבה בדמיוני ובעצם בפועל הוא בקושי מתייחס. פתאום התחלתי להבחין בדברים. באחרים שיוזמים פעולות ומנסים להשפיע ולא רק להיות מושא להשפעות שלהם אלא התחלתי להבחין בהם 'מתערבים לי'. והתחלתי להפריד אותי מהם. להקיא החוצה את ההשפעות. פעם גם הייתי עושה את זה אבל באוטומט ללא הבחנה. לא ראיתי אותם או אותי. הכל היה אינסטינקטיבי יותר. עכשיו אני יודעת לראות אותם. את האחרים. אז הטיפול עבד?

אודי הצלחת לבלבל לי את השגרה היית ולא השארת לנו הודעה על חופש ..בכלל היום אני יותר בת חמש מחמישים . הם תפשו את כל הפגישה כאילו לא הייתי מקווה שלא דיברתי שטויות . לא יודעת מה אמרנו זה מתסכל ... החיבור הזה לגוף מפחיד את כולנו זה מלחיץ מאוד. ..

היום יום שני זה תמיד חופש של אמצע שבוע :) וזה לא הלחיץ מה שמלחיץ זה הפיצול הזה היום . הייתי בפגישה ואני לא יודעת מה אמרתי או עשיתי היינו קטנים ...

היי אודי מה שלומך? איך עבר עליך החג? החופש? אני הצלחתי להנות מהחופש ישנתי ונחתי. וגם צפיתי באירוויזיון, ובכדורגל;) היום ניזרקתי חזרה למציאות. אני סגרתי מיזמן שלוש שנים למאבק הצודק שלי על הילדים. כשבכל אותו זמן עומדות מולי מערכות שלא טוחנות צדק. בתי הדין הרבניים, הממסד החרדי ששולח זרועות של תמנון, אב ילדיי ואשתו הנוכחית. אני מתעקשת על כך שהילדים יגיעו אליי הביתה. יש להם חדר שמחכה להם מעל שנה. וגם חתולה מתוקה אמיתית. אני כאובה היום מאוד. הרבה דמעות. למרות הסבלנות שלי דברים לא מתקדמים. או מתקדמים קצב שצב מהיר ממנו. באבחון של ילדי האהוב מדברים על ירידה בלימודים. קשיים חברתיים ורגשיים. אני כבר מדולדלת ממשאבים. בעיקר כספיים. דרשתי שהילדים יבואו הביתה וזה עורר פיצוץ. אבל אין לי ברירה. אני רוצה לבקש דיון דחוף בבית משפט. אבל אין לי כסף כרגע לעורך דין. אבל אני לא אוותר. אני לא. כמה זמן שזה ייקח. עד שהילדים יחזרו הביתה. חותמת בדמעות, כאב, ונחישות הילה

הילה יקרה, כתבתי מהפלאפון וכנראה לא נקלט אני אוהבת אותך וכאב לי לקרוא את ההודעה שלך אני מרגישה קצת לא בנוח שכתבתי הודעה על הבת שלי , ואולי יש בכך חוסר רגישות כלפיך וכלפי ההתמודדות שלך ומה שאת עוברת סליחה אני קוראת אותך כאן ואני חושבת שאת אישה רגישה ומיוחדת ומקסימה ..את יכולה להיות עו"סית טובה (ולא מתנשאת), ואני בטוחה שאת אמא טובה לילדיך ואת תמשיכי להיות כזו במתכונת הנכונה והצודקת. מדגדג לי לכתוב על הממסד הרבני ועל האטימות שלו והנבערות המקוממת שבו הוא שרוי, אבל אני עוצרת כאן..כי צרת רבים זו רק נחמה לטיפשים ואת ממש לא כזו בהצלחה יקירה...אני מעריכה אותך מאוד!

ההודעה ביום רביעי. שפתאום הלכת, להרבה זמן. בדיוק כשאני במצב דפוק כזה. אבל חזרת. ואני גם מנסה..

את כל כך חמודה, וכן היה מבהיל...

אני מרגישה המון רעש קשה לי להתרכז להתמקד. מחכה לך שתענה לי נכנסת תכופות לבדוק. כמיהה למגע אמיתי וקשר. יש לי בטיפול ותמיד רוצה עוד. משהו טוטאלי. תודה

אודי.. עוד מעט אמורה להתקיים פגישה עם אמא צביה... לא רוצה ללכת אליה.. נמאס לי.. אני גם לא מדברת עם בן זוגי, מאתמול. נפגעתי ממנו עד עמקי נשמתי. קל לי לא לדבר .. אני יכולה גם לא לדבר עם בני"א הרבה זמן.. אני נכנסת לתוכי פנימה.. שם יש לי עולם שלם.. גם מאמא צביה נפגעתי מאוד. מסובך לי איתה. נמאס לי ממנה ומהאנליזה. פתאום גם חולפות בראשי מחשבות שהאנליזה הזו = בזבוז זמן, ומשאבים. כן, גם בזבוז כסף.. אתה יודע אודי ? לפני חג השבועות הרגשתי שאני רוצה לתת לה מתנה.. משהו.. הדבר שהתאים ביותר שאביא היה משהו ממשפחת הצמחים. אבל התלבטתי.. יש כבר צמח גדול שהבאתי לה,ש"תופס" מקום רב בחדרה..קרוב מאוד אליה.. הבאתי לה כבר לפני שנים את זה, עץ האהבה, מכיר ? זה העץ עם השורשים המפותלים , האמנותיים הללו.. מכיר אודי ? אתה יכול להתבונן בהם ולמצוא בם בכל הסתכלות משהו אחר /נוסף.. מכיר את השורשים של עץ האהבה? העץ גם גדל וצומח אצלה באופן מרשים ביותר.. היא בררה בדיוק כמה פעמים ומתי הוא צריך לשתות,כמה אור, באיזו זוית וכו.. הוא גדל מדהים אצלה.. באמת מרשים ביותר.. בכל אופן, דיברנו על הצורך שלי שהתעורר, ולא יודעת מה להביא.. חשבתי וחשבתי ואף שיתפתי אותה ושאלתי אותה אם לא מדובר בהתנגדות ? כלומר, שיש בי גם רצון וצורך ,אך גם התנגדות להביא? בסופו של דבר לא הבאתי לה לחג כלום.. ובחמישי כשהגעתי אליה גיליתי עץ קטנטן שעומד קרוב אליה. (קרוב יותר מהעץ שאני הבאתי) חשבתי מיד שקיבלה ממישהי אחרת מתנה לחג.. בכלל לא יכולתי לדבר, יצא ממני כזה בכי... בכלל לקח לי זמן עד שנרגעתי מהבכי.. ואמרתי לה.. את מעדיפה אותה עלי.. כן, אני יודעת שאני עושה האנשה.. אני יודעת שזה לא קשור.. אבל כך זה מרגיש לי.. והיא אמרה לי שהיא בכלל לא חשבה ,ולא ייחסה חשיבות לעץ ההוא.. לא יכולתי לקבל את דבריה.. אני לא מאמינה לה.. גם אמרתי לה את זה.. נכון שלפעמים "סיגריה היא רק סיגריה" כדברי פרויד.. אבל, אני מאמינה שבלא מודע היא "העדיפה" אותה עלי.. שוב, אני יודעת שכל כולה מדובר בעץ.. אני יודעת שאני עושה האנשה, שאני מתייחסת לעצים כאילו זה אנחנו.. אני יודעת את זה.. אבל זה לא משנה את ההרגשה והחוויה.. וכן , דיברנו על זה, אבל נהיה גרוע הרבה יותר.. היא אמרה לי :" ואת חושבת שלא איכפת לי ממך ? שאני לא חושבת עלייך ? לא דואגת לך? ומי מסדר כל פעם לפני שאת מגיעה את הכרית עם המפית עליה, השמיכה, והורוד הזה ועוד.. ? כל זה היה ביום חמישי, בשישי כשהגעתי , מיד החזרתי את הכרית למקומה, קיפלתי את המפית, בקיצור העפתי את כל מה שהיא סידרה, ואמרתי לה שלא תעשה טובות, שאני מסתדרת לבד ויש לי אותי.. וחזרתי אוטומטית לכל מה שתמיד אני אומרת על האוטומט.. זה ייצר בלגן.. אני לא יכולה יותר לנוח אצלה.. הכל התקלקל.. עד עכשיו, התחושה היתה שזה הכל רגיל כזה.. בכלל לא שמתי לב שהיא מסדרת במיוחד/לא במיוחד.. לא כל כך עניין אותי.. בכלל לא הייתי עסוקה בזה, זה הרגיש לי רגיל כזה.. פתאום , שורף אותי לנוח אצלה.. לא מסוגלת.. מתה מבושה. גם מרגיש לי כאילו שאני פתאום צריכה אותה וזה שורף באופן שלא מאפשר לי יותר.. אודי,לא צריכה אותה.. מסתדרת לבד.. נמאס לי מהכל.. כן, גם מהעבודה נמאס לי פתאום.. מהכל.. אודי.. אתה שומע איך אני חוזרת לדבר בדיוק כמו לפני קרוב ל 6 שנים ? אתה רואה שעל באמת שום דבר לא משתנה ? באמת שלא משתנה כלום !! הנה לך ראיה חיה !! אתה יודע אודי ? אני גם יודעת שישנם מחקרים שמראים שפסיכואנליזה לא בהכרח מביאה לתוצאות טובות יותר מטיפול cbt שיש לו התחלה, אמצע וסוף.. כל כך נמאס לי מהאנליזה הזו שלא רואים את קצה האור.. ב 10 ביוני זה יהיה 6 שנים.. לא מעט שנים , נכון אודי ? לא רואה שמשהו אצלי זז... בא לי לא להגיע אליה .. בשעה הקרובה אנחנו אמורות להפגש.. בא לי להבריז לה.. שתחכה.. שתחכה ותסתכל על השעון .. בא לי לייבש אותה .. בא לי להתנקם בה.. בא לי להכאיב לה.. מתחשק לי להגיע למכון הפסיכואנליטי המזורגג שלה, בו היא נחשבת. יש לה שם מעמד מכובד.. יכולה לדמיין אותה שם יושבת ומצקצקת עם הקולגות שלה שם ,תוך כדי לגימת ספל הקפה שלה.. מצקצקים על הצלחתם המרובה עם המטופלים שלהם.. בא לי להגיע ולצעוק לפני כל הפסיכואנליטיקאים : " שתדעו כולכם שאמא צביה היא כשלון של פסיכואנליטיקאית, כן היא ידועה, כן, היא מורה ומדריכה ומה לא.. אבל בפועל היא כשלון של פסיכואנליטיקאית, שומעים כולכם שם במכון"? אודי, אני מתפוצצת.

אודי.. אתה אומר שההשפעה נמדדת בכמה זמן לוקח להתאושש מההרגשה הנוראית הזו.. זה מורכב.. אתה יודע אודי ? הרי כמובן שהגעתי אליה.. היה לי קשה אצלה, הרגשתי שאין לי מקום .. אחרי זמן מה זה השתפר, אמא צביה גם ייחסה את ההרגשה שלי לעובדה שלא נפגשנו משישי עד היום.. גם מחר לא נפגש, זה הרי יום שלישי.. ואולי קל לי להתאושש כשאני אצלה ? כמו קביים? וכשאנחנו לא נפגשות, שוב אני בנסיגה ?! עד מתי ? אודי , יש מצב שאני אצטרך אותה כל חיי ? קביים להתאוששות ? קביים להליכה ? לזה קוראים התקדמות אודי ? :(( אודי, מרגיש לי חסר בלב :(( מרגיש לי כמו ילד קטן ויתום ,זב חוטם שהולך עם בגדים מרושלים, נעליים בלויות שהשרוכים פרומים, השיער לא מסורק.. ילד יתום ומוזנח.. אגב אודי, למה תמיד הדימוי של היתמות שלי זה בדמות ילד ? יש לי בעייה בזהות המינית אודי ? הרי אני בת ...

מקווה שהסערה נרגעה ושבכל זאת היית ושהיה נעים וטוב

אני קוראת את הודעותייך ותגובותייך הנוגעות, המרגשות והמכילות, כפי שאני קוראת גם את האחרות.. (למרות שבד"כ לא מגיבה..מחסור באנרגיות ומשאב של זמן... ) "היה נעים וטוב" חייכתי כשקראתי את המשפט הזה.. נעים וטוב :( מתגעגעת להרגשה הזו אצלה :( בכל אופן תודה לך מקסימה !!

היי לכם, במהלך החג נכנסתי לפורום וקראתי את התגובות שלכם לקושי שלי. הרגשתי שאני לא לבד עם זה.... שאני עטופה ומוגנת... החג עבר בסך הכל בסדר. ישנתי הרבה וביליתי עם החתולה המדהימה שלי... שגרה בריאה והרבה כח! הילה

הלוואי ותרגישי עטופה תמיד ...

אודי שמחה שחזרת ואיתך השגרה . מקווה שהייתה חופשה טובה . אודי איך אני אדע עם הקולות שנשמעים הם הנכונים . איך יודעים עם זה לא סתם מניפולציה . מקגישה שעכשיו שרגוע בחדר יותר ,יש משהו חדש שרוצה לצוץ . אין לי כוחות לעוד הפתעות אבל כאילו יש בי חלק שמכין אותי ...מתלבטת

הזה הלוואי והייתי יכולה להתייחס אלהם כאל מחשבות תוהות ...אבל אתה צודק הכל התעורר נוכח הצעדים שאני עושה..זה קשה ומפחיד, בוחנת עד כמה אני לא לבד. אוףף המבחנים האלה ...

מקווה שיעזור לי להרגיש משוחררת יותר, לבטא את יכולת ההבעה שלי, להנות.. להיות ספונטנית ומשוחררת. בא לי להנות כבר מעצמי ומהחושים שלי. זה מה שבא לי. בתיאטרון על במה אפשר. החלטתי לנסות תאחלו לי בהצלחה?

שתשיגי את השקט הנכסף ...איתך

היי אודי, ערכתי בירור עם פסיכולוג לבעיית דיבור בשינה. נמצא שזה ככל הנראה נעשה למטרת הפגת הבדידות. הציע טיפול בהיפנוזה. למה לצפות? מה הוא יוכל לומר לי בהיפנוזה שיעזור? אני רוצה ללמוד על הנושא לפני שאני ניגש אליו לפגישה הבאה. תודה וחג שמח.

מה עושים עם זה? נגיד טיפול מרוב תסכולים מעורר אגרסיביות גולמית שכזו וכעסים כלפי המטפל. מה עושים על זה אחכ? איפה המקצועיות שלכם כאנשי מקצוע לעבוד עם מה שהטיפול שאתם בעצמכם מעניקים מעורר. למשל ההתנסות האנליטית מלפני 6 שנים עוררה זעם עצום פגיעות נרקיסיסטיות קשות.. מה עושים עם זה? אני עדיין נאבקת מאבקי תפקוד. ההבדל שכיום יש לי הרבה יותר מודעות מבעבר

במקום הסכמה מדעת הייתה אטימות צביעות ביזוי והפקרה. אז איך אפשר להשאר במקום כזה.. לא רציתי לשלם לכלבה שהכאיבה לי ומיררה באטימותה. אני לא עד כדי כך מזוכיסטית. בכלל לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי במילא.. וזה אחד הדברים המכעיסים. פסיכולוגים יודעים היטב שתסכול מעורר תוקפנות. וכחלק בלתי נפרד מן הפרקטיקה פסיכולוגים מתסכלים אז ברור להם שהם יעוררו תוקפנות במטופלים .. מה הקטע של להמשיך לבוא? לדבר על מה? 'ביזית אותי ובא לי לחנוק אותך למוות'? מה יש להמשיך לדבר פה. הקטע הוא שלא האמנתי לתסכולים שלה שהם כתוצאה ממגבלות המציאות . זה בולשיט. היה ברור שהיא מיישמת אותם עליי כשיטה ידועה מראש עבורה.

האם חלק מלהיות מטפל זה לתפוס את עצמך כבעל תפקיד 'הורי/חינוכי' כלפי המטופל?

ברור שיש איזה 'קטע'... אנשים שבמקום להקשיב מנסים להכתיב.

רקדתי!!!!!!!!!!!!! הייתי אתמול עם הבת שלי בחתונה , עם המון אורות מהבהבים ועשן, ורקדתי!!!!!!!!!! כמובן שרקדתי!!!!!!!!!! מזעזע וגם הייתי לבושה קצת כמו חייזר אבל מדוע שיהיה לי משנה, כל עוד רקדתי!!!!!!!! עם ילדה מהממת? שלימדה אותי איך להשתולל ולקפוץ ולהסתובב מהר מהר וכשהבת שלי אמרה לי שהיא צמאה והלכנו לשתות היא שאלה אותי איזו שאלה ממש טריוואלית על איזה מיץ יותר טעים?וחשבתי כמה זה נחמד, שיש לה אותי בשביל לשאול... אפילו שאלות כאלו לא ממש חשובות... ואז חשבתי על אמא שלי, שכל מיני גורמים מנעו ממנה לענות לי לשאלות טיפשיות וגם לכאלה שלא ובכלל להיות בשבילי מתי שהצטרכתי באמת.. וגם מתי שסתם רציתי תשומת לב ואני לא כועסת עליה, אני בעיקר מאוד עצובה והלוואי ויכולתי לגרום לה לרקוד גם...

שמחה בשבילך

בטוחה שהגבתי לך קודם ... איך אני שמחה איזה יופי שרקדת ...והקשר עם הבת ..כן יקרה ככה יוצרים קשר זה נהדר ...

שלום, אמי היא אישה מבוגרת ושמתי לב שהיא לא יודעת להציב גבולות ולהגיד לא. כשהייתה צעירה, היא הייתה אסרטיבית, אבל זה עבר ועכשיו היא נענית לכל הזמנה/הצעה גם כשזה על חשבונה. למשל: מישהי מהעבודה שאין לה כמעט קשר אליה, ביקשה ממנה ללכת אתה לקנות בגדים לאחר שעות העבודה. כאמור, אמי היא אישה מבוגרת וקשה לה להסתובב אחרי שעות העבודה, אך מאחר שהיא לא מסוגלת לסרב, היא עושה את זה. כיצד אני יכולה לסייע לה לצאת מזה? תודה

אודי, כן הייתי רוצה לנסות ולגעת רגשית. תעזור לי? בשאלה שלך הרגשתי רוך תודה