פורום פסיכולוגיה קלינית

מה שלומך יקרה

התגעגענו... עדיין זוכרת את ההודעות שלך על הקשר החם עם המטפלת שלך!

כבר כמה ימים קוראת ושותקת..כותבת לא ממקום של בקורת ממקום כואב... אישית מאוד צרמה לי הכותרת אבל חשבתי לעצמי טוב זאת מימה .כזאת היא אין מה לעשות ומאוד מבינה שקשה לך כל כך אז הבנתי ... השיח אודי בנך ובין רוני הדליק בי משהו ..הסלחנות שאנו עושים לדברים קטנים ..שהם לא קטנים בכלל..אז מה עושים עניין הוא רק מעל בכספים אבל הוא עשה כל כך הרבה למדינה..הוא רק חיבק אז מה...אז.. מימה ואודי סליחה כותרת כזאת צורמת אפשר לכעוס ולהוציא קיטור ויש מקום לגבול בצורת הדיבור ..אודי האם היית מקבל שיח כזה מולך ? יש כאן סמויים האם כותרת כזאת לא נותנת רעיונות לאנשים ...מצטערת מימה גם אם הפסיכולוגית טעתה ולא חשוב מה אלימות לא פותרת כלום ואלימות מילולית היא אלימות לכל דבר . אישית וכבר אמרתי את זה בעבר קשה לי לקרוא את השנאה והאלימות כלפי אותה מטפלת אומללה .. גם אם טעתה זה כבר מזמן עבר את גבולות הטעם הטוב . מימה אני הכי מבינה את הקושי ואת יודעת שאני כאן עבורך . שמחה בכל פסיעה בכל נסיון שלך עצובה איתך בקושי ..תנסי קצת למתן את הניסוח אולי זה יעזור גם לך ....

להראות.. מתחילה להכיר להיות מודעת לצורך הזה שיראו פשוט להיות...לא נלחמת יותר , לא מחפשת להיות בקושי שיראו או להיות בכוחות שיראו . פשוט מודה יש לי צורך שיראו אותי, אודי צורך שאתה תראה אותי כמבוגר האחראי ...לא מבינה את הצורך הזה ..שונאת דברים שאני לא מבינה אבל יודעת היום לזהות את הצורך הזה ..אולי בסוף אני גם אבין ופחות אצטרך .. מאוד מפוצלת בימים אלו , לא מנותקת הפיצול פשוט נראה יד ימין נגד יד שמאל ..ממשיכה בתהליכים מחכה לראות מתי אשבר..זה כזה עצוב אבל זאת אני...אז תודה שאתה כאן ושבת שלום.

כל הכבוד לך ששיתפת, אני ממש גאה בך, גם אם סיפרת את זה בחיוך, אולי מבוכה, אני חושבת שהיא דווקא מאמינה לך ושגאה בך ששיתפת ( איך הצלחת? מה נתן את ההזדמנות לדבר על על זה? איך קרה שדיברתם), אל תשכחי שהתחושה הזאת של אם נספר לא יאמינו לנו זה מה שהפחיד אותנו תמיד , ושאם ידעו יאשימו אותנו. גאה בך מותק! דברי איתה על מה הרגשת שסיפרת לה זה באמת חשוב! ושוב כל הכבוד.

שלום יקרה, יפה לך הכינוי החדש :-) הולם אותך... הלוואי והיא מאמינה לי...הכל מבולבל איתה עכשיו.. האמת שרציתי לספר לה עוד הרבה דברים על הילדות שלי ועל מה שאני מרגישה , אבל שום דבר לא יצא ששלחתי לה משהוא שכתבתי (היא לא יודעת שאני כותבת כאן) והיא גם יודעת על חרדה מסוימת שיש לי כבר הרבה שנים , והיא הביאה סוג של תמונה שקשורה לחרדה הזו ואז זה איכשהוא "הציף" אותי וגרם לי לרצות לדבר.. תודה על העידוד...

ומזכירה לך זו שיכולה ומנסה להיות משהו...שגם את יכולה

מסכימה אם כל מילה מלמעלה...אכן זה ברור וטבעי ומהותו של הניתוק ..החיוך הכאילו לא שלי ..לאט לאט מתחברים לכאב לזה שזה שלנו ..אוף זה קשה ...חיבוק ויד וכוחות לרגעים הקשים איתך ואכן גאה בך זה לא קל ולא פשוט

הוא מתוסכל ממני. אומר שמרגיש שהוא מרגיש שיש לו מוטיבציה לטיפול יותר ממני. שאני לא מאפשרתץ שאני מרגישה שעשיתי את שליי בזה שהגעתי ולא עושה או מאפשרת מעבר. אפילו בלקבל עזרה אני נכשלת... וחומזה שאתה לא כאן

זה הכל זמני , כרגע לא הצלחת תבחרי אחרת את יכולה ... הנה גם כאן את לומדת לבקש עזרה לאט לאט ..קודם תבחרי בחיים להאבק עלהם הכי הרבה . לדעת שאת חייבת לשמור על עצמך ..איתך יחד לא מוותרות ...

בגלל שלא מרגישה טוב פניתי לעזרה למתאמת טיפול ולרופאה

מצטערת שקשה , טוב שאת מטפלת בעצמך ראיתי גם את ההודעה למעלה גאה בך..אכן את חשובה וחשוב שתטפלי בך..יקרה הרבה נזקים הפגיעה הזו השאירה בנו לאט לאט כן זה מתסכל וכואב אבל צעד צעד ואת בדרך הנכונה ..אני כאן איתך ...שולחת כוחות ומשאירה לך כאן יד וחיבוק לכל השבת עד ראשון ...אם יהיה קשה תזכרי יקרה את לא לבד הוא עוד מעט חוזר ובנתיים אנחנו איתך ...

אודי המגבלות שהמטפלת כפתה עליי במסגרת עבודתה בקליניקה הן לא מגבלות מציאות אלא מלאכותיות . המצאה סימבולית שאמורה לייצג משהו אחר במציאות לכל היותר. אם הייתי מקשיבה למטפלים הייתי יושבת עכשיו במפעל כפועלת ייצור במשרה מלאה מרוויחה מינימום או אולי אפילו פחות.. היה מלווה שיקומי אחד שהעז לבקש שאחתום על טופס הסכמה לפחות והערך העצמי שלי אז היה ככ נמוך שעוד חשבתי להסכים. העוסית התערבה והתנגדה כי 'מדובר בבחורה אינטיליגנטית וכשירה לסוג העבודה המדובר ככל אדם אחר ואין שום סיבה לפתוח פתח לניצול מצבה בידי מעסיקים בשביל לחסוך כסף' . האידיוט שליווה אותי בשיקום הוא בחור אם אינטיליגנציה נמוכה משלי, זה ניכר. הוא רגיל לעבוד עם אוכלוסיה של בעלי פיגור ולקויות אוטיסטיות וכנראה לא ממש הבדיל כבר ביני לביניהם. על גבוליים הוא אמר לעוסית 'הם תמיד בורחים מהמסגרת ונוטשים' (אני עובדת בעבודה הנוכחית שלי שאותה מצאתי בכוחות עצמי אגב כבר למעשה משנתיים. זאת משרה חלקית ולכן אני מסוגלת 'לנשום' ולהתמיד. זאת גם עבודה ללא לחץ.) אז אם הייתי מקשיבה לבחור האידיוט שמלווה אותי הייתי עוד חותמת פנסיה במפעל בעבודה במשרה מלאה על פחות ממינימום.... וזה 'הליווי השיקומי'.. ולמה בכלל פניתי מלכתחילה לדבר הזה? כי הפסיכולוגית הגאונה לחצה עליי מעמדת הסמכות שלה לצאת לעבוד. ככה. בלי דיבור, בלי בירור. ואני צייתתי. נעניתי להוראה. הקשבתי לסמכות שלה! ואיך אפשר היה שלא? הריי היא פסיכולוגית בכירה מומחית ואני רציתי להיות פסיכולוגית גם. רציתי להשתייך גם. להצליח גם. האמנתי שהיא יודעת, היא קובעת, היא תוכל להוביל אותי להגשמת הכמיהה הנחשקת. 'קודם לעבוד' היא אמרה.. הייתי עייפה ולכן בחרתי בדרך זו של פניה לשיקום... הקטע שהיא בכלל לא בנתה על כך שאעשה פסיכולוגית. זאת הייתה מיניפולציה!!! כדי להביאני למצב של 'תפקוד תעסוקתי. השתלבות'. זה היה ניצול העברת הסמכות והאידאליזציה כדי לדחוף לי איזו אג'נדה תפקודית שלה שבכלל לא קשורה אליי ולרצונותיי והעדפותיי!!! וכל החוצפה הזאת תוך שהיא גובה ממני תעריפי עתק כי היא לטענתה 'עבדה קשה'. זאת פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה. ואחרי ששחזרתי את טראומת הנטישה וחוסר אונים הראשוני גם הבנתי מה האירוע הלא מודע שהיה שפגע לי בבניית כוחות האגו בהמשך החיים... אז הכל ביחד זאת פשוט צביעות וחוצפה כל המנגנון הזה החברתי שאליו נפקחו עיני!! אז מה מציאות פה? הכל כשלים מעשה ידי אדם. שום מציאות מחייבת לא היה לכלום כאן. היא פשוט טעתה באופן מזויע בצורת ההתייחסות ועבודה שבחרה איתי. והקליניקה? הכללים שמנחים אותה להציב גבולות ולעמוד על שמירת החוזה כפי שסוכם בתחילת הדרך. לא היה לי מושג על זה. לא הכרתי כללים אלה. ומעמדי כצרכנית פשוט זכה לביזיון שם כי הרי אני משלמת לה - אז אם יש לה את הכללים האלה ואכיפתם יכולה לעורר ממרבצם טראומות לא מודעות באופן מזעזע וחווייתי כתופעת לוואי או אולי אפילו לא תופעת לוואי אלא התרחשות די שכיחה בטיפולים אנליטים בבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי - אז גם על זה לא קיבלתי שום הכנה מקדימה או מושג ממנה בצורה מספקת. וכלום פה לא קשור למציאות ולמגבלות המציאות. פשוט כלום. הכל מעשה ידי אדם. הכל קביעות של אנשים. המציאות היחידה ומגבלת המציאות היחידה היא הזמן הממשי שחולף ועובדת המוות של כולנו יום אחד. כל היתר נסיבתי. ונסיבות אפשר אולי לשנות. אבל לא הייתי רוצה שינסו לכפות עליי חסר וחסך בכח באופן מאולץ ומלאכותי בזמן שמצד שני עושקים אותי רק בשביל לשבץ אותי בתוך מסגרות חברתיות בעיוורון מוחלט לרצוני והעדפותיי ולסמן וי על 'תפקוד/הסתגלות'. זה לא הסתגלות . זה אילוף. זה שבירת הרוח. זה הריגת מה שיצירתי. אתה יודע אם היה לי כסף לא הייתי עובדת כשכירה אפילו שניה. אני מטפחת את הביטוי היצירתי שלי בתחום אהוב ומנסה להתפרנס מזה. כי שיש בטחון כלכלי אדם פנוי לסקרנות וחקירה יצירתית. ממש כמו תינוק (אתה אוהב את מטאפורת התינוקות). הבטחון שתינוק מקבל מהאמא הטובה דיה שמאפשר לו לחקור עצמו ועולמו בחדווה ולהיות יצירתי משול למה שקורה לפרט בוגר בחברה כאשר הוא נהנה מבטחון כלכלי. הוא משקיע עצמו בהגשמה עצמית ולא בלשרוד בלבד. איכשהו הפסיכולוגית פעלה באופן שהיא שחזרה לי חוויה של סמכות שמנסה לרדד את קיומי לרמה של 'לציית' ולשרוד. במקום לטפח את הנפש והרוח באמת. את היצירתיות באמת. הבעיה שפסיכולוגים מנתקים את הפסיכולוגי מהסוציולוגי. ובמציאות האמיתית אין ניתוק שכזה! כל הסיפור של טיפול אמור להיות ספרציה ופתרון ההעברה. אצלי ההתערבויות פלשו יותר מדי מעמדת הסמכות שלה. עכשיו כבר נגמרה ההעברה שלי. מקווה שלא תחזור לעולם. וכן עליי ללמוד להתמודד עם המגבלות האמיתיות של המציאות זה בטוח. בלי לוותר על שאיפות לעצמאות וביטוי יצירתי. זה לא מחוייב ממגבלות המציאות בכלל! תודה לאל. אז ש'המשקמים' למיניהם הגרועים יקפצו לי. העושי טובה למיניהם ש'נותנים עבודה' . שידחפו לתחת. שהם משאירים ומשמרים אנשים ברמת ה'לשרוד'. ושזה משרת את המימוש של עצמם לא פחות מאת הלשרוד של העובד. אז שיסתמו ויגידו גם לעובד תודה שהוא עובד אצלם בכלל.

אני כאן יקרה , לא יודעת למה לא עלתה התגובה שלי אלייך...תודה על השיר אכן שקט זה דבר כל כך יקר וחשוב..ראית איזה להקה שרה את זה ...באלגן ...קצת אירוני לא :)

התפרקות עודף אנרגיה והפנים רועד מפחד חוסר שקט קשה לנשום היא רוצה שהוא יבוא וידבר איתה מילים שקטות ומחר הוא לא יבוא הוא הבטיח לה שיחזור אבל גם סבא הבטיח ולא חזר

ליאור שלום, אני סובלת מקשיי בליעה כבר כמעט 3 שנים. זה החל בתחושה שמשהו תקוע בגרון 24 שעות. בשנה האחרונה זה עבר, אך ההרגשה שמשהו תקוע בגרון קוראת בזמן האכילה, הבליעה אינה "חלקה", מה שגרם לי עם הזמן חשש מלאכול כדי שלא יתקע לי האוכל בגרון ואחנק חלילה. לאחרונה ירדתי במשקל כי אני אוכלת מעט. אני מטבעי רזה כך שאין לי עודפים לאבד. אני ממש מפחדת לאכול, אך רוצה ויש לי תיאבון, אך בכל זאת נמנעת מדברים מסויימים כמו פירות וירקות מחשש שיתקעו בגרון. עברתי גם בדיקת גסטרוסקופיה שנמצאה תקינה. הרופא ראה רק הרניה קטנה בקיבה. יכול להיות שיש לי גם ריפלוקס בגלל זה, אך אני לא בטוחה אם מה שאני מרגישה נובע רק מזה או שילוב של זה וחרדה או דיכאון. אני זקוקה לעזרה ולא יודעת למי לפנות. טיפול במתן כדורים למיניהם לא בא בחשבון מבחינתי כי אני מפחדת לבלוע כדורים. אוכל לעוס לא עובר חלק בגרון ונתקע, אז אני לא יכולה לחשוב על בליעת כדורים. אודה לייעוץ.

שלום. זה נשמע שהמצב מורכב ואף כולל סיכון מסוים, מכיוון שאת יורדת במשקל. אני מציע לך לפנות למחלקות שמתמחות בהפרעות אכילה, שם ודאי יוכלו לעזור לך. יש מרפאות בכל הארץ. בהצלחה.

יש עוד זמן עד שנפגש כי לא היה טעם לבוא לחצי שעה במקום 50 דקות.....לא יכולתי...אז אחכה עוד שבוע... ועכשיו..............צריכה פשוט להיות. משהו בזמן האחרון כואב ואין לי איך להביע. אז תהיו איתי...טוב????אודי? יש משהו מרגיע בינתיים?????

אנחנו איתך ..מבינה את הקושי ..מיכל מבינה שקשה אבל את חייבת להביא את הקושי לטיפול .כן יודעת ומבינה שלא יכולת אבל תעשי שתוכלי אל תברחי אל תחפשי תירוצים למה לא ... ובנתיים הכי איתך בעולם מחבקת אם נכון לך

שבגדים לא עולים עליי שאני לא מצליחה לשפר את המצב הכלכלי שכואב לי השן שעקרו לי ש..:.

הבנתי. תודה. אפשר עכשיו, אחרת?

אודי, תודה על החיבוק... אכן, חיבוק יכול להיות לפעמים מאוד מאוד טוב.. אתה יודע אודי, אני מדברת בטיפול הרבה על חוסר. חוסר בחיים שלי של קשר מטיב... בילדות... לא היו לי חיבוקים מאבא ואמא.. לא מילים טובות... לא שמעתי את טובה, מיוחדת, מי שאת, את מצליחה, את תצליחי, אני מאמינה בך.. ותמיד מבקשת מהמטפל שלי- שיגיד לי מילים טובות...שיגיד שאני טובה, שאני בסדר. שמעריך אותי. שיהיה גאה בי שאני מצליחה...ועוד. מה שחושב, רוצה להגיד... ודיברתי. והבעתי. וביקשתי. גם אם התביישתי. אבל הוא רק אומר שוב ושוב-שאי אפשר למלא את החוסר הזה, וכל הזמן אומר לי שזה אמור להיות משהו פנימי... וכן.זה משהו פנימי. אבל זה גם משהו חיצוני. שכן צריך לקבל בטיפול.. לא אודי????? זה משהו הכי טבעי והכי אמור להיות חלק מהטיפול, אבל הוא לא. זה היה. לא אשקר. היה הרבה. אבל לא כבר הרבה הרבה זמן...בעיקר בחצי שנה האחרונה...כלום. וזה קשה לי ככה..;( לא רוצה ככה...;( רחל.

לא יודעת רק יכולה לספר לך .. שפעם פעם היא הייתה אומרת שאני מדהימה וכל מיני כאלה וזה היה מטלטל ומטריף אותי פחדתי מזה , פחדתי כשמישהו אומר לי דברים טובים ..ברור שהיה נעים לשמוע כי כל חיי שמעתי רק ביקורת וכאלה...היום כבר המון זמן ..אחרי תקופה סוערת כמו שלך שלא אומרת כלום דווקא מראה לי את כל הפגמים והדברים הלא נורמטיבים ..זה מטלטל לא נעים אבל עושה עבודה לא רעה לזוז ולתקן ... לא יודעת רחל ברור לי הצורך הזה בחיבוק החיצוני אבל אולי כשהוא איננו מתחילים ללמוד לחבק את עצמיינו מבפנים ...מחבקת אותך ותמשיכי ככה ..וכמו שאודי אומר קחי את זה איתך לטיפול זה חשובבגם אם הבאת את זה מאה פעם ...

אודי טוב שאתה שומר, בבקשה

אני צריכה ממך מילים....

הי אודי, הבקר אחרי חצי שעה הופרעה הפגישה מצלצול בדלת דיבורים וצחוקים. הרגשתי שאני לא יכולה להשאר וחייבת לברוח. הוא ניסה לדבר על הכעס והעלבון אבל לא הייתי שם. רק הרגשתי שהכל קורס ואני כל כך חשופה. אמרתי שאני חייבת ללכת והלכתי. הוא שלח לי הודעה מאוחר יותר והתנצל על ההפרעה. אני מעריכה את זה. כמה הכל שברירי ואיך כל דבר קטן מוציא מאיזון. תודה שירה

היי אודי, הייתה פגישה ממש מוזרה עם המטפלת... ניסיתי לספר על מה שקרה, למרות שאני לא ממש זוכרת הכל. אבל יש משהוא שאני יודעת בוודאות שקרה. אני פשוט יודעת! אני זוכרת את זה ואני לא מדמיינת! הכל בפגישה היה כל כך מוזר..ממש מוזר..כשניסיתי לספר לה , אז פשוט התחלתי לחייך..ואז היא שאלה אם הסתקרנתי באותו רגע שזה קרה? אני לא חושבת...אבל המשכתי לחייך לעצמי ולחייך עוד...וניסיתי לספר לה אבל זה נשמע כל כך לא אמין..כי פשוט לא הצלחתי לספר את זה בצורה רגילה ונורמלית. וגם לא הצלחתי להיות עצובה... אני פוחדת שהמטפלת לא מאמינה לי וחושבת ששיקרתי. אני מבטיחה שלא שיקרתי רציתי שהיא תשב לידי בפגישה, למה היא יושבת רחוק? אני רוצה שהיא תהיה נחמדה אליי ותחייך אליי ותגיד לי מילים מרגיעות. אני רוצה שהיא תאהב אותי. למה היא לא אוהבת אותי?

אני מאמינה לך...אני בטוחה שגם היא, הרגשתי בדיוק אותו הדבר שהיא לא אוהבת אותי..כתבתי אז גם פה שאני מחייכת תמידית.....הבכי בא אחר כך...והיא גם שאלה שאלות מביכות ומעצבנות כאלה......נכון רציתי קרבה... אז מה?????? אוףףףףףףף זה לא נותן לגיטימציה :( ומחשבות רבות אחרי שסיפרתי...את אמיצה ששיתפת ואני בטוחה שהיא מעריכה אותך מאוד, לי היא אמרה שרק הערך שלי בעיניה עלה...תאמרי לה את כל בקשותייך, גם אני ביקשתי והיא נענתה...לפעמים בפגישות הקשות היא התקרבה לשבת לידי במקום על הכיסא שלה...לרוב זה היה מרחוק כדי לשמור עליי אני מאמינה.......אולי היא תסכים? מושיטה לך יד ואשב בינתיים על ידך אם תסכימי ואחבק בחום כמה שמתאים...את גיבורה! מ.

שלום לפני די הרבה זמן המטפל שלי הפסיק לתת לי חשבוניות..זה היה נראה לי מוזר ושאלתי אותי אם הוא יכול לתת לי שוב.הוא אמר שכן ובםגישה שילמתי לו חלק במזומן וחלק בצ'ק והואשאל אם הוא יכול לכתוב לי חשבונית רק על הצק..למה? הוא מעלים מס? התביישתי לשאול אותו..אני משלמת לו הרבה פחות ממה שמקובל אז אולי בגלל שהוא לא מרוויח הרבה ממני הוא צריך לעשות את זה..קשה לי כי בדמיון שלי הוא מושלם והכי ישר וחכם וטוב בעולם וזה צפחיד אותי שהוא יכול לעשות דברים לא טובים. בפגישה אני בקושי יכולה לדבר הופכת להיות ממש קטנה אבל זה מציק לי ):

אודי אני לא מצליחה הכל נראה אבוד אין סיכוי לצאת מזה אני לא מבינה למה זה לא עובר ניסיתי הכל אבל נראה שהכל מוביל לשומקום אני לא מצליחה

אודי, אפשר? אפשר בבקשה להיות פה קצת? הכל קורס שוב ושוב, צריכה מקום...

כמה היא פגעה בי שהיא לא נתנה לי יותר זמן... ניסתה לתרץ 'במגבלות' שלה והכי גרוע היה שככ שקוף היה שהיא מיישמת עליי בכח פרקטיקה והתירוצים שלה לא היו משכנעים בכלל... והשחזור הרגשי הזה שלך שאת רוצה לצמוח ויהיה שם מישהו זמין ואוהב ומטפח שאכפת לו ומשקיע בך וכל זה חיפשתי אצל הפסיכולוגית ושהיא לא נתנה יותר זמן הכל פשוט התנפץ וזעקתי לה וכעסתי ואיבדתי אמון ונאבקתי . נאבקתי שתתן לי עוד זמן. והיא נאבקה בי. וניסתה להכתיב לי לקבל את הכללים שלה והמסגרת שלה כמו שהם.. הם קוראים לזה 'להתאים את עצמך למציאות במקום לנסות לשנות אותה'. הם אונסים וכופים את הדבר הזה בכח על כל מטופל ומטופל כמו בסרט נע. מה הייתה הבעיה שלה להביא לי עוד זמן.. שארגיש שאכפת לה. עד היום זוכרת שישבתי מולה מרירה אחרי שאכזבה את רצוני להאמין שהיא תבוא לקראתי וסיננתי 'הסיכוי שלי לחיים טובים יותר לא שווה חצי שעה של א*** (השם שלה). היא לא הגיבה. המשפט הזה תמצת את הכל. הרגשתי שנגמרו לי החיים כי לא באו לקראתי. הסיכויים התקווה היעוד המימוש. האלוהים. ועכשיו אני שואלת ברצינות אודי- אם זאת החוויה שמשתחזרת איך מטפל אמור להתנהל שם? היו לי זעקות לעזרה .. איפה המטפל שם? ואם אני פשוט בהלם גם מכאב השחזור עצמו שזועקת הצילו 'אני רק רוצה לשכח.' וגם הבעתה זעם כעס חרון אף ותחושת החילול בכך שבכלל לא הבנתי למה הכנסתי את עצמי שהגעתי לטיפול פסיכולוגי ומצאתי את עצמי חווה רה טראומה ככה.. והיא לא נענשה בכלל על כלום. מותר לה לקחת ממני כסף ולפשל על חשבוני - איך מותר לכם דבר כזה? אני לא מבינה. מוכן להסביר לי?? ועכשיו נקשרתי למישהו בשקט מהצד והוא עבר הלאה וראיתי אותו עם מישהי וכאב לי ובכיתי. אפילו קצת שרטתי. ונזכרתי בה שהיא לא באה לקראתי ושוב רגשית כל חווית הנטישה המזעזעת הזאת של להיות לא מספיק רצוי. לא מספיק רצוי כדי שישארו בשביל ואיתך וירצו אותך וירפאו את הפצע וישקמו את האמונה וההרגשה שהעולם אוהב אותך ואלוהים אוהב אותך ושמגיע לך טוב ורק טוב. ומה שהפסיכולוגית עשתה היה ההיפך הגמור. התעללות. התעללות.. איפה שהייתי הכי זקוקה שהיא תבוא לקראתי היא לא הייתה שם ולא עשתה שום מאמצים. מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם כאבי הנטישה האלה? זה זוועה לחוות את הדבר הזה ובינתיים יש אנשים שנהנים מהחיים שלהם והמיניות שלהם וחוגגים ורוקדים ושרים וחיים... ואני... כל הזמן בוכה. אודי איך אתם הפסיכולוגים כאלה שטניים מול רגשות נזקקות של אנשים? איך אפשר להתעלם מקריאה לעזרה ומצוקה ולא להושיט יד וללטף ולחבק ולנחם ולשכך ולמלא ולרפא?? מה היא אומרת לי? בטון מתנשא גאוותני 'עבדתי קשה'. וכעסתי וקנאתי. אמרתי לה 'זה כאילו את מעמד האצולה ואני מעמד הפועלים' אז היא אמרה לי 'כן! ' בטון קר שכאילו נמאס לו ממני ונמאס להתווכח ואז שאלה באותו טון קצר רוח 'את רוצה לבוא לפגישות או לא?' כי זגזגתי... ואני בכלל לא הבנתי מה זה טיפול ולמה היא מתנהגת אליי ככה :/ שנאתי אותה ככ שהיא התנהגה אלי ככה. איפה האנושיות שלכם? איפה היא. אין צדק בעולם הזה בכלום. זה מחריד. מחריד שאין צדק בכלום. אין הצדקה לדבר הזה.

אודי, שירה מאוד מזכירה לי את עמליה שהזכירה לי את מילי. זה מלחיץ אותי מאוד. נטע.

מרגישה שמחפשת פה קירבה ורק מרחיקה כל הזמן בקושי מצליחה להבין איך לדבר וכשקצת הרגשתי שמצאתי לי את את המילים ואת פה.יאני ישר שופכת פה דליים של מילים שמציפות פה הכל עד כדי זה שלא העלת הודעה שלי.אני מרגעשה שאין לי איזונים

יופי אז אני תינוקת. .. איך גדלים?? מתי יהיה לי 'חוש מגע' נורמלי??? מתי אוכל כבר להנות מהגוף וממיניות בלי להגעל???לדעתי אני דווקא בן אדם מאד בוגר אודי. זה משהו בגוף שחושים שבעייתי. אין לי אישיות של תינוקת!! זה שיש בי פצעים וכעסים ופגיעות לא אומר שאני כמו תינוקת לא בוגרת. אני אדם בוגר!! ואם יכולתי כבר לגעת ולהנות מקשר אינטימיות ומין בצורה נורמלית אולי הייתי פחות סובלת... לא מבינה מה הבעיה שלי. וגם אני רגישה לפגיעות. אבל רגישות וחוסר בגרות זה לא אותו דבר.

אתה מתכוון לומר- אדם בוגר מתמודד ולא בורח. גם אני כבר משתדלת להתמודד ולא לברוח

או אפילו תינוקת... חושבת שיש לי סיבה להרגיש מסכנה...ובעצם, למה זה לא בסדר? אתה יודע מה זה להיות לבד? להרגיש בודדה? יש לך משפחה, גם אני רוצה. ואת האמת, אני לא בטוחה אם אני יכולה לעשות משהו. אני חושבת שאני מנסה, אולי לא יודעת איך. אולי לא באמת מנסה. אתה מאמין לי שקשה לי ואני גם מפחדת.

מקווה שאתה עוד כאן כדי לעזור לי להבין. איך מוות לפסיכולוגים סה בסדר ולכתוב על פגעיעה בעצמי זה לא???יש פה מליון כאלה שקשה להן וכותבות על פגיעה בעצמן. מה שונה הפעם??מנסה להבין באמת כי תכלס,

ביקשת ממני לנסות להבהיר מעט, מי אני בימים אלו... מה אני מרגישה... אני מישהי שעובדת, לומדת. עושה "מה שצריך".. וגם עושה "מה שרוצה" - עובדת בתחום הטיפול בעבודה שרציתי - עבודה שיש בה הרבה כאב, הרס, מוות - אבל גם יש תקווה לחיים אחרים... גם יש לי תחביב שעוסקת בו... אבל עדיין מרגישה אבודה. גם שהתקדמתי בהרבה דברים - עדיין מרגישה אבודה. עדיין מרגישה שחסר כל כך. שהכול ריק. שהכול לא נכון. ומה אני עושה פה בכלל... על מי אני עובדת?????? על מי אני עובדת שאני מציגה דמות מאוד מתפקדת?????? אני אבודה! מפורקת!!!! חסרה כל כך!!!!!! אין לי מושג למה אני עושה את כל זה!!! אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים האלה!!!! אתם לא רואים????????????????????? רחל.

הי אודי, אני פוחדת שאני כותבת יותר מדי ואמאס. פוחדת מהאינטנסיביות של עצמי. פוחדת מחוסר נראות, ממילים צועקות. מה המינון הנכון ואיך לווסת, מי יכול לתת נקודת מגע הדוקה כמו זו שמצטעקת לי. אודי, אני מרגישה שאני לא נוגעת. הגוף על אוטומט לא כואב לא רעב לא עייף. תודה שירה

אני רוצה, אבל בעיקר זקוקה. לחיבוק מחזיק.. חיבוק מרגיע.. פשוט חיבוק. ואין מי.......... רחל

חיבוק ענק ..חיבוק מכיל ועוטף https://www.youtube.com/watch?v=smxxi4PbOnc

היא ביזתה אותי ועשתה לי רטראומטיזציה נוראית. מוות . מוות ל'מומחים' המזיקים האלה. שחזרתי אצלה טראומה איומה זעקתי לעזרה והיא לא באה לקראתי. היא לימדה אותי שאין טעם לסמוך ולזעוק כי אף אחד לא יתייחס ועוד ינזפו בך שתפסיק עם זה. במקום להגיב באופן אנושי ולהקל על המצוקה והסבל. מוות לפסיכולוגית. מוות.

הגזמת

למה אתה מפרסם את זה?

ותאמין לי שהדבר האחרון שאי פעם רציתי זה להרגיש דבר כזה אבל לפעמים פשוט חווה מן "מחטף" בזכרון הרגשי של חויות משוחזרות שליליות קשות מזעזעות משפילות מפקירות מכאיבות שקרו לי בטיפול ואז חווה כעס וזאת מן תופעת לוואי ששנים קורית לי מאז הטיפול ההוא כי איפה שהיא הייתה צריכה להתגייס לתקן ולהתאמץ לתקן ולחפש דרך לשקם היא לא השתדלה מספיק . לא היה לה אכפת מהסבל והיסורים והזעקות שלי... ומבחינתי זה פשוט נזק שנגרם לי כי תאמין לי שהדבר האחרון שבא לי לחשוב ולהרגיש ולהתעסק בו זה החרא הזה!!! אבל כאמור זה קורה בצורה של 'מחטף רגשי' . לא קשור לבגרות. לא קשור לכלום. פשוט יותר מדי צביעות ואטימות כנראה מרעילה את הנפש. במקום צביעות הייתה צריכה להציע לי הכרה וכבוד. כבוד לקשיים ולהתמודדויות. ומתן עזרה אמיתית. מכבדת. זה לא קשור לבגרות... אודי אם תדקור אותי בסכין ואני אצעק אייי איי אייייי. ואכעס ואמחה. תגיד לי שאני לא בוגרת?? נכון שלא? אתה תבין שהכאבת ופגעת ברקמת הגוף. אז למה כאשר מדובר בנפש, ברגש, אין הבנה כזאת? שאטימות בשפה ומילים או בהתעלמות יכולה לפעול כמו סכין ואפשר לדקור ככה אנשים ולפצוע כשצלקות בנפש הם למעשה מתבטאים כזכרונות לא טובים ומשברי אמון וכאב... מטפל טוב היה יכול לעזור לי הרבה יותר טוב לדעתי. אבל את הזכרון ממנה כבר לא מצליחה למחוק. כל פעם שרואה 'פערים' אני נזכרת בהתנשאות שלה ועולה כעס. כי לא ידעתי שטראומה מוקדמת השפיעה לי על כל החיים.. היא חשפה לי את הדבר הזה לא במסגרת קשר של כבוד אלא בהקשר של צביעות ואטימות וביזוי נרקיסיסטי. ובמצב כזה הזעזוע הופך בלתי ניתן לשיכוך. זכרון רע. ואז באה עוסית שמשכה אותי משם בשכנועים בניגוד לכללי אתיקה טיפולית כמדומני כי היא התערבה בטיפול אחר על דעת עצמה ונוצר פיצול בין 'הפסיכולוגית הרעה' ל'עוסית הטובה'.. (את העוסית כן חיבבתי בסהכ אבל כבר לא סמכתי על מטפלים בכללי ועל הקליניקה שלהם) ובקיצור המטפלים האלה עושים 'איש הישר בעיניו' ואותי זה מעצבן. הפסיכולוגית הייתה צריכה להתאמץ הרבה יותר למעני לאחר השבר לשקם את הייצוג של דמותה כמיטיבה או פחות שלילית ופוגענית. לא היה שם רגש אמיתי. הייתי כלום בשבילה. היא לא השקיעה את המאמץ הזה. היא לא שיקמה בשבילי את הטוב ואני זאת שמשלמת את המחיר בדיוק בהרגשות מסריחות כאלה!!! 'מימה הגזמת' רושמים לי פה.. אני לא הגזמתי. החוסר מיומנות שלה להכניס יחס של אנושית בתוך שחזור התופת של נטישה והפקרה זה מה שמוגזם! זה מה שגרם לי לכל השנאות והכעסים והאכזבות... 7 שנים אחרי עדיין משתחזר לי 'במחטפים'. אני מרגישה כעס רב כי מטפל טוב היה יכול אולי לסייע לי ולשכך את עוגמת נפשי מזמן כשעוד הייתה חשופה ופגיעה ונגישה לפניו. לתת אהבה. אנושיות. כבוד. לרפא. לשקם. לאזן. זה מכעיס. הלכתי אחרי הפסיכולוגית לכמה אנשי מקצוע שונים ושמה לב שלא נפגעתי אצל אף אחד מהם באותה עוצמה כמו אצלה. כי כבר יודעת להכין את עצמי ליחס חרא למקרה שיגיע. אצלה הייתי תמימה ואוהבת ונאיבית. אצלהם כבר באה 'מפוכחת ומרירה' ולא מופתעת משום חרא שלהם יותר. אבל גם לא מעיזה לבוא באמת חשופה תמימה וסומכת ונשענת יותר - והעובדה הזאת היא ביטוי לנזק לדעתי. נזק שנגרם. כי קשה לי לחשוף פגיעות חולשה ותלות שוב. השחזור תופת ובכלל פגיעות מאנשים גם אחרי הטיפול גרם לי לשוב להגנות של המנעות וסימפטומים כי לא באמת מצאתי דמות אנושית שתרפא. ואני בכלל לא חושבת שפסיכולוגים עובדים בתנאים מרפאים. הקליניקה הזאת פשוט לא עובדת. אני לא מבינה מטפלים.. ועדיין חרדת הנטישה שלי גבוהה ושפוגעים בי אני ישר 'לא צריכה אף אחד' ו'מקיאה את החיבורים'. כי אנשים לא שוים את זה. נדירים האנשים ששוים שיסבלו כאב והשפלות ההאלה של הזדקקות שלא נענית בשביל הקשר איתם. שונאת בני אדם. קודם מאכזבים לך את הנשמה ואחכ מתלוננים 'למה את ככה'. ואנשים פה נפגעים ומזדעזעים מהאלימות שביחס שלי... רואה לפי התגובות.. מצטערת שזה יוצא קשה כזה . זה גם חרא להרגיש את זה.. אבל מאז הטיפול יש בי הרבה הרגשה של כעסים ואלימות. ככה יצא. שהבנתי שכל העולם יכל להסתכל עליי מבחוץ ומלמעלה בזמן שלא הייתי מודעת למצבי כמו שצריך זאת פגיעה נרקיסיסטית קשה והזעם שלי עצום כי אנשים 'מתענגים' על זה. על סוג ההסתכלות הזאת מבחוץ ומלמעלה זה מעצבן. אף אחד לא 'יחנך' אותי. זה מעצבן! הכל מעצבן. אוף. תמיד מאכזבים אותי בסוף ומצפים שאני לא אתרגש מזה . שאני אסלח ויבליג על הכל. נמאס כבר לסלוח ולא להתרגש ולא לקחת ללב ולא לקחת קשה ולא להיות רגשי... זה רגשי! שלא רוצים אותי ולא שמים עליי או שמתנשאים עליי לא מבינים אותי שופטים מאכזבים. זה הכל רגשי בשבילי. מתי יבוא אדם שיעניק משהו טוב. טוב משמעותי שנשאר. שישמח. שיגרום לי להרגיש רצויה באמת ולא שעושים לי טובה.. מתי ירצו אותי באמת.. :/

הוא רוצה 'זיון'. הוא רוצה שיגעו בו והוא רוצה לגעת. היא רוצה אהבה. את הרצון שלו ב'מגע וזיון' היא חווה כמשאלה שלו 'להשתמש בה ולזרוק מתי שימצה עניין'. זאת לא אהבה. הוא מנסה לטעון שזה אמור להחמיא לה. שהוא תופס ממנה בחורה מושכת. שהיא עושה לו את זה. הוא טוען. היא טיפה מוחמאת שנוכחת לגלות שיש לה השפעה כזאת עליו, שהיא 'נחשקת'. אבל זה רק הגוף. הוא חושק לגעת בגוף שהוא רואה ושיגעו בו חזרה. הוא חושק בריגוש של הרגע ובסיפוק של הכאן ועכשיו. לא מעניינת אותו אהבה. לא מעניין אותו הטווח הרחוק. לא מעניין אותו שום דבר שלמעשה קשור בה , באדם שהיא, בכאב שלה, בעתיד שלה, בה. היא רק גוף ש'עושה לו את זה'. והוא ממש כמהה למגע הזה. שהיא תחשוק בו גם. בגוף שלו. אבל היא לא. היא לא מסוגלת לגעת בו. היא לא מסוגלת להעניק את הדבר הזה. היא משותקת בתוך תוכה והיא יודעת. היא לא נמשכת כמוהו ומתאווה כמוהו. היא נגעלת. היא ממציאה תירוצים למה זה לא מתאים. ואחכ שהיא אוכלת הרבה היא הולכת לשירותים 'להתנקות'. מגעיל אותה. הוא מגעיל אותה. הרצון שלו לגעת לה בגוף מגעיל אותה. הרצון שלו שהיא תגע בו משתק אותה. והיא לא יודעת למה היא ככה אבל היא ככה. מחייכת אליו והוא רואה בעיניים שלה את החיבה. והוא לא מבין: 'אם את מחבבת אותי אז למה את לא רוצה לגעת בי?'. ולה אין ככ תשובה :/

אתה יכול להסביר?

היי יש לי שאלה.. בנוגע לפתרון תסביך אדיפוס המופיע בשלב ה3 לחייו של הילד על פי התיאוריה של אריקסון איך השלב אמור להיפתר כאשר נערך תיקון על ידי בת זוג לבן זוגה שיש אצלו תסביך בשלב זה? האם היא זו שצריכה לשלוט ביצריו? וכתוצאה מכך תתפתח חיבה שדרכה הוא ימתן עצמו? איך משיגים זאת? אשמח לתשובה

היי אודי נהיה קשה פה. קשה לנו הגל עכשיו ממש מנסה לשטוף את הכל

עוררת אצלי משהו עם הנושא של הבת והמשנענת- אני לא יודעת להיות משענת. אמא שלי לא הייתה משענת שנאתי אותה ופחדתי ממנה. גם היום היא ביקורתית , רעה , אנטיפטית, ולא נעים לי בחברתה. כן ושונאת אותה שהיא הייתה אמא שאפשר לפנות אליה ולהפסיק את הכל ובמקום זה לפחד ולהמשיך ללכת מהפחד שהם יגלו להורים . וגילוי כזה היה גורר אלימות קשה מאד . לעולם לא הרמתי יד על הבת שלי ולעולם לא אעשה זאת , אני מנסה להיות זמינה לה ולחזק אותה גם שהיא טועה. אבל להיות המשענת שלה ? הלוואי. אני מפחדת עליה נורא. נורא פחדתי שהבנתי שיש לי בת.

יקרה, אני מאוד מזדהה איתך! גם אני שגיליתי שיש לי בת, התבאסתי...תמיד רציתי בן. כי פחדתי שהבת שלי לא תאהב אותי ושאני אריב איתה כל הזמן ולא נסתדר.. אבל בסופו של יום ולמרות ההתחצפויות הקטנות והעובדה שאנחנו לא הכי מסתדרות, בסופו של יום ..היא צריכה אותי..והאהבה שלי חשובה לה מאוד. ואפילו הכרחית. בבקשה תיזכרי כמה אנחנו היינו צריכות את האימהות שלנו..גם לי מאוד עצוב שאמא שלי לא הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה...אולי בגלל זה יש לנו מין רגשות כאלו מיוחדים כלפי המטפלות שלנו

https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A אביב יקירתי , לפני כמה ימים שלחת לי : מחזירה לך באהבה גדולה

ההמתנה מייגעת... נכנסתי אין ספור פעמים ביממה האחרונה...ולא קרה כאן כלום :(

זה לא רע להתגעגע זה אומר שהמקום הופך קצת יותר חשוב לא :) ואת מחמירה לא רק שלא הורדת את הגולם את מוסיפה עש ..נהדר שככה את חושבת על עצמך...דווקא אני מכירה עש נחמד אחד ....זה קיצור לעשיר בתכונות היפות לא ??????

הי אודי, אני מקווה שזה בסדר לנהל את הדיאלוגים האלה איתך. משהו בי מחפש נקודות מגע. אלה קיימות בטיפול כמובן אבל כנראה שהצורך הוא עצום כמו גם הרצון לבדוק שאני מסוגלת לנהל דיאלוג מחוץ למסגרת הטיפולית. היום יצאתי מהמיטה. אמנם באמצעים הרסניים אבל יצאתי. קיימתי שגרה שכללה גם פגישה טיפולית. משהו בי מנסה להגיע לאמיתות על מערכת היחסים הזו וכך אני מוצאת את עצמי מובילה אותו שוב ושוב לנקודה שאין זו מערכת יחסים אמיתית כי אם תלותית והיררכית, שבה המילה דאגה מוגבלת לזמן ולמקום כמוה כל רגש אחר בתוך המיקרוקוסמוס הזה שחי בזמן קצוב, מקום נתון ומאחוריו נסגרת דלת. וזה מובן לי לגמרי שאין המטפל יכול לשקוע בדאגה מתמדת או להסחף ברגשותיו כי אז לא יהא זה טיפול. אבל זה לא נאצר במפורש. מטפל לא אומר אני דואג לך בגבולות ומגבלות הטיפול. בסוף השבוע אני מכבה את כפתור הרגש הזה שמחובר אלייך ואיני דואג לך כי אני נח. אז מה שמטריד אותי בעצם היא העובדה.שזה.לא נאמר כך כפשוטו למרות שהכל מוביל לשם. דיברנו על זה היום. עוד קשה התחושה שעצמת הרגשות אותן אני חווה אינה עוברת, כאילו אני מתפתלת מכאבים.נוראיים והוא יושב נינוח ושווה נפש בכורסתו. כך מתעצמת תחושת הקשר-לא-קשר. אני מוצאת שכל זה מבלבל. תודה שירה

ואני לא יודעת אם אצליח אי פעם... ואני לא צריכה לפרט מה זה עושה לי.

מבינה אותך ככ , זה באמת כואב , שומעת את הקושי וליבי איתך מקווה יחד איתך שתפילותייך יענו.

לא בטוחה כמה כוחות נשארו לי כדי לנסות וליפול כל פעם מחדש. אולי חבל לנסות ועדיף כבר לוותר ולהרים ידיים....?? לא יודעת

היי חנה, ולמה שלא תהיה לך? אני מאמינה בך שתהיה לך משפחה כזו כפי שאת רוצה תפעלי לכך..חברות כבר יש לך, לא? זו ההתחלה...

קשה לי. אז אולי אני לא יודעת המ עלשות וזהו. אף אחד בכלל אל מבין אותי

להכין את הקרקע לימים שיכול להיות קשים. הוא אמר שמה שקורה עם הילדים זו טרגדיה. סוף סוף קיבלתי הכרה למה שעוברת כבר שלוש שנים. ביקשתי ממנו שיעזור לי להשלים עם המצב. להמשיך לנסות אבל ממקום אחר. להמשיך לשלם טיפול רגשי לילדים. לדבר איתם בטלפון ולהגיד שמחכה להם. אבל די על המאבק בבתי משפט. עורכי דין. אי אפשר יותר. אני בוכה הרבה אבל מנסה ללמוד להתמקם אחרת. בבקשה אני מבקשת ממך אודי וכולם לא לשפוט אותי ולא לבקש ממני להמשיך להילחם מעבר לכוחותי. אני סומכת על האיש שהולך איתי את הדרך שמעולם לא עשה לי הנחה. אני סומכת עליו שהרבה מהרגשות שלי מועברים אליו וכנראה גם הוא הרגיש שזה בלתי ניסבל. ואנחנו מבינים שחייבים להמשיך הלאה. הילה

לא נאבקת???? בוודאי שאת נאבקת כל הזמן . על השפיות שלך על הבריאות הנפשית של הילדים על מה שטוב עבורך ועבורם . את לא אנוכית את חושבת עליהם את מקסימה ...מי יכול לשפוט אותך בכלל ...את כל כך עושה ולא מוותרת . מאמינה שאם הילדים יגדלו בידיעה שאת שם שאת אוהבת שאת דואגת שאכפת לך ..הם ימצאו את הדרך אלייך ...חיבוק אוהב לקושי

תודה רבה...

היי אודי, תקופה קשה... אין פלאשבקים, יש רק ריקנות ובדידות ועייפות גדולה איך אפשר שזה יעבור?

מיקה יקרה, מניסיונך האם היו מקרים כאלה בעבר ? מה לדעתך קורה להרבה אנשים שמרגישים בודדים ונמצאים יחד במקום אחד? פה אני לא מרגישה בודדה יש לי אתכן ואת? ולתשובתך אלי עבור הילדה יש לי ילדה בת חמש שלא "סופרת" אותי, היא כלל לא צריכה אותי .

לא ענית לשאלה ...האם היית מצפה שהמטופל יראה סימן כלשהו או שיחזיק בתוך עצמו עד שיהיה מפגש? אגב לא חוששת יודעת שאני לא משמעותית עבורה.

את משמעותית ואת יודעת כבר כתבת בעבר כמה היא משקיעה בך ונותנת ומאפשרת...ועכשיו אם אודי יגיד שאת כן חשובה ומשמעותית תגידי לו שזה לא נכון כי הוא לא מכיר ..ואם הוא יגיד שאת לא משמעותית תגידי הנה צדקתי יש.... חומד תחזרי לטיפול... ואת יודעת השאלה הכי שובה שעולה לי עכשיו ..ולא לכעוס אני אוהבת אותך...זה האם את שובה ומשמעותית לעצמך...לי כן

את האנשים מסביבי שהטעו אותי. שהרסו לי את החיים. שונאת את עצמי שהלכתי שולל. שונאת את הפסיביות שלי. את הצרות שהבאתי על עצמי ועל הבית. שונאת את אח שלי שמרגיש חזק ממני. תמיד הייתי שונה. תמיד החיים שלי אחרים. למה אלוהים יודע. הרי בחורה מלומדת וחכמה אני. כנראה שזה לא מספיק. אולי אני בכלל טיפשה שהפסדתי הכל. שאף אחד לא רוצה חדבר.איתי. שאני מובטלת. שאני חא מצליחה לטפח את הילדים שלי. הבאתי ילדים אחרי עשר שנות נישואין. סתם בזבןז זמן. משנכנסתי להירין הראשטן ההורעם חלו ומתו. רק אמא שלי נותרה. ואח שלי מנהל את העניינים דלה ואני שונאת אותו. החיים שלו דבש. תמיד אמא שלי אהבה אותו יותר. תמיד היה המועדף. ואח יקר לי שאהבתי מת ואדתו שלא אהבה אותו זכתה בכל.

הייתי . היא רוצה פעם בשבועיים לפחות . אין לי תקציב לזה וגם אם כן אצליח זה כל כך מלחיץ אותי. המון רעש בראש ורצון להכאיב זה נורא קשה לי עכשיו ....

זה כל כך מפחיד לדאוג לעצמי , לוותר על אזור הנוחות על כל מה שאחזתי בו כדי לשמור עלי מהפחד .... זה כל כך לא פייר שבגיל חמישים אני רוצה כן אני רוצה דברים מסוימים לעשות,ללמוד ,לדאוג לגוף שלי , לגלות מה אני באמת רוצה אוהבת ואני לא מצליחה להפריד את העיקר מהטפל . בכלל מותר לי לרצות(יודעת שכן) זה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד...האמת אודי אני לא יודעת מי אני באמת ומי זה תכנות מטורף של אבא , אמא ובכלל הגנות דפוסים שנים...אין לי זמן לבזבז ..בזבזתי מספיק . רוצה חלומות שוויתרתי עליהם בגיל 20 האם הם נכונים היום..ראליים .. שאלות שצריכה לשאול רק את עצמי . ככ מבולבלת ...וכואבת את מה שהחיים עשו לי . לא ממקום קרבני ממקום אמיתי פנימי קצת במן השלמה ...עצוב . אודי תודה שאתה כאן ,גם שאתה לא כי נשארת המילה הכתובה אכן מעברי, זה מאוד עזר לי בימים האחרונים . פשוט תודה על היותך וחופש נעים .

קראתי כל הלילה חומרים על תגובות ותופעות אצל ילדים להורים גרושים לעומת ילדים שאחד ההורים שלהם התאבד. לא כל כך מוצלח,נכון? אבל מה לעשות?

אולי תתחילי לחשוב מחוץ לקופסא (שלך) ....לטפל באמא לדאוג לה להיות שם עבורה...כשתעשי דברים עבורך באהבה מבלי לחשוש איך זה ישפיע על הילדים .תעשי אותם ממקום של אהבה תאמיני לי שהילדים יגדלו נכון ובריא. מאמינה בך שבסוף תהיי מספיק חשובה עבורך..את בדרך הנכונה

אביב יקרה שלי, לצערי אני כלל לא מרגישה פרפר, אלא גולם שסיכוייו להתפתח אפסיים. (במקרה הטוב אולי יצא ממני עש ....) אני רוצה ,תאמיני לי שאני רוצה . את מאמינה לי?

לרצות לא מספיק צריך לצאת מאזור הנוחות ....די יקרה הגולם הזה חייב ליפול את מתנבנת שם בפנים ...זה לא אינקובטור לחיים טובים יותר זה מיטת מוות . מאמינה לך שאת חושבת שאת רוצה ...רוצה עושה למרות הקושי ...תתחילי מכאן לשנות את שמך זה כלום זה אנונימי אבל סמנטיקה של מילים יש לזה כוח ...מאמינה שלאודי לא תהייה בעיה עם זה ...אז יאללה מה דעתך על פרפר ...אוהבת

גולם יקרה, אולי בשביל הבת שלך? את הדוגמא שיש לה והמשענת שלה בעולם...אז אולי בשבילה?

ולא ניפגש מיום שלישי ועד יום שלישי שלאחריו. זה מעורר חרדה ואפילו מצוקת נשימה

הי אודי, לא הצלחתי לצאת מהמיטה כל השבת העצב השתלט והצורך להתכנס ולהיות מכונפת. לא הצלחתי. חתכתי את עצמי בנסיון לעורר משהו ולא כאב לי בכלל. קהות חושים. כדורים שירגיעו מעט את הקולות והרעש בראש כדורים נגד כאב ראש נגד דכאון נגד חרדה. מבפנים נשמעים קולות ההרס הביקורת לוזרית את לא מצליחה לצאת מזה. תגמרי כבר. אין לי תשובות כי מה עוד אפשר לעשות? אני לא יודעת. נראה שניסיתי הכל אבל זה לא מרפה. לא מצליחה. שבוע טוב לך, שירה

ה'אני עור' של אנזייה... יש לי את הספר הזה כבר 3 שנים על המדף. זרקתי מלא ספרים אחרים שהיו לי אבל ידעתי שארצה לקרוא אותו יום אחד. עכשיו התחלתי.. נראה לי מעניין. אני מרגישה קצת כמו משה רבנו במובן הזה שהקדיש את חייו להוביל את עם ישראל לארץ המובטחת ולא זכה להכנס אליה בעצמו... ככה אני קראתי מלא ולמדתי ולומדת אבל לא זכיתי לא להיות מטפלת או אמא ולא ברור אם אהיה בכלל.. אבל המשיכה שלי כל הזמן להתעניין בספרות תיאורטית לא מניחה לי... זה פשוט ככ מעניין . ואני לא רוצה להיות טיפשה יותר לעולם. אני רוצה להבין! 30 שנה חייתי בעולם באופן לא מודע עד השחזור הטראומטי. 30 שנה מחיי בלי מודעות אמיתית לעצמי הנפרד שלי. חייתי במצב תגובתי לסביבה. מרגישה ששדדו אותי מעצמי. שעשו צחוק ממני. לפחות עכשיו כן יש לי עצמי נפרד משלי אבל הוא עצוב מאד. וכועס. ועדיין יש לי 'קשיי התגשמות'. מקווה להשתפר בזה.