פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי אני יודעת שזה חרדות . מודעת לזה שבטוח יש הסבר הגיוני אבל מוכרחה גורם חיצוני שירגיע . במבי נעלמה אחרי שכתבה שהיא במצב לא טוב . היא גם לא מגיבה להודעות שלי וזה לא מתאים לה להשאיר אותי אדומה ודואגת ....אודי מאז עמליה ניכנס לי מימד נוסף במחשבה ...

הי אודי, ככה אני מרגישה לפעמים, כמו איש הפיל, תופעה מוזרה. הוא יושב מולי ומביט איך אני עוברת בין דמות כזו לאחרת. אחר כך אני מעורפלת וכל כך נבוכה מהחשיפה ממה שהיה ואיני זוכרת... (כל זה מדובר בטיפול) שירה

שירה איזה תאור...לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר. האמת שאני מרגישה כאילו אני בהצגת יחיד ...

הזדהתי עם ההודעה של מימה, על הרצון להיות נורמלית. ישבתי השבוע עם סוג של חברים והרגשתי שהדרך היחידה שלי להיות שם היא להיות קהל ולהתפעל מהסיפורים שלהם. אני גם לא מצליחה להפסיק לקטלג אנשים לפי שווי, היו שם בין החברים כאלה שראויים להערצה, כאלה נורמליים שתכלס אני גם מעריצה ואת המעמד שלי. אחד מהם כל הזמן היה סקרן מה אחרת חושבת על דבריו. כאילו גם הוא קצת מתפעל ממנה. לא יודעת... אני בזה לעצמי על צורת החשיבה הזאת. גם עם המטפלת שנפרדה ממני... היא אמרה שמעתה לא תתיחס יותר לכל ניסיונות שלי ליצור קשר, אבל היא כן מחכה שאשלח לה את התשלום האחרון והתלבטתי אם לצרף מכתב, או שזה גם יכעיס אותה. אבל גם מה אני אכתוב, הייתי רוצה להיות במקום שרואה את השלם, שמצליח לראות את הטוב ואת הרע שהיה, מקום לא זועם כ"כ ולא מסוגל להשלים כ"כ עם מה שהיה... אני אשנא את עצמי אם מה שיצא ממני במכתב זה הכעס והעלבון על איך שהיא נטשה. אבל זה יהיה אותנטי... להודות לה על מה שהיא נתנה מרגיש לי כ"כ לא חובר למה שאני מרגישה... הייתי רוצה להרגיש אחרת ולא להיות כזאת בורדרליינית אבל כרגע אני רק שונאת אותה... רק זועמת... רק רוצה שיהיה לה רע.... מפנטזת אולי היא תקרא כאן... היא ידעה שאני כותבת כאן, אבל שוב לחשוב שהיא תגש לקרוא זה לחשוב שהיא חושבת עלי מוטרדת לגבי ועושה ניסיונות לברר מה איתי... שזה גם הזיה... כשברור כמה אני לא תופסת אצלה מקום עכשיו. מקווה שהפעם ההודעה הזאת ת תקלט במערכת אני לא מסוגלת לעמוד בחוויה של ההתאינות שלי. אני לא מחזיקה מעמד... אני מדוכאת ברמות שאתם לא יכולים לדמיין, לא חשבתי שיכולות להיות עוצמות כאלו לדיכאון, עכשיו הרופא העלה את המינון של התרופות מעל למינון המקסימלי וכל הגוף שלי בתופעות לוואי מטורפות אבל הדיכאון עיקש ולא עוזב... אני כבר לא יודעת אם להתעקש מהכיוון של התרופות, כמה הדיכאון הזה הוא כימי וכמה זה התגובה לנטישה אחרי שבע שנים. פאקינג שבע שנים! היתה מישהי אוטיסטית שכחתי את שמה שהמציאה מכונת חיבוק, כזאת שהיא נכנסת לתוכה והמכונה מפעילה לחץ על כל הגוף ואז היא נרגעת... אני כ"כ צריכה לעבור לגור בתוך מכונה כזאת, נשבעת שבחיים לא הייתי יוצאת ממנה, הצורך הזה אף פעם לא נרגע... ואני מסמנת לעצמי יעדים, להתקלח. לנקות את הבית. לבשל. לפגוש חברים.... ולא בא לי לעשות שום דבר מהדברים האלה, וגם כשאני מצליחה לעמוד ביעדים זה לא משפר את ההרגשה. כמו טלוויזיה מקולקלת שלא משנה על מה תלחץ ואיזה טכנאי תזמין תמיד אתה תראה שלג במסך... אני חושבת שהדבר שאני מרגישההכי חזק זהשאי אפשר לאהוב אותי... היה תקופה שלמטפלת היה מקוםבשבילי ואז נוספו לחייה האישיים הרבה דברים והמקום שלי הלך והצטמצם, ולאהיה לה רצון לנסות בכלל לשמר אותה רמה של מקום זה לא היה חשוב מספיק היא בעצמה אמרהלי המשפחה זהחשוב מספיק החברות גם חשוב מספיק. אני קצת פחות. שאני אהיה שקטה ולא אבקש שום דבר ואז אוכל להיות נסבלת... עאלק אני רוצה להיות אהובה בקשות יש לי הרי אפילו נסבלת אני לא מצליחה להיות..... אומרים שבשנות השלושים הבורדרליין מתמתן ואצלי זה לא קורה.... ואני כבר לא יכולה להסתכל על המציאות ולהבין כמה אין לי.... אני כבר לא יודעת אם יש מה לעשות כדי שיהיה יום אחד... אניפסימית ומותשת ומדוכאת.... לא יודעת איך לכל האחרים זה מצליח... אודי, אתהעובדומנהל את הפורום וכותב ספרים ועוד בטח משפחה גם.... אניהייתי חולה מהעבודה והיה לימסובך מדי להשיג אישור מחלה שוויתרתי על התשלום על ימי מחלה... ובעבודה אחרת הורידו לי כמות מטורפת של מיסים וגםלא הצלחתי להתקשר ולטפל בזה... ויתרתי. אין אונים נרכש... כלום לא משנה גם כשאני יוצאת מהבית וגם כשלא הטלוויזיה נשא רת מקולקלת....

שתי הודעות כבר כתבתי אלייך אך הן לא הועלו... תודה על הודעתך. הרעב הזה מכרסם ומכלה, מעלה רגשות קשים וגורם למחול שדים של קולות בכי וצעקה פנימיים. דברייך על גבולות הגיוניים ואני מבינה אותם.אבל לא מצליחה לקבל אותם רגשית. שמחה שהגבת לי, אני חשבתי שאת כועסת עלי ומאוד קשה.לי להשאר עם כעס של אחרים.., ילדה טובה... שלך, שירה

למה שאני אכעס? אבל הכי מבינה מה כעס עושה בנשמה

אתה יודע, זה נראה לי מחמיר אצלי... מה רע בלהיות קרוב? למה זה כל כך מבהיל אותי? מה רע בלהתגעגע??? זה טוב!! אז למה מבוהלת כל כך??? אז עברתי... ועברתי... אבל עדיין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אודי...........:( בנות, תהיו איתי.........:(((((

מה שלומך אודי יקר?.. מה עם הספר ההוא שסיפרת לנו שאתה כותב?.. מחכה לו....:) נפגשנו, אני והמטפל שלי, פגישה חד פעמית בקליניקה הקודמת.... שלא היינו בה חמישה חודשים...עכשיו אנחנו בקליניקה אחרת... היינו קרובים שם...היינו שם כל כך הרבה.. זה טלטל אותי. היו מפגשים רבים בחדר, שאני מקופלת כמו תינוקת, שותקת, והוא רק יושב לידי..... ומדבר בקול שקט ורך....... בכיתי שם. כאבתי שם גילויים כואבים. הסתתרתי ממנו שם. נלחמתי בו שם. עכשיו הכל מרוחק, מקבלת כל מה שקורה וזורמת עם זה.. לא מבקשת, לא מצפה, וגם אם מרגישה קרבה- אני מיד אומרת לעצמי "אין סיכוי, שיישאר ככה, אל תתקרבי, הוא כלום, הוא פגע בך, הוא יפגע שוב. הוא לא צריך לספק לך שום צורך, שום הכלה, שום רגישות, הוא רק רופא-פסיכולוג!" והמפגש שם עשה לי משהו לא ברור בלב.. אני חושבת עליו פתאום המון.. ויש בי עוצמה של רגשות לא ברורים, גם געגועים, שאני מתקשה להחזיק/להכיל... שלך, רחל.

שלי שנעלם מחיי באופן טראגי לפני יותר מחצי שנה?

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג (גבר) בירושלים, שמתמחה בהפרעת אישיות גבולית.

[email protected]

שלום אודי, אני לא מבינה מה קורה לי. אני מרגישה מנותקת מכולם, מרגישה צורך להתבודד ולחץ נוראי כשאני נמצאת עם אנשים (אפילו משפחה וחברים הכי קרובים) אז אני מתרחקת ונמצאת לרוב עם עצמי ואז מרגישה בדידות ועצב עמוק. הפסיכולוגית שלי נסעה לכמעט חודש ולפני שנסעה אמרה (לא בפעם הראשונה) שאני נראית רע ושהיא חושבת שאני צריכה כדורים. ואני מפחדת מהסטיגמה ומכך שאצטרך לקחת תרופה לכל החיים, אבל גם מיואשת כבר. כבר תקופה ארוכה שאני יושבת משותקת מפחד אצלה ולא מצליחה לדבר. לא מצליחה לשתף אף אחד במה שעובר עליי, וגם לא באמת מבינה בעצמי. אני מבולבלת ושוכחת דברים כל הזמן. ולפעמים העצב מתחלף בפחד משתק שגורם לי לרצות להפסיק להיות בעולם המפחיד הזה. כל שיחה עם הבוס הופכת להתמודדות עם מפלצת פנימית, כל מחשבה על דייט גורמת לי לבחילות קשות ורצון עז לפגוע בעצמי. שום דבר לא מרגש אותי כבר ואת רוב הזמן אני מבלה בקריאה של ספרים ופורומים שקשורים בטיפול. ולפעמים יש רגעים של שפיות ונשימה מחוץ למים, רגעים שגורמים לי לחשוב שהכל כאילו בסדר ואני בכלל יכולה להפסיק את הטיפול ולהסתדר לבד. אבל זה עובר והתחושה הרעה חוזרת. הייתי בחורה מאוד שמחה וחברותית פעם וזה כ"כ חסר לי. אתה חושב שכדורים יעזרו לי לחזור לעצמי או שאני נכנסת יותר עמוק לעולם הזה שאני כ"כ מנסה לברוח ממנו?

הי אודי, השתדלתי להיות נורמלית בסוף השבוע, לעשות דברים רגילים, לבוא בין אנשים, לכתוב מאמר שדחיתי כבר כמה פעמים את כתיבתו, לעלעל בעיתון למרות שאיני מצלילה לקרוא. זה היה מאוד קשה אבל הרגשתי שאני חייבת ועוד ועוד בלי לוותר. עכשיו אני נטולת אנרגיה, עייפה, מותשת, ריקה ובעיקר מאוד עצובה. שירה

מזל טוב יקרה...:) תעשי משהו טוב ומשמח לעצמך..... טוב???? רחל.

אני מנסה להשאיר את הימים בין פגישה לפגישה בנוכחות שקטה ונעימה. כהגדרתו. זה מעודד לדעת שגם כשאני לא משגעת לו את השכל, אני נוכחת. אולי אפילו יותר. זה קצת מרגיע ההבנה)שעוד לא לגמרי הפכה לאמונה) שהוא זוכר אותי גם בין לבין.

היי אודי, כתבת לי בשבוע שעבר שיש אמצע על הסקאלה הזו שבין "ילדה חמודה" לבין "להיות נשית כמו המטפלת ההיא" . אבל, אני כל הזמן מרגישה שאחד מבטל את השני ושאני לא יכולה להיות שניהם במקביל..איך עושים את זה? איך?

שיהיו לך שנים טובות ושמחות.

אני בחופשה, מנסה להנות וקצת לשכוח מכאבים שעלו ודברתי עליהם בזמן האחרון איתה..אולי בגלל זה הבריחות האלה...והנסיונות שלי איתה....אז מתרחקת קצת ממנה גם בשביל עצמי, לטובה.....אז גם פה כנראה שלא אכתוב, מנסה להתנתק מכלם ולהתחבר לטוב שבי..עוד מעט גם אהיה בלי אינטרנט ולא אכתוב ולא אקרא כאן, שתדעו. לא מתראות כשבועיים בגלל חופשה שלי ולא שלה...החופשות שלה בד"כ הם כשאף אחד אחר לא בחופש :) מזל שלה. אז זאת התרחקות לשם התחברות אל עצמי, מבינים? אולי גם קצת לחשוב על כל מה שעברתי במשך חמש שנים...ולהנות בעיקר!!! רוצה להנות כבר!!! כשאחזור אכתוב כאן איך היה...חבל שאי אפשר לשלוח לכם תמונות כי זאת ממש תהיה חופשה חלומית :)כך אני רוצה!! הלואי שאצליח! להתראות בנתיים ושמרו על עצמכם כמו שאודי אומר. שלכם, מיכל

תהני מכל רגע ותזכרי שאפשר ומותר...

לא היה נראה שהיא צריכה חופש. אני קצת כועסת עליה שהיא נסעה לחופשה אבל לא מעיזה לומר לה את זה.

לעצמי המעניק שבי. פעם הייתי מחלקת הרבה מחמאות ופירגונים לאנשים אבל סתם באויר מתוך הרגל, בלי אפילו סבלנות אמיתית אליהם. בלי ככ לראות אותם . אני כל הזמן חוששת מה יחשבו אם ידעו עליי את העבר שלי וכל מיני תסביכים ו'הכרה' ושטויות. את מי זה מעניין בכלל. מה שחשוב זה איך אני בהווה ברגע זה ולא מה היה בעבר או איזה רבע שלד בארון כמו הבולימיה שלי. נכון אודי? אז אם אני אתנהג בצורה מסבירת פנים ואכפתית, תקשורתית ועניינית ויהיה נעים וכיף במחיצתי אז אף אחד לא יתחיל להתעכב לי מה היה בעבר ויחפש איך לשפוט אותי.. זה מפריע רק לי נכון? אנשים בכלל לא חושבים ככה. לא מתעכבים על זה. נכון? אני פשוט כל הזמן מוטרדת שישפטו אותי למה בגיל 34 אין לי עדיין זוגיות נורמלית או עבודה נורמלית (לא רוצה סתם עבודת זבל כשכירה , אלא משהו שיש בו גם הגשמה של ביטוי אישי ויכולת אישית -רק שזה מעורר בי באותה נשימה חרדת מימוש עצמי, חוסר בטחון. זה מעצבן ! אבל אני אתמודד כי את האלטרנטיבה אני לא רוצה!). אני רוצה ללמוד ליצור קשרים אודי ולא רק עם 'מתמודדים' אלא עם אנשים 'רגילים', כאלה שלא בהכרח עברו דרך מערכת בריאות הנפש בחייהם והם מתוסבכים. אני רוצה להיות מסוגלת להשתלב בקשרי ידידות עם אנשים בעלי בטחון בלי להרגיש חוסר בטחון לידם! מה היית מציע לי? בתור 'איש מקצוע' ו/או בתור סתם בן אדם! מה היית מציע לי לעשות כדי להצליח להשתלב ללא מורא בקבוצות של אנשים 'רגילים' שיש להם חברים ואנרגיות חיים גבוהות? שמתי לב שאנשים שסובלים מחרדות הם יותר מופנים ושקטים עם אנרגיות נמוכות נוטים לאינטלקטואליזציה בתקשורת שלהם, ויש אנשים ללא חרדות אלא שמחת חיים שהם יותר דינמיים עם אנרגיות טובות ופלפל והומור... זאת כמובן חלוקה גסה מאד ודיכוטומית אבל הבנת מה הכוונה אני מקווה. שנמאס לי להתחבר לאיפה ששוררת ה'מסכנות'. קל לי להזדהות עם אנשים שחשים מסכנות, אני מתחברת לחווית הקושי שלהם. אבל נמאס לי מזה! אני רוצה להצליח להשלב איפה שיש אנשים שחיים את החיים ולא רק מתבוננים בהם מהצד. אני רוצה לחיות את החיים גם. אז מה היית מציע לי??? איך לאור כל העבר שלי וחוסר ניסיון חיים יחסי בהתחשב בגילי (סביר להניח שלרוב האנשים 'הרגילים' בגילי היו הרבה יותר ניסיון בחוויות חיים ומערכות יחסים ממני)....איך אני משתלבת בלי להרגיש בושה/נחיתות/חוסר בטחון???? נמאס לי מזה אודי. בוא תעזור לי. תן עצה. משהו. הנה אמרתי מה שאני רוצה ושואפת אליו. להתחיל להרגיש כמו 'רגילה' בין 'רגילים' ולא חריגה רק כי יש לי רמות חרדה או קשיי תפקוד או משהו, לא רוצה להתעסק בזה בכלל. רוצה חברים רגילים. שכיף איתם. רוצה להנות מהחיים מה היית אומר?

הי כתבתי תגובות להילה לנטע ולאביב ואף אחת מהתגובות שלי לא פורסמה, האם התקבלו ההודעות? תודה אודי, גלי

אתה כזה חמוד עשית לי טוב עם התגובה שלך וגם רחל תודה אני צריכה ללמוד לסמוך על עצמי

מרגישה לא אנונימית כאן בכלל, אבל קניתי משהו בשבילי. ואני אפילו קצת שמחה עכשיו. אם בכלל עוד תהיה כאן אז שבת שלום

אז אשמח רק להגיד לכולם שבת שלום.

אודי, קשה לי בטיפול! קשה לי עם זה שאני מרגישה כלפיו רגשות סותרים. אוהבת ושונאת אותו באותה הנשימה. מרגישה שהתלות הזו אינה בריאה עבורי. לפעמים אני מדמיינת שקורים לו דברים ממש רעים וזה משמח אותי.... אני זקוקה לו ואני כועסת עליו בשל העובדה הזו. אודי, מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר בטיפול שלנו? למה זה כל כך קשה? נטע.

היי מיכל קראתי מה שכתבת... וכמה מאכזב ומתסכל..... חשבתי גם על כאן, על היציאות והכניסות.... שזה בסדר וזכותך.... מצד שני נראה שאת עדיין אמביוולנטית גם לכאן וגם לטיפול.... אולי מחפשת מפלט החוצה ומקום אחר... לא יודעת זה סתם מחשבות שלי ואולי אני טועה.... וכל הכבוד לך על הירידה במשקל והטיפוח זה ממש קשה לי. אלופה!!! הילה

תודה ...הורדה במשקל זה בסדר הבעיה השמירה על ההורדה. זה לא פשוט, ונאבקת בזה עדיין, זה ממש לא אורח חיים (עדיין) אני בטוחה שגם את יכולה להוריד ולטפח את עצמך! כי יש בך את הרצון.

מה משאיר אותי שם?? העבר. ואנשים שמכירה שמאוד מצליחים בעקבות הטיפול איתו. אודי, היו לי שנתיים של טיפול קשות ומורכבות. התחלתי את הטיפול שהכל היה טוב אצלי, ודברים קרסו להם לאט לאט... ובשנתיים האלה הוא נתן לי את התחושה שהוא שם. לא מוותר עליי. ולא מוותר לי. לא משנה מה קורה. וקרה הרבה. לא האמנתי בו. בכלום. נלחמתי בטיפול הזה בכל זמן ומקום אפשרי. ובשנה האחרונה משהו קרה. הוא התעייף. וגם אני. והשתנינו. שנינו. ומפעם בשבוע, התחלנו להיפגש פעם בחודש.. כשאני תוהה אם ללכת לטיפול אחר, כשהוא היה בהתחלה נייטרלי ואחר כך אפילו מנסה לדחוף אותי ללכת למקום אחר... ולא הלכתי. ונשארתי. והוא התנה תנאים. שהיו קשים, ובסוף קיבלתי אותם. והתחייבתי לטיפול לארבעה חודשים, שעוד חודש וחצי נגמרים (ואז נחליט מה עושים). אבל הרצון הזה- שהוא יתן לי את המקום הבטוח, נשאר מתחילת הטיפול. שמה שהיה בעבר- יחזור. שהוא יתן לי את התחושה הזאת. גם בעבר היה קשה, ולא הצלחתי לקבל ולהחזיק את זה ולהאמין לו שהוא לא מוותר עליי, אבל זה היה שם מצידו. זה היה קיים. הוא שידר לי את זה תמיד. עכשיו זה פחות קיים. במציאות. וגם, אודי. שיש בי איזה מחשבה פנימית- שגם אלך למטפל אחר, אותם קשיים יצוצו...אז למה להתחיל מחדש שכבר שם?... אני טועה בשיקולים שלי אודי? במחשבות שלי? מה אתה אומר? רחל.

כן שוב המקום הזה . מודה מעסיק אותי מאוד . מזהה את הסימנים האובססיבים הלא נכונים . חושבת שלא אכתוב שלא אכנס בכלל ..ואז ניכנסת ומגיבה לאחרים וזה אומר הייתי ,יודעת שרואים אותי ואז המחשבה שאם הייתי ואני כאן ולא כתבתי אז אתה אודי לא תראה (יודעת שאתה רואה אבל החוסר תגובה זה כאילו לא ראו אותי התעלמו ממני ).. זה מרגיש כמו טור שלם של ילדים (שאף אחד לא יעלב ככה אני ורק אני מרגישה כמו ילדה קטנה )שמחכים למילה לחיוך לליטוף על הראש . מנסה לכתוב את הדברים לא מפוצל וזה קשה כל כך ..הקולות שבפנים מבקשים כל כך שאני אכתוב כדי שאני אראה .ואני מבינה שזה אובססיבי וחייבת לשים גבול ופוחדת כל כך מהתגובה הבוכה הכואבת ...זה מזכיר לי ילד בן חמש ששוכב על הרצפה ובוכה ...ולא מסתכנת בהפעלת המערכת ובעצם הכתיבה הזו עכשיו אני יודעת שאני לא בסדר מולי . שאני מוכרחה ללמוד לשים גבולות לעצמי . סליחה אודי ...אולי אצליח בראשון להמנע. ביום שארפה מהצורך האובססיבי לניראות וישאר רק צורך נורמטיבי אני אדע שאני ממש ממש בדרך הנכונה . תודה שאתה כאן בדרך עוזר לי ללמוד ,להבין ,ליפול ולקום שבת שלום ומנוחה נעימה

גם אני כל הזמן סביב הנראות. ברור לי לחלוטין שלא רואים אותי. שלא.מגיבים לי כי משהו אצלי לא בסדר. תמיד מרגישה.כמו ילדה.קטנה שצריכה הכרה ותוקף במה שעושה או אומרת או מרגישה או חושבת ולא נוח לי עם זה... כתבתי לך כל הכבוד ובהצלחה ולא עלה אז אני בטוחה שלא ראו אותי. התחושה מוכרת לי גם מהילדות. זכורים לי גם הקריטריונים לנראות... קשה כל כך להיות עם זה. אביב אפשר לשאול אם יש לך ילדים? אם כן, את ודאי אמא טובה ורואה ומתקפת.

בהצלחה יקרה! באיזה תחום הלימודים? שתדעי לך שלימודים זה חוויה, הן העשרת הידע, האוירה והסיפוק העצמי.

הגבתי לך קודם מהטלפון לא נקלט... אז שוב תודה ונרשמתי לתואר ראשון אחרי שכל חיי לומדת לימודי תעודה וסליחה שלא חושפת את התחום מרגישה שנחשפתי יותר מידי

אודי אשמח אם תוכל ליעץ לי: אני לא מפסיקה לחשוב עליה, ואני משתדלת להעסיק את הראש בעיסוקים אחרים, איכשהו תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת עליה. משום מה גם בפגישות שלנו הייתי כל כך עסוקה בה וביחסים לא יחסים שלנו וכל הבעיות שבגינם פניתי לטיפול הלכו והתעצמו , והמחשבה על לחזור לטיפול ממש קשה . היה לי קשה לדבר ואז תמיד הייתי יוצאת עם בעיות היחסים ביננו והבעיות המקוריות שבפנים רק הפכו לממדים עצומים יותר שבכלל לא הגיעו לידי ביטוי. הטיפול אפילו הכאיב לי יותר, החרדות לפני הטיפול הלכו וגברו. אודי מה הצעתך?

שאלתי היא: חיפשתי טיפול ריגשי לבני המתבגר לאחר איבחון דידיקטי פסיכולגי הילד מוגדר ככשקב וריכוז ללא היפר ילד שקט פעיל ונוח הופנתי ע"י פסיכולגית לטיפול אצל קולגה נפגשתי איתה והכל בסדר פשוט ראיתי שהיא בהשכלתה עובדת סוציאלית מוסמכת MSW עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות שקראה את האיבחון בהחלט נראה שמבינה האם הסמכה כזו היא מתאימה לתת טיפול רגשי סליחה על הבורות פשוט חשבתי שרק פסיכולוג מוסמך לכך תודה על התשובה

היי אודי, אודי, מה שלומך? אתה יודע שעדיין יש לי מחשבות עלייה. על המטפלת הקודמת. למרות שאני מנסה להתמודד. התקופה הזו היא קשה עבורי...הקיץ, והילדים שיוצאים לחופש, ויש הרבה לחץ גם בעבודה. לפעמים אני מרגישה שאני קורסת... לפעמים הייתי רוצה להיות ילדה. חמודה כזו ותמימה. היום, אין לי את זה יותר. אני כבר גדולה וכאילו יודעת הכל. באסה שאין לי את התמימות הזו הראשונית...גם זה סוג של אובדן, נכון? ולפעמים אני רוצה להיות אישה. אבל אמיתית כזו! כמו שצריך! להינות מהנשיות שלי ולהקרין אותה לכל עבר (אני לא רוצה לכתוב כמו מי) (נו, כמו המטפלת ההיא שאני אני מעריצה)... ובסוף יוצא שאני כלום. כמו תמיד. אני אפילו לא אמא טובה, אתה יודע... וגם רעיה לא משהו... אני פשוט כלום.

אודי אתה מסכים עם גישה שרואה יחסים רגשיים בין ילד להורה כפי שכיניתי זאת בכותרת סוג של 'גילוי עריות רגשי'? נניח ההורה בן המין השני לא נהנה מתקשורת זוגית אינטימית וטובה מספיק עם בן/הזוג ומוצא סיפוק במעמד שלו ביחס לילד - נגיד ילד שנצמד אליו מאד ומקבל מעמד 'הילדה של אבא/הילד של אמא' . כאילו ברמה הרגשית אותו הורה וילד מנהלים סוג של קשר אקסקלוסיבי ביניהם. האם זה אכן ערבוב לא בריא בין הורה לילד ? או דווקא לא בהכרח. כי כאמור קראתי במקומות מסוימים שזה נחשב גילוי עריות רגשי. ביחוד שהילד קולט את חוסר שביעות הרצון של ההורה מבן/זוגו וכאילו ביחסים עם הילד ההורה מרוצה וחש מסופק דרך הקשר עם הילד שמזוהה כילד מיוחד שלו. זה מרגיש קשר מאד אוהב ומפנק ככה אבל האם זה בריא??

אין דרך לתקשר איתה כשהיא בחופשה. אנחנו ב2015 מה קורה? היום זה לא כמו פעם שהיה נורא יקר להתקשר לחו"ל. או שיש לה תירוץ למה היא יכולה להיות בשקט טוטאלי ממני. לא יודעת. בסך הכל מאד דואגת לה ורק רוצה שתהיה בסדר.

קשה לי עם החיים האלו. לא יודעת, רוצה הלרים ידיים. וזהו. לא יודעת אם נשאר לי כוח לנסות ולעשות שמהו כדי לעזור לעצמי.. חוץ מלבכות עכשיו אני לא יוכלה כלום

מבינה את ההרגשה שלך. לפעמים יש מצב רוח מתמשך לא נעים. נסי לעשות דברים שאת אוהבת ונהנית מהם. נסי לנוח ולכתוב על דף כל מה שאת מרגישה. אבל ה - כ - ל. מאד יכול להקל עלייך. אוהבת תותי

ראיתי..תודה. וכל הכבוד לך!!! שיהיה בהצלחה רבה!!!

היינו אמורות להיפגש אתמול והיא בסוף לא יכלה... שוחחנו בטלפון והקשבתי לה... היא באמת היתה פגועה... וגם פגעה בי בחזרה.... המסקנה שהגעתי אליה אחרי השיחה הזאת שכדאי לשמור ממנה מרחק... ולדבר איתה כשנפגשות בלבד.... למשל היא אמרה: התארחת אצלי אז למה רצית לשתות קפה, מה אני צריכה לטפל בך? אני אמא שלך? היא כל הזמן הדגישה כמה היא רזה ושאין לי מה למצוא במועדונים שהיא הולכת אליהם, שיש שם בנות יותר יפות ממנה.... הקשבתי לה והתנצלתי... הזמנתי אותה ליום ההולדת שלי. ובאמת היא לא ראויה להיות חברה שלי. אבל עשיתי את זה בגלל שלפעמים נפגשות במקריות.... מעניין אותי מה אתה חושב, אודי?

שמת לב? שכתבת "יש שם בנות יותר יפות ממנה"... יש אולי יותר יפות ממך, אבל גם יש יפות יותר ממנה, ויש יפות יותר מכל אדם אחר בעולם.. האם זה צריך להשפיע על להיכן נצא?.. לי נשמע - שניסית ועשית את המקסימום שלך..(ויותר מידיי)... זה כבר לא תלוי בך. אבל נראה לי שהיא הפסידה חברה טובה שיכלה להיות לה... ובעיקר, לא נראה לי שמגיע לך חברה- שתדבר אלייך ככה... את צריכה חברה שתעריך, תאהב ותכבד אותך, כמו שאת. בדיוק כמו שאת. ויש הרבה הרבה על מה להעריך ולאהוב. רחל.

כן, אני עכשיו שוב פה...אם תקבל אודי :( ....אוףףף קרה לי מולה משהו גם והכל קשה לי.......שיתפתי אותה בפעם שעברה על מחשבות שלי בקשר לדיאטה ודברים אישיים כל כך.....הייתה פגישה טובה אבל היא גם הרגישה שהייתי זקוקה לתמיכה ממש חזקה אז היא הסכימה גם לתקשורת בין.....אבל קרה משהו, כנראה שההשלכה הייתה חזקה מדיי כלפיה, נדמה לי שפגעתי בה :( , בפגישה קודמת ביקשתי פגישה נוספת ביום א היא אמרה שעמוסה ואז היא כתבה במוצ"ש שהתפנה לה בבוקר זמן, לא ראיתי כי לא פתחתי את הנייד, היא שלחה בהודעה רגילה שגם לא יכלה לראות שהיה סגור....רק באחת עשרה וחצי ראיתי ועניתי שרוצה והיא כבר אמרה שתפוס וצר לה...כתבתי לה ממש ולא מאמינה לך...התעצבנתי שהיא כבר קבעה עם מישהוא אחר ולא חיכתה לי...כמובן שבגלל שלא עניתי.......טוב בכל אופן יישרנו את ההדורים....לא רציתי כבר לבוא אבל באתי ועדיף לא להיות חד צדדיים והיא אמרה לזכור שעומד מולה בן אדם והיא לא מושלמת .....כנראה נפגעה ממני...זה הפתיעה אותה כנראה, תפס אותה ככה לא יודעת...טוב, כמובן שהתנצלתי...וכמובן שהיא הכילה, היא מדהימה!! אבל עכשיו יש הפסקה של שבועיים כי לא יכולות להפגש...בעייתי. אבל נתקשר כשצריך....זה טוב, שלא הרסתי אותה!! כנראה שניסיתי אותה, אוףף למה אני מנסה שוב ושוב אותה, כנראה מחכה שתזרוק אותי..זה עצוב וחבל לחכות שלא יצליחו להכיל :(

יש בכל מה שכתבת הרבה כאב וקושי... אבל גם הרבה שמחה ותקווה.. אתן הצלחתן לדבר אחרי, את הגעת, את לא נעלמת לה, אני יודעת כמה זה קשה. הנטייה הזאת שטבועה בנו - שלא מאמינה שאפשר אחרת... אבל אפשר. הנה, הוכחה. גאה בך. ובשבועיים האלה, אנחנו פה, בזמן שהיא איתך ולא איתך. רחל.

שמחה שחזרת ומאמינה בך שתצליחי לגשר איתה על הפערים מבינה אותך בקושי בבחינה בנסיון ככ מבינה אותך. איתך

אודי, כתבתי את זה ברגעים של חאוש אבל גם.קצת סדר. אני מבינה מה כתבתי... יש בשיר איסוף, ויש בו את התשובה שרק אני אוכל לכל החלקיקים שמתוארים בשיר. מה.אתה.ראית? אם.אפשר.... תודה שירה

צריכה שיגידו לי שיהיה בסדר.. מפחדת. לא יודעת מה זה הטיפול הזה ואצל מי אהיה ואיך יהיה. אני רוצה שתסכים שאדבר איתה, לפחות בהתחלה.. גם יהיה זמן שהיא תהיה כבר בחופש עד שאתחיל והיא רוצה שניפרד לפני החופש. ולא נשאר לנו זמן בכלל. לא רוצה. אווף...

אז נרשמתי ללימודים לשנה הבאה ... מאמינה בטוב חושבת חיובי עושה פעולות. לא מוותרת על עצמי יותר ... ואודי אתה צודק התהליך מאוד חיובי גם לא ויתרתי על הפגישה אתמול . כל כך הייתי צריכה אותה . לא מוותרת על עצמי יותר עשיתי את זה יותר מידי שנים . תודה שאתם כאן איתי . ולמי שמתלבטת על טיפול זה עוד אחת מההוכחות שזה עובד כשעובדים . גם אם הפגיעה מאוד מאוד קשה שהורסת יסודות.

איזה כיף לשמוע! ממש שמחתי לקרוא! אני גאה בך שאת לא מוותרת.. ובחרת לגדול ולפרוח.. שיהיה בהצלחה גדולה!

אודי, ענית לי כן, מזה זמן מה... סוג של תשובה סגורה. אני לא מצליחה להבין. הבקר אני רק עייפה ובוכה רוצה לסגור את הכל ואת עצמי ולא לצאת מכאן. מה כל כך שווה במה שמחכה שם בחוץ ולמה להלחם עליו? סתם יצר חייתי בסיסי והשאבות למעגל האנרצי שקוראים לו חיים.

שלום רציתי להבין אם אני מבינה רק על ידי דימיון חזותי שלוקח זמן כדי להבין. האם יש דרך להתגבר על כך, כדי לפצות על הזמן שלוקח לדמיין? לדוגמא: אם אומרים לי ילד הלך לסופר אז אני חייבת לדמיין ילד וסופר כדי להבין את המשפט ולא יכולה להבין אותו כשלעצמו תודה

אודי.. מה דעתך על זה על תגובה כמו של אבא שלי? פרסמתי מודעת למכירת מכשיר חשמלי מסוים שתקוע לנו בבית בלי שככ נחוץ כבר, הצעתי אותו במחיר של 1500 שח. המכשיר משומש מזה כמה שנים ובמקור עלה לי קרוב ל 4000.. פנה אדם שמעניין והתמקח איתי שאם הוא לוקח אז שאמכור לו ב 1350 והוא יתן לי מזומן ויסגור איתי דיל במקום. ניסיתי קצת לא להסכים אבל בסוף אמרתי לו שבסדר. שאם הוא בא ומחליט ולוקח במקום אתן לו ב 1350 (אחכ קצת התחרטתי שלא הצעתי לו מחיר באמצע הדרך כמו 1400 נגיד אלא הסכמתי למה שביקש ) אחכ סיפרתי לאבא שלי שסגרתי איתו על 1350 אז אבא שלי נזף שלי 'למה הסכמת?' . ברור היה שאם הוא היה צריך להתמקח הוא היה דורש את המחיר המלא כנראה ולא מתפשר ואולי אפילו מקבל.. אבל כל עניין המכירה כאן זה יוזמה שלי. הרעיון כולו היה שלי. אני מפנה להורים שלי מכשיר מהבית שסתם תופס מקום. אני בעצם עושה להם משהו חיובי פה שאם אני לא הייתי יוזמת את זה הם לא היו טורחים... במקום להעריך את זה אבא שלי נטפל רק למה שבעיניו לא טוב ולא נכון שעשיתי, שהסכמתי להנחה הזאת. והוא ממש דיבר בכעס תקיף שכזה.. אז הערתי לו בטלפון - שהוא לא חייב להסתכל רק על השלילי פה ויכול לפרגן קצת על זה שבכלל פרסמתי ואני הולכת להפטר ממשהו שהוא היה מעוניין להפטר ממנו גם. שום הערכה, שום מילה טובה, שום ראיה אולי של 2 צידי המטבע פה... אבא שלי פשוט שתק ולא הגיב. הוא נשאר כנראה עיקש בדעתו שהתבטאה בשתיקה הרועמת שכל מה שהוא חושב עליו זה 'למה היא הסכימה להנחה! עשתה טעות! עושה שטויות'. רק ביקורת. הוא גם דיבר בטון כזה מזלזל כאילו להוציא אותי לא בסדר, בטון כזה וממש לא הגיב לכלום ממה שהערתי לו. כאילו הרגשתי שפסיכולוגית לא שומעים אותי בכלל , לא רואים ולא מגיבים אליי. אני לא מבינה את זה אודי מי צודק פה?? בכל מקרה מדובר ביוזמה שלי והחלטות שלי. למה הוא דוחף לי ככה את 'אני חושבת שאת עושה טעויות מטופשות' שלו בצורה שתלטנית וחירשת לכל אפשרות אחרת להתבונן על זה? אם היה קורה לך אותו דבר נגיד מול אחד מילדיך והיית חושב שהתנהלות אחרת הייתה נכונה יותר ואם אתה הייתה מבצע את הדברים היית עושה אחרת, יותר נכון וטוב בעיניך- האם היית 'שוטף' את הילד בביקורת למה הוא חושב והיה עושה כמוך? לפי מה שנחשב בעיניך ליותר 'חכם'? ממש קשה לי שבמקום לראות את היוזמה והרווח שכן יש פה הוא רק נטפל למה שלא מספיק טוב ונכון.. וכאמור אחכ התחרטתי שלא התמקחתי קצת יותר והצעתי 1400 או 1450.. כלומר לא לקבל את הבקשה של הצד השני כמו שהיא . בזה עשיתי טעות , מה לעשות אני לא משופשפת בהתמקחויות, אבל רק מניסיון לומדים לא??? למה אבא שלי שוטף אותי ככה בביקורת?? לא פלא שיצאתי 'מסורסת' לחלוטין מהבית הדפוק שלהם!! זה ממש ממש חורה לי הגישה שלו. הוא יכל לומר לי בטונים אחרים, מלמדים, לעשות מזה אולי שיעור ולא סתם 'נזיפות' 'למה ככה' ו'למה ככה'. העמדתי אותו במקום עם התגובה שלי אבל כאמור הוא לא התייחס בכלל שתק וכאילו מחק אותי . כאילו אני מול קיר. פשוט מול קיר . אפס הדהוד אמפתי . מי צודק פה?? אני הדפוקה שהייתי לא בסדר כמו שהוא סבור הוא הדפוק שרק נטפל להתמקדות בשלילי וה'לא תקין' ומדגיש רק את זה? ואני כן מתחרטת שהסכמתי בלי להתמקח קצת יותר :/ כי אני רכה מדי. אוף.

על סגנון האישיות של הטיפוס הזה? Vhttps://www.youtube.com/watch?v=83_tY0zl2Ig לא צפיתי בכל ההרצאה רק קטעים ממנה וזה מספיק להתרשם. איש העסקים בוידאו מרצה לצעירים שרוצים להיות יזמים כיצד להיות אנשי מכירות 'כרישים' למיקסום רווחים. הוא כל העת מבדיל בין אנשים מסכנים שחיים בעוני לבין מי שחזקים ושואפים לכמה שיותר רווחים, על חשבון כל דבר שאפשר.. טיפוסים כמוהו האם בתפיסה של פסיכולוגים מייצגים איזה שיא של בריאות נפשית והתפתחות מבחינה אישיותית? הרי נויירוטיות בוודאי שאין לאיש הזה.. האמת היא שמגעיל אותי לחיות בעולם שבו אנשים שכמוהו עושים הבדלה בין 'איכות אנושית' על סמך יכולת להשגת כסף והפקת טובות ההנאה שתצא להם משימור קשרים עם אחרים. הוא אינטרסנט טוטאלי בצורה קיצונית איך הפסיכולוגיה תופסת טיפוסים כמוהו? האם האישיות שלו לא נגועה ב'הפרעה' כלשהי?

הדברים שלך, שלך הם אלה שאספת אלה שיצרת אלה שהרית אלה שילדת הרעיונות שלך, שלך הם אלה שהגית אלה שמימשת אלה שכתבת אלה שגנזת הרגשות שלך, שלך הם אלה שהסתרת אלה שחלקת אלה שבכית אלה שצחקת הכאבים שלך, שלך הם אלה שהחנקת אלה שצרחת אלה ששיתפת אלה שסבלת קניינך הרוחני החומרים מהם את עשויה שלך הוא אם לא תוכלי לו איש לא יוכל

אבל כל כך חוויתי אכזבות שם איתו, שכבר מפחדת לבקש...

אני צריכה להיות חזקה תמיד שם.. כי אחרת אתפרק. ואין לי כוח ללכת. קשה לי כבר עכשיו מספיק.. בתקופה האחרונה - העזתי פעמיים ואמרתי לו שקשה לי וזקוקה לו.. בשתי הפעמים - "זכיתי" בתגובה פוגעת, וכמובן לא מתעניינת בכלל בקושי שלי (ולא, לא שברתי שום גבולות)... אז לא רוצה לבקש. ועכשיו עוברת התמודדויות לא פשוטות.. ולא יכולה להציג שהכל בסדר (אין לי כוח כבר להצגות האלה!) ומצד שני, לא יכולה לבקש ממנו עזרה/תמיכה/הקשבה. כי תמיד הוא פוגע/מסרב, ואז מצדיק את זה בתירוצים שלא יכול, שעסוק בחיים שלו, שאין לו פנאי אליי, או בזה שהוא מנסה ללמד אותי משהו שצריכה להזדקק לעצמי ולא לאחרים...אז דיי. אין לי כוח להסברים או ללמוד עכשיו משהו לחיים. אני רוצה רק שיהיה שם, יקשיב לי, יסתכל במבט טוב, יראה את הקושי שלי ואת ההתמודדות שלי, יגיד מילים טובות (שיפסיק להיות ציני כלפיי!!!!!!!!!) יעריך.. אבל זה לא. אז למה בכלל הולכת?????? רחל.

היי חנה אהובה... את יודעת? במחשבות שלי את איתי... את הולכת איתי... ואני ממש מרגישה רעידת אדמה בחיים שלך. כל כך ייחלת, ניסית וקווית... היית קשובה לכללים וזה כל כך לא מגיע לך, יקירה. זה נשמע אובדן גדול, גדול מידיי. זה כואב, מטלטל, וממש זורק מהמקום. אבל בשבילך אני מבקשת שלא תכרתי את הענף שאת יושבת עליו. את העבודה והבריאות שלך. אל תוותרי על השלווה שלך, על הזכות להיות אהובה. אל תוותרי. אני איתך! הילה

איזו מקסימה את. עכשיו בהפסקה בעבודה ונכנסתי קצת לפורום. את צודקת שזו באמת טלטלה עבורי, אבל בתוכי יודעת שהיא רוצה רק לטובתי וחושבת שזה מה שנכון ויעשה לי טוב יותר. אז אני סומכת עליה וברור שבכל זאת קשה לי.

גם נראה לי שלא ראית הודעה אחת שלי, אולי לא היה לך מה לענות לי.. בכלל שכחתי מזה, אבל הנה נכנסתי לכאן ונזכרתי שוב. מחר אנחנו נפגשות, כי היום לא יכלה.. לא רוצה להרגיש שאני צריכה להספיק כמה שיותר איתה. בכלל לא מוכנה לזה, זה עוד מוקדם מדי בשבילי. ואולי אין דבר כזה להיות מוכנה? ובכל זאת לא רוצה.

שלום שוב אני.... מדוכאת מתמיד... לא מצליחה להבין איך הבאתי את עצמי לתוך המציאות והמצב הזה... איך זאת שטיפלה במשך שבע שנים החליטה לחסום ולהתעלם מקיומי... אני לא יודעת לתאר את עוצמות הכאב... מנסה לקחת אחריותעל איך אני משפיעה על אנשים אבל הפעם באמת לא בטוחה אם זה קשור אלי או אם לה פשוט נמאס... אני לא משתלבת בתוך החיים הנורמליים שלה... בתוך הילד הנוסף שעוד מעט יכנס לחייה.... איך אני ממשיכה הלאה? מחזיקה את עצמי לא ליצור קשר עם המטפלת המיתולוגית שוויתרה לפני עשר שנים... רואה כל יום מתי היא בווטסאפ ומייחלת לקשר איתה, אבל גם פוחדת שהיא תראה אותי ככה הייתי צריכה שהיא תראה אותי כמו שהייתי בשיאי... אני חוזרת ושואלת אם מישהי תרצה להתכתב איתי אני אודה על כך... אני מרגישה כ"כ לבד.... המייל הוא [email protected] אשמח אודי אם יש לך מילים מנחמות...

אני חברה בעמותה שיש בה הרבה חברה מגניבים וחמודים.... יש שם בחורה שבעבר היה לנו תקל,יכול להיות ששיתפתי... ניסיתי להגדיל ראש והזמנתי אותה ליום הולדת שלי... היא הזכירה את מה שקרה אמרתי לה שמקווה שזה מאחורינו... אמרה שנישאר לה טעם מר בפה.... ניסיתי להבין איך אפשר לשפר אבל היא כל הזמן תוקפת את גרמת לזה! את תמצאי פיתרון! אמרתי לה שאני ממליצה בשלב ההידברות בינינו להימנע מההאשמות... אמרה שהיא לא תוקפת אמרה לי תמצאי פיתרון את.... את... את... בסוף שאלתי אם תרצה להיפגש מחר לקפה אמרה שכן... עכשיו אני לא יודעת אם זה בכלל כדאי... כי היא לא מוכנה לקחת אחריות... ממד שני אין לי כח כל פעם שהיא רואה אותי עושה לי פרצופים... חוץ מזה שגם בפעם הקודמת היא ממש פגעה בי ולא לקחה אחריות... מה עושים? הילה

הי אודי, שוב אני.... מחפשת רכות, כנות, תמימות, כמו בשיר הזה אולי https://youtu.be/j2x8oA5h5Jo

כשאני מתחילה לזלול בלי אבחנה-זה לחזור אלי או שזה גם ניתוק? זה מגעייייל