פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, עד כמה אתה בתור מטפל מתמסר בטיפול? עד כמה אתה מוכן להיות עם המטופל בתוך החוויה? לחוש את הכאב? ממש לחוש אותו, כאילו זה אתה הילד הקטן והמפוחד ששומע את הצעדים של אבא במסדרון.... כאילו אתה זה שאיבדת בן זוג אהוב או ילד... אודי, משתוקקת להבנה ולנגיעה מדויקת. זה משהו שהוא אפשרי או בגדר פנטזיה שלי? נטע.

מתחילה להתאושש. תודה אביב ונטע. שבת שלום לכם אביב נטע ואודי

במבי תודה שהגבת . שמחה שיותר טוב לך , אנחנו כאן שיהיה לך נכון ...

מה דעתך על געגועים למטפל שהיה ואיננו???

לפעמים שאני רוצה שהוא ידאג אני ממציאה סיפור כזה שהלכתי לאיבוד ושולחת הודעה לא יודעת אם אני משקרת לו או לי. לאהיודעת מה שווה טיפול אם אני משקרת

אודי תודה שעזרת לי לאחוז אתמול . למרות ההתנגדות הפנימית לדברייך והקריאות שאני כן בחלקי ילדה זה עזר. בזמן האחרון התגברות הדיסוציאציות לא חושבת שזה יגמר אי פעם. זה מאוד מטלטל לשמוע את עצמי ולהבין ופשוט זאת לא אני שם. ושוב חוסר הרצון לקבל שהיה , מרגישה שקרנית ..המאבק הזה לוקח כל כך הרבה כוחות . את זה כתבתי לפני כמה חודשים ..מרגישה בסבב חדש חשבתי שאני כבר אחרי "עצובה מאוד עצובה עצובה וכואבת. נלחמת לחיות להיות . לא להיות אות לא להיות הפגיעה לא להיות מספר לא להיות כתבה נלחמת לחיות להיות אני מי שנועדתי להיות לפני ... בכל יום יש משהו שמזכיר לי שאני לא כמו כולם שאני אחרת ובכל יום ורגע כזה אני נאבקת .. שנים בטיפול נאבקת בעצמי בזיכרונות לא מאמינה לעצמי לא בטוחה מהססת לא מבינה מאיפה אלו צצו ...מתכחשת לכאבים מתכחשת למחשבות לתמונות שרצות לפאזל שסוגר עלי ..נאבקת מלדעת למה אני מי שאני . למה פתאום יוצא מגרוני קול של ילדה בת חמש .למה כשעצוב אני מחבקת את הבובה למה בכלל יש לי אותה ואני הרי אישה שכבר מזמן הגיע לפירקה . נאבקת בקולות ברעש שבראש מתכחשת ולא רוצה להאמין ..וחוזרת ואומרת לעצמי משפטים ששמעתי מבית ..את חולמת את כמו יוסף בעל החלומות את רק מדמיינת איזה דמיון מטורף שיש לך ומי בכלל יאמין לך . את כולך באגדות רק שומעת היו היה וכבר בעולם שלה ... והזכרונות באים ודופקים ורועמים וכבר לא יכולה מהם לברוח וכבר מקבלת גם אם לא מאמינה ..ולפני כמה שבועות טלטלה כל כך קשה שהנה גם בית המשפט מקבל מאמין אז מי את שלא תאמיני לעצמך ...ועוד זכרון עולה וחציו כבר דיברתי וחציו בפנים מכה בועט ולא מרפה ושוב אני עם עצמי שקרנית תשתקי ולא מספרת כי אסור ובורחת מעצמי מהידיעה ...ואז שוב טלטלה הפעם זה לא גברים מצקצקים ונשים חסודות וסתומות שאומרים לי את שקרנית ומה נזכרת ומספיק כבר ומה את צריכה תשומי ..עכשיו זה אנשים שאמורים להיות שם עבורי לצידי לתמוך בי בדרך חוקרים פסיכולוגים אנשים מלומדים...אז מה אני שקרנית והזכרונות שלי לא שלי הם בכלל רק בדמיוני ..אני סתם נהנית לסבול עם עצמי כי אף אחד בן כה וכה לא יודע .. שכשאני נעלבת אז פתאום יוצא לי קול של ילדה ושאני ממש ככה מרגישה . ואף אחד לא יודע שבלילה אני מושיטה את היד למקום המסתור ומוציאה את הבובה ..ואף אחד לא יודע שכשאני נבהלת פתאום אני בורחת לשם למקום הבטוח שכל ילד אוהב להיות בו - בשרותים על הרצפה כי שמה הכי מוגן - ואף אחד לא שומע את הקולות שאומרים לי שאני.... והכי כייף זה שפתאום יש בי מן צורך כזה לקלף את העור מעצמי ולהכות את עצמי ..ברור זה הכל נורמלי וטבעי וככה זה כשגדלים בבית נורמלי וסתם מדמיינים ...עצוב לי נורא ,ועכשיו עוד יותר לא בטוח לי בשום מקום . כי אולי רק אולי אני באמת כמו יוסף בעל החלומות ועכשיו אני ישנה וחולמת ולא באמת בוכה וכותבת.....אבל יוסף חלם את האמת..ולרגע אחד לא שיקר לא דמיין ...עצוב ומטלטל ...ולרגע אני רוצה לאחל לכל אלו הלוואי..אבל אני לא נהנית לפגוע באף אחד ואני לא יאחל לאף אחד לחלום ולדמיין לא כזה עולם וכאלה חיים ...חלומות מתוקים ...."

תודה , אתה מדהים תודה שאתה מזכיר לי תמיד את מה שצריך כדי לא ליפול לתהום זה אכן מקום אחר ..גם אם נמוך בכל זאת גבוה יותר.

איך מסבירים את זה שאדם שהיה לו הכל - כשרון הגשמה והצלחה בקריירה, כסף, משפחה ילדים.... בסוף שוקע בדיכאון ומתאבד? מקרים כאלה גורמים לי להבין כמה חשובה שמחת חיים שפשוט אינה תלויה בדבר. אבל באמת. כי הנה מישהו שהשיג כל מה שאני יכולה רק לחלום להשיג וזה מוכיח ש'אושר' הוא לא תוצאה של כל ההישגים האלה אלא עומד בפני עצמו אודי אתה חושב שאושר, היכולת להיות שבע רצון, זה עומד בפני עצמו? לא צריך להציב לזה תנאים מה דעתך? כי לעומת רובין ויליאמס פתאום אני מרגישה ברת מזל למרות שאין שום דבר מההישגים שהיו לו... זה נותן איזו כאפה לפנים

איך נוצר אגו , איך נוצרת בו ההכרה בשביל להשיג מטרה לא מספיק לרצות ולפנטז ולרצות וממש לרצות.... זה לא יגיע מעצמו כי 'כך נועד' אלא יש לפעול במציאות, להבין את המציאות, ולפעול -במציאות, ולקחת בחשבון את התסכולים שעשויות להיות כרוכים , ולהתמיד.. למרות הכל- כי הוא רוצה להשיג את המטרה שהוא שואף להשיג איך נוצרת ההכרה הזאת אודי? אני שנים ידעתי לפנטז על רצון אבל לא הכרתי את חוקי המשחק במציאות כמו שצריך . לא הייתה לי מספיק עצמאות אישית לפעול במציאות. הגוף שלי היה גוש של חרדות וההכרה חיה את חווית הרצון של עצמה בלי לפעול. כאילו קיוויתי שזה יגיע אליי, שמישהו יגיע או יעזור, שאיכשהו החיצוני יתגייס לסייע לי מה זאת טראומה בשלב האוראלי? מה זה? זה אומר נגיד שבכיתי המון בתקופה הטרום מילולית ואף אחד לא ניגש להרים אותי??? מה זה אומר? תסביר לי איך נוצר אגו שמבין שבשביל להשיג מטרה צריך לפעול במציאות, ולא מספיק רק לרצות, ואיך האגו הזה לומד מה חוקי המשחק של המציאות שבתוכה פועלים??

אני יודעת שזה דפוק מבחינתי, אבל לא מרגישה שזה תלוי בי כרגע. אני צריכה שהיא תגיד לי שהיא רוהצ שאבוא למרות שאני רוצה להגיד לה שאני לא רוצה.. קצת מסובך... אתה מבין אותי?

אני לא רוצה להיות כל הזמן עצובה.. זו הסיבה. אודי, קניתי אוטו (הראשון שלי) וחשבתי שזה ישמח אותי אבל משום מה זה לא. והמשפחה, והטיפול, והמטפלת החדשה שאני אפילו לא מכירה. ואולי היא בכלל לא רוצה שאבוא אליה, אולי היא לא תרצה אותי.

אני פה. אתמול לא הייתי.

אודי, אני מרגישה שאני על סף תהום עומדת בקצה ומתנדנדת ואני מאוד פוחדת ליפול ובעלי והילדים עומדים בצד ולא מצליחים לעזור לי והמטפלת הנוכחית - גם היא, קצרה ידה מלהושיע ורק המטפלת הקודמת מצליחה לתפוס אותי ואז דוחפת אותי בחזרה לשם. קשה לי מאוד.

כתבתי פה הודעה על שיתוק מעשייה. ואני מניחה שענית עליה אך לצערי אני לא נצלעחה לראות אותה. האם אתה יכול להקפיץ את המודעה? תודה

ככה אני מרגישה אודי. גם כאן. הכל.סוגר עלי ואותי. לפעמים אני מצפה שתגיד לי משהו רך או משהו שיחייך אותי או יניע נימים של הבנה. אבל אז אתה מסביר לי שזה לא המקום וגם שואל איך אני יכול לעזור בסערה כל כך גדולה. ואני רק מחכה לליטוף.קטן או מילה של הבנה. ואז מרגישה לא רצויה, דחויה. לפעמים אני בוכה ולרב נבהלת מהתחושה. בעיקר אני מאשימה את עצמי שמשהו אצלי כל כך לא בסדר שלא נשאר לי מקום. מצטערת. אם אני נשמעת מתלוננת. מאוד מעריכה את פועלך כאן. שירה

אודי שלום רציתי לשאול ,ואחרי ששמעתי את זה מפסיכולוג, מה בין.., פוסט טראוומה, לבין ההרגשה הקיומית, שרק שלא יהיה רע יותר..., תודה

הכל אני עושה בטיפול ומנסה להתמך גם כאן כן, אני סובלת מרמות גבוהות של דיסוציאציה ועוד מרעין בישין... כנראה לא מתאים או לא מתאימה וגם לא יכולה להתאים את עצמי ואני גם מרגישה דברים כמו אכזבה, עלבון, כעס, עצב, אי שייכות ועוד. אבל אני גם לא מוותרת מטופלת.באינטנסיביות ומנסה ומנסה ומחזיקה. שירה

הי אודי שאלה, מישהי שמדברת עם חתולי רחוב, בעיניך זה נורת אזהרה שתתכן בעיה נפשית או שזה נופל לקטגוריה של חמוד או כמו של אנשים שבנהיגה מדברים אל הנהגים האחרים אבל בעצם לעצמם. מה דעתך?

אודי, בהמשך להודעה הקודמת - היחסים שלי עם אנשים אינם סוערים ואינם מלאים בניגודים. זה רק בא לידי ביטוי בטיפול. ביום יום אני יחסית בן אדם יציב שלוקח דברים בפרופורציות. מה זה אומר? למה בטיפול הכל סוער ומציף? ולמה אני כל כך תלותית במטפל? זה לא משהו שמאפיין אותי. אתה חושב שזה אומר שהטיפול אינו מתאים לי ואולי אפילו מזיק? אני מרגישה מכורה לטיפול. התמכרות היא דבר שלילי, לא? כמובן שאני מדברת על זה בטיפול אבל רוצה לשמוע גם את דעתך.. נטע.

אודי, פתאום הכל מציף כמו גל ענק ששוטף אותי הראש מתחת למים ואני לא מצליחה לנשום מנסה לצעוק הצילו ואף אחד לא שומע אותי בפנים כמו מחול שדים בכי וצעקות ומנוסה גדולה תראי אותך אני שומעת את הקול המתגרה הזה המפקפק תראי מה קורה לך אולי מספיק כבר תספרי לאחור והילדה בוכה כי היא כל כך מפחדת ואין מי שירגיע אותה עכשיו אודי אתה יכול לעזור לי להרגע בבקשה?

תודה רבה על האיחולים! גם אני מקווה בשבילך שדברים יתחילו לנוע קדימה. תזכורת:בשביל שדברים יזוזו כדאי להניע אותם. אוהבת אותך! *-) ויש לך רכב חדש ולא סיפרת? אהההה? -) הילה

תודה (: וכן, קניתי אוטו, אני עדיין לא מאמינה

מפוצלת מאתמול יצאתי ממנה ילדה בת חמש . מנסה להאחז בכל דבר אפשרי אבל מזהה את המקומות הלא טובים . נותנת מעצמי יותר מידי בעבודה והגוף קורס ובוכה ומתחננן אלי ואני אוטמת אוזניים ... והכאוס הזה מוביל לפלאשבקים או שהם מובילים לכאוס בכל מקרה אני מתחרפנת לא רוצה ללכת לשם . נאחזת לא מאבדת אחיזה

היי אודי, תקופה עמוסה של טרום לימודים.... מחפשת עבודה כי לא אוכל להמשיך באותה עבודה בלוחות הזמנים ולא באים לקראתי..,, אני מהדקת חגורה מבחינה כלכלית כי רוצה להגיע כמה שיותר באיזון כלכלי פחות מינוסים והלוואות... שבוע שעבר הייתי בוועדת מילגות ואני הולכת לעוד מילגה ויש לי מלא מסמכים למצוא.... ולא מוצאת לזה זמן.... חוץ מזה צריכה גם לטפל בהנחה בארנונה.... תוסיף לזה טיפול, ילדים(השבוע נפגשנו:)), עבודה, פגישות שיקום, וגם טיפול שהוא דווקא הגורם המאזן. המטפל שלי אומר לי שאני יכולה לדבר באיכות של חלום..... ויש גם קניות, בישולים, כלים,ניקיון, הגיינה וטיפוח, כביסות, אני גרה לבד.... גם אתה אודי, גם כותב ספרים רבי מכר, מנהל את הפורום, עובד באופן פרטי, וגם מנהל מחלקה בבית חולים.... ו...... אז אולי תלמד אותי, איך עושים את זה???? זה מזכיר את באטמן וסופרמן!!!! אני מעריצה אותך*-) הילה

שיש מוטיבציה ושמחה אפשר לעשות מיליון דברים. שמשהו עוצר אותך אתה מרגיש חסר אונים מול הזמן שעובר. העשייה העושה טוב לנשמה. זה כמו ריצת מרתון. אנשים שיש לה אהבה עצמית ומחשבות חיוביות יכולים לרוץ.קדימה עם כל המשימות. אין לה זמן לבזבז על מצוקות וכאבי לב. אשריהם.

איזה שם בחרת לעצמך! אביב זו תקופה קצרה בשנה של פריחה ויופי ואצלך זה כל הזמן... כמה את חמה, תומכת ואכפתית.... אני מחכה מאוד מאוד ליום הולדתי עד כה 10 אנשים אישרו את השתתפותם!!! חברים מהרבה תקופות וזמנים.... אני מתרגשת.... חוגגים לי??? איזה כייף!!!! יש לי עקבים יפים ובגדים חדשים ותכשיטים ותיק מגניב ואני מתרגשת כל כך!!!!! מגיע חי שיהיה לי טוב כמו שאמרת תודה וחיבוק אמיץ הילה

הי אודי. למה כשרציתי לשאול משהו פעם אז סיננת ולא פרסמת ןעכשיו כשמישהו מדבר על הזוגיות שלו וממש מפרט את הקיום יחסים שלו עם אשתו אתה מסכים לפרסם? שלי היה פחות חמור וכן חשוב. מנגו

שמפחדים להעיר. שחושבים שצריך לרצות את הצד השני כל הזמן.. כל הזמן מנסים להוציא אותי החרא שאם אני מעירה.

גם ללהיות יס מן וגם לומר מה שאתה חושב ומרגיש וכל אחד מחליט מה המחיר שהוא מוכן לשלם. הטוב, נמצא איפשהו באמצע.

היא לא אמורה לדאוג לי? לשאול לשלומי? באמת נראה לה שזה נפסק ככה סתם? ואולי היא הייתה צריכה לברר יותר לעומק למה יש הפסקה יזומה .

אותה בחדר !!!!!!! את לא אמורה להפסיק לבחון אותה? את לא חושבת שגם היא בן אדם? ויחד עם זאת אני מאמינה שהיא מחכה לך שתחליטי שאת עושה שימוש במה שיש לה לתת לך...אוהבת חיבוק ענק ועטף גולם יקרה בשבילך חיזרי לטיפול מסודר או חיתכי המשחק הזה לא טוב לך .

הייתה תקופה מאוד מאוד ארוכה שכל צד היה לוקח לי שעה וחצי.... אם יש קשר טוב וכימיה כדאי להתאמץ.... ועוד שהייתי נפגשת יותר מפעם בשבוע. אל תוותרי על עצמך הילה

היי :) תודה שהגבת לי .. אני לא אוותר! את צודקת למרות שאני קצת מתבאסת מהמרחק אבל באמת יש לנו קשר מאוד טוב :)

אז אגיד בלון המעטה שאני עובקת תקופה חדשה בחודשים האחרונים. סוג של תחושה שאתה חיי אבל בעצם לא, כי המחשבות לא מרפות, הן איתך כל היום, כל שנייה, כל דקה, בלילה , בבוקר בשינה. וכן, הן משבשות את השגרה ואתה לא מבין איך אתה בכלל מצליח להעביר ככה את הימים..אני אני נמצאת בטיפול כבר תקופה.זה עוזר מעט לתחושה...אבל צערי לא פותר את הבעיה..ואני רק רוצה לדעת שזה יעבור...שמתישהו אני אחזור לנהל חיים נורמליים מבחינתי כמובן. ואם אפרט קצת יותר אולי סתם אחשןף את עצמי, כי אני יודעת שהמחשבות הטורדניות שיש לי הן מאד חריגות ...וזהו אולי אם אדע שיום אחד אזכה להרגיש אחרת ואצליח לחיות את חיי אחרת כבר ארגיש טוב יותר...סתם כדי לפרוק. תודה!

אני סובלת מחרדות סביב מצב הבריאות , הכל התחיל לפני כ- 6 שנים לאחר לידה 3 בקיסרי, לחץ דם עלה ל135/85 ונאמר לי להמשיך לבדוק בבית, כמו כן אימא שלי הלחיצה אותה גם שזה נורא גבוה , חזרתי הביתה עייפה , מפוחדת וכואבת , התחלתי לבדוק ולחץ דם עלה ממדידה למדידה עד הגעתי ל 170/110 , חזרתי לבית חולים , שם הייתה העליה נוספת ל180/115 , בירורים ,בדיקות הכל תקין ואז כודרים נגד לחץ דם שעזרו אבל מצאתי את עצמי מודדת את לחץ דם 100 פעם ביום , זה היה יוכל להיות 10 פעמים בחצי שעה ובסופו של דבר עליית לחץ דם עם הכדור נגד לחץ דם, שוב עליית מינון ואז לאחר 4 שעות במדידה לחץ דם היה תקין 120/80 אבל הדופק היה 164, ישר חרדה נוראית, חשבתי שאני הולכת לקבל התקף לב , כאשר הגעתי לבית חולים ההדופק כבר ירד ,בדיקות תקינות ולחץ דם שוב גבוה , נתנוי לי מרשם לעוד תרופה נגד לחץ דם ,אבל כאם הגיון הבריא שלי אמר -זה לא לחץ דם - זה פחד מלחץ דם , חזרתי הביתה, הפסקתי לקחת את התרופות נגד לחץ דם , הלכתי לרופאת משפחה וביקשתי תרופה הרגעה , נתנה לי טרנקסל פעמיים ביום ואו פלא... לחץ דם 115/75. עד היום אני לי יודעת האם קפיצת דופר ל- 165 היה כתופעת לווי ממנת יתר של כדורים נגד לחץ דם שלמעשה הייתה חרדה ולא לחץ דם או זה היה התקף פאניקה.אומנם, טרנקסל עזר לי להגיע לרמות תקינות של לחץ דם אבל לא הייתי רגועה נשפית והמשכתי לבדוק את עצמי שוב ושוב וכמובן לחץ דם ודופק היו עולים, בסופו שלי דבר נכנסתי לדכאון וחרדות חזקות מאוד, הגעתי לפסיכיאטר, התחלתי טיפול בציפרקלס 10 מ"ג ליום, טיפול ביאופיבדק,CBT וnlp. יצאתי מהמצב הזה לגמר'ה , זרקתי את מודד לחץ דם וחייתי חיים שמחים וטובים עם כדור אחד בלבד של ציפרקלס 10 מ"ג. לאחר שנתיים עשיתי חיסון נגד שפעת העופות ולמחרת קיבלתי ום גבוה מאוד, מיד נלחצתי שחיסון עובד בצורה לא תקינה , שוב כנסנתי לסרטים ודכאון , אך התברר במקביל לחיסון פשוט חליתי בסטריפטוקוקים, מיד פניתי לספכייאטר, מיד הגדל מינון של ציפרקלס ל- 15, שוב CBT, NLP ולאחר חודש - חזרתי למינון הרגיל שלי של 10, הרגשתי מצויין והיה שקט לעוד 3 שנים. לפני חודשיים חליתי בברונכיטיס עם שיעול מאוד לא יפה וליחה בכמויות מסחריות , למרות שרופא אמרה לי שזה ברונכיטיס הייתי חייבת להיכנס לאינטנט ולמצוא שזוהי מחלת ריאות סופנית או שחפת, לאחר שיחות חוזרות ונשנות עם צוות הרפאוי הם הצליחו לשכנע אותי שאם אני לא מעשנת אז אין שום סיכוי למחלת ריאות סופנית ומחלת שחפת היא מחלה מאוד נדירה ולמרות שסבא של חברים של ילדים שלי חלה בה - הסיכוי אחלה בה גם הוא 0 כי אפילו אישתו שישנה איתו באותה מיטה לא נדבקה.פחדתי שחיידק אולי קיים אצלי אבל כיוון שב- NLP למדתי שמחשבות שלנו יוצרות מציאות ואני פוחדת משפחת ולא יכולה להשטלת על הפחד הזה אז הוא יעיר לי את החיידק שיכול להיות וקיים אצלי כבר 30 שנה במצב רדום ואני אחלה במחלה הזאת ואז אני אגיע לבית חולים ושם ימדדו לי לחץ דם שבטח יהיה בשמיים ושוב הכל מהתחלה עם חרדות ודכאון.לאחר אנטיביאוטיקה נגד ברונכיטיס השיעול עדיין היה ואני לא יודעת אם זה היה שאריות של המחלה או פסיכוסומטי אלב בערבים כאשר הייתי רגועה לא התשעלתי.לאט לאט שיעול נעלם ואיתו הפחדש מהשחפת, אבל נצמדתי לדופק , אני בודקת אותו כל 10 דקות, אם הוא תקין אני רגועה אבל ל- 10 דקות בלבד ואז אני צריכה לבדוק שוב מה איתו, כי אם הוא יתחיל לעולת אני צריכה לעצור התקף פאניקה בזמו כדי לא להגיע לבית חולים כי אחרת ימדדו לי שם לחץ דם ושוב הוא יהיה בשמיים ואני אתחיל הכל מהתחלה. ואם דופק שלי לא תקין אז נכנסת לחרדה יותק גדולה ומודדת כל 5 דקות. אני שוב בטיפול מוגדל של ציפרקלס 15 מ"ג לאחר התייעצות עם פסיכיאטר שלי, שוב בטיפול CBT,הפחד שמחשבות שלנו יוצרות מציאות כפי למדתי ב- NLP מלחיץ אותי, אני משגעת את הילדים שלי עם המדידות שלי, את הבעל שלי, לא מסוגלת להתרכז , תאבון ירוד (יש ימים ויש ימים),שינה גרוע(בין 3-7 שעות בלילה)ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לא למדוד דופק כי לדעתי זה נותן לי בטחון שאני לא אגיע לבית חולים, אם אני לא מודדת אני מרגישה איך החרדה שלי עולה , ממש רעד באיזור הלב.מה לעשות

שלום אודי, רציתי לדעת אם אדם יכול ללקות בסכיזופרניה בגלל שעבר וחווה התעללות פיזית? זאת בנוסף למאפיינים התורשתיים. אני מדבר על כך שבסכיזופרניה יש נזק לאונה הקדם מצחית, ואולי אלימות פיזית שפגעה בחלק הקדמי של הראש, יכולה לגרום לנזקים פיזים בנוסף לנזקים הרגשיים.. כמו בטח "התנתקות". אני שואל כי אני מכיר סכיזופרן שהבנתי שהאבא היה די אלים והטיח לפעמים את ראשו בקיר. (לפני ההתפרצות). תודה,

אבל אני ממש לא. אני תכף בוכה. כבר אין לי כוח. אווף. רע לי, ואין לי כוח לטיפול הזה, לא באמת יש לי לאן ללכת. ובכלל אני מרגישה שאני עומדת להתמוטט

התחלה חדשה לא דבר קל אנחנו כאן איתך לעזור לך לעלות במדרגה, להיות איתך בקושי ..זה ילך וישתפר.

אני מרגישה שאני קורסת.

ולהתנהגות בניגוד לערכים שלו? להזנחה עצמית ולעליבות נפש ולבזבוז זמן יקר ערך?

בהחלט נקלעתי לזה ושאלתי ותהיתי גם בעצמי.. לדעתי חרדות גורמות לזה הרבה פעמים והציפיה שנתמודד עם דברים, דחפים, צרכים, לחצים, ציפיות... בלי שיש לנו הרגשה של יכולת לעשות את זה וקיים קושי לסמוך על עצמנו. והרבה פעמים זה קורה באופן לא מודע

הי אודי. לא בא לי להגיע לפגישה איתה. זה נכון שמאד מתגעגעת אליה מאז שנסעה לחופשה אבל בגלל שלא היה דרך לתקשר איתה זה לא אחראי מצידה. אם לא אבוא אז אולי היא תתקשר אלי. מנסה לחשוב ולשכנע את עצמי שאיכפת לה ממני. לא יודעת.. החופשה הזו שלקחה מאד מכעיסה אותי ואני מאד עצבנית. אבל מצד שני למרות שהשתגעתי כמעט כשחיכיתי מצאתי את הכוחות והיכולות להרגיע את עצמי וליישם את כל המשימות ולהיות מאד עסוקה. אז מזה לפחות שמחה. אבל....:( אם אראה לה שאני שמחה לא תבין עד כמה היה לי קשה. אם אראה לה שאני כועסת אז אולי תפגע או תכעס שאני לא מסוגלת לפרגן לה. ועוד שאני לא ארוויח כלום מהפגישה הזאת. ורק נריב וזה לא שווה. כי כשאנחנו "רבות" אני מרגישה נורא לא בסדר וממשיכה להטריד את עצמי ונהיית מנוטרלת ולא טוב לי. מה אץה אומר? תותי

הי אודי, הדמויות "מציקות" לי מאוד וכנראה דורשות שאכיר גם בהן. אין לי את האפשרות לא לשייט ביניהן. שנים היו חסומות, שתקו. אז היתה לי קליפה חזקה עד שהקליפה החלה להיסדק ואז התחלתי לשמוע קולות, בכי וצעקות. שקעתי בדכאון שהלך והחמיר ונמשך כבר המון זמן ואף אינו מגיב לתרופות. כרגע גם אין לי שליטה מלאה בהן וזה בא לידי ביטוי בדברים שאי אפשר להגיד כאן. אני יכולה להבין את התופעה אבל קשה לי מאוד להתמודד ולקבל אותה. אולי אחרי שכל הדמויות יקבלו מקום וכל הטראומות יעובדו... זה נראה כמו נצח. הן מתקשרות עם המטפל תחת היפנוזה והוא יכול לדבר איתן, עדין לא עם כולן. הזוי לגמרי הסיפור הזה. לא בטוחה שעניתי על השאלה שלך... תכוון אותי אם לא הבנתי? תודה שירה

היי, המטפלת שלי עברה קליניקה... נסיעה של 30 דק- 50 דק, תלוי בפקקים. מסוקרנת לדעת מה המרחק שאתן נוסעות? והאם הייתן מוכנות לנסוע רחוק בשביל להמשיך את הטיפול? תודה לכל מענה :) מאי

היי מאי אני גרה בעיר גדולה יחסית, כך שבכל מקרה מדבור בנסיעה עירונית. לא יודעת מה הייתי עושה במצבך, אני התחלתי לנסוע עם מוניות אליה, והייתי צריכה לצאת עשרים דקות לפני, שזה כולל לחכות למונית שתעבור. בתחבורה ציבורית לקח לי כמובן יותר. ועכשיו יש לי אוטו חדש אז זה אחרת (: נראה לי שאם הייתי מרוצה ממנה והייתה לי אפשרות לנסוע למקום החדש הייתי עושה זאת, לכתחילה מניחה שלא.

הי, נראה לי מאוד תלוי בקשר שלך איתה. אם הטיפול עושה לך טוב ויש חיבור ביניכן, חבל לקטוע תהליך באמצע ( אני מניחה שאת בתהליך אם את בטיפול). אלא אם זה בלתי סביר מבחינתך לנסוע אליה. לי זה נשמע זמן סביר (:

אני נוסעת 40 דקות לכל צד . האמת שהייתי נוסעת עבורה גם שעתיים לכל צד ולא מוותרת על הקשר שיש לי איתה . הכל תלוי בקשר ובזמן שאתן יחד וכמובן באפשרויות והיכולת. תנסי אם יהיה קשה או לא מתאים תיפרדו ..

יש אנשים שממש מחרפנים אותי. ועד שלא אשבור משהו לא אירגע. ניסיתי!!

התקף חרדה. לא מצליחה לזהות אותו . אני חיה את זה כאילו זה אמיתי. כי מצד אחד אני רוצה שזה יהיה אמיתי ומצד שני אולי זה לא? איך מזהים את זה?????

זה בחיים לא יקרה כמו שאני רוצה נדונתי לחיות עם הטראומה הראשונית המזדיינת הזאת תקועה כמו צלקת בנשמה בלי יכולת אמיתית לקרבה, חיה מהעצמי המזוייף המסריח של תפקוד וחיוכים ו'נורמטיביות' שעמוק בפנים יש מי שרוצה שיאהבו אותו ככ ויטפחו ואף פעם לא יעזבו... זה כנראה כבר לא יקרה. אני אהיה אדם נחמד כלפי חוץ ולבד. צריך להשלים עם זה. הבעייתיות שלי לא נחשפת עד שלא מנסים להתקרב אליי קצת יותר מדי. בייחוד מצד בנים . כי אני לא יכולה אף פעם להרגיש לגמרי נח איתם אם מזהה שיש להם עניין מיני בי.. זה כמעט אף פעם לא הדדי. אז יוצא שאני דוחה אותם. וזה אף פעם לא נעים. לוקח מיליון שנה עד שאני נקשרת.. אבל אחרי שזה קורה אני כבר לא נפרדת :/

אני מרגישה ששונאים אותי ברור לי בשכל שהתשובה היא 'לא'. אבל יש לי מן הרגשה כזאת.. לא יודעת לפעמים אני מרגישה שאלוהים אולי שונא אותי ולכן הוא העניש אותי בחיים כאלה 'מתוסבכים'. למה נולדתי דווקא לאמא הפגועה שלי שלא היה לה כושר הכלה פסיכולוגי ולא לאמא אחרת יותר בריאה נפשית ועם תעצומות נפש ??? אלוהים העניש אותי להוולד דווקא להורים ולבית שגרמו לי כילדה להגיע למסקנות שהכי כדי להסתדר לבד ולא להצטרך אף אחד ושלא צריך אנשים, לא זוגיות, לא ילדים... שהכי חשוב להצטיין ולהיות 'הכי'. והכל היה מתחת לאף של ההורים שלי והם לא התייחסו לזה. אפילו פעם מישהו פגש אותי בגיל 15 ודיבר איתי 10 דקות. אחרי זה הוא פנה להורים שלי ואמר להם 'תשימו לב , העולם שלה נשמע ורוד מדי'. . הם לא שמו לב! אם הם היו יודעים לשים לב אז הכל היה יותר טוב ......... אני מרגישה כמו קורבן . קורבן להורות גרועה. אני מרגישה שבגיל 34 רוצה להיות נורמלית מבחינת צרכים במין זוגיות, משפחה. וזה לא באמת ככה. אין לי באמת את הצרכים האלה! אין לי בגוף צורך במין. אין לי. למה אין לי???????. אני שונאת הכל. מרוב תסכול שאני לא 'נורמלית' בחושים שלי, אני שונאת הכל. וכועסת. והפסיכולוגית החוצפנית במקום לעזור התנשאה. זה מה שאני לא מבינה. מה אני בחרתי את הדברים האלה? לא בחרתי. עד כמה ילדה בת 10 יכולה לבחור משהו בכלל ממקום מודע? אני תוצר של.. אבל איך משנים זה?? אני רוצה לרצות קשר ואהבה ואינטימיות ומיניות ומשפחה ולהרגיש מסוגלות וערך ובטחון ויכולת ................ איך מגיעים לזה?? למה אצל אנשים אחרים זה נראה כזה מובן מאליו, מעולם לא הוטל בספק אפילו. הם תמיד רצו ופעלו כדי להשיג את מה שרצו בחושים שלהם וברגשות שלהם. אצלי זה ככה. אוףףףף. להשלים עם זה שהכי נוח לי לבד?? להשלים עם זה? זאת האמת. הכי נוח לי לבד :/

ראיתי את ההודעה מימך מאוחר. חמודה את... תודה

חיבוק

שלום, שמי הילה,הבת הבכורה, בת 27, סטודנטית וחיה מחוץ לבית כמעט 4 שנים. תחילתה של תקופה שבה אני מתחילה לבנות את חיי העצמאיים והבוגרים שהיא לא פשוטה לאימי בלשון המעטה. היחסים בינינו מורכבים והולכים ומחריפים עם הזמן ולא מגיעים לשלווה. אין הפנמה שאני כבר גדולה ושהגיע הזמן לשחרר. העניין הוא שמדובר כאן על הרבה מעבר לקושי אימהי "נורמטיבי" (לפחות מבחינתי). אני באה מבית שבו אמא שלי תמיד קבעה, תמיד שלטה ובשליטה, תמיד דברים הולכים בדרך שלה ואף אחד (כולל אני) לא אומר לה לא. אבא שלי הוא לא דמות משמעותית בקביעת ההחלטות בבית ובגדול תמיד הכל עובר דרכה ואין לו שום דעה בנוגע לכל הסוגיות בחיינו (שלי ושל אחיי הקטנים יותר) לרבות זו. מאז העזיבה שלי אני חיה בקונפליקט עצום שבו אני מתמודדת עם הרצון לחיים משלי, ולהחלטות שלי ולבין אמא. שלא משחררת רק בגלל שהתחלתי למצוא את הכוחות להגיד לה לא, לעמוד על שלי ולבהיר, תוך הליכה על ביצים, שלא כל דבר הוא עניינה שאני כבר לא חייבת לציית לה כל הזמן. התגובה שלה לכל אלה, כמו תמיד, התנגחות חסרת שליטה בי. צעקות, צרחות הטחת האשמת משהו שאני כבר לא מכונה לקבל בצייתנות כמו פעם. (וזה לא קל). האבסורד הוא שאימי חושבת שזה לגטימי לאבד שליטה שכועסים, שהטענות שלי כלפי האווירה בבית, העצבים, הלחץ, היחסים הטעונים בינה לבין אבי הם רק תירוצים. התגובה (או יותר נכון הטחת האשמות) שאני מקבלת היא שאני לא מקבלת את המשפחה כמו שהיא, שמרגע שעברתי מחקתי את משפחתי ושעליי לקבל אותה כמו שהיא, כי זה מה שיש, ושהיא לא תשתנה. שהיא עצבנית וככה היא. ואני שואלת איך??? איך אני אמורה לקבל??? אני לא מסוגלת לקבל את ההתנהלות הזאת. קשה לי מאד להגיע הבייתה ולחוות את זה ובטח לקבל צעקות וריבים חסרי שליטה כמו פעם שנאמר משהו שלא לרוחה. אני מרגישה כאילו אני בנאדם אחר שכל השינויים ותהליכים שעברתי מתבטלים ואני חוזרת אחורה, שאני לא יכולה להיות אני באמת שם אני פשוט נעלמת. ניסיתי הכל בינינו. להסביר ולתאר את הרגשות שלי איך אני נגמרת ונסגרת כל פעם שהיא צועקת. איך הדרישה שאני אבוא הבייתה מרצון ולא מהכרח ושעוד יהיה לי כייף, מופרכת ולא הגיונית שההתנהלות בבית עצמו לא נעימה ומלאת ביקורת כלפיי. (למי נעים לראות יחסים חסרי כבוד בין ההורים שלו- אז מה אם הפעם העצבים לא מופנים כלפי), איך אני חייה את חיי. שעמוס לי שאני צריכה להספיק המון דברים. לעבוד ולהיות עם חברים ועם בן זוג ושאני מתחילה לבנות את החיים שלי וזה לא כמו פעם. שום דבר לא עבד! היא בשלה! אף פעם לא אשמה. רק אני. (ניסיתי להציע לשתינו טיפול זוגי. מיותר לציין שגם זה לא צלח והתשובה שקיבלתי שהיא יודעת מה קורה כאן ומה הבעייה ושאין מה ללכת) שאני צריכה לעשות שינוי בעצמי אני צריכה לעשות שינוי בחשיבה המעוותת שלי שהמשפחה שלי לא חשובה שיום אחד אני אצטער על איך שאני מתנהגת אלייה ושעברתי את הגבול. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי ללכת לטיפול או עזרה מקצועית, אבל כרגע אין לי כסף. הבעיה הגדולה יותר היא שאני גם תלויה בהורים שלי כלכלית בתקופה זו, ומרגישה שסוחטים אותי ושיהיה מחיר כבד מאד אם אעמוד על שלי יותר מידי. בגדול העזרה הכלכלית מהורי (יותר נכון אמא כי אבא שלי דיי פסיבי) מותנית, ובתחושה שלי גם האהבה של אמא שלי מותנית כי היא לא יודעת באמת איך לאהוב. מבחינתה לאהוב זה להוכיח ולהקריב ולוותר על עצמך. שאין דבר כזה לא יכול יש לא רוצה. אני בטוחה שאמא שלי לא רעה, אבל חייה המורכבים וחוסר המודעות גורמים לה לפעול לדעתי לא כמו אמא. אני באמת אובדת עצות וכבר לא יודעת איך לפעול. מפחדת שאקט קיצוני מידי יגרום להפרת האיזון לנצח, מצד שני מרגישה שבלי צעד קיצוני שום דבר לא ישתנה ואני אשאר במה שנקרה "איזון לכאורה", בקונפליקט מתמיד שלא נגמר ושפשוט מתיש אותי ושובר אותי. אני מלאה בתחושות אשמה כי מצד אחד אני מקבלת עזרה אבל מבפנים אני פשוט מתביישת בה ולא מעריכה אותה, מה גם שהיא דואגת להטיח בפניי שאני מלאת תלונות שהם עוזרים לי ואני מצידי לא מגיעה הביתה ולא מתחשבת ברצונות שלה. וכל פעם שאני מנסה בשיחות בינינו להגיד בעדינות מה אני מרגישה באמת ישר היא קוטלת אותי ואומרת שזה לא רלוונטי ומחזירה הכל בחזרה אליי. אשמח לעצה/כיוון, הילה

הצילו

היי רוני כאן איתך ...מחזיקה לך יד ונושמת יחד איתך לאט לאט לתוך כל חלקי הגוף נשימה איטית וטובה ....חיבוק

ביום שבת אני עושה מסיבה!!! הזמנתי חברים מהיום ומפעם ואני ממש מתרגשת!! ***** ביום הולדת חגגתי את הנשיות שלי. קניתי לעצמי הופעה חדשה. מכנסי ג'ינס חדשות שמזמן רציתי תיק מיוחד תכשיטים יפים.... זאת הרגשה ממש טובה אני מרגישה חדשהההה איזה כייף לי!!! הילה

יש לך חברים. את לומדת ומתפתחת. מפנקת את עצמך. את חיה זה חשוב. יש לי שאלה אלייך. את נשמעת כזו מקסימה ןמיוחדת ובריאה בנפשה ובכל זאת אשאל מדוע הרווחה לקחה לך את הילדים. זה נשמע לי נורא.

כעסתי. שנאתי את עצמי. ישנתי כל היום. כאילו אין לי משפחה. טיפשה אני. בת 43. בת כמה את?

באיזה שלב מסבירים אותם? האם לכל מטופל שמגיע לטיפול פסיכולוגי ברור ומובהר שהקשר לא נועד להיות קונקרטי? מניסיוני ממש לא!!! ממש ממש לא!! מניחים למטופל להקשר באין מפריע. מניחים לצרכים הראשוניים לצוף ולעלות. לכמיהות למילוי חוסרים וכ. ואז מתסכלים! אודי תקן אותי אם אני טועה!! מדוע לא מסבירים את הגבולות וכללי עצם השמירה עליהם מלכתחילה כמו שצריך ורק תוך כדי טיפול אוכפים אותם על נפשו של אדם??? מדוע לא מסבירים לאנשים? חל בלבול גמור וחמור. היה אפשר להסביר לי. לי זה לא היה ברור. הטיפול הוא גבולות. הטיפול הוא לא 'אמפתיה' . מסתבר.

אצלי בטיפול לא הייתה אמפתיה בשיט אז נשארו רק הגבולות וגם אותם די ערערתי מרוב בעיטות.. לא הייתי ככה אצל אף מטפל או בכלל. רק אצלה. רק אצלה זה נהיה ככה. מוזר. היה מטלטל .. אנחה.

היי אודי, אני נשוי ואוהב את אשתי, לצערי אשתי ואני מקיימים יחסי מין אחת לחודש חודשיים. הייתי בטיול לאחרונה באירופה והחלטתי להתנסות במועדון ספא סקס נחשב. שכבתי שם עם שתי בחורות בנפרד ותרגלנו סקס עם קונדום בלבד. מעבר לחרדות הדבקות באיזו מחלה, אני מרגיש מוצף ברגשות אשם שלא מרפות והופכות למחשבה טורדנית עד כדי כך שאני לא יכול להסתיר וחושב על לספר לאישתי. אני אוהב את אשתי היא העוגן בחיי ואני בטוח שאם אספר לה הכל יתפרק. איך אני מוציא את המחשבה הטורדנית לגבי המעשה וממשיך הלאה. כמובן המעשה שעשיתי הוא בגידה - אך לא היה בו רגש כמובן רק התנסות פיזית. אני אובד עיצות ובחרדות מאז המעשה. אודה לעזרתך.

אולי היא לא מודעת לזה. אל תספר לה שבגדת. קודם כל תדבר איתה על הענין הזה ואולי באמת תלך לטיפול.

אז בכנות לא כתבתי אתמול נכנסתי הגבתי ועצרתי את עצמי מלכתוב החלטתי שכל מה שיש לי לכתוב יכול לחכות למחר (להיום) הבטחתי לעצמי לכתוב היום בבוקר . זה לא היה פשוט במיוחד לראות את התגובות ולא להיות שם בטור הזה אבל זה אפשרי ,מהיום מורידה את הכתיבה העצמית שלי רק לימים שלפני חופשה כלומר שני וחמישי ...כותבת את זה כאן כדי לאפשר שיח בני לבני. הפעם לא קובעת שזה יהיה גבול סגור וכן רוצה לאפשר לעצמי גמישות במידה ובאמת יהיה צורך מעבר לנראות האובססיבית הזאת. כן אודי יודעת שהצורך כצורך הוא בסדר השאלה היא איך והמינונים מודעת לזה שיש לי בעיה . כאן בפורום זה די מקום חממה שאפשר לעשות ניסיונות ולמידה . אז אתמול לא כתבתי כאן אבל שלחתי סמס למטפלת. סמס כביכול בוגר נכון אבל אני רואה כאן מניפולציה אם לא כאן בפורום אז לכתוב אליה שוב מישהו שיראה אותי ...זה הרי יכל לחכות להיום או למחר ..אבל אני כתבתי את זה אתמול באימפולסיביות משכנעת את עצמי שזה נכון ומוצדק... אז לא בורחת מהאמת...והדרך עוד ארוכה ארוכה. אודי זה אפשרי בכלל או שאני נלחמת בעצמי סתם כמו דון קישוט ?

אודי אני יודעת שזה חרדות . מודעת לזה שבטוח יש הסבר הגיוני אבל מוכרחה גורם חיצוני שירגיע . במבי נעלמה אחרי שכתבה שהיא במצב לא טוב . היא גם לא מגיבה להודעות שלי וזה לא מתאים לה להשאיר אותי אדומה ודואגת ....אודי מאז עמליה ניכנס לי מימד נוסף במחשבה ...

הי אודי, ככה אני מרגישה לפעמים, כמו איש הפיל, תופעה מוזרה. הוא יושב מולי ומביט איך אני עוברת בין דמות כזו לאחרת. אחר כך אני מעורפלת וכל כך נבוכה מהחשיפה ממה שהיה ואיני זוכרת... (כל זה מדובר בטיפול) שירה

שירה איזה תאור...לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר. האמת שאני מרגישה כאילו אני בהצגת יחיד ...

הזדהתי עם ההודעה של מימה, על הרצון להיות נורמלית. ישבתי השבוע עם סוג של חברים והרגשתי שהדרך היחידה שלי להיות שם היא להיות קהל ולהתפעל מהסיפורים שלהם. אני גם לא מצליחה להפסיק לקטלג אנשים לפי שווי, היו שם בין החברים כאלה שראויים להערצה, כאלה נורמליים שתכלס אני גם מעריצה ואת המעמד שלי. אחד מהם כל הזמן היה סקרן מה אחרת חושבת על דבריו. כאילו גם הוא קצת מתפעל ממנה. לא יודעת... אני בזה לעצמי על צורת החשיבה הזאת. גם עם המטפלת שנפרדה ממני... היא אמרה שמעתה לא תתיחס יותר לכל ניסיונות שלי ליצור קשר, אבל היא כן מחכה שאשלח לה את התשלום האחרון והתלבטתי אם לצרף מכתב, או שזה גם יכעיס אותה. אבל גם מה אני אכתוב, הייתי רוצה להיות במקום שרואה את השלם, שמצליח לראות את הטוב ואת הרע שהיה, מקום לא זועם כ"כ ולא מסוגל להשלים כ"כ עם מה שהיה... אני אשנא את עצמי אם מה שיצא ממני במכתב זה הכעס והעלבון על איך שהיא נטשה. אבל זה יהיה אותנטי... להודות לה על מה שהיא נתנה מרגיש לי כ"כ לא חובר למה שאני מרגישה... הייתי רוצה להרגיש אחרת ולא להיות כזאת בורדרליינית אבל כרגע אני רק שונאת אותה... רק זועמת... רק רוצה שיהיה לה רע.... מפנטזת אולי היא תקרא כאן... היא ידעה שאני כותבת כאן, אבל שוב לחשוב שהיא תגש לקרוא זה לחשוב שהיא חושבת עלי מוטרדת לגבי ועושה ניסיונות לברר מה איתי... שזה גם הזיה... כשברור כמה אני לא תופסת אצלה מקום עכשיו. מקווה שהפעם ההודעה הזאת ת תקלט במערכת אני לא מסוגלת לעמוד בחוויה של ההתאינות שלי. אני לא מחזיקה מעמד... אני מדוכאת ברמות שאתם לא יכולים לדמיין, לא חשבתי שיכולות להיות עוצמות כאלו לדיכאון, עכשיו הרופא העלה את המינון של התרופות מעל למינון המקסימלי וכל הגוף שלי בתופעות לוואי מטורפות אבל הדיכאון עיקש ולא עוזב... אני כבר לא יודעת אם להתעקש מהכיוון של התרופות, כמה הדיכאון הזה הוא כימי וכמה זה התגובה לנטישה אחרי שבע שנים. פאקינג שבע שנים! היתה מישהי אוטיסטית שכחתי את שמה שהמציאה מכונת חיבוק, כזאת שהיא נכנסת לתוכה והמכונה מפעילה לחץ על כל הגוף ואז היא נרגעת... אני כ"כ צריכה לעבור לגור בתוך מכונה כזאת, נשבעת שבחיים לא הייתי יוצאת ממנה, הצורך הזה אף פעם לא נרגע... ואני מסמנת לעצמי יעדים, להתקלח. לנקות את הבית. לבשל. לפגוש חברים.... ולא בא לי לעשות שום דבר מהדברים האלה, וגם כשאני מצליחה לעמוד ביעדים זה לא משפר את ההרגשה. כמו טלוויזיה מקולקלת שלא משנה על מה תלחץ ואיזה טכנאי תזמין תמיד אתה תראה שלג במסך... אני חושבת שהדבר שאני מרגישההכי חזק זהשאי אפשר לאהוב אותי... היה תקופה שלמטפלת היה מקוםבשבילי ואז נוספו לחייה האישיים הרבה דברים והמקום שלי הלך והצטמצם, ולאהיה לה רצון לנסות בכלל לשמר אותה רמה של מקום זה לא היה חשוב מספיק היא בעצמה אמרהלי המשפחה זהחשוב מספיק החברות גם חשוב מספיק. אני קצת פחות. שאני אהיה שקטה ולא אבקש שום דבר ואז אוכל להיות נסבלת... עאלק אני רוצה להיות אהובה בקשות יש לי הרי אפילו נסבלת אני לא מצליחה להיות..... אומרים שבשנות השלושים הבורדרליין מתמתן ואצלי זה לא קורה.... ואני כבר לא יכולה להסתכל על המציאות ולהבין כמה אין לי.... אני כבר לא יודעת אם יש מה לעשות כדי שיהיה יום אחד... אניפסימית ומותשת ומדוכאת.... לא יודעת איך לכל האחרים זה מצליח... אודי, אתהעובדומנהל את הפורום וכותב ספרים ועוד בטח משפחה גם.... אניהייתי חולה מהעבודה והיה לימסובך מדי להשיג אישור מחלה שוויתרתי על התשלום על ימי מחלה... ובעבודה אחרת הורידו לי כמות מטורפת של מיסים וגםלא הצלחתי להתקשר ולטפל בזה... ויתרתי. אין אונים נרכש... כלום לא משנה גם כשאני יוצאת מהבית וגם כשלא הטלוויזיה נשא רת מקולקלת....

שתי הודעות כבר כתבתי אלייך אך הן לא הועלו... תודה על הודעתך. הרעב הזה מכרסם ומכלה, מעלה רגשות קשים וגורם למחול שדים של קולות בכי וצעקה פנימיים. דברייך על גבולות הגיוניים ואני מבינה אותם.אבל לא מצליחה לקבל אותם רגשית. שמחה שהגבת לי, אני חשבתי שאת כועסת עלי ומאוד קשה.לי להשאר עם כעס של אחרים.., ילדה טובה... שלך, שירה

למה שאני אכעס? אבל הכי מבינה מה כעס עושה בנשמה