פורום פסיכולוגיה קלינית

אני צריכה מישהו שישב לידי ואיתי ויקשיב ויראה ויעזור להרגיע את הרעש הזה ואי השקט הנורא והחיפוש המטריד אחר מילים שנוגעות עכשיו עכשיו ממש ברגעים אלה כשהכל מבעבע כמו לבה שמאיימת להתפרץ אי אפשר עכשיו עכשיו. תצטרכי ללמוד להרגע לבד, לווסת להתאפק להתנתק להמתין לתורך. אין עכשיו עכשיו. יש תמיד עוד מעט עוד שנייה.או אחר כך וגם עוד יום או יומיים שבוע או שבועיים. למה אי אפשר עכשיו? וכבר שנים אני לבד מווסתת מתאפקת מתנתקת ממתינה לתורי שלא הגיע ועכשיו כשהכל בחוץ אני רוצה עכשיו עכשיו. אודי, אולי אפשר?

כמעט עכשיו אני כאן לידייך נותנת לך יד ועוד אחת מזכירה לך להתקרקע ושהיום זה כבר אחרת שאת כאן ונורא חם בחוץ כל כך מבינה אותך בכל הודעה והודעה ואמא מצטערת שירה כנראה שהם לא בדיוק אמהות ...חיבוק ענק עוטף לכולךך במיוחד למי שבוכה שם וצועק

אני אזכיר לך את ההודעה הזאת .... בכל פעם שתישכחי ...כייף גדול לקרוא אותך חיבוק אוהב....

:) מצחיקה, כן..כדאי להתמלא במצבוריי טוב

והכי הכי אמת ..השחיקה שלי היא מול המוות הזה האיטי האוכל לאט לאט לאט... עבודה נכון אבל אדם שניקשרתי אליו . מעל עשור של טיפול יום יומי בנפש בגוף בחיים. לא פעם ביום כמה פעמים ביום . לבד ללא הדרכות תומכת בכל מי שמסביב קוראת לומדת משפרת ..ביצירתיות באהבה ... שחיקה מול כלמי שמצקצק בלשונו מה היא עוד חיה איך ,למה ...זה בגלל הטיפול שלך את אשמה ..לא אני לא אשמה בכלום היא חיה כי היא רוצה להמשיך לחיות ונאחזת היא חיה כי אלוהים רוצה . היא חיה לא בגללי או בזכותי אני רק משפרת את אכות חייה ... נישחקת מול העצב הכאב הקושי הזה מול החדירה לפרטיות אינטימית של האדם . נשחקת מול האדם שהוא כבר לא אדם ונילחמת לא ליפול למקום שלא רואה את האדם ששם ....זה הכי הכי קשה . ואין סיכוי שמוותרת ...

שמחה שחזרת ונהנת ... אני ממש אבל ממש לא עונה כדי להנכיח את עצמי . להפך כשאני עונה ולא כותבת על עצמי התחושה היא שלא רואים אותי ועל זה דיברתי . גם בעבודה זה ממש לא הנקודה . ולהגיד לאודי זה לא העבודה שלי על במבי אמרתי לו מתוך ידיעה שבמבי השאירה הודעה קשה ואודי עצר בי ולמחרת פשוט המשיך ..אז כן דאגתי לבמבי זה בסדר לדאוג לאחר זה אפילו חשוב בעיני .

מבינה...אצלי זה לא רק להנכיח זה מבחינה כזו של לעזור לכלם...שגם יראו שותפות כזו... והפסקתי ומבחינת להעיר לאודי רק דיברתי על עצמי, אלייך התכוונתי שאת עונה לאחרים שלקחת מעין תפקיד כזה...שאני כבר לא עושה פה כמעט... ולדאוג לאחר זה אכן מאוד חשוב! לא אמרתי שלא.

אודי יש אנשים שנמשכים ליחסים מיניים שבהם אלמנטים של שליטה והשפלות. מה גורם לזה שאנשים נמשכים למיניות כזאת? האם זה קשור בחינוך ההורי שהם קיבלו? למשל ילד שההורה נתן לו עונשים גופניים בבגרות ימשך למיניות שיש בה אלימות או ילד שההורה ירד עליו ימשך בעתיד להשפלות? איך נוצרות נטיות כאלה שמן הסתם לא מתיישבות עם 'עקרון העונג ההגיוני' ומה לגבי אנשים שאוהבים בעצמם לשלוט ולהשפיל- האם זה 2 צדדים של אותו מטבע? אשמח להחכים.

היי.. קראתי את הקושי שלך בלהפרד וכל הזדהתי איתך וחשבתי אם נכון או להגיב מכיוון שהייתי כמעט באותו מקום נאלצתי [בגלל מציאות מסוימת] להפרד מרופא מטפל אחרי כמעט 4 שנים של טיפול מאד אינטנסיבי..ולא רק רפואי אלא הרבה פעמים גם נפשי [למרות שזה נשמע מוזר].. אני חייבת להגיד לך שלפני הרבה יותר מפחיד מאשר אחרי ...נפרדנו ונכון שהימים הראשונים היו פחות אופטימים ..אבל היום אחרי שבועים השד ממש לא נורא וממשיכים הלאה.. וכמו שאודי תמיד אומר יש בגעגוע גם משהו חיובי.. אודי..תודה על התמיכה והאכפתיות בכל זמן..נכון הדברים עוד רחוקים מלהיות אידיאלים..אבל ליפול ולקום זה כנראה חלק מהחיים... תודה על הכל,

משום מה השם השתנה ..אדם לא נשארתי מחדדש

אני יודעת בתוכי שיהיה בסדר, כי חייב להיות כך, אבל מפחדת. מפחדת כי לא יודעת מה יהיה ואני רוצה אותה, ועכשיו אני כמעט מתחילה לבכות...

ואמר שהוא מחכה לי.... אמרתי לו שאני לא יודעת אם אני רוצה לבוא הוא אמר שהוא שומר לי את השעה שלי

ברור כי אכפת לו ממך הילה רק בחדר תוכלו לעבור את זה ...חיבוק ענק ועוד כוחות

תודה אפשר להגיד תודה? :)

אודי, שאלת מה אז... אז אמא אומרת טיפשה בשביל מה את בוכה ואין נחמה.

הייתי במקום מדהים!!!בחו"ל בחופשה נהדרת!! לפני שנסעתי חשבתי לקחת חפץ מעבר (יש לי כזה ממנה) אך השארתי אותו בארץ והחלטתי שאקח אותה איתי בליבי הפעם וזה עבד!!!!! כל כך נהנתי, אני מאושרת! מקווה שהחוויות הטובות ישארו איתי לעד!! נפגשתי איתה, עוד הייתי עייפה מהטיסה אבל לא היה אכפת, קבעתי את הפגישה הזו לפני שנסעתי, לא יצרתי איתה קשר בתקופה הזו!!!! והיה בסדר, אודי, יש געגוע טוב!! מצאתי אותו הפעם!!! תודה לך שאתה מזכיר לנו שגעגוע יכול להיות טוב ולא רק מכאיב :) שמחה וטובת לב (נכון לעכשיו), מיכל השלמה. וחברות יקרות, קראתי אתכן, הילה מזל טוב!! בודאי שהשנה הזו תהיה טובה מקודמתה!! אנחנו רק מתקדמות!!!!! תזכרי זאת!! כייף שיש עם מי לחלוק! אביב המקסימה, גם אני פעם חשבתי שאם אענה לאחרות אנכיח את עצמי ובכל מקום אני נותנת מעצמי, לא רק כאן :) הפסקתי כשנעמה לקחה את התפקיד, ואחר כך את, במקום העבודה נסי להפריד, זה קרה גם לי ולמדתי בטיפול שלי להפריד...והפסקתי להעיר לאודי כשהוא שוכח מישהוא...לא יודעת יותר קל לשחרר לפעמים...חנה יקרה, בהצלחה, זה קשה אך את בכיוון הנכון!!! במבי, אם את קוראת אני מתגעגעת וחושבת עלייך...ולכל השאר שלא הזכרתי אתן בליבי תמיד, כי המקום הזה מיוחד!!!! שמרו עליו, אין עוד מקום כזה בעולם הוירטואלי!!!!!! אודי, אתה מדהים!! מרגישה מבורכת :) גם במשפחה מדהימה, בבעל תומך וסוף סוף מרגישה אושר אמיתי...ברור לי שלא הכל שחור לבן אבל בנתיים רוצה להנות מהטוב :), דבר נוסף הצלחתי לאזן במשקל דבר שהיה חשוב לי מעין כמוהו...יש עוד עבודה אבל הצלחתי!!!והיא כל כך שמחה בשבילי איזה מקסימה שהיא!!! אוהבת את המקום המאפשר הזה, מחבקת את כלכן חבל שאין איזה אייקון נחמד כזה של אהבה, הייתי שולחת לכלם. מיכל.

אני רואה שכתבתי צפוף..האם אפשר להיות מוצף רגשית משמחה?כנראה שכן, אבל פתאום נראה לי מלחיץ, כמו מאניה דפרסיה, למרות שאני לא מאובחנת ככזו בכלל...פתאום מלחיץ הצפיפות גם אם טובה, מה דעתך?רק שלא תהיה נפילה הכוונה, רוצה לשמר את הטוב,אפשרי האיזון הזה?

וואוו מיכל... איפה היית שחזרת עם אנרגיות כאלו ? ממש סופת טייפון.. :) היית אצל האשראם בהודו ? הביג מאמא שמחבקת ? וואוו.. מברוק !!! אני במקום משונה...רגשית.. שמחה מאוד לשמוע ולהרגיש את האנרגיות האלו .. מאחלת שישארו איתך ותרגישי טוב .. במבי.

שאת כאן....

במבי יקרה!!!! מקסימה...מקום קסום, הרבה מעיינות ואיילים, חיות קטנות, הרבה דשאים ירוקים, מרבדים של ירוק ומזג אוויר קריר בפסגות...ושלוות נפש...מאחלת גם לך לנסוע ולראות עולם יפה שכזה!! "מה רבו מעשייך ה'"

איזה יופי! לקרוא אותך ולהרגיש את הטוב שאצלך. שמחה ממש שנהנית ושצברת כוחות.

יקרתי, מקווה שיעבור בשלום הפרידה...קשה בהחלט! בהצלחה, מחזיקה אצבעות...

תודה, עשית לי את היום, כמה טוב לקרוא את מה שכתבת

שהשיגרה.נשענת על הטיפול בכל כובדה ועומס משקלה הכתה בי. הטיפול הוא שמניע את הזמן. אין ציפייה למחר או לסוף השבוע או לתחילתו של יום או שבוע חדש. שעות הטיפול כמו אבני מדרך על ציר הזמן.

אודי תודה שאתה כאן ומאפשר כמה שאני אודה לך זה לא יספיק. כל כך בטוח לי ומוגן לי כאן שגם בשעות שאין כאן אף אחד אני יושבת מתחת לעץ ואוספת כוחות. אודי הכאוס שאני עוברת וגם העבודה ההיפוך הזה לכאורה הם שנהם שוב מאותו המקום --- ניראות הכאוס הוא כתוצאה ממערכת היחסים שנוצרה עם מי שהלכתי אלייה בקשר לאכילה .שהתחושה היא שהיא לא מקשיבה ובעצם לא רואה אותי את מי שאני. הציפייה הייתה שכן כי הלכתי למקום שמבין בדיסוציאציות והיה קשר עם המטפלת .כגודל הציפיות גודל האכזבה.משום מה בהרגשה הפנימית (חיוך) יש המון המון פחד וחוסר רצון ללכת הרגשה שאני מכריחה את עצמי.אתמול היה כבר השיא שידעתי שיגיע נשאבתי לשם שוב, (התנתקתי לגמרי) בטיפול והוחלט שלא חשוב הסיבה אני מפסיקה ללכת לשם. כל כך מקווה שזה לא מניפולצייה של עצמי להפסיק את התהליך שהתחלתי כי באמת אני לא במצב שיכול לאפשר לעצמו להפסיק...המוות שם מחכה לי בשקט רב. העבודה כן יש בהחלט היפוך תפקידים שנוצר מהמצב . אלו שזה תפקידם ניקשרו ידיהם ואני לקחתי על עצמי להיות שם עבורם זה היה בסדר כל זמן שזה היה רצון כולם והייתה תמיכה אבל היום ההרגשה היא שאני נלחמת על מה שהוא לא שלי ..למה??? יכולות להיות המון תשובות התחל מהבטחה שנתתי וכלה בזה שזאת העבודה ואני עושה אותה על הצד הטוב ביותר אבל בכנות...נראות- לא רוצה שיוותרו עלי שלא יראו אותי ..לא יכולה לוותר על השני. כאילו אם אני לא אוותר אז גם לא יוותרו עלי. בקיצור אודי אם כל הבעיות שלי ניראות והצורך המטורף ... שבכל זאת יהיה לנו יום מחייך :)

הציע לי להתקשר ולא ענה שהתקשרתי אמרתי לו שלא רוצה ולא יבוא יותר די אין לי כבר כח..... עצוב לי

בחיים לא הולכת לטיפול הזה יותר

שלום מבקשת המלצה לפסיכולוג מצויין, גבר, מאיזור גליל מערבי - מישהו עם נסיון רב כולל בהתנהגויות/מחשבות אובססיביות. אודה מאד להמלצות!!! העניין אקוטי!!

ממליצה בחום על ד"ר אודי בונשטיין :) רק אל תכתבי לו פה בפורם זה התנאי היחיד. בהצלחה! את יכולה להתרשם מהפורם...

מיכל, אהבתי מאוד !

אודי איך אפשר לשפר את הספונטניות של בן אדם? לעומת נגיד הצורך להיות בבקרה ושליטה. אני שמה לב עליי שקשה לי לשיר בספונטניות, לרקוד בספונטניות, דברים חושיים ספונטניים קשים לי.. הייתי רוצה לנסות ללכת לסדנת תיאטרון אבל המחשבה על זה עושה לי חרדה בעור ואז בא לי להמנע. מפחדת שלא אענה אלא אסבול.. וגם אני רואה מלא צעירים רוכבים על אופניים במדרכות ובכבישים ותמיד תוהה לעצמי איך הם מסוגלים להרגיש כזה בטחון תנועתי.. אני לא הייתי מעיזה. ישר עולים חששות מה אם אדרס או אפגע במישהו או אסתבך ואעכב את התנועה איכשהו... אין לי את הרגשת החופש הזאת שמאפשרת 'לסמוך על עצמך' שזה מגיע לדברים גופניים וגם שתלויים בהסתדרות עם עוד גורמים מחוצה לי - אנשים, בעלי רכבים אחרים וכ.. גם חסרה לי הרגשה של נוכחות והשפעה. למרות שאני יודעת לפעמים להעמיד פנים אחרת אבל שזה מגיע לאחריות זה מלחיץ. פחד מטעויות, מהשלכות.. והעור רק מעצם המחשבה מרגיש עקצוצים חרדתיים. איזה כיף לאנשים שחיים עם חושים ספונטנים וחופש לעשות מה שבא להם לעשות. הם מרגישים חשק ותשוקה ויוצאים החוצה לחיות ולחוות . אצלי אני מוציאה את עצמי בכח לפי היכולת רק ברור לי שצריך להתאמן על חשיפות והתמודדויות אחרת המצב הקיים רק מתקבע ויוביל לניוון... אבל עדיין אצלי הכל מתוך מאבק חרדתי ואצל אחרים מתוך תשוקה וחשק ויכולת לספונטניות.. הפער הזה מכאיב לי כל פעם מחדש. הם נהנים מהחיים יותר. הם לא מחפשים נחת אלא ריגוש. הם לא כמהים לבסיס בטוח שהיה חסר אלא קיבלו אותו ופשוט חיים את חייהם. טועמים באמת מהטעם של מה שהחיים אמורים ויכולים להיות ולא רק עסוקים ברגשי נחיתות כעס עצב חשש . למה דווקא אני? לפחות בקטע האינטלקטואלי נאמר לי שהתפתחתי באופן מלא ואין לי שום בעיה. רק היה מי שאמר שאני חווה את העולם מהצוואר ומעלה. לצערי זה נכון. הגוף פשוט גוש חרדתי

חייבת לשתף, להוציא קצת, אני בדרך לנופש עם בעלי והילדים וחושבת עליו, על המטפל המדהים שלי שחוגג יום הולדת, חושבת שהוא שם חוגג לח עם אשתו ולא מודע בכלל למה שעובר עליי, עצוב לי ולא טוב לי, מה לא הייתי נותנת כדי להיות איתו ולאחל לו את כל הטוב שבעולם . זהו רציתי רק לכתוב את שעל ליבי

אני לא יודעת איזו טראומה עברת אבל צר לי לשמןע על זה. אני חושבת שאת צריכה לבחור טיפול מסוים לשחרר את זה. את גם יכולה לכתוב על זה. זה מאוד משחרר. אבל ללכת כל פעם למטפל אחר ולפתוח את זה מחדש זה רק מעצים את החוויה השלילית. אל תתני לכעס לנהל אותך ולהשמיד לך את החיים. אין כמו ללכת הלאה משוחררת. שכחתי כבר מה זה. מחבקת אותך אל תוך ליבי חזק ושולחת לך אנרגית כוח לצאת לדרך חדשה שבה תחיי לצד הטראומה אבל לא תחיי איתה. תבחרי בחיים אין לנו ברירה אם לא נרפה באיזשהו שלב כל הזמן נחייה בייסורים. ולמה צריך את זה???????????

שלום אני בן 31 , סובל מבעיות רפואיות יתר לחץ דם ופריצות דיסק הצוואר עקב תאונה מ2012 עקב התאונה עברתי ניתוח והיום יש לי החמרה במצב הבריאותי יש לי 7 פריצות דיסק בצוואר . בעיות נירולוגיות . ובנוסף על כך החברה שאני עובד בה פושטת רגל ואני הולך למצוא את עצמי ללא עבודה עם חובות ובעיות במשפחה אבא וכ אני גר עם אשתי ובני החולה אסטמה .. במילים פשוטות אני עייף .. עד כדי כך שאני ישן לא רציף . מנסה למצוא פטרונטת לנצב הכלכלי עד כדי לנסות לשבור את היד בכדי לקבל קצצ כסף מהביטוח אשתי לוחצת עלי כל העולם חונק אותי בנקים אני מרגעש שאני נרדף על ידי עצמי הראש שלי מתפוצץ ואין פתרון אני חש כאבים לא נורמאלים

אתה אומר שאתה לא מחפש אשמים אלא רואה את הבעיה בחוסר היכולת שלי להרפות ולהמשיך הלאה. אבל...מתי שאני פונה לפסיכותרפיה גופנית או כל מטפל אחר שפניתי אליו אחרי הפסיכולוגית ההיא אני מתארת להם את הטראומה שעברתי בטיפול ההוא!!! תגיד מה אתה רוצה שאני פשוט אשכח את זה??? ואם חס ושלום היה נופל בחייך איזה אסון או חוויה מטלטלת כלשהי זה לא היה הופך לסוג של צומת בחיים??? אני חושבת שאתה עדיין לא מבין את גודל הזעזוע שעברתי שם. את ה"לפני ואחרי" שזה יצר בחיי מבחינת כל התפיסה וההשקפה על כל העבר וכל ההווה וכל העתיד... איך מרפים מדבר כזה!!! אי אפשר בכלל. זה שינה בי משהו באופן מטלטל. אתה מכעיס אותי כאשר אתה מדבר על זה 'להרפות'. אתה פשוט לא מבין שכשאני באה לכל טיפול חדש אני מנסה להסביר להם את השחזור הטראומטי שעברתי!! זה לא היה במודעות שלי לפני זה. ואודי אני כועסת. אני גם כועסת שאתה מצנזר לי הודעות על דברים שאני מנסה לברר. ברור לי שהיא עשתה טעויות. שילמתי מחיר כבד ברווחתי הנפשי ובפרק זמן של כמה שנים שלקח לי להתאושש ... כל טיפול חדש אני אצטרך להסביר את זה!!! זה הפך לחלק ממי שאני היום וההיסטוריה שעיצבה אותי! הטיפול ההוא היה צומת מפנה קשה בחיים. התפכחות כואבת בדרך קשה מאד ופוגענית. אתה חושב שאני לא אציין את זה בטיפול החדש?? יצאתי משם עם זעזוע. זה עלה לי בכמה שנים מהחיים שטונפו בזעם פנימי כמו מוגלה לנשמה. אני מנסה להמשיך הלאה משם אבל אי אפשר לשכוח דבר כזה!!

לא אמרתי שהמטרה היא לא להמשיך הלאה! המטרה היא כן להמשיך הלאה . אבל להרפות בצורה של 'לא היה מעולם. בוא לא נזכיר את זה בכלל' זה לא יכול לקרות. מספיק שמטפל חדש מתשאל אותי על עצמי אצטרך לספר את זה ולהסביר את זה שעברתי שחזור טראומטי בטיפול שהוביל אותי למודעות כמו של עכשיו... בלי להסביר את זה ולספר אז זה כאילו אני לא מספרת על עצמי כלום, סתם מעמידה פנים של אדם שממשיך הלאה בכאילו... אי אפשר. הייתה שם קטיעה נוראית של תהליך בזמן שהייתי בזעזוע וכעס בלי שום הכלה עיבוד ואיסוף אמיתיים ונורמליים. עד היום אני עם המשימה הזאת של תפירת הקצוות הפרומים האלה כי בלי רצף אחרי קטיעה טראומטית מי כמוך צריך להבין שקשה להמשיך הלאה במנותק מהעבר. אי אפשר שלא להתייחס לעבר! לא אמרתי שהמטרה שלי היא לא להמשיך הלאה. היא כן. אבל ה'להרפות' הזה שאתה מדבר עליו זה בלתי אפשרי כאילו לא היו דברים מעולם.. ואם חלילה הייתה עובר דבר מטלטל שכזה היית מבין שאי אפשר להרפות ממשהו שזעזע את כל התפיסה העצמית שלך. שזה פשוט לא עובד ככה. שזה נהיה חלק מהנרטיב החיים ושברים לטיפול חדש מסבירים את זה כי זה מה שהפך אותך למי שאתה בהווה והביא לנקודה שבה אתה נמצא נחמד לדבר על הכל כאילו בחירה נכון. אני ממש לא בחרתי להפגע ולהזדעזע שם. פגעו וזעזעו אז זה מה שקרה.

אחרי שכתבתי לה בסמס את מה שאני מרגישה והיא דיברה איתי וזה עשה לי טוב היא מאוד רגישה. הילה

יצאתי מהבית ונסעתי רחוק רחוק לכיוון ההפוך מרחק שעה וחצי ממנו. ככה גם מרגיש לי. שהתרחקתי ממנו. עכשיו פוחדת לחזור. פוחדת להתפרק רוצה להחזיק חזק להיות חזקה ולא נזקקת

ראיתי מצטערת שלא היו לי מילים . האמת שקיוויתי שטוב יותר שעבר. אני איתך יקרה גם אם לא כותבת לך . מאמינה שיהיה טוב יותר יש רגעים כאלה שאנחנו רוצות להרוס הכל . את יודעת שהוא שם עבורך . הכי נכון במקום הסטרילי של הטיפול. בחיים האמיתיים בשנה הזו שכבר אמרנו שתהייה טובה יותר יהיה לך החברויות שימלאו את המחסור מאמינה בך...איתך מחבקת ואוהבת

יקרה תודה לך! לא יכולה לכתוב מעבר הילה

הגבתי לך למטה בהודעה שלי קשה ..אם ראית סליחה ואם לא בבקשה אם אתה יכול לראות. תודה

לכל דבר זמן ועת. ואם אין אם ואין מי שיתן דובי שם רחוק בתחילת הדרך אז הכאב צרוב לעולמים. זה הבסיס, החוסר. אי וודאות וחוסר אונים. והבסיס לא בסיס הזה הוא כר נח להתרבות טפילים ומזיקים שונים. תנו להם בסיס! זה הכל. השאר כבר יסתדר לבד.

היא תהקשרה קודם וישנתי, ניסיתי לחזור אליה אבל רק עכשיו חזרה אליי שוב. לא רוצה. היא באמת נשמעת חולה, אבל מה אני אעשה שאני צריכה אותה. ולחכות עד יום חמישי זה כמו נצח. בסוף, אמרתי לה "אז את חייבת לי עוד פגישה" (: אבל באמת אני צריכה. אווף. נכון, זה לא סוף העולם, ברור שאני יודעת, אבל ברגע האחרון זה קשה לי. מזל שלא קמתי להתקלח ולהתארגן כי אז בכלל היה לי קשה יותר. ואני לא רוצה מישהי חדשה. לא רוצה.

איזה כיף לקבל מחמאה ממך (:

ואני שונאת להיות אמא. זה נורמלי?

וכן זה תחושה נורמלית. אבל מעצם השאלה אפשר להבין איזה טאבו החברה שמה על זה.

אמא אמרה: שלום לילדי,/ שלום מחמדי./ והלכה. ואיננה. ואני לבדי.// לבדיתי - לבדיתי / - ובכיתי.// אחר כך אמרתי לדב:/ די. עכשיו דובי-דב/ יהיה דובי טוב./ שב על ידי,/ שב מחמדי, אמא תשוב בקרוב.// דב כמוך אסור לו לבכות,/ גם על הדלת אסור להכות./ דב גדול אף פעם לא יבכה,/ דב גדול ישב בשקט ויחכה./ דב גדול אינו דובון קטן,/ טפשון..../ נכון?/ נכון, מחמדי?/ אבל למה אמא שלי הולכת/ ואני לבדי?// לבדיתי - לבדיתי / - ובכיתי". לא בכיתי, גם לא הלכתי כדי שלא אהיה דובון טיפשון וארצה להכות על הדלת כדי שתפתח שוב אחרי שתיסגר. גם איני יודעת להכות על דלת, רק את עצמי אני מכה, מלקה.

ואין דובי כי אין אמא שאומרת שלום. דובי יש לילדה שיש אמא שאומרת שלום. לילדה שאין אמא שאומרת שלום גם אין קרקע ואין יציבות ויש ויש ויש. יש בלבול וחוסר ודאות ואין ואין ואין.

פשוט להיות כאן לנסות לנוח הסבב הזה שונה אבל מרוקן . להיות כאן קטנה מכורבלת. מהססת פוחדת חזקה לרגע קט קטנטן לתת מנוח לנפש ולהמשיך לא מוותרת ולא נשאבת פלאשבקים ארורים . הפעם הצורך אמיתי ולא אובססיבי ... צריכה זמן עם עצמי לעצמי

כנראה בטעות. אבל לקחו לי אותו...מה נעשה?

היי אודי, דפוס אישיותי של התקרבות-התרחקות, האם זה משהו שורשי ובסיסי שלא ניתן לשינוי ושצריך ללמוד לחיות איתו? או לחילופין בר שינוי? לפעמים אני מרגישה שאין לי תקנה, שלנצח אני אצטרך את הלבד שלי. אני פוחדת על הילדים שלי, שאולי גדלים לפעמים בחוויה של אימא שהיא בלתי זמינה ,אולי אפילו לא עקבית.. אני פוחדת להיות אמא שלי. לפעמים אני לא יודעת מי אני בכלל...ילדה? אמא? אישה? אם אני קשוחה ומרוחקת ורצינית , או ילדותית ומתוקה? אני חושבת שיש בי משהו גבולי..

אודי, אתה יודע מה? אני לא זוכרת את משנתך בקשר לגעגועים בכלל או געגועים למטפל בפרט. ולכן אין לי את הכלים להבין את התשובה שלך אלי בקשר לגעגועים למטפל שהיה ואיננו.

בת 30 סובלת מגיל 18 מחרדה טופלתי תרופתית כמה שנים וזה עזר בשלב מסויים הפסיק להשפיע ואפילו ששיניתי תרופות ומינונים אין השפעה. טופלי cbt היה תקופה שעזר ועכשיו גם זה נפסיק. מה יכולה להיות הסיבה שתרופות ו cbt לא עוזרים לי יותר?

אודי בטיפול יש גבולות ונראה לי אחד הדברים ששואפים אליהם זה להוביל ליכולת להתבונן על הרגש מבחוץ .. וכמובן שאם יש העברה אז המטפל לא ינצל את זה אבל בחיים האמיתיים יש מלא מלא מקרים שנגיד גברים מחזרים ולוחצים לנשים על כפתורי רגש מסויימים כדי לעורר משיכה ו/או התאהבות ובנות יכולות לעשות אידאליזציה ולשכב עם בחורים אבל בסוף הקשר מסתיים במפח נפש.. ובד"כ בנות כאלה הן סדרתיות בנטיה שלהן לחיות את הרגש ככה ולחפש לו מענה .. מה שקורה בטיפול גם יכול להיות דומה לזה- מתאהבות במטפל , רק ששם זה לא מתפתח לקשר ממשי ובטח לא מיני .. השאלה שלי היא האם זה נחשב נורמלי שנשים הם כאלה מושפעות רגשית? או שזה שלב פחות מפותח מאישה מפוכחת נגיד. כי אני ממש רואה איך יש לבנים סדנאות כאלה שהם לומדים להתחיל עם נשים דרך מיניפולציות רגשיות שהם עושים.. מה דעתך על זה? מכיר את התופעה הזאת?

היי מימה, והאם אין נשים שמפעילות מניפולציות ו-"מפתות" גברים? אני חושבת שהתנהלות מינית אף פעם לא עומדת לבדה ותמיד זה מצביע על האופי "הכוללני" של האדם. גברים שמעמידים פנים שהם אוהבים בחורה רק לצורך קיום יחסים איתה, הם באותה מידה יכולים לעשות זאת לצורך כסף או טובת הנאה אחרת. העיקרון הוא העמדת הפנים והרמאות. ברור שאישה תהיה מושפעת משברון לב..ולא משנה אם כתוצאה מגבר שנטש, או אהבה בלתי ממומשת למטפל..רגש זה רגש. לא? ובאופן אישי, לדעתי צריך לבדוק טוב טוב מה מחפשים - אם מחפשים פורקן רגעי גרידא ואז אסור לבלבל עם הרגש ולתת לו להוביל (באופן אישי אני נגד), או לחילופין מחפשים אינטימיות רגשית ופיזית - ואז כבר אחד מוליך את השני.

גיל 34 נראה לך מאוחר מדי לעשות דברים בחיים כמו למצוא זוגיות, להביא ילדים, לעשות תואר ראשון, לעשות קריירה במשהו... בקיצור כל הדברים שנחשבים ל'חיים מלאים'... מאוחר לי מדי?? אפשר נגיד להביא ילדים גם בגיל 40 לא.. ? (בתור אישה אני מתכוונת כמובן, לגברים אין את המגבלה הזאת..) אוף אני מרגישה לא בשלה עדיין. חבל שאני לא בת 24..

מרגישה שאף אחד לא נמצא איתי ברגעים הנוראית האלה והכי קשים זה נורא

יש בי כח חזק שאומר לי לפוצץ לכתוב לו שאני לא באה יותר! או לכתוב הודעה מתריסה או לאיים שאני לא באה... כי כואב לי מאוד וכואב לי שאני מסמסת ומתקשרת והוא לא חוזר ויש בינינו הסכם שאם זה דחוף וקשה אפשר ליצור קשר. ואני כמעט ולא עושה את זה... וכואב לי שהוא לא מבין ולא כאן ושוב מפספס וכואב לי לבוא שוב ולהביא את הפגיעות והחולשה ומוגלה והפצע המדמם.... שתי כוחות מנוגדים ומאוד מאוד חזקים.... מרגישה שכבר לא עומדת בזה שנוגעים באנליזה בשכבות של השורש ועצבים מדממים בלי הרדמה..., אני עדיין יושבת על הספה בבית ומתפתלת מכאבים למה התהליך הזה כל כך קשה וכואב ושורף???? ואיך מתמודדים עם הכוחות הכל כך מנוגדים??? ואם תוכל לאלחש בכמה מילים מרגיעות שיוכלו לאסוף את הכאב והשברים???

אודי קבעתי אם מישהי מומחית בתחום הזה. נראה לי יותר יצליח לגעת בי, תרתי משמע... ורואה שלא פרסמת אף הודעה שלי מאז הפעם האחרונה... הכל היה מבחינתך 'עוד מאותו דבר'? בטח אתה חושב שאני אחראית/אשמה בכל מה שקרה בטיפול ההוא.. :/ אתה חושב את זה?

שלום רב, לקח לי המון זמן (שנים) לעשות את הצעד ולא רוצה סתם לבחור שם מהאינטרנט. מחפשת פסיכולוגית המתמחה במיניות, אינטימיות ופתיחות רגשית. אזור רעננה תודה!

תנסי באתר של איטם

הי אודי, התחושה הקשה היתה אחרי טיפול עמוק בתודעה אחרתצלאחריו הרגשתי כמי ש"נזרקת" לרחוב מבלי לחבוש מעט את.הפצע. תחושת בדידות. תהומית

וזהו. אין לי יותר.

ימים לא פשוטים, מורכבים קצת . האם זה אני שמחפשת את הקושי ולא מאפשרת לעצמי להיות בשקט צריכה לעשות הרבה עבור עצמי ומוצאת את עצמי עושה עבור אחרים . העבודה שלי בחלקה נוגעת בן חיים למוות מלווה אנשים בשנים האחרונות לחייהם , בשנים הקשות שלהם . מרגישה כמו הילד שמחזיק את החור בסכר עם האגודל ולא יכולה להרפות , להרפות מבחינתי אומר שויתרתי על בן אדם לא רוצה שיוותרו עלי איך אפשר לוותר על אחר . מצד שני זה לא משפחה זה עבודה ואם כולם מסביב רוצים שהרפה האם אני צריכה להרפות. למה בכלל אנשים רוצים שהרפה מבינה את הקושי לראות את השני דועך אבל אני לא אלוהים , הכל הוא בזמנו של הטבע אני לא מאריכה חיים אני משפרת אכות חיים. מרגישה שנשברת לא מסוגלת לתת מעצמי כשאני כל כך לבד במערכה. נשחקת פיזית ונפשית ללא תמיכה. עצוב לי כל כך ובאמת לא יודעת מה לעשות עייפתי מלמשוך את העגלה לבד היא כבדה לי מידי והיא גם לא שלי ..אני רק הנהג השכיר , האם לנטוש את הנוסע במדבר ????

אין עמיתים אני לבדי במערכה לגמרי . זה כל כך מורכב ואם אני אסביר אני אחשוף את עצמי . אין לי בעייה להמשיך במשימה שלקחתי על עצמי לפני שנים אם מי שלקח אותי היה מעודד . יותר מזה לא רוצה עידוד או תמיכה אבל מצפים ממני לפרוש לבד מעצמי כי הידיים שלהם קשורות . מבחינתי לפרוש זה לשלוח למות בסבל וייסורים שלא מגיעים . שואלת את עצמי האם אין כאן היפוך תפקידים האם אני באמת צריכה להאבק אולי לעשות כרצונם. אודי תאר לעצמך שקיבלת ילד לטיפול ואז בשלב מסויים ההורים פשוט מתעייפים ומעדיפים את הילד במוסד סגור שברור שמצבו ידרדר. אבל להורים אין החלטה בעניין כבר ויש מי שמחליט אחרת אבל ההורים מבקשים ממך כל הזמן שתפרוש שתוותר ... מרגישה עייפה ושחוקה

כואב לי זה נגע לי בפצע כואב וכל הזמן דמעות שיורדות לי רציתי שהוא יבוא ליום הולדת רציתי שלפחות יכתוב משהו רציתי שהוא יבוא ויחבק אותי אני רוצה אותו בחיים האמיתיים אני רוצה שהחברים שלי יכירו אותו שחברים שלי בפייסבוק יראו אותו שהוא יהיה אמיתי בעולם האמיתי קשה לי לצאת מהחדר אני רוצה אותו קרוב הכי קרוב שאפשר דמעות דמעות וכאב שצורב ושורף אני רוצה אותו כל הזמן וכל רגע לא בזמן מסויים ומוגבל זה כואב מאוד מאוד הקשר הזה

זו שאני אמורה ללכת אליה היא עוס קלינית. נכון שזה לא נורא שהיא לא פסיכולגוית קלינית? תוהה למה בכלל זה מפריע לי? נכון שאם ההתמחות שלה היא די בי טי, זה טוב בשבילי? אני יודעת שהתשובה היא כן. אתה גם חושב ככה? מפחדת שתגיד שאולי לא.

מה שחשוב זה הקשר ופחות התואר (בהנחה כמובן שהיא מוסמכת)

הי אודי, כמעט 24 שעות שינה רצופות, ככה הרגתי עוד סוף שבוע. זה התחיל ביום חמישי בתחושה קשה מאוד אחרי הפגישה והמשיך אל שישי בלילה אז עמדתי מול עצמי ומשנסוגתי ידעתי כי מוטב שאשן ואמנע מהחלטות במצב הזה. אני מרגישה מנותקת ממנו לגמרי, מהמטפל, לא רוצה לשתף אותו, לא מרגישה צורך לדבר איתו או לכתוב אליו, לא זקוקה לו. לא רוצה להיות זקוקה, זה מחליש אותי ומענה אותי. עלו בי תחושות קשות כלפיו על חוסר האכפתיות הזה או על האכפתיות המותנית, תחומה בזמן ומקום. על הדבר הזה שנקרא תהליך ואני אמורה ללמוד דרכו להקשר אליו ליצור קשר, להתמך, לסמוך ולהחלים. וכל מה שאני אמורה לעשות הוא נכון, כי אני פגומה וצריכה להחלים. כי לצערי חיי למן הילדות רצופי מאורעות שפוצעים וסוגרים ומעוותים. לא ברור לי למה אני כל כך כועסת עליו, אולי מפני שרק רציתי שיאהב אותי וארגיש נאהבת (במובן הכי טהור ואפלטוני) והכתה בי ההכרה שלא יקרה! בלילה האחרון שנתי היתה טרופה, לא.הצלחתי להניע את הגוף למרות שהייתי בהכרה, ניסיתי לצעוק ולא יצא לי קול, כאבו לי השרירים ולא הצלחתי לנשום. כמה שחור שפכתי כאן הרגע. אני מנסה להוסיף קצת צבע: הגוזלים של הצופית, המוכרת גם בשם יונק הדבש, עפים בחצר מענף לענף. בערך בסוף אפריל הם לומדים לעוף ועכשיו כבר עצמאיים לגמרי ולמרות שמנמיכי עוף הם, אינם נופלים בצפורניהם של שני החתולים הציידים שמביאים מנחות כמו עכברים וזוחלים (גם נחש כבר לכדו הקיץ). שירה

מסיבת יום ההולדת היתה מדהימה הגיעו חברים רבים מאוד!!!! לחגוג איתי.... קניתי לי מין כתר שכזה ששמים על הראש כמו תכשיט, והייתי ילדת יום הולדת אמיתית!!! פיצוי על כל שנות ילדותי שלא נחגגה לי יום הולדת. המקום שבחרתי היה קלאסי היה שקט ונעים עם אוויר טוב בחוץ.... זה עזר לי למפות את החברים שלי.... כבר מזמן רציתי להשקיע יותר בחברויות ועכשיו זה יותר ברור לי מי רוצה להיות בקשר.... בכלל זה לא הרבה זמן שאני מצליחה למצוא פניות לחברויות.... זה אומר שאני מרגישה הרבה יותר טוב!!! גם רזיתי במשקל ויותר קל לי להראות עכשיו בציבור.... מרגישה שהשנה שתבוא תהיה טובה יותר... הילה

הילה, איזה יופי. שמחה ככ בשבילך.

הילוש איזה כייף לשמוע .... מאמינה שהשנה הזו תהייה טובה יותר יודעת שבחיים גם יש נפילות בטוחה שיש לך את הכוחות לעבור אותם מבלי להשבר ....חיבוק ענק

בקשר לשיתוק בעשייה. אני רוצה לראות את תשובתך. אני לא מצליחה להכנס אחורה.

הופ אולי לזה את מתכוונת ... מה גורם לאדם שיתוק בעשייה תאריך: 8/7/2015 שעה: 05:26 ולהתנהגות בניגוד לערכים שלו? להזנחה עצמית ולעליבות נפש ולבזבוז זמן יקר ערך? התשובה של אודי הרבה סיבות... ד"ר אודי בונשטיין 08/07/15 22:37 [ סגור ] [סגור] הרבה סיבות... מחבר: ד"ר אודי בונשטיין תאריך: 8/7/2015 שעה: 22:37 שלום איני יכול להשיב על השאלה. היא כללית מאוד ויכולות להיות סיבות רבות לשיתוק בעשיה. מה "תוקע" אותך? אודי מקווה שלא נידחפתי פשוט ראיתי שגם ביקשת בעבר ואודי ביקש כיוון.. זאת ההודעה היחידה על שיתוק בעשייה והיא אמנם לא עם שמך אבל ...אולי אם בכל זאת את מרגישה שנידחפתי לך מתנצלת ...

עברתי לפני כמה ימים חוויה של כמעט טביעה ליד מפל... בשעות שאחרי האירוע הרגשתי כל נשימה ונשימה שלי כאילו היא האחרונה, ויש לי גם סיוט שחוזר על עצמו בלילות, על המים שעוטפים אותי ועל הקושי בנשימה... אני לא חפפתי את השיער מאז בגלל שאני מפחדת ממגע מים בפנים שלי. יש דרך להתגבר על כל אלה?

בבני בן ה6 שאובחן כסובל מODD (ללא ADHD). יש לו קושי לקבל דעות שונות משלו וקושי להתמודד עם תסכול, מה שמוביל להתפרצויות זעם אלימות. הפסיכיאטרית המליצה על טיפול פסיכולוגי (דיאדי) בשילוב עם ריספרדל (שמפחיד אותי מאד). הוא עולה עכשיו לכיתה א והחששות שלנו ההורים להשתלבותו גדולים. האם יש פסיכולוגים שמתמחים ב ODD גם ללא קשב וריכוז? אשמח אם תוכל להפנות אותי למישהו או לתת לי קצה חוט היכן לחפש. תודה.

הי אודי אשמח אם תפרט במה זה תלוי, מתי שיחות עם חתולים יחשב כסימן למשהו לא תקין ומתי זה יכול להיות נורמטיבי. תודה.