פורום פסיכולוגיה קלינית

אתן מדברות עם המטפלים שלכן על נושאים מיניים בחופשיות ובפתיחות?

לא, וחבל מאוד שכך.

הי אודי, המאמר שהעליתי הוא לא בדיוק מאמר מפני שאני כתבתי אותו, אולי יותר חיבור שנובע מהחוויה שלי. אני מנסה לפעמים להעלות על הכתב באופן מאורגן יותר את הסוגיות מהצד המטופל. זה עוזר לי קצת לעשות סדר ולהבין בצורה "נקייה" יותר חלק מהסוגיות הקשורות בטיפול, המצוקות שלי והמצוקות שעולות מהקשר הטיפולי. שירה

אנשים שמדגישים חוזקות. שומרים את החולשות או הספקות לעצמם. לא שקופים בזה. אנשי כגון אנשי מכירות שיפארו מוצר, שיגידו לך מה שאתה רוצה לשמוע כדי להשיג ממך פעולה, רכישה. אנשים שיקרינו בטחון, כמו מטפלים, וישמרו על שלווה גם אם בתוכם מעורערים ואז ילכו לפרוק את זה בהדרכה הרחק מעיני המטופל... המודעות הזאת שאי אפשר מבחוץ לדעת מה האמת בנוגע להרגשה או מחשבה הפנימית שלך ואפשר לשדר חזות איך שתבחר. לעשות רושם. כמו שחקן בהצגה.. כמו זה נחשב הישג התפתחותי? והאם זה לא נופל למחוזות של חיים על בסיס 'עצמי מזוייף' ? הרי אדם ידע שמה שהוא מתיימר להציג לא באמת תואם את מה שהוא יודע/מרגיש/חושב... מתי זה נכון להשאיר את הקלפים לעצמך ומתי לחשוף? אמרתי באיזה הודעה פה שלאחרונה מצאתי את עצמי משקרת לכמה חברים על פעילות בחיי כדי לשוות להם תדמית כאילו יש בהם יותר 'אקשן' ממה שבאמת. אני לא הטיפוס המשקר בדכ. אפילו בעלת דחף כפייתי לכנות. הפעם נמאסה עליי הפאטתיות של עצמי אז החלטתי באותו רגע לשקר. זה לא אופייני לי ככ ותהיתי אחכ אם לציין בפניהם שזה היה שקר או לתחזק אותו במידה והנושא יעלה שוב.. אין לי מושג מה נכון לעשות במקרה הזה. זה גם קשור לשאלה עד כמה יש סיכוי שהשקר יתגלה להם. לא נראה לי שיש סיכוי ועדיין... יכניס אותי למקום לא נעים ככ לתחזק שקר. אבל מצד שני אולי זה אימון בשבילי ללמוד ליצור רושם בתודעה של אחרים ממקום שמודע לעצמו ולראות אם מאמינים לי ואיך מגיבים לזה. אף פעם לא בחנתי את ההשפעה שלי על הסביבה שצורה כזאת. פסיכולוגים ואנשי מכירות עושים את זה כל הזמן. למשל שמטפל לא מוכן להגמיש גבולות בגלל 'מגבלותיו כאמא שגם לה יש מגבלות וצרכים משל עצמה' זה למעשה שקר כי מיושמת פה פרקטיקה שהם למדו מראש וברור להם מלכתחילה שבכל מצב × עבודתם היא להגיב y. פשוט המטופל צריך להאמין לזה שזאת אמת... לצערי אני לא האמנתי. לא הצלחתי להאמין לשקר כאילו הוא אמת. להשתכנע מתמרונים טכניים מטופשים נלמדים כאילו הם כנים ומייצגים משהו אמיתי. כל המרחב בעצם נועד להיות 'סימבולי'. הם לא מבינים שזה לא עבד לי? זה קרס כשגיליתי את הדברים האלה. וגיליתי כמה שיש אנשים שהרבה יותר קל להם לשקר ולהעמיד פנים ולמכור מאשר אחרים עם נטיה לכנות ולאמת, גם מתי שזה לא משרת אותם ו'תדמיתם'. ואנחנו חיים בעולם של תדמיות. משחקים איתן. מפיקים מהן הנאה נרקיסיסטית. לאנשים עם צורך גדול בכנות ואותנטיות קשה מאד עם המשחק הזה. הוא לא מהנה להם. הוא מעיק. אבל מי שמודע היטב לפער ונפרדות שבין תודעתו שלו לזה של האחר וחי עם זה בשלום מצפונית יכול 'לחגוג' ולהשתעשע ולהפיק הנאה מכך שהוא מביים את האופן שבו הוא רוצה להתפס בעיני הזולת. לא חייב לשקר ממש אלא רק לדעת מה להדגיש החוצה ומה להשאיר לעצמך בלבד. היה משפט כזה: "חכמה היא מחשבה שיש בה ספק ומעשים שיש בהם בטחון" אלמנט ההסתרה מתודעתם של אחרים בנוגע לחולשות שלנו (ספק) גלום במשפט הזה^ חוכמה היא היכולת להעמיג פנים של חוזק ולשחק את המשחק? אשמח למשוב כלשהו אודי על דברים שרשמתי פה..

הי מימה, אני מבינה את המשפט שציטטת מעט אחרת הספק אומר – צניעות. אי-יוהרה. קרי דיבור ומחשבה באופן שבו אין 100% ביטחון, או אמירות גורפות, או הכללות. וזה, להבנתי, יכול להיות לגמרי אמת. ומרגיש יציב יותר. המטפל שלי, אגב, וגם אני, מאד אוהבי אמת. לעולם איננו יודעים את כל התכנים הפנימיים של הזולת, היות שאנחנו נפרדים. ובכלל, לפעמים יש דברים בנו פנימה בעצמנו, שאין אנו יודעים. כי לא יודעים הכל. גם זה סוג של מקום לספק. סגירת מעגל. סוריקטה

אודי, לא רוצה להרגיש אשמה על הטוב, אתה צודק! כשהיה רע אמרו לי מה כל כך רע לך? יש לך הכל...כשהיה טוב אמרו מה את כל כך שמחה? וכאילו אני אשמה שטוב לי...לא יודעת, תמיד אשמה על כל דבר.... אז זהו!!!! הנה האני החדשה: נראית אחרת, מרגישה אחרת ולפעמים אפילו חושבת כבר אחרת וזה מבלבל וזה שונה ואחר מכל מה שהכרתי על עצמי. האם זהו מהותו של טיפול? לשנות אותי כאדם? או לשנות אישיות? כי זה מפחיד בטירוף... אני רוצה להשאר בטיפול, לא רוצה לעזוב..אבל לכאורה ואולי באמת לכאורה צריך להמשיך הלאה, לעזוב אותה...לסיים את התקופה כי יש שינוי שיחלתי לו? וכמובן שזה לשם וכמובן שנדון בזה, אבל רוצה סוף סוף לחוש שיכולה לבד אבל שהיא תהיה ברקע..שהיא תתמוך אם אפול, שפשוט תהיה איתי לעד...כנראה עדיין לא הפנמתי שהיא פה גם כשלא... אז תלות זה משהו שממש קשה להפרד ממנו, נכון? איך נפרדים בטוב? האם על זה אצטרך לעבוד בטיפול? על איך נפרד אך נשאר יחד...פוחדת רק מלחשוב להתיל שוב לדבר על פרידה....ומצד שני רוצה את החופש לבחור. האם זה סימן לסוף טיפול? איך יודעים? לא רוצה סוף לטיפול... מיכל השלמה :)

לא זוכרת אם הגבתי לך כאן . בכל מקרה יקרה , איזו דרך וזה נפלא תהני מימנה מגיע לך. בקשר לטיפול מה יש לך למהר דברו על זה תמיד את יכולה לנסות לעבור לפעם בשבועיים או להתחיל תהליך היפרדות שלוקח שלושה חודשיים ולראות מה נכון לך ומיכ תמיד את יכולה לחשוב . בוודאי שאת יכולה מי מכריח אותך ??... איתך יקרה תהני מהטוב זה בסדר מותר לך וואוו איך שאני שמחה עבורך .

התחלתי לרשום ביומן דברים חיובים שקורים כדי לסתור את ההרגשה הרעה של הזכרונות ומחשבות ורגשות שלי.

אודי, רציתי לשמוע את תגובתך למאמר... אפשר? תודה שירה

הי שירה, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי קושי עם נפרדות ותלות. מדבר אלייך? סוריקטה

לפעמים עושים דברים למרות שיודעים שנתחרט בסוף. .. הסתכלתי בפלאפון של אחותי. גיליתי שם כל מינע התכתבויות עלי בין שאר האחיות. למשל שביקשתי מאחת מהן עזרה במשהו-היא הפכה את זה לדיון והחליטה שאין צורך. לא חזרה אלי עם תשובה, נתנה לי לבקש כמה פעמים ובסוף קק ריכלה איתם ... עשיתי שטות ועכשיו אין לי איך להתמודד איתה.טיפשה.

אודי ? זהו. היא נסעה. לחופש. כבר היום לא נפגשנו . נפגש רק בשלישי הבא. זהו. אני עייפה כבר. בא לי לסיים הכל. נמאס.

חוץ ממיכל אפאחת לא ענתה לי על ההודעות הקודמות שלי שאני מרגישה קצת שקופה ולא קיימת... למה לא עניתן? בגלל שאתן לא מסכימות איתי במה שכתבתי על בעלי החיים? מישהי ראתה את הסרט שהמלצתי עליו? קירות שקופים? אני מרגישה נורא עצובה אבל גם נורא מפוכחת. אני לא חושבת שיכול להיות שיגיע בנזוג שישנה את הכל אני חושבת שגם אם יהיה בנזוג תמיד ילווה העצב והכאב והסימפטומים המרובים שאני גוררת אחרי כל חיי.... היום סיפרתי לחברה שהתחלתי עוד טיפול פסיכולוגי והיא היתה מאד מאוכזבת, היא מאמינה שזה בזבוז זמן... וזה צבע את הכל התגובה שלה... ואין עוד משהו יציב עם הפסיכולוגית שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה... ביקשתי ממנה היום הנחה, היא לוקחת תעריפים מאד גבוהים יחסית למה שאני רגילה, והיא סירבה והרגשתי שהיא מסרבת ממקום של דווקא של ללמד אותי גבולות, שיש מטופלים שהיא גובה מהם פחות, ואם לא בגלל שרוצה ללמד אותי אז ממקום שאני צריכה לומר תודה שהיא הסכימה לקבל כזה טיפול ושעל כזה טיפול קשה אין זכות בכלל לבקש הנחה... להפך היא צריכה לבקש תוספת סיכון... ככ כככ כככ כככ עצובה...... שמעתי פעם על מישהו שניסה לנתח את עצמו כדי להוציא את העצב... אם היה ניתוח כזה הייתי מתיצבת ראשונה. אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות כבר כמעט עשרים שנה ועברתי על רשימות הסימפטומים שלי מכל התקופה הזאת והם לא משתנות הרשימות, לא משנה כמה הרבה תרופות אני לוקחת וכמה שינויים 'אני עושה... הסימפטומים עיקשים ונשארים... אומרים שבורדרליין לא יציבים בכלום, מזל שלפחות ברשימת הסימפטומים אני יציבה. אני לא יודעת אם העצב הזה הוא עדיין בגלל הנטישה של המטפלת הקודמת... אני כ"כ כועסת עליה... אחרי שבע שנים להעיף אותי ככה ולהמשיך הלאה... פעם אמרתי שהמשאלה 'שלי היא שאפשר יהיה לאהוב אותי... זה ככ כואב ההרגשה שאי אפשר. אודי יש לך איזה תובנות מעניינות למצב?

אני לא מאלה שיודעות להשתמש במילים.אבל שתדעי שאת בכלל לא שקופה, את חכמה וחשובה. בהצלחה בהכל.

את לא שקופה ממש לא . נכון לפעמים לא עונים כי אין מה כי קשה בעצמיינו אבל זה לא שייך אלייך תסתכלי סביב הרבה מההודעות נשארות ללא תשובה פרט לאודי . יקרה נכון שקשה המצב שלך מן הסתם מורכב לך וקשה לא פשוט לחיות עם בודרלייןאבל תאמיני בטוב . ברגע שמאבדים תקווה ואמונה שיכול להיות טוב יותר מאבדים הכל.איתך

שיתפתי בטוב..זה לא מוחק את הרע נכון? אני צריכה כרגע לא להתייחס לזה....לרע.....זאת הדחקה? זה ניתוק????? לא חושבת אני מבולבלת...לא רגילה לכל זה.... וגם יש לי יסוריי מצפון שאחרים לא מרגישים טוב אז איך אני מעיזה לספר על שינויים שכאלה? ......לא מבינה אותי. אתה יכול להאיר/להעיר???? מוזר לי..

שלום. משהו הפריע לי במפגש האחרון עם הפסיכולוג ואשמח לשמוע את דעתכם:אני סובלת מחרדות רבות. סיפרתי לו על זעזוע מחתולה שהיה לה פצע בראש כתוצאה מכיבוי סיגריה. ראיתי בכך עדות נוספת לרוע האנושי שמאוד מפחיד אותי כי אני מרגישה חסרת הגנה ממנו. הוא ענה לי: אני תוהה איפה האכזריות הזו נמצאת אצלך. במחשבה על דבריו הוא נשמע לי פסיכולוג שמרן ומיושן שחושב שכל מה שאני ערה לו במווחד קשור לתכונה שקיימת בי וקשה לי להודות בקיומה. לא יכול להיות שאני מרגישה חלשה ופגיעה ולכן הדבר זיעזע אותי? אני מתלבטת אם להישאר אצלו.

תודה על התגובה שנגעה וריגשה. תודה

:)

ראיתי שהפעם פרסמת את כל ההודעות... אני אשתדל שיהיה פחות.. אני באמת רוצה לעבור לחיות ולחוות בהווה ולא בתוך המחשבות וההרגשות והזכרונות הסלקטיביים שלי שנטפלים לכל מה שהיה בעיקר שלילי בחוויות.. אני לא זוכרת דברים טובים באותה עוצמה. זה לא נרשם ונקלט ונטמע באותה אינטנסיביות . אני רוצה שדברים טובים יתחילו להחרט יותר חזק.. להזין. להתעכל לי במערכת ולברוא לי תשתית זכרונות מסוג חדש שתהפוך להיות יותר רלוונטית ודומיננטית. אני ממש רוצה את זה כבר. זכרונות יותר טובים ואופטימיםה ונחמדים גם של חוויות וגם של מסוגלות.

עבר זמן מה מאז הגעתי לכתוב כאן. ד"ש לכולם. הי מימה, אגיב לך כאן בהקשר למספר נושאים עליהם דיברת - בהקשר להצפה - ראשית, לעתים התקופה שמרגישים צורך להציף, או קושי בהכלה אינה קצרה. גם בטיפול. זה ככה ולא פתאום עובר. לעתים הרגשה כאילו יש צורך במעין מיכל אינסופי. עוד ועוד ועוד. ייתכן כי זו בחינה של זמינות העולם (/אמא, אולי?) אם הוא כזה. הפורום, לדעתי, כמה שלא ייכתב לתוכו ויתפרסם או לאו, אינו יכול למלא את הפונקציה הזאת, גם אם נדמה שהוא כזה. לדעתי, אם כבר, כתיבה ממשית על דף עדיפה. בהקשר להתאמת הסביבה וציפיות מהטיפול - הייתי אומרת שייתכן כי אדם מגיע לטיפול עם תפיסה שהעולם צריך להתאים את עצמו לרגישויות האישיות שלו. זו, ככל הנראה, תפיסה מעוותת, ואף ייתכן שהיא תוקפנית ולא הוגנת. במקרה כזה, נראה לי, שחלק מהטיפול, ואף זמן בחתי מבוטל ממנו, בתנאי, כמובן, שהאדם מסכים לעבור אותו ולהתמיד בו, באופן הדרגתי, בקצב שלו, לומד המטופל, אם יש בו חלקים גמישים דיים, וסופג ממש פנימה לעומק שיש לו שליטה על השינוי בו פנימה. חלק ממה שעוברים בטיפול, להבנתי הוא שינוי בתפיסה. גם בכיוון זה. כך גם לגבי הציפיות מהטיפול. אפשר להגיע לטיפול עם ציפיות שתוך זמן מועט, יחסית, תתפקדי כ'אחד האדם', מבחינות רבות, ובמהלך הטיפול את לומדת שלמעשה את מוגבלת הרבה יותר, שאבדו דברים, ובעצם - שבכלל יש דרך וזו אינה קפיצה ממצב למצב. כמו-כן, לעתים מגלים שהדרך ארוכה ומפרכת הרבה יותר, שתיקון משמעו להישאר עם פגמים ולא לברוא הכל מחדש, כבפנטזיות של רבים מאיתנו. את יודעת, לו ההישג 'היחיד' כביכול של הטיפול בך, למשל, יהיה שתפסיקי להקיא, ולו ייקח זה עשור או יותר – בעיניי, זה שווה הכל. אצלי הטיפול סייע לשינוי תפיסה. מאד מאד. ואגב, חוללתי שינוי משמעותי בסביבה שלי, דבר שהזמין אליה אנשים חדשים. עם מערכות יחסים בריאות הרבה יותר. בי, סוריקטה

בהמשך להתכתבות בינינו - הוא כפה עלי את ההתפכחות הזו. לא הייתי בשלה לכך. מרגישה שעברתי טראומה. לא מצליחה להתגבר על כך. מרגישה כמו ילדה קטנה שגילתה שאבא שלה הוא לא "הכי הכי בעולם" מוקדם מדי. נטע.

אני רוצה לאמר לך כמה דברים כי נגעו בי מאוד דברייך בהודעות האחרונות, מקווה שזה בסדר... את מאוד שווה ומאוד נלחמת והודעותייך הן הצעקה הגדולה שלך וכמה טוב שאת מתמללת אותה, זה חלק מהמלחמה שלך המאוד לגיטימית על המקום שלך בעולם (והמלחמה הזאת חסרת גיל). הפלאת לתאר את הרעש הנורא שהעלתה בך סביבת הנהיגה, הכבישים, המדרכות, האנשים, הפיתולים, רעש מטורף, כמו פלונטר גדול ומפחיד. גם שם נלחמת בפחד, מנסה לאחוז בקצהו של חוט כדי להתיר את הפלונטר. אז מה אם עדיין אינך נוהגת, יש רבים וטובים שאינם נוהגים. את שווה! ורעש כזה כמו בסביבת הרחוב והכביש יש לך גם בפנים, ואת צועקת אותו כל הזמן, לא מרפה. קשה להתנהל בעולם עם פצעים פתוחים ונשמע מהחוויה שלך שנפתחו פצעים אך לא נחבשו ולא משנה מי האשם. זה קשה מאוד, כואב, אכזרי, אבל את מתפקדת, מחזיקה בחזית שפויה ומתפקדת, מגייסת כוחות אדירים כדי לקיים אותה, כי את גיבורה ומאוד שווה! הכי מגיע לך שיאהבו אותך ואת הגוף שלך ושאת תאהבי אותך ואת הגוף שלך. יש המון סיבות חוץ מאונס לסלידה ממגע מיני או גיבוש זהות מינית. גם זה יגיע, כי את שווה! מאחלת לך שלא תפסיקי לתמלל את הצעקה ולא תרפי מקצוות החוט שיעזרו לך לפתור את הפלונטר. שתמצאי את האדם הנכון למסע שידע להחזיק איתך את קצה החוט וידע לעמוד איתן מול הצעקה. שתמשיכי בדרכך החדשה בלימודים ותחזיקי גם את החזית המתפקדת כי את יכולה ונבונה כל כך לעשות זאת ולא לוותר. לוזרים לא נלחמים, לא צועקים, פשוט מוותרים. את פייטרית מימה!!! שלך שירה

תודה רבה ריגשת אותי. הלוואי שיהיה טוב. אני מקווה להיות גם פייטרית איפה שבאמת מועיל ומקדם בחיים ולא רק ביחס לעוולות מהעבר שמה שלא יהיה אי אפשר להחזיר לאחור את הזמן ולתקן שם.. אז צריך למצוא את הטוב והמענה הנכון והמספק מכאן והלאה בהווה, ולדעת להתמודד יותר טוב עם תסכולים וכ... אני מקווה שאצליח בזה ולא מתכוונת לוותר כי פשוט אי אפשר . הזעקה שלי לא שותקת.. רק לדעת לכוון את האנרגיות למקום הנכון ולמטרה בונה.. בזה אני צריכה להשתפר. בהצלחה גם לך!

הי מימה יקרה, לא פשוטה הדרך של העברת האנרגיות מהמצאות בתוך זעם (הגם שהוא הכי מוצדק בעולם), השלכות, ניתוקים ופיצולים, שגוזלים המון כוחות, והמרת האנרגיות לכיוון בנייה. חתיכת דרך, חתיכת רצף. סוריקטה

כשאני מתקשרת אליה היא לא תמיד עונה, וכשעונה אף פעם אין לה זמן ותמיד באמצע משהו.. ותמיד כמו צחקוק כזה ואומרת שאני בדיוק באמצע ועסוקה וכו.. כבר מזמן יש לי הרגשה שלאחרים היא תמיד יכולה לעזור ולהיות נחמדה אבל למשפחה שלה לא. אתמול התקשרתי הייתה עוסקה אמרה שתחזור אליי בערב ולא חזרה.. וכשהיא מנסה להתקשר ולא תמיד בא לי לענות היא אחכ תגיד לי מה קרה שאני לא עונה לה..והתקשרתי כמה פעמים ומה קרה... ומדובר באמא שלי

וכן זה בסדר להעלב ולכאוב כי זה כואב ...ומצד שני אל תתני לזה משקל גדול מידי יש סביבך אנשים אחרים שאכפת להם ממך...אני למשל חיבוק גדול

כל כך מוכר האמביוולנטיות ההורית הזו...אצלי שונה אבל הרעיון מזכיר...והיום כבר פחות נעלבת, לומדים שהיא כך ולא תשתנה.

בחרי לא להעלב. אל תתני לזה משקל יתר.

בעיקר רציתי לשתף.. בעצמי יודעת שככה היא ולא אצליח לשנות אותה..

אודי יודעת שזה לא ממש לשאול במדייה ובכל זאת.. היה שוני הפעם בניתוק פעם שהייתי נשאבת לתוך הבור השחור לא הייתה לי ממש תמונה היה תחושה כאילו תמונה אבל לא שאני ראיתי . הפעם אני ראיתי את עצמי קטנה והרגשתי הכל ושמעתי והייתי. זה אומר שזה פשוט יותר מחובר .???זה גם לא היה מנש שאיבה לבור פשוט ניכנסתי לשם . ועוד שאלה האם בגלל הקושי שלי כבוגר להאמין אני הקטנה מושכת לשם שוב ושוב? ברור לי שאבא פגע בי אין לי ספק זוכרת פעם אחת ממש ללא ניתוק פשוט זוכרת ..ברור לי גם שהזכרונות הם לא מדוייקים ומעיני ילד ככה שממש לא חשוב במדוייק איך ומה .פגיעה יש ..יש נזקים ברורים שמעידים על הפגיעה . למה המשיכה המיותרת הזו לשם שוב ושוב ובכל פעם ניגלה לי עוד מהזוועה ... יותר מהבין אם ככה לא תוכל לענות .תודה

אין ספק שזה הרבה יותר מחובר...והזכרונות קשים כל כך אבל הם יוצרים את התמונה היותר קוהורנטית...זה יותר נכון להרגיש....או משהו כזה לי היא אמרה שאם אזכר עוד זה דוקא טוב :( ברור שזה קשה!! איתך, חיזקי ואימצי, מיכל

אנשים חזקים עם כוחות אגו מאד בגישה שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו ולא לחשוב שהסביבה צריכה לשנות את עצמה רק כי זה פוגע לו ברגשות וכ.. וזה מאד מתאים למה שקורה בטיפול פסיכולוגי. אבל אנשים רגישים מאד חווים באופן מוחשי את השפעת תנאי הסביבה על רווחתם אז מה נכון? איפה השיפור צריך לקרות- בעצמי או בסביבה? למה פסיכולוגים מתמקדים רק בשינוי עצמי?

מימה יקרה, האם ביכולתנו לשנות את הסביבה? את כלם? כך שיתאימו לצרכינו? חישבי על כך...אבל כשאת משתנה את מרגישה את כל הסביבה שלך משתנה לנגד ענייך, מנסיון!! אין לנו שליטה על אחרים אבל על עצמנו ועוד איך!!!!!!!!

הכל טוב. את ילדה שמחה חכמה מוכשרת. כאילו הכל טוב. אין לך ככ חברים אבל גם לא צורך בהם והעולם בפנטזיה ורוד כי לילד יש מן כשרון לדמיון. וההורים לא חושבים על זה ולא שמים לב לזה. הם לא מבינים כלום בפסיכולוגיה. הם עסוקים ו'אל תפריעי לנו עכשיו' זאת בדכ הגישה. אז הכל טוב.. עד שמגיע גיל ההתבגרות ופורצים בגוף הדחפים המיניים ופתאום אין לך מושג מה לעשות עם עצמך. ולמה הגוף משתנה לך? למה הצרכים האלה מופיעים אחרי ככ הרבה זמן שלמדת נהדר להסתדר לבד ואפילו הגדרת מטרות לחיים ולעתיד בגיל 12 והיית בטוחה שזה מה שיהיה ותעשי. פתאום הדחפים המיניים האלה ואיזה צורך או הזדקקויות שאת בכלל לא מבינה וכועסת על עצמך שהשתנית לך. והופכת להיות זה ששונא את עצמו. וההורים עדיין עיוורים למתרחש. את לבד. הולכת לאיבוד בשיטוטים באינטרנט. רק איזה פעם שבמקום עבודה שמעו איך את אוכלת אמרו לך 'כנראה יש לך הפרעת אכילה. לכי לטיפול' הלכת. מאז הלכת הרבה פעמים לכל מיני טיפולים ואפילו עד היום. 17 שנה ועדיין פה ושם את נעזרת בזה? איזה מן טיפולים אלה?? רק כי מעולם לא ידעת איך להכיל מיניות בגוף, ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים בכלל ובני המין השני בפרט ובעיקר לא ידעת איך להזדיין. איך לעשות פאקינג סקס. פאקינג סקס מטומטם. הדבר הכי בהמי יצרי נחות שכל זבוב וכל פיל וכל נמלה וכל אנטילופה יודעים איך לעשות... רק את. לא. ושם התחיל משבר נפשי, חרדות , דכאונות.. סימפוטמים של הפרעות אכילה, פגיעה בתפקוד.. ופסיכולוגים יודעים מראש את כל זה. הם יודעים מראש, ושותקים.

נפגשנו, הרבה שינויים חיוביים קורים לי ביחד...וזה כייף!! שתפתי אותה בטוב :) אני מצליחה לשמור על איזון במשקל שזה ממש לא יאמן! וכל כך מבינה את אלה שיוצאות נגד כך שאין מידות גדולות בחנויות, זה מקומם!! הייתי נכנסת לחנות והיו אומרים לי "אין לנו במידה שלך" או "זה לא יעלה עלייך", לא אהבתי בכלל לקנות בגדים כי זאת הייתה משימה קשה...זה מעליב! היום אני נכנסת ויכולה לקנות בכל חנות שארצה וההרגשה נפלאה!!! עם ההורים היו עליות ומורדות, עברתי הרבה מחשבות, מאידאליזציה להתפקחות לכעס נוראי לשנאה ולהשלמה משהו כזה....וכן אני אוהבת אותם בדרכי שלי...בכל זאת הוריי...כעת אני שומעת ומחליטה למה להקשיב ולמה לא! לא מנתקת יחסים, מצליחה להבין אותם גם... אוהבת את עצמי יותר, לומדת להכיר אותי ואת רצונותיי!! יש לי כאלה :) קונה המון בגדים חדשים כי צריכה אבל בעיקר כי טוב לי עם איך שאני נראית פתאום...מתרגלת למשקל חדש! אז לסיכום: הטיפול עושה דברים נפלאים!! הבנתי המון תוך כדי חוויה בטיפול, אני אוהבת אותה מאוד ובעיקר והכי חשוב למדתי לאהוב את החיים ואת עצמי!!! כייף :) חיכיתי לתחושות טובות זמן רב הלוואי שישמר הטוב...הרבה יאמר לזכותה שהיא לא וותרנית!!! נ.ב. הבאתי בגדים לפגישה להראות לה והייתה חגיגה של ממש!!! :) מיכל

אתמול היה יום קשה היית אנחנו וקטנה והייתי שם ...אודי זאת אני שהייתי וגיליתי שנאבקתי וצעקתי לאמא אבל היא לא באה . אודי הוא לא היה לבד זה לא היה חדש אבל ראיתי חצי פרצוף ... הגוף כאב כמו אז ובכיתי וצעקתי וכמו אז נשארתי לבד לבד כולם היו עסוקים כאן היה חופש . היא הייתה עסוקה זה היה עצוב וקרבני .אבל ....ואבל גדול הקרבנות הייתה קצרה קול ההגיון גבר .גיליתי שהייתי קטנה ואמיצה . שקראתי לה והיא לא באה . נעזרתי בשיר של שלום חנוך ששלחת לי הוא עזר ועטף ובמילים שלה ..ואני חזרה אני ... איזה מזל יש לי שמלאכים כמוכם מלווים אותי זה לא כמו אז אני ממש ממש לא לבד. אודי תודה ענקית ויום נפלא

על ההצפה. אתמול היא ראתה שיצאתי בת חמש ואמרה לי איך אני אתן לך ללכת ככה אמרתי שזה בסדר וברחתי . אחר כך סימסתי שהגעתי הבייתה ואני בסדר בשלב מסויים ביקשתי לדבר כי לא הצלחתי לצאת משם והיא סימסה שהיא עסוקה . יותר מברור ...ומכאן הכעס והתסכול במקום על אבא ואמא עברו אליה ,גם ברור לי כדי לנסות לעצור את הסחרחרה סימסתי לה היום סליחה על אתמול ועוד משהו .היא לא ענתה זה היה מסוג הסמסים שאין מה להגיב אליהם אולי סמיילי ...אהה ההרסנים האלה שמחכים לי בפינה בגלל האוכל והספורט ובכלל אוכלים לי את הראש עליה ...בקיצור מנסה לברוח מהמקום הקורבני וצריכה שתכתוב לי שהיא איתי וזה בסדר להיות עסוקים ...(אודי יודעת שזה נקרא מטומטם , ככה אני עוקפת את המערכת ונותנת למי שצריך לקרוא שוב ושוב )תודה אודי על הכל באמת

נכון!! את ממש ממש לא לבד!! ואת מתקדמת כל כך!!! אני גאה בך!! אין ברירה כנראה לחזור כל פעם קצת...גם במחיר נוראי של הרגשה כאילו זה שוב קורה, אבל יש התקדמות נפלאה..כי אחר כך הזמנים שזה קורה מתקצרים ומתחילים להפנים שאז זה אז והיום זה היום!! איזה יופי שהצלחת להאחז כך...את נפלאה! וכל הכבוד שאת מצליחה!!! חיבוק מחזק ולהרגשת הביחד, מיכל

סתם הכל מגעיל. שונאת אותם.

הי אודי, אני משתפת במאמר, לא בטוחה שזה בסדר מבחינת אורך ותוכן, אז תרגיש חופשי לצנזר... שירה הקשר בין הענות למצוקה מיידית לתיקוף הנראטיב הטיפולי ______________________________________ חוסר ההענות למצוקה המיידית של המטופל עשוייה להתפרש כפיקפוק באותנטיות של הסיטואציה ובעוצמתה. מבלי שתינתן על כך הדעת, נוסף נעלם נוסף למשוואה החותרת תדיר להוכיח את האותנטיות של הסיפור והוא המטפל. אם אינו נענה למצוקה המיידית, האם אינו מתקף אותה, ואם אינו מתקף אותה האם הוא באמת מתקף את הסיפור? סוגיית תוקפו של הסיפור, היה או לא היה, נעה בקו מקביל למימד של הסיפור המשוכתב במימד הטיפולי ולמימד של התסמינים העולים ממנו: המצוקה, הסבל והכאב הנפשי. כשנחווה המטפל כמי שמצטרף למימד של תוקף הסיפור עשויים לעלות מספר קשיים שיאטו את תהליך השכתוב/שחזור ושוב יעלו על סדר היום הטיפולי את סוגיית מחוייבתו של המטפל, מהימנותו והיכולת להעמיק איתו את הקשר. לסיפור המשוכתב בתהליך הטיפולי דרושים שניים: המטופל, שנושא את הזכרונות והפרטים או חלקם, במודע או שלא במודע; המטפל, שעוזר למטופל לנווט בתוככי הזכרון, לדלות ממנו מידע ולצרף את פיסות הזכרון לכדי סיפור בעל רצף כרונולוגי. תפקידו של המטופל, אם כן, הוא להביא את חומרי הגלם ותפקידו של המטפל הוא לעזור למטופל ליצור סיפור קוהרנטי מחומרי הגלם. יצירת הסיפור, או שחזורו, היא שתיתן לו תוקף. דומה הדבר לשיחזור יצירת אמנות, שכוללת מגוון של אשכולות ידע ואינה יכולה להסתמך על כשרונו של המשחזר בלבד. גורמים קריטיים בשיחזור היצירה צריכים לכלול, בין היתר, פרטים על האומן (אם ידוע), ידע נרחב בתולדות האומנות שיאפשר שיוך הציור לתקופה הרלבנטית ולסגנון האומנותי אליו הוא משתייך. ניתן להעלות את תהליך בניית הסיפור (נרטיב) במשוואה הבאה: Mc Muc T=N where: Mc= conscious memory Muc=unconscious memory T=therapist N= narrative שאלת ההענות למצוקה מיידית מעוררת את שאלת הגבולות בטיפול. האם הענות מיידית יש בה משום פריצת גבולות? האם עמידתו האיתנה של המטפל בפני מצוקות המטופל מבטלת את המצוקה או מעצימה את יכולתו של המטופל להתמודד עם הקושי תוך סיגול אמצעים להרגעה עצמית וויסות. כאן נראה כי יש לבחון את השאלה מנקודת מבטו של המטפל ומנקודת מבטו של המטופל. בזו הראשונה, מפעיל המטפל מספר קריטריוניים, ביניהם, הערכת מצבו הנפשי של המטופל, בחינת סיטואציית המצוקה הנוכחית ביחס לקודמות, כמו גם מידת זמינותו הוא ויכולתו להענות. מנקודת מבטו של המטופל, ברגע הפעילו את אות המצוקה אין ביכולתו להתמודד לבד, ובאופן טבעי יפנה אל שותפו למסע, המטפל. אי הענותו של המטפל מתפרשת לרב כחוסר איכפתיות, ומחזירה את יחסי המטפל מטופל לבחינה מחודשת של הקשר וקיומו כישות גבוהה יותר מקבלת שרות בתשלום. לעתים קרובות תוסיף אי ההענות לתחושת הבדידות והיאוש של המטופל. ערעור נקודתי זה מערער את משוואת בניית הסיפור, שחלק ממנה הוא המטפל.

שירה הכי בזמן בשבילי ...קול ההיגיון מול קול הבכי .....

הי אודי, בחרתי להעלות את השיר כי הוא מדבר על הקשר הטיפולי, הכמיהה למגע נקי, הורי, הצורך בנראות, בהבנה ובאהבה, הפנטזיה לישות מצילה או כזו שמתחברת באופן טוטאלי למצוקה ולכאב. מה אתה חשבת/הרגשת אם תוכל לשתף? תודה שירה

סליחה על ההתערבות אבל... אפשר לשתף אותך במה שהרגשתי? אם זה בסדר תקראי, אם לא פשוט תתעלמי ממני טוב? הרגשתי שיש לך מקום שיש מישהו שמקשיב ויכול לעטוף למרות ההודעות האחרות של תחושות מאוד קשות של לבד. ומאוד שמחתי על מה שכתבת זה כל כך מתאים גם לי, תודה לך! את כותבת נפלא!

בגיל 28 כשעוד הייתי בטיפול אצל ההיא, התחלתי ללמוד נהיגה. לקחתי מלא שיעורים, איזה 45.. ועברתי בסוף טסט שלישי.. אחכ הגיע השלב של הנהג מלווה שזה אבא שלי אבל לא קיבלתי שום ביטחון, להיפך. הוא גם היה לחוץ וגם ממש לחוץ שאני לא אשרוט לא את האוטו או משהו.. ואיזה יום הצעתי לאמא שלי שתבוא לשבת באוטו והאני יעשה סיבוב מסביב לבית המגורים בשכונה, היא לא רצתה. היא לא הרגישה בטחון. פחדה לשבת איתי לבד באוטו, לא סמכה עליי, אפילו לא לנהיגה קטנה וקצרה מסביב לשכונה.. עוד הייתי לי מוטיבציה לנהוג בהתחלה, לתרגל. זה נשחק ונשחק עד שאיבדתי את זה. נמאס לי ולא רציתי. ציפיתי שאבא שלי ישקיע, ויאמר לי 'אני פנוי, בואי נתרגל כדי שתשתפשפי בנהיגה.' זה לא ממש קרה. עזבתי את זה. והפסיכולוגית אני זוכרת שהיא אמרה 'כל אחד יכול לנהוג' אז הרגשתי עוד יותר פאטתית כי עובדה שכנראה שאני לא.. החרדות יותר מדי משתקות. ואחרי איזה 4 שנים מאז החלטתי שוב להתמודד עם הנושא ולקחתי מורה לנהיגה לשיעורי רענון ועשיתי איתו מלא שיעורים אבל לא העזתי לנהוג לבד בשום שלב ושוב עם אבא שלי בתור נהג מלווה לא הרגשתי בטחון ושוב עזבתי את זה.. ובכלל אין לי בטחון בנהיגה, התחושה שאין שליטה.. שיש מלא נהגים אחרים על הכביש, חוסר סבלנות, פניות, דרכים לא מוכרות.. הכל ביחד יותר מדי בשבילי. יותר מדי אבל אני מסתכלת מסביב וכל אידיוט יודע לנהוג! כל אחד יודע. למה לכל הרוחות דווקא אני ככ דפוקה? למה??? על דבר כזה בא לי המתת חסד. כן, על דבר כזה. גם לאמא שלי יש חרדת נהיגה, אני מרגישה לוזרית כמוה, אף פעם לא רציתי להיות כמוה. אני מרגישה אפס מסריח. לכל אידיוט יש יכולת לנהוג, אפילו לא חושבים על זה, לא חרדה ולא כלום. אז למה דווקא אני? למה דווקא אני לוזרית דפוקה ???? עם פחדים וחרדות וחוסר אומץ. בא לי המתת חסד על פחדנות. לאנשים פחדנים כמוני מגיע למות. נמאס לי כבר . למה דווקא לי הכל קשה ומסובך כ"כ? בן אדם נורמלי אחר מזמן היה כבר נוהג. רק אצלי חרדות חרדות חרדות חרדות חרדות.. . אני צריכה להיות מוכנה לקחת את האוטו ולמות בתאונת דרכים, זהו, לקחת את הסיכון שבמקרה הכי גרוע אני ימות בתאונת דרכים או אפצע או אדרוס מישהו!! להשלים עם זה שזה הסיכון שאני לוקחת כשאני נכנסת לאוטו לנהוג. אוףףף. כל נהג לוקח את הסיכון הזה אבל אנשים לא חושבים על זה בכלל. הם חושבים לאן הם צריכים להגיע .. ואני מפחדת שיצפרו לי בחוסר סבלנות, או לפספס פניה ולהסתבך. אני מפחדת מהכל. אז באיזה שלב אני שוב אקח שיעורים, לא את אבא שלי. נהג מלווה בתשלום. יש גם דבר כזה.. זה מה שאני יעשה. איזה חרא זה להיות בן אדם עם חרדות, הכל עולה לי הרבה יותר ולוקח לי פי אלף זמן כדי להצליח לעשות מה שלאחרים בא ככ הרבה יותר בקלות בא לי המתת חסד, נמאס לי שלוזרים כמוני חיה בכלל. כמה אפשר? טוב סתם מוציאה פה קיטור . פשוט נמאס לי. יש לי איזה בת דודה בת 20 כולה, הוציאה רישיון לפני חצי שנה והיא כבר נוהגת לבד למה לי זה לא בא ככה בקלות? למה????? למה? אני מתביישת בי. אני פשוט שונאת אותי ונמאס לי כבר. בשביל מה אני חיה? אלוהים.......... אפילו לנהוג לא. בקושי על אופניים אפילו. אפילו להזדיין לא, סקס. אפילו לרקוד לא... אבל אם תבקשו ממני ללכת לדחוף אצבעות לגרון בשביל להקיא, זה כן. את זה אני יודעת. אני כזאת לוזרית מסריחה, אלוהים. למה דווקא אני יצאתי כזאת דפוקה למה..

כל כך הרבה שינאה עצמית די עם זה גם לי אין בכלל רישיון ולא יודעת לנהוג וגם המדריך שלי אמר שמפחד לנהוג בישראל למה להקיא? בתוכךיש ילדה קטנה שצמאה לאהבה לחום ולרכות.... בואי נחבק ביחד את הילדה.... מרגישה? היא זקוקה לאהבה לחום אל תפגעי בך, בסדר? הילה

כל כך קטנה ושם. וככ לבד אז באתי אולי כאן ירגעו כולם. מחפשת דרך להוציא אותנו משם.יודעת שכותבת דיסוציאטיבי לא יכולה עכשיו אחרת סליחה

מצד אחד הייתי רוצה ממש להביא לה משהו, מצד שני אין לי בדיוק משהו בראש שרוצה.. לא רוצה להביא לה רק כי צריך, מצד שני "מגיע לה" מקווה שאצליח לכתוב לה משהו.. יש לה גם הרבה מזכרות ממני- הרבה דברים שכתבתי ואפילו מתנה קטנה שהבאתי לה שנה שעברה מחו"ל.. אני בתור עובדת שמחה לקבל מתנה או משהו בסגנון לכן כן חשוב לי לתת..

שהצלחתי לספר לה היום משהו שהיה לי חשוב.. נראה לי שסיימתי את הדברים החשובים (: למרות שברור שאף פעם אי אפשר באמת לסיים.. אווף, עוד רגע ואנחנו צריכות להיפרד.

אודי, לא טוב לי בטיפול... לא מרגישה "מוחזקת" יותר... האידיאליזציה שעשיתי למטפל שלי התפוגגה והאמת העירומה התגלתה בפני... הוא כבר אינו דמות חזקה וטובה בחיי.... הוא סתם כזה.... פתאום נראה לי קטן ועלוב. הפרעת האכילה שלי חזרה בגדול ואני הולכת ונחלשת. התפקוד שלי נפגע, והבן שלי סובל מכך. אבל באופן מוזר יותר רגוע לי כך... כבר אין השתוקקות מטורפת למטפל. אין את הכמיהה שהייתה פעם לקירבה. אבל בכל זאת משלמת מחיר כבד על זה כי מרגישה שאיבדתי את הסלע היציב שהיה בחיי. אני לא בורחת מהטיפול. מנסה לדבר על הדברים.... אולי משהו ישתנה... אבל זה לא קורה. גם מרגישה שהוא התעייף ממני וכבר לא מתאמץ כמו פעם. הכל התחיל משורה של שינויים שהוא עשה... שינויים שגרמו לאדמה תחתי לרעוד. פתאום האמת נגלתה.... הוא בעל מקצוע ואני עבורו פרנסה. אמפתיה תמורת כסף. זהו זה. כמה עלוב. לא מרגישה שיש תקווה לשינוי. בינתיים מרוב שאני מקיאה, אני כבר מדממת. הוא חי את חייו השלווים ואני מדממת... אתה מבין אודי? לא מאמינה בפסיכותרפיה יותר... חושבת לנסות משהו אחר או פשוט לוותר. חבל על הזמן וחבל על הכסף. נטע.

אודי, שקראתי שאביב ומיכל הפנו אלייך שאלה לגבי מה שכתבתי והן כתבו "כתבת למיקה ש.." לא היה לי נוח עם המשפט הזה, נו..עם השם מיקה.. ואני כאן כל כך הרבה זמן עם הכינוי הזה שממש מרגיש לי מוזר להחליף משהוא שהוא קצת חלק ממני, מצד שני אני מרגישה מאוד חשופה פתאום. מאוד מאוד. אפילו חודרנות בכל פעם שמישהיא כאן כותבת את השם הזה. אני לא יודעת מה קורה לי..ולא מרגישה בטוחה בשם הזה פתאום. אולי שוב פרדייז? אני פתאום מבולבלת מהעניין הזה!!

אם תיגע בנימי נפשה/ תדע כי עבר בה רעד/ אם תיגע באקראי בידה/ תדע כי סער לבבה/ אם תיגע במילה מלטפת/ תלטף ברכות לא חומדת/ או תראה בעיניה דמעה/ אז תדע ששלך היא/ קח אותה/ ממחוזות הכאב והצער/ עטוף אותה/ בתכריכי מילותיה הסתומות/ אהוב אותה/ כי עזה ממוות האהבה/ ומותה כבר כאן/

שומעת את הכאב את התסכול את ההצפה שאת נמצאת בה . החום המגעיל הזה לא מוסיף לתחושות ומבינה כל כך את תחושת ההחמצה. כן מימה זה כואב לגלות ולהבין דברים שלא עשית לא היית אבל זה לא מאוחר . גם אני למדתי על עצמי דברים בגיל יותר מופלג משלך והנה החלטתי ללמוד ולעשות. מימה תאפשרי לעצמך את הטיפול הזה תוציאי את כל הכאב שבתוכך תקיאי אותו החוצה . מחבקת אותך אישה יקרה ומאמינה שדברים אפשרים לך תאמיני גם את....

שקשה לי לדבר איתה ואולי ננסה בהמשך. אני יודעת שהיא דואגת ואכפת לה

ועצוב אני רואה יותר מדי את הפער בין אנשים שחיים את החיים בצורה דינמית עם רצונות ותשוקות וחלומות וקשרים ומוקפים באנשים ויודעים להתמקד בטוב וגם להקיף את עצמם באנשים טובים.. וביני אני ככ לבד... הגעתי למצב פאטתי לפני כמה ימים שפשוט שיקרתי לכמה אנשים שמכירים אותי לגבי החיים שלי כאילו שיש בהם יותר 'אקשן' ממה שבאמת כי נמאס לי להיות ככ פאטתית. לא רוצה שיחשבו עלי את זה שוב דמעות.

למשל מאיפה אני יודעת איך זה לחוות תשוקה ואהבה בקשר זוגי .... הכל רק כואב לי כל הזמן. רציתי מישהו שלא רצה אותי ואני רק מרגישה את כאבי הדחייה והערך הנמוך של עצמי בלי שזה עובר. באיזה קלות הוא עבר הלאה :/ באיזה קלות אנשים זורמים עם החיים... אני לא. אני מחכה שיקרה נס או משהו... שמשהו מבחוץ יגיע. אני לא יודעת לפעול. בטח לא בדברים כאלה. זה אף פעם לא 'זה'.

אם יורשה לי ללא כל אחריות מקצועית מכל סוג שהוא להציע לך מימה ללמוד להיות עורכת דין לדעתי המקצוע פשוט לבוש עליך וזאת מכמה סיבות 1. הלימודים קצרים יחסית, רק תואר ראשון 2. את טובה מאד בכתיבה 3. את טובה מאד להתקיף את היריב 4. את אוהבת לקרא אני קוראת אותך וחושבת שבתור עורכת דין לענייני משפחה את פשוט תעשי חיל. תוכלי לפתוח לעצמך קליניקה עצמאית, תרוויחי יותר טוב מהמטפלת שלך, יהיו לך כלים להילחם בכל הרוע שאת מרגישה שיש מסביב, וגם תצליחי להפיק מעצמך תועלת ותהיי מרוצה. שוב, לא מכירה אותך אישית לא רוצה שתהיינה לך טענות כל שהן באיזה שהוא שלב חושבת שכדאי לך להתייעץ עם מי שמכיר אותך אישית אבל מתוך מה שאת משתקפת בכתיבה שלך כאן נראה שאת מתאימה כל כך ללבוש את הגלימה, לכתוב את כתבי הטענות, להיכנס ביריב, לא לוותר. התכונות הללו שלך, במקום שיתקעו אותך, במקום שלא יאפשרו לך להמשיך הלאה, הן הלאו שיאפשרו לך להמריא, הן אלו שיהוו את הכנפיים שלך להיות מוצלחת בקריירה שלך. כן, יגידו לך שהמקצוע מוצף, אבל הטובים תמיד לטייס, מי שטוב מצליח. נקודה למחשבה

אוף, (למה אוף? איזה כינוי זה? יאללה תשני למשהו מועיל, קל לתת עצות לאחרים :) סתם זה בצחוק...) והייתי ממש רוצה לשמוע עלייך קצת יותר חוץ מלקרוא הודעות לאחרים, מוכנה לשתף? אני מסכימה כל כך עם מה שכתבת למימה!!!!! יישר כח! מימה תתחילי לעשות ממיץ לימון לימונדה, מחכה לשמוע למה נרשמת ללמוד...(גם אם אין לך כלום, בגרות וכו'..תמיד אפשר להשלים!!!)בהצלחה!

אבל מה שבעיקר בלט לי בהודעה מבין השורות זאת הטחת ביקורת להוטה... וההמלצה להכוון תעסוקתי זה כמו התירוץ שאיפשר את ההזדמנות למנות את כל סעיפי הביקורת עליי במן סוג של תחכום, שאם נגיד לה 'קחי את זה למקום מועיל ותהיי עורכת דין, מתאים לך' כאילו בעצם באים בכוונה טובה להציע הצעה בונה ולא ישימו לב למנות הגדושות של ביקורת ונגיעות ציניות ששזורים בנאמר. טוב נו בסיידר. הולכת ללמוד עריכת דין ממחר, תכף, כבר... מה לא נעשה בשביל גלימה !

כשרציתי להטיח בך בקורת עשיתי זאת בגלוי מאד, ולא ניסיתי להסתיר אבל פתאום נפל לי האסימון שאת כל כך מתאימה להיות עורכת דין ומהרתי להציע לך את זה אבל את החלטת שזו ביקורת משכך רק מראה לך כמה לא נכון את שופטת מה שאנשים אומרים לך לאחר שראית שפעם אחר פעם הטחתי בך בדיוק מה שחשבתי עדיין חשבת שמסתתר משהו בהצעה הטובה שלי. יש לך בעיה, ואת צריכה לפתור אותה עם עצמך ולא עם הטחת אשמות בכל העולם ואשתו ואני עדיין חושבת שמתאים לך להיות עורכת דין אם תנתבי את היכולת שלך לאפיק נכון וחיובי

אם לא הולך באוניברסיטה יש מכללות כמו פטריות אחרי הגשם יש גם מלגות הכל יש רק צריכים רצון לא תאמיני איז הפיק אפ יהיה לך כאשר תרשמי ללימודים, תשקיעי תצליחי תפרחי, בלטי, תתפרסמי, יש לך מקום להביע את עצמך, והעיקר לעשות, להיות שקועה בעשיה חיובית, לעושת לעצמך, ולקבל כלים לעשות לאחרים, תגלי עולם מופלא, עולם שבמקום לצפות לקבל, את זו שתתני, את זו שתובילי, תראי את העולם עם משקפיים אחרים לחלוטין יש לך את זה את מסוגלת תאמיני ביכולות שלך במקום כל היום לגרד את הפצעים, תשימי מייק אפ ותהני מהחיים (במטפורה)

אני מקבלת שהיא ככה רק כל פעם שואלת את עצמי למה אני ממשיכה להתקשר להתייחס להיות כן זאת אמא .אבל כל פעם בחמש דקות שיחה אני מקבלת תזכורות למי אני בענייה אז למה ? מכירה אנשים שפשוט מחקו את הוריהם ואני ממשיכה להתקשר ולחטוף על הראש זה לא הגיוני . תודה לך על התגובות אלי ראיתי גם למטה...כן מי כמוך יודעת כמה מפחיד הטוב ...חיבוק

כמוני כמוך :) גם אני ממשיכה את הקשר והטלפונים...אבל ההבדל הוא בכמה את נותנת לזה להשפיע עלייך, שתדבר, שתגיד...כך בעלי תמיד אומר לי, קל לומר קשה לבצע.

אין לי כח

לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת למיקה שזה מפתח חשוב התקווה שאמא תראה וכו'...אני התייאשתי מזה. עזבתי את זה , להפך אני חושבת שהתפקחתי, אמא לא רוצה/יכולה לא יודעת... אז די!! די לרצות משהו שהיא לא יכולה לתת לא כן? לא ממש מובן מה שכתבת למיקה... אתה מוכן להסביר למה זה מפתח חשוב?

הממ..אודי, האמת שגם אני לא הבנתי..

אודי כתבת למיקה שזה טוב הרצון שאמא תיראה ואם ברור שאין סיכוי בעולם זה לא קצת כמע אישה מוכה שמאמינה שבעלה יראה אותה . שיחה עם אמא בגלל החום אני מתקשרת יותר בכל זאת יומיים לא דיברנו ...פתאום קופצת שאני מטומטמת ומה עם השיניים שלי והיא לא מבינה למה אני ואחותי לא מטפלות בשיניים....אההה אני רוצה לצעוק לה את האמת למה מעבר לפחד לכסף פשוט לפלאשבקים המטורפים שאני עוברת בכל פעם מחדש ...שותקת כנועה אומרת לא רוצה לדבר על זה ...וחושבת עכשיו לעצמי למה אני עושה את זה לעצמי יותר טוב בבועה שלי עם הדברים שלי כבר היה לי שקט יחסית .למה אני צריכה את זה למה לא יכולה פשוט למחוק אותה מחיי ודי ...

אביב יקרה! קשה למחוק אמא...אולי בלתי אפשרי, עדיף נראה לי לנסות להשלים שככה היא ואין לך חלק באיך שהיא...ולהפסיק לחפש את מה שלא נקבל משם ממילא...לא כן?

היי אביב, אני חושבת שנדירים המקרים שבהם אמא לא רואה את הילדים שלה מתוך רוע טהור. לעיתים היא לא מורגלת לראות אנשים אחרים כי אף אחד לא לימד אותה, לעיתים היא כל כך שקועה בצרותיה שלה ולא יכולה להכיל אף אחד אחר, לעיתים זה אפילו עניין של כימיה שפחות קיימת, לפעמים קנאה, חוסר יכולת להתמודד, בושה שלה עצמה. יש לי כמיהה שכנראה לא תתממש במלואה אף פעם. ואני יודעת שאמא שלי היא לא אדם רע, היא אישה טובת לב וראויה, ששקועה בקשייה שלה..ואולי (ורק אולי) אמא שלך היא גם כזו ואז לא רצתה ולא הייתה מסוגלת לראות ולהכיל את הסבל והקשיים שלך, ולעזור לך. כמובן שזה לא מבטל ולא מפחית במאום את קשייך שלך! וכמובן לא מצדיק. ההבדל הגדול והכה חשוב לדעתי ביני לבין אמא שלי, זה עניין המודעות והיכולת להיעזר. וברוך ה' ילדיי זוכים לאמא טובה ומודעת ורגישה ואכפתית וראויה. וכן, אני בהחלט חושבת שאני אמא טובה. ובטוח שגם את.. :-) בכל מקרה, עד כמה שגדולה התהום ביניכן - לדעתי זה קונפליקט שכדאי לנסות לפתור , בעיקר בשבילך...וגם בשבילה..

מנסה לטפל , מנסה להיות להתחבר ושוב מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כי אסור כי זה מסוכן. השדים ...לא נשברת וממשיכה לעשות מה שצריך אבל הם כאן. מזכירים לי עורבים מעל פגר מחכים לרגע הנכון. ובמערכת לשנה הבאה הכנסתי קורס על הפרעות אכילה ...או שהשתגעתי או שאני אמיצה בטרוף זה יהיה מאתגר זה בטוח.

את ממש אמיצה!! אני רוצה לספר לך שבתחילת הטיפול כשעוד הייתי מבולבלת הייתי בקורס שקשור גם לפגיעה בילדים...ובשיטה כזו לעבודה עם ילדים...פעם יצאתי מהכיתה כי היה קשה...עמדתי בשירותים, בכיתי והתקשרתי אל המטפלת, והיא הבינה אותי..חזרתי לסוף השיעור וברחתי די מהר לאוטו שלא ישימו לב....זה לא קל בכלל!!!!!! כשדברנו על כך בפגישה היא אמרה לי שאוכל להתקשר אליה כל פעם כשיהיה לי קשה בקורס וזה עזר..אז אולי כדאי לחשוב על משהו דומה שיעזור, יש לך טיפול ויש מי שיעזור בצעדים האלה!! זה קשה אך אל תשכחי לעולם שאת לא לבד!!! כל הכבוד שנרשמת לקורס!!! אוהבת ומחזקת, מיכל

קיבלתי מכתב מאמא שלי שהיא לא רוצה להיות אמא שלי יותר וע"מ שהיא תקבל אותי אני צריכה לקבל את התנאים שלה. סבלתי מזה כל החיים. אני אמא בעצמי ונמאס לי תספוג. מה לעשות?

מה עושים כשלאט לאט התפקוד יורד? בהתחלה כשהילדים היו קטנים ועד גיל מבוגר שלהם יחסית (10-12) הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום בבית אפילו לא לבשל או לנקות כי הם כל הזמן היו קוראים לי. הם לא שיחקו לבד כמעט. לאט לאט עשיתי פחות בבית אבל אז הם הלכו לישון מוקדם אז התאפשר לי להשלים.בהמשך הופיעה עקשנות.שלהם לא לסדר שום דבר לחיות בבלאגן מתמיד אז,התייאשתי מלסדר ולנקות כי הם לא היו שומרים. אחר כך העניינים הסתבכו הופיעו עוד ועוד התנהגויות שלהם שלא יכולתי להתמודד איתן והירפתי עד,שהיום כשבני בן 17 הוא מבקש לשמור על דברים מסויימים (מה שלא מפרחע לו להשאיר צלחת מלטכלכת על השולחן אחרי שסיים לאכול) זה אולי מרגיש טפשי אבל נגמרו לי הכוחות לחנך אותם לסדר ונקיון כשנראה שזה לא מצליח. נמאס לי לכעוס על שהם לא עושים את מה שהם היו צריגים לעשות: להשתתף בעבודות בית קלות ובעזרה פה ושם וירדתי מזה. כיום כחמש שנים מאז,שחליתי בפיברומיאלגיה ודכאון כל מה שאני יכולה לעשות זה לשכב במיטה. אפילו אוכל אין לי מוטיבציה לעשות כי לכל אחד יש את השטיקים שלו ואני מרגישה שאין טעם. החלק המפחיד הוא שזה מזכיר את אמא שלי שכל חיי התאמצתי ליהיות שונה ממנה והיום היא בדכאון חריף ביותר כבר שלוש שנים. עם אבחנה של מאניה דיפרסיה (אבחנה שאני לא מסכימה איתה). אבל גם היא היתה אומרת "כבר לא אכפת לי מה אתם אומרים" זה כבר לא פוגע בי" או "הפסרתי לבשל כי אתם לא אוכלים את האוכל שלי". אני פחות קיצונית בזה ממנה אבל ההרגשה הזאת שאולי זה דומה מידי מפחידה.

אל תתני לדכאון האכזרי לנצח. טפלי בעצמך. איפה בעלך בתמונה? האם יש לך אחות או חברה שיכולים לסייע לך? ליבי איתך. מקווה שתבחרי בחיים ולא במיטה שזו מיתה. תקומי אל תוותרי.

שהיית חושב / מרגיש? אם במקום לעשות צבא תואר תואר זוגיות וכיוב היית מוצא את עצמך משחזר טראומת נטישה לא מודעת בגיל 28 וכושר ההשתכרות שלך היה נמוך משל המטפל משמעתית וכ' , אם היית בנעלי -"מה נראה לך היית חושב / מרגיש? היית כועס?

לכי תעשי תואר עכשיו כולה בת 28, את יכולה לשקם את החיים שלך. תלמדי תתקדמי, תעשי עם עצמך משהו תחשבי מה הכי מושך אותך לעשות בחיים תקחי אחריות על החיים שלך תקחי אחריות על הבחירות שלך תקחי אחריות על העתיד שלך תחליטי שבמקום לקטר ולהאשים את כל העולם ואשתו, את רוצה לעשות משהו מועיל לעצמך במקום לקרא סתם כדי להפריח מילים מפוצצות, תקראי לתואר, אבל... תעשי קודם בדיקת שוק במה את תוכלי להרוויח טוב, שלא תבואי אחר כך בטענות שלמדו אותך תואר במקצוע שלא מרוויחים בו טוב. תבדקי את הכל, יש היום גם מקומות שיכולים לעזור לך בהתאמה תשקיעי את הראש שלך בקדימה... בהתקדמות... בעשייה... בלקיחת אחריות על עצמך ועל החיים שלך... המטפלת שלך למדה כמו חמור לקבל את התואר, עובדים מאד מאד קשה כדי לקבל תואר של פסיכולוג, ואני לא מתכוונת לכל התוארים המפוברקים האחרים של מטפלות למיניהם שלא שוות את הדף שהן כתובות עליו, אם היא מטפלת מורשית היא השקיעה בזה המון, ולכן יופי לה שהיא מרוויחה טוב. עכשיו התור שלך להשקיע המון במשהו חיובי, משהו שיתן לך בחיים, ותתקדמי הלאה. אם תמשיכי לעמוד באותו מקום ולקלל כל הזמן זה לא יעזור לך בכלום. נראה שיש לך יופי של כשרון בכתיבה, וכנראה את גם מסוגלת לקרא תכנים ולהבין אותם יופי, אז יש לך מגוון של מקצועות יאללה, קדימה תבחרי אחד מהם, תשקעי בו, תשקיעי את כל כולך בלמידה, ולא תאמיני כמה זה יעזור לך. בהצלחה

אוף, חבל שאין פה לייק!! המטפלת לא סתם אמרה שהיא עבדה קשה, באמת עובדים קשה ומאיפה לך מאיזה רקע כל מטפל בא? או היא? מאמינה שבתוך רוב המטפלים יש מטופל שהיה זקוק לעזרה ומשם צמח...

היום אני בת 34.. ואחרי שחזור הטראומה בטיפול לקח שנים לתודעה שלי לעכל את הדבר הזה ועד היום אפילו.. לנופף באמירות של לקיחת אחריות זה הרבה יותר קל מלעשות את זה בפועל.. החיים שלי הם מאבק בלתי פוסק על תפקוד שלאחרים הוא רגיל ומובן מאליו. באמת נראה לך שיוצאים מזה ככה? הלוואי שזה היה ככה.. אבל לא משנה. זה מעייף להסביר לכל אדם מחדש מאיפה אתה בא. אם הכוונות היו תמימות וטובות אז סליחה שכתבתי לך במקום אחר שאת צינית.. כבר לא יודעת איך לפרש כוונות של אנשים שלא מבינים אותי , את טבע הקשיים שלי

מימה, אני רוצה לומר לך שעל פי נסיוני לרוב האנשים יש שריטות, גם כאלו שהגיעו ממשפחה נורמטיבית לחלוטין עם ילדות רגילה וטובה יחסית. השריטות זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואין לך מושג כמה קשה לאחרים לתפקד. ולידיעתך גם מטפלים הולכים לטיפול, ועד כמה שאני יודעת זה חלק מהריטואל שלהם, לקבל טיפול כדי לפוגג קצת את העומס. החיים מלאי מכשולים וקשיים, ואם אנשים לא מראים את השריטות שלהם, זה לא אומר שהן לא קיימות. השאלה איך מתמודדים עם אותן שריטות. אפשר להשאר במקום ורק לכעוס ולקצוף על כל העולם, ואפשר לומר, או קיי אני מנסה להמריא, מנסה לעשות משהו עם החיים 34 זה עדיין ילדה קטנה, כל החיים לפניך, יש אנשים שמוצאים מזור לכאבים שלהם בכך שהם מאשימים אחרים בכל מה שקרה להם, הם בדרך כלל נשארים תקועים באותה פוזה כל החיים, כאשר לפעמים האשם התורן מתחלף, אבל תמיד יש מישהו אשם שהרס להם את החיים. וישנם כאלו שלמרות הכל ממשיכים הלאה השאלה היא לא האם באמת ישנם אשמים או לא השאלה היא מה את רוצה לעשות עם החיים שלך. וזו החלטה שלך בלבד את נקראית כאחת שיש לה כשרונות, וחבל שהם מבוזבזים, אז תפני עורך למה שהיה עד עכשיו ותתחילי לצעוד קדימה, מדי פעם נופלים, אבל קמים, מנערים את האבק והלכלוך, מנגבים את העיניים מהדמעות וממשיכים לצעוד. לא מאוחר ללמוד מקצוע מכניס עכשיו בגילך, כפי שכתבתי לדעתי מתאים לך להיות עורכת דין, אם את חושבת על משהו אחר לכי על זה, אבל תעשי, זו הנקודה, תתחילי לעשות משהו למען עצמך מלבד להאשים את כולם שלא היו בסדר. המנטרה הזאת של האשמה והטחת אשמות כל הזמן רק מרחיקה את האנשים ממך, ועושה לא נעים להיות בחברתך, אנשים קשה להם עם זה, ואז את עוד יותר ממורמרת תנסי לחייך באופן מלאכותי אפילו, תנסה להפריך מילים נחמדות מסביב, ותראי שהעולם הוא כמו מראה, איך שתראי אליו כך הוא יחזיר לך בחזרה. תנסי את זה, קחי את הכוחות שלך למקום טוב תפסיקי לחשוב שכולם נגדך, תאמיני לי שאני לא נגדך תאמיני לי שיש לי שריטות מכאן ועד הונלולו, מבינה אותך היטב, אבל חושבת שהנתיב שלקחת יוביל אותך למקום לא טוב, ואומרת לך תעשי חישוב מסלול מחדש בהצלחה

זה ממש קלאסי ההחזרת שאלה שעשית פה. לדעתי? היית גם מרגיש כועס וכואב.. אבל לא שאלתי לדעתי.. שאלתי לדעתך!

הרי עצם הציפייה שיאהבו אותנו בכלל זה כבר העברה! למה שמישהו יאהב וירצה בטובתך ויהיה לו אכפת... מה הוא אמא/אבא שלך? אז איפה עובר הגבול בין ציפיה ראלית להיות נאהב, להרשות לעצמך להשען, להחשף, לסמוך... לצפות שיכבדו ויתחשבו לך בצרכים וכיוב.. לחוש הקשרות רגשית ... איפה עובר הגבול בין זה במתכונת הבוגרת ובריאה ולבין יחס רגשי/העברתי שכזה במתכונת שפסיכולוגים יחשיבו להעברה מסוג שצריכה אנליזה וטיפול כדי 'לפתור' אותה?

החיים הם בכאן ועכשיו בהווה. יופי ומה עם כל המשקל הכבד של זכרונות רגשיים שליליים וחסכים וזיהוי פערים בכל פינה?? הכאן ועכשיו שלי לא לגמרי מנותק מהמשקל הכבד שיוצרים כל מה שציינתי לעיל על עולמי. איך מעיפים את ההשפעה של זה? הרי למחוק זכרונות אי אפשר... בגלל זה אני טוענת שהיה לי טיפול לא טוב כי הוא הוסיף עוד מטען מכביד לזכרונות שליליים ודווקא מי שהכי עזר לי לאחרונה הגיח מהחיים עצמם. סתם אדם. לא איש מקצוע ולא כלום. החיים איירונים

ממש קשה לי לעשות ואני נאבקת . יש לי מן כבדות כזאת שאני סוחבת.. מתי שצריך לעשות דברים... זה לא בדיוק בחירה ליפול שוב ושוב לחשיבה שלילית . אני מנסה לשנות את זה :/

אני מפחדדת. איפה אתה?

הפסיכולוג שלי הציע מרצונו לבוא לבית משפחתי לניחום המשפחה לאחר מות אמי. האם זה מקובל? האם אין בכך חציית גבולות? הרי יכול להסתפק בהודעת או שיחת ניחומים.

אודי, איך מישהו יכול ללכת לאיבוד בתוך עצמו? אני כותבת וזה נשמע כמו משפט סתום אבל כך אני מרגישה. נשאבת פנימה ולא מצליחה להפריד. אין נפרדות אני לא מוצאת רק אותי ולא יכולה להפריד ולתפקד. אני לא מצליחה לעבוד, לחשוב להתרכז. אולי זה כמו ללכת בתוך ערפל כבד לשמוע קולות ולא לדעת מי מדבר או כמה אנשים מדברים או איפה הם. כאילו מהתלים בי וקוראים לי מכאן ומשם ואני מסתובבת ומסתחררת והכל הופך לבליל קולות שהולכים ומתגברים ואי אפשר לכבות אותם. שבוע טוב שירה

שירה מחזקת אותך ..מכירה את הרעש הזה האין סופי, הוא מובן ולא את לא משתגעת. שולחת יד כוחות וחיבוק אם יעזור. שירה כרגע זה נראה לך אין סופי זה עובר / נחלש לא האמנתי שאני אכתוב דבר כזה אבל לקרוא אותך זה להבין איזו דרך עברתי. את תצליחי להתחבר לשירה אחת מאמינה בך.

אחרי מה שהיה לי אצלה היום היא התקשרה ולא עניתי ושלחה הודעה " מה שלומך?" ואני לא יכולה לענות. זה יעיר את מה שאיכשהו הצלחתי להרדים. נראה לי שזהו. אני לא יכולה עוד. מה שהצליח הצליח ומה שלא,כנאאה כבר אבוד.

מבקש המלצה לפסיכולוג קליני של מכבי עבור בחור צעיר בן 22 באזור פתח תקווה עדיפות לפסיכולוג שמתמחה בפגיעה מינית גם אם ישנה המלצה לפסיכולוג מהתחום הפרטי עם מחירים סבירים גם אשמח לקבל