פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, סליחה שאני מעיקה ומתעקשת אבל אני באמת איני מבינה. איך יודעים אם התלות היא טובה ומתי היא הופכת למסוכנת? יש תמרורי אזהרה? סימנים? האם תמיד בסופו טוב של טיפול יש גמילה מהמטפל ועצמאות? מה עושים אם זה לא קורה? אני לא מאמינה שאחרי שנה וחצי של טיפול אני עדיין מתעסקת בזה וזה כל כך מטריד אותי. אני מתה מפחד. זה מעסיק אותי ולא מאפשר עבודה בפגישות. נטע

אני אוהבת את המטפלת השניה החדשה, התחברתי אליה ואני רוצה אותה אבל אני לא יכולה. כי עם הקבועה לא סיימתי היא פתאום נחמדה יותר ואני לא מצליחה להתנתק ממנה פיזית ונפשית. והחדשה- לא מוכנה לקבל אותי כרגע כי היא מרגישה שהיא גונבת לקוחה למטפלת אחרת והיא אמרה שהיא תחשוב.. בינתיים- אני במערבולת אני אוהבת את החדשה והלב שלי נשאב לשם.. ובלי יכולת לצאת משם. אודי מה עושים?helppppp

חג שמח ומזל טוב ענק ..אחלה התחלה לרראת השנה החדשה ויום ההולדת. מאמינה בך תאמיני בך בעצמך..מחבקת

ממש תודה על הדאגה שתהיה שנה טובה

שנה טובה שנה מתוקה שנה של כוחות שנת שלווה שנה של אהבה שנה של אושר ועושר . שנה של התפתחות שנה מדהימה. אודי ולך איש יקר .תודה מיוחדת על שנה שאני כאן שאתה תומך ונימצא ומחזיר לנתיב ורואה כל כך תודה לך אודי שאתה מאפשר ..ותודה מיוחדת מכל התזמורת שפשוט מרגישה כאן בטוח ..תודה על המוזיקה ...ואודי לא יכולה להכניס קישור אז Tankyu for the musik של להקת אבבא חג שמח ונפלא .

אודי מהתזמורת .... https://www.youtube.com/watch?v=0dcbw4IEY5w

לפני מס שנים שגיסתי חגגה יום הולדת 22 או 23 לפני שהיה להם ילדים. הביאו לה ליום הולדת בובות ודובים. קצת ילדותי לגיל שלה. זה נראה כמו מסיבה של גיל 4 או5. על מה זה מעיד?

אודי ראית מה עניתי לך שם ...מבינה כל כך הרבה ויודעת היום יותר מתמיד שאני זאת שחייבת להתחבר למי שהייתי כנערה. אני כאילו מביאה אותה אבל בניתוק מביאה את מה שאני כבוגר לא אוהבת מביאה אותה שיעשו לה נו נו נו .. אולי הכי מדוייק כי אני כועסת עלי מלאה ברגשות אשם מטורפים שלא עשיתי משהו ..נערה לוחמת תוקפנית ומולם כלום הולכת כמו העכברים מהחלילן של המלין ...מגיעה לכל מיני מחילות וחורים מיוזמתי כן תוצאות הפגיעה מנותקת אבל אני...אודי יש בי כוחות אבל אני שונאת את עצמי אני פוחדת לתת לי הנערה מקום ...מפחדת מהעוצמות שיש בה מפחדת כי היא עדין בת 16 עם כל השטויות שלה . אודי לא חושבת שיש בי את הכוחות. ואוהבת אותי על האומץ על חוש הצדק על הלוחמנות על החיות והויטליות יש בה/בי את כל מה שאין בי . ויש בי עצב אודי כל כך ההתעללות שלו הייתה הרבה יותר קשוחה הרבה יותר סדיסטית הרבה יותר מוחקת כשאני שם אני רוצה ל... וההרס העצמי כל כך חזק . ואודי אני כועסת עלייה גם אם אני מוכנה אני כועסת לא יכולה לשקר לעצמי ..זה ארוך מידי..והמצחיק שהפעם אם לא הייתה המריבה הטיפשית הזאת הייתי עומדת בחופש הזה כמו גדולה מתגעגעת וזוכרת שהיא תחזור .

לא מצליחה להתגבר על ההשפלה, על הרמיסה, על האטימות... לא מצליחה... מנסה בכל דרך.... מסביב מנסים לתמוך, זה לא עוזר..... מתארת לעצמי שהזמן יעשה את שלו... בינתיים מאבדת יציבות... ניסיתי לקחת כדור פרקוסט... רשמתי לעצמי.... אולי יעזור, בינתיים עושה לי סחרחורת... בטוח לי שהתגובה הקיצונית שלי, היא חלק מהבעיה שלי, אבל זה מה שמרגיז כי הוא יודע את הבעיה יודע את הרגישות, יודע עד כמה אפשר למוטט אותי, ודרך עלי כך ביהירות, בשפלות, סתם... בדבר שלא היה דורש מנו כלום מעבר לשתי מילים.... זה כל כך משפיל.... מרגיש מבוזה ונטוש. קשה לי מאד להתגבר, לא מצליחה, מנסה ולא מצליחה, כנראה במשך הימים הבאים שאהיה עסוקה בכל מיני דברים אצליח להסיח את דעתי, בינתיים, אני במערבולת קשה, עם חוסר יציבות כללי, הידע הזה שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ההבטחה שלו שתמי יהיה בשביי תמיד יתקשר מיידית, תמיד אוכל לסמוך עליו, וכך הפר את הכל ברגל גסה, מתוך יהירות, מתוך רצון להשפיל, זה מחזיר אותי יותר מדי אחורה, זה מפרק אותי לגרומים, זה מוציא את הפקק על כל מה שסגור בפנים.... והוא יודע את זה, ולא היה איכפת לו לגרום לו לכל הכאב הזה, סתם... אפילו אם נאמר שזה מתוך חוסר מחשבה, זה עוד יותר כואב, עד כדי כך, כשאני שולחת מיילים, הצילו.... והוא יודע כמה הדאגה הזו מטרידה אותי, כמה הייתי צריכה את העסרה שלו, קמי בבוקר עם מועקה נוראית, לא יודעת איך אעביר את היום, ויש לי כל כך הרבה מה לעשות, לא יכול הלנשום, ישנה עם כדורים חזקים ובבוקר הכל מעיק כל כך, ההתקפות מגיעות לעיתים קרובות מדי, לא אצליח לעמוד בהם לאורך זמן

מגיבה בהיסוס לא לטלטל . איתך בקושי הנוראי שאת חווה למרות שכשהשמים יתבהרו אני מאמינה שתיראי את הכל יותר בהיר . בכל מקרה תשמרי על עצמך את מוכרחה עזרה מקצועית לתרופות ולא לרשום לעצמך תרופות ....מה עם טיפול נוסף של הגוף נפש ...

הי אודי, שנה טובה, ואני מניחה שיהיה חופש - אז חופש נעים (יהרגו אותי כאן - אבל איך לא לקחת חופש באוגוסט?) המטפל שלי גם הוא בחופש אוגוסט וחגים. הוא סיפר לי לאן הוא נסע לבלות, סיפר שהוא אוהב את ראש השנה, סיפר מתי יום ההולדת שלו. אנחנו חברים. למען השותפות, גם אנחנו שותפים, אודי? שנה טובה! סוריקטה

תודה על התשובות שניתנות תמיד בשיא האכפתיות..ההקשבה..וההרגשה שכאן מותר להגיד את כל המעיק.. שנה טובה ומתוקה..

נעלבתי ממך. היה לי קשה שבוע שעבר וכתבתי משו ואתה ענית לי, ואני לא זוכרת מה בדיוק אני כתבתי ומה אתה.. אבל הרגשתי שאתה כועס עליי ונוזף בי... אחכ קראתי שוב מה שכתבתי לי והרגיש לי שאולי קצת הגזמתי בתגובה שלי. ויצא לי לחשוב על זה ועניתי לעצמי שכאן זה לא טיפול ואם למטפלת שלי יש כוח לצעקות ולכעס שלי נניח, זה לא אומר שגם כאן, אז זה קצת הרגיע אותי. אז בסוף כן הלכתי לחפש את ההודעה והעתקתי לך לכאן, ועכשיו אני תוהה למה זה טוב, באותו ערב של ההודעה הזו, קבענו לדבר בטלפון ואני רק בכיתי וצעקתי לה שלא טוב לי.. אני כבר חודש די בלי מטפלת ונכון שזה לא סוף העולם והיא כן עדיין כתובת בשבילי אבל הרגיש לי ככ לבד ונעלבתי ממך ולא הצלחתי לעצור את זה ואחכ הרגשתי כמו ילדה קטנה אם זו התגובה שלי. האינסטינקט היה להיעלם מכאן, אבל ידעתי שזו לא תגובה ממש בוגרת מבחינתי למצב הזה. אני עדיין מפחדת שאולי תכעס עליי או שוב אפגע ממך ושלא אצליח "לשאת" את זה. בטח לא ציפית לכזו תשובה משאלה כה פשוטה ?! (: זו ההודעה שלי: אתה היית מוכן לחיות לבד כל החיים? מה שווה העבודה כשבסופו של יום אתה לבד? היית מוכן לחיות כך את החיים שלך? וזו שלך: אני לא מבין את השאלה שלך ואת הטון התוקפני. אני - אם את באמת שואלת (וכבר כתבתי לך זאת בעבר) - לא הייתי נשאר בעמדה הפאסיבית שלך. את משתמשת כל הזמן בשפה שמעידה על כך שלך אין שום יכולת השפעה על הסביבה. את רק מגיבה. אני מעדיף לחפש היכן אני יכול להשפיע על הסביבה. אז משער שלא הייתי לבד כל החיים, אלא אם הייתי בוחר זאת. אודי

אני צריכה להרגיש שאתה אוהב אותי למה אתה לא אוהב אותי?

רציתי לומר שלא ענית להודעתי על גבולות שמופיעה ממש תחת ההודעה על יום מנוחה. גם לומר לך שלחיות את הזכרונות האלה זה גהנום לגמרי ומרגיש כמו עונש. לא מבינה מה זה אומר שאפשר להתחיל לחיות כי אני כבר שנים רבות אחרי וחיה אבל זה מתחיל להתבהר כמה מיותר לחיות בגהנום... שיהר

לא הייתי כאן שבוע וקצת ובשבילי זה הרגיש הרבה יותר, כמובן שכן נכנסתי לכאן.. יצא שנעלבתי ואולי הייתי צריכה פסק זמן, כי אני לא יודעת אם אני יכולה ככה פשוט לעזוב וגם לא רוצה כרגע. מחר, יש לי את הפגישה הראשונה בטיפול החדש וגם יומולדת (: וגם תכף מתחילה לה שנה חדשה (:

חנה יקרה, את מתוקה. יומולדת שמח! בהצלחה בדרך החדשה. אפשר ללמוד לחזור גם אחרי עלבון, לתקן משהו בפנים ולנסות פחות להיסחף להתקרבנות. למדני הטיפול הטוב. שלך, סוריקטה

את צודקת ותודה על ההארה והדרכה שימחת אותי (:

מרגישה בתוך מערבולת... :-(

מרגישה שהכל לא יציב, כאילו האדמה מתחתי רועדת לא יכולה לחזור לשיווי משקל הכל כבד מדי עלי, עבר הווה ועתיד, כל הטריגרים הללו, והסטרסים העכשווים, והפחדים הכל ביחד לוקח ממני את כל היציבות

זה בגלל ההשפלה שהוא נתן לי, זה בגלל שהוא רמס אותי, זה בגלל שהוא השאיר אותי לדמם באדישות, להפך, פניתי אליו, הודעתי שאני נזקקת בקשתי עשרה שלו, והוא התעלם, זה מה שמפרק אותי, הרשיתי לעצמי להזדקק לו, והוא פשוט התעלם לחלוטין, רמס ודרך, כאשר דברתי אתו, הרגיש שזה בסדר גמור מה שעשה, אז מה, השאיר אות להיצלות 24 שעות כאשר משהו כל כך קריטי על הפרק ואני מחכה למילה שלו, וזה בסדר מצידו, זו אכזבה, זו ידיעה שאני בשבילו רק כספומט ושהוא מוכן להשפיל ולדרוס, זה לא עניין של הזדדקות, ואני פגועה עד עמקי נשמי, וכן מפורקת לחתיכות קטנות, לאיציבה ולא יודעת מה יהיה, לא יכולה לסמוך עליו, דווקא כשאני נזקקת הייתי אצלו לפני שבועיים קבלתי התקף חרדה נוראי, הוא ראה בדיוק, ואחר כך באתי לעוד מפגש כדי לנסות להבין את החרדה, אז הוא ידע את המצב שלי, ובכל אופן כך התנהג, זה פשו סטירת לחי ענקית, אכזבה שאי אפשר לתאר, ועוד ממי שאמור לתת לי משענת!!! אין לי על מי להשען, בגלל שלקחתיאת התקופה קלונס אני פוחדת לקחת כדורי הרגעה, אולי זה סותר. יש פסיכיאטרית שאני לפעמים הולכת אליה, היא נעלמה, לא עונה לא למיילים ולא לסמס, יש לי הרגשה שהיא בחופשה. לא יודעת איך אחזיק מעמיד. אגב המטפל שלי הוא גם מהפנט, והנה הכל כשל, כיה וא כשל, כי אני כשלתי,

הי סנדיי, אולי כי לא באמת ניתן למחוק. ההכחשה של דברים שקיימים, במקום ההתעמתות עימם, אולי מעצימה את החרדות. וישנם דברים שאמורים לחיות עימם (לא אותם). הם שם, לא נמחקים לעולם. כל פעולה טכנית לא באמת תעשה זאת. לא תדחה. גם המוות לא. ההיסטוריה תישאר. סוריקטה

שלום אני בן 32, נראה די טוב, יש לי מקצוע אבל אני מאדדד שלילי רואה שחורות . זה נובע בין היתר מרגישות יתר וממשברים כלכליים עצומים שחוויתי, ומזה שאני לא מרוצה מהמצב אליו נקלעתי בזמן האחרון מבחינת הכל-מראה (קמטים), עבודה שאני לא מרוצה, מבצ כספי........אני כל הזמן מקבל את ההערות האלה שאני מאד שלילי. אני רוצה לשנות את זה אבל לא יודע איך-יש ספר מומלץ? אם ממליץ על טיפול נא לציין איך אפשר לקבל טיפול אם כבר טופ-לתי בעבר במכבי וניצלתי המכסה ..............כדורים יעזרו? פעם לקחתי וגרמו לי רק כאבי בטן נמאס לי מחיים חסרי תועלת האלה היתי אמור להיות משהו אחר בגיל הזה

כאילו השגת ותדמיין את ההצלחה. למשל תרשום אני נראה מיליון דולר ללא קמטים. אני דואג לעור הפנים. וכו. תתרכז במחשבות שלך. אפילו תעשה במחשב הדמיה של איך אתה רוצה להראות. מציעה לך חקרוא את כוחו של התת מודע.

אודי יקר ונשים יקרות, רוצה לאחל לכם שנה טובה, שנה של צמיחה והתגברות על מכשולים, שנה של עשייה והכי הרבה שנה של בריאות ואהבה. מאחל לכל אחת מכן שתמצא את האור הקטן שישמור עליה ואת הכוחות להמשיך למרות הכל. ולך אודי, על האנרגיות האדירות שלך להחזיק את המרחב הזה - תבורך! אורי

שנה טובה לך ולמשפחתך .שנה של שלווה בריאות אושר ועושר . שנה של טוב מגיע לכם כל כך. תודה שניכנסת חשבתי עליכם השבוע .

שנה טובה איש יקר, אישית, ובדיעבד, עברתי טיפול ארוך שהציל את חיי. שמור על עצמך, תכלה שנה וקלולותיה - תחל שנה וברכותיה. שנה טובה! סוריקטה

מסתובבת מהבוקר כמו ארכימדס מרגישה שנוגעת הכי נוגעת ...ולאט לאט כמו מזג האויר הדברים מתבהרים. כמו תמיד הכי נכון מגיע ברגע הנכון ..הייתי צריכה את המראה הזו את השיקוף מול התוקפנות שלי .הייתי צריכה שהיא תנהג כמו שנהגה והכי חשוב שהבנתי .. שאני צריכה את העזרה שלה מולם ללמוד איך להביא את הכאב איך להיות בכאב איך להתמודד עם כאב תסכול חוסר אונים פחד מבלי להזדקק לקוצים האלה .... אין כמו האור שמגיע מהתחתית ...היום אני מאושרת ........מחכה לה מוכנה לעשייה ...

הי אביב יקרה, חיבור נפלא, הרגשה מיוחדת במינה של חוזק. ונדמה לי שכבר כתבתי לך, ובמקרה שלך, מסתבר, שזה, כנראה, התאים - יש דברים שקורים דווקא בחופש. שמשהו בקשר לפעמים מפריע. למענכן, והמפגש המפרה, וברגעים שבהם נפרמים חיבורים פנימיים בין האיים - אפשר, אולי, לפעמים, להיזכר במילים שכאלו. לחיי התחלות חדשות בשנה החדשה, סוריקטה

זה לא החופש או הניתוק ממנה זה הטלטלה בישירות של הדברים שלה זה מה שהיא הביאה לפגישה . להיפך זה היה נעשה גם בפגישות רק יותר בקלות ובמהירות. לחופש יש דברים אחרים שמחלחלים ושוקעים וחופש זה תמיד טוב.

קראתי אותך מבינה כל כך זה כואב כל כך ולכאב הזה אין מילים אבל חייבת להגיד לך שיש חיים אחרי כל זה . תאמיני לי שיש חיים והם יכולים להיות יפים וטובים וכן את עוברת גהנום אבל את הגהנום האמיתי עברת כבר. גם התהליך הזה יתקדם ואת יותר ויותר תוכלי לראות את המתנות את האור . איתך בלב

תודה אביב, אני המון שנים אחרי וזה חזר בגדול.... ומאז קרו הרבה דברים שקשורים לחיים רגילים וגם עכשיו במקביל למתבונן מהצד חיים מלאים רגילים. שלך, שירה

אודי, מה ההבדל בין תלות "רעה" לתלות "טובה"? נניח סמים או אלכוהול זו התמכרות מזיקה מכיוון שזה גורם לנזק גופני ונפשי, התרחקות מהסביבה, הוצאות כספיות וכו'.... אבל יש מקרים שהם לא כאלה ברורים... אני כמובן מדברת על תלות (=התמכרות) למטפל. אם נניח אני מרגישה שאיני יכולה בלעדיו, ממש תחושה של התפרקות שהוא אינו בנמצא (נניח בחופש)... אני מרגישה שאני צריכה את עזרתו כדי לווסת רגשות, על מנת להירגע, צריכה את עזרתו על מנת להימנע מפגיעה עצמית.... האם זו תלות מזיקה? כמובן שצריכה את עזרתו ואת הנוכחות שלו גם בין הפגישות (כאשר יש כללים איך ומתי פונים)... אבל תכלס צריכה אותו וממנו הרבה. האם זה מזיק? האם זה משהו שצריך להכחיד???? או שזה מרפא וחיובי עבור אנשים כמוני (עם פוסט טראומה מורכבת)? נטע.

הי נטע, מצטרפת מאד מאד לדבריו המדויקים של אודי, שכל כך התחברתי אליהם. אפשר לך דבר מה - הייתה תקופה, של כמה שנים אפילו, בהם הייתי תלויה במטפל בצורה משמעותית מאד (גם תינוק, עולל, עובר תלויים במידה רבה ובמקרים הבריאים זה הולך ופוחת עם השנים). אם כך, היו כמה שנים כאלה, והיום המצב שונה. ואת יודעת, באותן שנים קשות עד למאד, הכרתי מישהי ושידעה שאני נמצאת בטיפול אינטנסיבי כזה, והיא ממש כתבה לי הוראות גמילה מהטיפול. בתקופה בו הוא היה עדיין חיוני כל כך. הזדעזעתי, דוכאתי עד עפר. (וכנראה שהייתה גם הזדהות פנימית עם הקול הנורא הזה) דיברנו על כך בשיחות והגדרנו אותה כסתומה בעינייני נפש. האיש הזה הכי עזר לי. האיש הזה. אנחנו צריכים ללמוד להיעזר. בייחוד מי שהאמון הפקשקש אצלו נורא בשל אירועי העבר. בוקר, סוריקטה

לא קורה כלום בחדר שלה...אצלי יש סערה אבל היא לא יוצאת בחדר , אפילו הסערה התייאשה מלנסות להיראות.

גולם יקרה זה עצוב ממש עצוב הגיע הזמן שתעזרי לה ...חיבוק

אני תמיד קוראת אותך.. וחושבת עלייך! מקווה שאת בסדר ושהתחלת כבר את הטיפול החדש ושטוב לך בו.. מאי

מה שלומך? התחלת? מה דעתך? איך את?

תודה מאי ששמת לב.. התגעגעתי לכאן. מחר מתחילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אז שום דבר עוד לא ידוע וברור לי

לפי החישובים שלי ,אמא צביה אמורה לנחות בארץ היום. לא ? אם מחר בצהריים אמורה להתקיים פגישה היא בטח מגיעה היום ?? ואיזה אובך.. ואם הטייס לא יצליח לראות, להנחית טוב ??? האמת היא שזה לא כ"כ משנה לי.. לא מרגיש לי אליה כלום. היא הרי הזמינה אותי לכתוב חופשי ולשלוח לה מיילים כאות נפשי, אך הוסיפה ואמרה שתקרא אותם רק כשתגיע לארץ , שלחתי לה מייל בודד אחד ברביעי שעבר, ללא ברכת שלום ואף לא כתבתי את שמה/שמי. העליתי על הכתב (למייל שלה ) חלום שחלמתי בלילה שבין שלישי לרביעי (בזמן שסביר להניח היתה בטיס לחו"ל (היתה בדרך לנטישה) כתבתי לקונית ,ללא הבעת רגשות . כמו מרשם לתרופות. מתחשק לי לשלוח לה עכשיו מייל ובו ביטול הפגישה מחר היות ויצאתי לחופשה... לא אעשה את זה . לא אתן לה את התענוג של דיאלוג איתי של כן אבוא, לא אבוא .. אגיע מחר בזמן. אצלצל בפעמון ואהיה אליה אדיבה.. מכירה אותה. היא תתפתל ותתפוצץ בפנים. מגיע לה !!!!! לא אתן לה יותר את ליבי לעולם !!!!!! אתנהג אליה בנימוס ואדיבות עד שייצא ממנה עשן לבן...

הי במבי, אני חושבת שאולי את משליכה על אמא צביה סריזם? אמא צביה שמקדישה לך המון המוני המונים. אולי את מזדהה כל כך עם איזו דמות סדיסטית בחייך? ועוד משהו - מעניין - חשבתי על היום הזה, בו המטפל, או האנליטיקאי שב מחופשה. יש לו מספר מטופלים וחלקם, אני מניחה, מגיב בעוצמות ובכעס. חשבתי על כך שביום כזה מטפל צריך להגיע עם שכפ"ץ פנימי, או איזה מעיל גשם מיוחד - לעמוד בשטיפות. :-) ואת יודעת, אני מאמינה שיהיה טוב. תקווה עבורך - סוריקטה

הי אודי, שלחתי אמש הודעה קשה ואולי חושפנית מדי ואף לא ראויה. תוכל בבקשה לא להעלות? תודה שירה

אודי מנסה להבין בתשובה שלך להודעה טריגר מלפני החופש לנערה /לי ואני משתמשת בפיצול בכתיבה כרגע לא ממקום מפוצל כי אם להבין ..לקושי הגדול לכאב לרצון הגדול שלה /שלי להגיד את בכאב. ענית תשובה שבשיקוף הכי כנה במידה ולא הייתי נאספת היה מפיל אותי . באינטרקציה יותר קרובה היה גורם לתסכול לכעס להרגשה שלא רואים אותי או יותר גרוע מתעלמים מהכאב והקושי שלי .. אודי זה ממש מפתח לצד הזה התוקפני . אתה מוכן לשקף לי מה בכתיבה שם גרם לך להיות יותר אסוף פחות רך ואמפטי . אני מבינה שיש משהו באיך ומה שהיא מביאה . בצורה של בקשת העזרה . אודי כרגע עדין במקום של לבקש עזרה מהמקום הזה הכואב קשה לי להביא את זה מאני ..זה גם לא מרגיש שלי . אוף זה מורכב כל כך. אין ספק שזה יגיע לטיפול כל מה שכתבתי כאן בחודש האחרון ...אבל זה באמת חשוב לי להבין כי אם לשנות אז לדעתי זה המפתח . באיך שאני מביאה ובגלל הניתוק לא מצליחה לראות את זה .אני רואה נערה מאוד במצוקה שטובעת ומתחננת לעזרה וגורמת בעצם ההפך ...רוצה מאוד לנסות לעזור לעצמי ללמוד להביא את החלק הזה על כל מה שהוא מביא ..תודה ויום נפלא

תודה ..ומקשה קצת יותר באמת ממקום טוב ..האם המצוקה לא הייתה ברורה . האם הניתוק פשוט משאיר דרוך יותר מקצועי יותר משהו מרוחק אולי כדי להבין את הלא מובן ? ותודה אודי זה ממש עוזר לי

בגלל מועקות ומראה חיצוני ואכזבות.אין מי שיתמוך והבית הוא כמו כלא

עכשיו כבר מאוחר

לפעמים בא לי לצעוק אני בגהנום תראו אותי. לא רואים עלייך את נראית כל כך שלווה. אז הנה משהו שאני הכי טובה בו להסתיר. לא רוצה יותר להסתיר. כשחברה רחוקה כותבת שהיא מתגעגעת כי לא התראינו כבר שנה וחצי ומאחלת לי שנה טובה אני רוצה להגיד לה אני עוברת גהנום בנפש ובגוף. אני רוצה לענות לה כשתשאל מה ואיך שתדמיין שכל הזמן צועקים ומדברים לה בראש, נוגעים לה בגוף נכנסים לה לגוף מחטטים ומכאיבים כל כך. אני רוצה להגיד לה תדמייני שחונקים אותך ואין לך אוויר או מטביעים אותך עד שאת בולעת מים ולא בטוחה בכלל שתצליחי להשתחרר. תדמייני שקורעים אותך, שורפים אותך, חותכים אותך, בועטים בך, סוטרים לך, מכים אותך. תדמייני רק לרגע שלוקחים לך את החופש לזוז או לנשום או לוקחים לך את הבעלות על הדבר הכי בסיסי שלך, הגוף שלך, הקיום שלך, העולם שלך, את! תדמייני שרומסים את החלומות שלך, לועגים לפחדים שלך ואפילו להצלחות שלך. תדמייני שיש יצור שעבר את כל אלה... והיא תאמר שלא יכול להיות ואם יש יצור כזה אולי עדיף לו למות. אודי, נגמר לי כל הכח

וכבר לא מרגיש לי כלום... כאילו אמא צביה הפכה להיות מישהי זרה שפוגשים ברחוב ולא מרגישים אליה כלום.. לא מרגיש לי כעס, גם לא געגועים.. זה מרגיש כמו שאפגוש את הקופאית בסופר... אודי וסוריקטה, כפי שזה מרגיש לי כרגע, לא תהיה לי בעיה גם לצלצל רגיל בפעמון.. אבל , זוכרת את מה שאמרתם לגבי ההקשות על הדלת ואם פתאום יקרה משהו ויצוצו רגשות כלשהם בעוצמה כזו או אחרת, אקיש על הדלת ואנסה לבטא רגשות אלו בלי להרוס אותה/אותי/את המרחב ביננו.. אגב סוריקה.. מעניין מה שכתבת לגבי התכנית שלי לא להקיש על הדלת שייתכן שבמימוש התכנית הזו יש גם ניסיון השפלה של אמא צביה.. זה מדהים !! הסיבה המרכזית לכך שאני מתקשה להקיש על דלת הכניסה שלה לאחר חופשות זה בגלל תחושה חריפה של השפלה שאני מרגישה בגלל הצורך הנואש שלי בה.. מרגיש כל כך משפיל.. שכאילו אני לא יכולה להסתדר בלעדיה.. ולמה מתכוון המשורר באמרו "...שאיני נחוצה..שדרכי אינה מתאימה " מהי דרכך ? למה (בשווא ובפתח ) ולמי אינה מתאימה ? יש פה דרך מסוימת שמתאימה בפורום ? אם כן.. לי הדרך המסוימת הזו מוסתרת.. לדעתי , כל אחת ודרכה שלה, והקצב, והסגנון, והעוצמה,והמיוחד והייחודי של כל אחת מכאן מכתיב דרך מאוד אישית.. ואולי זה גם מה שכל כך יפה פה.. ואביב, תודה לך על המילים ..וכן.. החופשות שלהם והדפוסים שלנו.. ואולי גם הדפוסים שלהם.. ותודה לכם אודי, אביב וסוריקטה אהובים על היותכם .. במבי.

הי במבי, נראה לי שאולי הזדהיתי עם המקום של אמא צביה – עם איך שהיית רוצה שהיא תרגיש ומשם, כנראה, הגיעו, בין השאר, מילותיי לגבי דרכי בפורום. את יודעת, גם את דמות משמעותית בלבי. ההרגשה שככה – כתבתי לי מילים חמות :-). שלך, סוריקטה

מחקתי אותו מכל הקלטות, מכל המיילים ששלח, מכל המיילים שאני שלחתי, צריכה לראות אפשר למחוק מאיש קשר. עם בעלי הגעתי למסקנה שרק רע יהיה לי מהטיפול אתו, אם הוא יודע שזו ממש האבן שמחזיקה את פי התהום כך לנטוש, יודע שזה יביא צונאימי, רגישה יותר מאשר אדם אחר בכך, ואם הרגישות הזו לא קיימת, זה יביא אותי לסוף, האדישות הזו בעצמה יכולה להרוס אותי לגמרי, מחקתי הכל

מנסה לעשות דיליט לגמרי, ועדיין לא הולך מקווה שילך לי אני יודעת שהקשר אתו יביא לי רק רע ככל שאקדים לברוח יהיה לי טוב יותר למען הבהר, אדם שיקר לי היה בהתקף והיה צריך פסיכיאטר דחוף, המטפל המליץ לי על חבר שלו, כאשר התקשרתי לחבר הוא נתן לי תור רחוק, אז בקשתי ממנו שידבר עם חברו להקדים את התור, זהו. הייתי בלחץ אטומי מהבחור שהיה צריך רופא, וחכיתי לשמוע אם דיבר אתו או לא, זה הכל, הוא ידע שאני בלחץ ודואגת לאותו אדם, והוא ידע שאני גם לא הכי כשירה בימים האחרונים ועם כל זה לא טרח לענות לי על המיילים שבקשתי שיפנה לחבר שלו. למרות שאחר כך אמר לי שאכן דבר אתו, ועם כל זה לא טרח לשלוח לי אפילו מילה במייל שהוא מטפל בזה. אטימות, רשעות, יהירות, לא רוצה אותו רוצה להוציא אותו חזק חזק מהחיים שלי, מקווה שאצליח טוב שהוא לא כאן עכשיו

אודי, אחרי שנה הוא הצליח להבין שלענות לי זה הגבול. בגלל הבדידות אני כותבת אליו, כפי שסוכם מראש, כמה שאני צריכה וכמובן משתדלת שלא לכתוב יותר מפעם ביום ולא הודעות ארוכות. הוא לא הבטיח לענות כל יום ואז הבנתי איך הציפייה לתגובה פורצת גבולות ומכניסה לאובססיה וכמה הגבול חזק כשהוא עונה, כשכל המילים שלי נתחמות ונאספות בתגובה שלו. לא בטוחה שהצלחתי להסביר. שירה

אוף השחור ולבן והבלבול והכאוס בנהם ...

אני חייבת לעזוב אותו. מצד אחד פוחדת ממנו, יש בו משהו אלים. מצד שני צריכה אותו, הוא בהחלט מצליח לעזור לי, אבל ההזדקקות הזו, במי שאני לא יכולה להסתמך עליו, יוצרת יותר מדי טלטלות, ואני בכלל לא מבקשת ממנו יותר מדי, מגיעה לביקור משלמת והולכת, לא דורשת שום דבר מעבר. ואם יצא לי לדבר אתו בטלפון בקביעה מראש, שלמתי עבור ססשן שלם גם אם זה היה כמה רגעים בלבד, מעולם לא ניצלתי אותו, ואם ססשן התארך מעט מעבר, תמיד מציעה לשלם מעבר לתעריף הרגיל, לכן היחס הזה עכשיו, כאשר אני משדרת לו מצוקה ומבקשת שיתקשר, (לזכותו ייאמר שאולי לא הבין את המצוקה הגדולה, כי קודם לכן שלחתי מייל בקשר לעניין ופירטתי, ואחר כך בקשתי שייתקשר דחוף, ואולי הוא לא הבין את המצוקה), אבל הוא מטפל, הוא פסיכולוג, הוא אמור להבין, לא??? שלחתי לו עכשיו מייל שנפגעתי, השארתי לו גם הודעה בטלפון, נראה אם יגיב על זה לפני שנוסע, כנראה שלא, פשוט ינפנף אותי, זה לא עושה לי טוב הדבר הזה, זה הזוי, זה לא בריא, אני מרגישה בפלונטר, שכל מה שאחליט יהיה לא טוב. אשאר אותו, לא טוב, רק ישפיל אותי בפנים, ויגרום לי לחרדות. אעזוב אותו לא טוב, כי אני זקוקה לו והוא כן מצליח לעזור לי. זה מצב של LOSE LOSE מה שאני אעשה לא יהיה טוב, וזה לבד מכניס אותי למצוקה. לקחתי כל כך הרבה כדורים עכשיו, כדי להירדם ולברוח מזה. לא די במצוקה עצמה שהיא אמתית וקיימת ובשבילה הייתי זקוקה לו, אזי היחס המשפיל הזה, עוד הוסיף לי קצפת על הכל, קשה לי להכיל את זה, השכל הישר אומר לי לברוח, לעזוב אותו, לא לדעת ממנו יותר, אך זה מכניס אותי לחרדה, רק המחשבה, כי בכל אופן הוא מצליח לעזור לי מדי פעם כשאני במצב לא טוב, אז מה שאעשה לא יהיה טוב. אודי, אתה תכתוב בטח שתי מילים, וזהו. אני זקוקה ליותר מזה.

לא חושבת שאפשר לטפל אצל מי שמפגין כזו אדישות ואטימות. נסע לחודש, מקווה שעד אז כבר אוכל להבשיל שאני לא חוזרת אליו.

סליחה על ההצפה, אבל אני מוצפת, התקשרתי אליו והשארתי לו הודעה במשיבון עד כמה שנפגעתי עד עמקי נשמתי בי. עד תשע בלילה, לא יכולה היה לשלוח מייל קצרצר או שיחה, ואני פניתי אליו במייל אתמול באחת עשרה בלילה, הבהרת לו שאני צריכה לדבר אתו דחוף, שיפנה דקה עבורי, זה כל כך פוגע, מעבר לנזקקות עצמה שהיא דחופה, אבל ההתייחסות כך היא פוגעת ברמות על! איך שבא לי לעזוב אותו וזהו, לא יהיה לו איכפת, יש לו מספיק, הוא לא צריך אותי, ואני צריכה אותו, ולא אעשה זאת, ולכן זה עוד יותר מבזה, שהוא יכול ככה לדרוך, ואני אמשיך לומר שזה ממטרים משמים מבורכים, וואו! כמה פוגע!!!

חבל

הרצון שלו להשפיל? יש בו אלימות וזה מתאים. פשוט לתת לי להתבשל כמעט 24 שעות, ולא לכתוב אפילו שתי מילים הייתי קוראת לזו סדיסטיות, שלא לדבר על חוסר רגישות, על חוסר נימוס מינימלי, על יהירות, על הרצון להראות שהוא יכול לייבש ולא חייב כלום. רוצה למחוק אותו מכל חיי עובדת על זה

בעלי הגיע וראה את מצבי, אמר בטח הוא לא ראה את המייל, בואי נתקשר. התקשרנו מהנייד של בעלי, והשארנו הודעה שיחזור. כנראה לא זיהה את קולי אם כי אמרתי את שמי. וראה זה פלא לנייד של בעלי הוא חזר מייד! שאלתי אותו למה לא חזרת אלי אחרי המייל, אמרתי לך שזה דחוף. נתן תרוץ עלוב!! כמה זה פוגע. כן, לבסוף יעשה את מה שאני בקשתי וזה כל כך דחוף, שגובל ממש בפיקוח נפש, אבל העובדה שלא טרח אפילו להשיב מייל קצר, 'קראתי, אנסה לטפל', כלום! ואמר שקרא ואפילו ניסה לפעול, אבל היה משהו שלא מצא חן בעיניו, וכנראה החליט 'להעניש', הנזקקות הזו, הנטישה זה פשוט מעבר לכוחותי!!! לחץ הדם עלה לי, לקחתי את זה קשה. זה נורא ואיום שיש נזקקות ותלות, ואז האחר אוחז בידיים שלו אותך כאילו והיית פלסטלינה

קרא את המייל להשיב בשתי מילים 'מנסה לטפל' זהו! ואמנם טוען שניסה, אבל השאיר אותי ככה ללא שום תגובה, כאשר ידע שהעניין הוא במצוקה קשה עבורי. מראה על האופי של הבן אדם. יש לו ידע אבל הוא לא בן אדם. ממש מקווה שתוך החוד שהזה אצליח להיפטר מכל צורך אליו, או אמצא מישהו אחר, פגע בי בצורה יותר מדי עמוקה

זה כל מה שנישאר בי הפרחים שאת נטעת בי קמלו בינתיים דרכים בהם אני הלכתי עכשיו חוזר על עיקבותי אחרי שלא מצאתי את שחיפשתי לכל אחד יש זכות לחלום סירות נייר במים תראי בניתי לנו בית כשהוא נולד אני נתתי את מה שלא היה לי

הייתי בהשתלמות. היתה הצגה על פגיעןת . לא היה אפשר לצאת משם. הרגשתי כלואה. עכשיו אני צריכה לברוח ולהיעלם.

וואו! הוא הביא לי עכשיו התקף חרדה ממש!! פתאום היה איזה עניין בעל חשיבות עליונה, משהו דחוף מאד מאד, שלחתי לו מייל, כתבתי לו העניין, בקשתי שייתקשר, מאתמול בערב לא טרח להגיב. אולי לא קרא את המייל לא יודעת. אבל אני בסרטים, עלה משהו שהוא בדחיפות עליונה בריאותית. יודעת שהוא נוסע, אבל דקת שיחה היה צריך להקדיש. מרגישה מושפלת, נטושה וכאובה, ובעיקר מודאגת מהעניין שלשמו הייתי צריכה אותו. שוב... הרעד הנוראי בידיים, הסחרחורות...

מרגישה שזו התנהגות אכזרית, כך לשחק לי ברגשות כאשר לא היה מדובר בכל מאמץ מצידו הרי קרא את המייל יכול היה להשיב בשתי מילים - מטפל בעניין -\זהו לא נדרש יותר מזה הוא העדיף לא לכתוב כלום יידע עד כמה אני רגישה עד כמה קשה לי לאסוף את עצמי ידע עד כמה העניין זה ממוטט אותי, ובחר לנהוג בחוסר רגישות, אני רואה את ה כהתנהגות מפלצתית אני אשמה מי מכריח אותי להשאר בקשר אדם נורמטיבי קם ועוזב וזה מה שאני מנסה לעשות לעזוב למחוק אותו לחלוטין לא להתפתות לחזור אליו בעוד חודש כשהוא חוזר פשוט למחוק אותו הוא היה אמור לשלוח לי מייל כשחזור במייל שהוא שלח 'להתנצל', רק כותב שמצטער שנפגעתי ולא נותן כל הסבר להנהגות הנבזית שלו כתב גם את התאריך שיחזור, כנראה יסתפק בזה, כנראה לא יודיע לי כאשר יחזור, ואני בטוחה שהוא ישמח כאשר אני אתאייד, וזה הדבר הנכון לעשות, ומקווה ומייחלת שאעשה זאת ואעמוד בזה, בינתיים ימים קשים מאד עוברים על כוחותינו

רציתי לכתוב לך להתעלם מההודעה הקודמת אבל זה שוב יהיה להגיד לך להתעלם מצדדים שלי ... אני הרבה יותר טוב עכשיו . פחות מפוצלת ..סליחה אודי שאני כל כך דיסוציאטיבית בזמן האחרון. מנוחה נעימה אודי ובאמת סליחה ...

https://www.youtube.com/watch?v=J4A8al4MSvU נערה ועוד אחת ..האחת הולכת לבית ספר כאילו שם והשנייה בורחת בקצה התהום צועקת תוקפת קוראת צועקת תיראו אותי ...נערה במצוקה נערה על קצה הרצף... גיל 12-13-14-15-16-17 - צבא מתחננת לעזרה בלי מילים בלי קול מתחננת שמישהו יראה אותה ... סיפור חייה גם היום אף אחד לא רואה אותה פוחדים ממנה ממה שהיא מביאה איתה המון זעם המון כאב המון כוחות מחזיקה את כל מי שזקוק לה בפנים דואגת לוקחת על עצמה את כל הכאב את כל הצרות..ימים שלמים שמתחננת לפני הבורא שיעצור הכל וייתן לי לרדת ואני המשכתי ל"חיות" לשרוד השארתי אותי לבד והלכתי בגוב האריות מה הפלא שלמדתי לשרוט כמו אריה ... אני מוצפת כל כך ...הזכרונות האלה לא ירפו לעולם ... הנטישה שלה טילטלה כל כך ...הפעם הזו אנחנו כל כך לא מוכנים כל כך לא מוגנים ...זה לא הוגן בטחתי בה

אודי, אני בטיפול פעמיים בשבוע. הולכת גם פעם בחודש לתזונאית המתמחה בהפרעות אכילה ועדיין לא מצליחה להפסיק את הבולמוסים וההקאות. אני מאוד חלשה וזה מקשה עלי לתפקד. הטיפול "מציף" אצלי רגשות וזיכרונות, ובמקום שתהיה הטבה במצבי יש החמרה. מאפשרים לי בטיפול להתקשר בכל פעם שיש לי דחף לזלול - להקיא אבל אני מפחדת לפתחת תלות במטפל. מה עושים? אני מתייאשת. דנית

אז נפגשנו בגלל התקפי החרדה... הוא נוסע לחודש, ולא, זה לא מפריע לי.... מיוזמתי עשיתי חופשה ארוכה יותר. אבל לא חדש הרבה בקשר להתקפי החרדה היה מעניין לשמוע על ההבדלים בן סטרס לחרדה, ומתי התקפי החרדה הופכים להיות קליניים. חשבתי שיצליח לתת לי יותר כלים, אבל לא יכול היה. התבדר על הציניות שלי בדברים. אז עכשיו אשתדל להתמודד, לבד. ולא... לא אחזור על השטות של לנסות ולהסביר למה אני לא מסבירה... שיקראו לי פולניה או כל שם אחר, מה זה משנה, אני לא צריכה להגיע למקומות שמפילים אותי, ואני צריכה לקחת אחריות על עצמי שלא להגיע לשם... לא לדרוך, לא להתקרב, להסתכל רק קדימה, כמו שמטפסים גבוה, אסור להסתכל למטה, מקבלים סחרחורת ויכולים ליפול, כך גם בחיים, להסתכל רק קדימה, אסור להסתכל אחורה.

:-(

?? למה ? על מה ?

אודי אחרי יומיים של אאוט בגלל מנת יתר. סך הכל רציתי שקט ואז משהו השתבש ולא היו לי כוחות להתנגד כשהיא אמרה לי לקחת עוד. עכשיו אני סמרטוט אומלל, אפילו ריחמתי על עצמי. שירה

אודי הי, אתה יודע ? עוד 98 שעות בערך נפגש.. אני מניחה שכשיום חמישי יתקרב, יקרה מה שקרה בפעמים הקודמות. עוצמת ההתרגשות והכעס לא יאפשרו לי להגיע אליה רגיל. מצד אחד לא אצליח שלא להגיע אליה בגלל עוצמת הגעגועים וה ??? מצד שני לא אצליח לדפוק על הדלת ובטח ובטח שלא לצלצל בפעמון בגלל עוצמת הכעס. מה שסביר שאעשה זה מה שקרה בפעמים הקודמות. אעמוד ליד הדלת ואחכה.. ואחכה.. עד שהיא תיזכר ותפתח את דלת הכניסה לבד. ללא איתות ממני. אתה יודע אודי ? חשבתי על האנשים פה בפורום והרגשות שמתלווים אצלי ואני חושבת שזה הזוי.. ממש ממש הזוי.. הרי הקשרים פה וירטואליים, אבל הרגשות, כל כך כל כך אמיתיים. אותנטיים שזה משאיר אותך ממש מופתע.. ורוצה לפרט קצת.. אליך, אתה כבר יודע. אני מרגישה שאני גם סומכת עליך ממש ממש, וגם אוהבת אותך ממש ממש. לפני שנים, כשאמא צביה נסעה ,היא דאגה. רצתה לדאוג לי ל"ביבי סיטר " היום לפני שהיא נוסעת היא אומרת לי ויש את אודי.. מה שנכון !!!! (דיר באלק אם תטוש .. אפילו לא רוצה לחשוב על זה ) גם בטוח לי איתך במובן המאוד מיוחד עבורי. בגדול, קשה לי מאוד לסמוך על גברים.. מפחדת, מתכווצת.. בחיים לא הייתי הולכת לטיפול אצל מטפל גבר (??). ואתה משהו אחר... (בסדר, יודעת שזה בשלט רחוק :)) ) אתה אודי מאפשר לי חוויה אחרת. חוויה מתמשכת מיטיבה , סתירה אמיתית לחוויות פוגעניות שמתקשרות אצלי לגברים. גם עם הבנות פה.. ועם ולכל אחת הקשר והרגשות שונים ובעקבות כך גם הדפוסים שלי פועלים.. למשל את חנה אני אוהבת באופן מסויים מרגיש לי קצת רצון כמו לגונן עליה, ועכשיו כשהיא לא כותבת הרבה זמן אני שואלת את עצמי אם ואיך היא מסתדרת עם המטפלת החדשה ?? רוצה כזה לתת לה יד תומכת.. ומימה.. ראית כמה זמן היא לא כתבה פה ?? לא מעיזה לכתוב לה.. קצת מפחדת ממנה.. דואגת לה.. מקווה מאוד שהיא בקו הבריאות ולא עשתה משהו.. דואגת ונאחזת במילים שאמרה לנו, שכאן זה סוג של פורקן עבורה שמשתמשת כשלא טוב לה וכשטוב לה היא לא כותבת.. מקווה מאוד שמימה לא כותבת מהסיבה הזו... וסוריקטה... אליה אודי הלב שלי מרגיש משהו מיוחד.. אני ממש ממש אוהבת אותה אבל גם מפחדת.. בפעמים הקודמות כשהיא היתה פעילה פה , איפשרתי ללב שלי ממש ממש להפתח אליה. ונפגעתי כשהיא נעלמה כך, מהרגע להרגע ללא הודעה מוקדמת. כאילו לא היתה.. באמת נפגעתי מזה. גם הרגשתי שאני מתבלבלת, לא מבינה. לכן, עכשיו כשסוריקטה פתאום הפציעה פה שוב, בחרתי לשמור ממנה מרחק. לא רציתי שיכאב לי. לא רציתי להפגע. אני קוראת את מילותיה המקסימות ושמה לעצמי שכפץ . לא רוצה להפגע שוב.. וזהו לעכשיו.. אודי, וגם כולכם אשמח לשמוע משוב/משהו... שלך-במבי.

כתבת אותי מה את קוראת אותי ...בדיוק חשבתי מה איתך ואז קפצה ההודעה שלך.. אוףף במבי החופשות שלהם וכן הדפוסים שלנו ...והכי מצטרפת אלייך בבקשה לאודי אל תעלם פתאום ....

הוי במבי במבי, נגע בי שהזכרת אותי. הרגשתי שאיכשהו את שומרת מרחק. פחדתי לגעת, פחדתי שתזעמי – ואיני חסינה כל-כך לזה. ראשית אומר, שאני מתחילה את הימים בשעה ארבע-חמש לפנות בוקר ולעתים די מזומנות חוזרת הביתה, למחשב, רק בשעות כאלה, כמו עכשיו. כך רוב השנה, כך כל הקיץ המתיש הזה. אני כן יכולה לראות את רוב ההודעות במכשיר הטלפון הסלולרי במשך היום ולחשוב עליהן, אבל רושמת תגובות רק דרך המחשב, כשאני חוזרת, באם נותר בי כוח והבסטה עוד פתוחה. וגם – מעניין- לאחרונה הרגשתי שכבר איני נחוצה כאן. שדרכי אינה מתאימה. ואגב, אני ממשיכה לדבוק בה, בדרך, על אף השוני או הייחוד שלה. היא אני והיא שלי. וכמובן, אני מקווה, שיש גם הקשבה וגמישות. את יודעת, אני מתגעגעת לימי האנליזה. היא הייתה קשה כל-כך וזימנה תכנים פנימיים אגרסיביים, בין השאר, ותגובות עוצמתיות, בהתחלה ביטוי במעשים, אחר כך פחות מעשים ויותר דיבור על כוונות, ובסופו של דבר גם חל שינוי בזה. אעפי"כ ולמרות הכל אומר עליה כי היא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי אי פעם בחיים. לגבי הפנטזיה לעמוד מאחורי הדלת ולהמתין עד שירום הודה תעשה טובה ותזכור – גם זה משהו שאני מכירה. נדמה לי שפעם כתבתי לך שייתכן שבמימוש התכנית הזו יש גם איזה ניסיון השפלה של אמא צביה. היא, בעלת אותו התפקיד רם המעלה. עצתי – בחיית במבי, נסי לא לממש. נסי לאזור כוח. ה-מ-ו-ן תעצומות נדרשות לכך, המון, ותקישי בדלת. תוכלי לספר על רגשותייך. תוכלי בעצם להרגיש, ואני מאמינה שפעולה כזו עשויה להביא עימה רווחה. תגלי גם עוד חוזקה שלך. אולי. שלך לבינתיים (ולא הלכתי מכאן), סוריקטה

אודי סליחה על האורך ועל האובססיה בכתיבה ...יותר מהבין עם תבחר לדלג . פשוט חייבת לתת להם מקום אולי בניסיון נואש אחרון להאחז ..אני כבר מאבדת זמן ומקום ומרגישה שזה ממש על הקצה לפני שמוותרת אז באמת סליחה. מנסה לתת לכעס לצאת כרגע לכעס עלייה לתת לו קול ..לתת לחלקים האלה שלי ביטוי מבלי לעצור אותם אולי זה ירגיע קצת את הרעש הזה ...כותבת וכל כך פוחדת מהכעס הזה פוחדת לתת לו הביטוי פוחדת לקבל סטירה או .. אבל חייבת כי הוא מושך אותי למטה ...אז כן אני כועסת עלייה שנתנה לי לסמוך עלייה כל כך לבטוח בה . לבטוח בה שהיא יודעת לשמור על עצמה סומכת עלייה שאני יכולה להביא את עצמי והכל בסדר ובסוף לקבל את הסטירה .סומכת עלייה כל כך שגם מתחת לגליוטינה אני מוכנה סומכת שהיא לא תיתן לסכין ליפול עלי. כועסת עלייה מאוד שזה היה בידיים שלה לעצור את כדור השלג והיא רק בעטה בו עוד ועוד . הרגשתי אצלה בפגישה כמו גוק שרוצים להפטר ממנו וכל כך סולדים ממנו שמכים בו והוא בורח מצד לצד ואז מכל מכה הפכתי ליותר ויותר מפלצת. כועסת שהיא לא רואה אותי לא רואה את הכאב והתסכול מתעלמת מזה שעדין אני לא במקום שלם שמקבל את הפגיעה והיא רצה קדימה . מתעלמת מזה שיש שם עוד זכרונות שמוכרחים לצאת ורק בגלל המריבות האלה הם פוחדים ולא יוצאים כבר יותר משנה . כועסת עלייה כל כך שהיא ידעה מה חופש שלה גורם לי לאיזה טלטלות והיא בחרה גם להגיד על החופש ובאותה נשימה להתעמת איתי על חלקיי כאילו אין מחר ועוד להגיד לי מה חשבת שנעבור לסדר היום כאילו רצחתי אותה. וגם שהתחננתי שתפסיק כי אני לא עומדת בזה ובחופש שבא וגם שראתה את סימני הנשיכות הטריים וגם שראתה את העוצמות ..כן קמתי והלכתי ובאמת רק הגנתי עלייה מזה שקמתי אני חטפתי את כל הזעם שהצטבר מהכשל הזה של החמש דקות האחרונות ..מי אומר למטופל שזה עתה שיחזר את אחד השיחזורים האכזריים של חיוו שזה עתה הבין שככל שנאבק ככל שזעק ובכה לעזרה זה עשה להם את זה יותר .מי אומר למטופל כזה שהוא מעורבב לגמרי ולא מסונכרן גם בשיחזור אל תפנה אלי מי?????? ולצפות שלא תהייה תוקפנות אז כן כתבתי ולוקחת אחריות למרות שלא יודעת מה נכתב שם סמס כועס ואחר כך סמס קצת יותר רך שגם בו כל מה שאני יודעת זה שהקטנים ביקשו שתאמר להם שהיא מאמינה שאבא פגע ...והיא בחרה לא להגיב להתעלם ..ולא לא יגיעו תוקפנים יגיעו חייכנים ולא אני לא מצדיקה את התוקפנות אבל למה היא ציפתה למלכת שווא ... ואני אוהבת אותה כל כך אודי על זה שהיא אנושית כל כך שהחדר שלה הוא לא מעבדה קרה כי אם תמצית החיים אוהבת את ההשתקפויות במראה שהיא שמה לי איך אני נראית מול העולם איך אני מתנהגת ומי אני אוהבת אותה כי היא אמיצה כל כך לא לטאטא לא למרוח טיפול כי אם לעבוד ולעבוד קשה ..אוהבת אותה כל כך על מה שהיא מביאה איתה לחדר על הבלבול והריחוף והפשטות ומי שהיא ..אוהבת אותה שהיא מקצועית כל כך ויודעת מה היא עושה אוהבת אותה על מה שהיא נותנת לי על ההכלה המדהימה שלה כשאני מאפשרת על האמפטיה על הדאגה ...אוףףף ושונאת כל כך שהיא רחוקה ממני ואני כל כך מתגעגעת אודי אני נטרפת ואף אחד לא מבין ...אודי אני לא יעבור את זה עוד חודש כזה ואני משתגעת ...רואה את עצמי יותר ויותר הופכת אובססיבית בכתיבה שלי מאבדת כוחות. איך אני אשמור לא ליפול למקום שמאבד בה אמון איך אני יאמין שמה שאמרה ומה שכתבה עד היום היא גם מתכוונת איך אני אגרום לעצמי לא לשכוח שכן ברגעיים של כעס ואיבוד כוחות אין חשק לראות או לשמוע או להיות אמפטי גם לבן שלך ...אוףףף איך אני יוצאת מתבנית חיי שחור או לבן ...

אודיאני מאבדת אחיזה . אני בקושי מתפקדת בורחת לתוך עצמי חיה על כדורים . יש לי רעש בראש של להקת אווזים צורחים . אודי הם רוצים שאוותר עלייה על הטיפול עליינו ..יש להם בטן מלאה עלייה . אודי אני מרגישה במלחמת חורמה בבקשה תעזור לי שהצד של ההגיון הבריא ינצח תעזור לי להחזיק את התקווה והאמונה שהטיפול הזה ימשיך שהעגלה תזוז ... ניסיתי אתמול לדבר איתם לכתוב להיות לא הצלחתי הוא מקלל ונעשה כמו אבא התנתקתי...אני מבינה עכשיו יותר לא יכולה לפרט כאן אבל מבינה את הצד הזה הפגוע הנרקסיסטי מבינה את הזעם שהיא מדברת עליו מבינה גם איך הכשלים שלה מפעילים אותו מצטערת על עצמי שלא יודעת איך לשלוט בו ..יודעת רק לברוח ממנו ושנים מבקשת עזרה מולו ..הם אולי צדדים שלי אבל הם מפחידים אותי משתצקים אותי וגורמים לי לעשות מה שהם רוצים בדיוק כמו אבא ... כל כך מנסה לא ליפול למקום הקרבני שאני....אפילו לא כותבת מפחד מנבואה שתגשים את עצמה אבל זה שם התחושות של האשמה של הכעס העצמי של הרצון... אני לא חושבת שמטפלים יכולים להבין איזו מלחמה זו ..וכשאני אגיע ואגיד שנלחמתי כדי לבוא היא תעלב כאילו אם את נאבקת אז אולי באמת זה לא עוזר לך ... אם אני התעללתי בה היא החזירה לי כבר פי מאה....אודי בבקשה תזכיר לי שהיא איתי שאנחנו יחד בדרך שנימצא את הדרך שהדברים יתייצבו ....

http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/722/729.html חלק מפרויקט שלא מסתירים מחלות נפש הסימפטומים שהוא כותב כאן לאו דווקא מוכיחים על מחלת נפש. הוא יכול להכניס הרבה לסטרס, ולהכניס מחשבות קשות לאנשים. הרצון הוא רצון נכון, אבל אני חושבת שבמבחן התוצאה, זה נכשל

יש לי חרדה מזוגיות. האם ניתן לטפל בבעיה זו ואם כן באילו שיטות טיפול?

וכאב עמוק שאין לו סוף סמיך.... וכלום לא מקל

מרשה לי לשבת ליידך לאחוז בידייך יחד זה קצת יותר קל ... מאחלת לך להתגבר על הכאב הזה לנשום לתוכו ולעבור לצד השני של הכאב לצד המואר יותר ...איתך חיבוק אם נכון לך

אבל אני לא רוצה שהוא יחכה לי בחוץ כמו תמיד. כדי שהוא לא יסתכל עלי.

אודי הכי נקי הכי אמת אני מתגעגע. אלייה כל כך ..לא כי אני לא יכולה בלעדייה כי אני זקוקה לה בתהליך הזה מול אמא . קשה לי כל כך להודות בזה להגיד אני מתגעגעת יותר קל לכעוס להאשים אותה . הכי כואב זה שנפרדנו בכעס בתחושה מגעילה שהרחקתי אותה כל כך ממני שלא הייתה בה טיפה של אמפטיה . לא רוצה להתחיל ככה את השנה החדשה . רוצה לברך אותה ולא אחרי רוצה להתחיל שנה בהרגשה שהיא איתי . ומכוון שביקשה בלי קשר גם חג שמח לא אכתוב לה זה כואב זה מעצים את תחושת הנטישה שכרגע זה כבר לא חרדה זה אמיתי זה נטישה מעכשיו לא מהבית...אוף אודי למה הכל צריך להיות מסובך כל כך ..