פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי מצאתי את ההודעה שכתבתי בשני אצל הילה בעץ הוא לא קשור לשם :( אפשר להעביר אותו משם ..זה שאני מצטערת שכתבתי . הילה מתנצלת זה בהחלט לא קשור למה שכתבתי לך זה רק כי הייתי מוצפת ככ .. ...חיבוק

זה מאוד טילטל הצעד הזה .האמת שכתבתי שאני מצטערת וזה לא ניקלט..ויותר מזה שתיכננתי לברוח אבל אני כאן לא בורחת. אודי לצערי אני בורחת בטיפול מאז שחזרנו עוד לא סיפרתי לה על הפגישה עם אמא רק כדרך אגב שהייתי ..בפגישה האחרונה שתקתי מכונסת בעצמי חמישים דקות ... אני לא במצב טוב אני יודעת שאני חייבת להצליח לדבר להרגיש לעבור את הקיר הזה . זה כל כך מפחיד אותי ...

יש בך כל כך הרבה כוחות אופטימיות רצון מכוונת מטרה את תצליחי תחזיקי חזק בזיזים ותטפסי את נותנת השראה לכולם סביבך את יכולה ואת מקסימה

בסוף בטוח אני אצליח אני חייבת !!!!!! אבל בנתיים זה מעצבן שלא ..

לאט ובהדרגה, אני מאמינה בך. זה מפחיד אבל זה שווה את זה, את תצליחי בקצב ובדרך שלך

1) בתשובתך להודעתי "המשך.." מה 12\10 רשמת בכותרת:"את בהחלט יכולה להרגיש כך.." ואני תוהה לגבי כוונתך, האם בעצם התכוונת לחזק ולאשר את התחושה שאכן יש מקום מצדי להרגיש אשמה. ??? 2)הצעת לי לקחת אחריות על היותי מטופלת ובתוך הטיפול...,והוספת שכרגע זה נשמע לך כמו נסיון מתמשך להתנגד לכל מהלך טיפולי. וייתכן שאתה צודק..,וזה הרושם שמתקבל. אז מה זה אומר?? שאם לא אעשה זאת, זה אבוד?? והרי אם הייתי יכולה הייתי משנה, יש פה משהו שקשה לי מאד ומקשה עליי מאד, ואני בספק אם זה רק עניין של החלטה שלי.., ותו לא. ובמידה לא עושה כך, אני בעצם "אמורה "בנוסף לכל, גם להרגיש "אשמה".., ? זה כאילו יתכן כהגיוני, ועם זאת,ובטח בטיפול נפשי,וכידוע...,זה מורכב הרבה יותר. ולא בטוחה שכל דבר מסתכם "בבחירה..". ואכן מרגישה ייאוש. 3) אמרת נכון, שבעיקר אתה שומע ממני מה לא טוב בטיפול..,והצעת לשכנע אותך למה חשוב לי להמשיך בו..., ואכן זה כיוון נכון שעשוי גם להבהיר לי יותר ולמקד אותי. עם זאת, אני מתקשה לענות על כך, אין לימשפטי מחץ משכנעים.., בעיקר אני חושבת שאני פוחדת להשאר לחלוטין לבד..., אולי פוחדת שהמצב יורע או שפשוט ימשיך להתקע...,כאילו עדיין ישנה תקווה, עם זאת גם תסכול גדול,כעס,האשמה ואשמה. במקביל ובין לבין עולה גם געגוע..,(בייחוד שלא הגעתי בפעם האחרונה), וזה משהו שאמרת שאתה בעד..,אבל גם בזה, אני כבר לא בטוחה אם זה געגוע מ"הזן הנכון" , שמתאים לקשר טיפולי, או געגוע אחר פאנטזיוני.., שמחבל. ?? האם יש הבדל?? בכלאופן הכל די סוגר עליי. ואני בעיקר מרגישה מאד חסומה. אולי גם כי מובכת, ומרגישה ילדה קטנה בעינייו.., גם העובדה שהוא מבטל פגישה בגלל חופשה קצרה, לא מקלה. והכל מתערבל עם הכל.

בתוך הריקנות התהומית שלי הזמן עם המטפל הופך זניח ומעורר רק געגועים עזים ונסיונות כושלים להאחז בו ולנסות לנצור אותו ולמתוח אותו על פני הזמן שבין הפגישות. במקום, עומדות הדקות איתו כמראה לבדידותי ולצורך הנואש במגע. אולי זו משוואה פשוטה של יחס, במובן המתימטי, שתוצאתה כואבת מאוד.

יימח שמם כל אלו שפגעו בך. אבל את נשמעת לי אישה חזקה וחכמה. תטפלי בפצעים וצאי לכבוש את העולם. מאחלת לך רק טוב. חיבוק ((((())))))) והרבה אהבה ואנרגיה שולחת לך מהנשמה שלי.

הי הופ יקרה, תודה על מילותייך. מי שפגעה בי בעיקר זו אמא, האישה שגדלתי אצלה. היא הייתה חולה, פסיכוטית. אני מאמינה שהיא אפילו לא יודעת מה עשתה, אלו דברים חמורים ביצעה. יש לי, אבל, איזו תחושה שהשתיקה בחמש עשרה השנים האחרונות ביננו אומרת שהיא אולי יודעת שאני יודעת מה קרה אי שם פעם. אין סימוכין למחשבתי. הגיגים כאלו שלי. מי שפגע גם לעולם לא יבקש סליחה, זה לא מישהו שמבין שצריך לבקש. בכל מקרה, לא הייתי מאחלת "יימח שמם". לפחות במקרה שזו אמא. העניין לא כה פשוט. הוא, למעשה, מורכב. "יימח שמה" באיזה מקום מחביא בתוכו גם את "יימח שמי שלי"... כשאמא תמות, יהיה קשה מאד. קשה יותר להיפרד מאמא רעה מאשר מאמא טובה. אני די חלשה, למען האמת, זה מה יש. טופלתי ועדיין מטופלת. יש לי כלים לטפל ולשקם במידה מסוימת את המצב אחרי פגיעות 'קטנות' בשטח שקורות היום. בינתיים המרחב בו אני מסתובבת מצומצם למדי. אישור פנימי רציני, כנראה, נזקק כדי להשיג מעט יותר מזה ולהחזיק. תודה :-) סוריקטה

אני אמא ובת זוג בשנות הארבעים . בשנתיים האחרונות חווה משהו מאוד קשה שלא יודעת להסביר אותו אבל מסב לי נזקים גדולים. איבדתי המון בתקופה הזו ואנשים רעים ניצלו זאת. אני מנסה לאחות את השברים על כל הטעויות והצרות שעשיתי לעצמי. מקווה שבתוך כל הכאוס הרגשי והפיזי אמצא את הדרך להמשיך הלאה. תודה לכן שעשיתן לי פה גם מקום. יום מקסים!!!

מאחלת לך ימים טובים ורגועים. מהיוזמה שלך לסבב הכרות נראה שאת אשה אופטימית ואוהבת חיים בבסיסך, עם יכולת הנעה שלך ושל הסובבים אותך. שלך שירה

ידעתי שיש לך את זה מבפנים... את יכולה ולאט לאט תטפסי מהמקום הנמוך לגבוה מאמינה בך . במוטיבציה ונחישות תוך יעדים ברורים ומודעות עצמית לקשיים ולחוזקות וכן יקרה אנחנו כאן בשבילך לרגעי השבירה וכמובן ברגעים החזקים והטובים. כל הכבוד לך על העץ שנטעת כאן ולכל הענפים ...נעים מאוד אני אביב :)

את מכירה את האימרה של רבי נחמן מברסלב - אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן כולה שנתיים, יש לך את זה, את תצליחי לסובב את הגלגל, תתחילי בדברים קטנים תתחילי אם תיקון של אדם אחד, פסיעות קטנות, מטרות קרובות כמו מי שרוצה לרזות 50 קילו והמטרה תהיה 50 קילו לא יצליח, צריך לשים מטרות קטנות, שאפשר להגיע אליהם בזמן סביר, השמן שיקבע 5 או עשר קילו, ואחר כך עוד מטרה ועוד אחת גם את אל תסתכלי על כל המכלול הזיפטי, תבחרי מה הכי נחוץ, ותתחילי אתו, מטרה אחת, לאחר שתכבשי מטרה אחת, תראי לפתע קרן אור, ותסמני עוד מטרה, ולפני שתדעי מה קורה, תראי שהגלגל הסתובב. אם כל הקלקול הוא בסך הכל שנתיים, את תתגברי וגם אם זה הפסד כספי גדול, המזל יתהפך לך, תתחילי בקטנות ואם הסתבכתם עם בעלי חוב, לכי קחי עורך דין טוב, את יכולה לקבל ללא תשלום גם בלשכת עורכי הדין בשכר צווה, וגם במשרד המשפטים, בקשי עזרה, יש גם לעירייה ארגון שעוזר למי שמסתבך עם כספים, יש כל מיני מקומות שיכולים לתת לכם עצות קורנקרטיות אבל תתחילי, המטרה קרובה ואת תצליחי

את מקסימה! כן עברתי תקופה ועכשיו יותר קל...נכון, אני נשואה פלוס ילדים, עובדת, מתפקדת...אדם מהישוב..אך כשהייתי בבית הוריי היה אחרת...פעם ביתי רק נראה מבחוץ ככזה היום אני יכולה לומר שביתי שהקמתי הוא בית יציב וטוב גם מבפנים :) קצת בעיות ומחשבות על פרידה אבל נראה...

הי הופ, תודה שנפתחת, תודה שפתחת. יום מקסים, אכן! סוריקטה

את מתוקה ומקסימה את מיוחדת במינה. לא יודעת מה עברת בילדותך אבל הנחישותת שבך לחיות ולהלחם היא דבר גדול. גם אני אישה חזקה אבל עם נפילות קשות שמקשות על הדרך ואולי בכלל אני לא כזו. תודה שאת פה גם בשביליץ

כתבתי לך קודם ולא נקלט ...עברתי הרבה בחיים בילדותי עברתי פגיעה ממושכת מאבא ואח ועוד .תודה יקרה על המילים החמות וכן את כן חזקה כולנו נשברים ונופלים החכמה לקום עצם השם שבחרת מעיד שיש בך את זה ....לאט לאט בצעדים קטנים תקומי מהקושי אנחנו כאן עבורך לרגעי המשבר ובטח ברגעי החוזק

מודה שלא קראתי מספיק טוב את הפוסט, ולא ירדתי לעומקו, אתה כן, וכמה עשית בשכל שלא העלית את הפוסט שלי! כל הכבוד!!!

אודי, אני תלויה בו... אבוד לי... צריכה אותו כמו אוויר לנשימה... צריכה שיבטיח שיהיה בסדר... שיאשר שאני בסדר... צריכה שיחזיק את כל החלקים, השברים, ההריסות כדי שלא אתפרק. זקוקה לו לפני השינה... זקוקה לו כשקמה בבוקר. רגוע לי בלב כשהוא איתי. אני אמות אם הוא יעזוב. אין לי קיום בלעדיו. אני שלמה רק כשאני מביטה בעצמי דרך העיניים שלו. המבט שלו בורא אותי. אודי, אבוד לי. אני אמות. נטע.

וואו! סוריקטה קראתי את שכתבת להופ אני רוצה לחבק אותך חזק חזק חזק רוצה עם החיבור להוציא ממך את כל העבר הנוראי רוצה להרוג את כל אלו שהתעללו בך, הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו כדי להקל עליך, נשמע עולם כל כך אכזר, סוריקטה, מאחלת לך עם כל ליבי שתצליחי להתעלות מעל כל הרפש הזה, מגיע לך חיים טובים, מגיע לך פיצוי על כל הסבל שלך אתך ממש ממש, כואבת עבורך

מצטרפת, הרגשתי כאב גדול כשקראתי אותך... שולחת חיבוק חם ועוטף, אם מתאים לך

חנה יקרה, המון אני חושבת שאת מותק. הנה זו הזדמנות להזכיר. שלך, סוריקטה

הי סנדיי יקרה, תודה על מילותייך. לא הייתי מאחלת מוות, שבעיניי זה כלהמית חלקים בי. חלקים מהם נוצרתי. העבר המחורבן הוא חלק ממני. הטיפול עשה כדי להקל עליי. מבחינה נפשית אולי זכיתי בלוטו, אבל בכל זאת יש לי משאלה לזכות בלוטו האמיתי שיהיה לי כסף :-) אה, בכלל לא קניתי כרטיס... אהממ.... אני כבר לא חיה את הרפש כפי שהיה בעבר ונמשך שנים רבות מאד. אבל עצובה מאד, הרבה אבד, שלך, סוריקטה

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול.. אבל זה גם לא ממש יעוץ תרופתי אז מנסה. פה לפחות אתה עונה לכולם ותודה על זה! לפני כחודש וחצי התחלתי לקחת ציפרלקס בעקבות התקף חרדה ואני מנסה להבין מה הוא אמור לעשות והאם הוא עובד לי או לא אני כבר לא בוכה יותר. לא מגיעה לאותם תהומות. אבל מרגישה את הסיפטומים שקדמו לאט לאט מזדחלים חזרה.. אני מרגישה לבד. ורוצה שיעזבו אותי בשקט, בשלושת הלילות האחרונים מתקשה להרדם, דופק חזק, חוסר שקט, אין לי תאבון כמעט ואין לי המון מוטיבציה לחיות באופן כללי... אני אציין גם שהתחלתי בטיפול פעמיים בשבוע עם בחורה מקצועית ומדהימה. היה לי הרבה מזל. ובכל זאת אשמח לשמוע דווקא ממך מה דעתך? האם ככה זה אמור להיות? כי אם כן אני חושבת להפסיק עם הכדור הזה. הבנתי ממנה שציפרלקס מעכב טיפול גם ככה אשמח מאוד לשמוע את דעתך כמו גם אחרים עם ניסיון..

לא רוצה כל הזמן לשמוע שהקבוצה היא קבוצה לימודית ולא תמיכה, נכון שכמובן אפשר לספר, אבל הסבירה לי היום שנניח אם מישהו רוצה לספר מצב מצוקה נגיד, אז שלא יקח את זה שבדרגה 100 אלא רק 50.. זו סתם דוגמא. נמאס לי לשמוע לדבר על הסכמות של הטיפול ועבודה שצריך לעשות וכו. אני רוצה את המקום שלי של לבכות ולצעוק ולשתוק... ואיפה הוא???? נעלם לי אודי, אתה מבין אותי? כן, אנחנו ניפגש בחמישי ואני מקווה שאצליח להגיד משהו בהקשר הזה ובכל זאת.

קחי את מה שכתבת כאן למקרה שלא תצליחי להגיד ותני לה זאת תהייה התחלה נהדרת ..

תשמעי סיפור, הייתי במפגש משפחתי מצומצם ואחת הילדות הביאה לשניה בובה במתנה, והבובה הייתה סוריקטה. אחותי אמרה שסוריקטה זו חיה מקסימה, יצא שכל אחד אמר אם מכיר אותה או לא, ואני מכירה אותה בזכותך (:

הי חנה, גם לי יצא לראות בביתה של ילדה אחת בובה של סוריקטה. בובה נפלאה ונעימה כל-כך למגע. תודה, סוריקטה

שוב החרדות.. אין לי כח.

איה אפשר לשבת איתך קצת .לנשום יחד איתך אויר נקי לכל חלקי הגוף..ולגרש את החרדות

אביב בואי שבי איתי במרפסת.. נשתה קפה רגל על רגל. מול התוקפנים. ונרגיש שהם לא פה הם אויר... הלוואי.

בואי ילדה, המתיק הזאב/ אני פוחדת, נרעדה קלות/ אני הזאב הטוב, חיך/ אני ילדה רעה, השיבה/ הראי שניך החדות/ חשפה שיני חלב/ וצפרניך הראיני/ אצבעותי עגלות/ וניצני שדייך/ טרם פרחו/ וערוותך החלקה/ אסור לך, רגזה/ מותר, חשף שנים/ חפן בצפרנים/ נצנים ועור קטיפה/ עכשו טובה את/ ואני הזאב, טוב או רע?

אבל יש בו סתירה אינהרנטית בעצם היא הייתה אמורה לקרא לעצמה בסוף ילדה רעה, לא לפני תחילת התהליך אז אולי זה היה רק מכמה תהליכים? ואולי אנחנו מדברים על אותה סוגיה שדנו בה קודם על הבחורה בבאר, אולי זה אותו שורש,

מה שיפה בשירה, הוא שכל אחד יכול לקרוא בה מהפריזמה שלו ולהבין את שהוא רוצה להבין. ולומר "לדעתי" וכו',.אבל לא להתיימר לדעת למה התכוון המשורר. זו תמיד נותרת חידה. וכל ה"אולי" הוא חלק מהתנועה שיש בשירה

מייעצת לכל מי שי שלו לב חלש לא לקרא את הפוסט הזה, כל מי שמכיר את הלך מחשבתי בעניינים מסוימים ומתקומם נגדם וזה עושה לו רע, שלא יקרא. זה בהחלט פוסט שלא זורם עם הלך הרוח, אבל לאחר מה שכתבת שירה הרגשתי שאני רוצה גם להציג את הפן השני, שאין לו כמעט לגטימיות להיות מושמע, באף במה. הדין הפלילי קובע שנהיגה בשכרות היא עבירה, ולעולם אדם שנהג בשכרות ועשה תאונה, הוא יהיה אשם. לא פעם, נהגים שעושים תאונה רוצים להתנצל ואומרים, אבל הייתי שתוי ולכן .... ולא מבינים שהם קוברים לעצמם את הקבר, כי עצם העבודה שנכנסו לנהוג שתויים, כבר מחייבת אותם. נשאלת השאלה, מדוע? הרי לא מאשימים את השכור ברשלנות אלא בהריגה, והריגה צריכה כוונה, והוא לא התכוון להרוג הוא רק התכוון לשתות ולנהוג, אז מדוע מחמירים אתו כך? הרציונאל שעומד מאחורי זה הוא שאדם אסור לו להכניס את עצמו למקום ששם הוא עלול להגיע למצב של מסוכנות, על אדם לדעת שאם הוא שותה יין (ואפילו בכוסית קטנה של קידוש), זה עלול להביא אותו למצב של שכרות, ואסור היה לו לנהוג ו/או לשתות, ולמרות שאת התאונה עשה כבר שהיה בלי יכולת שיפוט רואים את השתיה כמספיקה כדי להאשים אותה בכוונה. עכשיו לענייננו, בחורה שלא מסוממת, ולא שתויה נכנסת לבר, היא יודעת ששם שותים, היא יודעת ששם מעשנים, היא יודעת שהיא עלולה להגיע למצב שהיא תעשה דברים בלי שיהיה לה שליטה עליהם, אבל יש לה שליטה אם להיכנס לבר או לא, יש לה שליטה אם לשתות או לא, ואם היא יודעת שהיא תשתה, מדוע לא בקשה מחבר / חברה שישמרו עליה. אני לא באה להצדיק את הבחורים, אני כן מתקוממת נגד התווית של קרבן מושלם שאת שמה עליה, מבלי לחשוב שיש לה איזשהו אשם תורם, כאילו בחורה לעולם אינה אשמה, לא משנה מה... אני חושבת שחשיבה שכזו היא רחבה מדי. למען הסר ספק, אילו הבחורה הייתה מגיעה לכאן הייתי מנסה לעודד אותה, ללמוד מהעבר, בעתיד לא לחזור על זה, להתחיל מחדש, לשכוח מה שהיה, אבל מכאן ועד לחשוב שהיא קרבן ושה תמים הדרך עוד ארוכה. מקווה שלא הרגזתי כאן יותר מדי אנשים

ברור שיש גם עניין של אחריות אישית, אבל היא לא יכולה להיות אחראית אלא על עצמה. היא לא יכולה להיות אחראית על הסובבים אותה. בעולם אידילי כל אחד שומר על עצמו מכבד את האחר ואחראי למעשיו, אבל.... האם החוק אוסר על שתייה בבאר? האם החוק מתיר אשה שתוייה ומסוממת לכל דורש? לפי החוק אדם מבצע אינוס אם הוא חודר לגופה של אישה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית" האשה לא ביצעה עברה!!! אני מפנה אותך למאמר של משפטנית בכירה ד"ר אורית קמיר על אינוס בחסות אלכוהולhttp://www.e-mago.co.il/e-magazine/rape.html שאלתך וגם הדיון לגמרי לגיטימיים.

אדם שיכור ששכב עם אשה שכורה לא מואשם באונס! רק אם הוא היה פיקח והיא הייתה שכורה, כי אינוס היא עבירה שדרשת כוונה. אם שניהם הכניסו את עצמם מדעת למצב הזה, ושניהם היו שתויים, בודאי שהוא לא יואשם באונס, תלוי גם בפער של השנים בינהם. מי שנכנס לבר, בידיעה שהוא ישתכר ויאבד את שיקול הדעת, יש לו אשם תורם רציני מאד למה שקורה לו, עדיין צריכים לבדוק את מצב האחרים עד כמה היו שתויים וכמה היו פקחים, צריכים לבדוק את הנסיבות, ובוודאי צריכים לבדוק תא מנהלי הבאר שהייתה עליהם חובת פיקוח, וזו רשלנות אם לא מעבר מצידם אבל לעשות את הבחורה לשיה תמימה לאחר שהכניסה את עצמה מרצונה לתוך מצב זה, לדעתי זה קצת להיסחף, ולבסוף לעשות רעה לאותן בנות שאכן נפגעות על לא עוול בכפן

תגיד היום "שירה, אני לא נפרד למנוחת אמצע השבוע כדי לא להשאיר אותך לגמרי לבד." אין מצב. אבל מותר לי לרצות שתגיד. אסור לי לבקש אבל מותר לי לרצות שתשאר בשבילי.

אודי יקר, כל כך נכון מה שאתה אומר. מזכיר. ועדיין אני תוהה איך זה שיום שלישי בלבד וסופי שבוע מספיקים עבורך. ארבעה ימים אינטנסיביים בשבוע, שנים. יש להניח, די בבטחון אפילו שאתה בנוי חזק ממני בתחומים רבים. אני דווקא שמחתי בעץ ההכרויות, היות שבזמן האחרון אני מגיעה למחשב מעט יחסית, מפספסת די הרבה, ואילו החבריה כאן היו מציגים עצמם באופן שלם ומאוחד (לו היה זה פשוט, חרדות ושות') הייתי מקבלת תמונה שלמה יותר והייתה אצלי הגדרה ברורה יותר של מי ומי. על אף שפרטים רבים בכל מקרה חסרים כאן. תבורך, סוריקטה (בראש רשום שמי האמיתי)

עם המטפלת שלי ועוד אחת שהן יעבירו את הקבוצה שאמורה להתחיל בקרוב... וזה מוזר ומלא מחשבות ורגשות על זה. תוהה אם זה לטובתי שהיא גם מטפלת שלי וגם מנחה את הקבוצה, מצד אחד אני יכולה יותר להתבייש בגלל זה מצד שני היא שם והיא רואה ויודעת אז זה גם טוב

היי לאודי ולכן-ם מתקשה לכתוב אבל בסדר יחסית קוראת שקטה את כולם הילה

הילונת חיכיתי לך ...מחבקת ונותנת מרחב תשמרי על עצמך

חושבת שטעיתי בגדול ..מצטערת

קראתי את מה שכתבת בכותרת "ילדה קטנה" שוב מהדהד אצלי כמה אנו דומות...לקח לי זמן לספר ולהבין שכל מה שאספר לא אפתיע מאוד, אגעיל או אהפוך אותה למשהו אחר....לא ידעתי איך תגיב, אגרתי אומץ ופשוט שפכתי הכל...היה קשה אבל הוריד ממני המון עומס, מקווה שתוכלי...היא תעמוד בזה ולא ישתנה בניכן דבר, כך היא הבטיחה לי וכך היה!להפך היא אמרה שרק מעריכה אותי יותר על האומץ והנחישות לשתף...בהצלחה, יקרה, איתך.

הי מיכל, תודה רבה על העידוד.. אני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף (אצל כולנו) - פשוט לפעמים זה לוקח קצת זמן. מיכל, אני חייבת לספר למישהי, ואת אישה נשואה , אני נגעלת מבעלי לפעמים. והוא ממש לא כזה באמת. הייתי לא בסדר אתמול, אני צריכה לדבר איתה על זה. אני מרגישה קושי ומחנק. ואם היא לא תבין אותי... לא, אני יודעת שהיא תבין. אני מקווה שהיא תעזור לי. מאחלת שיסתדר לך עם המקום החדש של המטפלת שלך. לפחות היא לא עברה לעיר אחרת. מה שכן, אני מאוד מבינה את הרצון לפרטיות . ועדיין, את והמטפלת שלך סוג של מודל בשבילי. קשר כזה שהוא חזק ויציב. ללא קשר למקום המפגש שלכן.

ייתכן והרצון לטפל ולא לטפל תלוי בתפקוד של האדם. אני תמיד מתפקדת טוב, יותר נכון כמעט תמיד, אפילו כאשר הייתי ילדה קטנה כבת שמונה, שניסיתי להתאבד כמה פעמים, אם היית רואה אותי לא היית מאמינה, חרוצת הכתה, אם לא מלכת הכתה, עם בלי סוף חברים וחברות. אף פעם לא ראו בחוץ, ולא בגלל התנהגות שסכיזופרנית, אלא שאני במהותי אדם שאוהב חיים, אוהב תחרות, פרפקציוניסטית, כל מה שעושה משתדלת שיהיה מושלם, אז צרות לחוד ותפקוד לחוד. נחונתי במראה טוב ובכישורים, והם עוזרים לי לסלול את החיים. כך שלמרות כל הזיפט בפנים, למרות הרצון להתאבד, שלא לגמרי חלף גם היום, אם כי בצורה הרבה פחות קיצונית, התפקוד שלי היה טוב, והוא עדיין טוב מאד. לכן הפסיכיאטרית אמרה לי, שלא כדאי לי אנליזה, אמרה לי שאני מסכנת את כל מה שיש לי, ואו שהאליזה תעזור או לא תעזור, אבל להרוס את הקיים היא תהרוס. ואני לא מבינה איזה טיפול את מקבלת אם הוא לא אנליזה? או אולי אנחנו מדברות על משמעות אחרת למושג. את יודעת אביב, שהיו לי שנים של רעב ללחם, ואני מתכוונת בצורה הכי פשוטה של רעב ללחם, ואני מדברת על ילדה קטנה שצריכה למצא דרכים להרוויח שיהיה לה לחם! והורי לא היו עניים, להפך, היה להם שם של מליונרים, לא ספרתי אף פעם כמה היה או לא היה להם, אבל תראי הרבה מוסדות לתפארת עם השם שלהם בתור תורמים, ולא, הם לא שנאו אותי, הייתי הבת האהובה, ולמה ככה? אולי פעם עוד אוציא על זה סרט!!! ותאמיני לי שהמחסור בלחם לא הוא הווה את הבעיה העיקרית, זה היה בקטנה ואפילו לא השאיר בי צלקת, היו דברים אחרים קשים קשים פי כמה, ועם כל זאת שרדתי. אז אולי לכן יש לנו הסתכלות אחרת אם לקבל טיפול יסודי אם לאו. לי אין בולם זעזועים, וכאשר אני חוטפת זעזוע אני מתפרקת, ואז הולכים לפנצ'ר מאכער שיתקן את החור, אבל לא מחליפים גלגל, ואני ממשיכה הלאה לסחוב. כשאני חוטפת זעזוע, רע לי ומר לי, כשהוא חולף אני דווקא נהנית פחות או יותר מהחיים, לא יודעת אם אפשר לקרא לזה להנות, מי שתמיד חולם על מוות לא יכול לומר שהוא נהנה בחיים, אבל השאלה היא מה נקרא להנות? האם סיפוק זה הנאה? אני באמת לא חושבת שאני חווה הרבה את המושג הנאה, יש לי תחליפים, השגיות, סיפוק, אבל הנאה לכשלעצמה, לא כל כך מכירה את הרגש הזה, אלא אם כן הכוונה לטעימה מעוגת השוקולד אגזוים שלי, שאני נהנית לאכול אותה

בואי תעצרי את נסחפת וזה עושה לך רע...את לא צריכה להוכיח כלום וברור שלכל אחד מתאימה דרך אחרת וזה הכי בסדר בעולם.שאלת על הדרך שלי עניתי לך..את לא צריכה להסביר כלום אני מבינה חיבוק לילה טוב ..שימרי עלייך

אני הולכת על גבול דק לא כדאי אני בתקופה טובה עכשיו לא כדאי לסכן לא כדאי להרוס עכשיו אני מאוזנת מוגנת מאחורי החומה לא נוגעת בזה יותר, זהירות סכנה!!!

זוכרת בכתה ה, דרשו בשיעור התעמלות מכנסי התעמלות, ומנין יהיה לי כסף עבורם, אז כל שיעור נענשתי כי לא הבאתי אותם. בסוף התחמכמתי והבאתי פתק מרופא שאסור לי להתעמל! בכתה ז' בית הספר קנה במרוכז לכל התלמידות צבעים, צבעי פסטל לא מי יודע מה יקרים אולי בשווי של 20 ¤, אז מאיפה יהיה לי את הכסף, אז כל שיעור תירוץ אחר, והמורה מחרפת ומגדפת אותי, ואני מתה לצייר כמו כולם, ואני ממשיכה לקבל עונשים. טיולים של בית הספר, ברובם לא השתתפתי, מאיפה אממן אותם, ותמיד תרצתי בחוסר יכולת, עם ספר תירוצים אבל אומר לך את האמת כל אלו הם בקטנה, לא השאירו לי שום צלקות, להפך, אני מרגישה שזה חשל אותי לחיים, ונתן לי יכולת להגיע לאן שהגעתי. מספרת על זה בבכיף ובחיוך גם לילדים מה שהרס אולי זה ההתעללות הנפשית הנוראית, ועליה איני יכולה להתגבר, ואיני יכולה בכלל להציף את זה,

מקווה שזה בסדר שאני אגיב... מצד אחד מדהים לקרוא על הכוחות שלך, על ההשגים ועל היכולת להציב לעצמך יעדים ולעמוד בהם על אף כל הקושי שבפנים, אבל יש עוד חלק, חלק ששואל האם זה- as good as it gets (ראית את הסרט?), האם אולי עם עבודה פנימית קשה זה יכול להיות יותר טוב, ברמות שלא יכולת לדמיין אפילו... ואין לי תשובה לזה... כי תפקוד זה דבר חשוב מאד ונכון, טיפול יכול לסכן את זה, הוא יכול גם להוביל למקומות לא טובים, ואולי זה באמת לא מספיק מדובר שיש הרבה סכנות בכניסה לטיפול, נכון שבאופן אידיאלי המטפל אמור לחשב סיכונים ולמנוע הדרדרות, אבל כמו שחווית עם המטפל שלך, בקשר כזה כל דבר מטלטל, וזה מאד לא קל. אגב, כשאומרים אנליזה בד"כ מתכוונים לטיפול בגישה פסיכואנליטיקאית שיש לה כל מיני משמעויות מבחינה הסטינג של הטיפול זה מספר פעמים בשבוע לרוב בשכיבה על מיטה, זה נחשב הכי "טיפול עומק" למיטב הבנתי... רוב האנשים נמצאים בטיפול פסיכודינמי של פעם או פעמיים בשבוע, ועד כמה הטיפול הזה מתעסק בסימפטום או מנסה לחדור לעומק זה משתנה בין מטפלים ומטופלים... יכולה לספר לך מחוויתי, שהגעתי לטיפול במקום מתפקד... ואני כבר שנים רבות מאד מטופלת, והיו תקופות שבהן הטיפול עורר שדים והיו נפילות איומות... מצד שני, השגתי דברים, השגים נפשיים, שכנראה (אי אפשר באמת לדעת) לא הייתי משיגה אילולא הטיפולים הקשים. אז כנראה השאלה היא כמה מדגדג לך הלרצות יותר הזה מהחיים, וכמה את מוכנה לשלם את המחירים של היציאה למסע הזה...

כאשר יש נפילת חשמל, כאשר אני בנאווק אווט, כאשר אני רק רוצה להתאבד, בטח שאני רוצה טיפול ואם כל הנ"ל קורה אחרי טיפול בטח שאני לא רוצה את הטיפול בחיי היום יום שאני מפקדת מצוין, רוצה להעביר את החיים, שיזרמו, לגמור אותם איך שהוא בסדר ולהמשיך הלאה לא חיים לעולם תעשי חשבון פשוט כל כלכלנים, הפסד כנגד רווח, לא בטוחה שלשים אותי על הקרשים יביא את התועלת יש לי המון מחויבויות, אני ברוך השם בעלת משפחה, בעל משרד גדול, חיה טוב עם בעלי, לסכן את הכל, בלי להיות בטוחה שמשהו טוב יגיע? הקרובים אלי יודעים כבר שישנם תקופות שמסוכן בכלל לגשת אלי, זה הר געש, מה שאני עושה זה נכנסת לחדר, מדליקה את המזגן על קור נוראי, מתכסה עם שמיכה מעל הראש, סוגרת חשמל ותריסים, ופשוט שוכבת מכורבלת בתנועה עוברית בלי לזוז, לפעמים אפילו שלושה ימים, ולאט לאט חוזרת לארץ החיים. ניסיתי כמה פעמים לנגוע, במיוחד אחרי פעמים שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר שהמרירות פשוט מטביעה אותי, ניסיתי ולא הלך, ניסיתי עם מטפל עם מטפלת, תמיד זה היה רע ומר. אולי בגלל שאני מטבעי חסרת סבלנות, רוצה כאן ועכשיו, מציבה אתגרים ורוצה מייד להשיג אותם, לכן אולי טיפול איטי שכזה הוא לא בשבילי, ואולי גם כי אני מאד ביקורתית, וגם מאד חדת תפיסה, מתווכחת עם המטפלים לא מוכנה לקבל כל מה שהם אומרים כאמת המוחלטת, רואה לא פעם שהם עושים פישינג וזה בכלל לא נכון, אז זה גם עולה לי על העצבים

את לא נעלמת את כאן נוכחת או מנסה להיות...בואי תפסי את היד שלי האחזי בה עם ידייך המהוססת אני כאן איתך .ננשום יחד ניתקרקע ונחזור לכאן...מה שמפחיד ככ זה רק זכרון זה לא מעכשיו היום לא צריך להעלם יותר.

היה אומר....רוני אל תעלמי ואל תאלמי ואולי שנהם דומים ככ ...

מקווה שעשכיו מעט טוב יותר

אודי, סוריקטה, רוני, מיכל, סנדיי, אביב ואיה. משונה.. לא מצליח לי לכתוב.

לאט בקצב שלך הנה את כותבת ..אנחנו כאן מחכים לך בסבלנות ובאהבה ..את חסרה

מה שלומך? איך את מרגישה עכשיו? מניחה שההרגשה שלך אולי אינה מוכרת לך שאת לא מצליחה להוציא מעצמך את המילים... אבל יקרה, לאט לאט, בקצב ובזמן שמתאים לך. איתך כאן ביחד

קשר זה קשה. ומעבר בין קשרים עוד יותר קשה בפרט שההבדל הוא קיצוני בין אחד לשני.. פסיכולוג (אדם) עם המון רגש. סימפטי אמפתי. שאוהב את עבודתו (זה שתמיד מחייך לסביבה) לעומת פסיכולוג (אדם) שעובד עבודה מצויינת ומקצועית - כעבודה. זה שמיים וארץ. אני תוהה מה יותר נכון?

ובאמת למה????? למה לעשות לי דווקא? אוף....אני פעם מרגישה אותה מכילה ומבינה כל כך ופעם הפוך..כתבתי לה את זה ואני בטוחה שהיא תגיד שזו אני ולא היא! מעצבן הפסיכולוגיה הזו לפעמים..כי זה כן היא! וזה שהיא כתבה שהבחירה שלי לבוא או לא ממש עצבנה אותי יותר! כי לא אני בחרתי במקום כזה שמראש ידוע כגרוע!! ואפילו שבפעם קודמת עשתה הקדמה שבטח לא אוהב מעבר וכו'..ודווקא אמרתי לה לא נורא מעבר שוב..לא חשבתי בכלל על מיקום כזה!!!!!!!אוף!! זה בגלל המיקום ולא שהמעבר מערער אותי!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף כשבחרה מקום בכלל לא חשבה עליי!!! היא יודעת מצויין שאני לא רוצה להראות! והנה במרכז שכזה בטח שיראו אותי!! לא מתאים שיראו אותי! (הופ אגב, זה לא שאני מתביישת שאני הולכת לטיפול זה בגלל שאנשים מדברים!! במיוחד במקצוע שלי אוהבים לפתוח פה!!) ואני הולכת לשם לפעמים למשהו אחר בנושא אחר לגמרי..יש שם כל מיני עצמאיים...אוף! רק על פרידה אני חושבת ואיך לעשות את זה, אם נכון להפרד בעוד מספר מועט של פגישות עד שתעבור, או כבר לחתוך......קשה לי נורא!!!!!!!!!!!!!!!אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף חשבתי בכלל על פרידה אבל אז קרה משהו והכל כל כך משאיר אותי לבד שוב! לבד לבד....נשמע פולני, לבד בחושך, אבל זאת הרגשתי.... :(

מיכל את צודקת. אבל עדיף לך ללכת ולדבר .. אולי תמצאו פתרון? כשזה ביחד יש סיכוי של תקווה, לבד אין.

זה קשה אני יודעת אבל דברי איתה פנים אל פנים תמיד את יכולה להגיד לאנשים שמטרידים שאת מגיעה להדרכות בנושא מקצועך ושהיא מדריכה משכמה ומעלה :) או שפשוט תלמדי שממש לא חייבים לאנשים הסבר . יקרה תמיד יש פתרונות יצירתיים אבל תעשו את זה יחד . כל שי וי מטלטל את יודעת שחזרנו להפגש אחרי חמישה שבועות ניכנסתי וכמעט התעלפתי כל החדר היה שונה שינויים זה דבר מטלטל זה לוקח את הרצפה ..אבל יקרה הרצפה זה לא המקום זה היא ...אתם תעברו את זה סומכת עלייך

היום אחרי ככ הרבה שנות טיפול יריקות דם והתפלשויות בבוץ לפעצים אני חיה . לחיות זה להרגיש טוב ורע .שמח וכואב .לחיות זה להיות במציאות להכיר את חוסר ההגינות וחוסר המושלמות שבה .לחיות זה שיהיו לך חלומות ורצונות שתעיזי לרצות ולא כל מה שמציעים לך תגידי סבבה .לחיות זה לא לפחד כל הזמן.לחיות זה להצליח לנשום נשימה עמוקה משחררת בריאה .לחיות זה לישון יותר משלוש ארבע שעות בזכות כדור.לחיות זה לקום בבוקר לא שכל הגוף כואב כאילו הכו אותך כל הלילה ותפוסה כאילו פחדת לנשום .. לחיות זה להיות בחברת אנשים ולהרגיש אותם ולא לבד .לחיות זה לא לפחד מאנשים מקרבה .לחיות זה לנשום לתוך כאב זה לדעת שיש לך רצפה ואת מוגנת .לחיות זה להיות מסוגלת להרפות לשחרר מבלי לפחד לאבד שליטה כי את לא יודעת מה יבוא... לצערי סנדי אני מתחילה ללמוד לחיות אני עדין לא חיה אני שורדת מתפקדת פעילה נוכחת אבל שורדת ..

שאלתי קודם, ושוב את לא צריכה לענות מה את עושה בטיפול כמה שנים אם לא אנליזה? ממש לא מבינה וזה בגלל הבורות המדהימה שלי

אני כמעט שש שנים בטיפול פסיכותרפיה ..עם מטפלת שאולי לא כל אחד היה שורד בגלל הישירות האנושיות והכנות הכואבת ככ...אבל מבחינתי אלו תכונות מנצחות אולי כי גם אני כזאת (ראי תגובתי הישירה להופ) סנדי זה ממש לא פשוט תאמיני לי שום טיפול הוא לא דבד קל אבל הגעתי אליו כי כבר לא נשארה ברירה אחרת...והכי מצחיק שלא תיארתי לעצמי איזה תיבת פנדורה עומדת להיפתח חשבתי חודשיים גג וממשיכים בחיים ...מצחיק

שלום רב. ביום חמישי האחרון לקחתי בבוקר את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור לצער בעלי חיים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר וזה סתם ניתוח שגרתי. אספתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. כשהגענו לשם הבנתי שיש בעיה. הכלבה לא מתעוררת. הציעו לנו לקחת אותה דחוף לוטרינר שניתח אותה. כשהכינו לנו אותה בכלוב ילד בן ה-9 כל הזמן החזיק את הכלוב למרות שזה היה כבד מאוד, קרא לה בשם ודאג לה כל הדרך. לא עזב אותה לשניה. כשהגענו לוטרינר התברר לי שהמצב שלה אנוש ואין מה לעשות. אמרתי לילדים שמשאירים אותה לילה בהשגחה. יום למחרת הודעתי להם שהתגלתה לה מחלה והיא היתה חלשה מאוד ונפטרה. הילדים כמובן בכו חאוד. הקטן עדיין עצוב ולא מוכן לחזור הביתה אחרי בית ספר. בינתיים הולך לסבתא. אני מרגישה מאוד אשמה שלא בדקתי ולקחתי את הילדים לראות את הכלבה במצב נוראי. אולי הייתי צריכה לנסוע לבד - לא יודעת. מאוד קשה לי עם זה. בעלי לא רוצה כלב אחר בגלל הנושא של אובדן. ואני ממש עובדת אצות - מאוד מאוד מאוד קשה לי. מה עושים?

בבקשה בנות יודעת שדעתי לא תואמת את הרוב..זה עדין ושורף מידי אין לי כוח לויכוחים פרשת המועדון בת"א פתחה פצע ישן מדמם...(מעבר למראה החברתית שכרגע לא ניכנסת אלייה) מתי זאת באמת פגיעה בחסר ישע ואיפה האחריות האישית של אותו אדם ..איפה הקו עובר מי לוקח אחריות על שיחזור הפגיעה ..האם זה חוסר ישע או טימטום צרוף .. האם למצוא את עצמי במקומות וסיטואציות הזויות בחסות הדיסוציאציה מסיר ממני אחריות ... מי אשם בהליכה על סף התהום ...מבחינתי ברגע שאתה לא קטין האחריות היא שלך . על בחירות מוטעות משלמים מחיר כבד אבל זה שלך... אולי אני נוקשה עם עצמי אבל קשה לחיות עם המקומות האלה הזכרונות האלה שאתה לא נפגעת כי אם אתה סתם מטומטם . אודי פסעתי למרות שאני מניחה שהבנת כבר קודם ..לא יודעת איך ארגיש לראות את זה כתוב ואולי זה התחלה של חיבור וקבלה זה קשה ככ. אודי בבקשה תהיה עדין :)

לרצח שהיה לפני כמה שנים, והאשימו חף מפשע בפרשה?

הכוונה למועדון הדפוק הזה שאפשר דבר כזה לקרות! ולכל מי שהיה שם!!!!!האחריות על כלם בפרט על הבעלים..ניצול היה פה זה ברור!!! אבל אביבוש, גם אני חושבת שיש איזו אחריות אישית לבחורה בכל זה....עצם הנוכחות במקום כזה, להתחיל בשתיה ועוד....לא ההמשך....קשה וכואב

ועכשיו אני מבינה את התיאורים שלך על עצמך. לפתע הרבה מהפוסטים שלך מקבלים משמעות אחרת.

אביב יקרה, כמה קשה לשחרר את האשמה... כמה התבוססות ב"היה או לא היה" או בכלל מה היה. כל כך מבינה. בראש את יודעת היטב מה מותר ומה אסור, את ודאי גם אומרת לילדייך,.כפי שגם אני מסבירה, שהגוף הוא פרטי ולאף אחד אסור לגעת בו בלי רשות והסכמה. מי שעושה זאת הוא פושע. הבחורה מהבאר היתה שתוייה ומסוממת, לאף אחד אסור היה לגעת בה כשהיא במצב כזה., גם אם אינה קטינה נעשו בה פשעים. הם הפושעים. גם נערה שנוצלה ו"שילמה" בגופה עבור מילות אהבה ותשומת לב שלא קיבלה ורצון שיראו אותה, אינה אשמה. היא הקרבן. בואי נגיד את זה ביחד ואולי יום יבוא וגם באמת נאמין. שלך שירה

לא רוצה להכנס לויכוח ...כתבתי שדעותיי שונות ...בכל מקרה תודה על היד המושטת חיבוק ושימרי עלייך

בואי ילדה, המתיק הזאב/ אני פוחדת, נרעדה קלות/ אני הזאב הטוב, חיך/ אני ילדה רעה, השיבה/ הראי שניך החדות/ חשפה שיני חלב/ וצפרניך הראיני/ אצבעותי עגלות/ וניצני שדייך/ טרם פרחו/ וערוותך החלקה/ אסור לך, רגזה/ מותר, חשף שנים/ חפן בצפרנים/ נצנים ועור קטיפה/ עכשו טובה את/ ואני הזאב, טוב או רע?

איזה שיר.. חזק מאד... שלך?

היי אודי, ככל שהטיפול הולך ומעמיק, אני מבינה כמה אני פגועה. אני מבינה באיזו סביבה מופרעת גדלתי וכמה הפגיעה נוכחת בחיים שלי. עם ההבנה וההתבהרות מגיע גם ייאוש גדול מאוד. אני מבינה שהטיפול לא "ירפא" אותי. לא כל כך יודעת למה לצפות ולאילו יעדים לחתור. מיואשת, ובעיקר עייפה. נטע.

הרי קשר טיפולי עם המטפל, מתיימר ליצור אצל המטופל\ת, חווית קשר מייטיבה,מתקנת,שונה.., שאותה ייקח איתו המטופל, במקביל לקשרים אחרים בחיים המציאותיים ,אבל..., אם הקשר הטיפולי הוא מטבעו "מגמתי".., אפילו מניפולטיבי ומתוך הכרח התפקיד.., איך ניתן להרגיש שזה באמת קשר אמיתי,אוטנטי וכנה שיכול בהכרח גם להתאים עצמו .., "בחיים האמיתיים"? שם, אפאחד לא משולם כדי להיות איתך בקשר מייטיב כביכול. שאחרי שיגמר כבר לא יהיה יותר. זה אולי מתקבל כ "גס" חלקי ומוקצן,יתכן..,ועדיין אני תוהה על מהות הדבר הספציפי הזה, ואשמח למענה מצדך. נ.ב- יש תגובות גם של מטפלים(שאני קוראת גם פה מהודעות אחרות), שמאד קשים לעיכול.., יש בהם משהו קר ומנוכר, ואני גם תוהה לגביי זה ואיך אפשר להיות במין קשר שכל מהותו הוא בעיקרו "תפקידי..", כי בסופו של דבר זה מה שזה הרי, ועל כך גם התשלום. ושוב.., כל אלו ועוד מקשים עלי גם בלסנן ולהבין את מהות הדבר, ואיך בכלזאת להצליח להיות בתוך זה, ולהפיק גם, ואם כבר..., נראה לי שזה ממש כמו משימה בלתי אפשרית עבורי,שככ חונקת אותי, כשעולמי גם ככ מצומצם, כולל כספי, ואחרי שהרב מופנה לטיפול. ובהפוך על הפוך זה בעצם מזין תצמו והופך למעין מעגל סגור. תודה.

יש בי כנראה לצד איזו תקווה שעדיין מקננת (ואולי היא זו שמחזיקה אותי בחיים בהשרדות..,ובטיפול, או אולי הפחד מהגרוע יותר...,לא יודעת.) ייאוש מאד עמוק, מכל המקום הזה שלי בחיים, בגילי, ומאיך שהם נראים. אני ככ מתוסכלת מהגוף הזה וממצבי הקיומי.שאני כבר לא יודעת איך ומה יכול להשתנות, אם אני לא מצליחה. ובעיקר כרגע שוב מאד חסומה. מתרחקת. כמהה. מתוסכלת. ומרגישה שנשאבת לתוך מערבולת חזקה, לא נבלעת לגמריי באדמה, אבל גם לא מצליחה להוציא תראש ממנה, ולחיות. זה נראה לי פשוט כמשהו שהוא כנראה לא מנת חלקי בעולם הזה. ובאמת שאני כבר ככ מבולבלת כשלא יודעת מה חלקי ואפשרי לי, ומה לא. והייאוש מכרסם. והאם באמת הכל זו בחירה שלנו?? כלומר, הכל תלוי רק בי? ואם כך, אז למה שלא ארגיש גם אשמה, אם כך מרגישה , מעכירה גם על הסובבים אותי(לא כייף הרי להיות עם מישהו נטול חיות ממורמר כעוס ותקוע...), ואם אלו חיי..?? כשהמוות כל הזמן מרחף..., כאיזו עננה שמלווה.

לא תהיי לבד, תהיה לך מטפלת ולא תהיי בתוך הסחרור הזה. אני מבינה אותך לגרי, ולצערי מאמינה שזה רק ילך ויהיה יותר גרוע זה כמו פלסטר על פצע שצריכים למשוך בבת אחת ולא לאט לאט זו דעתי, שאת לא חייבת לקבל אותה, אבל אני חושבת שאת נכנסת כאן לסחרור שרק ילך ויהיה יותר קשה ולא תהיי לבד, תקחי מטפלת, ויהיה לך מישהי שאכן המיקוד יהיה לעזור לך בבעיות ולא המתח המיני בינכם

שלום מרגישה תסכול עמוק והרגשה שכבויה, בלי חיות,בלי שמחה,בלי תנועה אמיתית מבפנים,ומבחוץ. ולאחרונה זה אפילו מחריף. קשה לי מאד שזה המצב ובעיקר שלא יודעת להגיד,אם בכלל,ואחרי תקופה ארוכה,אם הטיפול עוזר לי .האם יש איזה מדד אובייקטיבי כביכול שיכול לעזור בזה כדי לדעת האם הטיפול הזה בכלל מתאים לי ומעבר לתחושה הסובייקטיבית\חלקית שלי שאולי מטעה אותי?? חשה תקיעות גדולה וממש חסומה.(בעיקר שכועסת,פגועה ממנו),יכול להיות גם,שהפאנטזייה הזו..ואיתו ועליו,ובקשר הזה..,(כשמאד קשה לי להיות "המטופלת"..), גם מאד מקשה עליי, כנל לגבי הההרגשה כל פעם מחדש (גם אם חושבת שמרגישה אחרת וגם..ממנו), שאני ובסופו של דבר,"רק" מטופלת ובעיקר ילדה קטנה שצריכים לגדל..,(למרות גילי המתקדם),ושלא מענייני גם בעצם, שום דבר שקשור לחייו הפרטיים..., וברגע שחשה את זה פתאום וחזק...,(בניגוד לתחושה קודמת אחרת..),זה כמו בעיטה בבטן ממנו ,שמעיפה אותי רחוק מאד(גם אם לא התכוון אולי שיצא כך..).וכבר לא בא לי כלום ואיתו,ובטח שלא מסוגלת לשתף בכלום. כשיש גם כל מיני אמירות אחרות,באופן כללי, שסתומות לי, ומעוררות אי בהירות,כעס ופגיעות.וכל אלו ועוד..., מעוררים כרגע הרבה תהיות לגבי מהות הדבר ,כולל בעיקר היכולות שלי,אם בכלל ,להמשיך בזה,ככה,ובעיקר להפיק מזה. וזה ממש חונק אותי. כולל החלקיות הככ גדולה.שלא נהיית יותר קלה עם הזמן,וגם בלהיות זו שרק חושפת ואז הפוך,נבעטת..., (זה מאד פגע בי, והוא יודע!). עניין העלויות גם מאד מאד מכביד עליי.זו הוצאה ניכרת כל חודש שכבדה עליי מאד. אני לא יודעת מה לעשות.., לעזוב..,ואז להשאר לגמרי לבד(למרות שגם ככה מרגישה לבד בכל המצב הנתון),או להשאר...ולהמשיך באופן הזה..,וכשככ חסומה וחנוקה.וכבר לא יודעת על מה לסמוך,ומה אמיתי ומה לא,כולל איתו ובייננו.ולאן פניי מועדות כשמרגישה רק יותר מדוכדכת ומכונסת.ושהטיפול והוא, הפכו בעצם להיות כל עולמי כביכול.והוא גם יודע! אני ככ מבולבלת ומרגישה שמתקשה גם לדייק.ויש כל מיני לפה ןלשם, ותחושות שמתחלפות, אבל כרגע מרגישה כמו איזה שבר, שלגמרי חוסם אותי.עדכדי שלא ראיתי כבר טעם להגיע, לשתוק כל הפגישה(אני מאד חסומה.) ,ולהוציא בנוסף גם ככ הרבה כסף. אודי בבקשה תביע עמדתך. תודה.

אשמח אם תספרו לי קצת עליכן משהו שאוכל להכירכן. אביב. גולם. סוריקיטה. סנדיי. שירה. מיכ. גלי. רוני. סיגל. מימה.

מכוון וזאת מדייה פתוחה ניראה לי שזה קצת בעייתי . אבל נעים להכיר אני אביב ואני כותבת על עצמי כאן לא מעט ...רוצה לספר על עצמך קצת

בגלל האנונימיות אנחנו מרשות לעצמנו לספר כל מיני דברים 'סודיים' על עצמנו, לכן לא נוכל לגמרי להחשף. בשתי מילים עלי. הרבה שריטות בפנים, תוצאה של נסיבות קשות במשך שנים ארוכות. עם כל זה מתפקדת היטב, קריירה, משפחה, ילדים. מדחיקה את השדים, מדי פעם הם פורצים החוצה ועושים צונאמי, אין לי מגן זעזועים, אז אני מתפרקת, אבל מקבלת טיפול נקודתי וחוזרת לתפקד. לאחרונה בגלל צירוף של נסיבות קבלתי התקפי חרדה נוראיים, עם רעידות בידיים, החילותי בטיפול, ונעדכן אתכם

דפדפי אחורה, כך נכיר הכי טוב :) ונשמח לקרוא כמובן אותך.

מה לספר לך? שמתרגשת שזכרת אותי? זה בטוח! אולי אספר משהו נורא משמעותי שכבר כתבתי עליו בעבר, שיש לי מטרה בחיים, שאני מקדישה את חיי להלחם בהתעללות בבעלי חיים. זה גם טוב שיש מטרה וכיוון אבל זה גם קשה כשהמטרה מזכירה כל הזמן באיזה עולם מעוות אנחנו חיים. שישה מיליון בעלי חיים נרצחים בכל עשרים דקות! כל אחד מהם הרגיש פחד, כאב, אימה והכל כי התרגלנו שיש חיות שמלטפים וחיות אחרות הן מוצר, אוכל. כולנו התחנכנו ככה, וקשה לקלוט שקורה משהו לא מוסרי שהוא חלק מהתרבות שלנו ושכולם לוקחים בו חלק.. הלוואי ויבוא במהרה היום שכולם יקלטו כמה שזה מעוות.

הי הופ, ראשית, אשמח גם אם תספרי דבר מה על עצמך, והייתי שמחה שיהא זה עץ הכרות, אבל מבינה את החשש להביא משהו מחובר ושלם יותר. האמת שדי טראגי הסיפור שלי. עברתי אביוז קיצוני בילדות בבית אמא. ברמת סיכון החיים. מעבר לכך, אך קשור, אני מניחה, עברתי גם מספר ניסיונות אונס וגם ניצול מיני ארוך שנים בגיל כבר לא כל-כך צעיר. שימשתי גם בתפקיד אובייקט ההתעלות בבית ספר. הגעתי לטיפול בשלב מאד מאוחר, בגיל מאוחר במצב של תפקוד לקוי מאד בכל תחומי החיים וכבר סירבתי לגור בבית כמו של אנשים. לא הצלחתי להקים משפחה, זוגיות, כוחות הנפש שלי חלשים מידי מכדי ללמוד משהו כבד משקל, מקצוע. מאידך השיפול הביאני למצב שבו אוכל לפי שעה לקיים את עצמי בבית, יצרתי קשרים טובים מאד, אך לא מאד משמעותיים עם הסביבה, כגון השכנים. רמת הסבל אולי פחתה. הזעם שלא היה ידוע בכלל התגלה, ואחר-כך חלף והגיעה עת העצבות. הרס רב, לצערי. המטפל אמר שתמיד צריך לדאוג לי... סוריקטה

אודי נדמה לי שאלתי פה על זכרון לפני שבוע ולא עלתה השאלה האם מתייחסים לזכרון כמו של הקלטות שהוקלטו? הרי פסיכולוגים מתעסקים עם השגת גישה לזכרונות מודחקים וגם שינוי זכרונות אם צריך. למשל מה זה אומר לשנות את דפוס ההקשרות הטראומטי אם לא לעמול על מנת ליצור עקבות זכרון חדשים, מטיבים, בזכות הקשר עם המטפל? תסכול בתנאים טובים יותר.. אופטימלי אודי אתה חושב שקיבלתי טיפול טוב? אתה חושב שזה היה נכון לקחת בחורה בת 27 להוביל אותה ככה שאחכ הזעזוע הנרקיסיסטי שחוויתי הפכה לרהטראטמטיזציה נוספת חדשה שעשתה לי פלאשבקים רגשיים במשך 6 שנים לאחר מכן? הטיפול שעברתי היה טראומטי. האם טיפול פסיכולוגי אמור להיות טראומטי?? אודי זה קרה די בהתחלה: ישבתי מולה בקליניקה והערתי משהו על היופי והעושר הניכרים שלה. 'איך את ככה חיה ברמה'. משהו כזה שהביע צרות עין. אז היא ענתה שהיא עבדה קשה להגיע לזה... אבל ענתה את זה בטון גאוותני שכזה. ואני צרם לי לשמוע את התשובה כי סבלתי מקשיים תפקודיים כל החיים והיא ענתה בצורה שכאילו העבודה הקשה שלה הייתה בחירה כזאת שהיא עשתה להשקיע ולהתאמץ. לעומת אחרים שלא? כאילו שאם זה מה שמצדיק את היש שלה זה אומר שאלא שאין להם בחרו לא לעבוד קשה כמוה? או מה עם מצבים שכאלה שעובדים דווקא מאד קשה ועדיין אין להם כלכלית כמוה- מה הטענה פה?? כלומר היה ברור לי שמשהו בטיעון שלה לא מותאם בכלל. שאין פה שום בחירה אלא המון מזל. בסוף גם התברר לי שהיא נולדה לאבא פרופסור באקדמיה ודי ילדת שמנת. אבל לא ככה היא הציגה את הדברים . לא 'היה לי מזל'. אלא עבדתי קשה להגיע'. וזה טיעון שלא לוקח בחשבון מיליוני אחרים שעובדים קשה ולא מגיעים או כאלה שלא עובדים קשה לא כי בחרו אלא כי לא מסוגלים. חרדתיים או בעלי חולשת אגו זקוקים לנחת כמו לאויר לנשימה. עכשיו הערתי לה "אני לא מאמינה שאמרת את זה". במקום להבין אותי. במקום להבין את המקום שלי. לגלות יחס אמפתי. לברר מדוע זו תגובתי. היא אמרה עם חיוך ומשיכת כתפיים אדישה כזאת 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד עכשיו שהיית מקבלת' . וזה אודי - פשוט לא נכון!!!! החוצפנית גם אמרה באיזה הזדמנות אחרת "הצרכים שלך אינסופיים". שוב- לא נכון!!! ומלא דברים אחרים שהיו צורמים ונוראיים לי שם. וכעסתי עליה. ניסיתי לתקן אותה שתהיה בן אדם.. והרגשתי גם נחותה ככ מולה.. אני לא מבינה למה גברת סתומה קלינית בכירה הזאת החליטה להתייחס דווקא ככה. מעניין שאחכ שהגעתי לעוסית שהתייחסה בגישה יותר תומכת הרגשתי סוף סוף מובנת. אז למה?? למה ריבונו של עולם הייתי צריכה לסבול שנתיים חרא בטיפול פסיכולוגי רק בשביל אחכ להתגלגל לטיפול תומך ואמפתי יותר? למה הפסיכולוגית בעצמה לא יכלה להציע לי גישה תומכת ומבינה בתור התחלה? למה אודי??? אחכ ששיחזרתי את טראומת הנטישה הלא מודעת מולה הרגשתי שלהמשיך ללכת אליה זאת 'כניעה לאוייב'.. היא בכלל לא יצרה עימי ברית טיפולית מטיבה מלכתחילה. ועם זאת נקשרתי ונשארתי.. יש שמעבירים עליי אחריות שלא קמתי והלכתי משם. אבל הנפש שלי הרגישה שאין 'סתם'. שאם הגעתי דווקא אליה אמורה להיות לזה משמעות. טעיתי? אתה חושב שיכול להיות מצב שבטעות מטופל יפול על מטפל לא מתאים ברמה שמזכירה יותר התנגשות של תאונת דרכים מאשר תהליך מטיב? מישהי רוחניקית רשמה לי טקסט על זה שאנחנו לא פוגשים אנשים במקרה בחיים וכולם מורים בחיינו. קשה לי להרגיש את המשמעותיות החיובית הזאת במקרה של הפסיכולוגית הזאת. אין ספק שזה היה עוצמתי ומשמעותי איתה כי תראה מה זה עשה ואיך זה השאיר אותי. הבעיה שזה לא היה לטובה. זה השאיר עם צלקות של זכרונות רגשיים מקומיים וטראומטיים והמון כעס ותוקפנות והרגשת פגיעה... כי היא הייתה ככ לא רגישה אליי ולקשיי ולא הבינה גם איך נכון לפעול איתי ברמת 'ניהול ההעברה'... אז זה כאילו הטיפול הפך לזכרון בעייתי חדש. זאת המטרה של טיפול פסיכולןגי אודי? להפוך לזכרון רגשי בעייתי בפניי עצמו? הרי ברור שלא. זה רק השחזור אבל היא לא חילצה אותי משם. היא לא נאבקה עבורי ולמעני שנסיים בטוב. היא הפקירה. והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא ידעתי שהקשר עם המטפל לא אמור להיות אמיתי אלא אמצעי לתהליך. לא הבנתי כלום. אז המטרה הייתה שם לצאת עם זעזוע נרקיסיסטי? כמה מטופלים שלך עשו לאחר או תוך כדי טיפול אצלך עם הכרה תהליך של בנכות אצל ביטוח לאומי? אם היו שוקלים את העניין האם היית עוצר להסביר להם על השלכות אפשריות לתחושת הזהות והדימוי העצמי? לפני קבלת החלטה?

מעניין אותי לדעת למה דווקא ההודעות שלי כל כך הפריעו לך. בו בזמן שיש פה הודעות שמעידות על ייאוש גדול של שירה וגם שלך. נכון שעשייה היא דבר נפלא אבל לפעמים נתקעים ובגלל זה יש מקום שבו אפשר לכתוב על הרגשות.

מנסה לענות לך בהכי כנות מקווה שלא תעלבי את שאלת ...הם לא הפריעו לי קשה לי להגיב כשיש כזאת שנאה עצמית אולי כי קשה לי עם עצמי במקום של קרבנות. ההודעות שלי לרוב ממש לא באות ממקום קרבני כן יש בהם כאב והרבה אפילו המון אבל יש בי המון תקווה ועשייה ואופטימיות כן יש ימים שאני בתחתית כן יש ימים שאני מתפקדת במקום של קרבן מצוי.בימים כאלה שמחה שיש אנשים כאן שדוחפים אותי מהמשבצת זה האינטרקציה בקבוצה. לא מאמינה רק בהושטת יד . לא יכולה להגיב ממקום של כן את צודקת החיים שלך חרא וכלום לא יעזור . אם לא יעזור אז מה הפואנטה בכלל.. וגם לאחרות אני כותבת כך הן פשוט לא נפגעו ככה . הופ לדעתי תניחי לזה אל תשכחי שכל אחת מגיבה מהמקום שלה מהעיניים שלה .מצטערת שזה לא הרגיש תומך הייתי שמחה לשמוע ממך מה היית רוצה שאני אגיב לך .מה יתמוך בך וייתן לך הרגשה נעימה טובה .הרי כולנו כותבים כאן כי זקוקים ליחד להרגיש שמשהו מהמשא של היום יום הוסר.שוב אומרת לך מאמינה בך מאמינה שאת יכולה ...

ובאמת לא מבינה למה!

הי קודם כל שוב התנצלות, כבר עברו הרבה מים בנהר ונראה לא קשור שאני אחזור עכשיו לכל מי שכתב לי בשרשור ההוא שכותרתו רואים אותי, אבל אני עדיין מבואסת על עצמי ומרגישה אשמה.. יש עוד מישהו שער עכשיו איתי? חבל שההודעות לא עולות מיידית, היינו כל ציפורי הלילה נפגשים לצייץ. אני לא מצליחה להרדם, מנסה הלילה בלי כדורי שינה ואלכוהול וזה כ"כ קשה.. לא מצליחה להרגע ולהרפות, מרגישה שרק היה מרגיע אותי עכשיו חיבוק מחזיק כזה, שאז הייתי מרגישה ששומרים עלי ומרפה.. ומצד שני, אני לא מאפשרת לחיבוק כזה להגיע, יש כל מיני פוטנציאליים לתחילת הכרות וקשר זוגית ואני מתחמקת.. חרדה נורא, גם פוחדת מהאדם השני, המון המון פחדים על מיהו ומהו, ושכולם רואים ומבינים ורק אני לא קולטת, ופחדים מעצמי, שאני צריכה להיות נחמדה ומרצה ולבטל את הרצון שלי אפילו אם לא ארצה אותו, ופחדים של דימוי עצמי, שיראו מי אני, בגוף ובנפש ויגעלו, וכמובן הפחד ממין וממיניות, המטפלת הקודמת היתה מדריכה אותי ממש טכנית מה לעשות כשהבחור עושה ככה ומה לעשות כשהוא עושה אחרת, זה היה מביך אבל הייתי זקוקה לזה, ואין מצב שהנוכחית תנהג כמותה. אני קצת מבואסת מהנוכחית, פסיכולוגית בכירה שהגיעה עם הרבה המלצות.. אני אצלה כבר שלושה חודשים, ואני לא מרגישה שהיא בכלל אפילו זוכרת את מה שאני מספרת, ואז בהיפוך תגובה, במקום לומר לה שמרגיז אני משבחת אותה כל פעם שהיא כן זוכרת.. יש גם קטע.. אני נכנסת לחדר הטיפול כשמגיעה והרבה פעמים היא נכנסת כמה דקות אחרי, ולא מעט קורה שמונח על השולחן ממש ליד הכסא שלי כל מיני סיכומי טיפולים, ממש מרגיז, שהיא לא משקיעה מחשבה בלסגור אותם.. יש בה גם דברים טובים אני חושבת, המצב שלי יותר טוב מאז שאני אצלה.. לא חושבת שאני נקשרת, פוחדת להקשר כבר.. היא גם נורא בטוחה בעצמה, אני מספרת על ניסיון להתקדם שהוביל לנפילה והיא מפרשת שאני רוצה להוכיח שאני לא יכולה להתקדם, ואני מנסה להציע שאולי יש גם מציאות ושאולי ההתקדמות מוקדמת מדי ואולי לא תוכננה ועובדה מספיק.. והיא לא מסכימה לפרשנויות אחרות.. מלחיץ אותי פתאום שאני כותבת עליה כ"כ הרבה דברים רעים.. מרגיש לי גם בגידה.. מלחיץ אותי גם שאני אולי נשמעת כמו מימה, תקופות ארוכות מהחיים שלי הייתי נשמעת כמוה, הרגשתי כמוה, אולי יותר חשוב, ואני נורא רוצה לקוות שאני לא שם יותר (ואני כבר מתפתלת, איזה סערה יחוללו המילים שלי) אולי אני רוצה לפגוע? היה לי קשה שכתבתי בעבר למימה והיא התעלמה ממני, וכתבתי שוב ושאלתי למה והיא שוב התעלמה... ועבורי אין נשק אכזרי מהתעלמות... ואוו כבר שלוש בלילה, הכתיבה שלי אסוציאטיבית ומפחידה אותי גם כן, מה זה אומר עלי? ואיך מסתדרים בלי החיבוק ובלי העזרים המזיקים לשינה.. פעם היה לי פסיכולוג שדיבר איתי בטלפון כל ערב ושהציע שיתקשר להעיר אותי בבקרים, אני מתגעגעת להורה כזה, לנוכחות חיה כזאת בחיים שלי, אני אפילו לא יודעת למה הטיפול אצלו הסתיים.. כ"כ הרבה אני שוכחת.. בזמן האחרון מנסה להזכר מכריחה את עצמי להזכר כדי להחזיק רצף, המטפלת הקודמת החזיקה את הרצף בשבילי, שבע שנים היא הכירה אותי וכשאמרתי על עצמי אמירות ידעה לתקן אותי שלא כך היו פני הדברים, וזאת שעכשיו עוד לא יודעת בשביל שתוכל להחזיק רצף אז הכל נשאר בידיים שלי... אני מנסה לנשום להרגע והדבר היחיד שיוצא ממני הוא זעקת הצילו.. טוב עושה עוד ניסיון לישון.. שלום שלום...

דווקא בכתיבה הזו האסוציאציבית של גוף מנומנם סיפרת סיפור. על קשרים שהיו וגעגוע ועל קשר בהתהוות. נראה שאת יודעת היטב את מלאכת המטופלת ועובדת ממש קשה. אל תשכחי שגם את חלק בקשר הטיפולי ולכן כדאי שתעירי לה על הדפים שמפריעים לך ועל כך.שהיא מאחרת להכנס לפגישה. גם הם צריכים לפעמים קריאת כיוון. שלך שירה

מקווה שהצלחת לישון קצת.. לא פשוטה היא דרכו של טיפול לא פשוטה דרכו של טיפול ...אני חושבת שכן יש מקום להאיר ולהעיר על הדפים ושאר מה שמפריע...שמחה שניכנסת וכתבת

ואת תהיי כל כך קשה עם עצמך, תראי את הטוב שבך, ויש בך טוב, כולנו שוכחים הרבה דברים, ולפעמים דווקא אלו שחושבים ששכחנו הם הטועים ואנחנו הצודקים, זה בסדר. איזה פסיכולוג חמוד, הייתי מתה להצעה כזו, נשמע לי מה זה קול!

היא בחרה חרא של מקום! סליחה על הביטוי....מקום של מרפאות פרטיות. כל העולם ואשתו מכירים אותי בעיר הזאת ועכשיו אפגוש מלא אנשים בגללה, אז כתבתי לה שאני בעד להפרד.......ושבחרה חרא של מקום.......הסברתי לה גם למה.......אז היא אמרה שאני יכולה לבחור אם להמשיך או לא, מעצבנת אחת! אני לא בחרתי את המקום הדפוק הזה!!!!!!!!!! היא בחרה!!!!!!!!!אני כועסת עליה!!!!!! ביקשה שנדבר בפגישה כי כל זה נעשה בהתכתבות.......אמרתי לה שנראה אם אצליח בכלל לבוא לא בא לי כבר, גם פה אוכל לבחור.....היא כתבה "אבל בואי ובואי נדבר אז"..כתבתי "תהיי בטוחה שבטח נשתמע..כי אני כזו דפוקה..ביי"...אני באמת דפוקה אודי, אני לא יכולה בלעדיה אבל גם לא יכולה להיות במקום כל כך נוראי שהיא בחרה עבורי..רק בגלל שהייתה חייבת....אני מבינה שהייתה חייבת למצוא מקום חדש.אבל למה דווקא שם?????????? היא יודעת שאני מכירה המון אנשים ומכירים אותי......אוףףף היא יודעת עד כמה אני משתדלת לשמור עליי....למה היא לא חשבה לשמור עליי????????????? אוףףףףףףףףףףףףףף

אני נשמטת לגמרי לא מצליהח להחזיק מעמד אין לי במה להאחז אתה יכול לאמץ אותי עד שהוא יחזור?

אודי, אם לא ננסה איך נדע אם יצליח?

אני חוששת שהמטפלת תיגעל ממה שאספר. ואני לא רוצה שהיא תחשוב עליי דברים כאלה אני מבינה שזה חשש לא רציונלי, אבל עדיין....

החלטתי להקדיש את הקטע יצירה שלי בסדנה לנושא הזה - הווה. חלק מהניסיון שלי להמשיך הלאה. לשכוח מהעבר. להתאושש. אני חייבת דברים משמעותיים ועוצמתיים בהווה שירגשו אותי כדי שאשכח מעוצמת החוויות הטיפוליות הקשות משם ואז... צריכה להתאהב או משהו.. צריכה איזה משהו. רגשי , חזק, אחר. מהווה. שיחבר אותי חזק חזק להווה. שישכיח ממני את כל השם ואז ויעזור לי לחיות ולהיות בכאן ועכשיו. חייבת משהו כזה. בנתיים לא מצאתי משהו מספיק חזק מלבד בחור שהתאהבתי בו קצת. קשר נטול סיכוי אבל הוא טיפה הסיח אותי מכל העבר.. אבל זה נגמר. הוא גם התעופף לו והמחשבות על הטיפול ההוא חזרו.. עכשיו יש מסגרת חדשה של קורס יצירתי די אינטנסיבית . כמעט כל יום. אולי זה מה שיצליח לשאוב אותי לכאן ועכשיו של החיים? אני ככ מקווה. אבל אני צריכה משהו רגשי. משהו רגשי חזק. זכרון רגשי חזק מהכאן ועכשיו שיעמעם את הקלטות העבר ויגרום להן לדהות ויהפוך למה שהכי ממלא אותי ומעסיק אותי ומספק עבורי- בכאן ועכשיו. הלוואי וזה עוד יקרה... שהראש שלי כבר לא יהיה מסוגל להזכר אחורנית יותר, לא משנה כמה רע ונוראי ומזעזע היה.. שאני אמצע בטחון ויציבות וזהות ומשמעות וסיפוק וחופש להיות ולחוות ולהתממש - בעכשיו וכאן. בהווה. בלי עבר יותר. בלי עבר רגשי מזעזע. בלי פחד מ'מה יגידו מה יחשבו, אני שווה בעיניהם פחות'... בלי כל זה! להיות הכי שווה בעולם. הכי טובה ומקסימה. כי ככה. כי ככה ירגיש לי. ללא תנאים. בכאן ועכשיו. מגיע לי. מגיע לי טוב. אתה מסכים אודי? אמנמנמ.

הי מימה יקרה, נשמע שאולי משאלתך היא להיות באופוריה. אולי להמיר אובססיה אחת באחרת. להדחיק. להכחיש. יש אנשים שזו דרך להם. אני חוששת שבדרך כזאת עלולות להיות בומים של נפילות לתהומות, בהיות המציאות הבלתי מושלמת ממשיכה ומתרחשת. בדרכי הטיפולית לא בחרתי לחתוך את העבר, הוא חלק ממני, ויש בו גם יתרונות שעשוני את מי שאני ועצבוני. וחשבתי בנוסף, שאולי יש בך חלק שגם מפחית מאד בערכך, שמחפש להענישך. אולי גם את זולתך. ראשית דבר שקיים בך ולא משהו חיצוני דווקא. תפיסת זמן, הממממ... מחשבות של בוקר, סוריקטה

תזהרי לא לחלות במחלה של פסיכולוגים שעושים 'אנליזה עד מוות' לכל דבר... לפעמים כמיהה לטוב ולשיפור היא כמיהה לטוב ולשיפור ואין בזה שום דבר רע!!

במבי, את פה. את פה. אנסה לפתוח לך דלת, הגם שאולי נורא מפחיד לך? סוריקטה

איתך..

במבי...יש לך מקום כאן! מתגעגעת השמיעי קולך

רק לפעמים זה לגטימי

התגעגעתי כל כך שמחה שבאת כולנו מחכים לך ...

במבי? השמיעי קול

רוני יקרה, התחלת לפרוט על מיתר אחד, ושני, ועוד. היית רוצה להמשיך לנגן? מתפעלת מאד מהענפים המלבלבים שאת מוסיפה. מה הייתה משאלתך כשנטעת את העץ הנוכחי? בוקר, סוריקטה

שוב מתבצרת נמנעת לא יוצאת מכאן לא רוצה לראות אפחד ופוחדת שיראו אותי

שימרי עלייך שולחת יד אל תלכי לאיבוד ... בואי נתקרקע יחד .זה תקופה זה יעבור והוא יחזור . שירה לי עוזר קרח ברקות וביד להשאר להאחז ולא לשמוט....

לא עוזרות לי כל טכניקות הקרקוע שאני מכירה היטב...אני רק יכולה לפגוע בעצמי כדי לפרוק מעט מהמתח הנוראי הזה, כדי לתת פתח לאדים של סיר הלבה המטורף הזה לצאת החוצה. תודה שאת איתי

האם פסיכולוגים משתמשים בשיטה זו?

אודי ככ רוצה לכתוב בניק אחר ומכבדת אותך ואת בקשתך..זה מדהים עד כמה זה קשה ומעניין הרצון להתחבא בתוך האנונימיות בגלל האינטרקציה הקבוצתית שלוקחת מתחושת האנונימיות. ואולי מה שככ רוצה צריכה לכתוב מקומו לא כאן או שלחילופין זה בדיוק התוכן שאני מתחבא ממנו שלא יגע בזהות שלי .. אז כרגע עוד חוששת ומתחבא... וזה שורף את הנשמה מבפנים והצורך להוציא להשליך את זה ממני חזקים כל כך ולמרות שעלו בעבר בטיפול עדין תחושת אשמה והבושה סביבם חזקים ככ.. להיות ולא להיות מי לוקח אחריות אחר כך על התוצאות ..אודי המחירים כבדים כל כך

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שלפעמים דווקא ההסתרה גובה מחיר כבד, כבד מאד, אולי אפילו כבד יותר? למרות שזה אולי גם סוג של מעטה הגנה. ולפעמים גם, אני חושבת שיכול להיות שאחד מתוצרי ההסתרה היא יצירת מצב של אי אכפתיות / אדישות ממך, אולי גם שלך ממך. מחשבות של הרגע, סוריקטה

הי אודי ומימה, קשה.לי מאוד לקרוא את המילה אונס בקונוטציות שבהן את משתשמשת מימה. זה פוגע ומכאיב מאוד. אנא השתדלי להמנע משימושים כאלה ואודי,.אולע אתה יכול לצנזר. תודה שירה

מדוייקת להפליא תודה שחשבת עלי .. אבל כמו שכתבתי להופ מאמינה בעשייה ממקום מאוד ברור שבלי עשייה זה לשרוד עם גדר שלוחצת עם ניתוקים שהמחירים עלהם מטורפים ורק גורמים לעוד נזק . אני רוצה לחיות להיות קיימת מגיע לי לחיות להיות קיימת לעבור את קיר הפחד זה מפחיד כן זה גם מסוכן להתפרק לכן בזהירות במחשבה לאט לאט לא לבד צעד קדימה אחד במקום דרוך אבל קדימה בעשייה ..הדרך לא פשוטה מאתגרת אבל אני רוצה לחיות ללא רגשי אשם או בושה או כאב אני רוצה לטפל באביב הילדה הנערה זו שנפגעה בלי סוף ופגעה בעצמה בלי סוף אביב שלא הייתה לה רצפה מעולם והחזיקה בכל הכוח לא ליפול אביב שלא היה לה מקום .אביב שהייתה ולא הייתה . לתת לה להיות .... הגדר לוחצת כואבת מפריעה אי כבר לא עוזרת . סנדי חומר למחשבה האם הייתי עוברת תאונה ובטיפולי פיזיוטרפיה הייתי צורחת ובוכה למרות שברורה יעילותם. האם גם אז היית מציעה לי להסתפק בכסא גלגלים או במיטה. כרגע גיליתי שאני אחרי תאונה ללא רגליים כן הטיפול כואב קשה לא פשוט בכלל אבל סנדי אני רוצה פרוטזות והליכה עצמאית ללא קביים זה יקח זמן אבל אני נחושה להגיע לשם .. תודה יקרה על המחשבה ועל החיזוק חיבוק

את חיה את זוהרת את קיימת את מפיצה ריח נפלא כל ישותך אומרת אני כאן במקום טוב, למרות ועל אף הכל, את כאן זורחת חשבי על זה

שכחתי לומר לך, שאחרי שהמטפל פירק אותי למליוני רסיסים, הלכתי לפסיכיאטרית (עכשיו היא בחו"ל לכמה חודשים9, ובקשתי איזה תרופה, היא אמרה שאני לא צריכה, רק שאמסור למטפל בשמה שלא יעשה לי אנליזה כי אני לא אעמוד בזה. התקשרתי למטפל, אמרתי לו, הוא נלחץ ואמר בוודאי שלא יעשה יותר אז אמרתי, אבל מה עם המצב שלי עכשיו, שחררת את כל השדים, לא יכולה לעמוד בזה. ואז... וכאן בא הקטע החשוב הוא עשה לי היפנוזה, בשני שלבים, שלב אחד של חד פעמי, ושלב שני שצריכים לחזור עליו הקדמה אני בן אדם שיא הציניות, ושלא מוכרים לי לוקשן אבל ההיפנוזה עובד בחלק הראשון הוא פשוט שלח את השדים (אני לא מפרטת לא בטוחה שזה חוקי, היום יש כל מיני הגבלות על היפנוזה), ואמר שזה רק חד פעמי ובחלק השני נתן לי כלים היפנוטיים להשתמש בהם יום יום בעצמי ואביב, זה הועיל, ממש הועיל. אמנם לאחר מכן היו לי התקפי חרדה נוראים, אבל על זה בפעם אחרת לכן מה שחשבתי שהצעתי לך היה חומה + היפנוזה, + דברים נוספים שאפרט. אם את יכולה לעמוד באנליזה וזה עושה לך טוב ואת מאמינה שלבסוף תראי את האור ותצאי מושלמת יותר, ברכותי לך על חוסנך וכוחך, אני לא מסוגלת, מתפרקת לחלוטין

אודי, תודה על התשובה. כפי שציינת, אני בחרתי את שם בני. העניין שאיני מצליחה להשתחרר מהכעס והסלידה על 2 אחיות בעלי, ומרגישה כך עד היום : 9 חוד' לאחר הלידה. יש לציין שקשה לי להיפגש עימן ואני מנסה להימנע ממפגש. כל זאת גורם מתחים מול בעלי בחיי הנישואין ובבית עם התינוק. כשאני מנסה להבין מדוע נפגעתי אני חושבת שלא הייתה להן זכות אפילו להציע שמות לתינוק שהרי זה לא ילד שלהן, הן לא סבלו לידה ובכלל זה ההנאה של האמא לחשוב על שם, כך לפי דעתי. עצם העובדה שההצעות לא נעשו אפילו בפני אלא בפני בעלי, עוד יותר תורמות לכעס עליהן. כאמור, הרגשות השליליים הללו בעקבות המחשבות גורמות בסופו של דבר למריבות של ממש גם מול בעלי בבית עם התינוק. יש לציין שסיפרתי להן מה מפריע לי, אך הן טוענות שלא הציעו, בניגוד לדברי בעלי. כל השיח איתן היה בחלקו לא נעים. אני באמת רוצה לשמור על שלמות המשפחה הגרעינית הקטנה שלי, אך ממש לא מסוגלת לראות את אחיות בעלי ברמה כזו שאני רואה אותן אני הופכת עצבנית מזיעה דפיקות לב. מה אפשר לעשות ? ייתכן שזו תופעה שקשורה לאחר לידה ? יש לציין שהרבה מעירים לי על אופן גידול התינוק וזה לא מפריע לי , כולל האחיות שהגדולה מבינהן בת 37 שהיא רווקה ולעולם לא גידלה ילד בעצמה. רק נושא השם מעורר בי כזו רגישות יתר. אולי זה קשור לעובדה ששם זה לכל החיים ... או לכך שאני שיניתי את שמי בנעורי לאחר שעל אמי כפו לתת לי שם ע"ש סבתי, אולי זה הותיר בי צלקת ? וחששתי שיעשו לי כפי שעשו לאמי. אשמח לשמוע את דעתך ואיך אתה ממליץ לנהוג מול האחיות. תודה.

ומאכזב מחדש שקמתי בבקר. באמת. איכשהו זו המחשבה הראשונה שמזדחלת לתודעה. ועם כל זאת, אני קמה להכין ילדים לעוד יום ושבוע חדש. אודי אני אמא רעה ובכלל לא רציתי להיות אמא רעה. מאחורי כל הליטופים, וההתכרבלויות, הפינוקים, הטיפול, העשייה המשותפת ביצירה, בישול, אפייה, קריאה נגינה גינון ועוד ועוד מסתתרת אמא מוות שרק רוצה לעזוב את הכל ואת כולם כי קשה לך כל כך כל הכאב הזה ואני מרגישה חסרת ערך. המטפל שלי בחופשה. הבקר חיפשתי חלופה לאשפוז כי נראה לי שאני צריכה קצת להדק את האחזקה והשמירה. אני נחבטת בין הקצוות, מתמונות שלי תלויה או שרועה חסרת חיים לנסיונות להציל את עצמי ואת החורבן שאני עשויה לגזור על הילדים שלי. תודה שאתה מקשיב לי שירה

את אמא לא רעה את אמא שקשה לה . שירה לא קל בכלל עד כמעט בילתי נתפס לגדל ילדים בתוך הכאוס הזה . יש היום חלופה חדשה לאשפוז רק לנפגעות .בנתיים שירה שימרי עלייך בבקשה .

פסיכולוגים הם אנסים של תסכולים על נפש האדם. אתה לא חושב ככה אודי? עובדה שזאת הפרקטיקה. מתעוררות במטופל כמיהות ליותר והמטפל מתסכל. הם יוצאים מנקודת הנחה שהתסכול אמור להיות אופטימלי ולא טראומטי... אבל אם הוא היה טראומטי מי נותן על זה את הדין?? אף אחד. גם אנסי תסכולים וגם חסרי אחריות כי לעולם לא נושאים בה. אם הנפש הרגישה זקוקה וכמהה לדבר מה כדי לפרוח- למה התפקיד של הפסיכולוג היה לתסכל את הכמיהה? רוצחים את האיזורים בנפש שמקווים לטוב .. לא מבינה . לפעמים השכל שלי מראה לי שזה מגוחך היה לשים ככ הרבה משקל גורלי על חצי שעה יותר או פחות... זה לא הגיוני.. אבל התגובה של הנפש הייתה מב שהייתה. משבר. ואחרי שחתמתי ביטוח לאומי כדי לציית להוראה שלה למצוא עבודה הרגשתי גם זעזוע נרקיסיסטי מוחלט בתפיסת הזהות שלי והזעזוע הזה לא עבר שום עיבוד. כלום. ככה השאירו אותי. עם זהות חדשה. סטטוס חדש של 'נכות'. מי מטפל ככה??? למה?? למה ככה???למה היא לא עצרה לשוחח איתי רגע לפני קבלת החלטה שכזאת על המשמעויות וההשפעות האפשריות על הדימוי העצמי?? איזה מן חוסר אחריות הוא זה? עשו מנפשי הפקר!! נו אודי תגונן כהרגלך. אני הבעיה. הם אנשי המקצוע כולם טלית שכולה תכלת. תגונן על מטומטמים שפגעו כהרגלך במקום להודות שהיה אפשר לנהל טיפול הרבה יותר מותאם וטוב!!! אפילו אם הייתי כן חותמת ביטוח לאומי שוב בסוף- לעשות את זה ממקום הרבה יותר מעובד ומבין ולא ככה. לא כמו שהיה שם שפעלתי מתוך ציות לסמכות כביכול כי האדרתי אותה שם כאילו היא מבינה יותר ממני מה צריך.. בשביל 'להיות פסיכולוגית'. היה שם בלבול גמור. בלבול נרקיסיסטי גמור. תגונן על מי שהתרשל קשות ופגע אודי. כהרגלך. אני הבעיה. הבעיה בי. כן, בטח אני לא הבעיה! הכלבה הזאת הייתה הבעיה. ואם זה לא היה ככ טראומטי כבר הייתי שוכחת מזה מזמן. היא הרסה לי את הזכרון הנפש והמח. היא הרסה והשאירה בי צלקות ועשתה בי שמות עם ההובלה הלא נכונה שלה תגונן עליה אודי. בתור אנשי מקצוע אתם מעולים בלעשות כסתח אחד לשני :/ זה לא היה צריך לקרות ככה. לא ככה. רק אלוהים הוא העד שלי לעובדה הזאת. לא ככה מטפלים. לא ככה. להתיימר להשפיע על המטופל בלי להסביר לו כלום תחילה. לא ככה!! צריך לכבד אנשים!!!!! לכבד אותם!!!! להסביר להם!!! לשתף אותם!! לא סתם לחדור לנפשם עם הסמכות של המטפל!! ואפילו לרצוח אותה אי אפשר. אי אפשר לגעת בה. אי אפשר לעשות לגברת חיי שמנת כלום. כאילו הייתי אויר. כאילו מעולם לא הייתי. השפיעה את השפעתה הפוגענית והתעופפה לה... והשאירה אותי עם הזעזוע העמוק תגונן עליה אודי.. אני שונאת אותה. עכשיו אנסה להדחיק את כל הכעס הזה ולהמשיך ביום שלי. יש לי הרבה מה לעשות היום. תודה על 'איכות החיים' המנטאלית שטיפול פסיכולוגי העניק לי.... ממש 'מומחים' אתם בסיוע. מדהים. בת זונה הזאת הייתה צריכה לשלם לי פיצויים על רה טראומה וזעזוע לזהות והנרקיסיזם. זה לעולם לא יקרב. אני אויר. היא עוצמה שקובעת. אונס. אני אויר. הקול שלי שווה לתחת.

מבינה אותך יותר ממה שאת חושבת ..ופתאום חשבתי הייתה תקופה שלא היית מקווה שבתקופה הזו הרגשת טוב יותר ועכשיו חזרת לכתוב ולכאוב..האם משהו בטיפול העכשוי נוגע שם עורר את הצורך הראשוני הזה ...תחשבי על זה אולי זה יעזור לך לטפס שוב למעלה ..שולחת כוחות וחיבוק איך מתקדמת העבודה לסדנא

הי מימה, את יודעת, כשאת כותבת כך, אני מרגישה שאולי איזה אני מזויף השתלט עלייך ואומר את דברו ומכסה על כולך. חלקיך כולם. בזמנו סיפרת שתינוק חדש בא למשפחה וחשבת לטפל בו, ליצור קשר. אני סקרנית לדעת אם משהו מזה התממש, מילא אותך, לימד אותך, נתן. שבוע טוב, סוריקטה

הרגשה שאוחזת ולא מרפה. למרות שנמאס לי כי ההווה הוא כאן ועכשיו והיא מזמן לא חלק מההווה, והזכרונות החווייתיים הרעים משם 'חוטפים' אותי שוב ושוב לפעמים... זה חלק מהנזק שנגרם מבחינתי..הכל היה מזעזע מדי ולא מעוכל ומעובד. טראטומטי שכזה ומטלטל. לכן קשה לשכוח איך זה הרגיש. התינוק.. חמוד. אני לא מאד מתחברת לאמא שלו. בעיני היא היא 'נסבלת' וזהו. הוא שלה ולא שלי. לכן לא יכולה לגמרי להנמס ולהתמוגג מהמחשבה עליו כנראה. התפקיד של הדודה לא שואב אותי לאיזה הזדהות עמוקה. אבל הוא ממש מתוק. שהם באים אני אומרת לו שלום בחיוך ומתייחסת אליו כמו ליצור תמים ומתוק שהוא. גם קצת משחקת איתו. אבל גם תמיד מלווה אותי ההרגשה כמה מעייף זה יכול להיות להתמודד עם תינוק במשרה מלאה..