פורום פסיכולוגיה קלינית

נשמע מסובך. נשמע שאני זקוקה למטפל לשם פרידה ממטפל

היי לאה, אפשר לשאול למה הטיפול הסתיים בכלל?

אודי, אני במילכוד אני נמשכת למטפל שלי יש לי בן זוג שאני מאוד אוהבת ויש בינינו יחסים טובים,אתה מבין למה אני מתכוונת... השבת נסענו וצימר והיה לנו כייף ביחד ועדיין נמשכת למטפל... אני מדברת על זה הוא מודע לזה ושתינו יודעים שזה מפריע לטיפול אבל זה לא עוזר לי... בכנות קשה לי ללכת מחר לטיפול קשה לי לעמוד בזה... שלחתי לו הודעה שקשה לי לבוא מחר ושזה בגלל זה... הוא לא ענה לא עונה לי לסמס בדרך כלל... איך מתמודדים עם זה????? נ.ב כתבתי לאודי אבל כולם יכולים להגיב, אפילו אשמח הילה

הי הילה, אני מרגישה שהתשובה שלי אלייך לא הכי קשורה, אבל עדיין... אמנם אין לי ניסיון עם מטפל גבר, אבל לדעתי זה דווקא טוב שאת נמשכת אליו. עצם זה שיש לך את הדחף הזה, את היכולת להימשך - זה לא מובן מאליו.ואולי זה מה שעוזר לך לחוות קשר טוב עם הבן זוג שלך. אבל וודאי שזה קשה כיוון שקשר איתו לעולם לא יקרה (ואסור שיקרה)..לא יודעת, תנסי ליהנות מכך איכשהוא (ומרחוק) - מהתחושה הזו. וגם נראה לי שיעור טוב בשליטה עצמית ובגבולות, שזה בכלל חשוב בחיים.

האם ניתן להתייחס למה שמשתחזר עם המטפל בקשר כהקלטות ישנות רגשיות והמטפל עומל לייצר הקלטה חדשה? עקבות זכרון חדשים? זאת גם דרך לתאר מה עושים בטיפול?

הי אודי, מיכל כתבה לי שיש חופש דת במדינה ובכל מקום אני אוכל להיות ולחיות על פי אמונתי - אבל זה לא כך. לצערי, ככל שאני מתקרבת לאמת הפנימית שלי מתמעטים מוסדות החינוך באזור מגוריי שמוכנים לקלוט את ילדיי. ויש לי לפעמים את הפחד שבשל "גחמות" שלי, הילדים שלי ישלמו את המחיר: חברים שלא באים אליהם הביתה, בתי ספר וגנים לא מתאימים. אבל, זו לא גחמה. אני באמת מרגישה שמצאתי את הסגנון שלי. אבל הפידבקים מהסביבה - זה כאילו אני לא שם וגם לא פה. כי במקום שבו אני גרה - אני כבר לא שייכת. ובמקום העבודה החילוני שלי - אני לא כמותם, ולא אהיה אף פעם. ולראשונה בחיי, אני מתרגלת ומבינה שיש גם דרך אמצע. והחיים הם לא שחור לבן... אז אני גברת אמצע גאה... אני גאה בי ובמה שאני. ובאיך שאני בוחרת לחיות. באמת הכינוי פרדייז לא מתאים לי יותר

ממש הרצאה ששילמתי והלכתי איך להעצים אפשרויות פרנסה מהמקצוע. לשנות אמונות מגבילות וכיוב' . ובזמן הסדנא עולים בי מחשבות ורגשות כעס כמו 'הקלטות נזק' שאני מוחה עליהן מכל מה שקרה ואיך שניסו להוביל אותי בטיפול ההוא.. אני מקשיבה לסדנא בחצי מח. נו אודי מה דעתך על זה? איך אפשר להעיף את ההקלטות השליליות ומטעני הכעס מפעם.. בנתיים אני צולעת את דרכי קדימה עם 'כח סוס' של חצי מח.... החצי השני מעכב ומדקלם לי 'עוד מאותו דבר' ותוקע. מייאש. נדבקים אליו כל מה ששלילי ומתסכל ומגרים אותו... והנה אני פה בשביל לחשוף את עצמי בכח למסרי העצמה. אולי משהו יחלחל כבר.. לא נראה לי שיש פה מישהו בקהל עם 'נכות מביטוח לאומי' כמוני. אני תמיד מרגישה פגומה ונחותה איכשהו. זה אות קין ההכרה הזאת? או שלא?

הי מימה, נראה לי שצריך להיות במקום רגשי מאד מסוים, עשוי מבפנים, כמו שאני קוראת לזה, כדי להצליח לספוג ולהיעזר בהרצאות שכאלה. אין, כמובן, הוקוס פוקום או תהליכים זריזים כל-כך. על אף שאולי היינו חפצים בכך. איני רואה את ההכרה אותה את מזכירה הלוך וחזור כאות קין. בדיעבד, בגיל עשרים מינוס, אילו הייתי פונה למקור כביטוח לאומי, היה לי סיכוי גדול לקבל נכות. אבל גם אז, בהסתברות גבוהה, הייתי רואה זאת באופן דומה לזה שאת רואה ולא יכולה לחיות עם זה. היום לא הייתי מתביישת. אני נכה, רק בלי תעודות. סוריקטה

שאלתי דבר ברור. תארתי את מהלך הדברים שגרם לכך שפניתי לחתום בביטוח לאומי. הציות להנחיה שלה שאצא לעבוד ממחשבת שווא שזה יקדם אותי אל היעד להיות פסיכולוגית כי המומחית לחצה שזה הכיוון הנדרש. אחכ רק התפכחתי נפשית להכרה של משמעות הצעד- כל הסטטוס של הזהות שלי השתנה. נרקיסיסטית זעזוע. והפסיכולוגית לא קיימה עימי שיחה לפני צעד שכזה על ההשפעות האפשריות על תחושת הזהות והערך. על הדימוי העצמי. כדי שאבצע ממקום מודע ומפוכח. האם אתה היית טורח לקיים שיחה שכזו יחד עם מטופל לפני שהוא מקבל סופית החלטה לעשות צעד כזה? אתה לא מתייחס לזה. ורק אומר שאני תקועה. שדעתך לא משנה. למה לא להתייחס באופן ביקורתי לזה? למה כל מה שיש זאת מן גישה של 'תמשיך הלאה' נוקשה ועיקשת בלי שום קשר לעבר ולדברים שהיו והשלכות שנגרמו? אי אפשר לגעת במטפלים. לבחון את איכות הטיפול שהעניקו בצורה אמיתית. זה מדהים שאי אפשר לגעת באנשים שגם גובים תעריפים כך וכך ונחשבים מומחים למשהו. שלא משנה מה היה או לא היה לא ניתן לגעת בו, לבקר בדיעבד ולצפות שמי שפישל ישא באחריות כלשהי. מדהים אודי. איך ההרגשה להיות ככ חזק וחסין מול המטופלים? להיות עם הסמכות הזאת לגלגל את האחריות אל המטופל תמיד? אני באופן אישי הייתי מרגישה מן סוג של שכרון כח כנראה.. מקצוע שבו אני ככ מלמעלה שאי אפשר לגעת בי ולהגיע אלי ואם טעיתי בשיקול הדעת שלי על חשבון אחרים אי אפשר להוכיח אותי כי עצם הניסיון רק יתפרש שאדם תקוע שמחפש אשמים במקום להמשיך הלאה בחייו- שזה המטרה של המקצוע שלי - להוציא אותו מתקיעות ודפוסים- ולא אבחול באמצעים. גם עם צריך למכור איזו אמת לשטן שיקבור אותה כדי שהיא תפסיק להתנגן. הכל תמיד בסימן של 'תמשיך הלאה'. אבל אחרי זעזוע נרקיסיסטי ככ גדול להמשיך הלאה זה קשה תדע לך שכן המשכתי הלאה במובנים מסוימים. למשל התחלתי ללמוד משהו חדש. אבל הפגיעות הנרקיסיסטיות שנגרמו לי והצורה הלא מעוכלת ולא מעובדת שבה הותירו אותי עם דברים רגשיים שפרצו שם.. הליווי הרשלני הזה שלא נתן תשומת לב והתייחסות נאותה ושומרת למה שהיה צריך להתנן אליו תשומת לב רגישה נאותה ושומרת כי זאת אחריות המטפל- המחדלים האלה.... אי אפשר לגעת בכם. לטעויות שאתם עושים אין השלכות ממשיות עליכם. ההשלכות הן מנת חלקו של המטופל בלבד. שיחיה עם זה. שימצא את הדרך להמשיך הלאה... בעיה שלו. שילמד להתאושש ממכות. גם מכות נרקיסיסטיות חזקות ורומסות. שיתאושש וימשיך הלאה כבר. בעיה שלו. חיים שלו. אז מה אם המטפל פספס דברים שהעצימו את עוצמת התנופה של המכה ובדיעבד אפשר להבין זאת. אז מה... מה זה משנה.. תפסיק להיות כזה תקוע מטופל יקר. לאף אחד לא אכפת מה היה. לא תובעים מטפלים על פישולים כמו שגם לא תובעים הורים על אהבה שלא נתנו לילדם. יש הרבה 'צריך' ו'מן הראוי' שיהיו אבל אינם בחיים. -"אבל אתם אנשי מקצוע עם אחריות שלוקחים כסף!!!" -שוב אתה תקוע באותו דבר. אין לי מה להוסיף. כן. הבנתי. עדיין קשה לי לומר בקול רם לאנשים בשיחת חולין שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי. הבושה חוסמת לי את הגרון ברגעים כאלה. ואם הם ישאלו על מה יש לך ביטוח לאומי? אני יכולה להגיד שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות. אבל התשובה האמיתית תהיה "הייתה איזה פסיכולוגית אחת שאמרה לי לצאת לעבוד ורציתי להיות פסיכולוגית כמוה אז הקשבתי לה. ולא היה לי כח כבר לחפש עבודה אז פניתי לעוס שיעזרו לי עם זה והעוסית הסבירה לי שיש דבר כזה הכרה של ביטוח לאומי וקצבה וסיוע תעסוקתי כדי שאעבוד כי הפסיכולוגית אמרה לעבוד.. אז עשיתי.. ומאז יש לי". לך תסביר לאנשים... אולי עדיף פשוט לומר להם 'זה סיפור ארוך'. ולשתוק.

אף תשובה שתתן כאן לא תשנה במשהו כי זה נושא שההתייחסות אליו מצד הפסיכולוגית הייתה אמורה להיות שם ואז בצורה מותאמת ושם ואז - זה לא היה. בנתיים ביומיים האחרונים קצת פחת לי הכעס על זה כי משתדלת להעסיק את עצמי בדברים אחרים.. תודה שאתה עונה אודי. באמת.

תודה על התשובה שלך

לא אמת כנות תקינות ביקורתיות.. רק השינוי? הפוטנציאל של מילה/פעולה להניע לשינוי? זה כל מה שחשוב? ובלי הנעה שכזו כלום לא משמעותי יותר? טוב.. שיהיה... דעתך דווקא כן עניינה אותי. דעתי אני כבר מכירה.. וכן אני קצת הרבה תקועה. אז מה.. ויחד עם זה גם יש תזוזות פה ושם.. מה כל זה כבר משנה.. רק להיות פרקטיים עם תנועה ותזוזה ושינוי זה כל מה שמשנה? כנראה שכן. בעולם הזה כנראה שכן. נתקלתי בזה הכמה מקומות כבר. אנשים שרק הפרקטי משנה להם. שמים פס על המילים שלי כי מבחינתם זה לא מעשי. שיהיה... אני לא ככ טובה במעשים. תמיד דורש ממני מאמץ על מיוחד כל פעם מחדש. אבל השתפרתי יחסית לפעם דווקא.

הי מימה, אולי מה שחשוב היא ההקלה, הקטנת הסבל? (אם רוצים ואם משתפים פעולה. גם זו בחירה, בעיניי). אבל זה, נראה לי, קשור גם הוא בשינוי כלשהו. לאו דווקא גרנדיוזי ראוותני חיצוני. צנוע. סוריקטה

זה מעייף אותי

אבל אין סיבה מיוחדת לזה...

אצלי זה קורה הרבה...ודומה לגעגוע למישהו שאהבתי ואיננו... אפשר לשלוח לך חיבוק?

בוודאי (:

חנה יקרה, אצטרף לדברי אודי - מותר להרגיש, בין השאר, עצובה, ומותר לא לדעת. לא תמיד יודעים. ותוגה, צער, דאבון לב, כפי שלמדתי וכך גם אני רואה, הם רגשות רכים. עדיף, כל-כך עדיף על כעס, זעם או זעף. שבוע טוב, סוריקטה

ליל מנוחה!

לא יודעת למה..אבל פעם הייתי ככה עוברת בניכן ויותר משתתפת וכותבת לכל אחת.....עונה קצת חלק מ.... היום לא. משהו קשה לי בכל ההתכתבויות לפעמים, אין לי דרך להסביר אולי לכן יש? לך אודי????? בלי להחזיר אליי את הכדור? ;) אבל קוראת אתכן ומודה לכל מי שכותבת לי.........אביב, סוריקטה, הופ, חלום...ועוד בנות יקרות שכותבות לי מדי פעם......קוראת אבל חסרת מילים לענות :( ו...אבדוק אודי את המקום החדש אבל קשה כל כך..וכנראה שנפרד אבל עם אופציות לפגישות אם אצטרך...לא יודעת קשה כל כך.......כי לא נפתרו עוד דברים. נ.ב. עדיין מחכה שתכתוב פעם ספר או מאמר על הפורם הזה ועלינו...הוא מרגיש לי כל כך בית פתאום. מ.

להמשיך את הטיפול במקום החדש? חלום,בחיבוק

מיכל נראה לי הגיוני שלא תמיד "מצליח" להגיב, אני קוראת די הכל, אבל לא תמיד יש לי כוח, יכולת, או בכלל מה להגיב. ואני גם הייתי שמחה שאודי יכתוב ספר על הפורום(:

הי מיכל יקרה ושבוע טוב, יש לי תחושה שאת שוב מרגישה אשמה ומתנצלת. אני מאמינה שטוב לענות רק כשמרגיש ולתוך מתוך חובה, וכך נכון, בעיניי. אודי, המנהל, איש המקצוע האחראי, הוא היחיד שיש לו, אולי, יותר מחויבות בנושא זה. הוא, בעיניי, יכול לבחור את מידת ההשקעה שלו בהתאם לכוחותיו ולזמן שיש לו. לנו יש, נראה לי, קצת יותר פריבילגיה לבחור אם להיות כאן אן לאו, אם לשתוק אם לאו. הסתבכתי קצת. אני חושבת שבכל אחד מאתנו חלו שינויים עם הזמן וגם בפורום חלו שינויים. לי, בכל אופן, מרגיש שקצת יותר מפוזר כאן, משהו בתחושת הרצף אולי קצת התקלקל, יש הרבה ניסיונות להדביק, אולי תוך שימוש ביותר דבק, אבל אולי פחות חיבור של קשר. יש לי גם תחושה שקצת מהייחודיות של כל אחד מתפספסת. אני מרגישה שוב את הקונפליקט שלך, את ההרגשה או הבושה בטיפול, הבקשה להפסיק אותו, בהקשר אמנם לטריגרים מסוימים, אך יש כאן, להרגשתי, גם איזה אלמנט מלאכותי. כאילו את רוצה להפסיק כי מישהו אחר חושב כך (וחלק בך גם מזדהה איתו). לא ממש את. ואת מאידך, חלק בך, לפחות, מרגישה שהוא זקוק לו מאד. ההחלטה והאחריות היא, כמובן, שלך. תחושת הבטן שלי והצעתי היא כן לנסות להמשיך. תארי לך - המטפל שלי העביר את הקליניקה שלו קרוב לביתה של אמא שלי. כן כן. והגורל רצה ולא פעם, אבל באופן מיוחד לפני הפגישה האחרונה – ראיתי אותה ברחוב, בדרך. את יכולה לתאר לך שבפנים התחולל לו קונפליקט. החלטתי מה שהחלטתי, הרגשתי ש'ניצחתי'. והמשכתי הלאה. לא רגוע כאן במדינה, ובכל זאת אאחל שקט, סוריקטה

הי, מתנצלת על האורך, אשמח אם תקדיש לי מזמנך, יש לי בעיה מגיל ההתבגרות שבעצם מנעה ממני את הרצון לחבר ולזוגיות אני מבועתת מגברים אני מודה שגם לא הייתה לי דמות אבהית תומכת אבי מנוכר אליי והורי היו בהלכי גירושין מאוד קשים אמי ואני זוכות ליחס של בוז וזלזןל מצד אבי. אבל אני לא מוצאת קשר בין זה לבין הטרדות מיניות ולבין היחס של בחורים אליי בדייט ראשון. אני אחת שבאופן שיטתי לאורך חיי מוטרדת מינית בקטנה ע"י הערות מלל וע"י נגיעות. דוגמאות: גבר העביר את ידו דרך מושב האוטובוס ונגע וליטף לי את החזה כשישנתי באוטובוס עד שהתעוררתי ומצאתי כף יד על החזה. אחד העובדים במקום עבודתי החדש נכנס איתי למעלית וחיבק אותי. העביר יד על הצוואר. נהג אוטובוס כשהייתי קטינה תפס את ידי כדי שלא אתרחק ממנו שאל אותי שאלות על מקום מגוריי, בי"ס ואמר שרוצה להיות חבר שלי.. נהג אוטובוס אחר שאל אותי היכן אני רוצה לרדת ( במתחם תחנת רכבת צפון או מחוצה לה) עניתי בפנים ואז אמר בפנים?? כולן רוצות שאגמור בפנים.. ניסה ליצור עימי קשר עין במראה ולא פתח את הדלת האחורית כדי שאעבור לידו בכוונה כשאני יורדת. גבר הזוי בתחנת האוטובוס התחיל עם כל מי שהייתה שם וגם איתי , אף אחת לא התייחסה. לאחר מספר ימים יצא לו לעבור מולי וירק לי יריקה עסיסית על הפנים. גבר אחר התחיל איתי תוך כדי הליכתי על המדרכה והוא ברכב התחיל לקרוא "סליחה" כדי שאתייחס חשבתי רוצה לברר לגב רחוב מסויים ואז כשהתקרבתי הראה לי קסם עם כדור אמרתי "יופי" והמשכתי בדרכי אך הוא ליווה עם הרכב וכשראה שאני לא מתייחסת התחיל לצעוק בקולי קולות וכל הרחוב השתתק והסתכל עליי כאילו שאנחנו זוג שרב קרא לי זונה את אוהבת את זה חזק וכו'... עקבו אחרי ברחוב עד שנכנסתי לחנות לבני נשים כדי שילך.. גם בלימודים באוניברסיטה ,היו הטרדות בחור אחד שהיה דלוק עליי היה יוצא אחרי לשירותים כל הזמן רצה לדבר איתי.. אמר לי "את לא יודעת מה אני רוצה לעשות לך" בחור אחר קרא לי סקסית את מעמידה לפרופ' את הXXX מצטערת אבל יש לי רתיעה מגברים ויש עוד המון המון סיפורים אני מודעת ונזהרת ועדיין.. וכן זה קורה גם עם בחורים שאני יוצאת איתם..המגע שלהם מהיר מידי עוד לא יושבת לידם 15 דקות כבר נוגעים מלטפים מנסים לנשק וכו' ואני הודפת אותם בדייט הראשון. השאלה: למה דווקא אני???. אני לא מתלבשת בכלל יפה שוב מודעות מגיל צעיר כל הזמן לובשת רק גינס וחולצת טי שרט כשאני יוצאת אז זה מתחלף בחולצה אלגנטית ועקב. ועדיין..לא מעיזה לשים חצאית או גינס קצר לא מבליטה את הגוף ולא שמה מחשוף אגב אני שטוחת חזה. אתה יכול אולי מהניסיון לדעת למה??? מה בי גורם להם להרשות לעצמם מבלי לדעת עליי לפעמים דבר מה כלומר ללא שיחה עם אותו אדם להעיז להתייחס אליי ככה?? ממה זה נובע??. ואיך למנוע את זה? אני שנים נמענת מזוגיות כי אני לא מסוגלת ליחס הזה תודה מקרב לב

הי, למי עליי לפנות? למטפל מיני? אתה חושב שאני אשמה שזה משהו בי שמשדר?. אשמח להכוונה ותודה על התשובה המהירה

אומנם אני רק איש קטן אך חייב לציין שבדיוק ראיתי סרטון (אומנם מהתחום הביטחוני) לגביי כך שמן הסתם לסטיות ולקיצוניות יש מקום פי כמה וכמה בזמן שהרוב המוחלט וה"טוב" הופך ללא רלוונטי. את נכנסת למערבולת ודיי בצדק בגלל מצבים לא נעימים שחווית בזמן שהשאר המוחלט של האינטרקציות עם גברים לא נראו כך. איך ככה זה , כמו שבחוסר ביטחון כל מילה קטנה ולא חיובית תופסת מקום של "הנה זו ההוכחה למה שאני מרגישה" כך קשה לך לבטוח בגברים וכל פעולת הטרדה שכזו הופכת לעוד סכין חד שננעץ בתוך מעגל הביטחון הזה. אני חושב שאת צריכה יותר לעבוד על הביטחון ועל השלמות שלך עם עצמך, כי זה משדר משהו מסויים שאין לו מחיר במילים. זה לא אומר שלא תחווי מצבים לא נעימים בעתיד , אך את תיהי כל כך חזקה שזה אפילו לא יזיז לך. וכך האדם מהאוטו היה סותם את הפה , ובטח שבטח אדם בדייט הראשון לא היה יוזם כך בצורה אגרסיבית וגם אם כן. אז היית רואה את זה כמשיכה עזה אלייך וכמחמאה בטוחה כשהרשות איך לפעול וכמה נתונה לגמרי בידייך. או לסיכום , מרגישה בטוחה גם בסיטואציות שכיום יכולות לערער אותך לגמרי. שבת שלום.

היי יקירה, מה שלומך? שמתי לב שאת מגיבה לאחרות ואליי לא... אז אמרתי אזום אני בעצמי... האם יש סיבה לכך? האם יש משהו שאוכל לשפר למענך? רוצה לאמר לך שקוראת אותך מספר לא מבוטל של שנים, ותמיד יש לי מה ללמוד ממך ומהאמירות החכמות שלך. יחד עם זה יותר משתפת לאחרונה בחייך ומרגישה שאת מאפשרת להתקרב... אז נכנסתי בעד החריץ הזה... וכל מה שרציתי זה להאיר ולהרחיב אותו.. מקווה שלא פרצתי לדלת פתוחה... מאחלת לך בית, אור וטוב שלך, הילה

הי חמודה, את יודעת, לפעמים אני קוראת אנשים וחושבת עליהם המון, ושוב קוראת וחושבת וחושבת על תגובה, והתגובה מתעכבת ומתמשכת, וכנראה שזה מה שקרה. עימך הסליחה. אני מעריצה את כוחותייך, את עוברת דברים מאד מורכבים להתמודדות, ולצד הרגשת ההתמוטטות ישנה התמודדות, נחישות גדולה, מעבר מהמורות ומכשולים. אין עלייך. ותודה שהזכרת לי, שלך, סוריקטה

אני פוחדת מהאכזבה. לא רוצה להכנס לקשר.. הלוואי שהיא תהיה איתי מרחוק... מפחיד... אודי קיים אצלך מטופל מאוכזב?? (פליז תגיד שלא)

כבר אמרתי, אבל רוצה שוב, אני אוהבת אותך.. אה, ולפרוטוקול, ברור שגם אני נעלבתי ממך, לא פעם

סיפרתי לך שעדיין כואבת לי הפרידה הטראגית שלי מהמטפל. שנה אחרי. כתבת לי שאבל הוא תהליך, הוא לא נגמר, אבל הוא מתקהה (אם מניחים לפרידה להתרחש. אם לא - זה לא באמת אבל). מה התכוונת? מה הכוונה "אם מניחים לפרידה להתרחש"? הפרידה היא עובדה קיימת!!!

היי, זה שוב אני מהמחשב... אם הגעתי להתיישב על המחשב סימן שיש כמה דקות פנויות ביממה... אודי לאחרונה אני מתקשה לדבר את עצמי מביפנים... יותר מספרת איך עוברים עליי הימים.. פחות משתפת מבתוך... היום בפגישה אמרתי לו את זה ודיברנו על זה.. הוא התחיל לשאול אותי מלא שאלות.. עד שכבר לא היה לי כח... קשה לי עם להזדקק, עם להתגעגע עם הציפיה האינסופית לזה שיבין אותי... ככה בזמן האחרון הרחקתי אותו מעצמי... היום הוא התעקש לדבר על מה שקרה עם המנהלת בעבודה והיה לי כל כך קשה לדבר והוא לא וויתר הוא התעקש. וזה כאב. אודי מבטיחה שזה כאב והיה לי ממש קשה.. ועכשיו שוב ההזדקקות, ושוב רוצה אותו לידי כל הזמן.. וכואב לי וכבר לא יודעת מה עדיף... שבוע לא קל מאחוריי.... שתהיה לך שבת רגועה ושקטה בחייק המשפחה.. שלך, הילה

איתך..

תודה מאוד מאוד מעריכה

ראשית נתקלתי בפורום הזה ממש במקרה , הוא נראה באופן אירוני כפורום צבעוני מלא באופטימיות למרות שמו הקצת קודר ומפחיד. טוב אז אני ? דיכאון ? אין שום סיכוי שאני אהיה שם. אז זהו שזה קרה , לא ביום בהיר אך אנחנו אנשים , וככאלה יש לנו זיכרון קצר. אז אני בדיכאון מהיום (מהאופטימיים) וטוב לי איתו , זאת אומרת שהיה לי טוב איתו . עד השלב , שאני כבר לא ממש משתדל להלחם בו ולפעמים יותר סובל ממצבים של "היי" מהפחד הזה שעוד רגע עוד שניה זה הולך להסתיים ואני אחזור במהרה למחוז מוכר יותר. הרגשה שלא נותנת לפחות להנות מהרגע , קצת "להתאוורר" אז אני י' , בן 24 מהמרכז , עובד ולומד ובין היתר בזמני הפנוי אני משתדל לייעץ לנוער ומבוגרים באתר מפורסם ברשת במגוון תחומים ובעיקר בטיפול בדיכאון והודעות התאבדות. אני לא יודע אם באמת הצלחתי לעזור למישהו , רבים מודים לי מאוד בהודעות ומתארים לפעמים את התהליך וההשתפרות שלהם ובאמת זה עושה לי טוב על הלב, מכנים אותי כאופטימי חסר תקנה שיודע להסתכל על החיים בצבע וגורם השראה. אבל בלילה , קצת לפני שאני הולך לישון . אני דווקא נזכר באדם שלא הצלחתי להגיע אליו . אספר לכם סוד שגם אני רשמתי הודעה לגביי דיכאון באתר עצמו , אז אולי אני לא כל כך אופטימי אחריי הכל אה. מה שלא ידעתי זה שבאתר ההוא יש חובת דיווח ומצאתי את עצמי מסביר לשוטרים קרים למה אני רוצה לסיים את חיי, מה שבן היתר גרם להתדרדרות במצב . הרגע הזה שדפקו לי בדלת , פתאום הכל קיבל מימד כל כך אמיתי. אני מבין שזה הגיע ממקום של עזרה אבל בפועל זה הבהיל אותי מאוד. נוהל מסוכן מאוד לדעתי, לפחות שהיה מתלווה אליהם איזה איש מקצוע, אשכרה מצאתי את עצמי מגמגם ל2 ערסים במדים מה הרגשתי. אותי המקרה הזה ממש נחרט לי בזיכרון והוריד אותי למטה , אפילו על החיים שלי לא סומכים עליי שאחליט לבד? האמת שעכשיו אני במקום של השלמה , אפשר לומר שזה המקום שהכי הפחיד אותי להגיע אליו. בפועל אני פועל כרגיל , מנסה להתקדם מקצועית כדי שאם אי פעם ארצה לחיות אז לפחות לא אתחיל מהתחתית. אבל האמת , שההשלמה שלי היא שאני לעולם לא אהיה כמו כולם . לא בטוח שגם אני רוצה להיות כזה. שבר כלי או אדם חזק. הכל כל כך מבולבל , כל כך הרבה ניגודים . כשהאקסית שלי נפרדה ממני מכיוון שאמרתי לה שאני לא רוצה ילדים . לא יכלתי להגיד לה למה. האמת שמה שיפה ב"השלמה" הזו היא שהיא פשוט גורמת לכם לא לשקר כך שמשהו טוב לפחות יוצא מכל זה. באותו הזמן לא יכלתי להגיד לה , אך אני יודע שלהביא ילד משמעותו "להתחייב" לחיים. ואני לא רוצה להתחייב לכך. אפילו הפרידה עברה בקטן ומתארת את רוב החיים שלי. בלי דרמות , בלי משמעות . זרימה.

איך אמרת צבעוני כאן אז לא יודעת אם צבעוני אבל חם ומחבק . ברוך הבא לך נשמע לי שאתה בקושי אמיתי כואב ובועט .מאמינה שכלום בחיים לא קורה סתם ואולי המפגש הזה עם המציאות של כחולי המדים באה להגיד לך ולשקף שיש לך בעייה אמיתית .ניתן לעזור לדכאון ולהיות איש גדול אבל זה תלוי רק בך. חושבת שטיפול מקצועי יעזור לך ולא מוותרים על החיים בגיל 24. יש כאן אנשים שעברו המון בחיים ולא מוותרים. אז שוב ברוך הבא למקום של האנשים שנלחמים על חייהם לכן צבעוני כאן ....

פתאום ככ רוצה לאחל לכולנו שבת של שלום שבת של שקט ושלווה שבת נעימה ..פסק זמן כזה רגוע ומנוחה בריאה. אוהבת אותכם מאוד ותודה לכם שאתם בחיי..אי של שקט ושפיות

אביב יקרה, שתהיה שבת שלום ומנוחה

מה שלומך יקרה ? בימים של מתח וטרוף סביב ..מתגעגעת אלייך מאוד ולא רק אני ראית נכון...כולנו כאן מחכים לך באהבה רבה .

מצטרפת, מושיטה לך יד, התקבלי? נשב ליד המים ונפגוש את האיילה...מחכה לך.

כעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים עלכעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים על רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש לי 'היסטוריה' יש מצב להכרה בנכות וקצבה וכ.. עברתי איתה את כל התהליך וגם קיבלתי הכרה וגם זכויות לסיוע שיקומי של 'תעסוקה נתמכת' . כל התמיכה שרציתי מבחינתי הייתה שיאפשר לי לעבוד משרה חלקית בלבד ולא מלאה. זה הכל!! כי מאנשים רגילים אחרים מצפים למשרה מלאה. בגלל שכאילו יש לי 'בעיה' הסכימו להתגמש איתי. והמלווה שהצמידו לי היה חתיכת פוץ אידיוט שניסה לדבר איתי על פנסיה ובולשיט כאילו שתכננתי עכשיו כל החיים לעבוד שם או משהו... מבחינתי הכל היה כדי לסמן וי על ההוראה של הפסחכולוגית שבשביל להיות פסיכולוגית צריך קודם לעבוד... ואחכ שעבדתי שם חודשים אחדים פתאום הבנתי וקלטתי איך הקשר עם המטפלת לא אמיתי בכלל. גם מתסכולים שלה וגם מקריאה בתחום.. והבנתי שהכל היה מיניפולציה לגרום לי להשתלב תעסוקתית. ואין שום קשר בין להעשות פסיכולוגית ללעבוד בעבודה הזאת שהגעתי אליה. שום קשר!! והרגשתי מרומה ומזועזעת. הרגשתי מתומרנת וכאילו מישהו ניצל את התמימות שלי כדי להוביל אותי למקום שהוא חושב לנכון בלי בגלל לדבר איתי בצורה כנה ושקופה על דברים. היא יכלה לדבר איתי על הרצון להיות פסיכולןגית. על מה עומד מאחורי זה. על לבחון האם זה באמת מתאים לי. על להסביר לי מה זה באמת המקצוע הזה - שמשחזרים טראומות למשל... ולא סתם 'מוכרים אמפתיה'. היא יכלה להסביר לי על הקשר בין הסימפטום הבולימי למיניות החסומה. היא יכלה להסביר הרבה דברים!! במקום זה היא בחרה לנצל את העברת הסמכות שעשיתי לה כדי להוביל אותי ככה... כעסתי ככ. והרגשתי מושפלת ומבוזה נרקיסיסטית. רק בדיעבד קלטתי את המשמעות של ההחלטות שעשיתי. שלמשל אדם חזק שיכול למצוא עבודה בכוחות עצמו לא היה פונה לעזרה כזאת גם... והיא הפסיכולוגית מעולם לא כיבדה את הקשיים שלי ולא התייחסה. היא יותר מדי הייתה עסוקה להדגיש איך היא עבדה קשה ומיררה את נפשי עם העמדה הזאת... ואני כועסת!! הובלה ככ לא נכונה . לא אכפת לי היה להגיע לאותו מקום של לחתום נכות ולהעזר בזכויות לקבל קצבה וכ. אבל לא ככה!!! לא מתוך מחשבת שווא שמה שאני עושה יקדם אותי להיות פסיכולוגית כי אני מצייתת כאן ל'סמכות המבינה והיודעת' כביכול ואז להתפכח בצורה ככ מרה למציאות ולעובדה שפשוט הובילו אותי באופן שקרי ומטעה רק בשביל לשים אותי במקום שהמטפל חושב לנכון - שאשתלב תעסוקתית. מה דעתך על זה אוד?? אי אפשר היה להסביר לי דברים??? והעוסית בכלל ניסתה אז להתערב בטיפול ולמשוך אותי אליה. אמרה לי 'תפרדי ממנה כבר. היא בחיים לא תתן לך מה שאת רוצה. אף פעם. את תמצאי את עצמך יושבת אצלה 20 שנה..". וכן נאבקתי להפרד ממנה. ללמרות שהייתי קשורה אליה והבעיה שהדמות שלה מעולם לא עברה תיקון לטובה. ואחרי כל מה שקרה הפסקתי ללכת ושנאתי אותה ככ שלחתי לה הודעות סמס שאני שונאת. שתמות. שתמות. שהיא רצחה לי את כל התקוות.. שאני לא אתן לה לנצח ולשבור לי את הרוח. והיא בסוף שמה גבול והשאירה לי הודעה שאם לא אפסיק עם ההודעות היא תגיש תלונה עליי במשטרה.. אז הפסקתי ומאז הסתובבתי בין כל מיני מטפלים אחרים, פסיכותרפיסטים אבל לא פסיכולוגים, לתאר להם כמה הזדעזעתי מהטיפול ההוא. עד היום נרקיסיסטית קשה לי להודות בכך שאני חיה על חשבון קצבה של בטוח לאומי ואני לא איזה אקדמיסטית או קרייריסטית מצליחה. הזהות שלי מבחינה נרקיסיסטית פשוט התרסקה. עד היום קשה לי לומר בקול רם לאנשים 'אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי'. אני מתביישת שזה מה שיש לי להגיד ולא משהו כמו 'למדתי משפטים/ יש לי עסק/ הייתי בטיולים בחול לבד/ אני ראש גדול/ אני מוכשרת מצליחה ומוצלחת ... להעביר את המסר הזה. לא . 'יש לי קצבה מ.. = אני עלובה. אני נחשלת. אני פאטתית כזאת. לא עשיתי מעצמי ועם עצמי שום דבר משמעותי בחיים. לא בניתי כלום. לא הגעתי לכלום. אני עלובה... ככה זה מרגיש לומר 'אני מקבלת קצבה'... לא שבא לי לעבוד במקום זה בעבודה מסריחה כלשהי בשכר מינימום במשרה מלאה... אבל הייתי רוצה להרגיש ערך וגאווה עצמית!!!! כמו הפסיכולוגית הזונה שאמרה 'עבדתי קשה להגיע להיכן שאני נמצאת כיום'. הבת זונה הזאת הייתה מסוגלת לעבוד קשה כי היא לא סבלה מקשיים תפקודיים כמו שלי. ועכשיו ישבתי שם מולה משלמת לה תעריפים שבמקום לעזור לי היא מבזה אותי? היא הייתה צריכה מראש להסביר לי על מצבי. להתייחס לחרדות. להתייחס לחלום הפסיכולוגיה עניינית תוך הסברה אמיתית מה מהות המקצוע ולכבד אותי לכל אורך הדרך!!! לכבד אותי!!!! לכבד אותי על אף הקשיים מהם סבלתי ועמם התמודדתי. להבין ולכבד!!! ואחכ לבחון איך אפשר לעזור. לא עי ידי הצבת עצמה כדמות להזדהות כביכול. מה הקשר בין חייה לחיים שלי?? גורלות התפתחותיים כה שונים. אז מה פתאום התיימרה להציב עצמה כדמות להזדהות עבורי?? כאילו עאלק. שהיא אומרת לי 'עבדתי קשה' ו 'קודם לעבוד'.. חתיכת צבועה הזאת. בכלל לא הסבירה כמו שצריך מה המקור לקשיי ומהו טיפול. זה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. זה הכל. מה דעתך על העמדה שממנה פניתי לחתום ביטוח לאומי? האם לא היה מקום להחליט דבר כזה ממקום שיותר מבין משמעויות חברתיות ועל הדימוי בעצמי ולא לקלוט רק בדיעבד??? מה אתה הייתה עושה במקומה? (אני נשמעת כמו חיים הכט עכשיו...)

אני כן מעוניינת בדעתך האמיתית והכנה

ישבה בליל היא לבד על המיטה ילדה קטנה שלא ידעה חיים למרות החושך היא ישבה וראתה עולם אחר מלא דמויות מהסרטים. ולפעמים כשלא היה יותר כוחות הייתה עוצמת את עינייה לדקה ומשתחררת מהגוף אל הרוחות רק שם היא לא הרגישה מצוקה רק שם הייתה פנויה מהכאב לעוף מעל העיר הרדומה בלי להרגיש דקירות חדות בלב שהתנפץ כל לילה בדממה. בחוץ היה הפחד נעלם ובאה עוצמה שהיא כל כך רצתה מהמעוף העולם היה מושלם עד שהיא שוב ישבה על המיטה... ילדה קטנה שלא ידעה עדיין חיים למרות החושך היא ישבה וראתה עולם אחר מלא דמויות מהסרטים...

היום הילדה מוגנת ובטוחה ולא צריכה לעוף רחוק ככ.חלום יקרה טוב שבאת שולחת כוחות וחיבוק איתך

את מדהימה מבינה אותך ויודעת עד כמה את נלחמת מתאמצת ועושה. אתמול שכתבתי הייתי מוצםת ככ ומה שכתטב זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. ברור לי שהטיפול זה סוג של לקיחת אחריות ולכן אני עושה וברור שלא תצמח לי רגל חדשה . סוריקיטה קל יותר לקבל פגיעה חיצונית מהרס עצמי וכן במידה מסויימת רוצה שמישהו יגיד לי שהוא מבין למה ואיך הגעתי למקום של הרס שיהיה תיקוף והכלה שיאזן את השנאה העצמית והאשמה שלא מפסיקה ומטפטפת כמו רעל . תודה לך יקאה על התמיכה וההבנה

הי אביב, לא שאני מרגישה נלחמת... כולנו, כל אחד, ולא רק נפגעי נפש, מתפרקים ומתחברים. אצל מי שנפגע הפגיעה עשויה להפוך למשהו עמוק יותר, חווייתי עוצמתי ולשכוך לאט, לעתים מידי. לעתים גם זה לא מחזיק, תלוי גם בהצלחת הטיפול, באם קיים, או משכו וכד'. יש לי איזו שאלונת. מעניין. משהו שדי ייחודי לך כאן, אולי משהו שאת די מייצגת בעיניי, בעצם לא רק לך, הייתי אומרת זאת גם על רבות אחרות ואני מצרפת לשאלתי גם את כולן - את בוחרת להשאיר הודעות בזמן אמת כאשר את בעיצומה של התפרקות, פיצול, מוצפות, ואוסיף מילים פסיכולוגית לשם ההומור - דיסוציאציה, פרגמנטציה, דראליזציה, דפרסונליזציה - יעני, שלל החרדות. הפורום מאד מזמין זאת. אגב, כשבזמנו בחרתי לעשות כך מול המטפל שלי בטיפול (בהודעות, סוג של מרגישה הצילו כזה), עפי"ר לא קיבלתי תגובה, לא מתוך אדישות, אלא מתוך מחשבה מקצועית. ובכן, אחרי זמן מה את מתעשתת, מתחברת בכל זאת ביחד, ויודעת. אז שאלתי היא - איך את מרגישה שאת נעזרת בנו? בזולתך? האם הכתיבה כאן, לכאורה החוצה, למרות שזה לא ממש חוץ, מסייעת לך למצוא בתוכך במהירות רבה יותר את המוצא, המפלט? לכשהודעתי תעלה, באם תועלה, יהיה כבר שבוע חדש. אז סליחתי שלוחה - בדרך כלל מגיעה לכתוב למחשב בעיקר בשעות הבוקר, כך שיוצא שאני בדיליי, ולא אוהבת לפתוח הודעות חדשות אלא להמשיך עצים קיימים. יש לי תחושה שזה נעלם כי הפורום גדוש. ובכל זאת, אמשיך בדרכי זאת. אולי מעט חבויה. שלך, סוריקטה

הפתיחה של עץ חדש זה כי אני כותבת מהטלפון ולרוב זה פשוט לא ניקלט. והאמץ ששירשורי המשך פשוט לא רואים בטלפון. אם אני אחכה למחשב זה יהיה בשנה הבאה :) ולשאלה שלך כן לרוב אני כותבת בזמן אמת מפוצל דיסוציאטיבי ומוצף בטרוףהכתיבה כאן השליחה בידיעה שמישהו יראה ישמע אותי מרגיע קצת שאני לא לבד שיש שם יד שתאסוף אותי ומתיך הרוגע הזה הידיעה שיש שם מי שרואה אני מוצאת את הרצפה שמן הסתם בסופו של דבר היא בתוכי . מתקשה למצוא את הרצפה ברגעים כאלה לבד ואז מהבהלה והלחץ פשוט נעלמת כדי לא להעלם כותבת מנכיחה את עצמי .

(במאמר מוסגר ב- די.בי.טי יש היררכיות שהשניה מביניהן היא הקשר הטיפולי) בטיפול הקודם, אפשר לומר שהרוב הטיפול ובכלל סבב סביב הקשר שלי איתה. ברור שהיו עוד דברים אבל הרגשתי שזה היה העיקר וזו גם אחת הסיבות שהיא הבינה שאולי זה לא מה שמתאים לי כרגע. ודיברנו היום- ואמרתי לה שאני מרגישה שאני "נמשכת" לזה, ושאני מפחדת מצד אחד ומצד שני גם רוצה כל הזמן להתעסק בזה. מן הסתם אין נכון לא נכון בזה, והיא גם אמרה שמה שאני מרגישה זה בסדר אבל גם, שהיא לא רוצה שזה יהיה עיקר הטיפול, כי יש עוד הרבה חיים מחוץ לשעה שלנו יחד. לא יודעת מה אני רוצה להגיד לכם כאן, אבל שאני שמחה שהצלחתי להסביר את עצמי פחות או יותר מולה היום בפגישה ושאני מרגישה שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי.

גם אתה שימחת אותי!

אודי... באמת גם אם נאמרה בחיוך... מה זו התשובה הזו??? זה כבר הפעם מי יודע כמה שהסיטואציה חוזרת על עצמה, ברור לי שזה דפוס שלי ואני יכולה לראות את זה. אבל זה מתסכל , איפה הפתרון ולמה זה לא משתנה ומשתפר? ממש נמאס לי , אתה לא מבין כמה אני כועסת עליה מאד. ולה בטח לא אכפת בכלל הכעס , הכאב והתסכול...וזה אחרי שנרגעתי...

אוהבת אותך . אבל תבדקי מה כואב מה קשה . אולי את בורחת ממקום כואב לכעס עלייה....גולם אל תהרסי כי לרגע הרגשת קרוב ונבהלת ..

ראית? שמת לב שכתבתי בעקבות מיקה...כאילו קיבלתי אומץ כזה פה...לכתוב ...לא זוכרת שכתבתי אי פעם במפורש ככה :( הייתי קטנה ובניגוד לכל מה ששומעים היה אחרת....וספרתי שנפסק מוקדם ברוך השם....ממש.....אחרת........ומרגישה שאין לגיטימציה להתלונן...כי ממש זה כאילו כלום.... לפעמים מרגישה עדיין קטנה או רוצה להיות קטנה אהובה כי רק את הקטנים אפשר לאהוב...וגם אמרתי לה שמבחינת קשר יכולה להקשר רק לילדים...מסתבר שזה לא ממש נכון, נקשרתי אליה....לטוב ולרע :( ולך מיקה, תודה. מיכל.

אם לא הנפש הגוף ואם לא הגוף הנפש יחי הניתוק המוכר... אפילו השיער כואב לי אין מקום אחד בגוף הזה שלא כאוב...זה מטורף לחיות ככה פשוט מטורף ...

זה נכון הכאב הוא חלק מהחיים ....אבל בימים כאלה כשכל הגוף כואב אבל ממש כואב ברמות שגם כדורים נרקוטים לא עוזרים או כשהנפש מוצפת ברמות ששום רגש אחר לא ניכנס ...רק כאב זה לא חיים אודי זה סיוט. אבל....החיים ממשיכים לא ???? :)

הייתה פגישה טובה, נראה לי שגם מבחינתה... סוף שבוע נעים לכולנו!!

בטח! כל הכבוד

חנה גם אני גאה בך ...שבת שלום גם לך

מתפרקת לחלקיקים קטנים קטנים קטנים נגמר לי כל הכח

תאספי את עצמך אל תוותרי כן זה מפתה להתפרק לאבד אחיזה לנוח..המחירים גדולים מידי אל תוותרי ...אוחזת ביד שלך ומזכירה לך שהיום זה אחרת היום את במקום בטוח עם אנשים שאוהבים אותך

כל הרעש הזה בפנים והגוף שנקרע. חוף המבטחים כל כך רחוק. תודה שאת איתי

פעם הייתי יושעת בפנים בשקט מה נכון מה מדוייק היום לא יודעת רעש מידי מעורבב מידי. מצד אחד אני כועסת עלייה שלא שמרה על עצמה ואיבדה כוחות עכשיו היא שומרת על עצמה וזה נחווה כמרחק כדחייה כחוסר אמפטיות ככ צריכה להרגיש אותה ומרגישה אותה מרוחקת. והיא לא היא באמת עושה מאמצים להיות לתת לי תחושה טובה של יחד..ושתיינו יודעות שההתעסקות שלי בזה שוב ושוב זה בריחה ממה שקשה מהזכרונות שדופקים בדלת ... אודי יש שם שיחזורים חדשים שלא יצאו עדין מחזיקה בכוח שלא ייצאו פוחדת לא רוצה לדעת ... פוחדת להשען עלייה פוחדת שהיא לא תחזיק ויודעת שלא זה מה ששבר אותה מה שגמר את כוחותייה זה לא הרעל שבגוף שלי זה הזעם הנרקסיסטי שיצא כלפייה .... אני כמו החתול שרץ סביב הזנב של עצמו ובסוף נושך אותו ....

קוראת אותך בהצלחה יקרה את יכולה גם בלימודים גם בעבושה .גאה בך על הכוחות והדרך שאת לא מוותרת איתך ....שימי צמיד על היד וכל פעם שתיראי אותו תזכרי שאנחנו כולנו יחד איתך בפגישה ...מאמינה בך מחבקת

אין עליך בעידוד ולתת כח!!! אוהבת הילה

ואני רצינית בעניין הצמיד ...גם לצייר סמיילי קטן על היד במקום שלא ממש רואים רק את כשקשה עוזר ...מנסיון :)

וברשותך רציתי לנסות ולהבהיר עוד שני דברים,בעקבות תגובתך להודעתי מה 14.10. 1. למה שתרצה לחזק ולאשר את תחושת האשמה שלי?? אני באמת מנסה להבין..,כדי לדעת במה ואיך זה תורם? ולי? ומעבר לעוד הלקאה עצמית? 2. כתבת לסיום..,שהחסימה והייאוש הם לב לבו של הטיפול, גם העירבול של הכל בכל. בזה צריך לעסוק. תוכל בבקשה לפרט קצת יותר, גם לגבי "לב לבו" של הטיפול..,וגם לגבי הערבול,כשבאלו לדעתך,צריך לעסוק. תודה רבה

היי, לא אנקוב בשמות כדי שלא לשכוח אף אחת. סורי שלא כותבת ולא מעורבת תקופה לחוצה אשש. מתחילה ללמוד ביום שני! יש בעיה עם ההכשרה המעשית ועוד לא הסתדר ועוד עניינים... שתדעו אני כאן וקוראת את הכל... הילה

תודה רבה סוף שבוע נעים לך יקירה! הילה

מאחלת לך דרך צלחה, סיפוק, הנאה וגאווה. כי יש לך כל כך במה. דרך ההתמודדות שלך היא השראה. שלך שירה

בהצלחה רבה מאוד והשעניינים יסתדרו לצד הטוב ביותר בשבילך

אתמול הייתי בגבעת שמואל עיר של דתיים שפויים ונורמלים שמאפשרים לנשים שלהם ללכת עם מכנסיים וללא כיסוי ראש שהנשים מסתובבות עם סמארטפון ללא הצורך להסתיר שנשים יכולות לנהוג - ולא להתבייש בכך, או להרגיש שזה "תפקידו של הגבר". שנשים לומדות , רוכשות השכלה. עובדות בסביבה מעורבת. שהדגש הוא על האדם, ולא על מוצאו ועדתו. ושלמרות כל זאת, האמונה ישנה וקיימת. זו דרך החיים שאני רוצה לעצמי. ולילדים שלי. אוף...ממש יקר לקנות שם בית :-(

מיקה יקרה! להזכירך יש חופש דת במדינה, מדוע את חושבת שרק שם את יכולה להתנהג כמותן? אני בדיוק כזו...ולא גרה בגבעת שמואל :) אפשר למצוא כמעט בכל עיר מקומות שיקבלו אותך יפה ולהתחבר לאנשים שיהיו דומים לך בדת. למצוא בית כנסת או קהילה כזו דתית, יש היום הרבה סוגים של דתיים. מנסיון :) ולא שאני מתחברת לאנשים...הם מתחברים אליי, אני לצערי מתרחקת...אבל מקווה שהובהרתי. בהצלחה, הייתי מזמינה אותך לבוא לגור לידי (כי גם פה זה כך) אבל מעדיפה להישאר אנונימית :) מיכל

יש לי שיחה עם המנהלת ביום ראשון בצהריים. אני רוצה.... שתאחל בהצלחה... שתגיד שאתה מאמין בי... שיכולה להתמודד עם זה ולהתגבר... עשיתי אתמול משמרת ערב למרות שהיה לי מאוד קשה עושה מאמץ לא ליפול לאקטינג אאוט.... ולהמשיך.... למרות שקשה.... הילה

שהיה מבזה נרקיסיסטית וטראומטי אני מאד כועסת אף אחד לעולם לא יפצה אותי על זה על חוויות רגשיות איומות שעברתי שם בלי שום תיקון. שום הכלה שום החזקה שום רגישות שום הבנה שום דבר מכל אותן מילים יפות שפסיכולוגים אוהבים לנפנף בספרים זה היה פוגע מכאיב מטלטל מזעזע מאכזב ובעיקר מכעיס. זה היה משפיל פוגעני אטום אדיש מתנשא. זה היה מפתיע לרעה והפיק ממני צווחה וזעקה 'מה קורה לי?? אני רק רוצה לשכוח. אני שונאת אותך. אני לא רוצה לבוא יותר" . ובסתר בלב קיוויתי שהיא תעזור לי. ואחכ לא בסתר זעקתי "תעזרי לי!" כי חוסר אונים תפס לי את ההכרה. ובטלפון היא שאלה 'לקבוע לך פגישה?' ואני רק חזרתי על הזעקה 'זה לא עוזר. אי אפשר פגישה. תעזרי לי" מטפלים שמעוררים דברים שהם לא יודעים איך לעבוד איתם ואחכ משאירים את המטופל לחיות עם הזכורונות האלה במקום לספק חוויה חדשה. וכל שנותר לעשות זאת עבודת שכל שהחוסר אונים לא מציאותי אלא 'הקלטה מהעבר'. זה בולשיט!!!! הרי רגשית הוא מתעורר. את הרגש הם לא רפאו שם!! רק שחזרו. בולשיט!!! כלבה בת זונה לא נאבקה איתי ולמעני כדי שהטיפול ישרוד. הכלבה בת זונה הקלינית הזאת מעולם לא ידעה מה לעשות ואיך וסתם גרמה לי לשחזר טראומות לא מודעות ככה באויר בלי שום איסוף הכלה החזקה כבוד או מה שלא יהיה. בלי להסביר מה זה טיפול. סתם ככה. עד היום אני יכולה להזכר כמה נוראי זה היה לשחזר ככה דברים כאלה. החוויות הרגשיות. במקום שיהיה לי בתוכי זכרון של קשר מטיב!!!!!!!!! בת זונה! אבל הם אף פעם לא אשמים בכלום. רק אני. רק אני אשמה. הם 'מומחים'. מומחית בתחת שלי. בעולם נורמלי הייתי אמורה להיות מסוגלת לתבוע על עוגמת נפש שבכלל לא הבנתי מה זה טיפול ולא מסבירים כמו שצריך והפוצית החצופה הזאת עוד ישבה מולי וגבתה תעריפים לשעה... בלי להסביר מה זה טיפול. מה עושים ולמה!!! אם הייתי יודעת הייתי לי פחות אימה יותר כבוד ואולי הייתי שורדת את כל התהליך אחרת!!! המומחים הלא מכובדים שומעים משהו? כי כולם אוהבים בשלב הזה לזקור את הסמכות שלהם ולהציב גבולות במקום להשתנות באיך שהם מתנהלים ומתנהגים. בוקר. הרגע קמה. מחשבות כעס זה הדבר הראשון בראש. שנים ככה... 'טיפול'. זה מה שהשאירו לי ובי. זה מה שהעניקו לי. במקום לתת טוב. במקום לתמוך בטוב שלי ועכשיו יגידו הכל השלכות ובלה בלה ... תמיד יש להם תשובות אלה לכל דבר . אוזניים ולב אין. פרקתי. הולכת. תכף יעבור גם ככה . כעס.

אודי, אתה יודע, אני מרגישה כאילו אני בהתקף זעם מתמיד, שמופנה כלפי עצמי. בהתקף המתמשך הזה אני נמצאת בתוך קובייה קטנה וצרה מלהכיל, מה שמגביר את עצמתו. לפעמים אני מבינה למה אתה בוחר לענות בלא לענות ולפעמים בכלל לא ואז התסכול שלי גדול. קשה עד בלתי נסבל להיות אמא במצב בו אני נמצאת. אני מרגישה ריחוק גדול מהילדים שלי, שהיו תמיד האושר הטהור של חיי (יש לי שישה מבחירה ואהבה) ושואלת את עצמי פתאום אם אני בכלל ראויה להם. למרות שאיננו מכירים והקשר הזה נרקם במילים כתובות ומתומצתות, אני קשורה אליך ואתה חשוב לי.

מה שלומך ?ושמחה שאת נוכחת ...

טוב שאת כאן

תשתף אותי בתהיותיך לגבי הבית? פליז?

שכנראה עשיתי משהו בעברי [בלי להיות מודעת לכך] וזו הסיבה שאני כל הזמן רק מסתבכת.. קיבלתי כדור חדש לטיפול באחת המחלות שלי תופעת לוואי מאד נדירה שלה היא מצב מסכן חיים [איך הרופא שלי אמר מתוך מליונים שקיבלו את התרופה 150 אנשים פיתחו את הסיבוך].. התרופה עזרה במשך 3 שבועות והביאה הטבה איתה שמחתי שסוף סוף משהו גם אם קטן מצליח..אבל זה החזיק רק 3 שבועות וכמובן היתי "חייבת" לקבל את תופעת הלוואי הזו.. התוצאה היתה לא נעימה בכלל וכללה כמה ימי אישפוז כואבים ומאד לא נעימים.. אז נכון יש דברים גרועים וקשים יותר.. אבל כמו שכבר אמרתי התיאשתי ואין לי כח.. ומה לעזאזל [סליחה] עשיתי??????? לילה טוב

שאלת מה נכון לי? מטפל סמפטי אמפטי, עם רגש שאוהב את הבריות ואת עבודתו ועושה את זה במקצועיות ובהמון סבלנות וחיוך.. שרוצה לראות את ההתקדמות ולהינות מהדרך.. אבל אני חושבת שכולם היו רוצים כך את הטיפול. אבל לא כל המטפלים הם אנשים כאלו... אודי זה לא משהו בסגנון שלך? (אשמח לשמוע גם את דעתכן בנות....)

המטפלת שלי כזאת כשאני מוכנה לראות ...כשאני לא רואה ומדמיינת אותה בעיניים השחורות שלי היא הופכת למשהו אחר :) ואיה ...את מכינה קפה אני באה ...

בוקר, את יודעת - נראה לי שלמטפל שלי סגנון רחוק מאד ממה שהייתי מעלה במחשבותיי (וייתכן אף שמחשבותיי אינן ריאליות, או מזמינות קשר מזיק עבורי, אין לדעת, כי לא היה לי הניסיון הזה מבחינה טיפולית). על כל פנים, הוא היחיד שהצליח לעזור לי. יצא, בדיעבד, שכנראה הוא נפל בזמן המתאים, ואני הגעתי אליו בזמן מתאים מבחינתו - ויצא מה שיצא. וזה מה יש. לעכשיו. יום נעים והלוואי שיהיה רגוע, סוריקטה

אם את מרגישה שטוב לך עם הטיפול. והוא לא מזיק לך. אז מצויין. כנראה שיש לך העברה חיובית.. וזה מקסים בעיני.

טיפול בעצמך זה לקיחת אחריות על הרס עצמי מטורף של שנים ???? על שנאה עצמית על רצון למרוט את העור מעלי ... לקיחת אחריות אמיתית זה מראש לא להיות שם ... אוף האמת אודי צריכה חיזוקים חיצוניים על הפגיעה שלי בעצמי צריכה הבנה הכלה של משהו שאני לא יכולה להכיל או לחמול או לקבל ...סליחה שבוחנת את תגובותייך זה יותר מלא הוגן. ובכל זאת שולחת ותודה על היותך ..

גם אני לא הייתי רוצה בלי קשר לכלום ...ואודי סליחה על השאלה למעלה התכוונתי להכנס ולכתוב לך שלא תגיב אבל לא הספקתי אז תודה

הי אביבי, וזה, נראה לי גם אומר להפסיק את גל ההרס שהיה. וגם, כשמתחיל משהו שהוא טריגר, לדעת לעצור אחרי זמן קצר ולא להוסיף אותו ולהעצים. נראה לי שזה דבר עיקרי שהטיפול לימדני. הנה לדוגמא - שיקום שיניים שנפגעו מהזנחה גם אם ברמה של עקירות ניתוחים והשתלות או תותבות. אז נכון - לא תצמחנה שיני חלב שתתחלפנה בשיני קיימא בריאות, אבל רצוי, כנראה, או, אין ברירה אלא, לחיות עם התחליף הזה. את יודעת, לפני זמן קצר בחורה אחת אמרה לי, ולא סתם - התקשרה אליי באופן מיוחד כדי לנזוף בי ולכלות הי את זעמה, שמבחינתה אני אפס, היות שלא הצלחתי באיזו משימת הצלת גור חתולים. אני לא מקצועית, ניסיתי שעות ונפצעתי, וגורם מקצועי היה על הפרק, אך זה לא יצא לפועל. בעבר הייתי מזדהה רק עם הקול הזה ומובילה להרס קיצוני. היום אני יודעת לומר לעצמי, על אף שהקול ההוא מהדהד ומהדהד, שהצלתי המוני גורים בעבר, אף ברמת ההקרבה, שעזרתי להתפתחות של תינוקות, ממש עזרתי, שעזרתי לקשישים, שסייעתי לילדים, גם בלימודים, שתמכתי נפשית באנשים. שביצעתי תיקונים בבית בהצלחה. הדברים שאמרה מעידים, בעיניי, בעיקר על אישיותה שלה, ואני, אני צריכה לשמור מרחק. אגב, נהגתי באדיבות ובכלל לא ניסיתי להיכנס איתה לויכוח או לתת לה את בכיי. כי זה ה'מזון' לחלקים המפלצתיים והשטניים. גם אני מנסה לעשות עבודה. 99.99% לבד. ובכל זאת, כל-כך רוצה לשמוע גם מבחוץ. לפעמים גם ממך, אודי. שלך, סוריקטה

משהו בעבודה החדשה לא הולך... לא משנה מה לא סומכים עליי... כמה שמתאמצת... היום היתה ישיבת צוות ולא יכולתי להגיע כתבה לי המנהלת את בשלושה חודשי ניסיון בעבודה עם איום מרומז.... קשה לי כואב לי ומטלטל הילה

תודה ששיתפת אותי...גם לי קרה וקורה כשאני עם בעלי ללא קשר אליו.......כל מיני דברים שזה לא הוא....אבל.. פשוט זה בגלל העבר, זה כל כך מובן. תפסתי אומץ וספרתי לה.... היא אמרה לי שצריך להוציא את אבא שלי משם...בנינו... להוציא אותו מהמשוואה קראה לזה, אז איתך, מבינה, אודי, איך מוציאים באמת מהמשוואה? איך זה יקרה? תוהה אם אפשרי... מיכל

מדהים איך הגוף שלנו זוכר!

אודי,.בתגובתך אלי מה 11.10 כתבת הי שירה, את מבקשת בית. עם רצפה יציבה ונוכחות קיימת ומרגיעה. אפשר לנסות ולבנות תחושה כזו. אני תוהה האם זה יכול להצליח." ואני עניתי שאם לא ננסה איך נדע אם יכול להצליח. למקרה שלא תראה כי חשובה לי תגובתך.עד מאוד אני שואלת כאן בהודעה חדשה. תודה שירה

הי שירה, את יודעת, חלק מהטיפול שלי, אחרי כמה שנים של טיפול אינטנסיבי, עברתי לגור בבית בית. בממש. ומעניין שהכי חשובה לי הייתה הרצפה, הקונקרטית. ובבית היו קירות, והפרדות הין החדרים, המטבח, השירותים. דברים שכלל לא היו קודם. ועדיין משך שנים הבית היה ריק, עד שהסכמתי למלאו חלקית, ועדיין הוא חסר. נשאר הגלעד הזה שאומר שאין בית. ועדיין לא ממש בטוחה מרגישה שיש בית, שיש רצפה. אבל בהשוואה לעבר יש שינוי גדול. הדברים שאני אומרת קרו בדיעבד, וכאמור, היו עשויים שלא להתרחש והסצנריו היה שונה. אז, כנראה, שגם אם התחושה תהא חלקית, זה הישג. משהו שנבנה שהדרגה ובקצב האישי. בוקר, סוריקטה

סוריקטה על השיתוף.בחוויה שלך על התגובה ועל הארותייך (בכוונה באלף) שירה

דוקא מאוזנת בימים האחרונים, ועכשיו לאחר הכתיבה מרגישה שהמתג יורד... מתמלאת בדכאון... זהו, יותר לא מדברת ולא כותבת על העבר שלי, מקווה שההצפה עכשיו עוד נשלטת, ולא תצא מכלל שליטה. אנסה לפעול להרגיע את עצמי, אבל אסור לי להתעסק עם השדים בכלל, גם לא בשלט רחוק.

אני מקווה שאתה לא מתנהג ככה :מכאיב ,מעציב ומצער את המטופלים שלך!!!

הייתי בסדנת משחק חובבנית. מן שיעור תיאטרון מתנסי שכזה. היה נחמד. זה היה שיעור ניסיון מבחינתי. אמרתי למנחה שנהניתי מההתנסות ושאחשוב לגבי האפשרות להצטרף לשיעורים הסדירים שלה ואחזיר לה תשובה. הקבוצה די קטנה. 9 משתתפים סהכ והמנחה.. כשאמרתי שאני אחשוב אז המנחה מיד הגיבה במן נמהרות לחצנית שכזאת תוך כדי חיוך עדיין -"מה יש לחשוב? את באה. היית נהדרת היום". אני מבינה שהיא רוצה להפעיל את הקבוצה שלה ותשמח אם אשתתף אבל האמת שלא אהבתי את הלחץ הזה שהיא ניסתה להפעיל. עכשיו זה מפריע לי לחוות ב100% האם ההחלטה להשאר היא שלי ומתוכי או במקום כלשהו כניעה ללחץ שלה? אני שונאת להרגיש שלא ברור לי מה המניע לדברים. אם היא לא הייתה לוחצת ורק מגיבה "אוקי תחשבי. נשמח שתשתתפי איתנו. תעדכני אותי אם כן". משהו כזה שמשאיר את מרחב ההחלטה רק לי ולגמרי לי. ואני לא ארגיש שלוחצים עליי חודרים ומנסים להשפיע עליי... אודי מה דעתך על זה? והבעיה שאני נתקלת בהתנהגויות כאלה המון. בדכ מצד אנשים עם אוריינטציה מוחצנת ומכירתית באופי... מה העצה שלך בשבילי? איך אפשר ככה לדעת מה הרצון האמיתי שלי ומה תגובתי להשפעות האחר החיצוני? האם לך לא נוצר בלבול שכזה במצב דומה? האם זאת התנהגות לגיטימית בכלל להפעיל לחץ על אישיות של אנשים שיפעלו בכיוונים מסוימים? זה מרגיש לי תופעה מעצבנת. למרות שזה מאד רווח בעצם שמנסים לשכנע אנשים לקנות משהו או להשאר באיזה מסגרת וכ.. מה דעתך על זה?

הי מימה, לדעתי, גם את ה'או קיי, תחשבי', אפשר לפרש כאילו היא תשמח אם תלכי משם... גם זה מוקש... סוריקטה

דוגמא לשיחה שהתקיימה ביני ולבינה שלא כל כך הסתדר משהו כפי שציפיתי, הרגשתי מהכתפים והחזה שעולה גל מחניק כזה שנשאר באזור הגרון, זוהי תוחשה שאני מכירה ושונאת. רציתי לצעוק לה באותו הרגע שאני שונאת אותה אבל התאפקתי פשוט ניתקתי את הטלפון, וזהו החלטתי שלא מתאים לי כל פעם להיפגע ממנה , היא כבר לא תצליח לשכנע אותי לחזור ולדבר על זה, אני לא מאמינה לה ומי שלא יציב פה זו היא. בטח היא המשיכה את יומה כשגרה ואני זועמת וגועשת וכשיגיע יום הפגישה ולא אגיע היא בטח תתקשר כעבור רבע שעה ותאמר "חבל"... שתלך לעזאזל! "אני מבינה..." היא אומרת והיא ממש לא . וחברותי היקרות בטח תזכירו לי ימים טובים יותר שהיו לי איתה אבל ביננו הכל בולשיט אחד גדול היא שיחקה משחק ואני התפתתי ל"החזיק" את היד . עד שהבנתי שזו לא יד אמיתית אלא של בובת ראווה חסרת רגשות בדמות אדם. שונאת! מרגישה בעיקר בראש ופנים זעם שלא יורד בעיקר על טיפשותי שהאמנתי לה ונתתי לה להוליך אותי שולל.

בפגישה בסוף..נשארו עוד שתיים...היא הבינה אותי והסבירה לי שדווקא כן חשבה עליי וממש לא הייתה ברירה והחדר הוא בסוף המסדרון די נסתר ...מבחינתי צריכה לסיים אך ממש לא רוצה....בכל זאת חושבות על כל ההשלכות, דיברנו על הכל, היא עוד אמרה לי תודה שבאתי..מוזר, על מה תודה? אני באה בשבילי לא בשבילה :( אוף נכון? קשה לי, לא רוצה להפרד ואי אפשר לעשות תהליך פרידה...אמרתי שאולי אנסה ללכת פעם אחת למקום החדש לבדוק...אם יהיה לי אומץ ואם לא נפרד :( אני ממש לא רוצה את זה....אוףףףףףףףףףףף אתה יודע מה אמרה לי? שהיא דווקא נקשרת לאנשים אבל לא למקומות...אמרתי לה שנפשי נקשרה בנפשה..ואני לא ממש נקשרת לאנשים אלא למקום ודווקא עכשיו כן נקשרתי אליה.....היה משהו שהזכרתי לה שהיה במקום קודם שהיא לא זכרה...אמרה שכל הדברים יעברו איתה...ו....אוףףףףף זה לא המעבר כמו המקום :( וגם עד עכשיו ישבתי בחדר פנימי שהיה די שלי כי כלם ישבו בכניסה בחדר אחר ועכשיו אם אשב זה יהיה איפה שכלם...ו...אוףףףףףףףףףף לא רוצה לעזוב :(

אודי מצאתי את ההודעה שכתבתי בשני אצל הילה בעץ הוא לא קשור לשם :( אפשר להעביר אותו משם ..זה שאני מצטערת שכתבתי . הילה מתנצלת זה בהחלט לא קשור למה שכתבתי לך זה רק כי הייתי מוצפת ככ .. ...חיבוק

זה מאוד טילטל הצעד הזה .האמת שכתבתי שאני מצטערת וזה לא ניקלט..ויותר מזה שתיכננתי לברוח אבל אני כאן לא בורחת. אודי לצערי אני בורחת בטיפול מאז שחזרנו עוד לא סיפרתי לה על הפגישה עם אמא רק כדרך אגב שהייתי ..בפגישה האחרונה שתקתי מכונסת בעצמי חמישים דקות ... אני לא במצב טוב אני יודעת שאני חייבת להצליח לדבר להרגיש לעבור את הקיר הזה . זה כל כך מפחיד אותי ...

יש בך כל כך הרבה כוחות אופטימיות רצון מכוונת מטרה את תצליחי תחזיקי חזק בזיזים ותטפסי את נותנת השראה לכולם סביבך את יכולה ואת מקסימה

בסוף בטוח אני אצליח אני חייבת !!!!!! אבל בנתיים זה מעצבן שלא ..

לאט ובהדרגה, אני מאמינה בך. זה מפחיד אבל זה שווה את זה, את תצליחי בקצב ובדרך שלך