פורום פסיכולוגיה קלינית

בת 64, נשואה, פנסיונרית. לאחרונה מריבות רבות עם בן הזוג על נושאים שונים. אחת לשבועיים שלושה עם הרמת קולות ומה שמשתק אותי זה טון הדיבור המתלהם של בעלי ומילים כמו: לא רוצה לשמוע, מעכשו זהו לו מותר לבקר, לשפוט ולצעוק, כאשר אני מגיבה ושיש לי מה לומר הוא סותם לי את הפה. אני לא מוותרת ואומרת אבל הוא צועק וצועק. מצב זה מכניס אותי לעצב, ללחץ נפשי ולדיכאון. חוסר מוטיבציה לעשות משהו בבית או לצאת ולתקשר עם הסביבה אפילו הקרובה ביותר, ילדים, נכדים ובני משפחה. לעיתים אני מרגישה שבא לי ללכת . מר לי מאוד. לעולם הוא לא יהיה מוכן לטיפול זוגי. מה עושים?

קודם קבלי חיבוק((((()))))) את מזכירה לי את אבי ז"ל. הוא היה צועק על אמא שלי כל הזמן. והיא הייתה מוותרת לו למען שלום בית הוא הי גם צועק עליי שניסיתי לגשר. אל תוותרי. אל תהיי קורבן. תעמידי אותו במקום. ואולי כדאי שתלכי ותקבלי חיזוקים מאיש מקצוע אפילו לבד. תבני לך חיים מדלך עם תחביבים ועיסוקים ואם את עצמאית כלכלית תשקלי לעזוב אותו אם המצב לא ישתנה. מאחלת לך חיי רוגע ובחירות נכונות.

אולי הוא יכול לדבר איתו. האם הוא גם מרים עלייך ידיים?

האם ידוע לך אם צריך לחתום על ויתור סודיות בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? תודה!

אז? רציתי גבולות אחרים שיתאימו לי גם. אבל ניסו לכפות עליי משהו אחר. אחכ שכל הנפש שלי התמלאה אכזבה ושנאה רק באים אלי בטענות שאני לא לוקחת אחריות או נתקעת במקום... לפעמים אין לי מושג מי אני יותר. אני חיה בעולם עם הגיון שאני לא מבינה אותו. עם פערים שאני לא מצליחה לעכל אותם בין רמות השמחה של אנשים. רמות השכר. רמות התפקוד. רמות המה שלא תרצו. פערים בכל מקום. פערי גורלות. פערים פעורים. בסהכ רציתי אהבה וטוב. משהו בנפש שלי לא בסדר. אני לא יודעת איך מקבלים ונותנים אהבה ובטחון. על תשוקה בכלל אין מה לדבר. תשוקה... אין לי אומץ אפילו ל'זיון'. יש בי רוע. רק אחרי הטיפול הפסיכולוגי הוא צץ ככה. מן רוע. לא רציתי רוע. רציתי טוב. אהבה. אני רוצה אהבה. וזה מצחיק שאני אומרת דבר כזה כי אני לא בטוחה שאני מבינה בעצמי על מה אני מדברת. אהבה היא חולשה? ככה זה מרגיש. לסמוך. להיות חשוף. אצלי להיות חשוף זה להיות כואב. ורק אהבה יכולה לרפא פצעים שכאלה. איך אפשר להיות כואב מול אחרים בעולם הזה? אני ככ מתביישת. בי. אני פשוט רוצה שירצו אותי שלא ישכחו שאני קיימת. שירצו אותי. זה לא יקרה. העולם מלא אנשים ואני רק עוד אחת. עוד אף אחת מיני רבים. נטמעים ככה כמו גרגיר חול בהמון. בלי קשרים משמעותיים אנחנו אויר. וכשלא רוצים אותך זה ככ כואב. זה שורף בנשמה. איך בכלל אפשר להאמין שמישהו נורמלי ירצה דווקא אותך. אותי.. מישהו פעם אמר לי שאני משעממת. זה נכון?בגללו אני מפחדת לשעמם עכשיו. תוהה מה יש לי להציע. מה יש לי להציע? אולי אני סתם שוב בעוד אחד מאותם מצבי רוח.. לפחות לא שלפתי סכינים הפעם בדימויים שלי. היי תראה אודי. כיבדתי לך את הגבול.... גבול. מצד שני כתבתי כשהפורום בחופש אז אולי שוב לא ממש כיבדתי בעצם. ומה עם הגבולות שלי? הלוואי וידעתי מהם בלי שלחץ חיצוני יערער לי. בעצם אני יודעת. אני יודעת מהם. אני דווקא צריכה לרכך ולהגמיש אותם. לאפשר לעולם להתקרב אליי. זה מפחיד. זה מפחיד לאפשר את זה. רוצה לברוח לפני שהם יגלו את הזוועה. שאין בי כלום. אני לא באמת משעממת. הוא פשוט לא אהב אותי. הוא היה שונה מדי. ככ שונה ממני. אני צריכה למצוא מישהו שמתאים לי. אנחה. מרגישה עלובה. אני רוצה להרגיש טוב. שווה. ערך. אני רוצה. זה עניין של 'הישג חיצוני' או הרגשה פנימית?? זה אמור להיות תלוי בדבר או לא תלוי??? בעולם שלנו זה תמיד תלוי. עולם תחרותי. נרקיסיסטי. זה תמיד תלוי. אין אהבה לא תלויה בדבר. אין דבר כזה. אז מה הסיכוי שלי? מה יש לי להציע? אהבתי אותו. עשיתי לו עיסוי אז. לא אמרתי כלום אבל בתוך תוכי ידעתי שזה שאני נוגעת בעור שלו זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי. נגעתי בו. ניסיתי לתת. ניסיתי שיהיה לי מה לתת. זה היה מעט. אבל אפילו המעט הזה לא היה מובן מאליו בשבילי. דמעות.

אין לי הרבה מילים רק לומר לך שדמעתי איתך שהכאב שלך מנקודת המבט שלך הוא הכי תהומי וכנה. מקווה שתמצאי מטפל שיוכל לצעוד איתך בעולם התחרותי והלא פשוט ולעזור לך לבנות את המקום המיוחד שלך. גם אם שנה שלמה תכעסי ותבעטי ותשארי בתחושת העוול שגרמה לך המטפלת ההיא. מישהו שיהיה איתך. אל תעברי את זה לבד. לגעת בעור זה המון וגם להביא את עצמך ככה זה המון. שירה

לא כותבת פה הרבה. משקיפה לרוב מבחוץ. הפורום הזה מרגיע אותי.. אבל היה לי חשוב לתת לך יד גם אם חלשה, ולומר לך שאני מכירה את התחושות האלו. הן צפות כשנמצאים במקומות מאוד נמוכים. בעולם מקביל לעןלם שבחוץ. במן לבל אחר כזה כשהמציאות מקבלת גוון קצת כהה יותר משל רוב האנשים. את מסתובבת עם תיק של "אני לא מספיק..." "לעולם לא אהיה מספיק..." לאט לאט מאבדת את היכולת להאמין שגם את יכולה לחיות באותו לבל של כולם ולהרגיש בטוחה עם עצמך ומוקפת באנשים הנכונים ולדעת שיש דברים שמותר לך לדרוש מאחרים. כי את שווה. לא כאן לתת עצות. קטונתי. אני בעצמי עוד לא יודעת אחרת. אולי רק רציתי לומר שאת לא לבד. שיש דרך החוצה. ראיתי קרן של אור מבצבצת פנימה לפעמים. מזכירה לי שיש עולם אחר. אולי את פשוט צריכה לאפשר לעצמך להרפות קצת. כשיהיה לך נוח. זה החלק הכי קשה אבל הוא גם פותח פתח לדברים חדשים. לשינוי.. אין לי מה להציע לך חוץ מקצת הבנה. את לא לבד.

אז קודם כל, נשמע ממה שכתבת, כאילו לומר לאדם ללכת לפסיכיאטר זו פגיעה. יש לי חדשות עבורך, פסיכיאטר הוא לא רק למשוגעים! ללכת לפסיכיאטר זו לא מילה גסה. לידיעתך, הרבה תופעות שנראות כנפשיות פרופר הן בעיות של מחסור פיזיולוגי מסוים, ותרופה שמגבירה את אותו חסר, פותרת את הבעיה. לידיעתך, ריטלין לדוגמא, נמצא ברשימת הסמים המסוכנים, מי שיסחור בהם יראו אותו כסוחר סמים, ולמי שאין בעיות בקשב ורכוז הוא גורם לעודף מרץ, אפשר לקבל אותו רק עם מרשם של פסיכיאטר או נורולוג ממומחה. שכר החינוך הקודם הכריז קבל עם ועולם שהוא נוטל ריטלין! אני יודעת על עוד כמה פיגורות ידועות שנוטלות תרופות 'פסיכאטריות' אחרות. צורת החשיבה שלך היא מיושנת, מדביקה תווית לא ראויה לאדם שיש לו בעיה כמו כל בעיה פיזיאולוגית אחרת, והרופא שהוא הולך אליו התמחה בפסיכיאטריה, שכוללת בתוכה טווח עצום של עזרה, לאנשים שהם לא רק נורמליים, אלא הם אנשים מוכשרים ומצליחים. בקשר למימה, הכתיבה שלה מוכיחה על הבעיה, לא צריכים להיות מאבחן גדול כדי לראות את הבעיה שלה, כמו שמישהו יכתוב בפורום ויספר איך שהוא לא יכול לראות טוב, ואז ייעצו לו שילך ויזמין משקפיים, ואת תגידי, מי אתם שתתנו לו הבחנה שהוא צריך משקפיים. מה שהיא כותבת פה, הוא כל כך ברור, שאפילו היא לא צריכה ללכת באופן אישי, מספיק שישלחו לפסיכיאטר את הפוסטים שלה כאן. וזה שהיא לא מטפלת בעצמה, רק מזיק לה יותר ויותר. להציע לה לעזור לעצמה בדרך נכונה, שלא תהיה תקועה באותו מקום, מגיע רק ממקום של איכפתיות. אם היא תלך לעזור לעצמה ותלך לפיסיכאטר, היא רק יכולה להטיב את החיים שלה, ואולי לצאת מתוך הלופ שהיא נמצאת בו. ועל פי הרמזים של אודי, אני מבינה שהיא נכנסה לדרך ללא מוצא, ויפה שעה אחת קודם שהיא תעזור לעצמה. אבל... לך הופ אני רואה שיש טבע לבעוט בכל מי שלא רואה את החיים קודרים כמוך... את חושבת שהדרך הנכונה היא להיות בייאוש תמידי. על אביב התעצבנת, עכשיו עלי, את מזדהה רק עם מי שרואה שחורות ומאמין שהכל אבוד, והחיים חייבים להיות בזבל, משכך, באמת לא אנסה לעזור לך יותר, ולא אנסה לעודד אותך, כי עידוד אצלך משמעו לתקתק לאנשים את החיים, אז תתקתקי לעצמך את החיים שלך, תמשיכי לראות רק שחורות, ותעשי מה שבאל ך. ואני רואה שאני בחברה טובה, גם בתגובות של אודי לא מוצאת חן בעיניך, רק פוסטים של מרה שחורה של מימה הם שמתאימים להם כמו כפפה על היד, ועל זה נאמר מצא מין את מינו. בהצלחה לך בהמשך הדרך ובחיים שבת שלום

זה לא נכון . אני מנסה הכל לצד העובדה שיש לי נפילות במחשבות/זכרונות/רגשות... וחוצמזה יש שיפורים קטנים גם בלי תרופות . וכמו שאמרתי הייתי אצל פסיכיאטרית שלא הציעה לי תרופות למרות שתארתי בפניה את המצב. אז מה תגידי על זה.. ? לי לא אכפת שהיא לא הציעה. אני בעד להצליח להתמודד בלי זה. יש אנשים שיכולים לעזור. אינטרקציות מטיבות עם העולם... עוד לא אבדה התקווה.. ומה את שופטת את הופ על היאוש שאולי היא מרגישה כרגע? את חושבת שזה כזה קל 'לצאת מזה'? תהליכים לוקחים זמן... לפעמים הרבה מאד זמן.... אנשים לא מתאוששים רק כי מישהו אומר להם 'יאללה צא מזה'.. 'תבחר אחרת'. לפעמים זה סתם מעצבן ותו לא אפילו. ועשית ממני ומהופ צמד באותו מחנה? נחמד.. לא ידעתי שיש פה מחנות... נה. כל אחד בפני עצמו בובע . ככה אני מעדיפה את זה .

אודי אם כבר סנדי העלתה את נושא הנחיצות/תועלת בטיפול תרופתי כשאני בתור דוגמא... רציתי לשמוע ממך מה אתה חושב על הנושא של טיפול תרופתי. שמעתי פעם פסיכולוג טוען שטיפול פסיכולוגי קליני נועד להוביל לשינויים במח באופן שיייתר את הצורך בתרופות. ההמלצה היא להעזר בתרופות לפעמים תוך כדי טיפול רק בשביל לאפשר אותו אבל שבסופו של דבר טיפול פסיכולוגי מוצלח אמור להוביל לשינויים בלתי הפיכים במח/אישיות ולא יהיה צורך בתרופות במקרה ככה.. אולי תתייחס קצת לנושא בתור פסיכולוג קליני?? מה הזוית שלך על טיפול תרופתי כפתרון לעומת טיפול נפשי?

את פסיכולוגית?

פסיכולוגים הם בקטע של להקשיב ל'השלכות' של המטופל , לשקף, לפרש לו משהו... תמיד במשורה. לשאול שאלות כמו 'זה קורה לך בעוד מקומות?' כדי לזהות דפוסים....פסיכולוגים לא מדרבנים ככה בצורה אקטיבית עם שלל סוגסטיות וניעורי מוטיבציה. אולי היא סוג של קאוצ'רית.. זה יותר מתאים לסגנון ההתערבותי הזה..

יודעת שחופש אבל זה הגיע אלי במייל ...ולא יכולתי לחשוב על כולנו כאן.אז מניחה אותו כאן שיחכה לכם ולי לשבוע חדש מלא בהבנות חיוך ואהבה ..אוהבת אותכם ומודה לכם שאתם בחיי והבנתי אני לא צריכה ללכת פשוט לווסת את כמות החשיפה שלי כאן. להיות כאן עם הקושי לא עם הבעייה כי היא והפתרון נמצאים בטיפול ...אוהבת ימים עם הבנות מקדמות. הבית עם אלף המראות/המקור אינו ידוע בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו - 'הבית עם אלף המראות'.. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית, הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות.. להפתעתו, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בהתלהבות בדיוק כמוהו, הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים.. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים, אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".. באותו הכפר היה כלב קטן נוסף, אך הוא לא היה שמח במיוחד.. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית עם אלף המראות. כשהגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת, לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו.. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה.. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא, בחיים לא אחזור לשם יותר".. החיים שלנו הם כמו הבית עם 'אלף המראות'.. הם המראה שלך. איך שאתה מתנהג כלפי חוץ כך האחרים התנהגו כלפיך.. אם תחייך לאחר, תקבלו תמיד בפנים מאירות כך גם הוא יאיר לך חזרה. גם כאשר התחלת את היום קצת הפוך, לא הולך לך כל-כך, לא מצליח לך, אל תתן לקושי הזה לקלקל את היום גם לאחרים.. חייך גם שקשה לך.. אם תחייך בלי סיבה, הקב"ה יראה זאת ויאמר: "האדם הזה מחייך לסביבתו בלא סיבה, אני אתן לו סיבה טובה לחייך.." זכור! העולם הוא המראה שלך, תאיר אליו ותקבל ים של אורות חזרה.. .

הנה אני פונה אלייך ישירות, מבלי "לצעוק" בשורת הכותרת... אני שירה, כלומר זהו הכינוי שלי, הכינויים האחרים אינם שייכים לי. אבל זה לא באמת משנה מה אומר, אני מניחה. וכן, כמו שכתבה סיגל, יש משהו מאוד פוגע בערעור על האותנטיות שלך, אפילו זו הוירטואלית. שירה

היי שירה, מצטערת אם פגעתי. העדפתי לא לשמור את החשדות שלי בבטן מפני שזה הטריד אותי מאוד ומנע ממני לכתוב פה. המוות של עמליה השפיע עליי עמוקות ונגע בי באופן קרוב ואישי. שוב מצטערת אם פגעתי ותודה על ההבהרה. נטע.

נטע, תודה...

מדוע?

הי אודי, בשישי בערב הייתי זקוקה כל כך למישהו שיאחל לילה טוב ויחבק ויכסה. תחושת הכמיהה הזאת היא רכה וטובה, בעיניי. נעזרתי בתרופות, לשם מנוחה. לא, חלילה, לשם טשטוש ההרגשה. הצלחתי לנוח, יחסית. :-) שבוע טוב, סוריקטה

רציתי לענות לך שם במקום.המילים שלך צולבות והייתי צריכה זמן.אני גם משוררת.כמוך זה לא מוסיף לי הרבה לערך העצמי אבל אומרים שאני מוכשרת...אז תדעי שאת כותבת מדהים!!!התאהבתי בכל מילה למרות שקשה להכיל תהומות כאב ואובדן שבשורות שלך...הכלום הזה הוא רצח.הוא לא את ולא אני.אבל כשהמחבלים במסכות היו באים אנחנו היינו מתחבאות בפינות ניסתרות.זה כל כך הרבה פעמים קרה ששכחנו איפה התחבאה הילדה הקטנה שלנו.היא רוצה לחיות היא לא כלום.היא נמצאת אבל היא מפחדת ולא רוצה לצאת.המחבלים הלכו אבל אבל לא לפני שלימדו אותנו שהכלום התהומי והשחור זה אנחנו שחלילה לא תצא הילדה מהמחבואה ולא תגיד להם שהם כלום!וכל מה שיש לה להגיד!רק תאמיני שאת לא כלום והיא תצא ותתחיל לדבר ולבכות.נחבק אותה,אחותי,היא תגדל תאמין בעצמה ותמלא אותנו. מחבקת אותך בחום

תודה על המילים שלך. (הלוואי היתה בי ילדה קטנה, עם רצון קטן)

ילדים מטחבאים מפחד...היא עדיין מפחדת....את יודעת,עם מחבלים הכל ברור יותר.אבל עניין ה"מחבלים" שלנו הוא הרבה יותר מורכב כי אותם מחבלים עם מסתכליפ עליהם מזווית שונה נראים גם כמלאכים...שהעניקו לנו,ונתנו לנו,וחינכו אותנו,ודאגו לנו,וחשבו עלינו ו...זה כמעט בלתי נתפס על הדעת...שהם "גם וגם" כמו שהמטפלת שלי אומרת...אבל על הצד המחבל שלהם מותר לכעוס לצרוח ולמחוק!כדי לאפשר לעצמינו לחיות. חיבוק,אחותי

עמדתי בזה ממש בגבורה הפעם. בכיתי. כאב לי. הייתי צריכה לתפקד עם משהו. להזיז את עצמי. לעשות. לא היה חשק. הכאב משך אחורה. לפאסיביות המנעות. בכיתי. כאב.. אבל עשיתי בכז ועכשיו אני מרוצה. ניסיתי להכיל בתוכי את ההרגשה.

טוב... באותו רגע של כאב זאת הייתה ההרגשה שלי ועולם הדימויים שלי... אבל מבינה שזה 'לא ראוי לפרסום. זה סוג של 'הבעה' למשהו כואב. אולי אפילו במקום פציעה עצמית זה נהיה סוג של 'תקיפת האחר בדימיון' . אבל מובן לי שזה לא מתאים לפרסום פה. עובר איזה גבולות? את גבולות הטעם הטוב.. זה סוג של יצירה הבעתית בשבילי. 'היא' סתם מושא לזה. בדימיון שלי. במציאות זה לא ככה. אז צריך להגביל פה מה שאני כותבת גם מתוך דימיון ודימויים? לא אמורים להיות לי דימויים כאלה בכלל?

..

יש סיבה שלא יהיה ? :p

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי משתפת את ההורים שלי בכמעט שום דבר מהרגשות שלי ומהחיים שלי...לאן להתגייס, מה ללמוד ועוד ועוד. לא יודעת מה אני רוצה ממכם, אבל היום סיפרתי לה איזה משהו שהיה ולא סיפרתי, פשוט ניסיתי להסתדר לבד, והיא אמרה שלכל דבר שאנחנו עושים או מרגישים או לא יודעת מה יש סיבה. משהו בי חסום איתם, עם שאר המשפחה אולי טיפה יותר בסדר אבל איתם- כלום. לפעמים חושבת שחבל שכך ואולי יכול להיות אחרת, לפעמים חושבת שזה מה יש ואין מה לעשות עם זה. יצא שכמעט כל מטפלת שהייתי אצלה, והייתי אצל עוד לפגישות ספורות, מלבד שתי הפסיכולוגיות, תמיד שאלו אם עברתי איזו שהיא פגיעה, אבל לי לא זכור כלום ואני מניחה שלא הייתה. אולי בעצם אני רוצה שתחשבו שאני מסכנה... כי שוב נפלה עליי עצבות ואולי אני פשוט מנסה לעורר רחמים.

הגעתי לפגישה אבל לא הרגשתי כלום, לא כעס לא שמחה, גם לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה ולא זוכרת דבר , רק חשבתי שחבל שיש דברים שאני רוצה לומר ולעולם לא יבואו לידי קול בחדר הזה. סיטואציה לא נעימה אני חושבת שפגעתי בה והיא רק רצתה שאני אחשוב שהכל בסדר ביננו. שלמרות שברור לשתינו שיש פער שדורש גישור, אבל היא קיימה פגישה רגילה , אפילו סתמית, רציתי שהיא תגיד לי שהיא נפגעה ולא לנסות להיות יפת נפש וחזקה גם שברור שהייתה פגיעה. ולא לא להמשיך כרגיל אלא לעצור ולדבר על זה.

אז חשוב שתדסרי בדיוק את זה ...

מכירה כל כך את הפגישות האלה ואז יוצאים ותחושת התסכול והזעם וההרס העצמי והרצון לפגוע כל כך גדולים. לי עוזר לכתוב הכל כולל הכל להביא אותם לפגישה. מאוד יכול להיות שהיא נפגעה ויחד עם זאת מאוד מבינה את המקום הזה .אגלה לך סוד ...לכולנו יש פגישות כאלה את לא הראשונה ולא האחרונה..היא יודעת לשמור על עצמה וכן היא רוצה להתקדם לעבור את האבן נגף הזאת. אבל את חייבת לעשות מאמץ בשבילך ..סומכת עלייך אל תישברי תמשיכי ללכת קדימה וברגעים הקשים האלה תיזכרי בתחושה הזו הנעימה שהיא הייתה שם בשבילך..מחבקת

הי גולם, את יודעת, לפעמים יש פגישות כאלה בהן את נותרת בתחושה של אדישות שמאום לא נספג, ובכל זאת, אני מאמינה שמשהו כן. שיש איזה play אחר-כך. לפעמים אחרי שעות, ימים. משהו כן צף, והנה את כן זוכרת. משהו הצליח לחדור מבעד למעטה. אולי קצת כמו סוג של הפרייה. לעתים זה כך. וגם לי היו דברים שחשבתי שלעולם לא יתרחשו או יאמרו - ובסופו של דבר, אחרי תקופה והמון סבלנות - הם כן. בדיעבד, כן. מאחלת לך שיורגשו ניצנים כאלה. שמשהו בפנים יותר. אם לא עכשיו אז מתישהו. יימצא חרך. בוקר טוב, שבוע טוב, גשם בוא, סוריקטה

בכל מקרה אז זו הזדמנות לומר שבת שלום

אני מחפשת גם את הקול המוכר שלך. משתדלת להתמסר למציאות הזמנית הזאת ולשחרר קצת כדי שיהיה לי כח להמשיך. הצוות כאן כל כך טוב אלי וכאילו שואב אותי אל ההתמסרות הטוטאלית הזאת, להיות רק מטופלת. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, מקווה מאוד שלא טעינו. שירה

אני באמת רוצה להיות נוכחת. אין לי מילים לזה... אבל גם ככה אני פה. נכון?

את חסרה לי ..המילים שלך חסרות לי הצבע ....אבל בקצב שלך. וכן את נוכחת בענפים שאת נוטעת הם נעימים לי וגורמים לי לחייך ולהתגעגע אלייך.

מה נשמע? חלום

אולי תספרי קצת מה עבר עליך השבוע, תשתפי

הי רוני, בוקר, אני מחייכת לרגע. התקשורת בינכם, בינך לבין אודי, מרגישה לי כמו התחלה שבא לי לשאול: "נו, ו..." מאד הייתי שמחה אילו קצת היה מתפתח מעבר. מבינה שאת מרגישה שזה מה שאפשרי לך בינתיים. שמפחיד, אולי. אז אולי בבוא העת. נאמין? טוב שאת רוצה, ונראה לי שכולם יצטרפו אליי ומזמינים אותך בחום, שבוע טוב, וגשמי ברכה, סוריקטה

קשיי הקשר בין מטופל למטפל. מה באמת קורה בתוך הטיפול. מהי תלות. מהי הזדקקות. מהן הטיפולים השונים. וכו... מהן הגבולות הסטנדרטיים. וגם על התקשורת בעידן 2016. מבט הקשר כאל קשר טיפולי בלבד - מדריך למטופלים. מלווה בסיפורים מהחיים בחדר הטיפולים.. כזה שהמטפלת ממליצה למטופל לקרוא כבר בתחילת הטיפול.. למטופלים בטיפול הראשון. אודי יש ספר כזה?

הי, עברה בי ולא פעם המחשבה לכתוב ספר על הטיפול שלי וההיסטוריה. וגם יש לי שם עבורו בראש. הוא קצת נכתב, גם פה. בכל נקודת זמן הפיסה הייתה אחרת, והשתנתה. הייתי כותבת אותו לפי בחירותיי שלי. המטפל, שהוא איש שכותב-כותב גם הוא יכול היה בעקרון, ובכל זאת, זה שלי. סוריקטה

ניתקלתי בשיר הזה, הוא נגע בי כל כך עמוק, אני מרגישה שהשיר הזה ממש מדבר מכל תא ותא בגופי.. " מעץ עושים נייר אני דווקא הופך נייר לעץ, לעץ חיים ומשתרש בו עד אשר נבקע בו שיר הצפורים (אברהם סוצקובר) מברכת אתכם בשבת רכה, נעימה ומוארת.. במבי.

... ובבוא נובמבר עלינו שירד טל ומטר לברכה וישקה שלך, סוריקטה

מרגישה צורך לפרוק אבל פחות לספר מה בדיוק...בכיתי הרבה אבל לפחות היא קצת הבינה מה עובר עליי

אודי, היא אלופה בלהיות מותאמת אליי, כל כך מנסה להראות לי תמיד שיש המון אפשרויות שפתוחות בפניי בכל נושא ולא רק עכשיו...כי החשיבה שלי הרבה פעמים נעולה על דברים או שחור לבן... תודה סיגל על הניסיון לעזור, זה בעלי ויש בינינו קשר מצוין, בנושא הזה הוא נגד גם אם זה חינם והוא אדם מאוד שכלתן. סוריקטה החכמה, ממש רציתי שתכתבי לי כי אני יודעת שהייתה הפסקה עם פגישות לא סדירות כאלה ורציתי לשמוע איך זה...והנה כאילו הקשבת לקול שלי וכתבת, את מקסימה! את מוכנה לכתוב מה עשתה לך התקופה הזו? איך היה? כי אצלי זה תמיד הכל או כלום ופתאום לנסות אחרת...זה שונה מאוד ממה שאני מכירה. אודי, קורה שאפשרות כזו יכולה להיות בטיפול? של בדיקה או מצורך נסיבות להיפגש מעט? מה דעתך על זה? זה פותח אפשרות שונה...ומעניין מה זה יעשה לי...מכריחה את עצמי שלא לברוח לגמרי אלא לקחת את האפשרות של פגישה אחת לחודש...מה דעתך? יעבוד? סומכת עליה אבל רוצה לשמוע אותך, טוב?

יקרה מה שלומך ...חושבת עלייך כאן עבורך גם אם קצת צולעת .מקווה שבטוח לך עכשיו ויש קצת שקט בראש ...מחבקת

אודי תוכל לבקש שידברו בשפה נקיה יותר? אודי זה לא מפריע לך?

אני תמיד תמיד מביאה את הקושי. הכי כנות הכי שקיפות כל הזמן .לפעמים הכנות שלי כמו שלה כואבים. ושוב אני כאן וזה בדיוק הייתה הכוונה שלי האם נכון לבוא לכאן כדי לפתור את קשיי הטיפול . תקופה ארוכה מרגישה שאני זאת שמחזיקה את האמונה שהעגלה תזוז. אתמול היא כתבה לי שלא בטוחה שיש לה את היכולת לתת לי את מה שאני צריכה אבל היא מוכנה ורוצה לנסות שוב . הראש המעצבן שלי חוזר כמו תקליט על המילים הכואבות לא בטוחה שיכולה ..במקום על מוכנה ורוצה לשנות.... ואולי באמת צריכה לוותר ונלחמת כמו לביאה ...לפעמים חושבת שהיא מחכה שאני אלך בטוחה שרוב המטופלים היו פשוט נוטשים ואני לא מוותרת. אולי צריכה לקבל שנגמרה הדרך ...אני מסתכלת על חנה וחושבת לעצמי איזה אומץ . אודי אני פשוט יודעת שאנחנו יכולות זה כמו בגד תחרה עתיק ויפיפה שפרום בקצוות והבד קצת נחלש אבל ביד מומחה אוהב ומיומן זה אפשרי .ואולי אני צריכה לקבל שהיא לא יכולה . אם היא לא בטוחה מי אני שיהיה בטוחה .מרגישה שמחזיקה את החיים שלי ביד אני לא יכולה לנשום בחרדה קיומית ממש ...

האם גם למטופל שלך היית אומר אתה נשמע אבוד ומיואש??????????

אודי יש בי פגם גופני... משהו שנולדתי איתו ולא ניתן לתיקון. והוא מפריע לי מאוד! גורם לי לשנוא את הגוף שלי, ולהתבייש בו מאוד. אמא שלי הייתה מעליבה אותי לפעמים על כך שאני כזו. זכורים לי כל מיני משפטים שהייתה אומרת. קשה לי ללמוד לאהוב את הגוף, למרות המגרעה הזו וכשאני מביטה בעצמי במראה - אני פשוט נעצבת מאוד. אני לא אוהבת את הגוף שלי. אני שונאת אותו מאוד!!!!!!!!

הי אודי, אני מאושפזת... קשה לומר את זה. לא פשוט להיות כאן, אבל הגעתי לקצה. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה בתוכי או שביב של כח. סערת הרגשות הלכה והקצינה ותחושות קשות של בדידות יאוש וחוסר ערך תפסו שליטה. זה עדיין בסדר לכתוב כאן? אם לא, פשוט לא תעלה את ההודעה. אודי הודעה אחת שלי מיום שני נותרה ללא מענה. תוכל? תודה שירה

אתה יודע ? אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בחודש הראשון זה היה טיפול של פעם בשבוע, אח"כ נפגשנו פעמיים בשבוע במשך 5 חודשים. ואז היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה והתחלנו להיפגש 3 פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים. וזה הפך לאנליזה של 4 פעמים בשבוע במשך שנה. ומאוקטובר 2011 נפגשנו 5 פעמים בשבוע. חלו שינויים טכניים בזמנים שלה, וגם בשלי. לא מצאנו זמן לפגישה חמישית ולכן מאוקטבר (אחרי סוכות) ירדנו ל 4 פגישות בשבוע. זה מטלטל אותי.. הרעיון לרדת ל 4 דווקה בא ממני. ישנו קורס שממש רציתי להשתתף והוא מתקיים בדיוק בזמן היחידי שאמא צביה פינתה עבורי למפגש החמישי.. מרגיש לי אחר.. לפעמים אני אפילו שואלת אותה אם היא זוכרת אותי.. משונה כזה... מה דעתך אודי ? אולי הייתי צריכה לוותר על הקורס ?

מה את רוצה לקבל על חמש קילו ראשונים שאת מרזה? אנחנו כאן בפורום, כולנו, נתן לך משהו פיזי או ווירטואלי אם את מרזה חמש קילו? עובר?!!!! יאלה קדימה לסתום את הפה, לאכול בלי סוכר לבן בלי קמח לבן, מלא פירות ומלא ירקות, עוף ודגים לעשות ספורט, לכי כל היום שלושה קילומטר בחצי שעה, זה יוצא 6 קילומטר לשעה. התחייבות שלי תוך שבועיים את מרזה חמש קילו. עשינו עסק?? יאללה, להתחיל מייד! ללכת לחנות ספורט לקנות משקולות של 2 קילו, כשיהיה לך אותם אתן לך מספר תרגילים יאללה, לא לשבת ככה, להכין מיד סלט, להעמיד ירקות לביטול באידוי, יאללה, מספיק, להתקלח, ולהחיל ללכת, דווחי לי איך היה.

קודם כל זה שאת מבטיחה בשם כולם שניתן לה איזו מתנה- תיאמת את זה עם אודי ועם יתר משתתפי הפורום או סתם החלטת לדבר ולקבוע דברים בשם אנשים אחרים על דעת עצמך? דבר שני אין לי מושג למה פנית להופ בנושא המשקל והחלטת שהיא צריכה לרזות אולי פספסתי משהו.. אבל גם אם כן מאיפה לך שזה מתאים לה ולא יחווה כצעד פולשני מטריד להתיימר להתערב לה ככה בנושא? היא הזמינה את שירותייך? ואם כבר התיימרת להציע לה את הטיפים שלך לישועה משקלית- מה את יודעת על נתוני הגובה משקל ומצב בריאותי שלה שאת מציעה לה ככה בשליפה פראית 'תוכנית אימונים ודיאטה' ומתיימרת לקבוע לה איך להתאמן ובאיזה קצב לרזות?? 5 קילו בשבועיים??? את מתחייבת לה?? וואלה יופי. לרדת בקצב של חמש קילו בשבועיים זה בכלל לא דבר מומלץ לעשות אגב.. את תתני לה תרגילים? איך בדיוק? את מאמנת כושר אישית שלה וקבעתן להפגש? ו'יאללה לסתום את הפה?'"... כרגע הייתי ממליצה את אותו טיפ לעוד מישהו, ודי לחכימא ברמיזה. יש ככ הרבה סיבות רגשיות מאחורי נטיה להפריז באכילה שהדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד למישהו זה 'יאללה לסתום את הפה'. הקאוצ'ינג הוולגרי שאת מפגינה כאן יגרום לורדה רזיאל ז'קונט להחוויר. יאללה דיו דיו... קדימה. בואי תפתרי לכולנו את כל הבעיות בהינף לשון ומקלדת. לחשוב שלקחתי אותך ברצינות לרגע. אני מתחילה לחשוד שאת סתם הגעת לכאן להטריל . דווקא מתאים לך להיות מאלה שמבטיחים שינויים אינסטנט בתור אחת שהמליצה לי לא ללכת לקורסים קיקיוניים... את בעצמך נשמעת ככה- כריזמטית ויומרנית. יש לך כשרון לזה. כדאי לך לממש קריירה בכיוון. עוד תעשי כסף מלסחוף אחרים אחרי המילים והדירבונים שלך. כדאי לך- יהיו לך תעריפים! שיט אני כבר מקנאה. עזבי אצלי הכל מקנאה באמת. רוע לב אני. תשאלי את אודי- הוא כבר הסכים פעם שהרווחתי ביושר את הזכות שהתמונה שלי תפורסם ליד הערך 'צרות עין' במילון המונחים הפסיכואנליטיים השלם :( איזה רוע! Me . מה. הלכתי.

הי סנדיי, בוקר יום ראשון :-) את נשמעת כמו מאמנת ספורט, ומזכירה לי שאני עצמי עליתי חמישה קילו, וזה קצת, רק קצת מידי. אוסיף בהמשך לדברייך מעט את דעותיי לקוראים, אם אפשר - שיטת הבולדוזר עשויה להתאים לחלק מהאנשים וזה יכול לעבוד באופן מצוין, ואילו לאחרים היא עשויה לגרום להתכנסות, או לתגובת התנגדות, רגשות אגרסיביים, או גם תחושת אשמה, כך שנראה לי שיש לקחת זאת בחשבון ולהתמודד גם עם זה. אם כבר מתחילים בניסיון ירידה במשקל, וגם זה אינו דבר של מה בכך (בעיניי, לפעמים צריך לתפוס איזה גל בעיתוי הנכון) , אני בכ"א מאמינה בקצב מדוד ואיטי. תלוי, כמובן, במשקל ההתחלתי ומתייחס אליו. ירידה של חמישה ק"ג בשבועיים עבור אדם עם עודף משקל צנוע למדי – לתפיסתי ולהבנתי היא מהירה באופן מוגזם. היא עשויה לשנות איזונים עדינים פנימיים, להיות בלתי יציבה ובעקבותיה מגיעה תופעת היו-יו המוכרת, שבסופה, ברוב המקרים מגיעים גם למשקל אף גבוה יותר מזה שהתחלנו בו. קשה מירידה במשקל היא שמירה עליו, על ההישגים לאורך השנים. לעתים אנו נפגשים עם מחלות, בעיות בריאותיות, תרופות וכד', בעטיין המשימה יכולה להפוך לבלתי אפשרית כמעט. הייתי ממליצה להיתמך בדיאטנית קלינית או רופא משפחה לשם התחלת התהליך ומעקב שיותאמו אינדיבידואלית לאדם, בהתחשב בכושרו ומצבו הבריאותי. עבורי, למשל, גם נחוצה תמיכה נפשית נוספת. שיכולה לבוא הן מהסובבים, קבוצות, או אנשי מקצוע. אני גם אומרת שאם עודף המשקל (אם בכלל, ואובייקטיבית) אינו נוראי ומאוזנים עליו - עדיף 'לא לגעת'. שוב, היות שמדובר בסיכון של יציאה מאיזונים. ולכן, גם עכשיו, אישית, אני משאירה את המצב כמות שהוא. ואולי, אם אוכל לדרבן את עצמי בשקט ובחשאי – אגדיל מעט פעילות גופנית ובהדרגה. שבוע טוב, סוריקטה

אולי תספרי לנו דברים חיוביים? לכל בן אדם יש דברים טובים לצד הקשיים. אשמח לשמוע ממך.

חמודה גם את. דווקא יש דברים טובים. הייתי במצב רוח מדוכא מוקדם יותר הערב. בכיתי. שוב הייתה לי מן נסיגה וכבדות בהרגשה ונדמה לי 'יריתי' פה איזה פוסט תוקף ביצירתיות על ההיא... מבחינתי זה סוג של ביטוי יצירתי לכאב או הרגשה שלי... בכלאופן הייתי צריכה לעשות משהו. ללכת לאימון גופני ולא היה לי חשק וסחבתי את עצמי ובכיתי בפנים. בלב. ושהגעתי לשם בכיתי בשירותים חרישית.. ואמרתי לעצמי 'תאספי את עצמך. תכילי את זה בפנים וצאי להתאמן'. והצלחתי. והיה לי אימון כיפי והשתפרה לי ההרגשה לגמרי אחכ שחזרתי הביתה. עכשיו אני לא ביאוש/כבדות/דכאון/כעס. סתם נחמד לי. גם אכלתי נורמלי ומווסת. אגב הבולימיה שלי יחסית התמתנה בחודשים האחרונים וזה מעודד אותי. אני חווה כאב רגשי אבל אולי זה שווה לחוות אותו במקום להשלט ע"י הסימפטום.. מקווה שבאמת זה שיפור אמיתי שיתמיד ורק ימשיך להשתפר. הלוואי. הנה נתת לי הזדמנות לכתוב משהו טוב !

קראתי את הודעותיכם אודות קנאה באחרים שיותר מוכשרים. מיכ תרשי לי שלא להסכים אתך, כשרוני או לא, כל אחד יכול להתקדם. אני קרעתי את עצמי בתואר כדי לקבל 100 ומצטיינת דיקן, מישהי פחות מוכשרת שהייתה קורעת את עצמה כמוני הייתה מסיימת עם 80, והיה לה מקוצע ביד. אם לא הייתה פסיכולוגית הייתה עובדת סוציאלית קלינית. יש רף רחב בהמון מקצועות ריאליים ולא ריאליים, וכל אחד עם היכולות שלו יכול למצא את התחום שמתאים לו ולהשקיע שם ולקרוע את עצמו, והוא יוכל להתקדם. כפי שאמרתי גם מוכשרים קורעים את עצמם כדי להיות יותר מושלמים, אבל כל אחד יכול. הכי קל לומר אני לא יכול, לא מוכשר, אין לי את זה. החכמה היא להציב אתגרים, ולפעול על מנת להשיג את אותם אתגרים. צריכים להציב כל פעם אתגר שהוא בר ביצוע, לכבוש אותו ולהמשיך הלאה לאתגר הבא, כל אחד לפי היכולות שלו, לפי הספיד שלו, לשבת ולחבק ידיים ולומר אני לא יכול, בוודאי שלא תקדם אף אחד. הופ... תתחילי לאחות את השברים, תתחילי לבנות, לפני שבונים הורסים, את ההרס עשית, פינוי בינוי, הרסת ועכשיו את בונה, הציבי אתגר בר ביצוע, אפיה של עוגה טעימה, נקיון יסודי של הבית, הזמנת אורחים לסעודת שבת, עשי משהו שיכניס לך את האור הביתה

עד כמה שידוע לי הרף של ממוצע גבוה הוא רק ברפואה בפסיכולוגיה, כל המקצועות האחרים מקבלים תואר עם ציונים נמוכים, בראיית חשבון ציון 60 זה עובר, עריכת דין ציון 65, ונדמה לי שכל המקצועות האחרים הם גם בין 60-65, כך שמי מי שלא גאון יכול לקבל את התואר. ומיכ אני רוצה לומר לך, שבעיות קשב וריכוז הרבה מאד פעמים מעידים על כשרון עצום שיש בבן אדם! הרבה מאד מחקרים מראים זאת, פעם היו קוראים להם שובבים, היום נותנים להם ריטלין, אבל עצם העובדה שלי שיש בעיות בקשב וריכוז לא מוכיחה על חוסר יכולת ללמוד, ואגב היום כל המכללות והאוניברסיטאות נותנים אפשרות של בחינות מיוחדות למי שיש לו בעיות של קשב וריכוז, והם מגיעים לתוארים מאד מאד יפה. אם את מרוצה מהמקצוע שלך, זה נפלא וטוב, ולא אומרת שצריכים לשנות, אבל אם פעם תרצי להחליף, תאמיני בעצמך ותוכלי.

רק אותי זה מטריד?

את לא היחידה.. גם אני חשבתי על זה..

לדעתי לא מומלץ להניח הנחות ולעשות "אאוטינג" בפורומים אנונימים. גם אם זה נראה ממש נכון. אני יכולה לספר לך סיפור אישי. לפני 10 שנים נכנסתי לאיזה פורום וספרתי בעיה מאוד בוערת שלי. משהו שהדיר שינה מעיני. שתפתי במשהו אישי, והייתי אמיתית. מישהי מהדומיננטיות ענתה שזה נשמע לה מצוץ ולא אמין ואפילו נדמה לה שגבר כתב את זה . אף אחת אחרת לא התיייסה להודעה. זה צרם מאוד וצרב וכאב. אף פעם לא ניתן לדעת מי באמת עומד מאחרי המסך. מאז הגישה שלי להתמסר לסיפור. להאמין למי שכותב ב- 100 אחוז. אם הוא מתחזה, זה בודאי עונה לו על צורך מסוים.

בעלי קנה לי בושם עם ריח גן עדן. וזה כיף להתבשם.

גם לקבל מתנה גם לאהוב אותה וגם לדעת לראות ולהנות מהדברים הקטנים. תתחדשי.

הופ נהדר תמשיכי בטוחה שתימצאי עוד כמה דברים חיובים וטובים בחייך :)

ממתי קיבלת אישור לעשות לאנשים דיאגנוזה ולהחליט שהם צריכים פסיכיאטר?הצורה שבה כתבת למימה מעידה על התנשאות כלפיה. אומנם אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה הבעיות שלה אבל צהזמן הקצר שהכרתי אותך נבנתי שאת רוצה לתקתק את חייהם של אנשים אחרים צהלי לדעת מה הם באמת עוברים בחיים?

לדבר דברים שנשמעים טוב ונכון גם אני יודעת.. ובכז היא השקיעה מאד בהתייחסות אליי וזה לא מובן מאליו. השקיעה מחשבה וזמן.. ובסהכ הכוונה הייתה טובה נראה לי.. לא התרגשתי מ'האבחונים ' שלה. אחרי הכל צריך להיות ממש סנילי מסטול למי שעוקב אחריי הודעות שלי כאן זמן מה כדי לא להתרשם שיש משהו כפייתי בעיסוק שלי בטיפול שעברתי... בכלל לא מכחישה את זה. למרות שזה פחת יחסית! אני פשוט טוענת שזה סוג של משקע שלילי שנוצר ברגש/זכרון . כמו 'תופעה' כי הטיפול נקטע בשלב מסוים ולא זכה להתרומם ממנו הלאה... לא היה לי טיפול 'שוס'...כיום (7 שנים אחרי!) מנסה אחד אחר. אפילו כמה.. לפחות אני מנסה דברים חדשים לצד ה'באג' בזכרון הרגשי. מאמינה שעם הזמן הוא ידעך יותר ויותר... גם בלי תרופות :)

איך שהוא מצאתי את עצמי מדברת עם המטפלת הקודמת ומגיעה איתה לנקודה שעברתי למטפלת חדשה... היא הבינה אותי מאד היא הסבירה את הבעייתיות שלי בקשר ואת ההשלכות,היא השאירה דלת פתוחה.. היא שומרת את השעה שלי :( פתאום אני אוהבת אותה:((( זה בסדר לספר למטפלת החדשה על השיחה בינינו? (אודי, איש וירטואלי יקר, אמרת נשוב ונפגש ביום חמישי איזה כיף שאתה פה)

הזכרת לי את עצמי.הייתה תקופה קשה שהיא בעצם עדיין והלכתי לטיפול מסובסד.כתבתי את זה למטפלת שלפני טופלתי אצלה הרבה זמן.היא אמרה שאוהבת אותי,מאמינה בי ומעריכה ומאחלת לי וכו'.סיכמנו שאשתף אותה מה איתי אם ארצה.שבועיים היה נחמד.אחר כך היה שבוע מטורף והבנתי שהטיפול החדש לא טוב לי וגם המטפלת החדשה הזו נבהלה.נפרדנו.מצאתי את עצמי בוכה לטלפון של הראשונה שאני רוצב הבייתה ושתאסוף אותי...וחזרתי הבייתה...והתחלתי להעריך אותה הרבה יותר...ככה זה היה אצלי... חלום...

תגידי מתי למדת לעשות אבחונים לאנשים

הופ.... ניסיתי לעודד אותך, לא לאבחן אותך, אבל אני מכירה ומטפלת בהמון המון מקרים. מה שכתבתי לך היה רק כדי לעודד ובאמת חשבתי לארגן לך פרסים, לשלוח לאודי שישלח לך ללת.ד. שתוכלי להישאר אנונימית

מה זו ההודעה הזו שכתבת??? למה אני מרגישה שאת כאילו נוטשת ...? זה לא הוגן, יש פה כמה אנשים שעבורם הנוכחות שלך קריטית.

אני לא נוטשת אני כאן .אבל כן אני מוכרחה להיות כל כולי בטיפול. היום הגעתי למצב שהיא זאת שלא מבינה ממנה אני פוחדת וכו וכו ואודי הוא זה שאוסף עוזר שומר וכו זה לא נכון ..היא המטפלת שלי היא שם עבורי אני חייבת לחזור להרגיש בטחון בטיפול גם עם המרחק שלקחה. ובנתיים אני ככ כאן .מחבקת חיבוק עדין ועוטף

אכן אביב, את דמות מאד דומיננטית פה, ואנשים בונים עלייך. הייתי רוצה להאמין שזה עושה לך טוב באיזה מקום. להיות משמעותית עבור הזולת. אני מכירה שגם ליותר מידי יש אלמנט מזיק. וגם את הקונפליקט. אבל, כמובן, לחלוטין מותר וחשוב שראשית תשמרי על עצמך ומצטרפת לדבריו המדוייקים והיפיפיים של אודי שם למטה. ממש יופי שהתחלת משהו חדש חדש ואת נהנית. סוריקטה

אני אדם פגוע אני נאבקת כל יום בדיוק כמו כולם כאן. בקלות אני יכולה להיות במקום הנמוך וכן גם במקום שעוזר לעצמו ואסוף ולומד ועובד ועוד . נכון שתומכת כאן וכן אוהבת לעזור וכן זה עוזרנגם לי להשאר באופטימיות ובמקום טוב של החיים. אבל יחד עם זאת גם אני כאן כי אני נטולת כוחות ועם קשיים ומשתדלת להיות כאן בשני המקומות .כרגע במקום חלש שפשוט רוצה להעלם .. במקום שמבין שהוא צריך את כל הכוחות להחזיק את הספינה לא לטבוע לי. בקשר למטפל הוא צודק רק שהוא אמר לך את זה בדיעבד לי זה נאמר ישירות וחוץ מזה אני מרגישה את המרחק שהיא לקחה כדי לשמור על עצמה . אני רואה אותה מתכווצת לפינה כשאני ניכנסת ויחד עם זאת החיבוק שלה חזק כזה שאומר על תוותרי אני איתך. האמת מבלבל

כתבתי הודעה היא נעלמה לה בשרשור של גולם אלי ...כנראה מן הסתם שם מקומה חבוייה ונעלמת כי שוב אני כאן דקה אחרי שכתבתי שאנסה שלא... עצוב אודי הרסתי לעצמי את הטיפול ..איך יכול להיות שמערכת יחסים חזקה ככ שיש אכפתיות ואהבה משני הצדדים ובכל זאת לא מוצאות את הדרך. שתיינו השתניינו ככ והיא כבר לא בטוחה ביכולת שלה לעזור . אודי אם היא שכל כך אוהבת אותי ואכפת לה ממני לא מוצאת דרך לטפל בצדדים הקשים האלה אז מי כן . זה אומר שלעד נידונתי להשאר איתם לבד עם עצמי ...יודעת שאני חייבת.להרפות ולתת לטבע לייקום לעשות כדרכו ולהאמין שמה שיהיה יהיה לטובתי אבל פוחדת ככ. עד שבוע הבא אני לא אחזיק מעמד הפעם נשב ונחליט לאן מועדות פניינו.. אודי תחזיק לנו אצבעות בבקשה

לפעמים מתמכרים, אז צריכים לאזן את המינון, והכל יבא על מקומו בשלום.

את יודעת אביב יקרה, בזמנו אמר לי המטפל שלאורך שנות הניסיון שלו הוא לא מצא כל קשר בין רמת האהבה שלו למטופל לבין היכולת שלו לעזור. בזמנו גם תהיתי לאיזו קבוצה אני שייכת... מחזיקה לך אצבעות, והרבה תקווה, באמת באמת. ואוסיף דבר שכבר נדמה לי הזכרתי כאן - המטפל שלי אמר שלא פעם חשב לוותר עליי, שהיה פסימי מאד לגבי הטיפול בי, וזה בסדר ומובן שהוא חשב, אבל בפועל זה לא בוצע, ואולי זה מה שחשוב. אז אולי יש רגעים שבהם קשה להאמין. מה שכן, מפגשים עם קולגות שלו פתחו בפניו ראייה קצת אחרת, ואני מאמינה שזה תרם. בוודאי שמחזיקה אצבעות, סוריקטה

לא נראה לי שיש קשר כל כך בין אהבה לבין יכולת לעזור...להפך, זאת גדולה מאוד גדולה לדעתי לומר אני אוהבת אותך אבל לא בטוחה שאני יכולה לעזור או מתאימה עבורך!! ראי ערך חנה, כמה כוחות, לה ולמטפלת למצוא משהוא אחר שיתאים, איזו גדולה לומר שקשה להודות בקושי.... היא מדהימה אותי ממש ביכולות שלה!! בהצלחה באשר יהיה, מחזיקה אצבעות! ואגלה משהו שפעם סיפרתי פה שלפני הטיפול כשהתחיל משהו רציני ומשהיא בעבודה שחשבה שתעזור לי היא ניסתה והיא לא מקצועית בזה אלא מקצוע קרוב לזה, עד שהכל הסתבך והגעתי לטיפול והמטפלת אמרה שחבל שהיא לא שלחה אותי קודם כי הדבר נסחב המון זמן בניסיון שלה לעזור..והכוונה הייתה טובה ואהבתי אותה והיא אותי כנראה (היום אני חושבת שכך היה, אז לא חשבתי שהיא אוהבת אותי)רק שהיא לא ידעה לומר שהיא לא מתאימה לזה ולא כיוונה אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא הייתה המקום הנכון.....למרות שאצלך יכול להיות שזה אחרת והיא כן יכולה רק את לא ממש בטוחה ואז גם היא ויכולות להיות המון סיבות....בהצלחה ואיתך, מיכל.

הפתעתי אותה כשהבאתי לה שני ספרים שמעידים על הקשר בנינו ועוד משהו בכלל עליי שלא כל כך מדובר היא אמרה כי אני מרגישה שלמה במקום הזה..והיא צודקת (האמונה שלי)היא אמרה שזו מתנה להאמין בבורא עולם.. הפתעתי אותה כי היא לא חשבה שנפרד נראה לי. אמרתי לה שהחלטתי שנפרד, אני לא שלמה עם זה :( אבל אפרד ואעשה זאת בלי לברוח..פשוט להגיע שבוע הבא ושבוע לאחר מכן למקומה החדש וזהו. היא הציעה לבוא פעם בחודש רק כדי לראות מה איתי...לא טיפול כמובן, וזה יהיה כל כך שונה אבל יתן לי מענה וגם הדלת לא תסגר לעולם.....היא תמיד אומרת שאוכל לקבוע איתה...אמרתי לה שאני אוהבת אותה והיא אמרה שגם היא אותי :) ממש צמרמורת...עשיתי מעין סיכום בפגישה על כל מה שעברנו יחד....והנה הפתעתי אותה ואמרה שגם היא תתכונן לפרידה כזו :( אוףףףףףף אמשיך לעדכן כאן ואתכם לא עוזבת...אוהבת אתכם מאוד, אודי אתה אדם יקר! ליווית אותי כל תקופת הטיפול ממש מהתחלה...כבר כמעט חמש וחצי שנים, מאמין? תודה לך, מיכל.

הי מיכל יקרה, את סה"כ נשמעת טוב עכשיו. איכשהו נראה לי שיש כאן עוד קפיצת מדרגה להתקרבות. אולי. גם אצלי במהלך הטיפול הייתה פרידה. מאד קשה וכואבת לי. גם בתקופת ה'אין טיפול' נפגשתי איתו אחת לחודש חודשיים. פגישות עדכונים, לא ממש עבדנו, ואחרי כשנה וחצי שנתיים חזרנו למתכונת של אחת לשבוע. אולי לפעמים צריך לתפוס את המרחק הזה כדי להתקרב יותר וממש. התקרבות בריאה של קשר. אולי מפיגה חלקים הרסניים בו. ואגלה אולי סוד. גם אני קשורה, מאד. למטפל, לנוכחות של אודי כאן ועוד. אולי אני סגורה ולא מראה וחושפת כמו אחרים, את התלות, ההצטרכות וההזדקקות, אך העוצמות גדולות מאד והתגובות הרגשיות נחוות גם נחוות. בוקר אור, סוריקטה

את לא הולכת לאהוב את הפוסט הזה, למרות שאת טוענת שאת רוצה לשמוע את האמת כמות שהיא, ולא רוצה שיסתירו ממך. אז אומר לך מה אני חושבת, וכיצד תוכלי להשתנות לפי דעתי. 1. את מקבלת קצבה מבביטוח לאומי. את הקצבה הזו לא מקבלים מבלי להביא אישורים רפואיים מתאימים ולעמוד בפני וועדה. ישנן שני סוגי נכויות האחת נכות פיזית, והשניה הא חוסר יכולת להשתכר, מי שמקבל אחת לא אומר שיקבל את השניה. אדם יכול להיות עוור, אבל הוא מרוויח היטב כך שלמרות שיהיה לו נכות של מאה אחוז פיזית הוא לא יקבל את הקצבה של חוסר יכולת להכנסה. מכיון שאת טוענת שאת מקבלת קצבה, אז יכול להיות אחת מהשתיים, או שבאמת יש לך בעיה פיזית/נפשית ולכן את לא יכולה להשתכר, או ששיקרת את הוועדה, הבאת תעודות רפואיות שקריות, ועשית להם הצגה בוועדה. את יודעת היטב שרק במקרים של שחור ולבן הביטוח לאומי מאשר מידית את הנכות, ברוב המקרים, הוא מסרב, הולכים לוועדת ערר ואם לא מצליח הולכים לבית משפט, ואז שולחים אותך לוועדה נוספת של ערר אם קבלת את הקצבה על פי מסמכים אמיתיים, אז באמת שיש לך בעיה אישית אמיתית של עצמך ואין לך מה להאשים את אף אחד אחר באותה בעיה, ולראיה על פי בדיקות מקיפות שעשית אכן אין לך יכולת להרוויח. אם שקרת אותם בוועדה, ועבדת עליהם, ואת מקבלת כספים במרמה, את בוודאי לא יכולה להאשים אף אחד אחר, וזו הייתה צריכה להיות יזמות וביצוע שלך!!! אז בוודאי שאת לא יכולה להאשים אף אחד אחר בכך, אלא לקחת אחריות על מה שעשית. 2. לדעתי יש לך בעיה אמיתית של אובססיה וכפייתיות, הכתיבה שלך מראה בצורה ממש קלאסית את הבעיה שלך, אי אפשר לטעות בה, אם רק תדפיסי את מה שאת כותבת כאן, ותביאי אותם לפסיכיאטר אני מבטיחה לך שהוא ייתן לך תרופה נגד כפייתיות. תקשיבי היטב מימה – כאשר תקבלי את התרופה כל החיים שלך ישתנו, את תהיי בן אדם שמח, בן אדם מרוצה, בן אדם שלא טוחן מליון פעם עוולות שעשו או לא נעשו לא, את תהיי מוכנה כדי להצליח בחיים. כל עוד את סובלת מאובססיביות וכפייתיות, ואת סובלת מזה, את לא תצליחי להמריא, שום טיפול לא יעזור. ואגב, התרופות הללו הם לא לעד, יתכן ותקבלי אותם למספר חודשים ובזה יסתיים העניין. 3. לעניין תעריפים, הם לא נופלים מהשמים, אנשים עובדים על זה קשה מאד, כן, כמו שהמטפלת שלך אמרה שהיא עבדה על זה קשה מאד. אם תקחי תרופה נגד כפייתיות, תרגישי שאת מסוגלת ללכת ללימודים, ללמוד ולהתקדם, ויתכן בהחלט שהביטוח הלאומי יממן לך את הלימודים. 4. יש לי הרגשה שאת לא עובדת כי נוח לך לקבל קצבה בלי לעבוד! זו לא רק בעיה שלך אלא של הרבה. הביטוח הלאומי הבין את זה, ולכן החוק בביטוח לאומי הינו (אני מדגישה שאת לא מקבלת ממני ייעוץ משפטי כלל וכלל, וכל מה שאני אומרת הוא בגדר המלצה בלבד, וכדי לדעת את המעמד המשפטי ו/או הרפואי עליך להתייעץ עם עורך דין ו/או רופא בעניין!), לכן בביטוח לאומי ישנו מדרג, אדם שמקבל קצבה ועובד לא מפסיקים לו אוטומטית את הקצבה, אלא רק מעל סכום מסוים מורידים סכום מסוים, וכן הלאה, ואת יכולה להרוויח יפה מאד עד שיפגעו לך ממש בקצבה, מדובר על כמה אלפי ¤ לחודש. בנוסף בזמן הלימודים בוודאי שתקבלי את הקצבה. אז תפסיקי לקנא בכל מי שהקדיש ועמל ועבד וטרח, אין ארוחות בחינם, מזה שתקללי, ותצעקי ותאשימי, ולעולם לא תקחי אחריות על מעשיך, מזה לא תקבלי תעריפים!!! כבר הצעתי לך פעם ללמוד משפטים, אני חושבת שזה יתאים לך, אבל את תצטרכי להתאמץ, זה לא בא לבד. 5. עם כל הכבוד, אני ממש לא חושבת שהמטפלת הייתה צריכה לתת לך ייעוץ תעסוקי או לימודי, היינו התפקיד שלה הוא לא לומר לך אם ללמוד בפסיכולוגיה או לא, את אדם בוגר, והיית בן אדם בוגר, יכולת להסתכל בגוגל מה ההליך כדי להיות פסיכולוג, היית מבינה בדיוק, שצריכים להוציא תואר ראשון, ורק המצטיינים מצליחים להתקבל לתואר שני, וזאת אחרי שעברו עוד מבחנים מפרכים שהמון נכשלים בהם, ולאחר התואר השני את צריכה לעשות סטאג' נדמה לי לשנתיים, וזה לא סתם סטאג' כמו בתוארים אחרים שאפשר להחתים כרטיס אלא זה סטאג' רציני מאד, ורק אחר כל הדרך המייגעת הזו אפשר להיות פסיכולוגית. את לא הגעת אליה כאחת שלא אחראית למעשיה, והיא לא הייתה חייבת לתת לך ייעוץ אם כן ללמוד או לא ללמוד. בתור אדם בוגר, זו אחריות שלך, ורק שלך, להחליט אם את לומדת או לא, לדעת אם את מתאימה או לא, ואם הקצבה נתנה לו בכלל חוסר יכולת להשתכר, היינו שאין לך את הכישורים לכך, תאשימי רק את מי שברא אותך. אבל אם זה עניין של משימה ואתגר והשקעה ואת מסוגלת, אז אל תאשימי אף אחד אחר שלא עשית זאת. להפך, היא לא אמרה לך שאת לא מתאימה, אילו הייתה אומרת לך כך, היית מקללת שבגללה לא למדת ויכולת היום להיות פרופסור, היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואגב, רוב הסטודנטים עובדים וממנים כך את שכר הלימוד, כך שלא הייתה כל סתירה בין הצורך לעבוד, ולעשות משהו בחיים, חוץ מלחלום חלומות שיבא איזה מלאך ויתן לך תואר בפסיכולוגיה, בוודאי שהיית צריכה לעבוד, ובנוסף לעשות השתדלות כדי להתקבל באוניברסיטה ללמוד שם, אילו שני דברים שמשלימים האחד את השני ולא סותרים, בכלל לא. בנוסף המטפלת אמרה לך שתלכי לעבוד, היא לא אמרה לך שהעבודה שלך תהיה על ידי שתוציאי קצבת נכות מביטוח לאומי, את זה כבר עשית לבד, ואת טוענת שלא הצלחת בעבודה, איך בדיוק המטפלת קשורה לזה? מה שכן קשור לזה , הוא המצב הנפשי שלך, מה שאת צריכה לעשות זה ללכת לפסיכיאטר, זה מה שיעזור לך גם לעבוד וגם ללמוד. 6. הכדור נמצא בידיים שלך בלבד, גם אם תמשיכי להשלות את עצמך תמיד שכולם אשמים חוץ ממך, זה לא ישנה את המצב שלך. המצב שלך ישתנה רק כאשר תקחי אחריות על עצמך, ועל המעשים שלך, ודבר ראשון תלכי לפסיכיאטר כדי לעזור לעצמך באובססיה. 7. חבל עליך, ניכר שיש בך כשרונות ואת לא מנצלת אותם באפיק נכון, וזה חבל מאד, אל תדאגי על הקצבה, את תמשיכי לקבל אותה גם אם תלמדי, (את יכולה לברר את הזכויות שלך בקלות בביטוח לאומי, וגם לשמוע כמה הם יתנו לך כמלגה ללימודים) קומי, תעשי מעשה, והקורסים הקיקיונים הללו שאת עוברת לא הם שישנו לך את החיים, לדעתי, את צריכה משהו הרבה יותר מאסיבי, אבל שיתחיל קודם כל עם טיפול תרופתי. המון הצלחה וברכה לך ואם הצלחת להגיע עד לסוף אז כל הכבוד

למימה, אני רוצה להוסיף בהמשך להודעה שכתבת למטפלים כן יש אחריות! ואפילו אחריות כבדה! הפריע לי שכתבת את המשפט הזה. מדובר במקצוע עם אחריות מאוד כבדה, לפעמים לא פחות מרופא. לטפל בנפש האדם זה לא עניין של מה בכך, ודורש מקצועיות , עקשנות ותחושת אחריות מאוד גדולה. אחרת, זה סתם טיפול כושל. סנדיי, את אישה חכמה וחזקה בעיניי.

אני מאמינה שבכל מצב אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, לא לקבוע אתגרים גדולים, אלא ברי מימוש, אבל לקבוע אתגר ולשאוף להגיע אליו.

הייתי רוצה להכירכן גם. ספרו קצת.על עצמכם.

מסובך קצת. הכינוי שלי פה מאוד קרוב לשמי האמיתי כךשזה מרגיש לו חושפני... אבל בסכה אני טיפוס נחמד

ברוכה הבאה :) .. אני חברה בפורום מתחילת נובמבר 2009 .. עוד שבועיים 6 שנים... 6 שנים שאודי מלווה אותי פה בפורום.. מאוד מאוד מחוברת לטבע.. נמצאת באנליזה אצל פסיכואנליטיקאית מנחה מהמכון הפסיכואנליטי. התחלתי אצלה ביוני ולאודי בנובמבר אותה שנה.. מה עוד ? :)

אני רוצה תחושה של בטחון ויכולת שלא מתערערת. אני רוצה לא להרגיש לעולם יותר שום 'לא נעים לי/מביך/בושה/הצטמצטמות/ השתתקות/התרוקנות.. אני רוצה להרגיש עוצמה וזה יקבל ביטוי בעשייה שלי ובהישגים שלי. אני עייפה. אני רוצה וצריכה כסף. לאדם כמוני אין 'תעריפים'. זה מעצבן אותי. גם אני רוצה 'תעריפים' ומלא פראיירים שיבואו לשלם לי אותם בלי שיש לי אחריות על כלום כי זאת אחריות שלהם מה הם יחליטו לעשות אם מה שיש לי לתת.. ואם לא טוב להם שילכו.. אף אחד לא מחזיק בכח בא לי לפרסם שאני 'מימה' מציאה שיטה חדשה איך לפצח את הקוד לשינוי בתת מודע ולהפוך את החיים שלכם ליותר טובים. רוצים לשמוע עוד? תשלחו לי מייל שלכם ואשלח לכם טיפים. הדרך לשינוי כאן! לזמן את השפע בלה בלה בלה אנרגיה של אהבה בלה בלה . התת מודע קובע את ההצלחה שלך בחיים בזוגיות בקריירה בלה בלה .. מבצע היכרות עכשיו ל 50 פונים ראשונים. בקרוב הסדנא המלאה שלי. מספר מקומות מוגבל. כל הקודם זוכה. אני מומחית מאוניברסיטת החיים. בלה. רק תשלמו לי כבר סעמק ערס כי אני רוצה להיות עצמאית ועשירה ושתהיה לי דירה משלי!!! מה לא ברור? תת בלה בלה... כי שאת חסרת עמוד שדרה פנימי כל החיים אחרים ירוויחו על חשבונך . ככה זה. נמאס לי!!! מאיפה יש לאנשים את היוהרה והאומץ להציע עצמם כמדריכים לאחרים מאיפה? אין להם בושה/היסוס.. מאיפה הבטחון המזדיין הזה שלהם מאיפה??? גם אני רוצה שיהיו לי תעריפים!!!

כל כך נכון ואמיתי

הו מימה, נכון יש כאלה שמצליחים ללא מאמץ מיוחד לקחת כספים ולהצטייר כמומחים, אבל אנשים שבאמת למדו והוסמכו לכך זה לא המצב. כשאמרה שהיא עבדה קשה לא נראה לי שהתכוונה להתנשאות למרות שנחווה אצלך כך, פשוט יש אנשים שיש להם יכולות ושכל וזיכרון טוב כדי ללמוד ויש כאלה שלא ואני מאמינה שזה לא רק הזדמנות אלא גם מתנה שאדם קיבל שכל ללמידה חוץ מזה שהוא גם משקיע, צריך חכמה...וזה עצוב...ומכעיס ולא פייר, נכון! אבל מה לעשות כל אחד בוחר את הבחירות שלו בחיים אני מאמינה שלמרות מה שעוברים בחיים אפשר לבחור.... גם לי לא היו יכולות ללמוד מקצוע שמכניס כסף, ואני לא אדם שיכול ללמוד (קשב וריכוז) אבל יש לי הרבה סיפוק בעבודה שלי ואני עוסקת במשהו שאני מאמינה בו מאוד!! ואני חושבת שגם להיות מטפל זה סוג של מחנך ועבודה מתוך שליחות למרות שהם מרוויחים הרבה כסף... ומקווה בשבילך שתמצאי עיסוק שימלא את יומך ולא תצטרכי לעסוק כל הזמן במחשבות קנאה כאלה וכעס. עצוב לי שאת דנה בזה המון וכועסת כל כך...עולם שלם בחוץ מחכה לך! בהצלחה

מימה יקרה, גם ולכשתשתני - עדיין, להבנתי, תשארי את, לא תהפכי להיות משהו שאינך, משהו לגמרי אחר. את לא זונה, גם אם בא לך לדבר ככה. ובבושה, למשל, כמו שאני נוהגת להזכיר, אין בהכרח רע. תלוי במידה... בוקר, סוריקטה

שהחיים שלהם יותר טובים מדלי. שהם עשו בחירות נכונות ושיש להם יותר מבת אחת. רק אני בזבסתי את השנים לשווא. אין לי חשק יותר לחיים האילו. לחיים המקוללים והטיפשיים שלי.

בת אחת זה עולם ומלואו, כל בת אחת, וכל בן אחד הוא לא "רק" . תשמחי בה , יש לך משהו להיאחז בו- וזה נהדר. חבקי אותה ואמרי לה שהיא האור, הנה לך בחירה טובה. וגם אור.

ההבדל בין בת אחת ללא כלום הוא עולם ומלואו אפשר לשאוב כל כך הרבה נחת מבת אחת

לא לגבי השכנות. לגבי המיאוס מהחיים האלה שאחרים נהנים מהם שבזמן שאנשים כמונו סוחבים אותם על הגב כמו עול ..

הי הופ, מרגישה 'חייבת' להוסיף בהמשך לדברייך את חמחשבותיי: כשהגעתי לבניין בו אני גרה, הסביבה, וגם הדירה היו מוזנחות ברמה קיצונית. ערימות של זבל, גרוטאות, חושך, צמחיה מתפרעת וסבוכה ומטבע הדברים סביבה כזאת מושכת אליה אנשים מסויימים (באנליזה היו אומרים שכך אני גם מתארת את מצב העבר שלי). בחרתי לעשות סדר. הרבה. הרבה מאד. עם הזמן השתנו כאן השכנים. במציאות, כאן, ולא רק מטאפורית. בכל אחת ואחת מהדירות עברו להתגורר שכנים חדשים. שכנים משכילים, שיש להם חברים, ולעתים שמחות, זוגיות, ילדים, משפחות, מכוניות, משתכרים נאה. לי אין את כל הדברים האלה. אבל הזמנתי אותם. כן, לוקחת את הקרדיט על זה. ואני אוהבת אותם. ואני עוזרת לכולם. מכל הלב. אולי זה גם קצת כך כאן בפורום. סוריקטה

לראשונה בחיי, ולא רק אלה האומללים שמצטיירים פה, אלא גם אלה המלאים בעשייה, קריירה לא מבוטלת, זוגיות, משפחה וילדים, נתבקשתי לשחרר ולתת לאחרים לטפל בי ולעטוף אותי חזק חזק כדי שלא אשמט לגמרי ואתחזק מעט. אני מרגישה קצת שנכשלתי, ודאי שתחושת האשמה קשה מאוד בעיקר כלפי הילדים והגעגועים מפרקים אותי מכאב. מקווה שלא אצטער מאוד על הצעד הזה שדרש ממני ויתור על המסכה והתמסרות מוחלטת למצבי הנוכחי. שלך שירה

אני גאה בך לא זה לא חולשה לטפל בעצמך שימרי עלייך יקרה ...מחבקת

היי אהובה, גם לי היו רגעים ומצבים בהם נזקקתי לאשפוז ולא פעם אחת... זה בסדר יקירה לי זה הרגיש להיות תינוקת בפעם הראשונה הילה

בדרך לא נכונה. בבחירות טראגיות. בדכאונות. באנשים מגעילים. בא לי להקיא מהחיים שלי. אני מרגישה תחושה של אין מוצא. מה יותר גרוע מלהיות מובטלת.שמנה..מכוערת.מתקשה ללכת בלי חיוך ועוד צריכה לדאוג למשפחה ולאמא סיעודית. ואין כוחות לדאוג לעצמי. ההודעןתשלי פסימיות כל הזמן. אני לא רואה אור תרתי משמע. יכולתי להיות מלכה אבל אני ........

זה או מלכה או מכוערת ושמנה? לכולנו יש גם (!) בחירות גרועות. אפשר ללמוד מזה לפעם הבאה כשנצטרך לבחור.

התחלתי ללכת למן סדנת משחק שבועית. היה שם מישהו זקן שהציע להסיע אותי לתחנת אוטובוס וככה חוסך לי אוטובוס אחד כי צריכה 2 בעקרון. אז היה לי לא ככ נוח אבל הסכמתי. הוא סיפר לי שהוא אמן ונתן לי כרטיס ביקור ואמרתי מנימוס שאציץ באתר שלו כי גם אני לומדת משהו באומנות עכשיו והוא יודע. שבוע אחרי זה כשנפגשנו שוב בסדנה הוא פנה אליי עם משפט 'אני כועס עלייך את יודעת?' ואני מן הסתם לא היה לי מושג על מה הוא מדבר והוא אמר 'דאגתי לך. לא שלחת לי הודעה שהגעת הביתה'. הרגשתי שזה דבר מטומטם להגיד ואמרתי לו 'לא צריך הודעה. הכל טוב... הגעתי הביתה'. הוא גם שאל אם הסתכלתי באתר שלו ואמרתי שלא. והרגשתי לא נעים מזה . כי הראש שלי בכלל היה עסוק בדברים אחרים. אחכ בסוף הסדנה הוא שוב אמר שיציע להסיע אותי וזה קיבל מן הרגשה של מובן מאליו. הרגשתי שאין לי מרחב סירוב פה כי למה לסרב בעצם? זאת דחיה. הוא הקפיץ אותי שוב ובנתיים התפתחו שיחות על אה ודא. סיפר לי על הילדים שלו וקצת על עצמו. הוא אמן עם יצירות שמוצגות בכל מיני מקומות בארץ.. אמר 'זה דווקא יעניין אותך אני אקח אותך פעם לסטודיו אצלי להראות לך'. בסוף אותה נסיעה אמרתי תודה ויצא שאפילו לחצתי לו את היד ונתתי חיבוק בחטף. זה ממש בא ממני. ושיצאתי משם לא הבנתי ככ למה גלשתי לשם. למה לא שמרתי יותר דיסטנס. אחכ שחזרתי באוטובוס הרגשתי שאני חושבת 'לא לשכוח לשלוח לו הודעה שהגעתי' כי הוא כאילו הסיע אותי ועשה לי טובה.. בסוף שלחתי לו 'הגעתי. תודה על ההסעה לילה טוב'. והוא ענה 'תודה לילה טוב'. וחשבתי לעצמי מה כבר היה כזה נורא.. סתם נימוס. בבוקר קיבלתי טלפון ממנו שרצה לספר לי איפה הוא נמצא באיזה ביקור במקום יפה בארץ. אבל אמרתי שאני עסוקה ולא יכולה לדבר. בזה נגמר. אחכ שלח סמס גם לקבוצה וגם אליי לאחל יום טוב. בגלל הנימוס שלי רשמתי לו שם שאיבדתי את הכתובת לאתר אינטרנט שלו שישלח לי... והוא שלח וזהו. מאז לא יצרנו קשר. אני מרגישה שנגררתי למלא דברים שלא באמת רציתי פה. לא באמת מעניינות אותי היצירות שלו. לא באמת בא לי להכיר. לא באמת בא לי שזה יהיה מובן מאליו שהוא מסיע אותי ובטח לא בא לי שהוא יתחיל ליצור קשר בין המפגשי סדנה ובלי קשר אליהם. אני מבינה שהוא כנראה אדם זקן ובודד שפעם נהנה והכרה בתור אומן שאולי כיום חסרה לו אבל זה לא אמור להיות מוטל עליי להתחשב לו בצרכים האלה. והקטע עם הלשלוח לו הודעה אני לא מבינה למה מנימוס נגררתי לעשות משהו שאפילו להורים שלי אני לא טורחת לשלוח הודעה שהגעתי. אני לא ילדה בת 5 שצריכה להרגיע איזה זקן שהגעתי בשלום הביתה. מי מכיר אותו בכלל. זה היה פטרנליסטי ומפגר. למה לא שמתי זין? כי יש בו משהו 'חביב'? שזה מן צורך אנושי לקבל יחס ואני חושבת לעצמי 'למה לא?'. אבל מפריע לי כי לא הגעתי לשם לסדנה הזאת להכיר אותו. הגעתי לתרגל משחק במסגרת הסדנה. והוא - הוא צריך להציב גבולות איתו ואני עשיתי הפוך. ואין לי מושג איך לתקן את זה ועדיין להשאר מנומסת. למה אני לוקחת על עצמי אחריות על רגשות של אחרים? אוף. בטיפול פסיכולוגי זיינו אותי רגשית. זיינו אותי! שמו זין אחד גדול עליי ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש להיות אף אחד שדוחים אותו.. אולי בגלל זה? אולי בגלל זה לא נעים לי לדחות אחרים? לא יודעת.. אני לא אוהבת שמנסים להתקרב אליי בלי שיש לי שליטה. במקום להתרכז במשחק אני עסוקה עכשיו לתהות איך אתנהל מול האיש הזה שם. ברור לי שהודעות 'שהגעתי' אני לא אשלח לו יותר ולא תהיה לי גם בעיה להגיד לו לגבי זה שלא עוד. אבל עצם זה שזה מעסיק אותי בכלל מפריע לי. אני אמורה להיות מרוכזת בי עכשיו! לא בשטויות האלה שצצות בגלל חיכוך עם אחרים.

גם אני חשבתי על זה... שבשביל מה כל הסרט הדרמטי המתיש שנהיה לי בראש מזה... אם יכולתי להציב את הגבולות שלי בפשטות ובהירות בלי להגרר למקום המרצה אז היה לי יותר קל להיות בתוך קשרים ולהתנהל בתוכם.. בגלל שהחוץ איכשהו מחלחל לי לפנים זה קשה... כי אז לא ברור לי מה בא ממני ומה כניעה והדבקות בהשפעה החיצונית... למה זה ככה ואיך משנים כבר שיהיו לי גבולות ברורים לעצמי גם בתוך ההתחככות עם אחרים... ?

לא בטוח בכלל. אבל הנסיבות מאלצות.. שיהיה. הוא לא נראה לי 'מזיק'.

הכל מלא בכלום הכל כלום. יש כלום. יש שומדבר. יש המון מהם. לכלום שלי קוראים דמעות. דמעות וכאב ודקירות בלב, דקירות מבפנוכו. דקירות שיוצאות מתוך הפנים הכי פנימי כלפי חוץ וחותכות לי את הלב ומשבשות לי את התדרים. לכלום שלי קוראים חומה. חומה של אטימות ובהייה ועיניים מזוגגות ולב מזוגג וסדרות ודיבורים ריקים וצחוק מעושה ומילים פשוטות ומלכלכות. מילים שורטות. לכלום שלי קוראים ריק. חלל של מה שאמור היה להכיל נפש, ומחשבות, ורצונות, והבנה, וידע, ושכל, וכישורים. חלל גדול וחללים קטנים. חללים לא ריקים באמת. כלומר, הם ריקים מתוכן, אבל לא ריקים במובן הצלול והבהיר של חוסר. ריקים במובן העכור. המאוב. המסואב. המרוטש. האפל. חללים של אבק וקורי עכביש וצחנה של קרני רחוב מושתנות וגוויות . אם הייתי הולכת לטיפול כנראה היו קוראים לכלום שלי בכל מיני שמות אחרים, שמות כמו דיכאון קליני לדוגמה. אבל אני לא הולכת לטיפול. ולא לשום מקום אחר. בכלום שלי אין מקום לאנשים, או לקשר, או לטיפ טפה של קיום אמיתי. בכלום שלי אין מקום לטוב. בכלום שלי אסור אפילו לחשוב על מקום של ציפייה לטוב. לא שצריך לאסור אותם, את הרצונות והמחשבות והעשייה. הם אפילו לא מנסים להגיע. אין להם מה לחפש אצלי. זה לגמרי ברור. הכלום שלי הוא אטום וצר ורחב וחשוך ועצום וחונק ואינסופי. הכלום שלי, הוא אני.

אם זה לא.היה פורום הייתי חושבת שזה דקלום שמשוררת דגולה כתבה. הכתיבה שלך מהממת והתוכן מלא בפסימיות וייאוש. את לא כלטם את עולם ומלואו. את כותבת מופלאה. את רגישה ושנונה. אבל את פגועה מאוד. לא מכירה אותך אבל אם תשתפי קצת נוכל להכיר.

לא הייתי חושבת שאפשר לקרוא את זה ככה... תודה.

עניתי למימה בעץ שהיא כתבה שאתה לא מכבד אותה. לא ראיתי שהעלת את זה. בכוונה? יוצאות לי הרבה מילים כשאני חוששת למקום שלי..

אביב את מאוד חכמה וכיוונת לדעת גדולים :) זה בדיוק מה שהציעה לי, מזמן הרצון שלה שאני אשתף אותו...אני לא מסוגלת לזה.. והחלטתי שלא להחליט, למה הכוונה? ללכת לשתי הפגישות ואחר כך ללכת לפגישה אחת שם (אם אוכל להכנס בכלל למתחם). היא אומרת שלא חייבים להפרד ואפשר גם לקבוע פגישה כל פעם מראש...לא קבוע למרות שהיא לא בעד...בינתיים מתכוננת לפרידה, מבחינתה תמיד אפשר להשאיר דלת פתוחה ואני אוהבת את האפשרות הזאת יותר מלקבוע שזהו...שזה כל כך שונה מפעם שרציתי לעזוב הכל ולברוח. אז אולי אדע רק בעוד שלושה שבועות בכלל...תודה שאתם כאן ללוות אותי בכל מה שלא יהיה, אוהבת את האפשרות לכתוב כאן, תודה אודי על הליווי ושאתה לא מנותני העצות, הפעם זה חיובי :) מ. מ.

אם הוא לא הסכים בגלל הכסף - הוא ממילא לא הרגיש שחסר אם הוא לא הסכים בגלל שזה מזיק- ממילא לא שם לב שמזיק אם כי הוא לא מאמין בזה- מה זה משנה אם את זו שמאמינה תוכלו לתאם יחד גבולות ואם זה מתאים כי יתכן שלא- ללכת לפגישה אחת יחד שיראה שהיא לא "נושכת" אם קשה לך לספר שהלכת ללא ידיעתו- מבינה אותך. אפשר למצוא גם לזה פתרון פתרונות "ואמצע" יש (כמעט) בלי סוף.