פורום פסיכולוגיה קלינית

לא נפגעתי. רק הייתי עצובה. אני מאד אוהבת לקרוא אותך את מתוקה:) זה בסדר..

שוב... צר לי. באמת שצר לי .. במבי.

מה זה בדיוק בולמיה-התקפי זלילה באופן כללי או רק כשמקיאים בסוף?

אודי, לא הצלחתי לישון כל הלילה בגלל סוף השבוע המתקרב. אני מתרגשת. אני חושבת שחלק גדול מהכעס שהצטבר והפך לממאיר נבע מחיים בסביבה שלא היה בה מקום לכעס שלי והוא הופנה פנימה. לפעמיםצזה מרגיש כמו המון אנשים קטנים בהתקפי זעם שכלואים בקוביות קטנות בתוכי. גם לסביבה המשפחתית היום קשה לבסס עמדה אמפתית, מפני שאינם רגילים או מאמינים או יכולים. בן זוגי אמנם נקרא לא אחת למפגשים, אבל כמו שאביב אמרה אי אפשר לשנות את הסביבה. הוא משתדל אבל זה לא מחזיק מפני שהוא נשאר הוא. המרקם המשפחתי, זה שעמלתי רבות להקמתו אבל גם הוא אינו פשוט וכולל גם ילדים ביולוגיים וגם לא (מקווה שאני לא חושפת אבל מרגיש לי נכון לשתף), דורש ממני להיות ברמת תפקוד גבוהה ובשליטה... שנים של שליטה הכלה וכמובן הדחקה מטורפת של סודות. אז הנה הכל מתמוטט פתאום (בתהליך ארוך של קריסה של קירות פנימה וכשלא נשארו קירות התנתקתי) ורב הימים קשה לי לראות איך אחזיר את עצמי למעלה ואני מרגישה שעדיף לי ולכולם שאמות ולא אהיה נוכחת בתפקוד הלקוי הזה. נוכחת נפקדת. נראה שמעגל הסביבה האמפתית הראשון, שהוא אני, לא מצליח לתפקד. אני מנותקת מחלקיי ואין בי חמלה כלפי אותם חלקים נושאי הכאב האשמה והבושה. שלך שירה

פסיכולוגית קלינית בכירה עם 'תעריפים' יושבת מולי מחייכת מול המצוקות הקשיים והכאבים. מחייכת!!!!! משתעשעת!!! נאצית מ*** קלינית בכירה. בעצמה לא מבינה מול מי או מה היא יושבת. אני משתפת אותה בקושי. היא מחייכת. אומרת איזה משפט. עובדה של מציאות. מציינת איזו עובדת מציאות שסתם ככה משאירה אותי לבד עם הקושי שניסיתי להסביר. אפס תמיכה נפשית. אפס תמיכה. מביעה איזו תקווה כמיהה. היא שותקת מולי. משאירה אותי לבד עם עצמי. מביטה בי. סתם ככה. משתעשעת לה. על חשבוני. תרתי משמע. לא מסבירה לי כלום. לא מסבירה לי כלום על הקשר בין בולימיה למיניות פגועה חסומה. על הקשר בין חרדות וקשיי תפקוד לבין טראומות מוקדמות. על מערכת ההקשרות הרגשית של הנפש (יכולת ליצירת קשרים בהמשך החיים) והשלכות של פגיעות מוקדמות בפעולתה התקינה.. היא לא מסבירה כלום. היא לא מסבירה לי על זכויות סוציאליות. היא לא מסבירה לי על סיוע אפשרי כלשהו. היא יושבת מולי מחייכת. מנתקת מנכרת ואוטמת את נפשי. עד שהוציאה לי את המיץ של המיץ ועשיתי לה 'אקטינג אאוט' באחת הפגישות. ואז נהיה לה מן מבט כזה שהיא כבר לא מחייכת. היא קצת המומה ומופתעת . היא אומרת לי 'זה? זה כמו לתקוע סכין בגב. ככה אני מרגישה'. ואני אמרתי לה 'לא בטעות את מרגישה. חשבתי לשלוף חרב ולערוף למישהו את הראש'. יצאתי משם. עכשיו אני מחייכת. עכשיו אני עם הכח להחזיר לך. אבל בסוף בוכה מי שבוכה אחרון. ואני זאת שבכיתי שם. חזרתי ואכלתי אותה. חזרתי אליה ואכלתי אותה. הייתי צריכה 'לפרוש בשיא'. ככה זה 'מערכת ההקשרות'. הופכת אותך לעיסה נזקקת בלי עמוד שדרה משל עצמך. ומאז אני מפחדת להקשר ולהצטרך. ככ מפחיד. לא מבינה מה רוצים ממני מתי שמנסים להתקרב. כשאני ניסיתי להתקרב אליה רק דחיות היא הסבה לי בצורה של שתיקות וגבולות ומגבלות. כאילו אני לא בן אדם. היא גרמה לי להרגיש כאילו אני לא בן אדם. הייתי צריכה 'לפרוש בשיא' ולהשאיר אותה ככה עם הפרצוף המופתע והלא ככ מחייך שלה לשם שינוי.... היא בכלל לא הבינה מול מה / מי היא יושבת. ככ הרבה חוסר אמפתיה שם והדם שלי הגיע לסף רתיחה והלב נכבה. והרגש נאטם. והזעם זעם. ופסיכופתיה שכזאת לשבת מולי ולומר לי במילים או לשקף 'זה מרגיש אכזרי?' כאילו עושה לי בכוונה. אם זה מרגיש אכזרי אז למה היא עושה? ומה היא עושה???? אם היא הייתה מסבירה לי מה ולמה הכל היה יותר טוב. הכל . הכל היה יותר טוב. כי אני לא הבנתי שם כלום. רק אחכ נהייתה לה פתאום נפרדות. אנליזה לנפרדות? נפרדות. כדי לראות את האחר מבחוץ. לראות גם את עצמך קצת יותר מבחוץ... עין פנימית או חיצונית? עדיין לא הבנתי מה בדיוק מפתחים שם. ולמה עדיין ככ קשה לי לאפשר שיתקרבו אליי מדי. מפחדת שיחשף לי הכאב. והברנש ההוא הקליל שעבר לידי במשך שנה שלמה רקד לו בכיף. מסיבות ובנות וחברים ושאיפות והעולם בופה שלם של הזדמנויות. חי. ככ חי. והוא מסתכל עליי ואומר לי "את לא חיה. אני לא אומר לך בשבילי. מה אכפת לי אני? אני נהנה מהחיים שלי. אבל את לא חיה. תחיי כבר. את צריכה מישהו שיזיין אותך. זה מה שאת צריכה'. ככה הוא אומר לי.... מטומטם :/ ממתי 'לחיות' ו'להזדיין' זה אותו דבר?. רק אהבה אין בעולם. אהבה אמיתית של מישהו שרוצה אותך. פשוט רוצה אותך. נלחם להוכיח לך ומרוויח אותך. זה אין. מנסים לזיין אותך ועוד קוראים לזה 'לעשות חיים'. לא מצליחה להבין. האם הוא באמת נהנה יותר ממני או שזה הכל סתם נראה ככה רק כלפי חוץ? הוא באמת נהנה יותר ממני. עושה מלא שטויות ונהנה. אני רק מבלבלת את המח כאן. התעגעתי אליו . מגעיל שכמוהו. לפחות היו לו אנרגיות חיים משוגעות כאלה. מדביקות. לא כמוה צנונית סתומה שיושבת שותקת. התעייפתי מעצמי. יאללה הלכתי. אין לי מושג למה יש לי את הצורך הזה לרשום פה בכלל. צריך לגמול אותי מכאן. זה הרבה יותר מדי הודעות בלילה אחד.. אני אלך להעסיק את עצמי במשהו אחר. מן מצב תודעה שכזה.. 'לחשוב פה בקול רם'. בשביל מה אני עושה את זה... מה זה משנה אם אחשוב פה בקול רם או עם עצמי לבד?? כנראה שבאמת עדיף לי לעזוב פה , לא? המחשבות שלי לא מעניינות אף אחד. לכל אחד חיים משלו שהוא עסוק בהם ועניינים משלו.. מה זה מעניין 'המחשבות של מימה'. נו באמת.. איף. הלכתי.

ראית את התשובה שללי אליך בעמוד הקודם?

קראתי את תגובתך אלי. קראתי גם את הבקשה שהפנית לאודי בקשר לצנזורה.. סנדי.. לי אישית אין צורך מיוחד לשמוע את הפרשנות שנתת למילים "עלובת נפש" זה לא מטריד אותי-כפי שכתבת. כן חשבתי שאפשר לעשות פה אולי איזושהי עבודה קטנה דרך התבוננות מעמיקה על מילים שיוצאות לנו ללא מחשבה.. יוצאות לנו בהינף קולמוס.. כשאני מאמינה שלמילים. גם למילים שאנחנו אומרים "סתם" , יש משמעות . ואני מאמינה שלפעמים,דרך המילים . גם דרך מילות ה"סתם" , הנפש שלנו מספרת לנו על חוויה בסיסית, שדרכה, דרך החוויה הזו אנחנו תופסים את העולם. את עצמנו והאחרים.. וחשבתי שאולי את רוצה שנתבונן ביחד על המילים ומשמעותן האפשרית. לאור תגובתך אלי עזבתי את הקטע הזה... במבי.

נעזוב את הדברים כעת אולי בזמן אחר אוכל לאמר לך ביתר חופשיות דברים לא נאמרים סתם, זה וודאי, אבל לא תמיד הפרשנות שהקורא נותן היא הפרשנות של הכותב, ובמקרה זה, אני יכולה לומר לך בבירור שהפרשנות שלנו לא זהה, לחלוטין לא. אז לעת עתה נשאיר את זה כך.

מה שלומך? נשיקות ואנרגיות

שלומי טוב ומה שלומך את ???

שירה סליחה שמנחסת לכאן תשובה של אודי אלייך אבל זאת שאלה שנוגעת בי ובאמת מנסה להבין. אודי כתבת לשירה בשאלה על הכעס שיש שתי אפשרויות האפשרות השנייה כללה שינוי סביבה . לא ממש מבינה ? כשזה ככ טבוע בי האם הסביבה אשמה ...או שזה דפוס שחייבת לעקור מהשורש הרי תמיד יהיה מי שלא יבין,יטרגר, ילחץ על הכפתור הלא נכון ....אז מה כל הזמן נשנה סביבה

היה ראקטיבי! עאלק אמפתיה.. והיא הייתה קוהוטיאנית למען השם. העוסית אחריה הבינה אותי הרבה יותר טוב.

הי אודי ואביב ושירה גם, חושבת שעשיתי שינוי כזה, משמעותי מאד עבורי, ואפילו סיפרתי עליו. אבל, כנראה, שמשהו לא מספיק ומשהו חסר. משהו חדש. :-( יום נעים, שלכם, סוריקטה

אודי האמת שלא הבנתי אבל נותנת לזה לשקוע כרגע .תודה

אודי יקר, אני מתקדמת... בצעדים קטנטנים (וידיים תומכות) שמאפשרים לי קצת לנשום ולהיות. בסוף השבוע אצא הביתה ואולי אחזור רק לאשפוז יום. שירה

שמחה שברוך השם יש התקדמות, זה בגלל שאת כל כך רוצה, ומאפשרת, כל הכבוד לך.

שירה יקרה עד מאד, אני ממש מתרגשת לשמוע. באמת באמת. דאגתי לך מאד. נשמעת כשמישהי שהחזקה כזאת ממש נדרשת עבורה, והבחירה שלך להתמסר לאשפוז, כנראה הייטיבה עמך. יישר כוח. כן, חלש עדיין, אבל לאט לאט. מחזיקה לך תקווה, שלך, סוריקטה

את מרגשת באמת ..נפלא שאת נותנת לידיים לתמוך ומאפשרת שיעזרו לך .

הי אודי, אני חיה באפשרות הראשונה שהכעס הוא תולדה של האישיות הפגומה שלי. לא נראה לי שחשבתי אי פעם, כמו שהצעת, שהוא קשור לסביבה שמתקשה להבין אותי.תסביר לי מה זה אומר לבנות סביבה שתתאים לצרכים שלי? תודה שירה

אודי, קוראת את מה שמתרחש פה בקבוצה ומרגש אותי האופן בו אתה נוכח.. מרגיש לי שאתה נמצא, מחזיק ויחד עם זאת , מאמין ומאפשר מרחב... הילה ? איפה את ? לאן נעלמת ? ממש ממש חסרה לי ! התחלת את לימודי העו"ס, לא ? נהנית ? קשה ? מסתדרת ? והעבודה על המורכבות שבה ..? ובכלל.. מה שלומך הבוקר ? מיכל... הקול שלך ממש חסר לי.. קוראת את הודעותייך ולא מגיבה בד"כ למרות שכואבת איתך את הקושי, והמורכבות לגבי חברות/סודות/גילוי סודות ותשלום המחיר עם הסודות/הגילוי... מורכב... כן.. מי אמר שהחיים פשוטים ?... רוני, (אחותי ל...) כל כך אוהבת את האותנטיות של ההודעות שלך.. את ממש מותק !!! וכאילו בא לי להגיד לך שמבחינתי את תמיד נוכחת.. וזה לא משנה אם אקטיבית יותר/פחות .. גם את חנה, חושבת שלא מפספסת הודעות שלך.. יש בהם צרכים כ"כ ראשוניים.. אוהבת לקרוא את הודעותייך.. גם הקול שלך חסר לי בזמן האחרון.. אולי זה בגלל שאת שקועה ב d.b.t ? שם אין כרית, שמיכה וכאלו, נכון ?... אביב מתוקה.. כמה את רגישה.. פה בקבוצה את מחזיקה בתפקיד רגשי כ"כ מרכזי... שאפו עלייך.. ואולי גם בתזמורת הפנימית שלך תקחי את התפקיד הזה ?כולם ייצאו מורווחים.. כפי שקורה בפורום.. :)) נטע.. קוראת את הודעותייך ו.. כששיתפת פעם שאת הולכת למטפל גבר (לאור המיידע שאני יודעת עלייך) שאלתי ואמרתי לעצמי.. וואו.. בחיים, בחיים לא הייתי מסוגלת ללכת למטפל גבר.. איך את מצליחה ? אני מלאת הערכה על האומץ שלך.. (וכן, קוראת את המורכבות והקשיים איתם את מתמודדת בקשרים מולו ) ויש בי גם קול שאומר:" למה היא (נטע) היתה צריכה להסתכן מלכתחילה וללכת למטפל גבר ?... מעניין.. אודי קצת גורם אצלי לריכוך באקסיומה הזו.. הרי אודי מטפל גבר, אבל וירטואלי :)) ויחד עם זאת זה הרי מרגיש כ"כ אותנטי... אבל עם שמירה נוספת.. מה שבטוח.. :)) וסוריקטה אהובה ! רוצה שתדעי שקראתי את תגובתך.. לא עניתי כי הוצפתי.. כ"כ שמחה כשאת פה... קסם של בן אדם !! פספוס למכון הפסיכואנליטי ובכלל לאנושות שלא קיבלו אותך בזרועות פתוחות לעבוד שם .. אמרתי לך כבר.. שלפעמים בא לי שאמא צביה תלך אלייך קצת להדרכה :)) זהו לעכשיו.. וגלית, אין לי מה לומר לגבי בע"ח, לכן לא אומרת.. ושירה... שירה.. כאבה לי מאוד הודעתך על הגשם שיורד והילדים שצריכים אותך עם המרק החם.. גם שירה הקטנה כנראה שהיתה זקוקה לזה ולא קיבלה... הלוואי ועכשיו תקבלי המון המונים של "מרק חם" תרתי משמע... תתחזקי ותוכלי גם להכין לילדייך המון המוני מרק חם... וסיגלל.. הגיחות הקצרות שלך מזכירות לי משק כנפי פרפר.. וגולם..קוראת אותך ומדמיינת אותך עם ניק אחר/נוסף.. אצלי הקונוטציה לניק שלך מעורר תחושה ..? וגילת(21) זוכרת ,למרות שמרגיש נוגע, לא נוגע.. קצת כמו שפעם אביב כתבה לך... שלכם-במבי.

לפעמים נראה לי במבי , שאת פשוט משוררת ! תודה לך <3

תודה לך אני מנסה הניתוק בן חלקי התזמורת מקשה ...אודי עוזר לחבר . וככ מתחברת למטפל גבר חשבתי על זה אתמול שכמה שאני מרגישה לאודי קרוב סביר להניח שבתור מטופלת זה לא היה פשוט עד כדי בילתי אפשרי . ואולי אני טועה...(אודי יודעת שאתה קורא אז זה לא אישי נגדך או נגד מטפלים גברים ...זאת השריטה ) במבי שמחה שחזרת מה שלומך ????

:(

צר לי. באמת צר לי שנפגעת/כאבת/נעצבת ? שהעובדה שלא הזכרתי בהודעתי גם אותך עשתה לך לא טוב.. כתבתי במהירות לפני יציאתי מהבית, בנות רבות לא הזכרתי. לא הזכרתי גם את הופ, מימה, סנדיי, לאה, רחל, עפרה, קרןאור ועוד רבות.. לא כתבתי את ההודעה הזו כשמול עיני כל הקבוצה.. דאגתי להילה ומשם המחשבות כבר נדדו הלאה... וחוצמזה, לא רואה את עצמי כ"דבק מלכד קבוצה" וחוצמזה אני ממש ממש מצטערת שלא הזכרתי את כולן.. אני משערת שאם הייתי קוראת כזו הודעה ואני לא נכללת בה, הייתי ממש ממש נפגעת ומרגישה אולי דחויה, לא רצויה, שקופה.. מצטערת... אולי עדיף באמת שאכתוב לכל נמענת שאני רוצה, הודעה נפרדת.. צר לי איה...

איך את עושה אייקון? מאיפה מגיעים לאיקונים כאן, או שאת עושה זאת ידנית עם סוגריים?

כפרה עלייך!!:-)

הי מתוקה, היום אני עצובה מאד. וחשבתי, ואולי זה קשור למה שכתבת - אני עובדת כל כך קשה, וכל כך משקיעה את הנשמה. למשל היום יצאתי מוקדם בבוקר וחזרתי לא מזמן, ואני מרוויחה מעט. פחות מהשכר החציוני, בוודאי שפחות משמעותית מהממוצע. אז זה קצת עצוב. כי עולות המחשבות שאולי יכולתי להיות כל מיני, אבל אני ממש לא. טוב, אז לבינתיים, שלך, יקירתי, סוריקטה

מענת לבמבי אבל תרשי לי להגיב, כל כך הצטערתי לקרא לשמוע שמנצלים אותך... זה כל כך מכעיס, ולא מגיע לך... יש בך כל כך הרבה חכמת חיים, וחן בהליכותיך, רוצה לראות אותך מחייכת ושמחה, כי מגיע לך!

במבי על החיזוק ועל הודעתך המאירה והמלאה באנרגיות טובות

התרגשתי לקרוא אותך, איך את מכניסה ללב שלך את כל מי שנמצאת ונמצא כמובן (: כאן ולתהיותייך (: - כרגע אני על הכורסא מולה, האמת שיש מעין ספה ליד, אבל עוד לא העזתי לשאול אם אפשר להיות עליה..ודווקא הייתי רוצה נראה לי, יש כרית שאני מניחה אותה עליי שהיא חלק מהכורסא והיא עוזרת לי ונותנת לי הרגשת בטחון. בהתחלה חשבתי שזה יהיה טיפול אחר ושונה ממה שהיה לי והכרתי ויש חלקים שהם אולי כך, אבל עצם זה שאני נשארתי אני ושטיפול הוא טיפול, אז מרגישה שאני נמצאת במקום שהוא כן מוכר ואולי אפילו טוב בשבילי.

במבח ממי, אני כנראה צריכה ללמוד ממך. גם כשיש כשל את מצליחה להסביר כאן את עצמך, בעיקר לאודי, ונוצרת התאמה מופלאה, בעיניי. אני מקנאה ונשבר לי הלב שאיני מצליחה בדרכי שלי בעצמי. ואולי אני כן, אבל החוויה שורדת זמן קצר מידי. בא לי לכתוב שוב - היי, גם לי יש נפש. גם לי. בוקר אור, סוריקטה (חבל שאיני יכולה לרשום את שמי האמיתי)

הי במבי, באתי היום לביקור בפורום ופתאום מצאתי אותי בתחתית הודעתך... :) ומה שלומך? את מתכוונת שאני נוגעת-לא נוגעת? פה בפורום? כי זה נכון בהחלט ולא רק כאן. ("בזמן האחרון אני נוגע לא נוגע, ואם נגיד את האמת, אני הולך ומשתגע...") במבי, נבונה, ונוגעת, מאד נוגעת בלב של הדברים... את יודעת שאני במעין אנליזה? פתאום זה הפך למשהו כזה... חתיכת דבר... אני מקנאה בך שאת יכולה לגעת. ושיש לך מילים. ונעים שראית אותי, למרות ה"נוגע לא נוגע". גילת

החלטתי לכתוב משהו טוב כל יום כדי לשפר את מצב רוחי. אז הנה אני מתחילה: אתמול הייתי במסעדה מפנקת ואכלתי אוכל לא משמין. נו קצת חטאתי. זה התחיל.במרק עדשים עם ירקות מרק מדהים ומחמם את הלב. והשאר תדמיינו. זה היה כיףףףףףףףףףףףףףף

כל הכבוד על ההחלטה שמחה שנהית שיצאת תמשיכי לאגור לתוכך חוויות חיובית זה ידביק בכל פעם עוד חוויה ועוד ..וכמו כוס ככל שיהיו בה חוויות טובות לאניהיה מקום לרעות ומבאסות :)

הי הופ, כלל לא מובנת מאליה היכולת להנות. אשרייך! וכן, זה בא לצד רגעים פחות פשוטים בחיים, שגם הם חלק. בוקר אור, סוריקטה

הכוונה לא היתה ,לא להתקיף אותך ובטח לא לפגוע בך, (כשלכולנו לא קל..,וכל אחת עם ההתמודדויות שלה). אלא להאיר(גם ב ע'), ולהפנות את תשומת לבך לאופן בו את מגיבה ואיך זה מתקבל ומשפיע ..(כשכבר כמה בנות נפגעו). אני מבינה שזה לא קל לשמוע ...,ואם בחרת להדוף את דבריי לחלוטין ולייחס את כל הנאמר "אליי". אז אוקיי,כנראה שלא צלחתי , אבל אולי במשהו.. זה בכלזאת הצליח לשקף לך. הרבה טוב לכולנו...

קרן אור אם כך את כובת כשאת לא מתכוונת לפגוע אלא רק להאיר ולהעיר מעניין איך זה נשמע כאשר את מתכוונת לפגוע, מקווה שהמקלטים אצלכם פנויים ומוכנים להתקפה כשאת רוצה להתקיף מישהו ולא רק לשקף לו!

את המקלטים צריך להכין שאת בסביבה. כי המילים שיוצאות ממך רק יורקות אש. קרן אור הייתה עדינה איתך.

היי, קראתי את מה שכתבת לאודי - על כך שבשאלות שלנו אנחנו יכולים לחשוף את המטפל.. לפני שכתבתי את השאלה, דווקא די התלבטתי - כי הבטחתי לעצמי לא לכתוב כאן יותר מדי על המטפלת. אבל בעבודה יצא לי להכיר עוד אנשים שמתעסקים ביוגה \פילאטיס או כל מיני חוגים לטיפוח הגוף - אז הרגשתי שזה נפוץ . ומניחה שדווקא המטפלים בנפש, מאוד מקפידים שלא להזניח את הגוף. כך שזה לא יחודיי לה.. כתבת לי גם לגבי הפחד להיטמע בה. אז בהתחלה חשבתי שאת לא צודקת, אלא ככל שאני מכירה אותה יותר, כך אני נעצבת שאני לא כמוהה.אולי כמיהה להיטמע, ואז הלקאה עצמית שלי על כך. ואז הבנתי שזה די דומה למה שכתבת לי(וגם אודי) אבל, אני באמת מרגישה שהיא עוזרת לי - להכיר את עצמי ואת מה שמתאים לי וגם את מה שלא מתאים ולא נוח (אפילו שלה כן) בקיצור, תודה לך...

הי מיקה, במה שכתבתי שם למטה ביטאתי את משאלתי הפרטית שיזהו מי המטפל שלי, כי אני רוצה להשוויץ בו. דבר שני - אני מעלה רעיונות, הצעות. הן יכולות גם לא להתאים. בוודאי שאני שמחה אם הן כן, או, לפחות מעלות מחשבות. לפעמים המטפל שלי נותן לי הצעות לפרשנות ואני מוצאת משהו מדויק יותר. ולפעמים הפוך. תודה לבבית על מילותייך, שלך, סוריקטה

אודי תודהה על השיר המדהים והיפיפה הוא עזר ועשה עבודה מעולה ומדוייקת. נכון שהבנתי שהחשיפה שלי גורמת לאיזה פיזור אולי בזה שאני פותחת את האינטימיות הייחודית שלנו ככה בגלוי ובכל זאת משתפת שהיה מרגש לא פשוט מקדם ואני כבר מתגעגעת אלייה:) אז פשוט תודה על היותך וועל זה שאתה ככ מאפשר. אודי פעם כבר השארתי לך אותו אבל באמת בשבילך ..אנשים טובים של רמי קלינשטיין

אודי, אין לי כח. אין בי אף חלק טוב. הכל עכור. מתביישת להיות עצמי. עייפה מעצמי. לא יודעת מה לעשות תעזור לי? בבקשה?

למה את מרגישה ככה? ני בטוחה שיש בך חלקים טובים. אחד כבר הספקנו להכיר וזה כשרון הכתיבה שלך. אך תכלי את הנפש שלך.

זה קשה ממש. לנסות לחשוב על משהו טוב. אוף. אני רוצה לחשוב, באמת. רוצה למצוא משהו, אבל אני לא מצליחה לחשוב, ומה שכן עולה לי, לא באמת אמיתי. לא שלם. מזוייף. אז אולי זה הדבר הטוב... אמת חשובה לי, ויש לי רדאר שקרים די מפותח (בעיקר לשקרים שלי). אז... אמרתי דבר אחד טוב (סוג של... אבל זה מה שיש לי לעת עתה) ואני באמת לא חשבתי על איך אתה יכול לעזור לי, ואין לי תשובה, ואני לא יודעת, אבל... אני רק יודעת שאני צריכה עזרה. ואין מי. ולך אני כן קצת מאמינה..

האם חזרה על מילים היא על מנת להשלים על חוסר אמון של אדם שרושם את זה או על מנת לתת דגש לדוגמא "התחלתי להתאמן " עונה :"יפה יפה .. נכנס לכושר אה ."

עוד לפני שהעליתי בעצמי את התהיה האם היה בטיפול שלי משהו לא תקין - חשבת כך בעצמך?

השעה שמופיעה ליד כל הודעה בתאריך, האם זו השעה שהכותב שלח את ההודעה, או שזו השעה שאתה העלתה את ההודעה לאוויר?

האם הגשם עושה לך טוב? שמעתי פעם שמי שנולד בחורף אוהב קור וגשם, ומי שנולד בקיץ אוהב את השמש והים. לגבי זה צודק. הגשם תמיד מאיים עלי, מלא שלוליות, לכלוך, קור, ילדים עם אף מנוזל... בודאי שיודעת שגשם זה ברכה, אבל רוצה שהוא יגיע בלילה, כשכולם מכורבלים בשמיכות, מבלי שיקפצו בתוך שלוליות עם המגפיים. מקווה שאת מצליחה להגיע לאיזון, שאת מוצאת את עצמך בתוךך כל הסבך

תודה לך אני בסדר עוברת עוד משוכה בדרך ...בתקופות כאלה מנסה לזכור את המסע לאיתקה ולא לפחוד מהמפלצות ולהנות מהדרך ... מה שלומך קראתי אותך והאמת רציתי לחבק אותך עוטף כזה שאוסף מרגיע ובולם קצת את ההיי ....שמזכיר לרגע לנשום במרוץ...סנדי אף אחד לא רודף אחריינו ואנחנו כבר לא חייבות להוכיח את עצמיינו ...תגלגלי המסע לאיתקה שולחת לך אותו באהבה ...

על איזה היי את מדברת אני לא בהיי אני באיזון, סתם הגשם מצעבן אותי, בגלל הלכלוך, והאף הנוזל של ילדים, אבל אני ברוך השם באיזון. מקווה לשמוע שגם את תהיי באיזון נכון, שתרגישי שלווה

זה הכי כייף לקפוץ בשלוליות של המים תנסי :) ולא חושבת שזזה קשור למתי נולדת

אני חושבת שכל אחד יש לו את הטמפרמנט שלו, והטעם שלו בהנאה, ישנם כאלו שלשכב בטן גב על שפת הים, למרגלות מלון 5 כוכבים במשך ימים שלמים עושה להם את זה. עבורי זה יהיה עונש. גם בדרך לאיתקה לכל אחד יש את הנתיב שלו, את מה שמהנה אותו, את מה שמתאים לו, לכן צריכים להתאים את הדרך לכל אחד. ועשיה היא לא כדי להוכיח, היא כדי להיות, היא עצם המהות, למי שזה מתאים. כל אחד ימצא את הנתיב שלו לשלוה ואושר. ומקווה שתמצאי את הנתיב שלך, שיקח אותך רק למחוזות של שלווה ושמחה ושלמות פנימית.

אני אסביר לך למה הכוונה - שמטופל משחזר חוסר אונים בין הפגישות. שולח סמסמים של זעקות מצוקה והמטפל מתעלם או נוזף לא להפריע לו במקום בטון רך להסביר למטופל ההמום ומעורער בטון רך וסבלני ומרגיע שזה רק שחזור של מצוקה מהעבר וזה לא חוסר אונים אמיתי ושחשוב לבוא לפגישות יחד נשרוד את זה. שתהיה הכלה כזאת ולא פסיכופתיה שנוזפת במטופל ומטילה אחריות עליו כאילו הוא בוחר לחוש במצוקה הזאת ולהפריע וצריך גבולות ונזיפות מה דעתך?? האם אי אפשר בצורה רכה מרגיעה ומכילה להצביע על הפער בין הרגשה למציאות ולתת פשר למטופל דרך הסברה שמה שמשתחזר לו רגשית זה טראומת עבר... ותחשוב שהרקע לקשר הטיפול שבו השתחזרה טראומה כזאת זה מטפל שהדגיש חוזקותיו באטימות חד צדדית של עבדתי קשה... תחשוב איך הכל נחווה ביחד.. סתם תוהה. לא נראה לך היה מקום להתייחסות מסוג אחר בתוך השחזור הרגשי עצמו?

מדוע אנשים נוטים לרשום מילים כפולות לדוגמא "יפה יפה " אם זה בא לתת חיזוק שקרי למילה וכותב כלל אינו מאמין במה שרושם ? נ.ב הכותב משתמש לעיתים קרובות בניב המילים הודעה על דעתכם

הוא ביקש וניסה ליצור קרבה. לא צעיר חתיך אדם זקן אף קשיש כמעט... אבל נחמד ואומן.. אין לי מושג למה הוא ניסה להתקרב אליי.. מבדידות? תכננתי איך אהדוף אותו ממני. ועכשיו שוב נפגשנו וזה כבר ברור שלא ניתן להדוף. נוצרה קרבה. קשר. הוא חביב. הוא חיובי. הוא נוגע ללב. למה אני כזאת אנטי? הקשר כבר קרה. הקרבה. ההכרות. זה כבר התגלגל. לא מרגישה שניתן לעצירה. צריך לזרום עם זה. צריך פשוט לזרום עם זה. לא כל יום זוכים לפגוש אדם עם עשיה מיוחדת. ולאיש הזה יש עשיה מיוחדת. הוא הציע לי סיור. אין לי מושג מדוע בחר להתקרב אליי. הוא בודד? אולי הוא בודד? גם אני. אבל הבדידות שלי לא תעבור סתם ככה כי יש קשר. זה משהו יותר מדי פנימי ובושה. העדר זהות ועשייה שיכולה להגדיר אותי.. הוא ביקש שאספר על עצמי ולא היה לי ככ מה לומר. בעצמו דווקא יש לו סיפורי חיים פה ושם שהוא חושף.. הוא יודע שאני לומדת בתחום שקרוב לסוג העשייה האומנותית שלו.כשהתלונן ספרי לי משהו עלייך אמרתי 'אני בת 34 בלי ילדים בינתיים. כרגע גרה עם הואי לאחר שנתיים ששכרתי מחוץ לבית. היו לי חיים קצת קשים..'. ושתקתי. הוא שתק לרגע גם. כמו כיבד את בחירתי שלא להרחיב. הזמין אותי לסיור בין עבודותיו. אמרתי שאשמח. אמרתי שאצור קשר וניפגש מתישהו כדי לממש סיור שכזה.. אני מקווה שהוא לא ישתעמם ממני למוות.... ואני מקווה שהוא אכן הזקן החביב והחם שהוא נראה על פניו ולא אגלה הפתעות לא נעימות פתאום באופי ובהתנהגות שלו... בינתיים זה נראה שאני יותר בעייתית ממנו. שאדם פשוט מנסה להתקרב ואני סתם מתחמקת מקשה ואנטי. עליי לשנות גישה. במקום חתיך צעיר אלוהים החליט לשלוח לי אמן זקן עם נפש קצת כבדה. הוא מגונן ואהבי כזה בגישה שלו... בהתחלה זה עצבן אותי בתוך תוכי. אחכ הרפתי. שיהיה.. שיהיה... אין לי מה לעשות כנגד זה. בסהכ אדם נחמד.

אני רוצה שתמיד תענה לי. טוב?

איזו בקשה מקסימה בעיניי.

בזמן האחרון אני מאוד עצבנית , לחץ בעבודה , עם הילדים , זוגיות , הכל ביחד . אני מוצאת את עצמי מתעצבנת מהר וצועקת כל הזמן , וזה מעכיר את האווירה בבית ובעבודה . קניתי רסקיו ולא הרגשתי שזה עוזר כלכך . יש מה לעשות ? לפנות לרופא משפחה יעזור במשהו או בזבוז זמן ? יש משהו טבעי שאני יכולה ליטול להרגעה והאם מומלץ ?

יודעת שהבטחתי לעצמי אבל פוחדת ככ שוב החרדה הזו המשתקת .אני ככ מנסה אפשר יד משהו לאחוז בו ....

תמיד כייף לקבל ממך יד אבל הסערה חלפה מזמן ...אז אפשר לדלג ...ותודה על הכל

אודי, אולי הרחקתי לכת... עד למקום ההזוי הזה. אני לא שייכת. אולי גם הצלתי את עצמי בעיקר ממני. קשה מאוד להיות כאן ופתאום גשם ואני רחוקה מהבית והילדים בדיוק עכשיו בימים חורפיים כשהבית מבקש ריחות של מרק ועוגיות שנאפות בפעילות משותפת של אחר הצהרים. אולי אני סתם מרחמת על עצמי. גם אמא שפוחדת לצאת מהבית וסןבלת ממחשבות רדיפה היא לא בדיוק דמות חיובית. נכון שאני אצא מזה? נכון שאני אצא מכאן ולאט לאט תחזור השיגרה למשפחה?

זה כואב המחירים שאנחנו משלמות וילדיינו אבל לפעמים צריך את הפסק זמן לנוח לחזור למקום טוב והילדים יודעים שאת אמא טובה שכבר חוזרת ...מחבקת

על המילים והחיבוק אביב יקרה

הי סאנדיי, סליחה..,אבל כבר לא התאפקתי. אני קוראת את הודעותייך ותגובותייך פה לאחרונה..., והאמת, שרובן צורמות לי. כאשר זה כבר לא ממש משנה אם את צודקת או לא...,מה שבעיקר עובר חזק, שזה כביכול הדבר, "להיות צודקת..". כאשר אין לך שום מנדט על איזו "אמת אבסלוטית" שמן הסתם גם לא קיימת. את יכולה כמובן להביע תחושותייך לגבי דברים או כתגובה לאחרים, אבל מה ואיך שאת עושה,הרבה פעמים,מקומם.ובטח כאשר הדברים נאמרים בתוקפנות בוטות עדכדי גסות, בנזיפות מצדך ובעיקר באיזו צדקנות וכביכול מלומדת,ועם התיימרות בלדעת מה טוב לאחר,ולמה הוא יכול או מסוגל,מתוך מדד שלך את עצמך, וכל זה באמתלא של "עזרה ועידוד"...,שאת כביכול אומרת שנותנת. בואי נאמר, שאם מבקשים את עידודך ועצותייך , תני אותם כמובן,וכפי שאת מבינה, אבל כל עוד לא נתבקשת, מאיפה הפטרונות המתנשאת לאבחן את האחר ולהגיד לו מה ואיך עליו לעשות. מי שמך..??? סליחה אם גם אני הייתי עכשיו בוטה, אבל באמת שהיו פה כמה תגובות שלך, שקוממו אותי, והחלטתי להגיב בכנות וישירות. דבר שעד כה נמנעתי. ועל כל שאר תגובותייך, הענייניות והתומכות..,יישר כוח.

כנראה היה לך יום רע היום, והוצאת עלי קיטור, מקווה שזה קרר לך את הבעיות בפנים. בקווה שזה גרם לך להיות יותר שלמה עם עצמך. אני ביום טוב, אז ההתקפות שלך לא פגעו בי כלל וכלל, ואם זה שהעפת בליסטראות עשה לך טוב, יש לך את רשותי לזרוק עוד כמה עם זה עושה לך טוב, אל תדאגי, זה בסדר מצידי, אני מסוגלת להכיל אותן, ואפילו לחייך.

סוף כל סוף מישהו אומר את הדברים שצריגים להאמר.

כן, לפני כחודש החלטתי לקבל תואר כבוד לפסיכיאטריה, ולבסוף כנראה אקבל רק חצי תואר. אמרתי לך, שלמרות מה שאמר הפסיכיאטר, החלטתי שאני כן צריכה תרופה עבור התקפי החרדה. לקחתי את התרופה, וזה ממש פעל באופן פלאי, כבר לאחר ארבעה ימים פסקו לחלוטין כל התקפי החרדה, זה פשוט מדהים, כאילו והרימו לי מליון קילו מהלב, כאילו ושחררו אותי לחופשי, ממשא נוראי שהיה עלי. חוסר היכולת לנשום, הכאב הפיזי בחזה, המועקה, הכל חלף ועבר אבל וכאן מגיע האבל הגדול הרעדה לא הפסיקה! אני עדיין רועדת. אני מנסה למצא גורמים בעצמי. אמרו לי שהדיאטה שלי היא של רעב (שקר וכזב), אבל בשביל הנסיון אכלתי יותר, ואפילו הוספתי חמש קילו, אבל הרעד המשיך. אמרו שאני עושה יותר מדי ספורט (עושה כל יום אירובי, שחיה, וכושר), הורדתי את המינון לרבע, כי אולי באמת הגזמתי שם, ואני עדיין רועדת אמרו שאולי זה מתוספי תזונה שאני לוקחת, הורדתי אותם. בקיצור, עדיין רועדת, וזה מעצבן מאד, אבל לפחות למדתי, שאין קשר בין הרעד לבין התקפי החרדה וכן שמה שהיה קודם היו אלו אכן התקפי חרדה פרופר, בלי כל קשר לבעיה פיזית. איך שלא יהיה אני מעל המים עכשיו, מרגישה מצוין, לא זקוקה לשום טיפול פסיכולוגי, כי החיים טובים, מקווה להתפטר גם מהרעד הזה שמשגע אותי.

בתור חוות דעת... האם לדעתך זה רצוי, או עדיף שלא למלא את משאלת במבי ולכתוב יותר בפירוט. אני רואה שבמבי מוטרדת שאני לא עונה על שאלתה, אך נראה לי שזה מיותר, ורוציתי לשמוע את דעתך

יש לי נסיון גדול בהיפנוזה, ואותו מהפנט החליט שהרעד הוא מתת תזונה! הייתי אצל כמה מהפנטים, כך שאני יכולה אכן לנסות מישהו אחר, אם אתה חושב שזה יעיל, היה לך נסיון בזה? היכרתי פעם מישהי שרעדה בצורה נוראית ממש כל הגוף, היא הייתה בחורה צעירה, ההורים נסעו אתה לארה"ב לא יודעת איזה טיפול קבלה, אבל אמרו שזה היה משהו נפשי וזה עבר לה. אתה יודע מה? נתת לי רעיון, אתעניין בזה תודה ולא ענית לי בקשר לבמבי, אם כדאי ורצוי להרחיב את הדיבור אני רואה שהיא חשה מוטרדת מכך שלא נתתי לה את ההסבר שלי, ולדעתי זה מיותר, מה דעתך?

כי עד יום רביעי לחכות שתחזור זה הרבה זמן...

היא באה לפה רק להטיף לכולנו ולתייג אותנו. הרי אין לה בעיות משלה. באה להתנשא מעלינו.

לסגנון של מי התכוונת שהוא פוגע, שלי או של הופ?

כלפיי הוא פוגע. אם מישהו לא מסכים איתה היא תוקפת אותו ולאחר מכן מתעלמת ממנו.

יש כאן טרול. אני לא כתבתי את ההודעה האחרונה לסנדיי.

קראתי כל מילה בתגובה שלך, ורציתי להגיב לך. אבל חשבתי שזה יהיה דיון עקר, נראה היה לי שאת כלל לא תרצי לשמוע, וחששתי שאולי אפילו תפגעי. בגדול מה שרציתי לומר לך, שאם כל אלו שנגד אכילת בשר היו מתמקדים בנקודה של צער בעלי חיים, היו נלחמים על כך, הם היו יכולים להוביל להרבה מאד שינויים. כי גם מי שאוכל בשר לא רוצה שימררו את חיי הבהרמות, שלא לדבר על מי שאוכל כשר, וזהו לאו בתורה צער בעלי חיים. אך בגלל שהלוחמים עושים השוואה בין שני הדברים, אז קולם לא נשמע בהקלת חייהם של החיות, כי כולם מתייחסים אליהם ככאלו שלא רוצים בכלל לאכול חיות מטעמיהם. גם את לא ענית לי מדוע את מוכנה לרסס חרקים בירקות, מדוע את לא עוצרת את רצח בעלי החיים על ידי בעלי חיים אחרים, מה הקריטוריונים שלך לחמלה על בעלי חיים. תשובה על השאלה הזו תראה לך שהדרך של היא לא קונסיסטנטית, ואת לא באמת חושב שהריגת בעל חיים זה רצח, גם את תהררגי ג'וק, וגם את אוכלת ירוקות מרוססים, ואני מאד מאד בעד שלא יעשו צער בעלי חיים, אבל קולות כמו שלי יא ישמעו כל עוד הקול שלכם מדבר נגד אכילת בשר בכלל, ולכן אני חושבת שבסופו של יום אתם גורמים נזק לבעלי החיים באיסור אכילה הגוף שלכם. אך כפי שאמרתי נראה היה לי שנגיע לוויכוח עקר ואני מאד מחבבת אותך, ואת הישרות שלך, אהבתי גם מה שכתבת למימה, העזת לכתוב את זה כפי שאני כתבתי לה שהיא צריכה תרופה, יש לך יושר ואומץ, ולא רציתי סתם לגרום לך לעגמת נפש.

רציתי גם לומר ששימוש בכינוי 'רצח' לשחיטת בעלי חיים, לא תעלה את המודעות שלא לאכול בשר אבל היא יכולה להביא לזילות בחיי אדם. אם נעשה השוואה בין רצח אדם לשחיטת פרה, אזי רצח בני אדם יקבל לגיטימציה, שהרי אנו לא רואים על פי חוק, ועל פי התחושה הכללית של הציבור באכילת בשר רצח, אבל אם נשריש את הההשוואה הו, מה ימנע מאדם לרצוח את חברו, אם בין כה וכה הוא נקרא רוצח? לשים תוית של רוצחים על כמעט כל האנושות לדעתי תביא לזילות איומה בחיי אדם, כי רצח הוא רצח של אדם, ולא שחיטה של חיה. חייבים לשמור על קדושת החיים של בני אדם, חייבים לעשות הבדל בין הדברים. אני לא אומרת שמי שרוצה לא יכול להילחם כנגד אכילת חיות, אני רק אומרת שצריכים לעשות את האבחונים הנכונים, כדי לא להגיע למקום שגם בטבעוניים לא היו רוצים להגיע לשם, והם לא היו רוצים לעודד רצח של בני אדם. את תגידי שלהפך את נגד רצח, אבל הדברים יכולים להיות הפוך על הפוך, למרות הכוונה הטובה, ההשוואה יכולה להביא לתוצאה הפוכה

אודי מנסה להשאר באיזון להזכיר לכולם שמה שלא יהיה זה מה שיהיה. אין לי יכולת לנבא ולדעת ובכלל החלטתי לא להאחז יותר לשחרר לא לתמרן ,ללחוץ ,לבקש ממנה להשאר מה שתחליט מקובל באהבה רבה . אבל בפנים יש אי שקט מטורף יש מי שלא תואם את ההחלטה שלי הבוגרת יש המון בכי ופחד ...אודי יש לך שיר מרגיע לתזמורת שקצת יצאה מאיזון .

תעלה ותבוא מנצחת התזמורת המדהימה "אביב"...קבלו אותה בכפיים סוערות. היי רק את יכולה לנצח על התזמורת, נא לבקש מהכלים להתכייל , כי אני באתי לראות הופעה הרמונית במיוחד ... אוהבת אותך.

אני ממש לא מצליחה לאסוף ולהתאזן זה או להיות במקום שחושב טוב או ששוקעת ל מקומות מפחידים .גם אני אוהבת אותך ותודה

מה עובר עלייך? שולחת לך חיבוק (((()))) ואנרגיות טובות. אוהבת!!!

מקבלת באהבה ...ולפעמים הכלים לא מסונכרנים וקשה ..זה בסדר בחיעם לא הכל טוב וחיובי . שואפת לשם ומנסה לקבל את הרענ הקושי העיקר שהזרימה תהייה קדימה ...

שהגשם ישטוף את הכאב והפחד והעולם יפרך בשבילך. שולחת לך חיבוק חם, חלום

תודה על החיבוק והברכות מחבקת חזרה ...מה איתך יקרה שמחה שאת כאן ....תני לעצמך יותר מקום מגיע לך ....

ראשית , מתגעגעת אליך. שנית, אני רוצה לבקש ממך משהו ואולי זה קשור גם לראשית של הודעתי .. (?) :)) כתבתי הבוקר תגובה להודעה שסנדיי מיענה עבורי.. אודי, בבקשה תגיב לי לתגובה שכתבתי לסנדיי.. הערות/הארות לגבי התוכן והצורה בה הגבתי.. טוב אודי ? שלך-במבי.

עניתי לבמבי למטה בהודעה שכותרתה 'במחשבה שניה' אנא קרא והגב עליה בהתאם, תודה

דווקא כן חשוב לי לקבל פרי רולינג שלך, לפני שהדבר נעשה, למה לקלקל ואחר כך לנסות לתקן זו יכולה להיות חוויה בונה כאשר היא תעשה מלכתחילה הם הנחיה. ואגב, שאלה זו יכולה להשליך על הרבה דברים אחרים גם כן, והתשובה שלך בהחלט חשובה לי. אנסה לסכם אותה בקיצור. לבמבי חשוב לדעת מה התכוונתי אני חושבת שמסיבות ברורות שעדיף שלא אכתוב מה אתה אומר על סיטואציה כזו, במיקרו הקטן הזה. הרי אתה לא אומר, יאללה מכות, אלא ישנם דברים שאתה חושב שהם פוריים ואחרים שעדיף שלא ייעשו, לכן חשובה לי תשובתך

הי אודי, בטיפול אני משוחחת עם המטפלת על הקושי שלי עם הגוף ועל חוסר היכולת שלי להשתחרר ולאפשר לעצמי להירגע מבחינה נפשית וגופנית באחת השיחות המטפלת סיפרה שהיא מתרגלת יוגה. אז חשבתי לנסות גם...כי מה יש לי להפסיד? ופתאום אני מרגישה מעתיקנית מלוכלכת וחסרת דעה עצמית. שכל מה שהיא מחפשת זו דמות שתהווה לה דוגמא. ואני מרגישה טיפשה ופתטית. ואני כלל לא טיפשה - אני בחורה חכמה , מלומדת ומוצלחת. איך אפשר "להשתיק" את הקול הפנימי הזה שמנמיך אותי כל כך? וממש לא בצדק.

מה רע לנסות דברים שטובים לנו. להפך הייתי משתפת אותה בזה ומשתמשת בתרגול היוגה ללמוד על הגוף. לי אישית היוגה עושה טוב ולאט לאט מחברת אותי לדבר הזה שנקרא גוף ...פתאום רואה שלא נושמת שכואב ומבינה שבכאב אני בורחת ומפסיקה לנשום.

הי מיקה, נראה לי שאם יש דימיון בנקודות מסוימות, אין זה אומר שאתן זהות, שאין בינכן הפרדה ואת נמהלת. חשבתי על כך שאצל כולנו ניתן למצוא חלקים שדומים למישהו אחר, אולי כך אנו מורכבים מלכתחילה, ובכל זאת - כל אחד הוא ייחודי. סוריקטה

הי אודי יקר, תגובתך העלתה בי מחשבות שכאלה. האם, למשל, ניתן 'לנחש' מי המטפל שלי (מורה השינוי לחיים שלי) מתוך דבריי כאן בפורום? :-) המממ... אני עוד אחשוב על מה ששאלתי כאן... סוריקטה

עם שמש נעימה. עם מנגינה בלב. אוכל טעים. חברה טובה. מלא אהבה ותקווה.

יום מצוין גם לך

הופ נטעת כאן עץ מקסים ככ תודה לך . הלוואי וירבו הימים הקסומים שלך ובכל בוקר תקומי עם הרגשה של שיר בלב

הי. אני מקווה שזה לא שאלה חצופה. מעניין אותי איך אתה מחליט לאיזה הודעות לענות ולאיזה לא.(או איזה לדחות למחר) אתמול היו כמה שאלות שלא מופנות אחל לשניה פה אלא אליך וגם לא נראו לי פוגעות או משהו כזה. תודה

ומה עוד שנשארתי לבד. לבד לבד. יש חברות יש משפחה, אבל אני זקוקה לעומק הזה של הבנת העולם שלי, והכלת הכאב עד הסוף. לא הצלחתי לעצבן אותו עד כמה שהייתי נודניק. הגעתי אליו מתוך מצב של שפל עגום אין לי כח לכתוב יותר

מדובר על מטפל שנפטר, או נפרדת ממנו?

יודעת שאיכפת לך...

אהלן:) אני כ"כ נהנית מכך שאת נוכחת כאן הרבה יותר לאחרונה. חושבת על סוריקטות שעומדות על המשמר ועליך גאה וזקופה. את יודעת שאני מאכילה גם עורבים, ומתפעלת איך הם דואגים אחד לשני, אחד רואה ששמתי אוכל ובמקום לאכול לבד מיד קורא לכל החבורה, ואז, אחד עומד על המשמר, משגיח שהשטח בטוח, בעוד היתר אוכלים בבטחה. מרתק להסתכל על בעלי חיים... מעניין אותי מה העמדה שלך לגבי זכויות בע"ח, רק אם בא לך... התבאסתי שלא יכולתי לתת לך חיבוק ביום שישי בערב... גם אני הייתי צריכה אחד, אבל אחד מרגיע, ובמקומו קיבלתי אחד מגבר שרק עורר את החרדה יותר... והמטפלת רוצה שאפחית/אפסיק תרופות.. אז עכשיו מתחילים להוריד לאט לאט והחרדה בשמיים... קצת כמו שסאנדי מנסה לסדר דברים בשביל אחרות גם לי נורא בא לעשות בשבילך משהו במציאות, להכיר לך איזה בחור חמוד שאני מכירה, לתת לך איזו מתנה גדולה שמגיעה לך. כ"כ מגיעה לך... חיבוק גדול! גלי

הי גלי מתוקה עד מאד, שמחה שרואים אותי. שראית אותי. רק אומר בתחילה שכתבתי מספר תגובות ואיני רואה שמופיעות כאן, (העצים כבר עבדו די הרחק לאחור). ייתכן בגלל שיש לי לעתים בעיית התחברות לרשת במחשב, והן לא הגיעו ליעדן. מתנצלת בפני מי שאולי ציפה לתגובתי ונראה כאילו שתקתי. לא כך הוא. אבל בדרך כלל משלימה את החסר, גם אם במועד מאוחר יותר. אני מאד אוהבת בעלי חיים וקשורה אליהם. זה משהו טוב, בעיניי, שעל אף כל הפסיכוזות והמופרעויות שסבבוני – רכשתי משני הוריי. הקשר שלי הוא בעיקר עם חתולים וכלבים, ונדמה לי שכבר הזכרתי כאן - הצלתי כמה כלבים (משיטוט והזנחה או המתה) וכמה עשרות חתולים. איני יכולה לראות בסבלם של בעלי חיים. מגיבה קשה באופן קיצוני. יש לי כמה וכמה חברים בפייסבוק שמפרסמים קישורים לסרטים האיומים של ההתעללות, ואיני מסוגלת לצפות בהם, ואפילו כועסת על האנשים שחושפים אותם אצלי בעמוד. עם זאת, אין לי כל הסבר מדוע איני מגדירה עצמי כצמחונית או טבעונית, למרות שאני אדם של אבוקדו, טחינה ואגוזים. אפילו שוחחתי על כך עם מספר אנשים. אין לי הסבר. את הדאגה שלי אני עושה, לפחות בעיניי, בצורה מוצנעת, ואפילו חבויה. לא מנסה להפגין או לעורר פרובוקציות, או לעורר תחושת אשמה אצל הזולת. אגב, אני דואגת גם לבני אדם, לחלשים. ילדים וזקנים. באופן כללי משתדלת שלא להפנות אגרסיות לזולת. בבניין בו אני גרה – חמישים אחוז מהדיירים הם אנשים שהצילו מהסגר או לקחו בעלי חיים שננטשו לביתם. ברמה זו או אחרת. מצחיק גם שתמיד באים להתייעץ איתי... אותם אנשים נאבקים על זכויות של קבוצות חלשות באוכלוסייה. ושוב, מעניין, אף אחד מהם לא מגדיר עצמו צמחוני או טבעוני, למרות שהנפש אולי אומרת. עורב היא ציפור אינטליגנטית מאד, בעלת הומור, שגם בונה כלים. מה שאצלי נחרת בזיכרון בהקשר לעורבים היא התגובה לגוזל שנפל מקן על עץ. כל החבורה מתגודדות סביבו ושומרת מטורפים. כל היום זעקות וקריאות. אם הגוזל אינו יודע לעוף, די אבוד לו. בלילה הציפורים הולכות לישון והגוזל – גורלו מוות. בבוקר, כשהן קמות ומוצאות את הגוייה כולן באבל כל היום עד ששוב בא הלילה. גם עכברוש היא חיה מאד אינטליגנטית, אבל יצא לה שם רע של נושא מחלות. כשבאו ללכוד כאן עכברושים ולא רוצה לומר לך מה תכננו לעשות איתם, התחננתי שלא. אבל שמו עליי פס. מאידך גם חתול יכול לצוד וללכוד ציפור או עכברוש או לטאה או צרעה וכו', ואז התגובה שלי שונה. איזו מתוקה את שחשבת על דברים כל-כך טובים בשבילי. את יודעת, אולי מה שעומד עכשיו בראש הרשימה היא נושא ההכנסה והפרנסה. עוד כמה חודשים איני יודעת מה קורה עם זה... חיבוק גדול עוטף בחזרה, סוריקטה

הוא היה הראשון שאהב אותי באמת, שנתן מבלי לדרוש כלום בתמורה. נתן בלי לנצל. הוא היה זה שהראה לי את הדרך הנסתרת לצאת מהתסבוכות שלי. הוא נגע שם בעומק בעומק.... בוכה בוכה בוכה בוכה שנה שלימה עם הפוגות ואולי בכל אופן היה משהו לא תקין בקשר בינינו

לפעמים אני חושבת שאולי היה כאן איזשהו קשר לא תקין בינינו. אולי תלותי מדי. כאילו החיים שלי לא יכולים להתקיים בפני עצמם. העוצמה של הכאב מעלה בי את התהיות האלה. וגם הגעגועים והחוסר.

האם בסוף מפגש אתה מסכם את הפגישה בכתב? אם מטופל היה מבקש לקרוא את הסיכומים היית מאפשר לו? מה עושים עם הסיכומים בסיום הטיפול?

הי גולם, מניחה שהמטפלים רושמים לעצמם נקודות שקשורות לפגישות. כמו-כן, לי נראה שמדובר במשהו מאד אישי, לצרכיהם שלהם בלבד. במשאלת המטופל לראותם הייתי בודקת האם יש איזו מציצנות שמעורבת. חוסר אמון, אולי. הרוב, לדעתי, נותר חתום בראש, בזכרון של המטפל. בעבר רשמתי לעצמי סיכומי פגישות משלי, מחשבות לפני פגישות, זה כל-כך היה חשוב לי בתקופות בהן כמויות עצומות של מחשבות התרוצצו. הניירות קיימים. אני כבר לא במקומות ההם. הזכרונות עימי. וגם הזכרונות החדשים, אותה היסטוריה של פעם, רק שכעת יש שם דמות נוספת. עד. שינוי סיפור. אבל הזכרון, או הכאילו כתיבה שלו מחדש, התהליך - נראה לי שזה מה שחשוב. סוריקטה

היא מתה (במחשבות שלי) ואולי היא אף פעם לא היתה קיימת... באופן מוזר לא רציתי ממנה כלום אחרי הפגישה הסתמית האחרונה, ולא ניסיתי גם לקבל ממנה התיחסות בימים אלו, בשונה מהתקופה הקודמת שבו לא היתה רגע של מחשבה שהיא לא היתה כלולה בה וניסיונות להשיג את תשומת ליבה. ככה כאילו כלום לא היה ביננו , לעולם לא התקיימו הפגישות ביננו, שום תחושה כלפיה, לא כעס לא שנאה לא אהבה לא פחד, פשוט כלום. יכול להיות שאני לא מרגישה כלום? ריק מוחלט? שאני לא זוכרת לה את הטוב ולא את הרע? ואיך נפגשים שוב עם אדם שאתה לא מרגיש אליו כלום? שאתה לא רוצה איתו דבר שרק האדמה תעלים אותו , כדי שכל מה שדובר ביננו יעלם איתו גם?

אפשר לשבת ליידך ככה בלי מילים ...

הי גולם, אני חושבת שאם ישנן משאלות רבות או רגשות בעוצמות גדולות כל-כך, לעתים הנפש לא יכולה לשאת ולכאורה מגנה על עצמה ו'מאבדת את ההכרה'. זה לא שאין, זה אולי שיש הרבה יותר מידי ואין לה, לנפש, יכולת להכיל. אולי מחשש התפרקות. גם ממגע עם המציאות. סוריקטה

יתכן ואת צודקת, העוצמות הגבוהות האלו באמת שקשה לי כבר להחזיק אותם, זה מייאש, מעייף, נמאס ומאכזב כל פעם, אז עדיף שלא יתקיים בכלל. חכמה שכמותך :)

לפני כ3 שנים התחלתי לעבוד במקום יוקרתי וקודמתי די מהר ובדרך רכשתי אויבים רבים. הם מקנאים בי מאוד כי אני יחסית צעירה ומבריקה. אני גם נראית די טוב ועומדת להתחתן בקרוב. אבל יש לי חששות גדולים לאבד את הכל. איך מתמודדים עם זה?

קידום והצלחה הם לא מילה נרדפת לשנאה וקנאה. לא כל מי שמטפס בדרגות (ומתחתן) חייב לעשות לו אויבים ושונאים בדרך. מעבר לשאפתנות שלך, חשבי על הדרך שלך וקחי אחריות על היכן שגית מול היתר (אם מדובר בעוצמות כפי שאת מתארת, בטוח שגית) אופציה נוספת היא לבחון עד כמה תחושתך נכונה ביחס לשאר. האם את כזאת מוצלחת ויפה והיחידה שמתחתנת באופן מעורר קנאה שכזה? האם באמת כל כך מקנאים בך?

הי אודי, הכעס הזה מפחיד אותי. אף פעם הוא לא נחווה כך בעצמה כזו. חיציו מופנים לכל עבר וקשה לי עם זה. למה מישהו צריך להיות מטרה לכעס שלי, תולדה של מבנה האישיות הפגומה שלי? הוא חזר מהחופשה ובא לבקר אותי. אני כעסתי עליו. אחר כך התביישתי והתנצלתי. אבל באמת כעסתי. גם עליך אני כועסת בין השורות לפעמים ולפי התגובות שלך אני חושבת שאתה מרגיש. שירה

הי שירה, מאד מאד קשה. ואני עדיין תוהה באיזו דרך, אם ישנה, ניתן לבטא את הזעם העצום ללא ויסות או עידון, וגם כך שלא ייפגע אף אחד, זולתך ועצמך. אני כן מאמינה שלטיפול תרופתי יש מה לסייע כאן. ונראה לי שאת בדיוק במקום בו החשיבה על כך אינטנסיבית. סוריקטה

שלום, אני בת 22, במשך חיי התמודדתי עם מגוון רחב של קשיים מורכבים בתחומים שונים כבר מגיל טרום חובה (ואני מניחה שעוד לפני).אני מניחה שהמקור הוא הפרעות קשב וריכוז שהובילו לקשיים חברתיים, משם לבדידות גדולה, ביטחון עצמי נמוך, הפרעות אכילה, חרדות, דכאונות, כשלונות חוזרים וכ"ו.. הייתי בטיפולים אצל מספר פסיכולוגים לאורך התבגרותי ולצערי אף פעם לא הצלחתי להפיק מהם תועלת. לאחרונה כשהגעתי לאיזושהי נקודת משבר נוספת בחיי פניתי לנסיון נוסף לקבלת טיפול. פסיכולוגית קלינית שקיבלתי עליה המלצה מפסיכיאטר טוב ובכיר. כשהגעתי לטיפול הסברתי לה שהטיפול בי יכול להיות מתסכל מכיוון שכנראה שאני לא מצליחה להבין דברים שאחרים מבינים בקלות, הסברתי שאני נוטה לתת תחושה שאני מתווכחת והסיבה היא לא שאני חושבת שהיא אומרת דבר לא נכון אלא כי אני רוצה להצליח לחשוב כמוהה בעצמי. ובשביל להצליח לעשות זאת אני צריכה שתסביר לי למה אני טועה. לא אצליח לייצר איזושהי הבנה גורפת כלפי שום דבר אם לא אבין למה אני טועה אלא רק שאני פשוט טועה והיא צודקת וזהו.. אם לא בדרך זו, אתקשה להבין את הבסיס של איך שאני אמורה להבין דברים וזה פשוט הולך לאיבוד. בעבר הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הצליחו לעזור לי ותחושתי הייתה שהם לא היו חד משמעיים מספיק, ואני לא מבינה רמזים. ושבאופן כללי הם לא ממש דיברו או לקחו איזשהו חלק בשיח, זה היה בעיקר מונולוג (לקח לי המון זמן להסביר את עצמי, וזה אף פעם לא הגיע לשלב של דיון.. רק אמירות של "זה בטח נורא קשה") כך גם הסברתי לה. היה נראה כאילו היא מאמינה שתוכל לעזור לי והתחלנו בטיפול. כעבור מספר מפגשים כבר הבנו שמאוד קשה לי להיות עניינית ואני מתקשה לתמצת את האופן שבו אני מתבטאת, הכפלנו את זמן הפגישה. בשלב מסויים הפגישות נהיו לא פשוטות.. הרגשתי שאני ממש מכעיסה אותה. הרגשתי שהיא פשוט לא סובלת אותי. מצאתי את עצמי חוזרת ואומרת לא פעם "אל תכעסי עלי אני מבינה שאת צודקת וברור שאני טועה, אחרת לא הייתי עומדת במקום בו אני מבקשת עזרה. אני פשוט לא מבינה למה. אני רוצה להיות מסוגלת לאמץ את דפוס המחשבה הזה בעצמי". היא ממש צעקה עלי, אמרה שאני פשוט עיוורת. שגם אם היא תתן לי כלים אני לא אדע לקחת (סביר שהיא צודקת). שכמו שאני מכעיסה אותה ככה אני מכעיסה את כולם מסביבי. בשלב מסויים היא אמרה שקשה לה עם הפגישות הכפולות ושנוכל לפצל את זה לפעמיים בשבוע. העניין היה בעייתי עבורי גם מכיוון שזה לשריין זמן שלא הסתדר לי עם מקום העבודה וגם כי במקור הרעיון היה להצליח להעלות נושא ולסיים אותו, אחרת יש הרבה חצאי סיפורים ולא מצליחים להגיע לשלב הפיתרון שלהם ביחד. פגישה חדשה מביאה איתה עוד חצאי סיפורים חדשים ללא הגעה לדיון על פתרונות. אמרתי שאם קשה לה עם הפגישה הכפולה נקצר חזרה לפגישה רגילה אבל לא נפצל לפעמיים בשבוע. היא אמרה שכך אני מביעה חוסר התחשבות בה כמו גם חוסר התחשבות בשאר הסובבים אותי.. ושפגישה אחת רגילה בשבוע לא תצליח לקדם אותי לשום מקום ושבלית ברירה היא תמשיך במתכונת הנוכחית.. לאחר הסבר שלי שאני כן רוצה להתחשב ולא רוצה להכביד עליה ולא צריך בכוח, ואפשר לנסות שוב פגישה אחת קצרה ואולי יספיק, היא אמרה שלא חשוב והטיפולים הכפולים נמשכו כרגיל. מצד אחד הרגשתי שהיא שונאת אותי, מזלזלת בי, והורידה לי את הביטחון נמוך משהוא היה אי פעם כל פעם שנכנסתי אליה לקליניקה. מצד שני היא הייתה מאוד ברורה בדבריה ותגובותיה והרגשתי שלמרות שקשה לי אני עדיין מצליחה ללמוד ממנה.. שזו פעם ראשונה שהצלחתי ללמוד מטיפול פסיכולוגי. הייתה פגישה שאמרתי לה שאני מבינה שממש קשה לה איתי ושאני משקיעה המון (המון!!!!!!) כסף בתהליך הזה איתה ולא הייתי רוצה שייפסק באמצע והכל ירד לטמיון, ואצטרך להתחיל מאפס אצל מטפל אחר. ואם היא תוכל לעזור לי באופן עקבי ויציב. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. בפגישה נוספת דנו בזה שאני צריכה עזרה בבחירת מסלול אקדמאי, שאני מפחדת שלא אצליח בכלום. ודיברתי על מסלול לימודי פסיכולוגיה, על שיקולי הבעד והנגד. היא שאלה "מה האיכויות שיש בך שאת חושבת שיהפכו אותך למתאימה לתפקיד הזה?" וכשהסברתי לה שהסביבה שלי תמיד העידה שיש בי אינטיליגנציה רגשית, והייתי נותנת לחברות עצות טובות, היא ממש צחקה עלי. ממש בקול, ירדה עלי בצורה כזו שהתחלתי לבכות. אמרה "באמת?? עצות טובות? תראי לי את התור של החברות שיש לך שמחכות לעצה ממך!! נו באמת, את הרי רק בוכה שאת לבד!" זו פעם אחת מתוך פעמים נוספות בהן היא חיקתה אותי וירדה עלי, וכששאלתי למה היא עושה את זה היא הסבירה לי שהיא מנסה להמחיז לי כמה מטופשת הדרך בה התנהגתי, או הדרך בה אני רואה דברים. יש לי מודעות עצמית לבעייתיות שבי, ואיני חושבת שאני מוכשרת או טובה בדברים באופן כללי. יש מעט מאוד דברים חיוביים שאוכל להעיד על עצמי בביטחון שקיימים בי. היא לקחה כל טיפת הערכה עצמית שהייתה בי וממש ביטלה אותה. והחלק העצוב ביותר הוא שבכנות, כל פעם מחדש היה הגיון מאחורי ההסברים שלה, ללמה אין אמת בדברים שהעדתי שטובים/מוצלחים בי. הדרך שבה הדברים נאמרו באותה פגישה ממש שברו אותי.. ישבתי מולה ואמרתי לה "את ממש צוחקת עלי.. למה את צוחקת עלי זה לא מצחיק". בפגישה הבאה היא הודיעה לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לטפל בי יותר ושאני לא מצליחה להפיק מהטיפול איתה ושאחפש טיפול אחר שיתאים. המליצה על טיפול קבוצתי (כבר בפגישה הראשונה הצהרתי שאיני מעוניינת בשום טיפול במסגרת שאינה כוללת אותה ואותי בלבד). בהתחלה הרגשתי כאילו אולי היא מפרקת אותי ומבטלת אותי ככה כדי לבנות איתי משהו מוצלח יותר מחדש, אבל בפועל הושארתי מפורקת ושבורה, בדיכאון. ואני מרגישה שאם היא לא תכננה לעזור לי אז להטיח לי בפרצוף כמה אני כישלון יש לי חיים שלמים שעשו את זה, ולא הייתי צריכה לקבל את זה גם ממנה. שאלתי אליך מתחלקת לשניים: הראשונה היא שפשוט יש בי רצון שלא ילכו אליה יותר.. לא מתוך נקמנות כלפיה בכלל. רק מתוך מחשבה שאולי היא תוציא עוד מישהו שבור כמו שהיא הוציאה אותי. הרי אנשים שהולכים לפסיכולוג מגיעים מראש מנקודת מוצא לא אופטימלית. כמה קל זה לבעוט אותם לתחתית של השפל עם קצת חוסר רגישות. אני שילמתי לה המון כסף על כל מפגש ואני מרגישה שהוגן שהסכום הזה יצא על מישהו שיושיט לי יד לעזור לי לצאת מהקושי ולא ידחוף אותי לעומקו. אם עד עכשיו הייתי כישלון מוחלט בעיקר בעיני עצמי עכשיו אני מרגישה שזכיתי בתואר כישלון עם תעודות, שניתנו לי על ידי אשת מקצוע. האם יש ביכולתי להגיש איזושהי תלונה/תביעה על סמך סיטואציה כזו? בנוסף, תיארתי בפירוט את הדרך שבה מראש התנצלתי בפניה על הקושי לטפל בי (שהדרך היחידה שבה אני מצליחה להבין ולאמץ דרך מחשבה שונה משלי היא כשאני מבינה באיזה אופן המחשבה שלי מוטעית) כדי שאולי אתה תוכל לתת לי איזושהי עצה לטיפול הבא, דרך שאולי תוכל להעביר שאני באמת לא מתווכחת או מתנצחת כי נקודת המוצא שלי היא שאני יודעת שאני טועה, אני פשוט לא מסוגלת להבין למה. וכל דפוס ההתנהגות שלי מבוסס על "למה אני מתנהגת" ולא על "איך אני מתנהגת". תודה רבה!

הי, אתן תשובה לחלק ממה ששאלת, אם היא פסיכולוגית קלינית יש לך אפשרות לפנות לוועדת האתיקה במועצת הפסיכולוגים ולהגיש תלונה. אני פעם הייתי במקום שחשבתי לעשות את זה, הפסיכולוג שייעץ לי בזמנו אמר שאקח בחשבון שהדיון יהיה בין חומרת המצב שלי לחומרת המעשים שלה, כלומר, כל אחת מכן תספר סיפור קצת שונה, והסיפור שלך יצבע גם לפי הקשיים שהגעת איתם לטיפול/ האבחנה שלך, שאולי ומעוותים את תפיסת המציאות. הוא גם אמר שהמשמעות תהיה שאופיע בפיקנטריה בעיתון ושאקח בחשבון אם זה משהו שאני רוצה. ומעבר לשאלה הקונקרטית לגבי הגשת תלונה, חשוב לי לומר שמצד אחד את מספרת דברים קשים, אך מצד שני נשמע שהיא התאמצה, שמרה בשבילך על הפגישות הכפולות ורצתה לקדם אותך. לפעמים דברים נחווים לנו כמאד קשים כשלמעשה אפשר היה גם לפרש את הדברים אחרת... יותר פשוט לנו כשיש תמונה ברורה, היא מפלצת, מטפלת גרועה, לא מקצועית... אולי התמונה יותר מורכבת מזה? מה דעתך?

תודה רבה על תגובתך! את צודקת.. אני מניחה שיש איזשהו צד שאולי בגלל שאני לא אובייקטיבית קשה לי לראות ולהבין.. פשוט בגלל שהסיטואציה הייתה שהיא כל כך הרבה גילגלה עיניים כשדיברתי והתחושה הכללית הייתה יותר שנמאס לה מאשר שאכפת לה, אבל היא העבודה אז "בואי נעבור את זה ונסיים עם זה", באותו הזמן היה נדמה לי שאולי היא מתעקשת ש"הבעיות שלי הן ברמה שפגישה אחת בשבוע לא תקדם אותי לשום מקום" גם מתוך רצון להתעזר בסבלנות בגלל שיקול כספי שלה. שתיאמנו זמן פגישה היו הרבה אופציות (היא לא הייתה מאוד עמוסה). אבל זאת רק תאוריה לא אובייקטיבית בכלל ויכול להיות שאני מאוד טועה. אצל מגוון הפסיכולוגים שהייתי אצלם שהעלתי תסכול עקב הזמן הקצר וחוסר ההספק תמיד אמרו שאני אראה איך לאט לאט אצליח להתמקד ושזה חלק ממה שלומדים בטיפול, וקבענו שמה שלא הספקתי בפגישה נסיים במייל שאני לא ארגיש שמשהו התפספס. (פשוט כל השיח איתם התנהל בצורה שהייתה להבין אותי ולהביע אמפתיה ולא כלכך היה מה ללמוד ולהתקדם ממנו שתשובות שלהם. ז"א אני מניחה שהיה, פשוט לא קלטתי את זה.) הצעתי את זה גם לה אבל היא לא רצתה כלכך לתת לי את המייל שלה... זכותה. הטענה שלי היא לא שהיא מפלצת נוראית, היא לא מפלצת בעיניי.. סך הכל הכעס הזה הוא אנושי, והזלזול שהיא הפגינה כלפי באופן מוצהר כל כך יכול להיות שהיה אמור להיות סוג של "שיעור".. בגלל זה דיברתי על עניין ה"להרוס ולבנות מחדש" להדגיש כמה צורת החשיבה שלי היא בדיחה בצורה הכי בוטה שיש כדי לשכנע אותי שזה פשוט לא נכון, אבל היא עזבה לפני השלב בו היא בונה אותי מחדש ויצא שזה הותיר אותי יותר אבודה משהייתי כשניגשתי לטיפול מלכתחילה.. נראה לי שהבסיס החשוב ביותר בלהיות פסיכולוג הוא עניין הרגישות. אפילו אם התוכן של דבריה היה נתון לפרשנות שלי מתוך מקום לא אובייקטיבי ונוטה להיעלב, כשפסיכולוג צוחק על מטופל, (ממש לצחוק לא רק בקטע ציני) בזמן שהמטופל יושב ובוכה זה פשוט מרגיש לי לא בסדר. בכל אופן את צודקת והבאת לידיעתי דברים שבהחלט משנים את התמונה. תודה לך על זה!

הי נועה, היה לי ממש עצוב לקרוא לגבי הרצון שלא ילכו אליה יותר, זה דווקא מאוד מובן, ואפילו אם זה מתוך נקמנות - זו זכותך. הנקמה הטובה ביותר שלך, היא שאת לא תלכי אליה. ולא תבזבזי את כספך על מישהי שגורמת לך לתחושות כאלו. לפחות היא הייתה הוגנת איתך, בכך שהרגישה שאינכם מתאימות ואמרה זאת ישירות. ולא גרמה לבזבוז נוסף של זמן וכסף מצידך. תמשיכי הלאה, אין טעם בתלונה או בתביעה ולדעתי גם אין עילה, כי מילים זה דבר שנתון לפרשנות אישית. תראי בזה שיעור לחיים. גם מטיפולים כאלה לומדים.

תודה רבה לך! חיזקת אותי ודברייך נכונים...

היי אודי, תודה על התיחסותך. היה לי טיפה קשה להבין את כוונתך. "אני משער שהמטפלת הרגישה שהיא "שבויה" בתוך תהליך רע שבו היא "הופכת" לדמות מזיקה (השערה שלי: זו לא הפעם הראשונה שפגשת דמויות כאלו בחייך)" אני אשמח אם תוכל להסביר לי.. ממה שהצלחתי להבין באופן חלקי אולי, אוכל להעיד שאף פעם לא קרה לי שהמטפל התייחס אלי בצורה כזו או גרם לי להרגיש תחושות דומות.. כן היו דמויות (אחים, הורים) בחיי שהרגשתי שהיחס שלהם העליב אותי כך שלאורך השנים נעשה לי נזק, אבל אף פעם לא באופן מובהק כמו לצחוק עלי וזלזל בי בצורה ברורה. ז"א בתור ילדה קטנה סתם הרגשתי דחויה ועם השנים ההבנה שנקודת המוצא שלהם ביחס אליי (בלי קשר לאיזה כעס או ביקורת) היא מאוד נחותה ומתקשה, יצרה מצב שנעלבתי. וביני לבין עצמי (לא דיברתי איתם) אולי הפכתי אותם ל"דמות מזיקה". זה קשור? בלי קשר, האמת היא שלא ממש הרגשתי שהפסיכולוגית היא דמות מזיקה עד שהיא ביקשה שאפסיק להגיע... רק כשחזרתי הביתה והייתי כזו אבודה הרגשתי שהושארתי חסרת אונים. שם היא הפכה פתאום לדמות מזיקה. עד אז הייתי צמאה ללמוד ממנה. הייתי מסיימת פגישה קשה אבל מחכה כבר להגיע לבאה כי הרגשתי כאילו בגלל שהיא מבינה עד כמה אני באמת דפוקה וזה בטח אומר שהיא תדע איך לעזור לי לצאת מזה. מתתי להתקדם מהמקום המתוסבך כל כך שאני נמצאת בו. בגלל זה כתבתי לך שממנה בניגוד לשאר כן הרגשתי שאני יכולה ללמוד, כי כל מה שהיא אמרה עלי תמיד היה נכון. בניגוד למטפלים הקודמים שפשוט לא כל כך אמרו דבר.. אני יודעת שאיך שהיא התנהגה זה לא כי היא משוגעת, וכנראה בגלל שאני באמת הייתי מאוד קשה. אין לי ספק בזה. אבל פסיכולוג אמור להגיב אחרת לא?.. ולהבין שזה לא בכוונה. הרי כל הקטע בפסיכולוג הוא שהוא, בניגוד לאחרים, מבין שאתה לא סתם מעצבן ורוצה לעזור לך להיות לא מעצבן בכלל... לא? כל פעם שהיינו נכנסות למעגל הזה של חוסר הבנה שלי, ואז תסכול וכעס שלה, והוויכוח שלי שמתעקש להבין, ותסכול שלה לעבודה שאני לא מבינה, פשוט בסופו של דבר היה נדמה כאילו היא בעצמה מאמינה שאני דפוקה מכדי להצליח להתקדם מכאן לאנשהו. וכך בעצם הטיפול נגמר. אתה צודק בדבריך שכנראה היא נסחפה לתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להיות יכולה לטפל בי.. פשוט זה מרגיש לי לא הוגן שההיסחפות הזאת קרתה על חשבוני.. וזה מרגיש לי לא הוגן שהיא האשימה אותי בהיסחפות הזאת. היא פסיכולוגית.. אני לא הייתי לא בסדר ולא מנומסת ולא מכבדת. בסך הכל קשת הבנה, מצב שגרם לי לשאול יותר מדי שאלות. מעצבנות כנראה. אתה חושב שזה אנוכי מצידי שציפיתי שהיא תהיה מסוגלת לענות למרות שהיא עצבנית? כי זה לא משהו שהייתי מתעקשת עליו במערכת יחסים נורמאלית ואני מבינה שהקשר עם הפסיכולוג אמור לשקף מערכת יחסים נורמאלית. אבל מצד שני אני חשבתי על זה הרבה והרגשתי שכאילו באיזשהו מקום הדבר העיקרי שאנשים משלמים עליו כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי זה אותה סבלנות שלא אמורה להיות באף אחד אחר לשבת איתך ולשמוע אותך ולהסביר לך דברים ממקום בונה. ולקבל תשובות על שאלות שלאף אחד עצבני לא תהיה את הסבלנות לענות לך עליהן. אפילו אם זה ממש חופר. לא? אני פשוט לא מבינה כבר איך זה אמור היה לקרות.

מקווה שאת מרגישה טוב אם תרצי לשתף אותנו יותר, נשמח לשמוע

אני בסדר, תודה על ההתעניינות. שירה

הפוסטים שלך נראים לי אוטנטיים לחלוטין, ואני ממש מקווה שתפיקי את המיטב והמירב ותחזרי לכוחותיך

האם היית אומר למטופל שהוא מיואש ומרגיש חסר תקווה שיילך הביתה כי אין בעצם מה לעשות והכל אבוד????!!!!!

שדברים מרגישים כמו שאת מתארת זה בכד סימן לדיכאון... החדשות הטובות הן שדיכאון יכול לעבור אז תמיד יש תקווה להרגיש שיפור במצב. אסור לאבד אותה אפרופו תקווה - 'הופ' ;)

בשבת קיבלתי התקפת כאב. הייתי עם המשפחה והשתדלתי להציג כמה שיכלתי. לקחתי תרופת הרגעה, אבל לפני כן היה נורא. וגם כשהשפעת הכדור פגה היה נורא. לא כל הזמן כואב לי. אולי כי עכשיו מלאה שנה, אולי כי אני מוקפת באתגרים שלא קל לי לנתח אותם לבד. הוא חסר לי מאד. האם אפשר להשוות את עוצמת הכאב ואת האובדן הזה לאבדן של בן למשל? הכאב של שבת היה שווה בעוצמתו לתקופה של אחרי הפרידה. אין לי שליטה

קראתי את הודעתך על הפגם שיש לך. רק רציתי לספר לך סיפור אמיתי. בתיכון למדה אתי בחורה שהייתה לה צלקת שכסתה כמעט את כל הלחי השמאלית שלה. כשראינו אותה בתחילה לא ידענו בדיוק איך להגיב ומה לומר, אבל היא עצמה, סיפרה לנו שבהריון שלה, אמא שלה מאד נבהלה מפורץ ונתנה לעצמה סתירת לחי על הפנים, והרופאים אומרים שיתכן ולכן קבלה שם את הצלקת שהזכירה קצת כף יד. אבל, מה שרציתי לומר לך הוא, שאת הצלקת של הבחורה ראינו רק ב התחלה, אחרי שהכרנו אותה, אף אחד אפילו לא שם לב לצלקת. היא הייתה בת כל כך מקובלת בכתה, חברה'מנית, טובת לב, עם קול של זמיר, תמיד הייתה סולו בכל מקהלה. היא לא הייתה מחרוצות הכתה, אבל הייתה מאהובות הכתה. חיצוניות מרשימה לטוב או לרע רק ברושם הראשון אם את פוגשת יפהפיה, את מתרשמת מהיופי רק בתחילה, אם לאחר שתכירי אותה לא תאהבי את האופי שלה, היופי שלה לא ידבר אליך. גם פגם, מרגישים בו רק בפגישה ראשונה לאחר מכן שופטים אדם על פי האופי שלו, ועל פי המעשים. אמא שלי תמיד אומרת שיופי הוא בעומק העור, באנגלית זה נשמע טוב יותר BEAUTY IS ONLY SKIN DEEP, אין לי ספק שהסביבה דנה אותך על פי מה שאת, על פי האופי שלך, החכמה שלך, היכולת תקשורת שלך, בפגם הם לא מבחינים לאחר שהם מכירים אותך.

הי סנדיי, כתבתי לך תגובה קודם, אבל קבלתי הודעת שגיאה - אני לא יודעת אם נקלט או לא, מקסימום תהיינה 2 תגובות :-) התגובה שלך היא מרגשת ונכונה, ובאמת לבעלי למשל זה ממש לא מפריע. כנראה עניין של הסתכלות , ואף אחד לא מושלם. משפטים חכמים יש לאמא שלך :-) כל הכבוד לה על המסר המעצים שהיא לימדה אותך. לא מובן מאליו, ולא בכל בית... תודה רבה לך על השיתוף..