פורום פסיכולוגיה קלינית

קראתי כל מילה בתגובה שלך, ורציתי להגיב לך. אבל חשבתי שזה יהיה דיון עקר, נראה היה לי שאת כלל לא תרצי לשמוע, וחששתי שאולי אפילו תפגעי. בגדול מה שרציתי לומר לך, שאם כל אלו שנגד אכילת בשר היו מתמקדים בנקודה של צער בעלי חיים, היו נלחמים על כך, הם היו יכולים להוביל להרבה מאד שינויים. כי גם מי שאוכל בשר לא רוצה שימררו את חיי הבהרמות, שלא לדבר על מי שאוכל כשר, וזהו לאו בתורה צער בעלי חיים. אך בגלל שהלוחמים עושים השוואה בין שני הדברים, אז קולם לא נשמע בהקלת חייהם של החיות, כי כולם מתייחסים אליהם ככאלו שלא רוצים בכלל לאכול חיות מטעמיהם. גם את לא ענית לי מדוע את מוכנה לרסס חרקים בירקות, מדוע את לא עוצרת את רצח בעלי החיים על ידי בעלי חיים אחרים, מה הקריטוריונים שלך לחמלה על בעלי חיים. תשובה על השאלה הזו תראה לך שהדרך של היא לא קונסיסטנטית, ואת לא באמת חושב שהריגת בעל חיים זה רצח, גם את תהררגי ג'וק, וגם את אוכלת ירוקות מרוססים, ואני מאד מאד בעד שלא יעשו צער בעלי חיים, אבל קולות כמו שלי יא ישמעו כל עוד הקול שלכם מדבר נגד אכילת בשר בכלל, ולכן אני חושבת שבסופו של יום אתם גורמים נזק לבעלי החיים באיסור אכילה הגוף שלכם. אך כפי שאמרתי נראה היה לי שנגיע לוויכוח עקר ואני מאד מחבבת אותך, ואת הישרות שלך, אהבתי גם מה שכתבת למימה, העזת לכתוב את זה כפי שאני כתבתי לה שהיא צריכה תרופה, יש לך יושר ואומץ, ולא רציתי סתם לגרום לך לעגמת נפש.

רציתי גם לומר ששימוש בכינוי 'רצח' לשחיטת בעלי חיים, לא תעלה את המודעות שלא לאכול בשר אבל היא יכולה להביא לזילות בחיי אדם. אם נעשה השוואה בין רצח אדם לשחיטת פרה, אזי רצח בני אדם יקבל לגיטימציה, שהרי אנו לא רואים על פי חוק, ועל פי התחושה הכללית של הציבור באכילת בשר רצח, אבל אם נשריש את הההשוואה הו, מה ימנע מאדם לרצוח את חברו, אם בין כה וכה הוא נקרא רוצח? לשים תוית של רוצחים על כמעט כל האנושות לדעתי תביא לזילות איומה בחיי אדם, כי רצח הוא רצח של אדם, ולא שחיטה של חיה. חייבים לשמור על קדושת החיים של בני אדם, חייבים לעשות הבדל בין הדברים. אני לא אומרת שמי שרוצה לא יכול להילחם כנגד אכילת חיות, אני רק אומרת שצריכים לעשות את האבחונים הנכונים, כדי לא להגיע למקום שגם בטבעוניים לא היו רוצים להגיע לשם, והם לא היו רוצים לעודד רצח של בני אדם. את תגידי שלהפך את נגד רצח, אבל הדברים יכולים להיות הפוך על הפוך, למרות הכוונה הטובה, ההשוואה יכולה להביא לתוצאה הפוכה

אודי מנסה להשאר באיזון להזכיר לכולם שמה שלא יהיה זה מה שיהיה. אין לי יכולת לנבא ולדעת ובכלל החלטתי לא להאחז יותר לשחרר לא לתמרן ,ללחוץ ,לבקש ממנה להשאר מה שתחליט מקובל באהבה רבה . אבל בפנים יש אי שקט מטורף יש מי שלא תואם את ההחלטה שלי הבוגרת יש המון בכי ופחד ...אודי יש לך שיר מרגיע לתזמורת שקצת יצאה מאיזון .

תעלה ותבוא מנצחת התזמורת המדהימה "אביב"...קבלו אותה בכפיים סוערות. היי רק את יכולה לנצח על התזמורת, נא לבקש מהכלים להתכייל , כי אני באתי לראות הופעה הרמונית במיוחד ... אוהבת אותך.

אני ממש לא מצליחה לאסוף ולהתאזן זה או להיות במקום שחושב טוב או ששוקעת ל מקומות מפחידים .גם אני אוהבת אותך ותודה

מה עובר עלייך? שולחת לך חיבוק (((()))) ואנרגיות טובות. אוהבת!!!

מקבלת באהבה ...ולפעמים הכלים לא מסונכרנים וקשה ..זה בסדר בחיעם לא הכל טוב וחיובי . שואפת לשם ומנסה לקבל את הרענ הקושי העיקר שהזרימה תהייה קדימה ...

שהגשם ישטוף את הכאב והפחד והעולם יפרך בשבילך. שולחת לך חיבוק חם, חלום

תודה על החיבוק והברכות מחבקת חזרה ...מה איתך יקרה שמחה שאת כאן ....תני לעצמך יותר מקום מגיע לך ....

ראשית , מתגעגעת אליך. שנית, אני רוצה לבקש ממך משהו ואולי זה קשור גם לראשית של הודעתי .. (?) :)) כתבתי הבוקר תגובה להודעה שסנדיי מיענה עבורי.. אודי, בבקשה תגיב לי לתגובה שכתבתי לסנדיי.. הערות/הארות לגבי התוכן והצורה בה הגבתי.. טוב אודי ? שלך-במבי.

עניתי לבמבי למטה בהודעה שכותרתה 'במחשבה שניה' אנא קרא והגב עליה בהתאם, תודה

דווקא כן חשוב לי לקבל פרי רולינג שלך, לפני שהדבר נעשה, למה לקלקל ואחר כך לנסות לתקן זו יכולה להיות חוויה בונה כאשר היא תעשה מלכתחילה הם הנחיה. ואגב, שאלה זו יכולה להשליך על הרבה דברים אחרים גם כן, והתשובה שלך בהחלט חשובה לי. אנסה לסכם אותה בקיצור. לבמבי חשוב לדעת מה התכוונתי אני חושבת שמסיבות ברורות שעדיף שלא אכתוב מה אתה אומר על סיטואציה כזו, במיקרו הקטן הזה. הרי אתה לא אומר, יאללה מכות, אלא ישנם דברים שאתה חושב שהם פוריים ואחרים שעדיף שלא ייעשו, לכן חשובה לי תשובתך

הי אודי, בטיפול אני משוחחת עם המטפלת על הקושי שלי עם הגוף ועל חוסר היכולת שלי להשתחרר ולאפשר לעצמי להירגע מבחינה נפשית וגופנית באחת השיחות המטפלת סיפרה שהיא מתרגלת יוגה. אז חשבתי לנסות גם...כי מה יש לי להפסיד? ופתאום אני מרגישה מעתיקנית מלוכלכת וחסרת דעה עצמית. שכל מה שהיא מחפשת זו דמות שתהווה לה דוגמא. ואני מרגישה טיפשה ופתטית. ואני כלל לא טיפשה - אני בחורה חכמה , מלומדת ומוצלחת. איך אפשר "להשתיק" את הקול הפנימי הזה שמנמיך אותי כל כך? וממש לא בצדק.

מה רע לנסות דברים שטובים לנו. להפך הייתי משתפת אותה בזה ומשתמשת בתרגול היוגה ללמוד על הגוף. לי אישית היוגה עושה טוב ולאט לאט מחברת אותי לדבר הזה שנקרא גוף ...פתאום רואה שלא נושמת שכואב ומבינה שבכאב אני בורחת ומפסיקה לנשום.

הי מיקה, נראה לי שאם יש דימיון בנקודות מסוימות, אין זה אומר שאתן זהות, שאין בינכן הפרדה ואת נמהלת. חשבתי על כך שאצל כולנו ניתן למצוא חלקים שדומים למישהו אחר, אולי כך אנו מורכבים מלכתחילה, ובכל זאת - כל אחד הוא ייחודי. סוריקטה

הי אודי יקר, תגובתך העלתה בי מחשבות שכאלה. האם, למשל, ניתן 'לנחש' מי המטפל שלי (מורה השינוי לחיים שלי) מתוך דבריי כאן בפורום? :-) המממ... אני עוד אחשוב על מה ששאלתי כאן... סוריקטה

עם שמש נעימה. עם מנגינה בלב. אוכל טעים. חברה טובה. מלא אהבה ותקווה.

יום מצוין גם לך

הופ נטעת כאן עץ מקסים ככ תודה לך . הלוואי וירבו הימים הקסומים שלך ובכל בוקר תקומי עם הרגשה של שיר בלב

הי. אני מקווה שזה לא שאלה חצופה. מעניין אותי איך אתה מחליט לאיזה הודעות לענות ולאיזה לא.(או איזה לדחות למחר) אתמול היו כמה שאלות שלא מופנות אחל לשניה פה אלא אליך וגם לא נראו לי פוגעות או משהו כזה. תודה

ומה עוד שנשארתי לבד. לבד לבד. יש חברות יש משפחה, אבל אני זקוקה לעומק הזה של הבנת העולם שלי, והכלת הכאב עד הסוף. לא הצלחתי לעצבן אותו עד כמה שהייתי נודניק. הגעתי אליו מתוך מצב של שפל עגום אין לי כח לכתוב יותר

מדובר על מטפל שנפטר, או נפרדת ממנו?

יודעת שאיכפת לך...

אהלן:) אני כ"כ נהנית מכך שאת נוכחת כאן הרבה יותר לאחרונה. חושבת על סוריקטות שעומדות על המשמר ועליך גאה וזקופה. את יודעת שאני מאכילה גם עורבים, ומתפעלת איך הם דואגים אחד לשני, אחד רואה ששמתי אוכל ובמקום לאכול לבד מיד קורא לכל החבורה, ואז, אחד עומד על המשמר, משגיח שהשטח בטוח, בעוד היתר אוכלים בבטחה. מרתק להסתכל על בעלי חיים... מעניין אותי מה העמדה שלך לגבי זכויות בע"ח, רק אם בא לך... התבאסתי שלא יכולתי לתת לך חיבוק ביום שישי בערב... גם אני הייתי צריכה אחד, אבל אחד מרגיע, ובמקומו קיבלתי אחד מגבר שרק עורר את החרדה יותר... והמטפלת רוצה שאפחית/אפסיק תרופות.. אז עכשיו מתחילים להוריד לאט לאט והחרדה בשמיים... קצת כמו שסאנדי מנסה לסדר דברים בשביל אחרות גם לי נורא בא לעשות בשבילך משהו במציאות, להכיר לך איזה בחור חמוד שאני מכירה, לתת לך איזו מתנה גדולה שמגיעה לך. כ"כ מגיעה לך... חיבוק גדול! גלי

הי גלי מתוקה עד מאד, שמחה שרואים אותי. שראית אותי. רק אומר בתחילה שכתבתי מספר תגובות ואיני רואה שמופיעות כאן, (העצים כבר עבדו די הרחק לאחור). ייתכן בגלל שיש לי לעתים בעיית התחברות לרשת במחשב, והן לא הגיעו ליעדן. מתנצלת בפני מי שאולי ציפה לתגובתי ונראה כאילו שתקתי. לא כך הוא. אבל בדרך כלל משלימה את החסר, גם אם במועד מאוחר יותר. אני מאד אוהבת בעלי חיים וקשורה אליהם. זה משהו טוב, בעיניי, שעל אף כל הפסיכוזות והמופרעויות שסבבוני – רכשתי משני הוריי. הקשר שלי הוא בעיקר עם חתולים וכלבים, ונדמה לי שכבר הזכרתי כאן - הצלתי כמה כלבים (משיטוט והזנחה או המתה) וכמה עשרות חתולים. איני יכולה לראות בסבלם של בעלי חיים. מגיבה קשה באופן קיצוני. יש לי כמה וכמה חברים בפייסבוק שמפרסמים קישורים לסרטים האיומים של ההתעללות, ואיני מסוגלת לצפות בהם, ואפילו כועסת על האנשים שחושפים אותם אצלי בעמוד. עם זאת, אין לי כל הסבר מדוע איני מגדירה עצמי כצמחונית או טבעונית, למרות שאני אדם של אבוקדו, טחינה ואגוזים. אפילו שוחחתי על כך עם מספר אנשים. אין לי הסבר. את הדאגה שלי אני עושה, לפחות בעיניי, בצורה מוצנעת, ואפילו חבויה. לא מנסה להפגין או לעורר פרובוקציות, או לעורר תחושת אשמה אצל הזולת. אגב, אני דואגת גם לבני אדם, לחלשים. ילדים וזקנים. באופן כללי משתדלת שלא להפנות אגרסיות לזולת. בבניין בו אני גרה – חמישים אחוז מהדיירים הם אנשים שהצילו מהסגר או לקחו בעלי חיים שננטשו לביתם. ברמה זו או אחרת. מצחיק גם שתמיד באים להתייעץ איתי... אותם אנשים נאבקים על זכויות של קבוצות חלשות באוכלוסייה. ושוב, מעניין, אף אחד מהם לא מגדיר עצמו צמחוני או טבעוני, למרות שהנפש אולי אומרת. עורב היא ציפור אינטליגנטית מאד, בעלת הומור, שגם בונה כלים. מה שאצלי נחרת בזיכרון בהקשר לעורבים היא התגובה לגוזל שנפל מקן על עץ. כל החבורה מתגודדות סביבו ושומרת מטורפים. כל היום זעקות וקריאות. אם הגוזל אינו יודע לעוף, די אבוד לו. בלילה הציפורים הולכות לישון והגוזל – גורלו מוות. בבוקר, כשהן קמות ומוצאות את הגוייה כולן באבל כל היום עד ששוב בא הלילה. גם עכברוש היא חיה מאד אינטליגנטית, אבל יצא לה שם רע של נושא מחלות. כשבאו ללכוד כאן עכברושים ולא רוצה לומר לך מה תכננו לעשות איתם, התחננתי שלא. אבל שמו עליי פס. מאידך גם חתול יכול לצוד וללכוד ציפור או עכברוש או לטאה או צרעה וכו', ואז התגובה שלי שונה. איזו מתוקה את שחשבת על דברים כל-כך טובים בשבילי. את יודעת, אולי מה שעומד עכשיו בראש הרשימה היא נושא ההכנסה והפרנסה. עוד כמה חודשים איני יודעת מה קורה עם זה... חיבוק גדול עוטף בחזרה, סוריקטה

הוא היה הראשון שאהב אותי באמת, שנתן מבלי לדרוש כלום בתמורה. נתן בלי לנצל. הוא היה זה שהראה לי את הדרך הנסתרת לצאת מהתסבוכות שלי. הוא נגע שם בעומק בעומק.... בוכה בוכה בוכה בוכה שנה שלימה עם הפוגות ואולי בכל אופן היה משהו לא תקין בקשר בינינו

לפעמים אני חושבת שאולי היה כאן איזשהו קשר לא תקין בינינו. אולי תלותי מדי. כאילו החיים שלי לא יכולים להתקיים בפני עצמם. העוצמה של הכאב מעלה בי את התהיות האלה. וגם הגעגועים והחוסר.

האם בסוף מפגש אתה מסכם את הפגישה בכתב? אם מטופל היה מבקש לקרוא את הסיכומים היית מאפשר לו? מה עושים עם הסיכומים בסיום הטיפול?

הי גולם, מניחה שהמטפלים רושמים לעצמם נקודות שקשורות לפגישות. כמו-כן, לי נראה שמדובר במשהו מאד אישי, לצרכיהם שלהם בלבד. במשאלת המטופל לראותם הייתי בודקת האם יש איזו מציצנות שמעורבת. חוסר אמון, אולי. הרוב, לדעתי, נותר חתום בראש, בזכרון של המטפל. בעבר רשמתי לעצמי סיכומי פגישות משלי, מחשבות לפני פגישות, זה כל-כך היה חשוב לי בתקופות בהן כמויות עצומות של מחשבות התרוצצו. הניירות קיימים. אני כבר לא במקומות ההם. הזכרונות עימי. וגם הזכרונות החדשים, אותה היסטוריה של פעם, רק שכעת יש שם דמות נוספת. עד. שינוי סיפור. אבל הזכרון, או הכאילו כתיבה שלו מחדש, התהליך - נראה לי שזה מה שחשוב. סוריקטה

היא מתה (במחשבות שלי) ואולי היא אף פעם לא היתה קיימת... באופן מוזר לא רציתי ממנה כלום אחרי הפגישה הסתמית האחרונה, ולא ניסיתי גם לקבל ממנה התיחסות בימים אלו, בשונה מהתקופה הקודמת שבו לא היתה רגע של מחשבה שהיא לא היתה כלולה בה וניסיונות להשיג את תשומת ליבה. ככה כאילו כלום לא היה ביננו , לעולם לא התקיימו הפגישות ביננו, שום תחושה כלפיה, לא כעס לא שנאה לא אהבה לא פחד, פשוט כלום. יכול להיות שאני לא מרגישה כלום? ריק מוחלט? שאני לא זוכרת לה את הטוב ולא את הרע? ואיך נפגשים שוב עם אדם שאתה לא מרגיש אליו כלום? שאתה לא רוצה איתו דבר שרק האדמה תעלים אותו , כדי שכל מה שדובר ביננו יעלם איתו גם?

אפשר לשבת ליידך ככה בלי מילים ...

הי גולם, אני חושבת שאם ישנן משאלות רבות או רגשות בעוצמות גדולות כל-כך, לעתים הנפש לא יכולה לשאת ולכאורה מגנה על עצמה ו'מאבדת את ההכרה'. זה לא שאין, זה אולי שיש הרבה יותר מידי ואין לה, לנפש, יכולת להכיל. אולי מחשש התפרקות. גם ממגע עם המציאות. סוריקטה

יתכן ואת צודקת, העוצמות הגבוהות האלו באמת שקשה לי כבר להחזיק אותם, זה מייאש, מעייף, נמאס ומאכזב כל פעם, אז עדיף שלא יתקיים בכלל. חכמה שכמותך :)

לפני כ3 שנים התחלתי לעבוד במקום יוקרתי וקודמתי די מהר ובדרך רכשתי אויבים רבים. הם מקנאים בי מאוד כי אני יחסית צעירה ומבריקה. אני גם נראית די טוב ועומדת להתחתן בקרוב. אבל יש לי חששות גדולים לאבד את הכל. איך מתמודדים עם זה?

קידום והצלחה הם לא מילה נרדפת לשנאה וקנאה. לא כל מי שמטפס בדרגות (ומתחתן) חייב לעשות לו אויבים ושונאים בדרך. מעבר לשאפתנות שלך, חשבי על הדרך שלך וקחי אחריות על היכן שגית מול היתר (אם מדובר בעוצמות כפי שאת מתארת, בטוח שגית) אופציה נוספת היא לבחון עד כמה תחושתך נכונה ביחס לשאר. האם את כזאת מוצלחת ויפה והיחידה שמתחתנת באופן מעורר קנאה שכזה? האם באמת כל כך מקנאים בך?

הי אודי, הכעס הזה מפחיד אותי. אף פעם הוא לא נחווה כך בעצמה כזו. חיציו מופנים לכל עבר וקשה לי עם זה. למה מישהו צריך להיות מטרה לכעס שלי, תולדה של מבנה האישיות הפגומה שלי? הוא חזר מהחופשה ובא לבקר אותי. אני כעסתי עליו. אחר כך התביישתי והתנצלתי. אבל באמת כעסתי. גם עליך אני כועסת בין השורות לפעמים ולפי התגובות שלך אני חושבת שאתה מרגיש. שירה

הי שירה, מאד מאד קשה. ואני עדיין תוהה באיזו דרך, אם ישנה, ניתן לבטא את הזעם העצום ללא ויסות או עידון, וגם כך שלא ייפגע אף אחד, זולתך ועצמך. אני כן מאמינה שלטיפול תרופתי יש מה לסייע כאן. ונראה לי שאת בדיוק במקום בו החשיבה על כך אינטנסיבית. סוריקטה

שלום, אני בת 22, במשך חיי התמודדתי עם מגוון רחב של קשיים מורכבים בתחומים שונים כבר מגיל טרום חובה (ואני מניחה שעוד לפני).אני מניחה שהמקור הוא הפרעות קשב וריכוז שהובילו לקשיים חברתיים, משם לבדידות גדולה, ביטחון עצמי נמוך, הפרעות אכילה, חרדות, דכאונות, כשלונות חוזרים וכ"ו.. הייתי בטיפולים אצל מספר פסיכולוגים לאורך התבגרותי ולצערי אף פעם לא הצלחתי להפיק מהם תועלת. לאחרונה כשהגעתי לאיזושהי נקודת משבר נוספת בחיי פניתי לנסיון נוסף לקבלת טיפול. פסיכולוגית קלינית שקיבלתי עליה המלצה מפסיכיאטר טוב ובכיר. כשהגעתי לטיפול הסברתי לה שהטיפול בי יכול להיות מתסכל מכיוון שכנראה שאני לא מצליחה להבין דברים שאחרים מבינים בקלות, הסברתי שאני נוטה לתת תחושה שאני מתווכחת והסיבה היא לא שאני חושבת שהיא אומרת דבר לא נכון אלא כי אני רוצה להצליח לחשוב כמוהה בעצמי. ובשביל להצליח לעשות זאת אני צריכה שתסביר לי למה אני טועה. לא אצליח לייצר איזושהי הבנה גורפת כלפי שום דבר אם לא אבין למה אני טועה אלא רק שאני פשוט טועה והיא צודקת וזהו.. אם לא בדרך זו, אתקשה להבין את הבסיס של איך שאני אמורה להבין דברים וזה פשוט הולך לאיבוד. בעבר הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הצליחו לעזור לי ותחושתי הייתה שהם לא היו חד משמעיים מספיק, ואני לא מבינה רמזים. ושבאופן כללי הם לא ממש דיברו או לקחו איזשהו חלק בשיח, זה היה בעיקר מונולוג (לקח לי המון זמן להסביר את עצמי, וזה אף פעם לא הגיע לשלב של דיון.. רק אמירות של "זה בטח נורא קשה") כך גם הסברתי לה. היה נראה כאילו היא מאמינה שתוכל לעזור לי והתחלנו בטיפול. כעבור מספר מפגשים כבר הבנו שמאוד קשה לי להיות עניינית ואני מתקשה לתמצת את האופן שבו אני מתבטאת, הכפלנו את זמן הפגישה. בשלב מסויים הפגישות נהיו לא פשוטות.. הרגשתי שאני ממש מכעיסה אותה. הרגשתי שהיא פשוט לא סובלת אותי. מצאתי את עצמי חוזרת ואומרת לא פעם "אל תכעסי עלי אני מבינה שאת צודקת וברור שאני טועה, אחרת לא הייתי עומדת במקום בו אני מבקשת עזרה. אני פשוט לא מבינה למה. אני רוצה להיות מסוגלת לאמץ את דפוס המחשבה הזה בעצמי". היא ממש צעקה עלי, אמרה שאני פשוט עיוורת. שגם אם היא תתן לי כלים אני לא אדע לקחת (סביר שהיא צודקת). שכמו שאני מכעיסה אותה ככה אני מכעיסה את כולם מסביבי. בשלב מסויים היא אמרה שקשה לה עם הפגישות הכפולות ושנוכל לפצל את זה לפעמיים בשבוע. העניין היה בעייתי עבורי גם מכיוון שזה לשריין זמן שלא הסתדר לי עם מקום העבודה וגם כי במקור הרעיון היה להצליח להעלות נושא ולסיים אותו, אחרת יש הרבה חצאי סיפורים ולא מצליחים להגיע לשלב הפיתרון שלהם ביחד. פגישה חדשה מביאה איתה עוד חצאי סיפורים חדשים ללא הגעה לדיון על פתרונות. אמרתי שאם קשה לה עם הפגישה הכפולה נקצר חזרה לפגישה רגילה אבל לא נפצל לפעמיים בשבוע. היא אמרה שכך אני מביעה חוסר התחשבות בה כמו גם חוסר התחשבות בשאר הסובבים אותי.. ושפגישה אחת רגילה בשבוע לא תצליח לקדם אותי לשום מקום ושבלית ברירה היא תמשיך במתכונת הנוכחית.. לאחר הסבר שלי שאני כן רוצה להתחשב ולא רוצה להכביד עליה ולא צריך בכוח, ואפשר לנסות שוב פגישה אחת קצרה ואולי יספיק, היא אמרה שלא חשוב והטיפולים הכפולים נמשכו כרגיל. מצד אחד הרגשתי שהיא שונאת אותי, מזלזלת בי, והורידה לי את הביטחון נמוך משהוא היה אי פעם כל פעם שנכנסתי אליה לקליניקה. מצד שני היא הייתה מאוד ברורה בדבריה ותגובותיה והרגשתי שלמרות שקשה לי אני עדיין מצליחה ללמוד ממנה.. שזו פעם ראשונה שהצלחתי ללמוד מטיפול פסיכולוגי. הייתה פגישה שאמרתי לה שאני מבינה שממש קשה לה איתי ושאני משקיעה המון (המון!!!!!!) כסף בתהליך הזה איתה ולא הייתי רוצה שייפסק באמצע והכל ירד לטמיון, ואצטרך להתחיל מאפס אצל מטפל אחר. ואם היא תוכל לעזור לי באופן עקבי ויציב. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. בפגישה נוספת דנו בזה שאני צריכה עזרה בבחירת מסלול אקדמאי, שאני מפחדת שלא אצליח בכלום. ודיברתי על מסלול לימודי פסיכולוגיה, על שיקולי הבעד והנגד. היא שאלה "מה האיכויות שיש בך שאת חושבת שיהפכו אותך למתאימה לתפקיד הזה?" וכשהסברתי לה שהסביבה שלי תמיד העידה שיש בי אינטיליגנציה רגשית, והייתי נותנת לחברות עצות טובות, היא ממש צחקה עלי. ממש בקול, ירדה עלי בצורה כזו שהתחלתי לבכות. אמרה "באמת?? עצות טובות? תראי לי את התור של החברות שיש לך שמחכות לעצה ממך!! נו באמת, את הרי רק בוכה שאת לבד!" זו פעם אחת מתוך פעמים נוספות בהן היא חיקתה אותי וירדה עלי, וכששאלתי למה היא עושה את זה היא הסבירה לי שהיא מנסה להמחיז לי כמה מטופשת הדרך בה התנהגתי, או הדרך בה אני רואה דברים. יש לי מודעות עצמית לבעייתיות שבי, ואיני חושבת שאני מוכשרת או טובה בדברים באופן כללי. יש מעט מאוד דברים חיוביים שאוכל להעיד על עצמי בביטחון שקיימים בי. היא לקחה כל טיפת הערכה עצמית שהייתה בי וממש ביטלה אותה. והחלק העצוב ביותר הוא שבכנות, כל פעם מחדש היה הגיון מאחורי ההסברים שלה, ללמה אין אמת בדברים שהעדתי שטובים/מוצלחים בי. הדרך שבה הדברים נאמרו באותה פגישה ממש שברו אותי.. ישבתי מולה ואמרתי לה "את ממש צוחקת עלי.. למה את צוחקת עלי זה לא מצחיק". בפגישה הבאה היא הודיעה לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לטפל בי יותר ושאני לא מצליחה להפיק מהטיפול איתה ושאחפש טיפול אחר שיתאים. המליצה על טיפול קבוצתי (כבר בפגישה הראשונה הצהרתי שאיני מעוניינת בשום טיפול במסגרת שאינה כוללת אותה ואותי בלבד). בהתחלה הרגשתי כאילו אולי היא מפרקת אותי ומבטלת אותי ככה כדי לבנות איתי משהו מוצלח יותר מחדש, אבל בפועל הושארתי מפורקת ושבורה, בדיכאון. ואני מרגישה שאם היא לא תכננה לעזור לי אז להטיח לי בפרצוף כמה אני כישלון יש לי חיים שלמים שעשו את זה, ולא הייתי צריכה לקבל את זה גם ממנה. שאלתי אליך מתחלקת לשניים: הראשונה היא שפשוט יש בי רצון שלא ילכו אליה יותר.. לא מתוך נקמנות כלפיה בכלל. רק מתוך מחשבה שאולי היא תוציא עוד מישהו שבור כמו שהיא הוציאה אותי. הרי אנשים שהולכים לפסיכולוג מגיעים מראש מנקודת מוצא לא אופטימלית. כמה קל זה לבעוט אותם לתחתית של השפל עם קצת חוסר רגישות. אני שילמתי לה המון כסף על כל מפגש ואני מרגישה שהוגן שהסכום הזה יצא על מישהו שיושיט לי יד לעזור לי לצאת מהקושי ולא ידחוף אותי לעומקו. אם עד עכשיו הייתי כישלון מוחלט בעיקר בעיני עצמי עכשיו אני מרגישה שזכיתי בתואר כישלון עם תעודות, שניתנו לי על ידי אשת מקצוע. האם יש ביכולתי להגיש איזושהי תלונה/תביעה על סמך סיטואציה כזו? בנוסף, תיארתי בפירוט את הדרך שבה מראש התנצלתי בפניה על הקושי לטפל בי (שהדרך היחידה שבה אני מצליחה להבין ולאמץ דרך מחשבה שונה משלי היא כשאני מבינה באיזה אופן המחשבה שלי מוטעית) כדי שאולי אתה תוכל לתת לי איזושהי עצה לטיפול הבא, דרך שאולי תוכל להעביר שאני באמת לא מתווכחת או מתנצחת כי נקודת המוצא שלי היא שאני יודעת שאני טועה, אני פשוט לא מסוגלת להבין למה. וכל דפוס ההתנהגות שלי מבוסס על "למה אני מתנהגת" ולא על "איך אני מתנהגת". תודה רבה!

הי, אתן תשובה לחלק ממה ששאלת, אם היא פסיכולוגית קלינית יש לך אפשרות לפנות לוועדת האתיקה במועצת הפסיכולוגים ולהגיש תלונה. אני פעם הייתי במקום שחשבתי לעשות את זה, הפסיכולוג שייעץ לי בזמנו אמר שאקח בחשבון שהדיון יהיה בין חומרת המצב שלי לחומרת המעשים שלה, כלומר, כל אחת מכן תספר סיפור קצת שונה, והסיפור שלך יצבע גם לפי הקשיים שהגעת איתם לטיפול/ האבחנה שלך, שאולי ומעוותים את תפיסת המציאות. הוא גם אמר שהמשמעות תהיה שאופיע בפיקנטריה בעיתון ושאקח בחשבון אם זה משהו שאני רוצה. ומעבר לשאלה הקונקרטית לגבי הגשת תלונה, חשוב לי לומר שמצד אחד את מספרת דברים קשים, אך מצד שני נשמע שהיא התאמצה, שמרה בשבילך על הפגישות הכפולות ורצתה לקדם אותך. לפעמים דברים נחווים לנו כמאד קשים כשלמעשה אפשר היה גם לפרש את הדברים אחרת... יותר פשוט לנו כשיש תמונה ברורה, היא מפלצת, מטפלת גרועה, לא מקצועית... אולי התמונה יותר מורכבת מזה? מה דעתך?

תודה רבה על תגובתך! את צודקת.. אני מניחה שיש איזשהו צד שאולי בגלל שאני לא אובייקטיבית קשה לי לראות ולהבין.. פשוט בגלל שהסיטואציה הייתה שהיא כל כך הרבה גילגלה עיניים כשדיברתי והתחושה הכללית הייתה יותר שנמאס לה מאשר שאכפת לה, אבל היא העבודה אז "בואי נעבור את זה ונסיים עם זה", באותו הזמן היה נדמה לי שאולי היא מתעקשת ש"הבעיות שלי הן ברמה שפגישה אחת בשבוע לא תקדם אותי לשום מקום" גם מתוך רצון להתעזר בסבלנות בגלל שיקול כספי שלה. שתיאמנו זמן פגישה היו הרבה אופציות (היא לא הייתה מאוד עמוסה). אבל זאת רק תאוריה לא אובייקטיבית בכלל ויכול להיות שאני מאוד טועה. אצל מגוון הפסיכולוגים שהייתי אצלם שהעלתי תסכול עקב הזמן הקצר וחוסר ההספק תמיד אמרו שאני אראה איך לאט לאט אצליח להתמקד ושזה חלק ממה שלומדים בטיפול, וקבענו שמה שלא הספקתי בפגישה נסיים במייל שאני לא ארגיש שמשהו התפספס. (פשוט כל השיח איתם התנהל בצורה שהייתה להבין אותי ולהביע אמפתיה ולא כלכך היה מה ללמוד ולהתקדם ממנו שתשובות שלהם. ז"א אני מניחה שהיה, פשוט לא קלטתי את זה.) הצעתי את זה גם לה אבל היא לא רצתה כלכך לתת לי את המייל שלה... זכותה. הטענה שלי היא לא שהיא מפלצת נוראית, היא לא מפלצת בעיניי.. סך הכל הכעס הזה הוא אנושי, והזלזול שהיא הפגינה כלפי באופן מוצהר כל כך יכול להיות שהיה אמור להיות סוג של "שיעור".. בגלל זה דיברתי על עניין ה"להרוס ולבנות מחדש" להדגיש כמה צורת החשיבה שלי היא בדיחה בצורה הכי בוטה שיש כדי לשכנע אותי שזה פשוט לא נכון, אבל היא עזבה לפני השלב בו היא בונה אותי מחדש ויצא שזה הותיר אותי יותר אבודה משהייתי כשניגשתי לטיפול מלכתחילה.. נראה לי שהבסיס החשוב ביותר בלהיות פסיכולוג הוא עניין הרגישות. אפילו אם התוכן של דבריה היה נתון לפרשנות שלי מתוך מקום לא אובייקטיבי ונוטה להיעלב, כשפסיכולוג צוחק על מטופל, (ממש לצחוק לא רק בקטע ציני) בזמן שהמטופל יושב ובוכה זה פשוט מרגיש לי לא בסדר. בכל אופן את צודקת והבאת לידיעתי דברים שבהחלט משנים את התמונה. תודה לך על זה!

הי נועה, היה לי ממש עצוב לקרוא לגבי הרצון שלא ילכו אליה יותר, זה דווקא מאוד מובן, ואפילו אם זה מתוך נקמנות - זו זכותך. הנקמה הטובה ביותר שלך, היא שאת לא תלכי אליה. ולא תבזבזי את כספך על מישהי שגורמת לך לתחושות כאלו. לפחות היא הייתה הוגנת איתך, בכך שהרגישה שאינכם מתאימות ואמרה זאת ישירות. ולא גרמה לבזבוז נוסף של זמן וכסף מצידך. תמשיכי הלאה, אין טעם בתלונה או בתביעה ולדעתי גם אין עילה, כי מילים זה דבר שנתון לפרשנות אישית. תראי בזה שיעור לחיים. גם מטיפולים כאלה לומדים.

תודה רבה לך! חיזקת אותי ודברייך נכונים...

היי אודי, תודה על התיחסותך. היה לי טיפה קשה להבין את כוונתך. "אני משער שהמטפלת הרגישה שהיא "שבויה" בתוך תהליך רע שבו היא "הופכת" לדמות מזיקה (השערה שלי: זו לא הפעם הראשונה שפגשת דמויות כאלו בחייך)" אני אשמח אם תוכל להסביר לי.. ממה שהצלחתי להבין באופן חלקי אולי, אוכל להעיד שאף פעם לא קרה לי שהמטפל התייחס אלי בצורה כזו או גרם לי להרגיש תחושות דומות.. כן היו דמויות (אחים, הורים) בחיי שהרגשתי שהיחס שלהם העליב אותי כך שלאורך השנים נעשה לי נזק, אבל אף פעם לא באופן מובהק כמו לצחוק עלי וזלזל בי בצורה ברורה. ז"א בתור ילדה קטנה סתם הרגשתי דחויה ועם השנים ההבנה שנקודת המוצא שלהם ביחס אליי (בלי קשר לאיזה כעס או ביקורת) היא מאוד נחותה ומתקשה, יצרה מצב שנעלבתי. וביני לבין עצמי (לא דיברתי איתם) אולי הפכתי אותם ל"דמות מזיקה". זה קשור? בלי קשר, האמת היא שלא ממש הרגשתי שהפסיכולוגית היא דמות מזיקה עד שהיא ביקשה שאפסיק להגיע... רק כשחזרתי הביתה והייתי כזו אבודה הרגשתי שהושארתי חסרת אונים. שם היא הפכה פתאום לדמות מזיקה. עד אז הייתי צמאה ללמוד ממנה. הייתי מסיימת פגישה קשה אבל מחכה כבר להגיע לבאה כי הרגשתי כאילו בגלל שהיא מבינה עד כמה אני באמת דפוקה וזה בטח אומר שהיא תדע איך לעזור לי לצאת מזה. מתתי להתקדם מהמקום המתוסבך כל כך שאני נמצאת בו. בגלל זה כתבתי לך שממנה בניגוד לשאר כן הרגשתי שאני יכולה ללמוד, כי כל מה שהיא אמרה עלי תמיד היה נכון. בניגוד למטפלים הקודמים שפשוט לא כל כך אמרו דבר.. אני יודעת שאיך שהיא התנהגה זה לא כי היא משוגעת, וכנראה בגלל שאני באמת הייתי מאוד קשה. אין לי ספק בזה. אבל פסיכולוג אמור להגיב אחרת לא?.. ולהבין שזה לא בכוונה. הרי כל הקטע בפסיכולוג הוא שהוא, בניגוד לאחרים, מבין שאתה לא סתם מעצבן ורוצה לעזור לך להיות לא מעצבן בכלל... לא? כל פעם שהיינו נכנסות למעגל הזה של חוסר הבנה שלי, ואז תסכול וכעס שלה, והוויכוח שלי שמתעקש להבין, ותסכול שלה לעבודה שאני לא מבינה, פשוט בסופו של דבר היה נדמה כאילו היא בעצמה מאמינה שאני דפוקה מכדי להצליח להתקדם מכאן לאנשהו. וכך בעצם הטיפול נגמר. אתה צודק בדבריך שכנראה היא נסחפה לתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להיות יכולה לטפל בי.. פשוט זה מרגיש לי לא הוגן שההיסחפות הזאת קרתה על חשבוני.. וזה מרגיש לי לא הוגן שהיא האשימה אותי בהיסחפות הזאת. היא פסיכולוגית.. אני לא הייתי לא בסדר ולא מנומסת ולא מכבדת. בסך הכל קשת הבנה, מצב שגרם לי לשאול יותר מדי שאלות. מעצבנות כנראה. אתה חושב שזה אנוכי מצידי שציפיתי שהיא תהיה מסוגלת לענות למרות שהיא עצבנית? כי זה לא משהו שהייתי מתעקשת עליו במערכת יחסים נורמאלית ואני מבינה שהקשר עם הפסיכולוג אמור לשקף מערכת יחסים נורמאלית. אבל מצד שני אני חשבתי על זה הרבה והרגשתי שכאילו באיזשהו מקום הדבר העיקרי שאנשים משלמים עליו כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי זה אותה סבלנות שלא אמורה להיות באף אחד אחר לשבת איתך ולשמוע אותך ולהסביר לך דברים ממקום בונה. ולקבל תשובות על שאלות שלאף אחד עצבני לא תהיה את הסבלנות לענות לך עליהן. אפילו אם זה ממש חופר. לא? אני פשוט לא מבינה כבר איך זה אמור היה לקרות.

מקווה שאת מרגישה טוב אם תרצי לשתף אותנו יותר, נשמח לשמוע

אני בסדר, תודה על ההתעניינות. שירה

הפוסטים שלך נראים לי אוטנטיים לחלוטין, ואני ממש מקווה שתפיקי את המיטב והמירב ותחזרי לכוחותיך

האם היית אומר למטופל שהוא מיואש ומרגיש חסר תקווה שיילך הביתה כי אין בעצם מה לעשות והכל אבוד????!!!!!

שדברים מרגישים כמו שאת מתארת זה בכד סימן לדיכאון... החדשות הטובות הן שדיכאון יכול לעבור אז תמיד יש תקווה להרגיש שיפור במצב. אסור לאבד אותה אפרופו תקווה - 'הופ' ;)

בשבת קיבלתי התקפת כאב. הייתי עם המשפחה והשתדלתי להציג כמה שיכלתי. לקחתי תרופת הרגעה, אבל לפני כן היה נורא. וגם כשהשפעת הכדור פגה היה נורא. לא כל הזמן כואב לי. אולי כי עכשיו מלאה שנה, אולי כי אני מוקפת באתגרים שלא קל לי לנתח אותם לבד. הוא חסר לי מאד. האם אפשר להשוות את עוצמת הכאב ואת האובדן הזה לאבדן של בן למשל? הכאב של שבת היה שווה בעוצמתו לתקופה של אחרי הפרידה. אין לי שליטה

קראתי את הודעתך על הפגם שיש לך. רק רציתי לספר לך סיפור אמיתי. בתיכון למדה אתי בחורה שהייתה לה צלקת שכסתה כמעט את כל הלחי השמאלית שלה. כשראינו אותה בתחילה לא ידענו בדיוק איך להגיב ומה לומר, אבל היא עצמה, סיפרה לנו שבהריון שלה, אמא שלה מאד נבהלה מפורץ ונתנה לעצמה סתירת לחי על הפנים, והרופאים אומרים שיתכן ולכן קבלה שם את הצלקת שהזכירה קצת כף יד. אבל, מה שרציתי לומר לך הוא, שאת הצלקת של הבחורה ראינו רק ב התחלה, אחרי שהכרנו אותה, אף אחד אפילו לא שם לב לצלקת. היא הייתה בת כל כך מקובלת בכתה, חברה'מנית, טובת לב, עם קול של זמיר, תמיד הייתה סולו בכל מקהלה. היא לא הייתה מחרוצות הכתה, אבל הייתה מאהובות הכתה. חיצוניות מרשימה לטוב או לרע רק ברושם הראשון אם את פוגשת יפהפיה, את מתרשמת מהיופי רק בתחילה, אם לאחר שתכירי אותה לא תאהבי את האופי שלה, היופי שלה לא ידבר אליך. גם פגם, מרגישים בו רק בפגישה ראשונה לאחר מכן שופטים אדם על פי האופי שלו, ועל פי המעשים. אמא שלי תמיד אומרת שיופי הוא בעומק העור, באנגלית זה נשמע טוב יותר BEAUTY IS ONLY SKIN DEEP, אין לי ספק שהסביבה דנה אותך על פי מה שאת, על פי האופי שלך, החכמה שלך, היכולת תקשורת שלך, בפגם הם לא מבחינים לאחר שהם מכירים אותך.

הי סנדיי, כתבתי לך תגובה קודם, אבל קבלתי הודעת שגיאה - אני לא יודעת אם נקלט או לא, מקסימום תהיינה 2 תגובות :-) התגובה שלך היא מרגשת ונכונה, ובאמת לבעלי למשל זה ממש לא מפריע. כנראה עניין של הסתכלות , ואף אחד לא מושלם. משפטים חכמים יש לאמא שלך :-) כל הכבוד לה על המסר המעצים שהיא לימדה אותך. לא מובן מאליו, ולא בכל בית... תודה רבה לך על השיתוף..

רק עכשיו, במוצאי שבת, ראיתי את התגובה שלך, ומעניין שהתאריך עליה יום רביעי, התפלאתי שלא ענית. מה התכוונתי בביטוי עלובת נפש? לא התכוונתי יותר מדי. שלחתי לך הודעה אחת כעוסה, שלחתי לאודי עוד הודעה כעוסה, ומיד לאחרי זה התחרטתי ושלחתי לאודי עוד הודעה שממוענת רק אליו, בבקשה שלא יעלה את שתי ההודעות, לא עלה על דעתי שאת הודעת הבקשה הוא יעלה!!!! למרות שבקשתי שלא יעלה את ההודעות הקודמות עדיין הייתי נורא פגועה וכאובה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, כשאני בטוחה שאת זו ההודעה הוא בוודאי לא יעלה. תאמיני לי שאין לך מה להתעמק בזה יותר מדי, יש כן משהו שרציתי להרחיב עליו את הדיבור אבל הוא לא שייך לביטוי זה, ולאו דווקא אליך, אך הוא עלה מתוך הפוסט וכשיהיה לי זמן אכתוב זאת. רוצה ללחוץ ידיים? אני מוכנה גם לחיבוק חם!!! אילו היית יודעת כמה דאגתי לך!!! באמת שאין לך מושג, את לא תאמיני, וידעתי שאין שום דרך לדעת מה קורה אתך. אחרי שעלתה ההודעה שלא חשבתי שתעלה, ידעתי שהיא נורא תפגע בך, ידעתי שזו ההודעה תפגע יותר מאשר האחרות, וחששתי כל כך ממה שקורה אתך, ואפילו התפללתי עליך, ואני אומרת לך את זה בשיא הכנות. כל מי שנכנס לכאן לפורום, יש לו שריטות ויבלות, ולכי תדעי מי לוחץ על הכפתור של פצצת האטום שהופך לשני את כל הביפנוכו. אז אני נותנת לך חיבוק גדול ואמיתי כזה, את יודעת שממש מכווץ, ומקווה שלכולנו יהיה ממש טוב על הלב.

סנדיי היית צריכה לחשוב פעמיים לפני שהוצאת מילים כאלו מפיך. מקוו מאוד שהיא תסלח לך.

הי, את יודעת ? אני אוהבת לקרוא את הודעותייך. אוהבת לקרוא את התגובות שלך לאחרות שפה.. יש לך הסתכלות מאוד שונה משלי.. כפי שאני חווה אותך, יש בך איזושהי אש פנימית שמופנית החוצה, לעשיה.. "תורידי 5 ק"ג בשבועיים".. "תנקי, תאפי איזו עוגה טובה "... :)))) חווה אותך גם כמו איזו "בולדוזר" שמזיז הרים.. ולפעמים גם לוחץ ללא שימת לב גם על "כפתור של פצצת אטום " :)) הצחיק אותי התיאור שלך... אוהבת לקרוא את תגובותייך כי הן מאוד מאוד שונות מאופן ההסתכלות שלי... ויהיה בכלל לא רע אם אקח קצת גם מההסתכלות ואופן ההתנהלות שלך בעולם.. יחד עם זאת, אני חושבת שאת אולי קצת מפספסת ואולי גם את יכולה להגדיל, להרחיב, להעמיק ,להוסיף פריזמה נוספת להסתכלות.. להתבוננות.. אני רוצה להציע לך הסתכלות נוספת דרך תגובתך זו שכתבת לי.. אם לא מתאים לך, זרקי לפח.. וואוו.. מוצאת את עצמי נזהרת.. ואולי נכון לעשות כך בתקשורת עם האחר ? מעניין, מה אמא צביה ואודי היו אומרים על כך.. על הזהירות והפנייה אל האחר באופן שכזה... בכל אופן סנדיי, את אומרת לי לא התעמקת יותר מדי במילים הללו (עלובת נפש ) ומציעה גם לי שלא להתעמק בכך... זו אפשרות אחת. "לעזוב" ולא להתעמק.. אני רוצה להציע אופציה נוספת.. כן להתעמק מתוך מחשבה שהאמירה הזו אומרת לנו משהו עמוק בתוכנו.. אולי משהו לגבי החוויה הבסיסית שלנו בעולם שמתוך החוויה הזו אנחנו רואים, חושבים, מרגישים ומתנהגים כלפי עצמנו והאחרים .. שאולי מתוך כך, אנחנו חווים את עצמנו כ"שווים יותר/פחות מהאחרים" "ככוחות לא שווים"... אני חושבת שכשאנחנו כן מתעמקים לפעמים בביטויים שלנו הם יכולים להוות עבורנו פנס, זרקור להבנה פנימית ,לשינוי חשיבה, רגשות והתנהגות.. כלומר לשינוי אמיתי ועמוק... כך גם לגבי האמירה שלך שמאוד מאוד חיממה את ליבי : " אז אני נותנת לך חיבוק גדול ואמיתי כזה, את יודעת שממש מכווץ"... לא יודעת אם את יודעת.. יש לי חסך ענקי במגע פיזי מהינקות וחיבוק חם ע"י דמות אם רכה, חמה ואוהבת זה אולי הדבר הבסיסי והעמוק ביותר שחסר לי .. כך שמילותייך ממש חיממו את ליבי והרגשתי שאת ממש נוגעת בי עם רצון אמיתי.. הרגשתי גם את האנרגיות האדירות שאיתן את באה.. יחד עם זאת.. שוב, אם בא לך , כהסתכלות נוספת על מילים ומשמעות "שלא שמים לב אליהם" אך הם יכולים להאיר בזרקור עלינו/אלינו ולומר לנו משהו... רוצה להציע לך לחשוב על המילים : "שממש מכווץ"...אמנם חיבוק, אך מכווץ את האחר... כשהאחד מכווץ אולי האחר קצת גדל ?? אפשרות... ופרויד אמר פעם שלפעמים סיגר הוא רק סיגר... אך פרויד אמר :"לפעמים"... כלומר.. ייתכן מאוד שלפעמים סיגר הוא לא רק סיגר... :)) סנדיי... קחי מתגובתי זו רק אם ומה שמתאים לך.. את היתר תניחי בצד/זרקי או/ ו תעשי ככל שתחפצי... במבי.

במבי, הביטוי בולדוזר בהחלט הולם אותי. אני תמיד מוכנה להזיז דברים, לא נבהלת מקושי,בדרך כלל הוא מאתגר אותי. (אם אני לא בקנטים! כשאני בקנטים כל נמלה תפיל אותי ארצה!) אני גם מאד ישירה בחיים האמיתיים, לא נותנת מחמאות כוזבות, מפרגנת עם כל הלב, ומאד ביקורתית כלפי עצמי. מודעת מאד לכל החסרונות שלי. תמיד, כל מטפל שלי, היה מעיר לי שאני יותר מדי ביקורתית כלפי עצמי, שאפסיק את זה, העבודה תמיד היה בנסיון לגרום לי להפסיק לדרוש מעצמי כל כך הרבה, ולהפסיק לבקר את כל מה שאני עושה. כך שאני ממש ממש מודעת לחסרונות שיש לי, אבל אני גם מודעת למתנות שקבלתי משמיים. (מעניין החילוק שאני עושה, כי אני לא מייחסת מתנות משמים למעלות שלי, כי אילו רק מתנות, בעוד שהמטפל לא הסכים לכך, וטען שהן כן מעלות מכיוון שאני משתמשת באותן מתנות, מה שאחרים לא עושים, אבל אני לא מסכימה אתו, כי גם הדחף הזה, של שימוש ביכולת הוא גם מתת שמים, ולא מגיעה על זה יישר כוח) חיבוק עם כווץ' כוונתו הייתה לא לחיבוק כזה לא של סחבק, לא משהו לא מחייב, אלא לחיבוק חם מאד שנותנים למישהו שרוצים להתקרב אליו, ממש לא חיבוק שמקטין, להפך חיבוק שמקרב בין שני אנשים. מכירה את החיבור החזק זק הזה שנותנים אחד לשני, וממש מכווצ'ים האחד את השני? זהו חיבוק חם מאד מאד, לא דורס, לא מקטין, חיבוק אוהב ומאושר. בקשר לעבר שלך, אין לי מושג, אמרת שאני בטח יודעת, אז האמת שאני לא יודעת עליך כלום, רק ראיתי הודעות שכתבת בקשר למטפלת שיוצאת לחופשה, ראיתי רק פוסטים על היחסים שלך עם המטפלת ולא עליך, כך שאין לי מושג ירוק על העבר שלך, ועל ההווה שלך. אם הרגשת אנרגיות חיוביות, זה בגלל שהפוסט היה מלא מאלו, הרבה הרבה אנרגיות חיוביות, בכל הקשור ליחסים ביננו. רציתי לומר לך משהו, הערה קטנה, חיובית, כפי שאת יודעת עשרת האחים מכרו את יוסף למצרים. אחר כך כשהם הגיעו למצרים לאחר שיעקב אבינו מת, הם נגשו ליוסף ובקשו שימחל להם על מה שעשו לו. יוסף לא אמר מוחל, אלא ניסה להפיס את דעתם שהאלוקים שלחו לפניהם. המדרש מספר לנו, שאלפי שנה לאחר מכן נשחטו 10 ממנהיגי הדור, בינהם רבי עקיבא, שהיו עשרה הרוגי מלכות, וזאת בגלל הקטרוג של מעשה מכירת יוסף, ומכיון שיוסף לא אמר בפה מלא שהוא מוחל להם, לכן בכל פעם כאשר מתנצלים לפני אדם, הנפגע צריך להגיד בפה מלא שהוא מוחל, ולכן אם שמת לב, בפוסט ששלחתי לך אמרתי לך במפורש שאני מוחלת, ושאמרתי זאת בפירוש, ורציתי שגם את תעשי זאת, כדי שלא נשאיר שום חשבונות פתוחים. כשאמרתי לך שלא תחשבי יתר על המידה על משמעות המילים, זה לא בגלל שלא חשבתי עליהם, בוודאי שיש לי גם את הפירוש של המילים, ואני מודעת היטב למה שכתבתי ולמה, אבל כוונתי הייתה בפוסט האחרון, שצריכים לעבור הלאה, לא להיתקע במילים האלו ובמשמעות שלהם, כי זה לא משנה, היות והחלטנו לשים דיליט על מה שהביא להם, אז מדוע לגרד בפצע, מדוע שוב לומר מילים שיכולות להכאיב. ואגב אף אחת מהפרשנויות שהבאת היא לא הפרשנות שאליה כוונתי, אך מה זה משנה מה חשב המשורר הכועס והכאוב, מה זה מוסיף?? במבי, יכולתי לשקר לך, ולתת איזה פרשנות אחרת למילים, אבל מה לעשות, זה לא אני, אני לא מסוגלת כך לשקר לך, לכן לא נתתי את הפרשנות. וכן, את צודקת בהחלט, אני ממש אש, אש להבה, בכל דבר, עוצמתית, אבל זה עובד לכל הכיוונים. את יודעת, מכונית קרייזלר שתסע על 240 ק"מש, ותכנס לקיר תתנפץ לחלוטין, וזה מה שקורה לי כשאני נשברת, אני נשברת למליון חלקים, ככה זה, לכל תכונה יש את הטוב ואת הפחות טוב. אבל אני לא פזיזה ולא נמהרת, אבל כן עם פתיל קצר, מרימה פרויקטים ותמיד נכונה לעזרה. אני יודעת, לפעמים אנשים רק רוצים לפרוק את שיש להם על הלב, ואני תמיד אחרי שמדברים אתי, מספרים לי על הבעיות, אני ישר מנסה לעזור. בדיחה, גם כאן בפורום, חשבתי להעביר אלף ¤ לאודי כדי שיתן להופ כאשר תרזה חמש קילו, אבל מהר מאד ירדתי מהרעיון לאחר התגובה שלה, ואני לא חושבת להתכתב אתה יותר או לעשות משהו עבורה. אבל זה מאד אופייני בשבילי, אני מאד מעשית ומנסה להוביל מהלכים. נכון, תמיד נותנת עצות, אבל גם תמיד מוכנה לעזור במימושם בכל דרך שהיא! לא משנה, העיקר שיהיה לך מצב רוח טוב, ושהקדוש ברוך הוא ישלים לך את כל מה שחסר לך. אשמח אם תספרי לי קצת על עצמך, שאדע מי עם מי אני מתכתבת

את באמת רוצה שאני אכתוב לך מה שחשבתי, בדיוק? האם זה מה שיעשה לך טוב, אם אכתוב זאת? את אומרת שזה יראה משהו עליך, בוודאי, לאו דווקא חיובי או שלילי, אלא משהו, אבל את נמצאת בטיפול והיא כבר אומרת לך כל מה שנחוץ עליך, אין לך צורך לקבל זאת ממני, לדעתי זה לא במקום ולא לעניין, אבל רצונו של אדם זהו כבודו. אם את ממש תרצי, ואודי בתור הבוס הגדול, והמבין בנבכי הנפש יאמר שזה הדבר הנכון לעשות אעשה זאת. יתירה מזאת, אם אורי מתנדב להיות הצנזור הראשי ולהחליט מראש שאני אכתוב ורק אם הוא יאשר את הכתוב הוא יעלה זאת, עוד יותר טוב. לדעתי מספיק מים כבר זרמו בירדן מאד לפני יום כיפור שלך ולי נגרמו עוגמות נפש עצומים כאן בפורום, אני חטפתי זאפטה רצינית, את חטפת זאפטה רצינית, נפלנו וקמנו, למה לעורר שדים? לכן דעתי היא שצריכים להניח להכל, אבל אם אותך זה מטריד (ולא יודעת למה שזה יטריד אותך, כולה סנדיי כתבה, מה אכפת לך מה שסנדיי כותבת!!! אני בכלל לא פונקציה בשביל!!!!) אבל בכל אופן אם תרגישי טוב יותר אם אפרט, אז אעשה זאת, כדי שלא תחשבי שאני סתם מתחמקת, או כותבת בלי לחשוב על מה שאני כותבת. לא אכתוב עד שלא אשמע את דעת אודי בעניין

אחרי שיצאתי מהטיפול הפסיכולוגי מילמלתי תבוסתנות. מילמלתי 'מגבלות המציאות'. מילמלתי פכחון מר חסר מעוף. הרגש שלי נאטם שם! אם היה רגש הוא היה כועס. הוא היה כואב. הוא היה עצוב. הוא היה מר. זועם. מתעוות, מתחרפן לתוך עצמו מרוב פגיעה. זועק. ללא עיבוד. סגירה נורמלית. ... לא היה רגש של אהבה. לא היה רגש של חמלה. לא היה רגש של אמונה. של חזון של מעוף.. משהו בשחזור כמו שבר הכל. זעזע הכל. לא היה שיקום מהנקודה הזאת. לא היו מסרים מעצימים. הובילו אותי לאבחונים ותביעות נכות וזכויות... טרמינולוגיה מזעזעת 'נכות'. אני לא מזדהה עם זה!! הדבר היחיד שמפריע לי זה שחברתית אולי לא יתקבל יפה .. כי אני לא 'קרייריסטית עצמאית מצליחה' אלא נתמכת רווחה... שיהיה. אני לא רוצה שזה מה שיעצור אותי!!! בא לי לעטוף את עצמי בסדנאות העצמה מפה עד להודעה חדשה. לעשות nlp למח לעולם לא לחשוב שוב על עצמי העולם והחיים במושגים מגבילים. במושגים תבוסתניים. לא לתת לבושה ולחוסר הבטחון הנוראי לנצח. לאפשר לאכויות שלי כאדם שמח ובטוח לצאת לאור. לא להזדהות עם המגבלות ותסכולים שניסו לכפות עליי שם בטיפול הפסיכולוגי. 'מגבלות' 'הסתפקות'... לא הבינה שקודם יש לברוא אמונה! אמונה שמגיע לי ואמונה של מסוגלות והרגשה של טוב ופתיחות וזרימה ואומץ. בתוך קשרים. בין אנשים. לא פערים. לא בושה. להחלים את חלחולי הבושה האלה. להחלים את הלב והערך ולהזין רוח מפיחת חיים ואמונה מחדש. להפיח חיים. להתרומם. להתרומם ולשאת ראש בגאון. עוצמה. מגיע לי. מגיעה לי שמחה וטוב ואומץ. לסלוח לשכוח לפרוח. לסמוך על עצמי. להאמין לחלום לרצות לפעול להעיז לאהוב להרשות לעצמי לאשר לעצמי . לבעוט את המחיצות והחסמים הלא נראים שעוצרים אותי מלפרוח. לאהוב אותי. לאהוב את הגוף שלי. לטפח אותי. לטפח את הגוף שלי. להזין. להשקיע. לא להתבייש. לא לחוש נבוכה. להפיח מחדש התלהבות ועוצמה. כי למה לא? חיים רק פעם אחת. לא כדי לסבול. אין כל רע בלהרגיש טוב. בלהנות. בלהאמין. להאמין. להרגיש שזה פשוט חזק ממני. הכח שמושך למעלה. לשיפור. להרגיש שככה זה פשוט נועד להיות. אם היה פעם כח שמשך למטה אז עכשיו יהיה כח שכיוון הפוך. פשוט שככה זה יהיה כי ככה זה נועד להיות. ולהפסיק להאבק ולהתנגד יותר. לתת לזה לזרום. להפסיק עם הפגיעות הנרקיסיסטית הארורה הזאת שהרסה לי ככ הרבה. פשוט להנות. להיות. חיים רק פעם אחת לא כדי לקנא ולהשוות ולהכשיל את עצמך סתם ככה כי אחרים נראים יותר ואת 'לא מספיק טוב'...זה טוב. זה אני. זה מה שיש. ומה שיש זה טוב. ואם אמצא אחרים שיתרשמו ויחשבו כמוני אז לא יחסר לי דבר בעצם. כי לכולם יש מקום בעולם. זה ממש לא חייב להיות או או. זה יכול להיות ומן הראוי שיהיה. גם וגם.

העיקר שתמצאי את הדרך להגשמה עצמית ואושר פנימי.

בת 64, נשואה, פנסיונרית. לאחרונה מריבות רבות עם בן הזוג על נושאים שונים. אחת לשבועיים שלושה עם הרמת קולות ומה שמשתק אותי זה טון הדיבור המתלהם של בעלי ומילים כמו: לא רוצה לשמוע, מעכשו זהו לו מותר לבקר, לשפוט ולצעוק, כאשר אני מגיבה ושיש לי מה לומר הוא סותם לי את הפה. אני לא מוותרת ואומרת אבל הוא צועק וצועק. מצב זה מכניס אותי לעצב, ללחץ נפשי ולדיכאון. חוסר מוטיבציה לעשות משהו בבית או לצאת ולתקשר עם הסביבה אפילו הקרובה ביותר, ילדים, נכדים ובני משפחה. לעיתים אני מרגישה שבא לי ללכת . מר לי מאוד. לעולם הוא לא יהיה מוכן לטיפול זוגי. מה עושים?

קודם קבלי חיבוק((((()))))) את מזכירה לי את אבי ז"ל. הוא היה צועק על אמא שלי כל הזמן. והיא הייתה מוותרת לו למען שלום בית הוא הי גם צועק עליי שניסיתי לגשר. אל תוותרי. אל תהיי קורבן. תעמידי אותו במקום. ואולי כדאי שתלכי ותקבלי חיזוקים מאיש מקצוע אפילו לבד. תבני לך חיים מדלך עם תחביבים ועיסוקים ואם את עצמאית כלכלית תשקלי לעזוב אותו אם המצב לא ישתנה. מאחלת לך חיי רוגע ובחירות נכונות.

אולי הוא יכול לדבר איתו. האם הוא גם מרים עלייך ידיים?

האם ידוע לך אם צריך לחתום על ויתור סודיות בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? תודה!

אז? רציתי גבולות אחרים שיתאימו לי גם. אבל ניסו לכפות עליי משהו אחר. אחכ שכל הנפש שלי התמלאה אכזבה ושנאה רק באים אלי בטענות שאני לא לוקחת אחריות או נתקעת במקום... לפעמים אין לי מושג מי אני יותר. אני חיה בעולם עם הגיון שאני לא מבינה אותו. עם פערים שאני לא מצליחה לעכל אותם בין רמות השמחה של אנשים. רמות השכר. רמות התפקוד. רמות המה שלא תרצו. פערים בכל מקום. פערי גורלות. פערים פעורים. בסהכ רציתי אהבה וטוב. משהו בנפש שלי לא בסדר. אני לא יודעת איך מקבלים ונותנים אהבה ובטחון. על תשוקה בכלל אין מה לדבר. תשוקה... אין לי אומץ אפילו ל'זיון'. יש בי רוע. רק אחרי הטיפול הפסיכולוגי הוא צץ ככה. מן רוע. לא רציתי רוע. רציתי טוב. אהבה. אני רוצה אהבה. וזה מצחיק שאני אומרת דבר כזה כי אני לא בטוחה שאני מבינה בעצמי על מה אני מדברת. אהבה היא חולשה? ככה זה מרגיש. לסמוך. להיות חשוף. אצלי להיות חשוף זה להיות כואב. ורק אהבה יכולה לרפא פצעים שכאלה. איך אפשר להיות כואב מול אחרים בעולם הזה? אני ככ מתביישת. בי. אני פשוט רוצה שירצו אותי שלא ישכחו שאני קיימת. שירצו אותי. זה לא יקרה. העולם מלא אנשים ואני רק עוד אחת. עוד אף אחת מיני רבים. נטמעים ככה כמו גרגיר חול בהמון. בלי קשרים משמעותיים אנחנו אויר. וכשלא רוצים אותך זה ככ כואב. זה שורף בנשמה. איך בכלל אפשר להאמין שמישהו נורמלי ירצה דווקא אותך. אותי.. מישהו פעם אמר לי שאני משעממת. זה נכון?בגללו אני מפחדת לשעמם עכשיו. תוהה מה יש לי להציע. מה יש לי להציע? אולי אני סתם שוב בעוד אחד מאותם מצבי רוח.. לפחות לא שלפתי סכינים הפעם בדימויים שלי. היי תראה אודי. כיבדתי לך את הגבול.... גבול. מצד שני כתבתי כשהפורום בחופש אז אולי שוב לא ממש כיבדתי בעצם. ומה עם הגבולות שלי? הלוואי וידעתי מהם בלי שלחץ חיצוני יערער לי. בעצם אני יודעת. אני יודעת מהם. אני דווקא צריכה לרכך ולהגמיש אותם. לאפשר לעולם להתקרב אליי. זה מפחיד. זה מפחיד לאפשר את זה. רוצה לברוח לפני שהם יגלו את הזוועה. שאין בי כלום. אני לא באמת משעממת. הוא פשוט לא אהב אותי. הוא היה שונה מדי. ככ שונה ממני. אני צריכה למצוא מישהו שמתאים לי. אנחה. מרגישה עלובה. אני רוצה להרגיש טוב. שווה. ערך. אני רוצה. זה עניין של 'הישג חיצוני' או הרגשה פנימית?? זה אמור להיות תלוי בדבר או לא תלוי??? בעולם שלנו זה תמיד תלוי. עולם תחרותי. נרקיסיסטי. זה תמיד תלוי. אין אהבה לא תלויה בדבר. אין דבר כזה. אז מה הסיכוי שלי? מה יש לי להציע? אהבתי אותו. עשיתי לו עיסוי אז. לא אמרתי כלום אבל בתוך תוכי ידעתי שזה שאני נוגעת בעור שלו זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי. נגעתי בו. ניסיתי לתת. ניסיתי שיהיה לי מה לתת. זה היה מעט. אבל אפילו המעט הזה לא היה מובן מאליו בשבילי. דמעות.

אין לי הרבה מילים רק לומר לך שדמעתי איתך שהכאב שלך מנקודת המבט שלך הוא הכי תהומי וכנה. מקווה שתמצאי מטפל שיוכל לצעוד איתך בעולם התחרותי והלא פשוט ולעזור לך לבנות את המקום המיוחד שלך. גם אם שנה שלמה תכעסי ותבעטי ותשארי בתחושת העוול שגרמה לך המטפלת ההיא. מישהו שיהיה איתך. אל תעברי את זה לבד. לגעת בעור זה המון וגם להביא את עצמך ככה זה המון. שירה

לא כותבת פה הרבה. משקיפה לרוב מבחוץ. הפורום הזה מרגיע אותי.. אבל היה לי חשוב לתת לך יד גם אם חלשה, ולומר לך שאני מכירה את התחושות האלו. הן צפות כשנמצאים במקומות מאוד נמוכים. בעולם מקביל לעןלם שבחוץ. במן לבל אחר כזה כשהמציאות מקבלת גוון קצת כהה יותר משל רוב האנשים. את מסתובבת עם תיק של "אני לא מספיק..." "לעולם לא אהיה מספיק..." לאט לאט מאבדת את היכולת להאמין שגם את יכולה לחיות באותו לבל של כולם ולהרגיש בטוחה עם עצמך ומוקפת באנשים הנכונים ולדעת שיש דברים שמותר לך לדרוש מאחרים. כי את שווה. לא כאן לתת עצות. קטונתי. אני בעצמי עוד לא יודעת אחרת. אולי רק רציתי לומר שאת לא לבד. שיש דרך החוצה. ראיתי קרן של אור מבצבצת פנימה לפעמים. מזכירה לי שיש עולם אחר. אולי את פשוט צריכה לאפשר לעצמך להרפות קצת. כשיהיה לך נוח. זה החלק הכי קשה אבל הוא גם פותח פתח לדברים חדשים. לשינוי.. אין לי מה להציע לך חוץ מקצת הבנה. את לא לבד.

אז קודם כל, נשמע ממה שכתבת, כאילו לומר לאדם ללכת לפסיכיאטר זו פגיעה. יש לי חדשות עבורך, פסיכיאטר הוא לא רק למשוגעים! ללכת לפסיכיאטר זו לא מילה גסה. לידיעתך, הרבה תופעות שנראות כנפשיות פרופר הן בעיות של מחסור פיזיולוגי מסוים, ותרופה שמגבירה את אותו חסר, פותרת את הבעיה. לידיעתך, ריטלין לדוגמא, נמצא ברשימת הסמים המסוכנים, מי שיסחור בהם יראו אותו כסוחר סמים, ולמי שאין בעיות בקשב ורכוז הוא גורם לעודף מרץ, אפשר לקבל אותו רק עם מרשם של פסיכיאטר או נורולוג ממומחה. שכר החינוך הקודם הכריז קבל עם ועולם שהוא נוטל ריטלין! אני יודעת על עוד כמה פיגורות ידועות שנוטלות תרופות 'פסיכאטריות' אחרות. צורת החשיבה שלך היא מיושנת, מדביקה תווית לא ראויה לאדם שיש לו בעיה כמו כל בעיה פיזיאולוגית אחרת, והרופא שהוא הולך אליו התמחה בפסיכיאטריה, שכוללת בתוכה טווח עצום של עזרה, לאנשים שהם לא רק נורמליים, אלא הם אנשים מוכשרים ומצליחים. בקשר למימה, הכתיבה שלה מוכיחה על הבעיה, לא צריכים להיות מאבחן גדול כדי לראות את הבעיה שלה, כמו שמישהו יכתוב בפורום ויספר איך שהוא לא יכול לראות טוב, ואז ייעצו לו שילך ויזמין משקפיים, ואת תגידי, מי אתם שתתנו לו הבחנה שהוא צריך משקפיים. מה שהיא כותבת פה, הוא כל כך ברור, שאפילו היא לא צריכה ללכת באופן אישי, מספיק שישלחו לפסיכיאטר את הפוסטים שלה כאן. וזה שהיא לא מטפלת בעצמה, רק מזיק לה יותר ויותר. להציע לה לעזור לעצמה בדרך נכונה, שלא תהיה תקועה באותו מקום, מגיע רק ממקום של איכפתיות. אם היא תלך לעזור לעצמה ותלך לפיסיכאטר, היא רק יכולה להטיב את החיים שלה, ואולי לצאת מתוך הלופ שהיא נמצאת בו. ועל פי הרמזים של אודי, אני מבינה שהיא נכנסה לדרך ללא מוצא, ויפה שעה אחת קודם שהיא תעזור לעצמה. אבל... לך הופ אני רואה שיש טבע לבעוט בכל מי שלא רואה את החיים קודרים כמוך... את חושבת שהדרך הנכונה היא להיות בייאוש תמידי. על אביב התעצבנת, עכשיו עלי, את מזדהה רק עם מי שרואה שחורות ומאמין שהכל אבוד, והחיים חייבים להיות בזבל, משכך, באמת לא אנסה לעזור לך יותר, ולא אנסה לעודד אותך, כי עידוד אצלך משמעו לתקתק לאנשים את החיים, אז תתקתקי לעצמך את החיים שלך, תמשיכי לראות רק שחורות, ותעשי מה שבאל ך. ואני רואה שאני בחברה טובה, גם בתגובות של אודי לא מוצאת חן בעיניך, רק פוסטים של מרה שחורה של מימה הם שמתאימים להם כמו כפפה על היד, ועל זה נאמר מצא מין את מינו. בהצלחה לך בהמשך הדרך ובחיים שבת שלום

זה לא נכון . אני מנסה הכל לצד העובדה שיש לי נפילות במחשבות/זכרונות/רגשות... וחוצמזה יש שיפורים קטנים גם בלי תרופות . וכמו שאמרתי הייתי אצל פסיכיאטרית שלא הציעה לי תרופות למרות שתארתי בפניה את המצב. אז מה תגידי על זה.. ? לי לא אכפת שהיא לא הציעה. אני בעד להצליח להתמודד בלי זה. יש אנשים שיכולים לעזור. אינטרקציות מטיבות עם העולם... עוד לא אבדה התקווה.. ומה את שופטת את הופ על היאוש שאולי היא מרגישה כרגע? את חושבת שזה כזה קל 'לצאת מזה'? תהליכים לוקחים זמן... לפעמים הרבה מאד זמן.... אנשים לא מתאוששים רק כי מישהו אומר להם 'יאללה צא מזה'.. 'תבחר אחרת'. לפעמים זה סתם מעצבן ותו לא אפילו. ועשית ממני ומהופ צמד באותו מחנה? נחמד.. לא ידעתי שיש פה מחנות... נה. כל אחד בפני עצמו בובע . ככה אני מעדיפה את זה .

אודי אם כבר סנדי העלתה את נושא הנחיצות/תועלת בטיפול תרופתי כשאני בתור דוגמא... רציתי לשמוע ממך מה אתה חושב על הנושא של טיפול תרופתי. שמעתי פעם פסיכולוג טוען שטיפול פסיכולוגי קליני נועד להוביל לשינויים במח באופן שיייתר את הצורך בתרופות. ההמלצה היא להעזר בתרופות לפעמים תוך כדי טיפול רק בשביל לאפשר אותו אבל שבסופו של דבר טיפול פסיכולוגי מוצלח אמור להוביל לשינויים בלתי הפיכים במח/אישיות ולא יהיה צורך בתרופות במקרה ככה.. אולי תתייחס קצת לנושא בתור פסיכולוג קליני?? מה הזוית שלך על טיפול תרופתי כפתרון לעומת טיפול נפשי?

את פסיכולוגית?

פסיכולוגים הם בקטע של להקשיב ל'השלכות' של המטופל , לשקף, לפרש לו משהו... תמיד במשורה. לשאול שאלות כמו 'זה קורה לך בעוד מקומות?' כדי לזהות דפוסים....פסיכולוגים לא מדרבנים ככה בצורה אקטיבית עם שלל סוגסטיות וניעורי מוטיבציה. אולי היא סוג של קאוצ'רית.. זה יותר מתאים לסגנון ההתערבותי הזה..

יודעת שחופש אבל זה הגיע אלי במייל ...ולא יכולתי לחשוב על כולנו כאן.אז מניחה אותו כאן שיחכה לכם ולי לשבוע חדש מלא בהבנות חיוך ואהבה ..אוהבת אותכם ומודה לכם שאתם בחיי והבנתי אני לא צריכה ללכת פשוט לווסת את כמות החשיפה שלי כאן. להיות כאן עם הקושי לא עם הבעייה כי היא והפתרון נמצאים בטיפול ...אוהבת ימים עם הבנות מקדמות. הבית עם אלף המראות/המקור אינו ידוע בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו - 'הבית עם אלף המראות'.. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית, הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות.. להפתעתו, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בהתלהבות בדיוק כמוהו, הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים.. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים, אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".. באותו הכפר היה כלב קטן נוסף, אך הוא לא היה שמח במיוחד.. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית עם אלף המראות. כשהגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת, לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו.. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה.. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא, בחיים לא אחזור לשם יותר".. החיים שלנו הם כמו הבית עם 'אלף המראות'.. הם המראה שלך. איך שאתה מתנהג כלפי חוץ כך האחרים התנהגו כלפיך.. אם תחייך לאחר, תקבלו תמיד בפנים מאירות כך גם הוא יאיר לך חזרה. גם כאשר התחלת את היום קצת הפוך, לא הולך לך כל-כך, לא מצליח לך, אל תתן לקושי הזה לקלקל את היום גם לאחרים.. חייך גם שקשה לך.. אם תחייך בלי סיבה, הקב"ה יראה זאת ויאמר: "האדם הזה מחייך לסביבתו בלא סיבה, אני אתן לו סיבה טובה לחייך.." זכור! העולם הוא המראה שלך, תאיר אליו ותקבל ים של אורות חזרה.. .

הנה אני פונה אלייך ישירות, מבלי "לצעוק" בשורת הכותרת... אני שירה, כלומר זהו הכינוי שלי, הכינויים האחרים אינם שייכים לי. אבל זה לא באמת משנה מה אומר, אני מניחה. וכן, כמו שכתבה סיגל, יש משהו מאוד פוגע בערעור על האותנטיות שלך, אפילו זו הוירטואלית. שירה

היי שירה, מצטערת אם פגעתי. העדפתי לא לשמור את החשדות שלי בבטן מפני שזה הטריד אותי מאוד ומנע ממני לכתוב פה. המוות של עמליה השפיע עליי עמוקות ונגע בי באופן קרוב ואישי. שוב מצטערת אם פגעתי ותודה על ההבהרה. נטע.

נטע, תודה...

מדוע?

הי אודי, בשישי בערב הייתי זקוקה כל כך למישהו שיאחל לילה טוב ויחבק ויכסה. תחושת הכמיהה הזאת היא רכה וטובה, בעיניי. נעזרתי בתרופות, לשם מנוחה. לא, חלילה, לשם טשטוש ההרגשה. הצלחתי לנוח, יחסית. :-) שבוע טוב, סוריקטה

רציתי לענות לך שם במקום.המילים שלך צולבות והייתי צריכה זמן.אני גם משוררת.כמוך זה לא מוסיף לי הרבה לערך העצמי אבל אומרים שאני מוכשרת...אז תדעי שאת כותבת מדהים!!!התאהבתי בכל מילה למרות שקשה להכיל תהומות כאב ואובדן שבשורות שלך...הכלום הזה הוא רצח.הוא לא את ולא אני.אבל כשהמחבלים במסכות היו באים אנחנו היינו מתחבאות בפינות ניסתרות.זה כל כך הרבה פעמים קרה ששכחנו איפה התחבאה הילדה הקטנה שלנו.היא רוצה לחיות היא לא כלום.היא נמצאת אבל היא מפחדת ולא רוצה לצאת.המחבלים הלכו אבל אבל לא לפני שלימדו אותנו שהכלום התהומי והשחור זה אנחנו שחלילה לא תצא הילדה מהמחבואה ולא תגיד להם שהם כלום!וכל מה שיש לה להגיד!רק תאמיני שאת לא כלום והיא תצא ותתחיל לדבר ולבכות.נחבק אותה,אחותי,היא תגדל תאמין בעצמה ותמלא אותנו. מחבקת אותך בחום

תודה על המילים שלך. (הלוואי היתה בי ילדה קטנה, עם רצון קטן)

ילדים מטחבאים מפחד...היא עדיין מפחדת....את יודעת,עם מחבלים הכל ברור יותר.אבל עניין ה"מחבלים" שלנו הוא הרבה יותר מורכב כי אותם מחבלים עם מסתכליפ עליהם מזווית שונה נראים גם כמלאכים...שהעניקו לנו,ונתנו לנו,וחינכו אותנו,ודאגו לנו,וחשבו עלינו ו...זה כמעט בלתי נתפס על הדעת...שהם "גם וגם" כמו שהמטפלת שלי אומרת...אבל על הצד המחבל שלהם מותר לכעוס לצרוח ולמחוק!כדי לאפשר לעצמינו לחיות. חיבוק,אחותי

עמדתי בזה ממש בגבורה הפעם. בכיתי. כאב לי. הייתי צריכה לתפקד עם משהו. להזיז את עצמי. לעשות. לא היה חשק. הכאב משך אחורה. לפאסיביות המנעות. בכיתי. כאב.. אבל עשיתי בכז ועכשיו אני מרוצה. ניסיתי להכיל בתוכי את ההרגשה.

טוב... באותו רגע של כאב זאת הייתה ההרגשה שלי ועולם הדימויים שלי... אבל מבינה שזה 'לא ראוי לפרסום. זה סוג של 'הבעה' למשהו כואב. אולי אפילו במקום פציעה עצמית זה נהיה סוג של 'תקיפת האחר בדימיון' . אבל מובן לי שזה לא מתאים לפרסום פה. עובר איזה גבולות? את גבולות הטעם הטוב.. זה סוג של יצירה הבעתית בשבילי. 'היא' סתם מושא לזה. בדימיון שלי. במציאות זה לא ככה. אז צריך להגביל פה מה שאני כותבת גם מתוך דימיון ודימויים? לא אמורים להיות לי דימויים כאלה בכלל?

..

יש סיבה שלא יהיה ? :p

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי משתפת את ההורים שלי בכמעט שום דבר מהרגשות שלי ומהחיים שלי...לאן להתגייס, מה ללמוד ועוד ועוד. לא יודעת מה אני רוצה ממכם, אבל היום סיפרתי לה איזה משהו שהיה ולא סיפרתי, פשוט ניסיתי להסתדר לבד, והיא אמרה שלכל דבר שאנחנו עושים או מרגישים או לא יודעת מה יש סיבה. משהו בי חסום איתם, עם שאר המשפחה אולי טיפה יותר בסדר אבל איתם- כלום. לפעמים חושבת שחבל שכך ואולי יכול להיות אחרת, לפעמים חושבת שזה מה יש ואין מה לעשות עם זה. יצא שכמעט כל מטפלת שהייתי אצלה, והייתי אצל עוד לפגישות ספורות, מלבד שתי הפסיכולוגיות, תמיד שאלו אם עברתי איזו שהיא פגיעה, אבל לי לא זכור כלום ואני מניחה שלא הייתה. אולי בעצם אני רוצה שתחשבו שאני מסכנה... כי שוב נפלה עליי עצבות ואולי אני פשוט מנסה לעורר רחמים.

הגעתי לפגישה אבל לא הרגשתי כלום, לא כעס לא שמחה, גם לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה ולא זוכרת דבר , רק חשבתי שחבל שיש דברים שאני רוצה לומר ולעולם לא יבואו לידי קול בחדר הזה. סיטואציה לא נעימה אני חושבת שפגעתי בה והיא רק רצתה שאני אחשוב שהכל בסדר ביננו. שלמרות שברור לשתינו שיש פער שדורש גישור, אבל היא קיימה פגישה רגילה , אפילו סתמית, רציתי שהיא תגיד לי שהיא נפגעה ולא לנסות להיות יפת נפש וחזקה גם שברור שהייתה פגיעה. ולא לא להמשיך כרגיל אלא לעצור ולדבר על זה.

אז חשוב שתדסרי בדיוק את זה ...

מכירה כל כך את הפגישות האלה ואז יוצאים ותחושת התסכול והזעם וההרס העצמי והרצון לפגוע כל כך גדולים. לי עוזר לכתוב הכל כולל הכל להביא אותם לפגישה. מאוד יכול להיות שהיא נפגעה ויחד עם זאת מאוד מבינה את המקום הזה .אגלה לך סוד ...לכולנו יש פגישות כאלה את לא הראשונה ולא האחרונה..היא יודעת לשמור על עצמה וכן היא רוצה להתקדם לעבור את האבן נגף הזאת. אבל את חייבת לעשות מאמץ בשבילך ..סומכת עלייך אל תישברי תמשיכי ללכת קדימה וברגעים הקשים האלה תיזכרי בתחושה הזו הנעימה שהיא הייתה שם בשבילך..מחבקת

הי גולם, את יודעת, לפעמים יש פגישות כאלה בהן את נותרת בתחושה של אדישות שמאום לא נספג, ובכל זאת, אני מאמינה שמשהו כן. שיש איזה play אחר-כך. לפעמים אחרי שעות, ימים. משהו כן צף, והנה את כן זוכרת. משהו הצליח לחדור מבעד למעטה. אולי קצת כמו סוג של הפרייה. לעתים זה כך. וגם לי היו דברים שחשבתי שלעולם לא יתרחשו או יאמרו - ובסופו של דבר, אחרי תקופה והמון סבלנות - הם כן. בדיעבד, כן. מאחלת לך שיורגשו ניצנים כאלה. שמשהו בפנים יותר. אם לא עכשיו אז מתישהו. יימצא חרך. בוקר טוב, שבוע טוב, גשם בוא, סוריקטה

בכל מקרה אז זו הזדמנות לומר שבת שלום

אני מחפשת גם את הקול המוכר שלך. משתדלת להתמסר למציאות הזמנית הזאת ולשחרר קצת כדי שיהיה לי כח להמשיך. הצוות כאן כל כך טוב אלי וכאילו שואב אותי אל ההתמסרות הטוטאלית הזאת, להיות רק מטופלת. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, מקווה מאוד שלא טעינו. שירה

אני באמת רוצה להיות נוכחת. אין לי מילים לזה... אבל גם ככה אני פה. נכון?

את חסרה לי ..המילים שלך חסרות לי הצבע ....אבל בקצב שלך. וכן את נוכחת בענפים שאת נוטעת הם נעימים לי וגורמים לי לחייך ולהתגעגע אלייך.

מה נשמע? חלום

אולי תספרי קצת מה עבר עליך השבוע, תשתפי

הי רוני, בוקר, אני מחייכת לרגע. התקשורת בינכם, בינך לבין אודי, מרגישה לי כמו התחלה שבא לי לשאול: "נו, ו..." מאד הייתי שמחה אילו קצת היה מתפתח מעבר. מבינה שאת מרגישה שזה מה שאפשרי לך בינתיים. שמפחיד, אולי. אז אולי בבוא העת. נאמין? טוב שאת רוצה, ונראה לי שכולם יצטרפו אליי ומזמינים אותך בחום, שבוע טוב, וגשמי ברכה, סוריקטה

קשיי הקשר בין מטופל למטפל. מה באמת קורה בתוך הטיפול. מהי תלות. מהי הזדקקות. מהן הטיפולים השונים. וכו... מהן הגבולות הסטנדרטיים. וגם על התקשורת בעידן 2016. מבט הקשר כאל קשר טיפולי בלבד - מדריך למטופלים. מלווה בסיפורים מהחיים בחדר הטיפולים.. כזה שהמטפלת ממליצה למטופל לקרוא כבר בתחילת הטיפול.. למטופלים בטיפול הראשון. אודי יש ספר כזה?

הי, עברה בי ולא פעם המחשבה לכתוב ספר על הטיפול שלי וההיסטוריה. וגם יש לי שם עבורו בראש. הוא קצת נכתב, גם פה. בכל נקודת זמן הפיסה הייתה אחרת, והשתנתה. הייתי כותבת אותו לפי בחירותיי שלי. המטפל, שהוא איש שכותב-כותב גם הוא יכול היה בעקרון, ובכל זאת, זה שלי. סוריקטה

ניתקלתי בשיר הזה, הוא נגע בי כל כך עמוק, אני מרגישה שהשיר הזה ממש מדבר מכל תא ותא בגופי.. " מעץ עושים נייר אני דווקא הופך נייר לעץ, לעץ חיים ומשתרש בו עד אשר נבקע בו שיר הצפורים (אברהם סוצקובר) מברכת אתכם בשבת רכה, נעימה ומוארת.. במבי.

... ובבוא נובמבר עלינו שירד טל ומטר לברכה וישקה שלך, סוריקטה

מרגישה צורך לפרוק אבל פחות לספר מה בדיוק...בכיתי הרבה אבל לפחות היא קצת הבינה מה עובר עליי

אודי, היא אלופה בלהיות מותאמת אליי, כל כך מנסה להראות לי תמיד שיש המון אפשרויות שפתוחות בפניי בכל נושא ולא רק עכשיו...כי החשיבה שלי הרבה פעמים נעולה על דברים או שחור לבן... תודה סיגל על הניסיון לעזור, זה בעלי ויש בינינו קשר מצוין, בנושא הזה הוא נגד גם אם זה חינם והוא אדם מאוד שכלתן. סוריקטה החכמה, ממש רציתי שתכתבי לי כי אני יודעת שהייתה הפסקה עם פגישות לא סדירות כאלה ורציתי לשמוע איך זה...והנה כאילו הקשבת לקול שלי וכתבת, את מקסימה! את מוכנה לכתוב מה עשתה לך התקופה הזו? איך היה? כי אצלי זה תמיד הכל או כלום ופתאום לנסות אחרת...זה שונה מאוד ממה שאני מכירה. אודי, קורה שאפשרות כזו יכולה להיות בטיפול? של בדיקה או מצורך נסיבות להיפגש מעט? מה דעתך על זה? זה פותח אפשרות שונה...ומעניין מה זה יעשה לי...מכריחה את עצמי שלא לברוח לגמרי אלא לקחת את האפשרות של פגישה אחת לחודש...מה דעתך? יעבוד? סומכת עליה אבל רוצה לשמוע אותך, טוב?

יקרה מה שלומך ...חושבת עלייך כאן עבורך גם אם קצת צולעת .מקווה שבטוח לך עכשיו ויש קצת שקט בראש ...מחבקת

אודי תוכל לבקש שידברו בשפה נקיה יותר? אודי זה לא מפריע לך?

אני תמיד תמיד מביאה את הקושי. הכי כנות הכי שקיפות כל הזמן .לפעמים הכנות שלי כמו שלה כואבים. ושוב אני כאן וזה בדיוק הייתה הכוונה שלי האם נכון לבוא לכאן כדי לפתור את קשיי הטיפול . תקופה ארוכה מרגישה שאני זאת שמחזיקה את האמונה שהעגלה תזוז. אתמול היא כתבה לי שלא בטוחה שיש לה את היכולת לתת לי את מה שאני צריכה אבל היא מוכנה ורוצה לנסות שוב . הראש המעצבן שלי חוזר כמו תקליט על המילים הכואבות לא בטוחה שיכולה ..במקום על מוכנה ורוצה לשנות.... ואולי באמת צריכה לוותר ונלחמת כמו לביאה ...לפעמים חושבת שהיא מחכה שאני אלך בטוחה שרוב המטופלים היו פשוט נוטשים ואני לא מוותרת. אולי צריכה לקבל שנגמרה הדרך ...אני מסתכלת על חנה וחושבת לעצמי איזה אומץ . אודי אני פשוט יודעת שאנחנו יכולות זה כמו בגד תחרה עתיק ויפיפה שפרום בקצוות והבד קצת נחלש אבל ביד מומחה אוהב ומיומן זה אפשרי .ואולי אני צריכה לקבל שהיא לא יכולה . אם היא לא בטוחה מי אני שיהיה בטוחה .מרגישה שמחזיקה את החיים שלי ביד אני לא יכולה לנשום בחרדה קיומית ממש ...

האם גם למטופל שלך היית אומר אתה נשמע אבוד ומיואש??????????

אודי יש בי פגם גופני... משהו שנולדתי איתו ולא ניתן לתיקון. והוא מפריע לי מאוד! גורם לי לשנוא את הגוף שלי, ולהתבייש בו מאוד. אמא שלי הייתה מעליבה אותי לפעמים על כך שאני כזו. זכורים לי כל מיני משפטים שהייתה אומרת. קשה לי ללמוד לאהוב את הגוף, למרות המגרעה הזו וכשאני מביטה בעצמי במראה - אני פשוט נעצבת מאוד. אני לא אוהבת את הגוף שלי. אני שונאת אותו מאוד!!!!!!!!

הי אודי, אני מאושפזת... קשה לומר את זה. לא פשוט להיות כאן, אבל הגעתי לקצה. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה בתוכי או שביב של כח. סערת הרגשות הלכה והקצינה ותחושות קשות של בדידות יאוש וחוסר ערך תפסו שליטה. זה עדיין בסדר לכתוב כאן? אם לא, פשוט לא תעלה את ההודעה. אודי הודעה אחת שלי מיום שני נותרה ללא מענה. תוכל? תודה שירה

אתה יודע ? אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בחודש הראשון זה היה טיפול של פעם בשבוע, אח"כ נפגשנו פעמיים בשבוע במשך 5 חודשים. ואז היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה והתחלנו להיפגש 3 פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים. וזה הפך לאנליזה של 4 פעמים בשבוע במשך שנה. ומאוקטובר 2011 נפגשנו 5 פעמים בשבוע. חלו שינויים טכניים בזמנים שלה, וגם בשלי. לא מצאנו זמן לפגישה חמישית ולכן מאוקטבר (אחרי סוכות) ירדנו ל 4 פגישות בשבוע. זה מטלטל אותי.. הרעיון לרדת ל 4 דווקה בא ממני. ישנו קורס שממש רציתי להשתתף והוא מתקיים בדיוק בזמן היחידי שאמא צביה פינתה עבורי למפגש החמישי.. מרגיש לי אחר.. לפעמים אני אפילו שואלת אותה אם היא זוכרת אותי.. משונה כזה... מה דעתך אודי ? אולי הייתי צריכה לוותר על הקורס ?