פורום פסיכולוגיה קלינית

רוצה ככ לכתוב תחת ניק אחר להעלם ויחד אם זאת ככ צריכה להראות להיות. ..מכבדת אותך אודי ואני לא יעשה את זה אבל המצוקה נוראית בפנים הלבה רותחת הכל סוער וגועש ...רוצה לכתוב בצורה פרובוקטיבית הכל כל מה שהוא עשה לי כל מה שהוא עולל לי לא יכולה יותר לשתוק ....זה מטורף אודי ...אני לא יכולה יותר להחזיק את זה בפנים. איך יכול להיות שילדה נערה נפגעת בבית בחוץ בבית ספר שום מקום לא בטוח לה מה כתוב לי על המצח .. ואיך לכל הרוחות אף אחד לא רואה רוצה לסמם את עצמי עם אוכל עד שאעלם...דיי היא/אני לא יכולה לשתוק יותר.....רוצה ככ רוצה ..... מחזיקה את עצמי כי מגיע לי אחרת ...אודי מה הדרך אמצע בן הניראות העירומה האובססיבית לבין העלמות ....אודי סליחה ככ סליחה שמשגעת אותך זקוקה לעוגן להאחז ....

אני שומעת את הקושי ואת הכאב. אין סיבה שתשארי עם זה לבד . ועד שאודי יגיע , שולחת לך. https://www.youtube.com/watch?v=MsPkgjcWHPM

אביב, אני מרגישה שאני עומדת לידך ושתינו רועדות מאימה ביחד, באותן נקודות בזמן, בעולם שמתנהל כאילו כלום לא קורה אבל הכל כל כך לא בסדר. איתך שירה

איתך. לא יודעת מה התשובה. מה דרך האמצע.. אולי עניין של התאזנות פנימית שלוקחת זמן... את פה ולא תעלמי רק הלוואי שהפצעים שיצרו בתוכך בעבר יגלידו איכשהו וזה פחות יטריף, פחות ישגע.. כי תזכי למצוא איזו עוצמה פנימית לשרוד למרות הכל . בלי הדחף להעלם או להטביע באוכל את כל הסערות הפנימיות בגלל דברים לא נתפסים של החיים... מגיע לך רק טוב. שלווה נחת ונוכחות גאה ולא נעלמת.

עצוב השארת אותי ככ עצובה . גם אם אתה צודק ואני זאת שביקשתי ...מרגישה שאיבדתי את הרצפה כאן . סליחה

אביב,יקרה...לבי נחרד לאוצמת הצעקה.את נשמעת ונוכחת וזה חוצב את הנשמה.זכותך לצעוק את הטירוף הזה לעולם שראה ולא רצה לראות ושתק.מותר לכן לחיות,להתחבר,להקיא את הכאב ולהתחיל להנות מהחיים.מגיע לך את עצמך!ואת עולמך!היום את יכולה להגן על כולכן,המטפלת שלך תעזור לך,הרי היא נלחמת עליך כי מגיע לך.שולחת חיבוק חם ועוטף לכולכן.אני גאה לשמוע אותך באמת הכי פנימית שלך.מורידה כובע...אל תעלמי,את חשובה ואהובה כאן על כולם. חלום,בחום

קראתי אותך כמה פעמים ..תודה אהובה את צודקת היא נלחמת יחד איתי, אבל כרגע לא מסוגלת להיות שם בכאב עם עוד מישהו אסור מותר אסור ככ טבוע בי עמוק אז באה וכשכואבת עודפת בציניות בכאילו לא אכפת ועוד דרכים ותחפושות .. והכי עצוב שהיום יש למי ואני לא מסוגלת לגעת בכאב ליד אחר .. ובינתיים הלב מדמם את הכאב....הי אבל אני חזקה ונתגבר ואת מה שלומך יקרה ספרי קצת מהעובר אותך אם נכון לך ....

... מרגישה שממש מתה.. מתה ..מתה מבושה .. :(((( מתביישת מסוריקטה, משירה , ומכולם פה.. ממש מרגיש קושי להקליד.. מרגיש נורא... קשה להקליד.. איזו בושה.. כמו לבקש צדקה.. נדבה... כאילו להגיד ,גם אני נולדתי ..אז... ???? וואוו איזו בושה... כן..כתוב בתעודת זהות שנולדתי ב 7 לנובמבר.. אז מה ? אפילו לא יודעת מה אני רוצה/צריכה.. כל כולה ,כתוב בתעודת זהות שנולדתי.. אז מה ?? וואוו.. כשראיתי את ההודעה והרעיון היפיפה שלך שירה !!! שמחתי בשביל סוריקטה.. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה.. ויחד עם זה הרגשתי שהלב נחתך לי לרסיסים .. כאילו ,הרגשתי שאני אויר... וקראתי את ההודעות עכשיו ו... וואוו.. שירה !!!! קראתי.. העץ שפתחת .. וואוו.. כמו הגשם בחוץ גם גשם מהעיניים שלי.. לא יודעת מה לומר שירה.... זה מביא בכי.. כל כך .. כל כך.. המילים שלך... לא יודעת.. משהו כל כך בדיוק. שירה... וואוו.. המילים שלך... וסוריקטה וסנדיי ואביב וכולכם.. לא יודעת מה רוצה לומר לכם.. אני בהצפה מוחלטת.. כל כך מבולבלת.. וואוו.. זה גם הרגישות והאיכפתיות והדיוק וגם שכאילו ביקשתי כזה ????? זה נקרא שביקשתי ??? אנימתה !!!! איזו בושה !!! מרגישה מתה מבושה :((

שיומולדת זה היום היחיד בשנה שבו אומרים לך תודה כאדם. לא כי עשית או נתת משהו רק כי אתה אתה , ועל כך מודים לך ומברכים אותך. לפני מה שאני רואה כאן, יש הרבה מה להודות לך במבי :-) יומולדת שמח. נ.ב- ובעניין הבושה? נקווה שכבר שכחת מזה :-)

אני גם יודעת למות מבושה עד עלפון או ניתוקים...למרות שלאחרונה זה קורה פחות ופחות אני יכולה להבין אותך נדמה לי...אני יודעת כמה זה קשה,שורף ומפרק...שולחת לך חיבוק אם מתאים לך ו...המון המון מזל טוב,המון בלונים צבעוניים ועוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות וקרם...סליחה שהכל ווירטואלי אבל מכל הלב.ועכשיו שיר:"היום יום הולדת!..."נו המשך את יודעת...המון שנים של בריאות,כוח,פרנסה ושמחת חיים !..מגיע לך ((-:

במבי יקרה, מבטיחה לך שהעץ נפתח רק ממקום של לתת לך מקום ובכלל לא כנדבה... אפילו התלבטתי כי לא רציתי שתהיה לך תחושה לא טובה שהעץ נפתח אחרי שכתבת את ההודעה לסוריקטה, שם, דרך אגב, ראיתי לראשונה שגם לך יש יומולדת. מאחלת לך שהשבת תהיה לך מיוחדת, השביעי, ביום השביעי, עם טיול נחמד אולי בגשם המטהר וחיבוק ענק גם שלך לעצמך. את אהובה! שלך, שירה

הי במבי אחותי, יכול להיות שרצית רק והכי. בלעדי שלך, ושיעופו כולם לעננים ולך יהיה כל המקום כולו. ונדמה לי שבכולנו יש משאלה כזו. ואולי במי שחסר לו כל-כך היא תופסת גודל כמעט אינסופי שכזה. אכן הייתי בדילמה האם לפתוח עץ עבורך. שיערתי, וכך גם קרה, ששירה המקסימה בחרה לעשות זאת עוד לפני ששבתי לכאן. אני מניחה שהיה מרגיש התאמה חזקה יותר אלמלא היית אומרת מפורשות. כמעין העברת מחשבה ללא מילים. התמזגותי כזה. אני בכ"א זכרתי את התאריך שלך. לגמרי. מזכירה לך את משאלת האמא המחבקת. שלך, סוריקטה

המטפלת של עכשיו דיברה עם הקודמת בטלפון בשביל להבין קצת יותר לגבי התרופות. היום היא אמרה לי שהיא מסרה לי דש חם ושביקשה למסור שהיא חושבת עליי. ואני כמובן חייכתי לעצמי. גם אני רציתי למסור לה דש אבל התביישתי לבקש ממנה למסור לה. שאלתי אותה היום בטיפול אם זה בסדר שאדבר איתה והיא בכלל לא הבינה למה אני שואלת. אמרה שיודעת שזה היה טיפול חשוב, גם ארוך ושמבחינתה אין בעיה. אם כמובן זה בסדר גם מבחינת הפסיכולו'. אני לא באמת רוצה להיות איתה בקשר כי מן הסתם זה לא יעשה לי טוב. רק רציתי לספר לה שאני בטיפול ושתהחלתי את הקבוצה, שאני מתגעגעת אליה.. שעכשיו בחורף השמיכה שלי ממנה כל הזמן איתי במיטה וזהו. שלחתי לה הודעה שאני רוצה לדבר איתה קצת ושאמרתי גם למטפלת שאני רוצה לדבר איתה. אמרה שתשתדל לחזור אליי בערב. אני רק מקווה שלא עשיתי טעות... אני חושבת שזה יעשה לי טוב. אולי קצת יבלבל... טוב, לא יודעת.. נראה מה יהיה.

חנה יקרה, תודה שאת משתפת....וואו! יש לך אומץ! אני פשוט מעריצה אותך על כל השינויים האלה..תני לזה זמן! אני לעומתך מרגישה כל כך לא יציבה עם שינויים ועוד הכל עם אותה מטפלת..מוזר.אני רוצה לעזוב :( בהצלחה יקרה! נשמע שאת בדרך הנכונה!

תודה על המחמאה. ומיכל, שינויים זה תמיד קשה. גם אני עברתי מקום אצל הקודמת ומאוד כעסתי עליה. אמרתי לה כל הזמן כמה אני שונאת את המקום שלה. ואם היינו ממשיכות, אני חושבת שגם עכשיו הייתי אומרת לה שזה מקום שאני לא אוהבת... אודי גם אמר לך משהו, לא זוכרת את המילים במדויק, שתנסי לקחת את מה שכן עובר איתכן יחד, מעבר למקום הפיזי. זה קשה מיכל, אבל אני מאמינה, לפחות משתדלת להאמין, שלכל דבר יש סיבה, ושלא סתם דברים קורים. לא תמיד עוזר, אבל תני לזה זמן. היא אותה המטפלת, בשינוי מקום, תנסי להיאחז בנקודות המוכרות שלכן ביחד.

כבר מההתחלה לא חשבתי שזה מה שיעזור. די רציתי בגלל סיבות לא הכי נכונת בשבילי. עכשיו אני קצת מפחדת להפסיק, למרות שאני די מפסקיה לבד, בערך. התקשרתי לקבוע אצל הפסיכיאטרית, חדשה, זו שעובדת עם המטפלת שלי, ששייכת לקבוצה. אמרה שיש לה תור רק עוד חודש אבל אם דחוף אפשר לנסות להזיז מישהו אחר. נראה לי בינתיים שבסדר ויכולה לחכות. אמרתי למטפלת של עכשיו שאני צריכה את עזרתה לקראת הפגישה כדי שלא אהיה פסל ושהיא תוכל לעזור לי. אני צריכה לחשוב אולי אני בכלל לא צריכה אותה... בכל זאת כמה מאות שקלים (:

כשאמרתי לך שאני רוצה משפחה- שאלת/אמרת לי מדוע לא. אבל אני לא יכולה לבד להיות המשפחה על עצמי... אני יודעת למה אתה מתכוון, מן הסתם בלי שאעשה משהו לא יקרה כלום, אני יודעת. אני חושבת שאולי כרגע לא יודעת איך לגשת ולהתחיל אפילו. טוב אבל לפחות קצת אופטימית ומאמינה שעוד אפשר. מקווה.

את פשוט מיוחדת והצעדים שאת עושה מרגשים ומדהימים אני גאה בך ושמחה ככ שהכרתי אותך ...מחבקת

איזה כיף שאת גאה בי. שימחת אותי.

הקבוצה היא קבוצה לימודית ולא טיפולית, אבל מן הסתם יש משמעות לשאר החברים בקבוצה ואיכשהו לי קשה עם זה. מרגישה שהם "לא מעניינים אותי", לא רוצה לשמוע על הבעיות שלהם... כמובן שיש רוב מוחץ לבנות (: היא הרגיעה אותי ואמרה שלאט לאט, ואם לא טוב לא חייבים. וזה עוזר לי. אני לא אחליט כבר עכשיו במיוחד שאני יודעת שהקבוצה היא חלק מהטיפול ונכון לעכשיו אני בוחרת להיות בטיפול הזה. יש שתי מנחות שאחת מהן היא המטפלת שלי ואני חושבת שזה טוב לי. ככה יותר קל לי ולא צריכה להסביר היא רואה אותי שם וגם אני אותה. נפגשנו הייתה הכרות ממש קצרה, והן בעיקר הסבירו באופן כללי, הסכמות וכאלו. ואפילו קיבלתי ממנה מחמאה היום (: הן דיברו משהו על טמפרמנט ומישהו שאל מה זה, והן ניסו לחשוב מה המילה בעברית (נדמה לי ששתיהן לא ילידות הארץ..) עניתי שמזג. היום היא אמרה לי משהו על זה. היא רצתה שאספר לה על העבודה שלי.. אמרתי שלא רוצה ושמתביישת. אמרה שאולי כשארגיש שהיא לא שיפוטית כלפיי יהיה יותר קל... אני חושבת שאני ידועת שהיא לא אבל באמת שעוד מוקדם וקשה לי. שאלה איך היא לי לראות אותה בקבוצה, אמרתי שלא רוצה לחשוב על זה שאולי יש לה שם עוד מטופלים... ואז הוספתי שבכללי לא רוצה שיהיו לה עוד מטופלים ממני. ושתינו חייכנו. אמרה שחשבה עליי השבוע, טוב גם שלחתי לה הודעות, אז בטח לא הייתה לה ברירה אלא לחשוב עליי. אמרה שחושבת כמה הטיפול הקודם שונה מעכשיו. גם לה אמרתי שאני רק רוצה את השמיכה והכרית שלי. עוזר שהיא מבינה ואיתי. עזרה לי לחשוב יותר על כאן ועכשיו ולא ככ רחוק.. לאט לאט.

הי חנה , אהבתי את המשפט שלך : "אני יודעת שהקבוצה היא חלק מהטיפול ונכון לעכשיו אני בוחרת להיות בטיפול הזה." לדעתי זו המהות, הידיעה והבחירה. נראה שאת הולכת יפה מאוד מול המטפלת ( שנשמעת מקסימה) ומול ההשתלבות בקבוצה. בהצלחה!

אני באמת מקווה שאני בדרך שנכונה עבורי. אני גם חושבת שהיא מקסימה (:

זה פותח ומגוון דברים שיש עוד אנשים ביחד שיכולים לחשוב יחד ולהגיב זה לזה. עוד נקודות מבט... וטוב שהמטפלת המוכרת בסביבה . נותן הרגשת בטחון אני מתארת לי.. בהצלחה חנה :)

חושבת שטוב שהיא שם בסביבה...

את עצמי בתוך העומס והאינטנסיביות .איבדתי אותי ..הרגשה לא יציבה בשום מקום מן תלושיות . יודעת שזה רק תקופה כזאת. תחושה של לבד גם שיחד מרחיקה את עצמי לא להרגיש לא להיות. הייתי שם בתור נערה יודעת שזה גיל שחייבת להיות בו לדבר עליו לגעת בו. זה בגרון חונק הגוף זוכר הכל גם מה שאני לא זוכרת ולא רוצה לזכור. לא יכולה להביא את זה לטיפול כי פוחדת שהחלקים הנרקסיסטים יגיעו גם, אז לא נוגעת . בקושי מצליחה להביא את עצמי בטיפול למרות שיש שיפור וזה נכון היה לא להביא את הכל לכאן . אודי פוחדת שהזכרונות יצאו כשאני יהיה לבד כמה זמן אפשר לכלוא אותם מלצאת ...פוחדת שאשתגע . לא סתם החלקים האלה נוצרו אז ... אוף שוב רצה סביב הזנב של עצמי

אתה צודק ואני ביקשתי ואני מודה לך על כך. אבל כרגע פשוט לא !!!!!!!!!!!!! והיא יודעת את זה כרגע היא לא מסוגלת להכיל אותי אותנו שם .אז שותקת .... להביא לטיפול כרדע זה להסתכן שוב שהלבה תישרוף אותה לא יהיו לי יותר הזדמנויות זה יחסל את הטיפול... לצערי כרגע הולכת על הבהונות ...... אבל תודה אודי וסליחה זה לא היה הוגן להביא את זה לכאן .שותקת

:) הלוואי

זה לא אני. זה במקום ועל חשבון עצמי. כי זה זועק. כי זאת פשוט אמת שרוצה להאמר. וכל פעם שאומרים לי לשתוק היא זועקת את עצמה שוב מתוכי כי ברור שמשהו לא בסדר. שדברים לא אמורים היו להיות ככה. שתהליכים טיפוליים לא אמורים להרגיש כמו 'תאונות דרכים'. ותאונות צריך למנוע! גם בכביש וגם בטיפול!! לאדם שמבקש ללמוד לנהוג מסבירים ומבהירים היטב את כל הסכנות שכרוכות בדבר. והוא מוכן בשביל הזכות לניידות. לתנועה . לסמוך על עצמו שידע להזהר . בטיפול פסיכולוגי אנליטי לא מסבירים שיכולות להיות 'תאונות'. לא מסבירים כלום בעצם. זה כאילו זועק את עצמו מתוכי שככה זה לא צריך להיות! שלומר שהחוזה הוא × שח על y מועדי פגישות. בלי אף מילה על טבעם ומהותם של התהליכים הרגשיים שעשויים לעבור שם זה לא בסדר ולא אמור להיות בסדר מבחינה משפטית. זאת הסתרה. זה העדר שקיפות נוראי ואיום. זה פגיעה בכבוד המטופל. בייחוד אם שאל והביע רצון להבין וקיבל תשובות עמומות ומתחמקות. שום הסבר אמיתי! יכלו להחתים אותו על נייר על תכלית התהליך והסיכויים והסיכונים. הם יודעים לא להבטיח דבר. זה לא מספיק!! בהתחלה היא דווקא אמרה לי 'את יכולה להעזר'. היא אמרה. לא היה לי מושג למה היא מתכוונת. האם באמת נעזרתי? יותר ניזוקתי מהרהטראומה מאשר להעזר . שימו לב כמה זה גבה ממני. זה זועק את עצמו מתוכי. אני לא בבחירה בכלל. כי שמתרחש איזה עוול שלא קיבל התייחסות נאותה אמיתית משהו זועק את עצמו. ככה זה. יש דברים שמלכתחילה אמורות היו להיות ולהעשות אחרת. טיפול עם הסכמה מדעת ולא ככה. לבזות מטופלים. לתת להם לגלות על הבשר תוך כדי תהליך את החריכות והצריבות . מה אני לא בו אדם??? במקום להגיד לי 'עבדתי קשה' לא היב מגיע לי שהיא תאמר 'כנראה עברת טראומות מוקדמות בהתפתחות שהשפיעו על היכולת שלך ליצור קשרים ולהיות באינטימיות וטיפול פסיכולוגי אנליטי מהסוג שאני מיישם ינסה לטפל בזה אבל יש תופעות לוואי ואין התחייבות להצלחה'. זה הרבה יותר חוזה ראוי ואמיתי!! ולא 'החוזה שלנו מפגש 50 דקות ב x שח'. העדר הדיבור הגלוי על כל מה שרגשי שם ואינטנסיבי וטראומטי כייתכנות זאת פשוט הסתרת מידע ברמת מרמה ופגיעה!!! כי למטפלים ברור כמו שהשמש זורחת השמיים בטיפולים הללו כרוכים בנגיעה בחוויות שכאלה. חווית להסביר את העניין כולל התכלית והפשר! אם היו מסבירים לי הייתי נשארת ועושה מאמצים לשרוד את זה ולהכיל את התהליך. אני סתם נבהלתי והזדעזעתי איך זה שבסהכ רציתי דברים טובים. הבנה תמיכה אמפתיה ומצאתי את עצמי חווה דברים קשים ככ מהתסכולים וקיטועי הפגישות ולא הסבירו לי כלום!!! התבוננו בי כמו עכבר מעבדה ופתרו אותי כמו תשבץ הגיון. לפעמים היא הייתה אומרת מולי לעצמה בקול רם את שם הרגש או החוויה שהיא מזהה. במקום לדבר אליי ואיתי!!! ולהסביר לי מה לכל הרוחות הולך. לדעת לשקף שיקופים ואז להודיע 'טוב זמננו תם' ולגבות תשלום זה לא הדרך לעבוד נכון עם שחזורים רגשיים שקורים. וכל העניין הזה של 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב להגיע מסודר לפגישות'... מה? על מה היא מדברת??? למה היא לא מסבירה למה זה חשוב??? למה היא לא מסבירה מה שהיא מבינה ויודעת על מהות התהליך?? איך היא מסכמת דבר כזה אם רק היא מבינה על מה היא מדברת??? ועוד אומרת 'הניסיון שלנו'.. פתאום זה שלנו?? כל הטיפול היא דחפה לי את הנפרדות המנכרת שלה בצורה הפערים 'אני עבדתי קשה. אני הבאתי ילדים לסיפוק. אני לא ספרתי קלוריות מימי. המיתו בך חלקים?' לא היה שם שום 'אנחנו'!!! למרות שנפשי כמההה לאנחנו . שיהי שם זולתעצמי מזורגג. לא היה. ושזה הגיע לשלב הכשלון והשלמה שלה איתו כנראה היא פתאום הופכת את זה ל'ניסיון שלנו'.... מה שהניסיון שלי מלמד זה שיש אנשים שעושים פאשלות על חשבון נפשם של אחרים והם חסינים מלתת דין וחשבון כלשהו. זה מה שהניסיון שלי מלמד... אה כן ושהיו לי טראומות נטישה מוקדמות שלא ידעתי. מה הטעם לשחזר את זה אם הטיפול לא מציע גם תיקון??? לא מרפה את הפצע רק חושף ומשאיר אותך מדמם לבד אחרי שהמטפל בעל כוחות האגו ביזה אותך במילא שהוא 'עבד קשה'. הרי מה שנחשף שם למעשה חשף את הסיבות לחולשות אגו מהם סבלתי בחיי!! החוסר אונים הראשוני המודחק הזה. זה רק מבליט עוד יותר ומדגיש עוד יותר עד כמה ה'עבדתי קשה' הזה הייתי אמירה הכי לא מותאמת אם המטפל אמור כביכול להיות לי ל'זולת עצמי'. היא הייתה פאקינג בהכשרה קוהוטיאנית. כנראה שיש דברים שפשוט אי אפשר ללמוד באוניברטיסה או השתלמויות. זה צריך לבוא מהנשמה שהאנושית שלך בדיוק כמו שהכעס שלי על עוול , על טיפול שהיה יותר דומה ל'תאונת דרכים' זה מזדעק מן הנשמה העמוקה שלי. יהיה מי שיחליט לומר 'זה ביטוי לבאג מוחי כפייתי. קחי תרופה וחאלס'. אולי. אולי. כן בוא נדומם את קריאות העוול על כל מה שמרגיש עקום ולא בסדר ופשוט ניישר קו עם העקימות של העולם. בוא נשתוק ונחלוף ונמשיך הלאה. היה לי הרבה יותר קל אם הייתי מסוגלת למשיכה מיניות תשוקה ואהבה וזוכה לה עכשיו. מכיוון שזה לא המצב אני מרגישה שזכותי לזעוק ולכעוס על הפגיעה שפגעו במקום לעזור ולתקן את נפשי שתחווה תשוקת הקשרות בגוף ובנפש . אם הפסיכואנליזה לא מתקנת אין להם זכות בכלל לפעול. אנחנו לא עכברי מעבדה של אף אחד!!! זה זעק מתוכי. מה לעשות. הלכתי. ולחשוב שהכל אחרי ניסיון לדייט שלא צלח כי לא הרגשתי כלום. מתי יגיע מישהו שיגרום לי להרגיש שזה זה. שזה נועד להיות. שזה זה. משיכה תשוקה אהבה חיבור.. לא סתם סתמיות. לא משהו מאולץ. עד שלא יחבקו לי את הכאב חזק חזק ויכילו כמו שצריך כנראה זה לא יקרה לעולם. כמה אנשים אתם מכירים שמחבקים את הכאב שבזולת?? ומוכנים לרפא לו פצע עם שיקוי הקסמים הזה שנקרא 'אהבה'? רק באגדות יש דברים כאלה כנראה... אפשר גם לא לפרסם סתם פרקתי. סתם ארוך מייגע .. יוצא ממני בלי לשאול אולי.. כאילו איזו אמת רגשית תובעת להשמע לפני שמכבים אותה ומכבים לה את הקול... שיהרגו כבר את הקול הזה. סתם מעייף אותי. עדיף לשכוח מהעבר. שום בדיוק הבעיה. אי אפשר לשכוח שעברתי שם מה שעברתי. מצוקת החוסר אונים הזאת. היא לא עשתה לי התמרה. לא הסבירה מה עובר עליי לא שיככה למעני את החוויה הקשה.. הופקרתי כי לא באתי לפגישות כמו שהיה נוח לה. הלוז שלה היה יותר חשוב מהנשמה שלי. זאת הייתה חוויה נוראית. מבחינתם זה הכל האמא. הפסיכולוגית שה תמים. בסהכ השתחזרו דברים שלא קשורים אליה בכלל. זה רק השלכות כל הדברים האלה. הכל השלכות.. ככה הם עובדים עם הרגש. כאילו הוא לא ממשי. איום ונורא אני אומרת לכם. הם רוצחי נפש לא מטפלי נפש. הם לא מבינים כלום באיך צריך לעבוד עם רגשות וכמה חשוב להסביר דברים בחיבור ורכות ולא להותיר את המטופל לבד עמום והמום בתוך הדברים האלה. זה קרה פעם מזמן עברו כמה שנים .. אבל הזכרון זוכר. הזכרון הרגשי זוכר. ככה, בלי התמרה. בלי ההתמרה לחיבור, לאהבה, לתשוקה. להושעה. לסוף טוב. זה לא היה. הפקירו אותי. אודי היית מוכן לחיות בלי זוגיות וילדים? תחשוב הייתי מסרסת ממך ואז לוקחת כסף לשחזר לך רגשית את התהליך המסרס ואז אומרת לך 'עדיף להיות מודע מלא מודע'... אתם בני אדם אודי? הייתה צריך לראות באיזה אפס רגישות היא התייחסה אלי.. הם לא מזדהים הרי עם מטופלים.. לא צריך להזדהות. זה בסדר.אבל חובה להסביר דברים!! מה שידוע למטפל מבחינת פגיעה במנגנון יצירת הקשרים וביטוי הדחפים - חובה להסביר!!!!!!! לא לחשוף להם על הבשר ככה. זאת לא צורה וזה לא אמור להיות קביל משפטית כלל וכלל. חוזה זה הרבה יותר מרק מה שעל פניו! צריך לכלול התייחסויות גם לטבע התופעות שבתוכנו כי בזה מתעסקים שם! בדיוק בזה!

הי מימה, כמו בכל דבר במציאות - יש סיכוי ויש סיכון. אם מישהו מגיע לטיפול מתוך תפיסה שיש רק סיכוי - אם מאמינים - על זה מנסים לעבוד. אבל היות שאין הצלחות מושלמות, כפי שנאמר, גם זה יכול, למרבית הצער, שלא להצליח. "הביטי אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים / חנה גרין) סוריקטה

אבל היא גם לא הזהירה אותי שאני עלולה לחוות שם ירידה לשאול... ובטח שלא ציפית לדריכת כף רגל מרסקת נרקיסיסטית על הנפש שלי. הזעזוע הנרקיסיסטי היה טראומה בפני עצמה וחזקה לא פחות מטלטול השחזור הרגשיים למיניהם. אותם לפחות אפשר לייחס לעבר. את הזעזוע הנרקיסיסטי אני נאלצת לשאת מדי יום ביומו אלא עד אשר אולי עוד אזכה להצליח לשגשג בעשייה כלשהי כך או אחרת. כדי שממנה אשאב תחושת זהות ולא מן השבר שאירע ברצף חיי הנפש שלי בטיפול . מטפל אמור להיות שם גם כדי לעזור לאסוף את השברים. לא סתם להפקיר. והפגיעה הנרקיסיסטית שהיא הסבה לי היא רשלנות של ממש!! הערכה לא נכונה של כוחות אגו ומבנה אישיות. ממש טעות מקצועית. אבל ממש. זה שלה. זה לא קשור לציפיות ואכזבות שלי מגן עדן אבוד.. היו כמה רבדים בטיפול להתייחס אליהם. לא כולם כורח המציאות. חלקם פשוט תוצאה של חוסר זהירות של מטפל חוסר תשומת לב ושיקול מוטעה.. מול העוסית לא הרגשתי שום פגיעה נרקיסיסטית . הרגשתי מובנת! אין שום סיבה שפסיכולוגית לא תוכל לאפשר חוויה כזו של הבנה גם כן. היא הייתה צריכה לזהות את הצורך שלי בהבנה לקשיי ולהתייחס קצת יותר ברגישות וענווה. פשוט. זאת כבר לא ציפייה לגן עדן, אלא לאנושיות נאורה בסיסית בצורת היחס שמכירה בחולשות יחסיות ולא מתעלמת מהן. נהפוכו. מספקת כלים להתמודדות. בלי להכיר בקושי כדי בכלל אפשר לסייע? סתם לשבת ולהתנשא? זה היה שלה בלבד. אחריותה ואשמתה. לא שלי. וזו לא אמורה להיות ציפיית שווא לקוות להבנה לרגשותיך.

הי אודי, התרגשתי לקרוא את הניסוח שכתבת לגבי שירים "קפסולות של רגש" רגש זה דבר שחסר לי לפעמים... כך, שלא יזיק לי מידי פעם תוסף.. (למרות שרק כלפי חוץ - מבפנים אני בחורה מאוד רגישה ותמיד הייתי) עקב כך, אני חוזרת בי מדבריי. אבל, למה פעמיים דוד לביא??? נו, גם עברי לידר ממש חמוד :-) יש לו איזה שיר...הכוס הכחולה "ויש לי את הרגש שאומר מתי שזה טוב.... ויש לי אותי, יש לי אותי לאהוב!" https://www.youtube.com/watch?v=pAWlDWT3Jb0

אחרי ששלחתי צפיתי שוב ושמתי לב לכך, משום מה זכרתי את דוד לביא פעמיים..אולי יותר דיבר אליי...

והיה כיף לרקוד. אוהבת מוזיקה וריקודים. וכולם יפים וכולם שמחים וכולם רוקדים.

וגם לך , שאת מצליחה למצוא את הטוב בכל יום ולתת לזה לחלחל ולהשפיע.

כל כך מדייק לי עכשיו https://www.youtube.com/watch?v=rPDzdqbGa6Q&index=1&list=RDrPDzdqbGa6Q

קראתי אותך מה שכתבת לי למטה ...מבינה אותך הכי בעולם אבל הם כולם את ..מבינה את ההתנגדות שלך. יודעת בתחילת הדרך כתבתי לילדה מכתב ארוך שתילך ולא תחזור וכשאובחנתי רציתי להרוג את כולם ..היום אני מבינה שאי אפשר להשאיר ילד בן חמש או ילדה בת חמש לבד אני חייבת להיות שם עבורם ...לפחות בתור התחלה תסכימי לדבר אליהם ועליהם בצורה מכבדת ולא מעליבה ופוגעת ...ואוף שירה זה קשה זה מתיש זה מטורף אבל כשמסכימים להקשיב להם הרבה יותר קל ... שולחת כוחות וחיבוק עוטף לכולך ..

אני באמת מרגישה שאת.מבינה אותי... תודה. הם לא מקשיבים לי רק משמיעים את קולם ומצווים ציוויים וצןעקים ןבוכים. בראש אני מבינה ויודעת שהם חלקים שלי. חלקם מתקשר בטיפול תחת היפנוזה. הם מופרדים ממני לגמרי כרגע. אני כועסת נורא כל הזמן ולא רוצה אותם. ומה שאת כותבת נכון.,, גם המטפל אמר דמייני שבתך בת החמש בוכה... ברור שאותה.אני הכי עוטפת אבל לזו שבתוכי אני לא יכולה כי זה.נראה לי הזוי לגמרי. אני לא מאמינה לעצמי... ובטח כלום כבר לא ברור ממה שניסיתי לומר לך. שלך שירה

וברור לי זה תהליך הייתי שם עדין יש רגעים שבטוחה שאני סתם מופרעת שרוצה תשומי ובכלל שאני ממציאה הכל...לאט יקרה רק חשוב שתקבלי אותם ותפסיקי לרצות להרוג אותם כי זה חלק ממך ..חיבוק

ההודעות של מיקה, במבי ואודי עשו לי ממש טוב על הלב, ומצאתי את עצמי במשך היום כמה פעמים נזכרת ומחייכת, תראו מה זה כשהווירטואלי והמציאות הולכים שלובות זרוע.

באמת מדהים . ואני כיף שאת נותנת לזה להיכנס , וליהשאר וגם משתפת אותנו .

במקום החדש...מסדרון ארוך עם מלא דלתות כל דלת משרד אחר..........בהתחלה עמדתי בחדר והסתכלתי הרבה זמן על הכל...כאילו בחנתי..... הסתובבתי ליד הספה...אח"כ בחרתי בספה ולא בכיסא (יש שני כיסאות אחד מול השני ויש ספה) היא העבירה את הדברים שלה....אבל אין תחושה של בית, כמה שניסתה לעצב :) עבורי? אולי...קנתה לי ספר עם הקדשה על דפים בכתב ידה (ביקשתי שלא תכתוב סיכום ומלאה את בקשתי)....בסוף החלטתי שלא להחליט מה לעשות ובקשתי ארכה לבוא גם שבוע הבא...ביקשה שאודיע אם לא אבוא 24 שעות לפני ושאודיע לה בפגישה אם החלטתי להמשיך וכיצד (אולי פעם בחודש) חשבתי על פרידה ותהליך אבל אי אפשר לעשות שם....הרגשה שאי אפשר לדבר שם על הכל כמו תמיד.............המקום הומה אדם מבחוץ.....וזה דפוק! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף היא החליטה בכל זאת לשים שלט את שמה ולכתוב פסיכולוגית קלינית.....וגם למטה איפה שכתוב מספר חדר וכו'...אמרה לי כדי שלא אופתע כשאגיע לשם שוב...........אם אגיע בכלל......מבולבלת :( מעולם היא לא כתבה שלט עם המקצוע שלה..רק היה שמה בקטן על הפעמון.......ובכלל הכל היה במקומות שקטים בתוך בית ועכשיו אחר ממש אחר.........אחר במובן רע.......אוףףףףףףףףףףףףףףף איך אמצא בית כזה במקום ההוא????????????? מבאס אותי.........הלב רוצה לעזוב השכל אולי להמשיך........... :( עצוב לי...........הבאתי משהו טעים שהכנתי עבורה ועבורי (לא אפרט למה זה עבורה ועבורי)....לתחושה ביתית אכלנו יחד................אבל לא יכולתי לכתוב לה כלום.

באמת קשה להגיע למקום חדש, אחר, לא מוכר. ועוד כשאת מתלבטת האם להמשיך ואיך. הכל אחר ותמיד שינוי הוא קשה, בטח עכשיו. מקווה שעם הזמן תצליחי גם שם למצוא את המקום שלך, כמובן אם ואיך שיתאים לך. בינתיים, איתך...

מיכלי זה נשמע קשה... מבינה כל כך

לא פשוט .תודה ששיתפת ותמשיכי על תישארי עם הכל לבד..ואולי בכל זאת.תישקלי לשתף אותו :)

איך אתם עושים את הסמיילי!!! קראתי את ההודעה שלך, וחשבתי, אתה יודע הרבה מאד פעמים באינטראקציה בין אנשים, ולא משנה מהי אותה אינטראקציה, לקוחות, מטפל-מטופל, סתם מכרים, אפשר להכיר לשוחח לדבר, ויש איזו מין חומה של זרות, ולפעמים באיזה רגע מסוים, מביטים אחד לשני בעיניים, ומרגישים שאותה חומה נעלמה. אני יכולה לציין בדיוק מתי זה קרה ביננו, אתה בטח גם זוכר את אותה הודעה. תודה

ההודעה שלך כל כך חיממה את ליבי, אבל אני חושבת שגם ההודעות שלך יש בהם הרבה רכות, לראיה את יכולה לראות שאת לא מעוררת אנטגוניזם!!! וגם לא ראיתי אותך נותנת עצות כל היום כמו פולניה. אולי זה גם כי אני עושה רעש!! עוקבת אחר ההודעות שלך, ומקווה שתמצאי את המקום שלך גם בפנים וגם בסביבה, שיכיל אותך, ויקבל אותך

סנדיי יקרה, זה פשוט מפני שאיני פולניה :-) מעניין ומשמח אותי לשמוע שאת מזהה רכות בהודעות שלי תוכלי בבקשה לומר לי מה עוד את מזהה בהודעות שלי? נשמע שיש יכולת אבחנה לגבי אנשים - והייתי שמחה לדעת. אני אשמח אם תעני אני חשה לעיתים נוקשות וקשיחות בהודעות שלי וגם ילדותיות רבה והרבה חוסר ביטחון. משום מה, זה קצת מרגיש לי סותר... בכל אופן, אני שמחה שאת כאן - ותמשיכי לעשות את "הרעש הזה שלך" יש בו הרבה דברים טובים.

ההודעות שלכם ממש רגשו אותי, כשכתבתי את ההודעה הרגשתי ממש כמו פגע רע. ני רוצה להתייחס לכל אחד מכם בנפרד.

במבי יקרה, ליום הולדתך מאחלת לך ימים שקטים ושלווים, שתרגישי עטופה ומוקפת באהבה שאת ראויה לה ותמשיכי לצייר במילותייך המופלאות את ההוויה שלך ואותך, עדינת הנפש. אני מזמינה את החברות ואת אודי אל פלגי המים שמתחת לעץ לברך אותך ביום הולדתך. שלך, שירה

מה נעים ומה נפלא, לכל ילד ולכל בת מאחלת לך במבי, להחלים מהפציעה, (במבי הפצועה), שלהפך, כל אותן פציעות תהוונה בסיס לחיים נפלאים ומפעימים, עם יכולת הכלה של כל הטוב, ולקבל הרבה אומץ לדלג על כל המכשולים, ולהרגיש סיפוק אמיתי עם שליטה טובה על החיים שלך. שיהיה לך הרווחה וטוב בכל אשר תפני

מזל טוב אשה אהובה כתבתי לך אתמול הודעה שהנחתי כאן שתחכה לך והיא איננה ...אז מאחלת לך ימים שטופי אור והרבה מים טובים . שתתגברי על הקשיים והמכאובים ותגשימי את חלומותייך.ומכוון שיודעת שזה מורכב יום הולדת אז מותר להתרגש ושלא יציף מידי חיבוק

במבי, מזל טוב ליום הולדתך שחייך יהיו כמו ההודעות שלך - מלאות רגש, חיות ורכות ושתצליחי להגשים את כל חלומותייך...

שירה, את נהדרת שפתחת עץ כזה!! במבי יקרה! ברור שרוצים לאחל לך מזל טוב!! שירה פתחה עץ מיוחד עבורך!! ראית? איזה יופי!!! במבי יקירה! אושר, בריאות ושיתגשמו משאלות ליבך לטובה, שיהיה לך נעים ורך בלב, תמיד! :) אוהבת, מיכל

את יודעת מה אני אוהבת וככ מיוחד בך? כמו ששירה אמרה. יש בך הרבה רגש, הרבה דימויים, קוראת את המילים שלך ופשוט מדמיינת אותן מולי. ממש. מרגישה אותך מוחשית. מזל טוב יקרה, מאחלת לך המשך מסע טוב ונכון עם אמא צביה היקרה שלך ובשבילך ובעיקר אצלך ועם הסובבים אותך. חיבוק חם, במיוחד במז"א עכשיו.

מזל טוב. תשמרי על עצמך מקסימה כמו שאת!!

בא לי גם להצטרף לעץ האיחולים :) מזל טוב במבי יקרה. מאחלת שתהיה לך עם הרבה התחדשויות לטובה בעולמך הפנימי והחיצוני.

רשמתי אתמול בערב (5/11) הודעה, וכעת אני רואה שאינה מופיעה. אם כך אחזור על תוכנה, כדלהלן, וכך כתבתי (ושמרתי): שירה, איזה ניסוח מדהים וקולע בעיניי. (מתי חל יום הולדתך שלך? התחפצי לחלוק עמנו?) אצטרף לפלגי המים העדינים שמתחת לעץ, בנוסף למילים שכתבתי הבוקר לבמבי, ואאחל שוב ואשלח ברכותיי. בנינוחות ובלבביות, סוריקטה

איך היה ? אנחנו כאן עבורך יודעת שלא פשוט ולא קל ...אז שולחת עוד כוחות וחיבוקים .. ומזכירה לך שאת לא לבד

את מקסימה! תודה ששלחת כוחות. כתבתי למעלה איך היה...

למשל כדי לחדד תחושה של אוטונומיה ?? אני אחליט. אני אקבע .עליי. אל תתערבו לי איפה שלא מתאים. לא לסבול הערות על הגוף וכ.. זה נורמטיבי? והאם זה עובר מתישהו?

שאלה מצויינת אודי ששאלת אותי בהודעה קודמת...זה לא נראה לך דפוק אם 2 קרובים יושבים יחד, אחד מדבר והשני לא מקשיב או אפילו מתחמק מהקשבה? זה נורמלי? שאדם מדבר ומשתף ולא מקבל שום הרגשה ששמעו ,והבינו מה שיש לו להגיד.. . אף אחד לא דפוק אבל זאת התוצאה?? זאת תוצאה דפוקה. זה מרגיש מאד דפוק! תחשוב אתה תדבר על משהו אישי שמעסיק אותך עם מישהו קרוב, תצפה ליחס כלשהו לא? בטח לא להתעלמות והתחמקות ובטח לא אם הנושא אישי ורגיש. נראה לך נורמלי שתמצא את עצמך מדבר לקיר ככה במקום שתהיה אינטרקציה בינאישית כלשהי שם? ואז אתה מפסיק לדבר כי אתה מבין שאתה לבד בשיחה הזאת. אין פרטנר. זה לא דפוק??? זאת אמורה להיות המשפחה שלך אבל תכלס אתה לבד. ולהיות לבד ביחד זה הכי לבד שיש. זה לבד הכי מצמית והכי מעצבן ומנכר שיש. אז אם ככה זה מרגיש שאתה מנסה לדבר על עצמך עם מישהו שאמור להיות 'קרוב', הוא מתעלם, זה דפוק אודי. זה לא מרגיש שמשהו פה דפוק? בשבילך בטח שלא כי תופעות כאלה מפרנסות אנשים במקצוע שלך בלי סוף!! אולי זה מה שגורם לאנשים לשלם לזרים שיקשיבו להם... כי עם 'הקרובים' אי אפשר. בעיני זה דפוק אודי. איך זה לא דפוק בעיניך?

שסנדיי העלתה. אולי יותר טוב שלא העלית? סתם כך באותה הזדמנות אשתף אתכם שטוב לי בטיפול הנוכחי. הרבה פחות מועקות. (יש פער גדול בהרגשה שלי כלפי שני הטיפולים) וגם אני לא מרגישה צורך לתקשר איתה בין הפגישות - הפגישות הן מכילות ומרגיעות. מזכיר לי בערך את מה שהולך כאן, אתה מרגיע מבין מתחשב ולפעמים אני כל כך רוצה להתחשב בך שאני צופה מהצד בשקט. אני אוהבת את המרחב הזה, את הבנות המקסימות כאן. ואותך.

חבל שלא העלית אותה. היתה איזה בעיה עם מה שכתבתי?

כואב לי שאני לא מצליחה לשתף את המטפלת במחשבות האלו שלי. אתמול בפגישה, פשוט רציתי להגיד ולא הצלחתי. וזה מכאיב לי כל כך.

לפעמים יש לי מחשבה נוראית בראש יש לי מין רצון כזה שאני אלך ברחוב ומישהוא יגע בי ללא רצוני אני יודעת שאני לא באמת רוצה זאת, אבל מצד שני - יש בי חלק שכן... אני רוצה להרגיש! להרגיש את ה-פחד את החשש והמבוכה... את התחושה הזו של חוסר ההבנה, שאדם נהנה ממך - ואת אפילו לא מבינה מה קורה. עכשיו אני כן מבינה... אני רוצה להרגיש כמה שזה מגעיל ונמוך ובהמתי אני רוצה להרגיש כמה כוחניות והשפלה יש במעשה כזה עד כמה גבולות הגוף והכבוד שלי נרמסים אבל אני יודעת שאני לא באמת רוצה את זה, כי אז אני אתפרק ואני גם מאוד מאוד מאוד פוחדת מכאב כזה אני כל כך פוחדת שיקרה לי דבר כזה.

.. את יודעת שאני מאוד מאוד אוהבת אותך. נכון ? וואו.. כ"כ מורכב לי... שירה פתחה עבורך עץ של יום הולדת וכתבה ..לא כ"כ זוכרת כבר, אבל ברוח הדברים ביקשה, הזמינה שהשבוע הזה יהיה עבורך.. אח"כ גם פתחה עבורך עץ יום הולדת שבנות רבות וגם אודי ברכו אותך.. סוריקטה אהובה, אני מאחלת לך שיהיה לך טוב וכל שתבקשי לו יהי.. הרגשתי שאינני מסוגלת לכתוב בעץ ההוא.. סיפרתי לך שגם לי יש יום הולדת השבוע.. לדעתי ,יומיים אחרייך. לא ? הרגשתי כמו יתומה עם מה שאמרתי לך.. כאילו אף אחד לא התייחס לזה שגם אני נולדתי :(((( זה גם מאוד מורכב לי כל העניין הזה של יום הולדת.. בכלל לא יודעת מה רוצה .. לא יודעת אם רוצה שיכתבו ? שיתעלמו? בא לי להעלם :(((( ואני ממשיכה לקרוא את ההודעות ופתאום אני רואה שהגבת למה שעניתי לגולם. גולם שאלה אותי למה הניק שבחרה מרגיש לי... ? ועניתי לה שבגלל שכשהייתי ילדה, הייתי חלשה מאוד בלימודים ובני משפחתי כינו אותי גולם, טיפשה ועוד שלל כינויים... ופתאום אני רואה שהגבת לי :"הם מפגרים".. כשקראתי את תגובתך פרצתי בכזה בכי... את מצליחה לגעת בי מאוד עמוק.. תודה שאת קיימת פה בעולם !!! שלך-במבי.

לא חושבת ששמתי לב לזה... את יקרה וחשובה לי מאוד. אולי זו הזדמנות לומר לך את זה. ואני הכי מבינה את הפגיעה שלך, הכי ברור ומובן מאליו. יקרה שיהיה לך יומולדת שמח, מקווה שתעשי משו שנעים וטוב לך. אני חושבת שפעם ראשונה השבוע ידעתי שיש לך ילדים. וזה ממש שימח אותי לשמוע.

הי במבי אחותי, זה השבוע שלך, והחודש שלך ושל כל ילידי נובמבר ולכל מי שיבחר. מזל טוב ענקי לך ומזל טוב גם לשותקים שנולדו בתאריך של היום, השבוע, החודש. מזל טוב לכם! בוודאי שאני זוכרת את יום ההולדת שלך, ובכל מקרה הייתי מזמינה את כולם כולם לזכור, והאמת קשה להאמין שלא זוכרים. אני איתך, במבי, ומבינה את תחושת הקנאה, ואת התחושה של אובדן המקום. אף אחד לא לקח לך באמת. אף לא אחד. לא בן משפחה שנולד, ולא אחר. אבל עם רגשות, כאמור, לא מתווכחים. במבי, הלוואי שתוכלי ליצור עוד ועוד, שהדמיון העשיר והמיוחד שלך יפרוץ במלוא יופיו. שתמשיכי להיות יפה שאת, ומוכשרת שאת, ומיוחדת שאת, ומוצלחת שאת. חיבוק עוטף, כזה שעוזר להרגיש את חלקיך מוגדרים היטב, שלך, סוריקטה

סיפרתי לגיסתי על הנושא של ביטוח לאומי. היא שאלה איך זה שיש לי זכויות ועל מה אז עניתי שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות שיצרו קשיים תפקודיים בעבר ובסוף נתנו לי את ההכרה הזאת. היא לא אמרה כלום וזה היה לי מוזר, האי תגובה הזאת. שאלתי אותה מה היא חושבת אז היא אמרה "כלום, זה מה שזה". הרגשתי מוזר מאד לא מובנת ולא מוכלת. זהו? ככה? שום תגובה? שום הבעת עניין? שום אמירה אמפתית כלשהי? בסיטואציה אחרת בינינו היינו יחד עם האחיין (הילד שלה) וקצת ניסיתי לדבר ולהסביר על הטראומת נטישה ששחזרתי בטיפול, על איך שפעם לא היו לי מנגנונים לווסת מצוקה רגשית ריגושית הייתי פונה לטקטיקה של פציעה עצמית, אמרתי לה שזאת הסיבה להרבה התמכרויות שיש לאנשים כי בעצם אין להם מנגנוני התמודדות יעילים שאמורים היו להיות מופנים מדמויות מטפלות יציבות בילדות... שוב היא שתקה, היא התמקדה בדברים אחרים כאילו אני לא שם ולא דיברתי את כל זה. הרגשתי לבד מול קיר. הרגשתי שאולי היא לא רוצה לשמוע בכלל ולהתעסק בנושאים כאלה. לא הבנתי למה היא לא מסוגלת לגלות מעט עניין ואמפתיה, אפילו מתוך נימוס לפחות! הרי זה נושאים מאד אישיים שהתמודדתי איתם בסה"כ ותפסתי ממנה דמות משפחתית שאפשר לנסות לייצר קרבה סביב שיחה אמיתית על התמודדויות שעברתי או העניין שלי להבין בפסיכולוגיה ככה, אבל כלום, לא קיבלתי כלום ממנה. אפס הקשבה. אפס התייחסות. החוויה הייתה של התעלמות פשוט כאילו לא דיברתי. היא התעסקתי בתינוק, בחיתול, באוכל. ממש כאילו לא הייתי שם ולא דיברתי, כאילו מחקה אותי. הרגשתי מוזר. ממש הרגשתי מוזר. הרגשתי בחילה שפתחתי את עצמי מול קיר אטום וניסיתי להסביר את עצמי מול קיר מתעלם. אחכ סתם המשכתי לדבר איתה על אה ודה כאילו הדבר לא התרחש מעולם כשבתוכי סוחבת את המועקה מכל הדבר הזה. ירדנו עם התינוק לטייל ומסתבר שהיא שמה לי בתיק איזה שוקולד שהציעה לי ולא רציתי אז היא שמה לי בתיק על דעת עצמה. כעסתי עליה ואמרתי לה שזה עובר גבול מבחינתי, שלא תעשה דברים כאלה. והפרידה הייתה כאילו עם חיבוק, כאילו עם נשיקה, כאילו עם איחולים אבל האמת שאני מרגישה ממש מועקה וסלידה בתוכי ורגשות לא טובים שלא ראו אותי לא שמעו אותי לא התייחסו אליי פלשו לגבולות החפצים שלי... זה פשוט דוחה. בא לי לצרוח עליה "את סתומה או עושה את עצמך????" אוף, אודי מה דעתך??? מה דעתך מישהו פה חייב להיות דפוק . זאת אני או היא??? אודי נמאס לי לחיות בעולם עם אנשים פשוט הזויים נמאס לי. זאת 'המשפחה' שלי. אלוהים!!! אני רוצה משפחה אחרת, מבינה, תקשורתית. נורמלית ולא הזויה. נמאס לי. איזה מן דבר זה להתעלם מבן אדם שמשתף בדברים ככ אישיים על התמודדויות. איזה מן דבר זה??? זה 'משפחה' זה? אנשים זרים בד"כ נותנים לי התייחסויות יותר הגיונית מזה!! מה הקטע של ההזויה הזאת? נמאס לי ממנה. ועוד היא אמרה לי פעם שהיא תופסת מעצמה "מתקשרת" וראיתי על השולחן שלה שהיא קוראת איזה ספר על 'כוחו של התת מודע'. חתיכת בת יענה עיוורת יומרנית ופולשנית כמוה חושבת שיש לה יכולת לתקשר והבנה של התת מודע??? אלוהים ישמור איזה אנשים יש בעולם הזה. יחס מינימלי שפוגש את הזולת באופן מנטאלי אמיתי הם לא מסוגלים לתת. אני שונאת שיש לי משפחה שאין לי שום דיבור משותף איתם. אין לי אף אחד במשפחה הזאת שאני יכולה לומר שאני מרגישה איתם חיבור.

נכון ההורים המקוריים גרמו לטראומות המקוריות אבל שזה פוגע בכושר תפקוד של בן אדם מרוב חרדות ובריחה לסימפטומים והאדם הזה פונה לטיפול ורוצה גם ללמוד ולטפל ולהתפתח ואז מטפל מצד אחד לוקח תעריפים מצד שני מתנשא שהוא עבד קשה מול מטופל שכושר תפקודו נפגע בשל קשיים רגשיים במשך שנים זה ביזוי נרקיסיסיטי מכוער וצביעות גמורה ואני לא מבינה מה הבעיה להכיר בפגיעה המבזה הזאת של מטפל צבוע שלא מודה באמת- שאין שיוויון הזדמנויות בכלל!! שגורלות של אנשים נקבעים מדברים התפתחותיים עוד לפני שהם מודעים לזה בכלל. שכוחות האגו של המטפלת לעומת חולשת האגו שלי או פגיעה בתפקודים ניהוליים או בהקשרות הלא בטוחה - שום דבר מזה לא היה בחירה שלי!!! ולא באשמתי!!! וגם אני הייתי בחורה שאפתנית ואינטיליגנטית וזה השפיע בעל כורחי על חיי וגורלי מבחינת שגשוג ויכולת הגעה להישגים אז מה הקטע לשבת שם לנפנף בתעריפים ולומר באטימות והתנשאות מקוממת 'עבדתי קשה'. מה הקטע??? במקום להודות באמת!!! אם היא הייתה בנעליים שלי רוב הסיכויים שלא הייתה זוכה להגיע לאן שהגיע באקדמיה כי הייתה עסוקה בבולימיה וחרדות וחרא... אז מה הקטע??? למה הפגיעה הזאת הצבועה אתה לא מוכן להכיר בה ורק שב שוב ושוב לציין איך ההורים אחראים לטראומות ולא המטפלת... יש פה כמה רבדים של פגיעות! והפגיעה שהפסיכולוגית פגעה בכבודי כאדם 'כבודה' במקומה מונח. אני לא אתן שתכחיש את הממשות של זה. אם היית במקומי גם אתה היית כועס ונפגע מן הצביעות שבדבר. אתה לא במקומי. זה כל ההבדל. מבחינתם זה בסדר שהמוחלשים יעבדו את החזקים. זה נקרא 'סדר חברתי נורמטיבי' אצלכם. עלי זה לא מקובל. העצמי שלי כמהה להתממש למען עצמו ולא לעבוד כל חייו בשירות חזונותיהם של אחרים. נושא העבודה היה צריך להתפתח לשיח שמזהה כהלכה את רצונותיי האוטונומיים העמוקים ולא סתם לדחוף לי מהסמכות שלה 'לכי לעבוד. קודם לעבוד'. היא פגעה פגיעות משל עצמה שלא קשורות כבר להורים שלי והמגבלות הפסיכולוגיות שלהם.

פגיעה נרקיסיסטית היא לא פגיעה אמיתית בעיניך?? היא לא פגיעה ממשית?? זה לא כואב? לא צובט? לא מקומם? לא מכעיס? לא מעליב? לא שום דבר? פגיעה נרקיסיסטית היא לא פגיעה לדעתך? מי שאשם הוא רק מי ש'בוחר' להפגע? בגלל זה אתה מתעלם? שנוח לך אתה מציע שהטראומות המקוריות היו מההורים ולא מהפסיכולוגית הזאת . בסיידר. הבנו. אבל שאני מנסה לתאר מה כן פגע בי מהיחס שלה אתה דומם. היא טעתה וזהו. ההתייחסויות שהיא בחרה איתי לא היו רגישות ונכונות ומתאימות וזהו. זה בסדר להגיד שפסיכולוגית קלינית בכירה טעתה. גם אתם טועים לפעמים אודי. לא יהרוג אף אחד להודות בזה. גם ככה את ההשלכות מזה רק אני ספגתי. לא היא.. אז לפחות די לנקות אותה מכל אחריות שהיא ולייחס הכל לעבר רק כי זה נוח להציג את זה ככה. הבנו כבר שהטראומה המקורית היא מההורים.. זה לא האישו בכלל... דווקא בגלל שספגתי כבר כל מיני טראומות לא מתאים שאיזה פוצית קלינית בכירה תתרברב בהתנשאות צבועה שהיא 'עבדה קשה' להגיע למעמדה. זאת אולי עובדה אבל היא צריכה גם להתחשב בהקשר של עם מי היא מדברת. כי גם אני ניסיתי להתאמץ בחיים מאד. מעולם לא בחרתי בנוחות ופינוק סתם ככה!! אז היו לי חולשות. עדיין מגיע לי שיכבדו אותי!!!! ואני מאד מקווה גם שאני יותר חזקה מפעם. הכל השתפר דווקא כי העוסית הביעה הכרה לקשיים. באופן איירוני זה מחזק!!! עכשיו רק לנצח את מחסום הבושה זה הכל!! לא להתבייש בחולשות שהיו לי . לעולם ! הן לא היו באשמתי!!!

נשמעים לי חסרי משמעות ואני עצמי לא מבינה אותם. שום דבר לא מחזיק, הכל מגיח לרגע ובורח. אני לא מצליחה לאסוף את הכל לסיפור עם רצף ומשמעות... וגם עכשיו בעודי כותבת לא מבינה בדיוק מה ברצוני לומר. אני עכשיו באשפוז יום שלוש פעמים בשבוע והמטרה היא להחזיר אותי לשדרה מתפקדת כל עוד יש רשת בטחון. המקום הזה כל כך עלוב ועצוב וגם אני מרגישה כך. אודי, חשבתי על הלבה שאמרת שהיא מכוסה בקרום. וגם שהיא בעצם מקור חיים. אצלי צריך לגדל קרום חדש כנראה. תודה שאתה כאן תמיד שירה

אודי, למה אתה מדבר איתי בשירים? זה גורם לי לפעמים להרגיש.....(ובלי להעליב כמובן).. שאין לך מה לומר לי. כאילו שדבריי בנאליים ולא ראויים להתייחסות. ואני בחורה של מילים, ונכון ששיר אלו גם מילים - אבל של מישהו אחר. ולא שלך.

צריך לזה תעודה כמובן לא?? אני כעיקרון פניתי למשהו באזור תא רק לשם כדור, אבל הוא הציע לעשות עימי שיחות... האם זה מקובל שכל אחד שמציע לי שיחות יש לו תעודה מוסמכת של פסיכולוג??

אודי, אתה בכלל כבר הלכת.. ולה אני לא אשלח עוד הודעות אלא אחכה לפגישה איתה. האמת שאני בכלל לא רוצה את הטיפול אלא רוצה את המטפלת הקודמת. כרנאה שאני לא בנויה כרגע לעבודה ולשעורי בית, ולקבוצה. לא רוצה לשמוע על יעילות בטיפול. רוצה את הכרית והשמיכה שלי, וזהו.

רוצה לספר לנו על הקבוצה .. השעורים זה רקללמד אותך לשחות בזרם לנעלה ..זה קשה אבל מאמינה שזה יחזק אותך ויעזור לך .

מאוד מחמם את הלב

הופה, הבנתי!!! קראתי עכשיו הודעות בעמוד האחרון, קראתי הודעות של סוריקטה, נטע וגלי, היה שם כל כך הרבה רגש, רכות, אפילו פיוטיות, מלא נשמה. וראיתי פתאום את ההודעות שלי שכלתניות, אנאליטיות והבנתי הן פיל בחנות חרסינה, מבינה מדוע היה בהם כדי לגרום לאנטי. לא חושבת שאני יכולה לשנות את המהות שלי, ואני חושבת שהיא גם תגובה לסוג חיים שהיו לי הייתי צריכה לשרוד, שום דבר לא בא בקלות, הייתי צריכה להילחם על הכל, וזוכרת את חוסר האונים, את הניצול, את חוסר היכולת ובאין כלים להתמודד, והנחישות להתגבר, להצליח, לא להיות באותו מצב, לשנות, לא להיות תלותית, היכולת לעמוד על רגלי עצמי בכבוד, המרוץ קדימה, האתגרים וכבישותם. יש בי הרבה חמלה, ורצון לעזור, אמפטיה חאהבה לזולת, אך הצד הלוחם צדק, הצד שלא מוכן עוד להיות מנוצל, הצד שבוחן כל דבר במשקפיים של נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, מאד מוגבר, והקול שלו נשמע מעל הקולות האחרים שבוקעים ממני. עכשיו שקראתי את ההודעות של הנשמות הטהרות הללו, חשתי בחסרון בהודעות שלי. רק יכולה לומר שזה לא אישי נגד מישהו, זה משהו מתוכי, משהו שעזר לי להוביל את חיי ולהביא אותם למקום שהם נמצאים היום, ואולי בדרך השתיק כל מיני קולות נוספים.

היי סנדיי, גם אני כשאני קוראת הודעות\תגובות כאן - אני מרגישה לפעמים שאני מאוד שכלתנית ואנליטית (ואני גם עוסקת במקצוע כזה), בהשוואה לבנות אחרות שכותבות בצורה כה מרגשת וציורית והן עושות רושם של בחורות מאוד מוכשרות ואומנותיות. אז? זאת אני ואלו הן, וזהו זה. כל אחת כאן היא חשובה ומיוחדת בדרכה שלה ואת מוסיפה המון למקום הזה והמקום הזה, רחוק מלהיות חנות חרסניה ואת ממש אבל ממש לא עושה רושם של פיל , עם כל הכושר שאת מספרת כאן שאת עושה :-))

מיקה, מאוד אהבתי את תגובתך ואני מסכימה עם כל מילה שכתבת... לכל אחת, הייחודיות שלה ולכל אחת מקום !! והמקום הזה-לא חנות חרסינה, וסנדיי, את ממש לא פיל.. למדתי קצת לקרוא אותך ונהנית .. כבר אמרתי לך.. מאוד מאוד שונה ממני.. לומדת :)))

זוכרת שכתבתי לך שיושבת בשקט ומביטה בכן... ככ בא לי כבר כמה פעמים לחבק אותך חזק כזה שלא תוכלי לזוז חיבוק עטיפה חיבוק של הכלה שמרגיע .חיבוק שאומר יקרה הכל בסדר את בסדר תפסיקי להצדיק את עצמך ככ . תיראי אין ספק שכולנו שרוטות לכן אנחנו כאן .אבל את בסדר וזה שלשני קשה אם הישירות שלך זה בסדר וזה בסדר להגיד . זה רק מלמד לקבל מקום ורעיון של אחר . וכולנו יוצאות ניתרמות מזה . סנדי אני אוהבת את מה שאת מביאה איתך גם אם לא תמיד מסכימה איתך. מחבקת

היום זה היום כמדומני לא הכוונה למחרשזה יתפרסם...בכל מקרה מזל טוב יקרה . קוראת אותך כל הזמן אוהבת לקרוא אותך ראיתי מה שכתבת לגולם ורציתי לחבק אותך ומצד שני לא רציתי להכנס באינטימיות בן שתיכן ... לגבי יום הולדת זה ככ רגיש חלקינו כאן לא רוצות בכלל יום הולדת ובטח לא שיזכירו להן את היום הזה אבל מכוון שכתבת על זה כמה פעמים אז תרשי לי לברך אותך שתמשיכי לשתות ממעיין החכמה שאת ואמא במבי תגיעו לפסגות ירוקות ונפלאות שתינשמי אויר פסגות ותישצי מים טהורים שיהיה לך טוב ועוד טוב ורק טוב ...אוהבת

שלום רב.אודה לעזרתכם. אני בטיפול אצל פסיכולוגי כבר מס חודשים ואני מרגישה ככ קרובה למטפל רגשית שלעתים נדמה לי אולי זו התאהבות. אני לא יודעת אם לספר לו מה חשש שירצה לסיים את הטיפול. רציתי לדעת מה פסיכולוג עושה עם מידע שכזה.?

לא את הקבוצה ולא את הטיפול לא מעניין אותי אנשים אחרים, וגם בכלל לא מתחברת למה שיש שם

לפעמים דברים שנראים לנו ברומו של עולם, אנחנו לא רוצים לפרוט אותם לפרוטות מוחשיות יותר, כאילו אנו פוגעים ב'קדושה' שלהם. ועם כל זה, הדבר לא פעם צריך להעשות, כדי לבחון את הדברים. אני מדברת על חובותיו של מטפל כלפי מטופליו. בעצם בין המטפל למטופל יש הסכם שירות, בין אם בכתב או בעל פה, זה לא משנה איך נכרת ההסכם, זה הסכם שרות, המטפל נותן שרות איקס ומקבל תמורה של ווי. עכשיו השאלה היא מה כלול בתוך אותו הסכם? אם ההסכם הזה קובע שהמטפל חייב למטופל 50 דקות בשבוע ולא יותר מזה, אזי גם לא אוכל לבא אליו בטענות אם לא מסכים לתת מעבר לאותן דקות, כי הוא לא חייב. אבל אם ההסכם בין המטופל למטפל קובע שאם המטופל יהיה צריך את המטפל בעתות לחץ ומצוקה אזי תוך זמן סביר הוא יתפנה עבורו, אזי זו מחויבות המטפל, והוא לא עושה טובה בזה שהוא אכן נותן את אותו שירות. ואפשר וצריך לקבוע את התשלום עבור הטיפול הנוסף הזה, האם מגיע למטפל תשלום ואם כן כיצד הוא יחושב, הכל צריך להאמר בצורה הברורה ביותר כדי למנוע אי בהירות ואי הבנות בהמשך.. אני לוקחת בחשבון שישנם מטופלים נצלנים, או מטופלים תלותיים שרוצים מעבר למה שהמטפל בעצם חייב להם, ויש להם טענות למרות שאין להם כל בסיס, והם שוכחים את הגבולות, או שיש להם צרכים שהמטפל לא יכול לענו עליהם, שהרי הם לא ילדים יחידים, לכן צריכים לזכור שהחובה של המטפל למטופל היא לאו דווקא מוסרית אלא חובה חוזית ככל חובה אחרת, וצריכים שהיא תהיה ברורה לשני הצדדים מה היא כוללת. כאשר אני משלמת כסף לביטוח עבור גרר אם המכונית נתקעת, אני מצפה לא להמתין 5 שעות בחושך בקור באמצע הלילה עד שיגיע הגרר, בדרך כלל הוא מתחייב להגעה תוך זמן מסוים, ואם לא יגיע בתוך אותו זמן אזי הוא לא קיים את ההסכם ביננו. לא לכולם יש תודעת שרות גבוה. אני אישית נותנת שירות מכל הלב, ודוחקת הצידה צרכים אישיים אם לקוח יכול להינזק. נכון, שאני לא מקבלת כל לקוח, ואני בוררת אותם, אם הם נצלנים, נודניקים, או תוסיפו כל סופרלטיב אחר, אני מסרבת לקבל אותם כלקוחות, אבל כאשר אדם הוא לקוח שלי הוא יקבל הכל. פעם הייתה לי עובדת שעבדה אצלי שבועיים וראיתי שהיחס שלה ללקוחות הוא מזלזל, ראיתי שאין לה מוסר עבודה והתחייבות לעבודה או ללקוחות, ופיטרתי אותה. החמודה הזו תבעה אותו לפיצויים בגובה 150,000 ¤ (מאה חמישים אלף ¤), בטענה שהיא הייתה בהריון (שאני כלל לא ידעתי עליו) ושיש לה ילדים קטנים. פניתי בשעתו לתמ"ת לשמוע את חוות דעתם, הם אמרו לי שלא לפרוטוקול, אל תוותרי, היא נצלנית, אך הם לא היו מוכנים לתת לי חוות דעת בכתב כי החוק מאפשר להם לתת חוות דעת רק לעובדים כנגד המעבידים ולא למעבידים כנגד העובדים. (שזה גם שערוריה!!!) לא אתאר לכם את כל התלאות שעברנו, רק אומר לכם שלא רק שהיא הפסידה במשפט אלא שהשופט הטיל עליה סכום עצום כהוצאות לשלם לי, והשופט גער בה ואמר לה שמעולם עוד לא ראה תביעה הזויה שכזו, הוא שיבח הן את האמינות שלי, והן את הדרישה שלי לתת שירות ללקוחות, וכדי להיכנס באותה עובדת חזק, הוא אפילו לא חכה לפסק הדין אלא תוך כדי דיון הוא פסק לה הוצאות על כל מיני דברים ביזאריים ובפסק הדין הוא אמר שעשה זאת כדי לאותת לעובדים שלא יחשבו שבית הדין לעבודה ייתן להם הגנה כשהם לא עושים את המוטל עליהם, ויש אוטונומיה של המעביד שזכותו לראות את העסק שלו מתנהל כפי שהוא רוצה ודווקא יש לשבח את אותם בעלי עסקים שרואים זאת כחובתם לתת את מלא השירות ללקוחות, ועומדים על כך שזו הצורה שיתנהל העסק שלהם. מי שלא יודע בבית הדין לעבודה יושבים שלושה, אחד שופט ואחד נציג העובדים ואחד נציג המעסיקים, ושלושתם גערו בה, נתנו לה על הראש על החוצפה לתבוע אותי, ועל החוצפה שהיא חשבה שזכותה לא לתת את מלא השרות והעובדה שהיא האמינה שעצם זה שהיא בהריון ואמא לילדים קטנים יתן לה הגנה מפני פיטורין. כך שעם כל הכבוד למטפלים היקרים, אני חושבת שדברים צריכים להיעשות בצורה ברורה לחלוטין, גם אם זה לא כל כך נעים, חייבים לשים את כל התנאים בתחילה על השולחן, מה המחויבות שלו, מה הזכות של המטופל, למה הוא יכול לצפות ולמה הוא לא יכול לצפות, ושני הצדדים צריכים לדעת את הזכויות ואת החובות שלהם. בצורה כזו המטופל גם לא יפגע אם לא יקבל שירות המטפל, ולעומת זאת אם יש התחייבות המטפל יידע שחובה עליו לתת את השירות גם אם לא נוח לו, כי זוהי עסקת חבילה. אני אפילו הייתי מייעצת למטפלים לעשות טופס סטנדרטי אותם הם נותנים למטופל בתחילת הטיפול שם יהיה רשום בדיוק מה החובות והזכויות, ואם המטופל והמטפל ירצו להכניס שינויים אינדיבידואליים יעשו זאת, אבל בשקיפות ובבהירות, ולא בזמן מצוקה של המטופל אלא בתחילת הדרך, כשהכל עוד דף חלק. אני לא אומרת שאי אפשר לבקש לפנים משורת הדין, כאשר יש צורך במשהו מסוים, כמובן שבאינטראקציה שנוצרת במשך הזמן בין מטפל למטופל הגבולות קצת מטשטשים, אך צריכה להיות שתית ראשונית נכונה, ואזי אם המטופל יבקש משהו שלא בגדר ההתחייבות אי אפשר לכעוס כאשר המטפל לא עומד בציפיות הללו. לכן אני חושבת שראוי לדבר על הדברים הללו מראש, לעשות תאום ציפיות, וכל אחד ידע בדיוק את חובותיו וזכויותיו. זה יכול למנוע הרבה עגמת נפש בהמשך הדרך. ואגב, הסכם יכול להשתנות תוך כדי תנועה, למשל מספר ביקורים, וגם התחייבות של המטפל בהתאם, אך הכל צריך להיות ברור, המטפל לא צריך להרגיש כמו מקבץ נדבות, ומאידך הוא לא צריך לפתח ציפיות מעבר למה שהמטפל מוכן והתחייב לתת לו. כשהדברים יהיו ברורים, יוכל כל מטפל להחליט אם שירות כזה מתאים לו אם לאו וההחלטה הזו תעשה לא בזמן אמת של מצוקה שאז הוא ציפה למשענת ולא קבל, אלא היא תעשה בתחילתה הדבר בצורה רציונאלית ומודעת.

ההסכם הראשוני ביני לבין הפסיכולוגית היה אני קובעת פגישות בהתאם לצורך שלי להגיע. שום מילה לא נאמרה על טבעו האמיתי של טיפול פסיכולוגי שעשטי לשחזר טראומות לא מודעות ולהכניס לכל מיני מצבים רגשיים רגרסיביים, לתסכל ולעורר דחפים תוקפניים בשל כך.. באמת לא היה לי מושג. חשבתי משלמים על אוזן קשבת ותמיכה וגם רציתי ללמוד פסיכולוגיה במובן של 'לעזור לאחרים' וגם להתקבל .. ממקום נאיבי מאד מסתבר שלא באמת מבין מה אופי המקצוע במציאות (הצבת גבולות שיטתית למשל) .. ובתוך הטיפול נקשרתי והופיע שחזורים רגשיים של טראומות חוסר אונים ומצוקה. המטפלת התחילה לנזוף אם אני רוצה לבוא או לא. כשבפתיחה התייחסויות שפגעו בי נרקיסיסטית ואני הרגשתי קשורה ותלויה מצד אחד, נרדפת על ידי תביעה שאגיע מסודר מצד שני כי זה לא מה שסובם בינינו. רציתי לבוא בשביל אמפתיה ולשלם על זה אבל דברים שהתעוררו שם אחכ יצרו מערבולת רגשית אחרת לחלוטין והרגשתי שעליי להאבק בה ובתלות ולא ללכת 'בתנאים שלה' כי היא כופה עליי דברים. ניסיתי לבקש יותר זמן והיא לא נתנה. אומנם חוזית היא לא הייתה חייבת להסכים אבל מנטלית זה שחזר חוויה של משבר אמון ונטישה והחומרים הרגשיים הלא צפוים האלה זה משהו שמטפלים אמורים לדעת לעבוד איתם בצורה שתאפשר לשרוד הכל... אם תוך כדי טיפול מטפל לוחץ מעמדת סמכות שאמצא עבודה. לא מתייחס לקשיי ולשחיקה שלי. רק אומר ככה בהוראה מלמעלה. ואני מצייתת ומתגלגלת לעוס שכן מסבירה פתאום מהם קשיים תפקודיים על רקע נפשי וזכויות.. כל מיני דברים שהפסיכולוגית לא הסבירה. כל התמונה משתנה. כל הסטטוס הזהותי משתנה כי נעשה רשמי כזה . פתאום פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי. והתגובות המתקוממות שלי להערת ה'עבדתי קשה' הייתה צריכה להצביע כבר אז לפסיכולוגית שיש בו איזה עניין של כוחות אגו שמן הראוי להתייחס ברגישות. זה לא היה. בקיצור היה התייחסויות לא מותאמות וניהול טיפול לא נכוו שלדעתי נבע בראש ובראשונה מהערכה שגויוה של המטפלת לכוחות אגו של במטופל ובחירת התייחסויות מסוג לא מתאים לאורך הטיפול שרק שחזרו פגיעות ולא הכילו ושידרו הבנה. כאילו לא הייתי שם ברמה של בן אדם בכלל! לא הסבירו לי כלום כמו שצריך למרות שאת המידע על תעריפים שהמטפלת גובה את זה ידעו להגיד מאד ברור. לכל מטופל צריכה לעמוד הזכות שיסבירו לו מה זה באמת טיפול פסיכולוגי ושזה לא שסתם קונים אמפתיה ותמיכה בכסף. לי לא היה המזל לקבל שם אפילו את האמפתיה הבסיסית שכן הייתה אמורה להיות לקשיי. רגישות ולא התנשאות מגברת צפונבוניה קלינית בכירה עם חיי השמנת שזכתה להם וזה ניכר עליה. חבל שלא נפלתי על מטפלת אנושית וצנועה יותר מראש.. בעקיפין הטיפול שלה סגר לי את הלב ופתח את העיניים. הוא היה אמור לפתוח את העיניים שלי בלי לאטום את הלב תוך כדי. זה לא הגיוני שטיפול נפשי ימרר בני אדם מרוב תסכולים וצביעות והתנשאות. המטרה היא להעצים אבל אם עושים את זה בדרך לא נכונה אז שיבדקו את עצמם. כל הפואנטה זה לראות את הרגש לא מותאם לעובדות המציאות? זהו?... כנראה . אבל למה לבזות נרקיסיסטית תוך כדי??? וכל פסיכולוג צריך גם להסביר למטופלים מתקשים שיש דבר כזה זכויות סוציאליות בלי שהאחרון יאלץ להתגלגל לעוס רק בשביל לגלות פתאום שקיים עולם שלם של תמיכה. ואז מטופל והפסיכולוג שלי ישקלו יחד! לאן המטופל בוחר לפנות ומדוע? ממקום ער ומודע למצבו. לא מתוך ציות לסמכות או השפעות העברה או סתם בלבול ביחס לפער שבין איך המטפל מבין דברים לאיך המטופל מבין אותם. צריך שלא יהיה בלבול בזה. אם מטפל מתסכל ה'למה' צריך להיות ברור ומובן למטופל. אם החוזה הוא חוזה גם זה צריך להיות ברור. למטופלים לא ברור כלום לעיתים מלבד משאלת נפשם למציאת חיק מטפח בהווה שלא היה שם בעבר. הם לא רוצים לבכות על זה. רוצים לזכות לזה. בטיפול עוד יכריחו אותם לבכות. לפחות אז שיהיה מובן יותר לאנשים מהו טיפול כזה. זה הרבה יותר מסתם 'קביעת חוזה פגישות בתשלום'. זה התעסקות בדפוסים ובזכרונות רגשיים מודחקים של בני אדם. זה כפיית טרנספורמציות על האופן שבו ההכרה פועלת קולטת ומעבדת נתונים חברתיים וביניאישיים.... זה מורכב הרבה יותר ממה שניתן לשער תחילה. לפחות עבורי זה היה כך. ולי בכלל היה טלטול זהותי שם ונאלצתי להכיר פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי במקום לקבל כלים אמיתיים ומועילים לצמצום הפער. כיום אני מנסה כל מיני דברים שבאמת יעזרו להעצמת יכולת. ואני לא מחפשת את זה בטיפול פסיכולוגי יותר. בדברים אחרים וחוויתיים יותר שיכולים לאמן אצלי מיומנויות לא ככ מתורגלות. רק ככה אפשר לתת צאנס להתפתחות , גם אם מאוחרת.

לא יודעת אם רוצה להיות שם בכלל

זה לא פשוט להיות במקום חדש . אבל תני לזה צאנס לכי לפחות שש פעמים כדי להרגיש ולדעת באמת מעבר לפחד ולקושי אנחנו איתך

אפשרת שיח בנינו, רצית זאת מזמן..כנראה שהחלטת שאנו בשלות לכך......גם אנוכי השתתפתי די הרבה בשיח הזה...רצית, קיבלת. הרווחת אותו ביושר..בזכותך נעשו פה שיחות.... אבל עכשיו אני פוחדת שאעלם בתוך השיח הזה... ושלא תענה פשוט תצא לך לחופשת יום שלישי :( אודי, מותר לומר שאני מחכה לך, בערגה? אני רוצה שתרגיע אותי......אפרד ממנה, היא מתכוננת לפרידה ולא בטוח שיהיה לי כח לבוא לשמוע סיכום של פרידה כמו שהיה בפעם הקודמת כשנפרדנו..... הפעם הפרידה בכלל אמורה להיות במקום החדש הזה...המשרדי הזה...אוף. היא בטח תכתוב סיכום והפעם אני לא מסוגלת לעשות פרידה יצירתית כמו שהיא כינתה זאת פעם קודמת............שלא תצפה לכלום, הראש שלי ריק מתוכן...רק הלב עצוב עצוב על פרידה שלא הייתה אמורה לקרות, פרידה בטרם עת.......סליחה שנכחתי המון :(

תסתכלו על אמא שלי ותקבלו קייס סטדי מטורף במובהקות שלו להדגים את העניין הזה. היא מעירה לי באוטומטיות על השיער. אני שונאת שהיא מתייחסת לי לשיער. יש לי זוג עיניים משל עצמי ומראה. אני יכולה לראות ולשפוט לבד מה מצב השיער שלי ואם נוח לי איתו או לא זה השיער שלי! אז שאני מתעצבנת מזה שהיא מעיר כל הזמן באוטומטיות על השיער שלי מה היא רורב וחושבת ומבקשת ממנה שתפסיק עם זה היא מגיבה במן תגובה מתנכרת. אבל ממש. ואז היא אומרת לי 'לכי מכאן. לכי'. ואני שואלת 'אבל הבנת מה הרגיז אותי? שמעת בכלל מה ביקשתי? שלא תעירי לי על השיער שלי יותר.' אז הדבר האחרון שהיא עושה זה לשדר הבנה. היא אומרת 'אני אומרת בשבילך. לכי מפה. לכי' ומדברת בטונים כאילו עשו לה איזה עוול נוראי או משהו. כאילו היא 'לא יכולה יותר'... איזה אמא דפוקה רגשית .. 'באמאשילי'.. פחח

קראתי אותך זה עצוב אבל לא כל האימהות מסוגלות כנראה להיות אמהות .

וקשה לי. בכלל לא רוצה ללכת, לפגוש שם אחרות עם בעיה כמו שלי, איזה בעיה יש לי בכלל? אווף אני מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה בכלל. אתמול דיברתי איתה בטלפון וקצת הרגיעה אותי לקראת היום, אבל עכשיו שוב.

לי היתה בולימיה הרבה שנים און אוף.. יותר מ 10 שנים... אבל אני בתקופה של רמסיה אפשר לומר וכל הנושא של בעיות אכילה הפך שולי בחיי.. ממש לא מה שהיה פעם. תודה לאל.. מה אתכן?

מימה אני עם אכילה כפייתית די עושה עבודה בתקופה האחרונה אבל עדין מאוד קשה לי לגעת בזה כמו שצריך זה עדין לעשות כאילו מאחורי הגב של המחלה ולא ישיר... בקיצור הדרך להחלמה עוד ארוכה ...

הי מימה, לי יש הפרעת אכילה

המקצוע בחר בך יקירתי, רק הטובים ביותר לעבודה עם ילדים. כיף לחשוב שיש אנשים כמוך במערכת ושאת נהנית ואוהבת את מה שאת עושה. שלך, שירה

:) וואו... תודה שירה. אין לי מילים..

מחכות לך פה כל כך הרבה הודעות. זה לא קשה מידי?

אודי קמתי הבוקר שוב עם חרדות מהקורס הזה של ההפרעות אכילה...וניכנסתי לספרייה לחפש מאמרים ..וכלום לא במקרה אז לקחתי חוברת שיחות ופתחתי אקראי כי אני מאוד אוהבת לפתוח ספרים אקראי ומה עם לא ביקורת למאמר ממך ...זה גרם לי לכזה חיוך לראות את השם שלך שם . ואני פשוט יודעת שיהיה לא פשוט אולי מאתגר ולא קל אבל אני לא לבד ואין לי מה לפחד הרי אני יודעת בדיוק למה ומה אז מה כבר יכול להיות...אז ד"ש חזרה ..וחופש נעים

ונטש את כולנו תוך שהוא קורא בקול או ממלמל לעצמו 'אני לא יכול יותר איתן' סתם. סתאם. סתאאאם. למה אני כזאת.. :/ תודה אודי על הזמן שאתה מקדיש כאן. למרות שממני אתה בסהכ מתעלם בעיקר חח . הלכתי

בכוונה או לא, אני דווקא שמחה :-) סוריקטה

כתבתי לך קודם כנראה לא ניקלט...גם זאת דרך להגיד לאודי תודה :) האמת גרמת לי לחייך ואנחנו באמת לא קלות. ואודי תודה שאתה מאפשר .

כפי שכתבתי, אחת מהדיאגנוזת השגויות שנתנו לי על הרעד ביידים, היה שאני מרעיבה את עצמי. למרות שאכלתי כל יום1500 קלוריות, כדי לבדוק את העניין הוספתי עוד מאכלים, ותוך חודש עליתי שש קילו. בד בבד העלו השערה שזה בגלל יתר כושר שאני כל יום, אז זאת זאת הפסקתי ועושה בצורה יותר מתונה אבל עכשיו בראך בראך ברא איך אני מורידה את הקילויים הללו. ברגע שמתחילים לאכול לא גומרים. אני שומעת שיש כאן עוד כמה עם בעיות של תזונה, אולי נעשה עץ כל שבוע, שכל אחת תתן טיפים, כל אחת תתן מתכון למשהו מתאים, ובעקר נתן עדוד. זו הרגשה איומה כך להוסיף משקל מתכוננת לחזור לאימונים הקבועים שלי, אבל בלי דיאטה טובה זה לא ילך. מי שרוצה להצטרף שתגיב,

פתחת נושא רציני...אני לא יודעת כמה את שוקלת ואיך את נראית ולמה חשבו שאת מרעיבה את עצמך וגם לא חושבת שזה המקום להחליף מתכונים ;) אבל תמיכה ועידוד זה בהחלט המקום!! אשמח לתמוך בך! גם לא יודעת אם עצות פרקטיות יכולות לעזור איך לא לזלול, כי כמו שכתבת ברגע שמתחילים לא גומרים. יכולה לספר על עצמי, בזכות הטיפול הפסיכולוגי שלי, לראשונה בחיי למדתי לשלוט בזה, איך לא להיכנס לזלילה, לחשוב ממה היא נובעת ועוד..בעיקר לגעת ברגשות, האכילה שלי היא רגשית בעיקרה. לא יודעת אם תתחברי למה שאכתוב לך כי את נשמעת אחת שמחפשת עצות פרקטיות..קשה לי לייעץ לאחרים, שלא כמוך :) אבל יכולה לומר רק על עצמי שעזר לי מאוד לחשוב ממה נובעת האכילה ולשאול את עצמי איך אני מרגישה עכשיו? האכילה הייתה אצלי סוג של בריחה והענשה עצמית...את יודעת אמרתי לה שאם אעזוב אשמין הכל חזרה אז היא אמרה "את רוצה להעניש אותי? או את עצמך?" והיא צודקת, עמלתי קשה הורדתי עשרים קילו ואני עומלת קשה יותר לשמור על הירידה, במשך כל חיי הורדתי במשקל והעליתי הכל חזרה פלוס, לראשונה בחיי נגעתי ברגשות (כן, גם שיקוף לדברים עוזר, זה לא כמו שאת חושבת שזה לא מעשי...) והנה היום למדתי מהו איזון נכון, אכילה בריאה ונכונה בתוספת פעילות גופנית מתונה ואני נראית היום טוב, מקבלת המון מחמאות (וואו כמה שזה מוזר לי לכתוב ולעכל) נשמע שאת רוצה להתעמל המון, זה לא בריא! או להוריד מהר, ובכלל זה אישו אצלך, בטיפול טוב אגב מבררים מאין זה נובע בניגוד לאימון או כל טיפול אחר..אין דרך קסם, הכל עניין של מינונים נכונים והעיקר הבריאות, ותתפלאי כמה טיפול פסיכולוגי עושה פלאים בכל תחומי החיים למרות שמעולם לא ניתנו לי עצות איך ומה לעשות, אלא שיקפו וכן, הקשיבו לצד שלי לסובייקטיביות שלי, זאת מהות הטיפול, הסובייקטיביות שלי!! סוף כל סוף מישהו מקשיב לי, אכפת לו ממני מאוד בדרך של סובלנות, מה רע? מה לעשות, אם לא מתאים לך אז לא...לי זה מתאים מאוד! יש לי הרגשה שאת לא כל כך מתחברת לטיפולים פסיכולוגיים או שיש בך כעס על טיפולים כאלו? ובכל זאת כותבת בפורם כזה, קצת מוזר לי...תקני אותי אם אני טועה, בהצלחה. מיכל

תודה על התגובה המושקעת ראשית מי אמר שאני נגד טיפולים? לא הבנת נכון, אני ממש בעד, והעובדה שאני עצמי עברתי כמה וכמה טיפולים. מי שנעז, וטוב לו, אדרבא. אני רק אמרתי שלי באופן אישי אנליזה זה חורבן, זה מנפץ אותי לחלוטין, ומוציא אותי מכל האיזון, ולי זה לא מתאים. וגם אמרו לי כמה מומחים שהרבה אנשים שעברו אנליזה סבכו לעצמם את החיים. הבעתי את דעתי, שמי שהבעיות הטמונות בו מפריעות לו לחיי היום יום ולא יכול לתפקד, בוודאי שאם אנליזה היא האופציה היחידה, אז אין לו ברירה. אבל אדם כמוני שבדרך כלל מתפקד, אם נפילות פעם ב... לפעמים שבועות... לפעמים חודשים... ולפעמים אפילו שנים שעוברות בשלווה, לא אקח את הסכון להרוס לעצמי את החיים. המטפל האחרון ששכנע אותי כן לעשות, מהר מאד למד שהעניין לא מתאים לי לחלוטין. בקשר למשקל, הייתי ביופי של משקל, ואז הגיעו הרעידות הללו, שאני יחסתי אותם להתקפי חרדה שהיו נוראים, וככל שהגיע חרדה יותר כך הרעד הלך וגבר. פניתי לכמה מומחים בעניין, חלקם חשבו שיש לי מחלה נוירולוגית, שנים החליטו שאני בתת תזונה לאחר ששמעו מה שאני אוכלת, ושכנעו אותי לאכול יותר. ואני כמו טפשה התפתתי מי לא אוהב לאכול? והתוצאות לא אחרו לבא, היום ראיתי שהוספתי 7 קילו! בנוסף אני עושה הרבה מאד ספורט כל יום, וטענו שגם זה יכול להיות שהביא עלי את הרעד, אז הפחתתי אז שימי לב מה קרה, אכלתי יותר, התעמלתי פחות, והופה היי, בטטה!!! עכשיו אחזור לפעילות הגופנית, ו... אנסה לחזור להרגלים הנכונים והטובים של אכילה כמו קודם, ומקווה שיירד המשקל, זה מבאס נורא.

קראתי את ההתכתבות ביניכן לגבי טיפול האם טוב או לא לא חושבת שיש תשובה חד משמעית. זה תלוי בסוג הטיפול ולמי. מסכימה עם סנדיי - אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבור אנליזה. אך מסכימה גם איתך מיכל, כי טיפול יש בכוחו לשנות חיים.

שוב השאלה האם מה שאני פוגשת מול המטפלת זה הקושי שלי שאני צריכה לעבוד עליו או האם היא לא מתאימה. אני מאד מאד כועסת עליה. . בסופ"ש הייתי במצב רע, זה היה בשישי בצהריים, סימסתי לה והיא התעלמה, היא אומרת - אמרתי לך מראש כשקיבלתי אותך לטיפול שאני אישה עסוקה, ושברור שהיא מעדיפה את המשפחה על פני הטיפול. הבחירה הזאת לא לענות לי כ"כ מכאיבה. והיא עוד אומרת - אף פעם לא הבטחתי לך שאני אהיה זמינה ביום שישי בצהריים. היא אומרת - תקחי אחריות על הכעס שלך. מה שזה לא אומר.. היא אומרת שאני מרגישה יותר בטוחה איתה אז אני מרשה לעצמי לחשוף שיניים. אני מרגישה שאם אני הולכת עם הקו שלה, ויוצאת מאזור הנוחות שלי, שזה מה שאני עושה להרגשתי בהנחיתה בתקופה האחרונה, אני מתאמצת "לחיות", למרות שכל ניסיונות העבר הוכיחו שזה רק יוביל להדרדרות יותר גדולה, אני מנסה לסמוך עליה ואני מצפה שיהיה מישהו מבוגר שילווה את זה, גם עם זה טיפה מחוץ לגבולות הברורים. היא הציעה שנצא לדרך הזה אז איך היא יכולה להשאיר אותי לבד באמצע הדרך? אוקיי, אני נוהגת בהגה, אבל שתשב לידי ולא תסיר את העיניים מהדרך לפני שאני עושה תאונה קטלנית.. זה יותר מדי לבקש? אני מרגישה שהיא בכלל לא פינתה לי מקום בחיים שלה. היום כשהגעתי בשעה היעודה עוד היו לה סידורים לעשות שלקחו אולי 3-4 דקות, והיא סיימה את הפגישה בתום החמישים דקות בלי להחזיר לי את הזמן.. הערתי לה והיא הגיבה בחוסר סבלנות- אם תרצי נדבר על זה בפעם הבאה... אוף.. טיפול מרגיש לי כמו לשים את כל הביצים בסל אחד ואני לא יודעת איך להיות בטוחה שיש בסל הזה מישהו אחראי ששומר על הגוזלים...

אגב, גלי2 זו אותה אחת כמו גלי? אני מבינה את הצורך שלך שהיא תהיה שם כשאת צריכה אותה זו הסבה שעזבתי את המטפל האחרון שלי, הרגשת הנטישה בזמן משבר, הייתה יותר מדי בשבילי

הי סאנדי, אני זוכרת שזה היה הטריגר גם אצלך. מתלבטת כמה אני צריכה ללמוד לקבל חלקיות ושזו חלק מהעבודה או כמה אני צריכה מטפלת שמוכנה יותר להתגייס...

הדפים עוברים כאן מהר, עניתי לך תשובה על בעלי החיים, לא יודעת אם ראית אותה.

הי גלי יקרה, ראשית אומר, שאני כל כך אוהבת לקרוא אותך. התקלויות כאלה עם תחושות דומות לאשר את מתארת היו ועודן גם בטיפול שלי. תמיד ניתן לחשוב על מישהו שיכול היה להיות מתאים יותר. וייתכן גם שכך הדבר, גם המטפל יעיד שכך, בצניעותו. מאידך, הפנטזיה למשהו בו הגבולות פחות ברורים יכולה להיות מעין מלכוד. מימוש שלה, מלהיב ומלבב לרגע ככל שיהיה, עשוי להיות מזיק לטווח הארוך. אז כן... תוכלי לספר לה שאת מאד כועסת בפעם הבאה, שהיא נחוותה בעינייך כחסרת סבלנות וכו'. שהיית במצב בלתי מתעשת, ותלית בה ואולי רק בה תקוות חיבור. עדיף שתדברי את רגשותייך ופחות תתנהגי אותם. מאמינה שהדבר מקל על שני הצדדים. אני בעדך, שלך, סוריקטה

וואו גלי... זו בדיוק אותה דילמה שלי.. גם אני השתמשתי בדיוק באותה מטאפורה של הביצים. מרגישה בצומת דרכים וצריכה להחליט מהר אם את סומכת על התחושות שלך שכנראה הביאו אותך למקום הזה מלכתחילה או עליה.. על כל המשמעויות של זה. לעצום עיניים וליפול אחורה בתקווה שהיא תהיה שם לתפוס.. מזדהה? או שזו רק התחושה שלי?

מן פחד להיות כמוה וסלידה עצמית מהמחשבה על דמיון אפשרי שכזה בין הילדה לאמא? האם זה בלבול כי אין מספיק הרגשת ניפרדות כאדם בפניי עצמו ? מה גורם לזה? מה בטיפול ההורי גורם לזה? לפחד 'להיות כמו' ההורה.

הי מימה, הדבר הבסיסי שדומה בין ילדה לאמא הוא ששתיהן נשים. נקבות. דומות באיברים האלה. ואם גדלו יחדיו - אז עוד. יש דימיון. דימיון אינו אומר זהות מוחלטת. אני חושבת שבמשפחתה של אימי הייתה איזו סלידה ודחייה מאברי המין, משהו שעבר בין הדורות. לפעמים בוחרים להיות כמו ההורה בחלקים מסוימים (או דמות משמעותית אחרת) מתוך הזדהות, ולפעמים מנסים לבחור להיות ההיפך, מתוך התנגדות. והרבה פעמים אני אומרת שההיפך יכול להיות היינו הך. קרי, לבוא מאותו מקום. נו, טוב, יצא שרשמתי דברים לא בדיוק שלמים, אבל מחשבות של בינתיים, שבוע טוב שיהיה, סוריקטה

בטיפול פסיכולוגי מסתבר שכן!

ואם היית יכולה לרצוח אותה זה היה עוזר לך?.. תביני אי אפשר לסתום את הפצע הפעור והמדמם הזה בנפשך בגופה של הפסיכולוגית האקסית שלך...סליחה...אני פשוט חושבת שהשנאה שלך יכולה לגרום לה נזק חלילה...אולי מפחיד אותי שיש סיכוי שבגלל טעות או איזה אי הבנה מישהו ישנא אותי ככה.סליחה אם יד שגיעות.זה לא שפת אם שלי...

האמת שגם לי יש חשש שבגלל שגיאות מישהו ישנא אותי ככה או בכלל... רוב השנאה הזאת בדימיון שלי בכלל או כלפיה מרחוק. מקרוב הייתי כועסת אבל מתרככת. אין שום איום ממשי כלפיה .. מעולם לא היה.