פורום פסיכולוגיה קלינית

ועל המטפל לאבחן נכון, להעריך נכון ולהתערב נכון... ומה כאשר הוא שוגה? למה העובדה שהמטפלת נתנה לי בזמנו לצלם ממנה ספרים יצאה בלבול בנושא למה שעושים בטיפול. ניסיתי לשווא לחתור להבנה קוגניטיבית כלשהי אודות מה עושים וכאשר שחזרתי את הטראומה כעסתי שהיא לא הסבירה לי שבעצם התהליך כזה.. איך מטופל יכול לדעת אם הוא מקבל טיפול טוב?

ותפני אליהם את כל השאלות של הטיפול ותדרשי מהם תשובות.

אמרת שזה מורכב מדי למסגרת זו.. יש איזה מאמר ברור שאתה יכול להמליץ עם דוגמאות בשפה עממית ומובנת דוגמאות להשלכות שכאלה שילד לא בנוי ולא אמור להכיל?

תשובה לשאלתך... פיזית הכל בסדר..נפשית, מאוד מסובך...ולא משתפת אותה בזה :( אז כתבתי פה וגם פה לא המקום לשתף :( מבאס! ועצוב לי למרות שבכלל לא רציתי עוד ילדים...בגלל בעיות רפואיות וכו'...

ליבי איתך ללא מילים .יושבת כאן לידייך מחבקת באהבה והעיקר מקשיבה לך שיפכי ליבך עד כמה שנכון לך ...אבל אני חושבת שכן תשתפי אותה זה יעזור לך ויקל

הי אודי, יש לי מין רצון לכתוב למימה שתנוח, כדי שאני אוכל לתפוס את מקומה ולכתוב כאן הודעות על המטפלת הקודמת שלי. שכשביקשתי בכל זאת לחזור לא ענתה להודעה שלי ופשוט "נעלמה לי" . ובכך מימשה את הפחד הגדול ביותר שלי. אפשר לומר שעברתי את כל סוגי הדחייה שיש על ידה:פנים מול פנים, בטלפון, במייל, ב-SMS , ולבסוף התעלמות מוחלטת. (ואני לא בחורה מציקה, אבל מאוד עקשנית) הקשר בינינו שהיה כל כך חזק ועוצמתי והתחיל מבטיח, הידרדר במהרה והפך לשיחזור גדול ומדוייק של הקשר שלי עם אמא שלי(וגם אני תרמתי לכך, כמובן) כוחה של הפסיכולוגיה! בכל מקרה, אז יש בי חלק מסויים שמאחל לה את כל מה שמימה מאחלת למטפלת שלה, ואפילו יותר. וזה החלק הפגוע והדחוי, והוא משתלט מידי פעם. והחלק הזה אוהב אותה מאוד, ותמיד יאהב. והוא בעיקר עצוב ומתגעגע. אני מאוד מאוד עצובה על הקשר שלנו שנפרם. אני מתגעגעת אלייה. אבל יש בי גם חלק נוסף, אולי יותר בוגר שמרגיש הקלה. פשוט הקלה. חלום כתבה כאן לאחת הבנות שאהבה לא קונים בכסף, אלא רק מקצועיות - אחד המשפטים הכי חכמים ששמעתי. לא יודעת, אולי כדאי לי לחפש קרבת אנשים שכן מחבבים אותי, ולא לנסות להתקבל איפה שאני לא ממש מתקבלת ולא רצויה.ואז שוב ושוב להידחות. אולי אני בכל זאת שווה משהו? בטוח יש בי משהו קטן אחד וטוב... אודי, איך מוצאים את הכוח "לשחרר"? אודי, אני טסה היום לחופשה (לראשונה בחיי) ומשתעשעת במחשבה שאולי אראה אותה במטוס, היא הרי הייתה טסה כ"כ הרבה. וזה שוב מרגיש לי, בעיקר מטופש. לא יודעת, אני מרגישה שאני נהיית דומה לה באיזשהוא אופן. כאילו למרות כל מה שהיה בינינו, האישה הזאת הצליחה לחדור לי ללב ולחרוט עליו לתמיד את השם שלה. בא לי לכתוב לך כאן שהיא נכשלה . היא נכשלה כי היא ויתרה עליי ולא האמינה בי. ממש לא בא לי לראות אותה במטוס... שגם שם היא תתעלם ממני, אז לא תודה!

נסיעה טובה!!!

האם תוכל להסביר מה זה ובמה זה דונה מפחד מכשלון. אני רוצה להרחיב את הידע שלי. אני חובבת פסיכולוגיה.

מקווה שאתה בסדר... אני דואגת לך ממש

אבל אודי באמת דואגת ...נכון שהכל בסדר ... חייבת להאמין שהיה לך יום קשה ועמוס אז לילה טוב אודי ומנוחה מטיבה לך

שאצלך הכל בסדר..לא העלית הודעות....אצלי... עברתי הפלה טבעית ככה סתם...בלי שידעתי....

תהיי חזקה..

מה שלומך? איך את מרגישה? היה לי עצוב לקרוא אותך. שולחת חיבוק חם...

מפחדת לכתוב יותר מדי כדי שלא מישו מכאן יקרא. לא אוהבת.. עכשיו אנחנו בהפסקה. לא פציתי את פי ולא מתוך איזה עקרון פשוט לא מרגישה קשורה ואין לי מה להגיד. אהה ואני בקבוצה אולי זה לא ברור...

זה לא שיש מה לעשות בהפסקה... ופלאפון- זה נוח כדי להיראות כאילו עסוקים במשהו. ואנחנו גם ממש קצת אנשים.

היי אודי, אני כבר כמה חודשים נפגשת עם פסיכולוגית שעוזרת לי להתמודד עם קשיים שקשורים למשפחה שלי. היא מאד תומכת ובפגישה הקודמת היא נתנה הרבה מחמאות על איך אני מצליחה עם כל מה שקורה במשפחה להישאר שפויה ומפוקסת כל כך. בפגישה שלנו היום, היא דיברה על נושא שאני פחות אוהבת לדבר עליו ושהוא נושא יותר רגיש במשפחה ובפעם הראשונה, המפגש היה מוזר עבורי ואני בטוחה שגם בשבילה. מרוב לחץ לא הצלחתי לדבר והרגשתי שהיא מדברת על נושא אחד ואני הגבתי בכלל על דברים אחרים שלא קשורים לשאלות שהעלתה. היה לי קשה להתגבר על זה וקלטתי מה קרה רק כשיצאתי.... זה אף פעם לא קרה לי, האם זה משהו יוצא דופן? האם כדאי לי להגיד משהו על זה בפגישה הבאה? תודה, רותם

כותבת כי מחר לא תהיו פה.

אין לי כל כך מילים... אני רק קוראת לך, אם תוכל, לבוא ולשבת לידי

באיזה עיר אתה מקבל?

האם אתה מקבל דרך הקופה או איזה ביטוח פרטי?

זה הרגע של חום עוטף את הנשמה ובא לי לצעוק שהעולם ישמע...דרך שבעה מדורי גהנום הצלחתי לשרוד ולהגיע למקום שאני מאוד אוהבת אותה ואין לי אדם קרוב ממנה בעולם.הדמעות זולגות,הגעגוע חם.יש לי מקום ומותר לי לנשום וכאשר אני מסתכלת במראה אני רואה את שתינו,גם אותי וגם אותה...אוהבת!!!!סליחה,יצא קצת משוגע...גם לי בא להיות יפה מולה כמו לנערה מתבגרת מול אימא שלה...חמוד...ולראות שהיא מאמינה בי ואוהבת...נהייתי היום בחזרה בת 15.ואם הרגשה הזו הולכת לשון... חלום

אם יש מישהו בעולם הזה שאני חייבת לו חלק מהשפיות שלי למרות הכל . זאת חווה אלברשטיין והשירים הנדירים שלה, ששמרו עלי ועטפו אותי כל גיל הנעורים ...במיוחד זה , תהנו ותחייכו כי בסופו של יום הטוב גובר על הרע והאור על החושך .. https://www.youtube.com/watch?v=M57QJaQFsxQ אודי תודה שהחזרת אותי למקום הנכון..חושבת שסוף כל סוף אני והיא יישרנו קו , מרגיש לי לכולי שוב בטוח... וסתם כי מדקדק לי כל כך ..... https://www.youtube.com/watch?v=4Ij1CaPrQio חופשה נעימה ושקטה לנו ...

הי אודי, ניסיתי להגיב פעמיים בעץ יום ההולדת ששירה פתחה עבור במבי. ההודעה מוענה לשתיהן. אולי אם ארשום לינק של העץ ייקל עליך למצוא אותו? הנה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-1031370 הייתי רוצה להאמין שהודעותיי הגיעו למערכת. תוכל לבדוק? סוריקטה

אני קוראת עכשיו ספרים על ה EGO STATE ומה אני מגלה, שיחות שלמות בין מטופל למטפל רשומות שם, יתרה מזאת, נותן למטפל הנחיה שלא להסתכסך עם האגו סטייט, לדבר אליו בכבוד ולהראות לו כמה מעריכים אותו ואת העבודה הנפלאה שהוא עושה, יעני לעבוד עליו בעיניים, המטרה מקדשת את האמצעים. כי בדיוק את המילים שכתובות אמר לי המטפל, ואני עוד חשבתי שהוא מתכוון אליהם, ואני מגלה שזה שטנאץ, שבו משתמשים לכל אחד בכל סיטואציה. כן, אני מבינה שיש לזה תועלת, כן, אני מבינה את הצורך הטיפולי אבל לא אני לא אוהבת שעובדים עלי לא אוהבת שמחניפים לי כדי להשיג תועלת ואפילו אם התועלת היא לי עצמי לא אוהבת שנותנים לי סופרלטיבים, שאין מאחוריהם כלום, ואני רק חלק מהתבנית של הטיפול. כמה שאני קוראת יותר, אני מרגישה יותר מרומה. כנראה היה עדיף שלא הייתי קוראת, מה שלא יודעים לא כואב

כתבתי שום על הטיפול ההוא והכעסים כי הרגשתי זאת שוב בתוכי חוטף אותי.. אבל תודה על ההודעה שלך. מעריכה את זה. אהבתי

ליבי אומר לי שאת עולה על דרך המלך!!!

אודי, שירה, סוריקטה, סנדיי, אביב, רוני, מיקה, מיכל, הופ, חנה, מימה, חלום, ואולי אנשים נוספים שכרגע לא זוכרת.. אתם, אנשים טובים ויקרים !!!!! לא מצליחה לכתוב מאומה... עדיין מוצפת מהטוב שכתבתן/ם לי... לא מצליחה עדיין לחשוב בבירור.. מוצפת... תודה ענקית לכם יקרים !!!! אולי אצליח לכתוב משהו כשההצפה קצת תפחת? תודה !!! במבי.

מה שלומך? איך את עכשיו? אנחנו כאן תמיד... לאט לאט.

ראיתי שלא אהבת את הפוסט ההומוריסטי שלי אני חשבתי שזו תרפיה מכיר את הילד שנופל ובוכה ונותנים מכות לרצפה, וזה תמיד מנחם אותו?

מרגישה בלי משענת? הרי זו אותה מטפלת...למה מרגישה בלי ריצפה? שאני לבד? הרי לא עזבה אותי.....קשה לי מאוד מאוד............היא אומרת שזו הרגשה מטלטלת שמופעלת ע"י טריגר שהיה בעבר?????????????. האמנם??????? זה ממש בהווה כל מה שהיא עושה :( השאירה אותי בלי מרחב נשימה לשיתוף...היא אומרת שהיא מבינה ומכבדת אבל ההבנה שלה לא עוזרת לי :( אוף אודי אני מרגישה אבודה בטיפול וכנראה שצריך גם אומץ לעזוב ואין לי אותו :(

סוריקטה, דייקת מאוד בתחושותיי.. חלום, וואו..זה קורה איתי ממש עכשיו כשהציעה שנפגש אחת לחודש בגלל שקשה שם..המקום הסברתי הומה אדם מבחוץ, תקראי את ההודעה שכתבתי הייתי ותביני... אגיע אליה השבוע (יש עוד כמה ימים כידוע לכם) אז יש זמן לחשוב אבל אגיע כי לא מוותרת אבל נראה שלא אוכל לשתף שם, אודי, ביקשתי שתשים לב שאני לא כותבת לה הרבה ומציפה אותה ואז שם במילא קשה לשתף אז שם לא אשתף ובהודעות כן אשתף.........אוף.. בגלל שאני מודעת לזה אז לא משתפת אותה בהודעות ובכלל מרגישה כל כך בלי כיוון....ומרגישה שנשארת בלי כלום, סתם אבוא לשם, סתם אסתכל עליה אגיד שהכל בסדר וזהו......וככה יהיו הפגישות מעתה, אז טפשי להמשיך כך, לא כן? יש שם חלון גדול ענקי מאחור, ורואים תריסים של בניין ליד, לפחות שתסתיר עם וילון...ובכלל הולכים במסדרון היא בסופו, מלא חדרים ועכשיו גם אמרה שיהיה שילוט, כאילו שאני לא יודעת למי אני הולכת:( קשה לי נורא!!!!!!!!!!! כל כך שונה מבית מקסים במקום שקט שיש בו מטבח, מעין סלון קטן וחדר אחורי :( מבין את ההבדל העצום?????????????????????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף יש לי הרגשה שמעולם לא אשתף שם כמה שאנסה :( אז נשארת לנסות כי ההגיון אומר "אל תברחי" נכון??????? אבל אין טעם, כי אי אפשר שם :( אז סתם כזה נשארתי בלעדיה אבל אצלה.....לבד :( כי גם בהודעות נמנעת לשתף.......מה עושים???????????

מה זה נקרא שהורה משליך השלכות על הילד? תן דוגמא קונקרטית כי קשה לי להבין מהדיבור המושגי הזה למה הכוונה... נגיד תינוק בוכה ואני אמא שלו ומנסה להבין מה מציק לו ואיך להרגיע.. איך מתנהג הורה שמשליך השלכות משלו על התינוק/ילד במקום להבין אותו את צרכיו ולהכיל עבורו ולהתמיר? אחכ הבנתי שהתינוק נותר עם חוויה ורגשות שאין לו שום יכולת להתמודד לבד עם זה והוא חווה מצוקת יתר פסיכולוגית שאם זה כרונית אז משבשת את התפתחות האישיות... אבל איך בדוגמה קונקרטית זה בא לידי ביטוי? נגיד שההורה לא יכול להתבונן מבחוץ על עצמו כבוגר נבדל ומפותח יותר מהתינוק ולכן נלחץ ממנו וכועס עליו בלי יכולת לשמור על רוגע של עצמו מול חוסר רוגע של התינוק... לזה הכוונה? אוקי אז תהיה בעית מכיל מוכל. אבל מה הקטע של ההשלכות?

לשאלתך: בקבר- קברתי את עצמי. כמה שנפגעתי והושפלתי. אני לא רוצה שום דבר רק להפסיק לנשום. מקווה שאצלך טוב לא עקבתי כל כך בימים האחרונים.

לא יודעת מה קרה אבל אני בטוחה שסוף העולם עוד לא הגיע ... ורק את יכולה להוציא את עצמך מהקבר שכרית לעצמך . אני כאן מושיטה לך יד וחבל בואי נמשוך אותך מהקבר אבל זה תלוי רק בך ..בכל מקרה אני איתך

גולם יקרה, שומעת אותך - והרשי נא לי להצטרף. את יודעת, כאשר את כל כך תוקפנית כלפי עצמך, וכלפי זולתך, בסופו של דבר – זה גם מרחיק ודוחה. אני מניחה שיש בך צד כזה ("נכון, אני מה זה רוצה ככה, אני כולי דוחה"), ואני מניחה עוד שבצמידות אליו קיים צד שמחפש ומנסה להזמין הכי הכי הרבה קירבה. וחרד כל-כך. בפועל, כמה חבל למרבית הצער, הצד הראשון לכאורה מנצח. והרשי לי עוד לומר שגם יצר המוות מנסה להשליט את קולו, להראות לו מה זה ליצר החיים. באופן עוצמתי ממש. אבל יצר החיים עודנו שם, מודע או לאו, הוא שם. ולכן, כנראה, מסובך וכואב כל-כך. כי קיים המאבק הזה. התנגדות היא לעתים נוקשה כל-כך, קשה לריכוך או להמסה. החרקים תלויים לקיומם בחום הסביבה, במזג האוויר בחוץ, בשונה מבני אדם, שאצלם עפי"ר מתקיים תהליך של ויסות טמפרטורה. מחשבות של בוקר, שלך, סוריקטה

תודה, אבל לבנתיים אנוח לי פה בקבר, ככה אף אחד לא יוכל להפריע לי .

אודי, אני מעלה את הודעתי לעץ חדש למקרה שתשאר שם חבויה ולא תענה... אם כבר העזתי לכתוב זה מפני שרציתי את תגובתך: אני לא מצליחה להבין את התשובות שלך... אני מרגישה שהן כל כך קרות ולא משנה מה אומר או כמה חזק אצעק... אני יודעת שתכעס אבל חייבת לשתף אותך בחוויה שלי כאן אודי למה אתה לא אוהב שאני כאן?

אודי, אתה יכול להסביר איפה אתה מרגיש את התובענות חסרת הגבולות שלי? אני מנסה עוד קצת.להבין... תודה שירה

הי שירה, יודעת, דווקא התגובה ההיא שנראתה בעינייך קרה כל-כך (ואני יכולה להבין לגמרי איך ניתן לתפוס מילים כקרות ומרוחקות), נחוותה בעיניי מופלאה, רבת עומק עד למאד והבנה. וכל-כך יפה הייתה בעיניי, וכל כך הסכמתי איתה. האנליזה שעברתי לימדה אותי לדבר עברית. לא רק להכיר מילים במילון, אלא ממש להבין משמעויות עד לשד העצמות. אודי כותב לעתים קרובות באופן מתומצת, כך אני רואה את פני הדברים (וגם תוהה כיצד הוא מספיק גם את זה...). מילים ספורות, לפעמים, מאידך, כל מילה – מ-י-ל-ה. מאחורי כל מילה עולם ומלואו. גם בזה ניתן לראות קסם. באיזה מקום, נראה לי לרגע, שאולי ככה הגברים נוטים יותר לקצר באופן חד במתן תשובות של הרגע, ונשים נוטות יותר להרחיב ולעגל. גם במדיה הזאת, יש המון מקום לפרשנויות, ואולי במיוחד כאשר אין ממש מפגש במציאות. מוכרת לי משאלת ההתמזגות ללא גבולות, יש בה גם סכנה... בוקר, סוריקטה

היא סיפרה לי שהסחלב שנתתי לה כשנפרדנו עדיין פורח. ועל העוגיות שנתתי לה אמרה, שכמובן נגמרו (: היא שימחה אותי ממש.

חנה יקרה, יפה כל-כך, בעיניי, שאת מצליחה - הן לזהות את הרגש והן לשמור אותו לאורך זמן ולהרחיב את הלב. מספר פעמים הכנתי מטעמים למטפל שלי (וזה אינו דבר של מה בכך, משום שלאחר המשבר הגדול שלי, לא ממש חזרתי לבשל ולהתקין מאכלים), וגם, הנה, מצא חן בעיניו. שלך, סוריקטה

את הולכת לטיפול באופן קבוע? אני לא בטוחה אם אני יודעת... וגם, רק לאחרונה מרגישה שיודעת עלייך קצת יותר על הטיפול שלך. נחמד בעיניי להביא למטפל דברים שמכינים, אולי גם קצת מביך.

ונהדר שיש לכן אפשרות להתעדכן :-)

לא נראה לי שנתדעכן על בסיס קבוע, אבל פשוט התעורר לי צורך עז.

אני לוקחת קצת פסק זמן שלא אהיה בפורום. אתן כולן יקרות לי ואודי, אתה יחיד ומיוחד! מין תקופה כזאת שצריכה את הזמן לעצמי... לכל השואלות אני בסך הכל בסדר, עם התמודדויות של היום יום.... ביי לבינתיים, הילה

אנחנו כאן קחי את הזמן חיבוק

הי הילה יקרה, הכי חשוב לעצמך. מאחלת לך בריאות והתחזקות, בוקר של אור, סוריקטה

שמחה שאת עושה מה שמרגיש לך נכון... בהצלחה! ומוזמנת תמיד לחזור

הי אודי, אני קוראת כאן את מה שמימה כותבת לגבי המטפלת ההיא שלה, וקראתי גם את מה שסנדיי כתבה לה - על כך שהיא "תקועה" ושתתקדם וכו וכו... אודי, גם אני כזו. באופן יומיומי כמעט אני חושבת על המטפלת הקודמת שלי. אני כמובן מפתחת את עצמי ומשתדלת להתקדם, אבל עדיין המטפלת ההיא במחשבותיי תמיד. בכל שינוי ובכל בגד שאני קונה - אני ממש מדברת איתה בראש על כך. אני מתגעגעת אליה מאוד. ולא אשכח אותה לעולם. אני אוהבת אותה. רגשית ונפשית. מעריצה אותה. ופגועה ממנה מאוד. המטפלת הנוכחית , היא בסדר איתי , והיא גם חמודה מאוד וטובה אליי, ואפילו מחבבת אותי. אבל עדיין יש לי את הרצון להכרה מהמטפלת הקודמת (והוא חזק פי אלף מהרצון להכרה מהמטפלת הנוכחית.) שהיא תדע שהתקדמתי, שהיא תדע שאני משנה. אני רוצה שהיא תאהב אותי. היא אמרה לי דברים כל כך פוגעים ומעליבים , והלוואי והייתה לוקחת את מילותייה בחזרה, הלוואי והייתה מאמינה בי ויודעת שאני מסוגלת: לנשיות, למיניות... כואב לי שסיימנו את הקשר בינינו בכך שהיא הייתה מאוכזבת ממני וטענה שאני לא מתקדמת, ושלא ניתן לטפל בי. כואב לי שהיא לא אוהבת אותי. ושנמאס לה ממני. מה לא טוב בי שהיא לא אוהבת אותי???? אודי, אני רוצה להיפגש איתה. ולשבת מולה עם הבגדים הכי יפים שיש לי בארון (ואין לי..) , לשבת כך, רגל על רגל כמו אישה אמיתית, עם המגפיים היפות שלי (ויש לי) ואפילו לשחק קצת בשיער...ואז, כשאני אלך אז אני אניף כבדרך אגב את התיק החדש שלי (למרות שהוא פחות יפה משלה) - וידפוק לה חיוך עאלק מנומס כזה, כמו שהיא הייתה עושה לי תמיד. ושנייה אחרי שאני אצא, היא אפילו לא תזכור מי אני. ואני אשאר עם כל הרגשות שלי, וירגיש ממש ממש מטופשת.

את לא מטופשת בכלל.את חיה עם פצע פתוח בפנים...לא יודעת מה היה ביניכן אבל הוא נפתח ומדמם.את רק מנסה לעצור את הדימום...הזמן והטיפול החדש יעשו את שלהם אני מקווה ויהיה לך יותר קל.מבינה אותך...היא כנראה מידי הזכירה לך את אמא שלך לכן גם הקשר חזק כל כך והכאב.עוזר לדבר על זה הרבה עד שירגע.אנשים שאימם בחיים שלנו עוד נשכחים והכאב מתקהה עם הזמן.לא תמיד הטיפול הולך ולפעמים צריך לנסות משהו אחר בדוק.עברתי משהו דומה:בכיתי,בכיתי ונשכח.אני לא מצטערת היום.יש לי מטפלת מדהימה שאני חולה עליה והיא כמו אחות גדולה בשבילי,אדם הכי קרוב בעולם. חלום

מי היא שתקבע בשבילך מה את שווה ומה את לא שווה? מי היא בכלל שאת צריכה כל כך לרצות לרצות אותה. את שווה כי את שווה, כי שווה בעיני עצמך ואם היא לא יודעת מיזה אז זבש"ה, וזה ההפסד שלה ואני חושבת שהציון נכשל מגיע לה ולא לך כי בתור מטפלת ההצלחה שלך היא ההצלחה שלה ואם היא לא הצליחה להביא אות ךלהצלחה זה הכשלון שלה, את תקחי אותה בתור פרמטר לבדוק את השווי שלך, את לא זקוקה 'להכשר' שלה כדי לדעת שאת שווה. אני מבינה שיש משהו בקשר שלא הגיע לידי קלוז'אר וזה מטריד כי התקשרת אליה, אבל אל תעשי לה אידיאליזציה, היא לא הברומטר שלך

הרגשתי ככה הרבה . אני כבר לא חשה משהו טוב כלפיה הפסיכולוגית ההיא. בעיקר מודעת על כאב לטעויות שהיא עשתה איתי וכועסת עליה ותמיד צרת עין בפערי הגורל. אין שום הצדקה אמיתית לפערים. לא 'עבדתי קשה' ולא נעליים. אני הייתי אדם שתפקודו בבגרות פגע כי פגעו בי בילדות . לא קיבלתי מעולם בסיס רגשי בטוח שיאפשר לגדול בצורה נורמלית. אני לא מתגעגעת אליה כשבדיעבד מזהה ככ הרבה חריקות וחוסר רגישות והבנה למצבי וקשיי. היא הייתה צריכה לעבוד באופן רגיש יותר איתי ולא כפי שהיה. התוצאה לפניכם.. שתזדיין הכלבה. אם אני מאחלת לה משהו זה שיעבור אוטו על פני שלולית של זפת בדיוק שהיא שם עומדת על המדרכה ליד והכל ישפריץ ויטנף אותה את כל השיער והבגדים והכל ויהרוס לה את הבלונד שהיא משקיע בצביעת השורשים שלו הרבה יותר ממה שהיא משקיעה בהתייחסות למטופלים.. ושהסרחון של הזפת ידבק בה לא יעזוב אותה חודשים.. שתסבול קצת המטומטמת הזאת. אני מאחלת לה לסבול קצת. הנה הצלחתי להתאפק ולא לשלוף סכינים. מצאתי דימיון תוקפני קצת יותר מעודן.. חתיכת כלבה לא אנושית שכמוה. הייתי מולה ככ חשופה ופגיעה והרגשתי שלא שמים זין עליי. אם היא הייתה מסבירה לי מלכתחילה כמו שצריך מה זה טיפול אולי במקום לברוח בבעתה הייתי נשארת להתמודד אבל היא לא הסבירה וגרמה להכל להתפרץ ככה בלי שליטה ובלי פשר וזעזעה אותי. בא לי לתת לה כאפה אני מודה... הכי קטע זה שבניגוד לתוקפנות שלי בדימיון במציאות הייתי מאד שברירית מולה ולא כעסתי ממש פנים אל פנים. ידעתי שהסתומה פוחדת מהכעס שלי אז חסכתי אותו ממנה פנים אל פנים. פחדנית סתומה. אם היא הייתה שורדת הכל אולי הייתי לומדת לאהוב אותה בסוף. היא לא שרדה. התחמצן לה הבלונד קצת יותר מדי וחימצן לה את המח.

מטופלים שהתהליך הטיפולי עשוי לכלול חוויות של שחזורי טראומות לא מודעות שהן קשורות לקושי שלהם בהווה לנהל ולהתנהל בתוך מערכות יחסים קרובות עם אנשים? למה ההבהרה הזאת לא רשומה באדום עם כוכבית על מסמך חוזי כתוב! על נייר. לצד סיכומי העלויות ומועדי פגישות? למה מותר לכם לקחת מאיתנו כסף ועוד ככ הרבה ולהותיר בטעות שנדמה לנו ש'קונים אוזן קשבת ואמפתיה ותמיכה' למה לא כתוב באדום בחוזה בעוד כוכבית 'הקשר הטיפולי נועד להווה אמצעי שמסייע למטופל בטווח הרחוק בחייו הממשיים במציאות ולא מדובר בקשר בפניי עצמו שנועד למימוש קונקרטית' למה שכמטופלת שאלתי את המטפלת מה עושים בטיפול פסיכולוגי אף פעם לא קיבלתי תשובה אמיתית ברורה!! הכי מנומק שלה זה היה לענות "מנסים להבין את עצמנו'. זאת לא תשובה שחושפת דבר על טבעו של התהליך!! אודי בבקשה על תמחוק. תפרסם. הביקורת הזאת צריכה להשמע ואף יותר מכך. להוביל לתביעות ממשיות בשטח לדעתי. אם החוזה באמת היה חוזה. באמת היה ברור גלוי ושקוף. אם שניים היו מתכנסים שם למטרה משותפת בצורה ששניהם פחות או יותר מבינים על מה ולמה ולא כופים עמימות יתר מזהרת כי המטפל רוצה לא להפריע להשלכות . .. למה? בשביל להגיד לי אחכ 'הכל השלכות וכדאי לך להתמקד בסיבה האמיתית שהיא ההורים?'... ככה לא מטפלים בבני אדם. יש פה במקרה עורך דין שקורא? יש מטופלים שמרגישים בול אותו דבר? יש סיכוי לתביעה נגד מי שעשו מאיתנו צחוק והרשו לעצמם לא להסביר לנו דברים כדי שנבין גם??? מה זה רק להתנשא 'עבדתי קשה' רגע לפני שהיא משחזרת לי שם את חווית החוסר אונים המודחקת התהומית שלי ואיזה 'התמוטטות נפשית שקרתה אך לא נחוותה'? אתה נורמלים?? אז מה היא ישבה שם רגע לפני וחייכה לי מול הקשיים במקום להציע תקווה? היא יכלה להשתמש בכלים מה cbt .. שום כלים לא היו לה! היא לא החזיקה אותי בחרדותיי והתמודדויותיי בשום צורה!!! היא רק... אלוהים יודע מה היא עשתה... ישבה ושתקה או ישבה ושיקפה... בעיקר תסכלה ותסכלה ... גם ההסבר על הגבולות לא ברור. אודי אתה טענת 'גבולות שומרים'. זהו, נגמר ההסבר. זהו? סליחה ואם בחוויה שלי האינוס גבולות החד צדדי הזה היה ממית ולא שומר??? מי אתה שתחליט שהם שומרים?? ואולי שחזרתי שם את העובדה שנולדתי פג זעיר בחודש שישי להריון ושאנרתי לה 'אני צריכה/רוצה עוד זמן לפגישות' היא קבעה שלא. שאני לא באמת צריכה את זה ותסכלה ללט רחם. אולי החוויה המתקנת שלי שם הייתה אמורה להיות שהיא כן תסכים??? מי אתם שתקבעו לי באופן חד צדדי מה כן ומה לא??? מי היא ששיקפה לי שם 'כמו שהמיתו בך חלקים?' במקום להחזיק את התקווה או לבחור כל התייחסות אפשרית אחרת (ויש מיליון) חוץ מאמירה אומללה ומכווצת ולא אנושית שכזאת??? איפה איש המקצוע שלא רק יאשר 'היא עשתה טעויות. קיבלת טיפול גרוע' אלא גם יסכים להעיד בכתב בתור חו"ד מוגמר.? לא קיים דבר כזה. ואני מזועזעת . מאז. מאז אני מזועזעת. כי גיליתי שאין אלוהים לעולם הזה. אין אבא שומר. אין אבא שומר שיזעק לאמא 'תגידי את מטומטמת? את לא רואה מה את עושה לילדה? תקשיבי לה!! תתגייסי כשהיא צריכה אותך''. כשהפסיכולוגית תסכלה אותי וחוויתי את החוסר אונים הנזקק בביתי בין הפגישות וככ הייתי צריכה אותי. התפללתי שתענה לי. לטלפון. להודעות. שתעזור לי להגיע. הנשמה יצאה עד שזה קרה. היא גרמה לי להתבוסס בתוך השחזור הרבה יותר מדי זמן. בכלל לא עם אצבע על הדופק. ביקשתי מאלוהים שיעזור. הוא לא היה שם. איך אני יודעת? כי היא עדיין לא הייתה שם מתגייסת למעני להחזיק להכיל לעזור לעכל... איזה יופי זה נשמע בספרים אז? במציאות זה לא היה ככה. אני זוכרת הכל!! ואחכ שחתמתי ביטוח לאומי והזדעזעתי מהשלכות חברתיות אפשרויות כי זעזע לי את תפיסת הערך והדימוי העצמי. נזקקתי לה. היא לא הייתה שם. היא אף פעם לא הייתה שם ברגעי האמת של הסערות הרגשיות הפנימיות שלי שנזקקו לחוץ מחזיק ותומך. איך היא הטילה אחריות עליי לבוא לפגישות שלה? להתאים את עצמי לתנאים שלה ואצלה? הייתי שם. כל מה שנזקקתי לו בחוויה שלי הנאיבית היה תוספת חצי שעה ממנה. לפגישות. היא תסכלה ואפילו אמרה 'את לא באמת צריכה' לא הבנתי על סמך מה היא קבעה אבל כן הבנתי שהיא בעמדת 'אצלי הכח לקבוע לא אצלך'. ואז זה שחזר לי את הנורא מכל וזעקת 'ויתרת עליי' בקעה ממני. ולא משנה כמה היא ניסתה לתרץ שהיא לא יכולה כי.. כל מיני תירוצים. בנקל הפרכתי הכל והיה ברור שהיא מנסה ליישם עליי פה משהו מלאכותית וכל הסיטואציה לא הייתה קשר אמיתי אכפתי ואותנטי מעולם. בניגוד גמור למה שהלב שיווע לו. שלה יהיה אכפת ממני. שהיא תרצה טוב בשבילי באמת. ולא תגיד לי באופן צבוע 'להסתפק' בזמן שכל החיים שלה עצמה מלאים בככ הרבה 'יש' שאצלי הוא איננו. ועוד היא זאת שעולים לה התעריפים , מעניין שלעצמם הם לא חושבים שצריך 'להסתפק'.. והיא מטיפה לי או מנסה לכפות שהנפש תסכים תכנע ותיישר קו עם משהו שלא רצתה ולא ייחלה לו מעולם. 'להסתפק' בתנאים של האחר כפי שהאחר קובע ומחליט אותם במקום לאפשר לי את החוויה שבכוחי לייצר תנאים מותאמים משלי. בעצם כל האנשים המצליחים בעולם הם כאלה שלא מקשיבים לגבולות שאחרים מנסים לכפות עליהם ולהכתיב להם. תחשבו על זה. טיפול פסיכולוגי מסרס בני אדם. פתאום הדימיון בין המילה קשר למילה 'קשירה' נעשה ככ בולט שזה מצמית אותי. וכן ברגליים שלי יכולתי בכל שלב לבחור לקום וללכת משם! אבל בנפש שלי הרגשתי קשורה אליה ושהייתי זקוקה ממנה לדברים. לתמיכה. לאישור. זה לא הגיע בצורה שלה חשתי שנזקקתי. וזה פשוט היה נוראי. האם יש קייס לתביעה? למה לא? למה לא מגיע לי אם בכלל לא הייתי מודעת לסיכונים שאני נחשפת אליהם ולעובדה שבוחשים לי שם בזכרונות . חושפים ואף מייצרים חדשים לא הייתה אמורה להיות לי הזכות להבין את זה כאשר נדרשתי לשלם לה × שח עבור כל פגישה??? אין להם אלוהים. אני רוצה שיתחיל להיות להם אלוהים. חוצפנים קלינים בכירים. ככה לא אמורים לטפל בנפשם של בני אדם!! זה לא נקרא 'חוזים ראויים' ככה. ולפניכם התוצאה. אסור לשתוק ולעבור הלאה לסדר היום כאילו כלום. במילא אי אפשר. במילא זה קשה. כי באמת לא ציפיתי מעולם לעבור כזאת טלטלה אדירה כאשר שמתי בתמימותי פעמיי לתוך הקליניקה הזאת. זה פשוט בלתי נתפס. הלפני ואחרי של חיי. העדר הרצף שניתן להכלה. הקפיצות האלה שבין 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'-'נכות נפשית מביטוח לאומי קצבה. חארטה שיקומיסטי'. אני מתחרטת שאי פעם הקשתי לאנשים אחרים ונתתי להם להוביל אותי בצורה כזאת. כל חיי רציתי משהו שישקם לי את הערך והדימוי. גם אם זה היה דיאטות... עכשיו כבר אי אפשר. קשה לי להתרומם מורלית אחרי המפלה הזאת. הנפש מרגישה שחטפה מכה חזקה מדי. ואני באמת זקוקה לכסף אחרת הייתי מבטלת את ההכרה אבל זה בכלל לא העניין. הענין הוא לקלוט את כל הפערים המטורפים האלה מלכתתחילה ולהבין כיצד הם משתרעים עוד הרבה מלפני הטיפול פשוט לא יכולתי להבחין אז... איך תמיד לא הייתי בטיונינג עם בעולם והחיים בעולם ושלביו המצופים. תמיד במשברים או מפלט באכילה או בדימיון.. מחפשת זהות 'כן אנורקסית/בולימית מוצלחת או לא..' חושבת שהפרעה כמו אנורקסיה זה מגניב.. אחכ עוברת ליוגה כי רציתי לפייס את החיבור לגוף. והיה בא לי ללמוד פסיכולוגיה. והולכת למטפלת קוהוטיהנית שאמורה להבין בהפרעות אכילה . בעצמה רזה וחטובה מאד ואומרת לי בטון תקיף שכזה 'עבדתי קשה..'. לא מבינה מה הקטע. מאז ומעולם הייתי בצד המוחלש. הרבה לפני שידעתי את זה. אבל מה זה עוזר לי עכשיו??? בגילי לאנשים יש קריירות זוגיות ואפילו לרובם כבר ילדים... מה זה עוזר לי להבין דברים עכשיו? אני רוצה קשר. לאהוב. אבל לא יודעת כיצד. אז מה זה עוזר לי?

זה אף פעם לא מספיק...אף פעם...זה יסוד הגעגוע.יש עיקרום החזקה בטיפול בעיצורים כמונו שיהיה נסבל ואז אחרי כמה שנים טובות הגעגוע מתחמם,עוטף ממלא וכיף איתו מתחת לשמיכת פוך...זה קשר אמיתי,אי אפשר לקנות אהבה בכסף,גם אמון,בטחון וכו'.בכבף את קונה מקצועיות.ושאר זה מה שמצליחים לבנות...אבל נכון כמו לכל קשר יש לקשר טיפולי מגבלות משלו ולפעמים זה קשה... חלום

מי קבע ש'אף פעם לא מספיק'? האם היא ניסתה לתת לי את החצי שעה כדי לבדוק אם מספיק או לא??? על פי מה קןבעים מראש דבר כזה???? אני לא בדקתי אם מספיק לי או לא!! לא ניתנה לי ההזדמנות. זאת העבודה שלהם מלכתחילה לייצר חוויה של התמודדות עם חסר !!! זה לא 'לא מספיק' כי זה אף פעם לא מספיק למטופל. זה 'לא מספיק' כי המטפל דואג עם פרקטיקת התסכולים המובנית מראש שלו לייצר חוויה של חסר למטופל! ואחכ אמורים לדבר על כל מה שמתעורר ולבחון רגשות ותחושות שעולים... אבל אם הצורה היא שחזור טראומטי משולב עם פגיעה נרקיסיסית קשה מוקדמת יותר הטיפול הזה בעייתי. היא יכלה גם להציע פתרון ביניים של לתת לי פגישה או שתיים עם תוספת חצי שעה אבל לא באופן קבוע. רק כדי להקל עליי את האפשרות לבוא ולדבר . היא בכלל לא האמינה למצוקה הנפשית שלי לדעתי. עצם הסירוב בדיוק בזמן שבו כמהתי ככ להאמין באכפתיות שלי ממני גרם לשחזור חווית נטישה בצורה רהטראומטיזציה. אני לא חווה געגוע למה שהיה אלא כעס זעם ורצון לנקם על הפגיעה בי ... זה מה שאמור להיות??? ממש ממש לא. אבל אי אפשר למחוק מה שהיה. כן אפשר לנסות לתבוע אם חשה שהייתה רשלנות שהזיקה לי. אבל זה רק בכאילו. לא באמת אפשר לתבוע אף אחד על שום דבר. הם פועלים כמו קבוצת כח. מצד אחד אומרים לי 'נעשו טעויות. קיבלת טיפול לא מותאם גרוע' מצד שני 'לא נכנס איתך לתהליך של תביעה'. אי אפשר לעשות כלום. להרים ידיים בתבוסה מול משהו שנכפה עליך מבחוץ ככה. בלע שאף אחד שאל אותך או הסביר לך כלום או הכין אותך. טראומה בפני עצמה. טראומה לערך ולדימוי העצמיים. טראומה לתחושת הזהות שגם ככה לא היו משהו . טראומה להכרה. פשוט טראומטיות נוראית ואף אחד מוצא לנכון שלגימיטי לתבוע על תוצאה של חוויה מטלטלת שכזו. ולגבי הטענה 'זה אף פעם לא יספיק' זה שקר וכזב!!! קודם שיתנו את המעט תוספות שביקשתי! אחכ נבחן באמת אם מספיק או לא!!! אונסים פרקטיקת תסכולים וחסר מלכתחילה ביודעין חד צדדי ותוך כדי טוענים בשביל המטופל מראש: 'הצרכים שלך אינסופיים. זה אף פעם לא יספיק'. וואלה יופי. ממש נביאים. איך הם יודעים מה מ וכמה ולמה יספיק או לא יספיק??? זה בכלל לא מעניין אותם. זאת טענת כסתח!!! להסב חוויה של חסר הייתה מטרתם האפריורית. גם אם היה מספיק היו נמנעים מזה כי אין לי שום כוונה שלמטופל יהיה מספק ונוח שם. שינוח לו על עלי הדפנה של הפטפטת הטיפולית. זה ממש לא הכוונה. להיפך!! אבל על רהטראומה הם אמורים להזהיר מראש!! שמטופל יבין לפחות שכלית למה הוא עשוי לחשוף את עצמו ומה הפואטנה בכלל. נא לפרסם.

היה לי מאוד עצוב לקרוא את הודעתך. אבל את בחורה חכמה וחזקה ואת תתעלי את הכאב לכוח.ובסוף את תנצחי את החיים. שולחת לך הרבה חיבוקים((((((((())))))))) ואהבה והעצמה. שחהיה לך יום מקסים ושבוע פורה. אמן!!!!

תודה הופ יקרה, שמחה מאד לקרוא את הודעותייך האחרונות, הנוגעות לטיפוח עצמי, בילוי והנאה. יפה לך :-) שלך, סוריקטה

לפני כחצי שנה בעלי התחיל להתלונן על כאבי ראש ובעיות עיכול כאבי בטל עשה בדיקות הכ יצא תקין...כמו כן היה מספר שיש לחצים בעבודה פיטורים ושאין לו זמן לנשום...ומאז המצב בבית התחיל ךהשתנות הוא היה יוצא להליכות נוסע לחוף הים וחוזר אחרי חמש או שש שעות ככה מספר פעמים בשבוע...אחכ מצא לו תחביב חדש ללכת לדוג..בהתחלה זה היה רק בסופי שבוע היה הולך לדוג לילות שלמים ועכשיו גם באמצע שבוע...הוא נראה מרוחק ממני ומהילדים...כל טענה שלי כלפיו מה קורה לו הוא מאשים אותי בחזרה..טוען שהוא רוצה חופש ושקט ומאדים גם הרבה את עצמו...הוא גם לא אוכל הרבה ולאחר שקראתי תסמינים לדכאון בגברים אני מתחילה להבין שזה דכאון הנטייה להשכיח את הכאב בעזרת התמכרות לתחביב חדש..אני שיתפתי גם את המשפחות והוא מצידו מתרחק מכולם...ההתמכרות מחריפה הוא ממש מתעסק בזה מהרגע שחוזר מהעבודה וכל סופי שבוע הוא בקושי בבית..מיותר לציין שהשינה שלו נפגמה לגמרי כי לילות שלמים הוא יושב מול הים ודג...מה עושים..איך מטפלים??..איך גורמים לו להבין שהוא בדכאון או משבר...כבר כמעט הגענו לרבנות כי רק לאחרונה הבנתי שזה דכאון ולחצתי עליו מאוד שאני לא מעוניינת להמשיך לחיות כשהוא כך..כרגע אנחנו בקושי מתקשרים..

מה אתה חושב על להכיר אנשים מהמין השני רק לצורכי הגשמת ריגושים? לא בתור בן זוג להפגיש את ההורים וכזה... לגיטימי? שאני חושבת על 'קשר נורמטיבי רציני' ממש לא בא לי :/ בא לי משהו שפשוט יכניס קצת עניין לחיים המשעממים האלה... לגיטימי לא? אני בטוחה שההורים שלי לא היו בעד דבר כזה... הם קצת מיושנים כאלה.. בייחוד שאני בת..

אבל גם מלא סכנות כי צריך להזהר מטיפוסים מפוקפקים.. וגפ סקס צריך להיות בטוח ואני בכלל כזאת חששית והססנית שאני לא עושה הנחות ורוצה שהצד בשני יבדק בכל הבדיקות לפני שזורמים לשכב וגם אז רק עם קונדום ... וכבר קרה לי שהצד השני ניסה לייתר את כל העניין ואני לא אוהבת את זה! לא אוהבת את כל החוויה הזאת שבשביל לשמור על עצמי אני צריכה כאילו לבאס את הפרטנר ולהתעקש בזמן שהוא בכלל מנסה להקל ראש .. וכבר קרה לי שויתרתי ככה על הזדמנות כי לא זרמו איתי לפי הראש שלי... לגיטימי אבל זה סיפור בשבילי למצוא אנשים שגם יבוא לי לשכב איתם מלכתחילה וגם שיזרמו איתי בקצב שלי ולפי הראש שלי בדיוק... בכל מקרה אני לא אוותר על מה שחשוב לי. הרגשת בטחון זה הכי חשוב שיש.

שעושים משהו לא כמו שהיא חושבת שצריך או נכון או שהיא רוצה אז זה = שמשגעים אותה. ככה אמא שלי. תמיד עושים לה. תמיד משגעים אותה. תמיד אחרים אשמים והיא מן קורבן של כולם. תמיד הכוונות שלה טובות. תמיד היא יודעת מה ואיך נכון וצריך ואם מישהו חושב אחרת או רוצה אחרת הוא משגע אותה.. מה הקטע שלה להשתגע ככ הרבה מכל דבר? הביטוי 'אל תשגעו אותי' הוא ביטוי שגור אצלה.

מוחק ומשגע בחזרה indid.

אני שמחה שאת חושבת על מציאת עבודה חדשה, מגיע לך. חשבת אולי גם להשתלם, היום יש כל כך הרבה אפשרויות להשתלם בכל תחום שרוצים, יש גם הרבה מימון לדברים האלו, אם יש לך עובדת סוציאלית היא אמורה לעזור לך בזה. כאב לי שהיה לי עצוב, את אדם כל כך מקסים, אין לי ספק שמי שמכיר אותך מוקיר זאת. מקווה כל כך שתמצאי עבודה שיהיה לך בה גם סיפוק וגם אתגר וגם כלכלית תשתלם לך. יש לי הרגשה שכאשר תעבדי בעבודה משתלמת ומאתגרת, גם הקולות שבראש יהיו יותר שקטים, זה הא בהא תליה, אחד תלוי בשני. היית רוצה לעשות סיעור מוחות בפורום, או שזה לא מתאים לך? היינו, אם היית מספרת על הכישורים שלך, יכולנו לחשוב יחדיו היכן היית יכולה להוציא אותם מהכוח אל הפועל, אבל כנראה זה לא רעיון טוב, יותר מדי חושפני, אגב היום יש גם הרבה מאד מקומות שמתאימים לך מקומות עבודה - לא משרד העבודה - מאבחנים מה מתאים לך, נותנים מימון להשתלם בזה ועוזרים למצא עבודה. חיבוקים חמים לך יקרה, ומקוה שתהיה לך שבת שלום

הי סנדיי יקרה, תודה על כל הרעיונות שהצעת - ארשום לפניי, אנסה לברר דרך הטיפול בהתאם ליכולתי. ובאמת, כך אני חושבת, אבחר את חדר הטיפול האינטימי. לאט לאט ועדין עדין עדין. חיבוקים חמים מלבי, ואחזור על דברי אודי - את מהווה קול חשוב כאן. שלך, סוריקטה

איזה יופי של מקצוע להיות צלמת, כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי להשתלם בזה, אני חושבת שזה מרתק מה שעדשת המצלמה יכולה להנציח, זווית שונות, דברים מדהימים. יופי לך שאת במקצוע 'שמח' שכזה, בדרך כלל מצלמים כאשר נמצאים בסיטואציה שמחה, והפן האומנטי עושה את כל ההבדל. תהני חת שתיים שלוש... להגיד cheese

תודה סנדיי. זה אמנם לא העיסוק בעיקרי שלי, אבל אין ספק שמוסיף המון שמחה וצבע לחיי. כדאי לך :-) ( זהירות- ממכר )

אבל כשאני קוראת אותך אני מוצאת קווי דמיון בין האופי שלך לשלי. אני רואה שאת נחרצת, מביע את דעתך, יש לך כושר ביטוי אבל יש הבדל גדול ביננו, בעוד שאני תמיד נלחמת כדי להתקדם בחיים, את נלחמת כדי להשאר תקועה! את פשוט מכניסה את כל המשאבים והיכולות שלך כדי לתקוע יתדות בתקיעות שלך, את לא מרשה לעצמך להרפות. אני לעומת זאת, תמיד נלחמת כדי להתקדם, כדי להטיב את חיי. יש לי משברים, ואז אני פועלת כדי לצאת מהם, לצאת ולהצליח. את לא מרשה לעצמך בשום אופן להצליח. אני רואה אותך בעוד 15 שנים, אשה בת שישים, שעדיין מקללת את המטפלת שהייתה לה בגיל 24, את לא מרשה לעצמך לזוז משם. בגלל שאני לא רופאה ולא פסיכולוגית, אני יכולה להרשות לעצמי לתת לך דיאגנוזות מבלי שיאשימו אותי ברשלנות, לכן אני אומרת, מהמקום הכי כנה והכי איכפתי שבי, מימה - את לא תצליחי לצאת מזה לבד בלי כדורים. תאמיני לי כדור סרוקסט של 20 מ"ג, יהיה הישועה שלך, תתחילי כמה ימים חצי כדור, אחר כך כדור שלם ובהמשך שני כדורים (את צריכה לפנות לרופא שיתן לך את זה, אילו תרופות שמקבלים רק עם מרשם רופא ואסור בשום אופן לקחת אותם ללא מרשם, ומה שאני אומרת לך לא מבוסס על ידע רפואי לכן את חייבת לראות רופא), כאשר תקחי את הכדור, כעבור חודש ימים לא תאמיני איך שאת בן אדם אחר. את הכדור את צריכה לקחת ביחד עם טיפול פסיכולוגי, הם הולכים שלובים האחד עם השני. את לפתע תרגישי שאת רואה את השמש, שיש אור, את תרגישי קלילה, את תרגישי שאת יכולה לכבוש את העולם. ואז, מהמצב הזה, את תתחילי לדאות כלפי מעלה, את תצליחי בלימודים, את תרגישי סיפוק, את תקבעי לעצמך ייעדים ואת תשיגי אותם, את תגלי עולם, כבר לא יהיה לך נחיתות כלפי אחרים, כי את תמצי את כל היכולות שלך, העניין עם המטפלת יראה לך איזוטרי. ואת יודעת מה בואי נניח שהמטפלת שלך היא איומה שאין כמותה, נעמיד אותה לדין פלילי והיא תשב 10 שנים בכלא, בנוסף תתבעי אותו אזרחית והיא תשלם לך מאה אלף ¤, בסדר, סגרנו אתה חשבון, ומה עכשיו? מה הלאה? אחרי שהיא כבר יושבת בבית הסוהר, את מוכנה להמשיך את החיים שלך? תרחמי על עצמך, קחי אחריות על החיים שלך, תפסיקי לשחק עם פיפי וקקה כל הזמן, כי זה מה שאת עושה, אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, הרסו לי, חרבנו לי, אנחנו יודעים כל העולם כולו נבלות, ואת הקורבן של כולם, או קיי, מודים באשמה, ועכשיו את צריכה להמשיך הלאה, תאמיני לי, הרכבת ממשיכה לדהור ולנסוע, כולם מתקדמים, את לא מזיקה לאף אחד אלא רק לעצמך בתקיעות הזו שלך. רק את סובלת מזה, זה מין מזוכיזם. תאמיני לי מימה - שיש לי שק שלם של טענות על הרבה מאד אנשים, ולכן מה? אני אתן לזה לתקוע אותי? מה זה ייתן לי? צריכים לשים את הדגש על כאן ועכשיו ועל העתיד, ולהפסיק להתבוסס בבוץ. בואי נאמר שבגיל 24 היית עוברת תאונת דרכים, והיא הייתה משתקת אותך לכמה שנים, נגיד שהמפגש עם המטפלת הייתה תאונה, בסדר, אנשים משתקמים מתאונות, מי שיש לו אתגרים, מי שמוכן לרוץ קדימה מתקדם. במקום לקנא, במקום להרגיש נחיתית תעשי מעשה, את יודעת אחרי השואה האיומה, כל כך הרבה אנשים בנו בתים, הקימו דורות, ולא נתנו למאורעות הנוראים להרוס להם את העתיד. לכל אחד יש שואה קטנה משל עצמו, החכמה היא להשתקם וללכת קדימה, ולא להיות כל הזמן תקועה. ואני, אישית לא מאמינה שאת יכולה לצאת מזה בלי כדורים, זה כבר יותר מדי שנים, אגב הכדורים הם רק לתקופה מסוימת כמה חודשים, ואחר כך את ממשיכה בכוחות עצמך, אך כדי להוציא את הסוסים מהבוץ וכדי שתוכלי להתחיל את המסע את חייבת קצת כדורים כדי לעזור לך. קחי אותי, לפני חודשיים הייתי בהתקפי חרדה נוראיים חשבתי שהם יגמרו אותי, הפסיכולוג סרב לתת לי תרופה, אז עקפתי אותו, עשיתי מחקרים גיליתי מה התרופה הנכונה, קבלתי מרשם מהרופאת משפחה, ו... תוך כמה ימים פסקו על התקפי החרדה הנוראיים!!! זה החיים שלי, ולא של הפסיכולוג, ואני לא הייתי מוכנה להשאר עם התקפי חרדה קשים שכאלו, ועם כל הכבוד לדיאגנוזה שלו, אני ידעתי מה אני מרגישה וידעתי שאלו התקפי חרדה!

העליתי את נושא הכדורים מול הפסיכיאטרית ותהיה לי איתה פגישה שבוע הבא.. האפשרות תבחן.. אני אנסה להציג לה איך אני כותבת כאן כי זה משהו שלא מקבל ביטוי בשיחות עצמן או בחיים ממש. כמו מובלעות של דברים שקורים לי. בלי אינטגרציה ממש..

חייבת לזוז מהמסך אבל אעשה זאת מאוחר יותר. זה ממש מרשים אותי כמה שאת משקיעה מעצמך בהודעות לבנות. אפילו שאמרת דברים שחשבת שיכעיסו אותי יותר מהדברים עצמם בלטה לי ההשקעת זמן ותשומת לב. זה ככ שונה מאותו משפט לקוני שמטפל יכול להציע בתקופה לסערה 'אני מבין. נדבר בבפגישה'.. יש אנשים שכנראה יותר מזיז להם מאחרים ויותר בוער בהם להתייחס. זה יפה בעיני. על תשכחי בתוך כל זה לשמור על עצמך גם! חשוב .כאמור אקרא בעיון יותר מאוחר.

כל כך הולם אותך להיות ככה, יש בך כל כך הרבה רכות בפנים. תני לכל הביפנוכה היפה שלך לצאת החוצה, תחשבי רק על עצמך, מה את יכולה להוציא מעצמך מהכוח אל הפועל, תשכחי מכל העולם, מאמא שלך, מהמטפלת, מכ-ו-ל-ם, רק את נמצאת, תכנסי עם עצמך לעומק ותדלי משם את כל היהלומים, יש לך מלא, תוציאי אותם לאור השמש

תודה סנדי על העידוד הזה. הלוואי ואת צודקת.. עד היום קשה לי לומר לאנשים שיש לי ביטוח לאומי וכ. הבושה תוקעת. למשל בלימודים שאני לומדת עכשיו זה ממומן לי מטעם השיקום המקצועי של בטל והכרתי שם מישהי ממש חמודה ויש בינינו המון שיחות אבל לא סיפרתי לה על זה כי אני פשוט מתביישת שזה המצב ולא שאני מרוויחה בכוחות עצמי ויודעת מה לעשות עם עצמי בחיים ... אני לא מוצלחת וזה מפריע לי. הלואי וזה בר שינוי כמו שאת אומרת .. כתבתי לך כבר למעלה שאני מתכוונת לבחון עם הפסיכיאטרית את נושא התרופות... נקווה לטוב. אני רוצה להפסיק להתבייש ולהרגיש נחותה. באמת. והקטע עם הפסיכולוגית זה משהו פסיכולוגי שקורה לי כי הטיפול נקטע בשלב טראומטי ללא עיבוד ותיקון טובים מספיק. זאת יותר הרגשה שנסחפת אליה. אין לי באמת יכולת לצעדים משפטיים. בררתי פעם וזה לא משהו שאפשר לבסס עליו תביעת רשלנות. אבל רגשות הכעס וכ פשוט עולים כל פעם.. מעייף. אני צריכה להנות יותר מהחיים. מהחושים. מאנשים. מיצירה.. פשוט להתעסק בעבר הבעיה שבגלל ההיסטוריה שלי אני מרגישה בושה ונחותה.. זה מביש לי. לא נעים. לא נעים אפילו לציין בשיחה. אבל בא לי לעשות את זה. להתעלות על המחסום ולא לפחד שבגלל העבר שלי מישהו ישפוט אותי! להיות גאה בי. להיות גאה! כי ככה. כי מגיע לי גם. עברתי המון קשיים בלתי נראים לאחרים. הכל קשיים. מגיע לי להיות גאה בי על מה ששרדתי ולהנות מהחיים האלה. לא רוצה שישפטו אותי על העבר. שתהיה תקווה לשנות ולהשתנות.

דגים מתים בים שוקעים דגים חיים שוחים ומתקדמים את כל הזמן שוחה את יש בך כוח את תצאי מזה, תביאי ללפסיכיאטרית את כל מה שאת כתבת ומה שאני כתבת לך כאן בפוט על התרופה, זה יעשה לך פלאים ביחד עם טיפול פסיבולוגי מתקן, ביחד את תעלי על דרך המלך ולא תאמיני שהדברים האיזוטריים הללו בכלל הפריעו לך, את מוצלחת מאד אין לך מה להיות נחיתית יש לך יכולת וורבלית מצוינת יש בך הרבה כישורים שנראים מהכתביה שלך את רק צריכה להבשיל אותם ממש ממש אין לך מה להרגיש נחיתית, כי את לא! ותאמיני לדוגרית כמוני שאומרת לך את זה, את כבר יודעת שאני לא אומרת סתם!

כל ההודעות שלך הן מלאות רכות, לא ראיתי אותך בכלל יורה צרורות. אין שום נוקשות, עד כמה שאני ראיתי במה שאת כותבת, את גם לא שיפוטית כלפי האחר, את נראית לי מאד מכילה ומאד רגישה, ואת קולטת גלים גם כשהם אדווה, את מבחינה בהם. מה שכן נראה לי, שיש לך בעיה בזהות הדתית. אני לא יודעת בדיוק לאיזה זרם את שייכת, אבל קראתי את ההודעה הזו שלך, אתמול הייתי בגבעת שמואל עיר של דתיים שפויים ונורמלים שמאפשרים לנשים שלהם ללכת עם מכנסיים וללא כיסוי ראש שהנשים מסתובבות עם סמארטפון ללא הצורך להסתיר שנשים יכולות לנהוג - ולא להתבייש בכך, או להרגיש שזה "תפקידו של הגבר". שנשים לומדות , רוכשות השכלה. עובדות בסביבה מעורבת. שהדגש הוא על האדם, ולא על מוצאו ועדתו. וחשבתי שקטגורית, ההבחנה שלך שגויה. מה כוונתי? ישנם כל מיני זרמים, בארץ בוודאי, יש לך חילוניים, חילוניים - מסורתיים, מסורתיים, דתיים, דתיים - לייט, חרדלים, חרדים, חרדים מודרניים, נטורי קרטא, ועוד. אין לנו הגדרה מדויקת לכל מגזר ומגזר, אך בגדול יש לכל מגזר את האיפיונים שלו. אדם יכול למאוס בזרם אחד וללכת לזרם אחר, בין שהוא נהיה דתי יותר או פחות, אבל אדם לא יכול לדרוש לשנות את האיפיונים של המגזר על פי רצונותיו. את גם תסכימי שאי אפשר יהיה לומר שאדם שמחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות ואוכל ביום כיפור, הוא דתי. למה לא? את מבינה שהעקרונות הללו, הם חלק בלתי נפרד מהיות אדם דתי, ולא יתכן שיחלל שבת ויאכל ביום כפור ויקרא דתי. הגדרות של מגזר הן לא פונקציה של שפוי או לא שפוי, הן פונקציה של אמונה מסוימת. אף מגזר לא שפוי יותר מהמגזר אחר, אלא כל אחד עם האיפיונים שלו. אני לא מכירה את האוכלוסיה של גבעת שמואל, אבל אם זה כמו שאת אומרת, שהן הולכות בגילוי ראש, ובמכנסיים, הן לא נכנסות להגדרה של חרדים, ואולי אפילו לא של דתיים, הייתי יותר רואה אותם כדתיים לייט, או מסורתיים. אני לא בא לחוות דעה על קבוצה זו או אחרת, אני רק מרגישה שיש לך קצת בעיה בזהות וההשתייכות שלך המגזרית. מגזר חרדי שמתנגד שנשים תלבשנה מכנסיים ותלכנה בגילוי ראש, בסך הכל פועל על פי הפסיקה של רבותיו, ואף אחד לא יאשים את הרמב"ם שלא היה שפוי! אני חושבת שיש בך מלחמה פנימית, השתייכות למשהו מסוים, ורצון להיות שייכת למשהו אחר, לדעתי הפסיחה הזו על שני הסעיפים גורמת לך לקשיים, אלו לא קשיים פסיכולוגיים, אלו קשיים אמוניים ואני חושבת שכדי לקבל את שלוות נפשך, את צריכה להחליט בעניין זה. אגב, לא כל המאפיינים שאמרת שייכים רק למגזר אחד, היום יש לך הרבה מאד נשים חרדיות (ואפילו ערביות!) שנוהגות ברכב, ומוציאות תואר, כך שהחלוקה היא לא דיכוטומית כפי שציינת אותה. יד כאן שישים שניות של אבחון אישיות על ידי סנדיי!!

היי סנדיי, אני שוקלת להגיע אלייך לאיבחון :-) אבל האמת שמאוד הופתעתי מתשובתך: אני כן רואה עצמי כבחורה מאוד ביקורתית וסופר קשה וקשוחה. וצערי, לא ממש מצליחה להכיל אחרים שקרובים אליי. לא יודעת, אולי זו הרגשה פנימית שלי. ואולי החלק היותר מכיל שלי מצליח להביא עצמו לידי ביטוי כאן. שמחתי לקרוא. אני גרה בעיר חרדית, אך כבר די הרבה זמן לא מגדירה עצמי כזאת וגם לא שואפת. למען האמת, אם זה תלוי בי ולא בהגדרות חיצוניות שאנשים "מלבישים" עליי בשל חזותי - אני במובנים מסויימים לא מגדירה עצמי דתייה כלל. הופתעתי לגבי מה שכתבת על נשים שמתהלכות עם מכנסיים וללא כיסוי ראש - מדוע שלא יקראו דתיות? האם למגזר מסוים יש בעלות על המושג דתי? מה זה בכלל דתי? בשל הגישה הזו, יש אנשים ששופטים אותי ויש לי קושי למצוא בית ספר ראוי לילדיי. לא יודעת..."אל תסתכל בקנקן...." כיום, אני ממש לא מאמינה בהגדרות. מגדירה עצמי בת אדם וזהו. ורבנים, רובם לא ראוים להיקרא כך בעיניי.תפקידם לבטל את ההגדרות והפערים ולא להעמיק אותם ולהנציח אותם במגזרים שלמים. צדקת לגבי המאבק הפנימי שמלווה אותי.(לאו דווקא בהקשר הדתי) וצדקת מאוד לגבי הדיכוטומיה. זה קשה מנשוא. תודה לך יקרה...ומפתיע שלקח לך שישים שניות.. :-)

אודי שהתקוממתי ונפגעתי מהערת 'העבדתי קשה' שלה אתה ציינת שאפשר לפרש את זה גם אחרת... לא כהתנשאות וכ.. אודי זה משנה בכלל מבחינת טיפול ? הרי המטופל בה מתוך סובייקטיביות נתונה שמבוססת על ניסיון חייו ומגיב כפי שמגיב. זה לא רלוונטי שאולי מישהו אחר היה מפרש אחרת. אתה כאן מול מטופל ספציפי שקיבל את זה ככה. עכשיו השאלה מה אתה כמטפל עושה עם זה? האם תפתח את נושא הרגישות שהתגלתה פה לבחינה ודיון? לדעתי מן הראוי היה לעשות זאת אתה יודע מה היא עשתה? היא משכה בכתפיים חייכה בקלות דעת והפטירה 'נו, אין שום דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' זה לא נכון וזאת אמירה נוראית בעיני. אחכ היא גם חזרה על אותה גישה של 'עבדתי קשה' בהזדמנויות אחרות. זה הרגיש כאילו היא עושה לי דווקא או משהו אבל בעיקר פשוט הרגיש כמו אטימות נוראית לחוויה שלי בעצם ישבתי שם וספגתי ביזוי נרקיסיסטי עד אשר התגלגלתי לעו"ס שהתייחסה אחרת ועם שדר של הבנה לקשיים תפקודים והכרה בממשותם אודי אני שואלת אותך ברצינות - רגישות שכזאת לא אמורה להיות גם חלק מארגז כלים של פסיכולוג?? מה רק עוסים יודעים להעניק אותה? בבקשה תאיר את עיני.

אתם אנשי מקצוע ופוגשים אנשים מתקשים מדי יום ביומו... למה שלא יהיה דבר של מה בכך להתייחס ברגישות ואמפתיה לקשייהם בלי לרמוס נרקיסיסטית??? לא ברור לי. זה לא אומר שבהכרח מוותרים ומרימים ידיים אבל כן הכרה בעובדת קיומם של הקשיים. שאם "לעבוד קשה' או לא זה לא תמעד עניין של בחירה כי יש אנשים עם משאבים אנרגטיים מדולדלים יותר... או קושי רב יותר להרים עצמם לפעולה ולהתמיד. זה לא עניין של בחירה. זאת פשוט עובדה. אז להכיר בקושי מצד אחד, ועדיין לא לוותר לו מצד שני. מה שהפסיכולוגית עשתה היה הכי לא נכון. לא הכירה בקושי היחסי שלי, לא נתנה עידוד וכלים כיצד לא לוותר למרות קיומו ובמקום זה הדגישה את החוזקות של עצמה בצורה מנותקת ומנתקת. זה לא אמור להיות עניין מיוחד שאיש מקצוע יהיה מסוגל להביע הבנה ורגישות לקושי!! גם אם המקצוע שלו נועד להעצים ולשנות דפוסים לאנשים. אנושיות בסיסית חייבת להיות שם!!!

באמת מצטערת על מה שכתבתי שם. האמת שברגע שכתבתי משהו בטוחי ידע שזה לא הוגן ולא נכון ובכל זאת כתבתי ושלחתי אולי כדי שזה ישאר נטוע ואני יראה ויבין איך זה ניראה ומרגיש , וזה בדיוק מה שקורה לי משהו בתוכי יודע שזה לא בסדר והחלק הזה הנרקסיסטי ככ מניפולטיבי וככ לא מתפשר וכמו שמימה כתבה זה פשוט פורץ מתוכי (אני אלמד לעצור לפני ולא להתנצל אחרי ) אז סליחה על הנסיון להביא את הדברים לכאן תודה ענקית ששמת את הגבול והחזרת אותי לטיפול אני יודעת שבסוף אני אצליח להביא את עצמי מבלי להביא את החלקים הקשים שלי יחד . אודי אני באמת באמת מצטערת על התגובה המגעילה ולא הוגנת ותודה שאתה מאפשר ושאתה כאן ...פנים טובות ככ בתוך החשיכה :)

אסור להראות חולשה וצריך להיות שזוף אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חיוורים של נשים יהודיות שהתעלפו בחתונות וביום הכיפורים. אסור להראות חולשה וצריך לעשות רשימה של כל החפצים שאפשר להעמיס על עגלת ילדים בלי ילדים. המצב הוא עכשיו כזה שאם אני מוציא את הפקק מן האמבט אחר הרחצה הנעימה והמפנקת אני חושש שכל ירושלים ועמה כל העולם יזרמו לתוך החושך הגדול ביום אני מציב מלכודות לזכרונותיי ובלילה אני עובד במפעלי בלעם להפוך קללה לברכה וברכה לקללה. ואסור להראות חולשה. לפעמים אני מתמוטט בתוכי בלי שרואים עלי. אני כמו אמבולנס מהלך על שתי רגליים ומטלטל בתוכי את הממטט אל לא-עזרה משמיע קול צופר מיילל ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל. יהודה עמיחי. כואב להשמיע קול צופר מיילל ושאנשים יחשבו שזה דיבור רגיל, אולי עוזר במקצת המילים שמנסות לשקף את התחושה הזאת שלך, גלי

וואו גלי, איזה טקסט מדוייק, מראה לעליבות. יש משהו שנותן לפחות תוקף בקריאה בטקסט... לא המצאתי כלום ואני לא לבד. תודה שחשבת עלי שלך שירה

איפה כתבתי שהמצאת ושאת לבד? הכוונה היתה רק לכאב והתחושה שעולה מהשיר.. שלך, גלי

לא בא לי לשתף כרגע בכלום, רק להיות. לילה טוב ושבת טובה.

רציתי לשלוח לך הודעת חיפוש...איפה את אהובה ....שולחת כוח וחיבוק ענק

האם יש משהו כזה?

למשל מישהו שמפחד שאחרים יקנאו בו בעקבות הצלחה או מפחד לחקור ולבחון למה הוא באמת מסוגל להגיע כי קשה לו לקחת סיכון ולתפקד בתנאי אי וודאות.. ובטח יש עוד כל מיני סיבה שמייצרות מן תמונה כזאת שנראה לפיה שאדם חושש מהצלחה.. לי למשל יש פחד מהצלחה אבל זה כי אני ככ בערך מעוך עם עצמי שקשה לי לתפוס את עצמי כמצליינית משוחררת. פורצת גבולות 'הנוחות' .. יש מן חסמים למיניהם שגורם לאנשים רבים אפילו לא לנסות להצליח.. ולפעמים זה גם הפחד מכשלון כי כל ניסיון להצליח יכול גם שלא להתממש אז זה עשוי להתפרש ככשלון.. צריכה להיות יכולת לשאת את זה ולא לוותר ..

זאת לא אני, לא להתבלבל

אני שואלת כי אני רוצה רוצה להרחיב את הידע שלי.

ימים קשים בתוך ימים קשים הכל מרצד ונראה לא אמיתי, העולם, האנשים, אני רוצה רק להתחבא, לישון, לא להיות, לא להרגיש, לא לדעת. הלוואי שהיה כפתור לאיתחול של הכל, הייתי לוחצת restart, נכבית ושוב עולה, הפעם אולי עם הגדרות טובות יותר, עם נקודת פתיחה נקייה. לפעמיםמאני שואלת את.עצמי איך זה שאשה אחת באמצע החיים צועקת כל כך חזק ומרגישה שאף אחד לא שומע או לא יכול לעשות משהו כדי לעזור לה להציל את עצמה.

ממש תארת יפה ומוחשי ככ את ההרגשה והרצון הזה לדף חדש נקי ולא מלוכלך ומקומט ועייף מכל תלאות ההיסטוריים שנדמה שעברו עלינו.. יכולה להזדהות.. זה הבעיה עם זכרונות שאי אפשר לכבות, למחוק אותם, להחליף אותם.. והכי מעצבן אותי אישית שנראה שחוויות מטיבות בהווה לא נחרטות ככ חזק כמו שחוויות שליליות מהעבר נצרבו איכשהו... מה שגם גורם לדעתי לכך שכל פגיעה מיד מורגשת ומעסיקה את המערכת ולעומת זאת דברים טובים עוברים את הראדר בלי להשאיר חותם מוחש ככ... הלוואי והיה אפשר מחדש לארגן את קולטני החוויה.. אם תמצאי את הכפתור תגלי לי ..

איפה התגובה שלי לשירה ?

אני חא מצליחה להבין את התשובות שלך... אני מרגישה שהן כל כך קרות ולא משנה מה אומר או כמה חזק אצעק... אני יודעת שתכעס אבל חייבת לשתף אותך בחוויה שלי כאן אודי למה אתה לא אוהב שאני כאן?

אני קוראת אותך מידי פעם כאן.אז אני חלום.מקווה שלא הפרעתי לך כאן...את יודעת,לפעמים נדמה לי שכשאנחנו צועקות שאף אחד אינו שומעה אנחנו מתכוונות לאותם דמויות שלא שמעו ולא ישמעו כנראה...כי יש הרבה שכן שומעים.אפילו כאן,אודי שומעה,הנה אני הקטנה שמעתי גם...כשאנחנו מדברות-שומעים...אבל יש כאלה ששומעים בעיקרון רק את עצמם...ואין הרבה מה לעשות עם זה...כך נדמה לי. שמחתי לשמוע אותך, אל תוותרי על ההגדרות, את נשמעת אחראית,אמיצה ורגישה. עדיף לעשות "דלית" לכמה ווירוסים שנכנסו לעולמך בלי רשות וגורמו הרבה הרס וחורבן... חלום,בתקווה

חלום שכתבת לי והארת לי שלך שירה

היה טוב.. גם מוזר חושבת שהשיחה של המטפלת הנוכחית איתה עוררה את הרצון הזה

אני פטפטנית בד"כ, תמיד יש לי מה לומר.....הפעם :( כל כך...ולא פונה לאוכל מעולם זה לא קרה שלא פניתי לאוכל כשרע ועכשיו השינוי קורה אבל.....זה כל כך קשה...(שוקלת 25 קילו פחות ממה ששקלתי כשהתחלתי לבוא אליה...בשנה הראשונה לטיפול עליתי עשרה קילו...בשנה אחר כך התאזן ובשנה וחצי האחרונות הורדתי מלא...ושומרת על כך מספר חודשים...לא מובן מאליו)לא פונה גם לכתיבה לעומת זאת..אף תו אות או מילה, לא במטאפורה ולא בדימוי... הכל פשוט עצוב מדיי לזה......חבל... השכלתי לכתוב לה שתשים לב אם התכנים לא עוברים לכתיבה בווטסאפ במקום לחדר כי שם לא ניתן לומר דבר :( אני מודעת לעצמי יותר שזה יכול לקרות והיא... לא ממש אכפת לה לענות לי....אבל......היא גם צריכה לשים לב! אוףףףףףףףףף חושבת ברצינות על פרידה הפעם.......כואב כל כך.

הי מיכל אהובה, אני שומעת את שאת מספרת על מחשבותייך, ואני, מאידך, שומעת כל כך את הרצון העז להישאר, להמשיך, להתחיל למרות החרדות הגדולות משהו חדש, לקפוץ מדרגה וללכת הלאה. לא לעצור. בתחילה בצעדים הססניים, ואחר-כך באופן בטוח יותר. חיבוק, סוריקטה

כל הכבוד לך על 25 קילו פחות.מקנאה בך!וואו!הלוואי עלי... קשה לי להבין למה את רוצה להפרד כאשר את כל כך זקוקה לתמיכה שלה?בגלל משהו חיצוני?קראתי שהיא עוברת,זה הסיבה.היא עוברת רחוק מאוד?..סתם,את לא חייבת לענות...לי יש תקופות שאני נפגשת פעם בחודש ומעדכנת פעם בשבוע בהודעה קצרה והיא עונה לי ויש תקופות שאני חוזרת לטיפול כמו עכשיו...אבל להפרד...אני לא מסוגלת...אני אשאר לבד בעולם וכנראה יהיה נורא נורא עצוב כמוך וזה גדול עלי...היא אומרת לי שאני חייבת להפרד,אני .מיד מעדכנת אותה...ככה זה אצלי.מבינה אותך כל כך...הקונפליקט הזה בין צורך להיות גדולה ואצמאית לבין צורך להיות קשורה ועטופה... חלום

זה פוסט טראומה? מה זה? למה ככ קשה להרפות? למה התסכולים של ההווה מחזירים אותי לכאבים וכעסים מהעבר??

זה כן סוג של פוסט טראומטיות או לא? אולי ענית שזאת סתם אובססיביות? כבר לא זוכרת...

אודי, אני יודעת שכל הודעה שנשלחת ,אתה מעלה, אלא אם כן ההודעה לא עומדת בכללים.. אודי... שלחתי הודעה על הבושה העצומה.. אודי.. אני גם מתביישת שתעלה את ההודעה ההיא.. אני רוצה למחוק את ההודעות לגבי יום ההולדת אבל אני גם רוצה התייחסות כי אני לא אוויר. כי כן נולדתי.. אודי.. אני לא יודעת מה אני רוצה. וכל כך ,כל כך התרגשתי מהמילים של שירה וגם של הבנות הנוספות שכתבו. זה כל כך מציף אותי. קודם חזרתי מאמא צביה וכמובן סיפרתי לה הכל. גם כמה שהכל הזוי פה בפורום. ואמא צביה אמרה לי שאני עושה פה עכשיו עבודה מאוד עמוקה עם כל הקטע של גם לבקש ולאפשר להרגיש ??? לא זוכרת כבר. ושכן רציתי ולא התעלמתי (??) מהרצון/צורך (?) שגם אני רוצה.. והמוצפות שלי .שאני לא מצליחה להכיל כשאני מקבלת הרבה טוב. אני לא מצליחה לראות ולשמוע טוב העיניים כזה נעצמות לי מבושה/מהצפה אני אפילו פתאום לא מסתדרת עם חלקי הגוף שלי. לא יודעת מה לעשות עם היד והרגל .הם פתאום לא מסתדרים לי בגוף אודי קשה לי מאוד גם עם עצם יום ההולדת וגם עם ההודעה שכתבתי לסוריקטה והתגובה שלה ושל שירה ואביב וסנדיי ואני כבר לא זוכרת מי עוד זה מציף אותי לגמרי מרגיש לי שאני חייבת לברוח לעצים ולמים ולציפורים אודי מרגיש לי שאני ממש מתה מבושה והצפה של הבושה והטוב ביחד

זה בסדר .זה כל כך מובן לאט חאט זה יהיה קל יותר לתפוש מקום לקבל טוב

למה את מרגישה בושה? על מה? למה לקבל טוב זה מעורר בושה? אולי פשוט קצת קשה לך עם התשומת לב? להיות המוקד תשומת הלב? קצת מהווה 'גירוי יתר'? אבל זאת בטח לא בושה לקבל יחס טוב . נהפוכו. זה נחמד ונעים :)

את בסדר... מרגישה שהתערער לך קצת אבל מקווה שתצליחי למצב של רגיעה. הכל בסדר יקרה! חיבוק

הי אודי היקר מאד, הי בנות יקרות מאד, לא'דעת, מן עצוב. כאן המקום היחיד שחגג איתי. כל-כך תודה לכם אנשים טובים. סיפרתי למטפל - ונראה לי שהוא שמח על כך שמצאתי לי את המקום הזה השבוע. הוא אמר שיעזור לי למצוא עבודה חדשה, נתן לי רעיונות למחשבה, כיוונים. שיהיה סופ"ש רגוע, ומלא אהבה, שלכם, סוריקטה

הי סוריקטה אני צלמת , ובארגון שאני פעילה הטילו עלי משימה (או יותר נכון - זכות) - לשלוח ברכה ליומולדת... אז אני שולחת לכל אחד ברכה וגם תמונה. אני שולחת גם לך, למרות שאי אפשר באמת. מקווה שהגיעה :-)

סיגל יקרה, בוקר אור, שבוע טוב, כמה טוב לשמוע שאת צלמת. אני כל כך אוהבת תמונות, ובעיקר מקצועיות. הגיעה באהבה רבה :-) המוני תודות שהיית איתי וחלקת מיצירתך ומילותייך גם (מעריכה עד למאד). שלך, סוריקטה

בלי מילים יושבת איתך ...אם את רוצה את עכולה להניח את הראש על כתף שלי עם תרשי לי אחבק ...בכל מקרה רק חהגיד שאני איתך

אביב מתוקה ויקרה, אכן יש לי משאלה שאוכל להפיל ראש על מישהו ואז אולי להצליח סוף סוף גם לבכות. תודה, יקירתי, שיבואו ימים קלים לכולנו, שלך, סוריקטה

את יקרה וחשובה. ומשמח לשמוע על המטפל היקר שלך.

חנה חביבה ויקרה מאד, המטפל שלי הוא גם חבר. הוא באמת רוצה לעזור, גם לו יש משאלה לתת מילה למישהו, לספר אודותיי. הוא קצת גרוע בלהיות סנטימנטלי, ואף אחרים מתלוננים עליו, כך העיד, אבל הוא באמת אחד האנשים החשובים בחיי. שבוע טוב, והלוואי שיהיה לך קל בהתנסות החדשה, את ממש אמיצה בעיניי, שתדעי. חיבוק גדול מאד בחזרה, שלך, סוריקטה

שמחה שמצאת לך פינה שאפשר כן להרגיש שיש מי שמשתתף איתך בציון יום ההולדת. בהצלחה עם חיפוש העבודה . גם לי היה מן יום עצוב כזה . הברזים בעיניים דלפו לי כל היום .. יקרה גם את. תרגישי טוב .

הי מימה יקרה, האמת שכמה אנשים התקשרו, ואפילו דיברו נחמד, אך לא היו מפגשים פנים מול פנים. או מתנות, או ברכות כתובות. עם זאת, כמה מהאנשים שאני בקשר קרוב איתם, עברו על היום ללא אזכור. ובעיקר, מה שתמיד משאיר אותי בהלם כל פעם מחדש, למרות שזה חוזר וקורה - זה שעבור אמא שלי התאריך לא קיים. אני רואה אותה פעם בשנה, ביומולדת שלה, והמפגש נראה קטן וחביב אפילו. יום ההולדת שלה חל כמה ימים לפניי, ואחרי המפגש הזה – שקט. שקט מוחלט. לעולם אינה שואלת איך אני חיה ומה עושה. אם חסר לי משהו. אני יודעת שזה כך, ועדיין, משהו נצבט בפנים. מאד. שבוע טוב, מקווה לעבור אותו למרות שמתחיל בעצבות גדולה, שרוצה להתפרץ, אולי, אבל לא מצליחה לבכות. עדיין לא. שלך, סוריקטה

אודי יקר, כתבת ששירים עבורך הם קפסולות של רגש. ניסוח מדהים בעיניי. ובכן, אצרף, אמנם לא שיר עם מילים, אלא מוזיקה טהורה. אחד הקטעים העצובים שנכתבו: samuel barber adagio for strings https://www.youtube.com/watch?v=KylMqxLzNGo שיהיה כוח לעבור את השבוע, שלך, סוריקטה

את הגבת לי ולא עלה, אבל ראיתי דרך המייל. אז תודה יקרה, את מקסימה. תודה על החיזוק והאמונה. זה מה שכתבת: חנה אהובה, מחבר: סוריקטה טלפון: תאריך: 4/11/2015 שעה: 20:26 הי חנה אהובה, חיבוק ונשיקה גם לך, מקווה שתסתגלי לחדש. ממה שאני מכירה כאן, את יודעת להצליח בזה, יודעת, למרות הקולות שקוראים לבטל את הניסיון. מן הלב, שלך, סוריקטה

יש דף אחד שהיא כתבה עליו הכל בפרטים ועכשיו היא לא מעיזה לראות אותו ו"להחשף". זה דף אחד עם כמה מילים והוא כל כך מפחיד.

זאת התחלה תני אותו למטפלת בטיפול ..לאט משם זה יבוא ואולי תעיזי לאחוז לה ביד ולהיות שם איתה/איתך בקושי בכאב ...מחבקת אם את מרשה

נשמע אכן מאיים הדף הזה. יש דפים כאלה לפעמים. אולי יש גם דף נוסף שהיא יכולה לכתוב עליו גם דברים שהיא יכולה להעז לקרוא?