פורום פסיכולוגיה קלינית

נשמעים לי חסרי משמעות ואני עצמי לא מבינה אותם. שום דבר לא מחזיק, הכל מגיח לרגע ובורח. אני לא מצליחה לאסוף את הכל לסיפור עם רצף ומשמעות... וגם עכשיו בעודי כותבת לא מבינה בדיוק מה ברצוני לומר. אני עכשיו באשפוז יום שלוש פעמים בשבוע והמטרה היא להחזיר אותי לשדרה מתפקדת כל עוד יש רשת בטחון. המקום הזה כל כך עלוב ועצוב וגם אני מרגישה כך. אודי, חשבתי על הלבה שאמרת שהיא מכוסה בקרום. וגם שהיא בעצם מקור חיים. אצלי צריך לגדל קרום חדש כנראה. תודה שאתה כאן תמיד שירה

אודי, למה אתה מדבר איתי בשירים? זה גורם לי לפעמים להרגיש.....(ובלי להעליב כמובן).. שאין לך מה לומר לי. כאילו שדבריי בנאליים ולא ראויים להתייחסות. ואני בחורה של מילים, ונכון ששיר אלו גם מילים - אבל של מישהו אחר. ולא שלך.

צריך לזה תעודה כמובן לא?? אני כעיקרון פניתי למשהו באזור תא רק לשם כדור, אבל הוא הציע לעשות עימי שיחות... האם זה מקובל שכל אחד שמציע לי שיחות יש לו תעודה מוסמכת של פסיכולוג??

אודי, אתה בכלל כבר הלכת.. ולה אני לא אשלח עוד הודעות אלא אחכה לפגישה איתה. האמת שאני בכלל לא רוצה את הטיפול אלא רוצה את המטפלת הקודמת. כרנאה שאני לא בנויה כרגע לעבודה ולשעורי בית, ולקבוצה. לא רוצה לשמוע על יעילות בטיפול. רוצה את הכרית והשמיכה שלי, וזהו.

רוצה לספר לנו על הקבוצה .. השעורים זה רקללמד אותך לשחות בזרם לנעלה ..זה קשה אבל מאמינה שזה יחזק אותך ויעזור לך .

מאוד מחמם את הלב

הופה, הבנתי!!! קראתי עכשיו הודעות בעמוד האחרון, קראתי הודעות של סוריקטה, נטע וגלי, היה שם כל כך הרבה רגש, רכות, אפילו פיוטיות, מלא נשמה. וראיתי פתאום את ההודעות שלי שכלתניות, אנאליטיות והבנתי הן פיל בחנות חרסינה, מבינה מדוע היה בהם כדי לגרום לאנטי. לא חושבת שאני יכולה לשנות את המהות שלי, ואני חושבת שהיא גם תגובה לסוג חיים שהיו לי הייתי צריכה לשרוד, שום דבר לא בא בקלות, הייתי צריכה להילחם על הכל, וזוכרת את חוסר האונים, את הניצול, את חוסר היכולת ובאין כלים להתמודד, והנחישות להתגבר, להצליח, לא להיות באותו מצב, לשנות, לא להיות תלותית, היכולת לעמוד על רגלי עצמי בכבוד, המרוץ קדימה, האתגרים וכבישותם. יש בי הרבה חמלה, ורצון לעזור, אמפטיה חאהבה לזולת, אך הצד הלוחם צדק, הצד שלא מוכן עוד להיות מנוצל, הצד שבוחן כל דבר במשקפיים של נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, מאד מוגבר, והקול שלו נשמע מעל הקולות האחרים שבוקעים ממני. עכשיו שקראתי את ההודעות של הנשמות הטהרות הללו, חשתי בחסרון בהודעות שלי. רק יכולה לומר שזה לא אישי נגד מישהו, זה משהו מתוכי, משהו שעזר לי להוביל את חיי ולהביא אותם למקום שהם נמצאים היום, ואולי בדרך השתיק כל מיני קולות נוספים.

היי סנדיי, גם אני כשאני קוראת הודעות\תגובות כאן - אני מרגישה לפעמים שאני מאוד שכלתנית ואנליטית (ואני גם עוסקת במקצוע כזה), בהשוואה לבנות אחרות שכותבות בצורה כה מרגשת וציורית והן עושות רושם של בחורות מאוד מוכשרות ואומנותיות. אז? זאת אני ואלו הן, וזהו זה. כל אחת כאן היא חשובה ומיוחדת בדרכה שלה ואת מוסיפה המון למקום הזה והמקום הזה, רחוק מלהיות חנות חרסניה ואת ממש אבל ממש לא עושה רושם של פיל , עם כל הכושר שאת מספרת כאן שאת עושה :-))

מיקה, מאוד אהבתי את תגובתך ואני מסכימה עם כל מילה שכתבת... לכל אחת, הייחודיות שלה ולכל אחת מקום !! והמקום הזה-לא חנות חרסינה, וסנדיי, את ממש לא פיל.. למדתי קצת לקרוא אותך ונהנית .. כבר אמרתי לך.. מאוד מאוד שונה ממני.. לומדת :)))

זוכרת שכתבתי לך שיושבת בשקט ומביטה בכן... ככ בא לי כבר כמה פעמים לחבק אותך חזק כזה שלא תוכלי לזוז חיבוק עטיפה חיבוק של הכלה שמרגיע .חיבוק שאומר יקרה הכל בסדר את בסדר תפסיקי להצדיק את עצמך ככ . תיראי אין ספק שכולנו שרוטות לכן אנחנו כאן .אבל את בסדר וזה שלשני קשה אם הישירות שלך זה בסדר וזה בסדר להגיד . זה רק מלמד לקבל מקום ורעיון של אחר . וכולנו יוצאות ניתרמות מזה . סנדי אני אוהבת את מה שאת מביאה איתך גם אם לא תמיד מסכימה איתך. מחבקת

היום זה היום כמדומני לא הכוונה למחרשזה יתפרסם...בכל מקרה מזל טוב יקרה . קוראת אותך כל הזמן אוהבת לקרוא אותך ראיתי מה שכתבת לגולם ורציתי לחבק אותך ומצד שני לא רציתי להכנס באינטימיות בן שתיכן ... לגבי יום הולדת זה ככ רגיש חלקינו כאן לא רוצות בכלל יום הולדת ובטח לא שיזכירו להן את היום הזה אבל מכוון שכתבת על זה כמה פעמים אז תרשי לי לברך אותך שתמשיכי לשתות ממעיין החכמה שאת ואמא במבי תגיעו לפסגות ירוקות ונפלאות שתינשמי אויר פסגות ותישצי מים טהורים שיהיה לך טוב ועוד טוב ורק טוב ...אוהבת

שלום רב.אודה לעזרתכם. אני בטיפול אצל פסיכולוגי כבר מס חודשים ואני מרגישה ככ קרובה למטפל רגשית שלעתים נדמה לי אולי זו התאהבות. אני לא יודעת אם לספר לו מה חשש שירצה לסיים את הטיפול. רציתי לדעת מה פסיכולוג עושה עם מידע שכזה.?

לא את הקבוצה ולא את הטיפול לא מעניין אותי אנשים אחרים, וגם בכלל לא מתחברת למה שיש שם

לפעמים דברים שנראים לנו ברומו של עולם, אנחנו לא רוצים לפרוט אותם לפרוטות מוחשיות יותר, כאילו אנו פוגעים ב'קדושה' שלהם. ועם כל זה, הדבר לא פעם צריך להעשות, כדי לבחון את הדברים. אני מדברת על חובותיו של מטפל כלפי מטופליו. בעצם בין המטפל למטופל יש הסכם שירות, בין אם בכתב או בעל פה, זה לא משנה איך נכרת ההסכם, זה הסכם שרות, המטפל נותן שרות איקס ומקבל תמורה של ווי. עכשיו השאלה היא מה כלול בתוך אותו הסכם? אם ההסכם הזה קובע שהמטפל חייב למטופל 50 דקות בשבוע ולא יותר מזה, אזי גם לא אוכל לבא אליו בטענות אם לא מסכים לתת מעבר לאותן דקות, כי הוא לא חייב. אבל אם ההסכם בין המטופל למטפל קובע שאם המטופל יהיה צריך את המטפל בעתות לחץ ומצוקה אזי תוך זמן סביר הוא יתפנה עבורו, אזי זו מחויבות המטפל, והוא לא עושה טובה בזה שהוא אכן נותן את אותו שירות. ואפשר וצריך לקבוע את התשלום עבור הטיפול הנוסף הזה, האם מגיע למטפל תשלום ואם כן כיצד הוא יחושב, הכל צריך להאמר בצורה הברורה ביותר כדי למנוע אי בהירות ואי הבנות בהמשך.. אני לוקחת בחשבון שישנם מטופלים נצלנים, או מטופלים תלותיים שרוצים מעבר למה שהמטפל בעצם חייב להם, ויש להם טענות למרות שאין להם כל בסיס, והם שוכחים את הגבולות, או שיש להם צרכים שהמטפל לא יכול לענו עליהם, שהרי הם לא ילדים יחידים, לכן צריכים לזכור שהחובה של המטפל למטופל היא לאו דווקא מוסרית אלא חובה חוזית ככל חובה אחרת, וצריכים שהיא תהיה ברורה לשני הצדדים מה היא כוללת. כאשר אני משלמת כסף לביטוח עבור גרר אם המכונית נתקעת, אני מצפה לא להמתין 5 שעות בחושך בקור באמצע הלילה עד שיגיע הגרר, בדרך כלל הוא מתחייב להגעה תוך זמן מסוים, ואם לא יגיע בתוך אותו זמן אזי הוא לא קיים את ההסכם ביננו. לא לכולם יש תודעת שרות גבוה. אני אישית נותנת שירות מכל הלב, ודוחקת הצידה צרכים אישיים אם לקוח יכול להינזק. נכון, שאני לא מקבלת כל לקוח, ואני בוררת אותם, אם הם נצלנים, נודניקים, או תוסיפו כל סופרלטיב אחר, אני מסרבת לקבל אותם כלקוחות, אבל כאשר אדם הוא לקוח שלי הוא יקבל הכל. פעם הייתה לי עובדת שעבדה אצלי שבועיים וראיתי שהיחס שלה ללקוחות הוא מזלזל, ראיתי שאין לה מוסר עבודה והתחייבות לעבודה או ללקוחות, ופיטרתי אותה. החמודה הזו תבעה אותו לפיצויים בגובה 150,000 ¤ (מאה חמישים אלף ¤), בטענה שהיא הייתה בהריון (שאני כלל לא ידעתי עליו) ושיש לה ילדים קטנים. פניתי בשעתו לתמ"ת לשמוע את חוות דעתם, הם אמרו לי שלא לפרוטוקול, אל תוותרי, היא נצלנית, אך הם לא היו מוכנים לתת לי חוות דעת בכתב כי החוק מאפשר להם לתת חוות דעת רק לעובדים כנגד המעבידים ולא למעבידים כנגד העובדים. (שזה גם שערוריה!!!) לא אתאר לכם את כל התלאות שעברנו, רק אומר לכם שלא רק שהיא הפסידה במשפט אלא שהשופט הטיל עליה סכום עצום כהוצאות לשלם לי, והשופט גער בה ואמר לה שמעולם עוד לא ראה תביעה הזויה שכזו, הוא שיבח הן את האמינות שלי, והן את הדרישה שלי לתת שירות ללקוחות, וכדי להיכנס באותה עובדת חזק, הוא אפילו לא חכה לפסק הדין אלא תוך כדי דיון הוא פסק לה הוצאות על כל מיני דברים ביזאריים ובפסק הדין הוא אמר שעשה זאת כדי לאותת לעובדים שלא יחשבו שבית הדין לעבודה ייתן להם הגנה כשהם לא עושים את המוטל עליהם, ויש אוטונומיה של המעביד שזכותו לראות את העסק שלו מתנהל כפי שהוא רוצה ודווקא יש לשבח את אותם בעלי עסקים שרואים זאת כחובתם לתת את מלא השירות ללקוחות, ועומדים על כך שזו הצורה שיתנהל העסק שלהם. מי שלא יודע בבית הדין לעבודה יושבים שלושה, אחד שופט ואחד נציג העובדים ואחד נציג המעסיקים, ושלושתם גערו בה, נתנו לה על הראש על החוצפה לתבוע אותי, ועל החוצפה שהיא חשבה שזכותה לא לתת את מלא השרות והעובדה שהיא האמינה שעצם זה שהיא בהריון ואמא לילדים קטנים יתן לה הגנה מפני פיטורין. כך שעם כל הכבוד למטפלים היקרים, אני חושבת שדברים צריכים להיעשות בצורה ברורה לחלוטין, גם אם זה לא כל כך נעים, חייבים לשים את כל התנאים בתחילה על השולחן, מה המחויבות שלו, מה הזכות של המטופל, למה הוא יכול לצפות ולמה הוא לא יכול לצפות, ושני הצדדים צריכים לדעת את הזכויות ואת החובות שלהם. בצורה כזו המטופל גם לא יפגע אם לא יקבל שירות המטפל, ולעומת זאת אם יש התחייבות המטפל יידע שחובה עליו לתת את השירות גם אם לא נוח לו, כי זוהי עסקת חבילה. אני אפילו הייתי מייעצת למטפלים לעשות טופס סטנדרטי אותם הם נותנים למטופל בתחילת הטיפול שם יהיה רשום בדיוק מה החובות והזכויות, ואם המטופל והמטפל ירצו להכניס שינויים אינדיבידואליים יעשו זאת, אבל בשקיפות ובבהירות, ולא בזמן מצוקה של המטופל אלא בתחילת הדרך, כשהכל עוד דף חלק. אני לא אומרת שאי אפשר לבקש לפנים משורת הדין, כאשר יש צורך במשהו מסוים, כמובן שבאינטראקציה שנוצרת במשך הזמן בין מטפל למטופל הגבולות קצת מטשטשים, אך צריכה להיות שתית ראשונית נכונה, ואזי אם המטופל יבקש משהו שלא בגדר ההתחייבות אי אפשר לכעוס כאשר המטפל לא עומד בציפיות הללו. לכן אני חושבת שראוי לדבר על הדברים הללו מראש, לעשות תאום ציפיות, וכל אחד ידע בדיוק את חובותיו וזכויותיו. זה יכול למנוע הרבה עגמת נפש בהמשך הדרך. ואגב, הסכם יכול להשתנות תוך כדי תנועה, למשל מספר ביקורים, וגם התחייבות של המטפל בהתאם, אך הכל צריך להיות ברור, המטפל לא צריך להרגיש כמו מקבץ נדבות, ומאידך הוא לא צריך לפתח ציפיות מעבר למה שהמטפל מוכן והתחייב לתת לו. כשהדברים יהיו ברורים, יוכל כל מטפל להחליט אם שירות כזה מתאים לו אם לאו וההחלטה הזו תעשה לא בזמן אמת של מצוקה שאז הוא ציפה למשענת ולא קבל, אלא היא תעשה בתחילתה הדבר בצורה רציונאלית ומודעת.

ההסכם הראשוני ביני לבין הפסיכולוגית היה אני קובעת פגישות בהתאם לצורך שלי להגיע. שום מילה לא נאמרה על טבעו האמיתי של טיפול פסיכולוגי שעשטי לשחזר טראומות לא מודעות ולהכניס לכל מיני מצבים רגשיים רגרסיביים, לתסכל ולעורר דחפים תוקפניים בשל כך.. באמת לא היה לי מושג. חשבתי משלמים על אוזן קשבת ותמיכה וגם רציתי ללמוד פסיכולוגיה במובן של 'לעזור לאחרים' וגם להתקבל .. ממקום נאיבי מאד מסתבר שלא באמת מבין מה אופי המקצוע במציאות (הצבת גבולות שיטתית למשל) .. ובתוך הטיפול נקשרתי והופיע שחזורים רגשיים של טראומות חוסר אונים ומצוקה. המטפלת התחילה לנזוף אם אני רוצה לבוא או לא. כשבפתיחה התייחסויות שפגעו בי נרקיסיסטית ואני הרגשתי קשורה ותלויה מצד אחד, נרדפת על ידי תביעה שאגיע מסודר מצד שני כי זה לא מה שסובם בינינו. רציתי לבוא בשביל אמפתיה ולשלם על זה אבל דברים שהתעוררו שם אחכ יצרו מערבולת רגשית אחרת לחלוטין והרגשתי שעליי להאבק בה ובתלות ולא ללכת 'בתנאים שלה' כי היא כופה עליי דברים. ניסיתי לבקש יותר זמן והיא לא נתנה. אומנם חוזית היא לא הייתה חייבת להסכים אבל מנטלית זה שחזר חוויה של משבר אמון ונטישה והחומרים הרגשיים הלא צפוים האלה זה משהו שמטפלים אמורים לדעת לעבוד איתם בצורה שתאפשר לשרוד הכל... אם תוך כדי טיפול מטפל לוחץ מעמדת סמכות שאמצא עבודה. לא מתייחס לקשיי ולשחיקה שלי. רק אומר ככה בהוראה מלמעלה. ואני מצייתת ומתגלגלת לעוס שכן מסבירה פתאום מהם קשיים תפקודיים על רקע נפשי וזכויות.. כל מיני דברים שהפסיכולוגית לא הסבירה. כל התמונה משתנה. כל הסטטוס הזהותי משתנה כי נעשה רשמי כזה . פתאום פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי. והתגובות המתקוממות שלי להערת ה'עבדתי קשה' הייתה צריכה להצביע כבר אז לפסיכולוגית שיש בו איזה עניין של כוחות אגו שמן הראוי להתייחס ברגישות. זה לא היה. בקיצור היה התייחסויות לא מותאמות וניהול טיפול לא נכוו שלדעתי נבע בראש ובראשונה מהערכה שגויוה של המטפלת לכוחות אגו של במטופל ובחירת התייחסויות מסוג לא מתאים לאורך הטיפול שרק שחזרו פגיעות ולא הכילו ושידרו הבנה. כאילו לא הייתי שם ברמה של בן אדם בכלל! לא הסבירו לי כלום כמו שצריך למרות שאת המידע על תעריפים שהמטפלת גובה את זה ידעו להגיד מאד ברור. לכל מטופל צריכה לעמוד הזכות שיסבירו לו מה זה באמת טיפול פסיכולוגי ושזה לא שסתם קונים אמפתיה ותמיכה בכסף. לי לא היה המזל לקבל שם אפילו את האמפתיה הבסיסית שכן הייתה אמורה להיות לקשיי. רגישות ולא התנשאות מגברת צפונבוניה קלינית בכירה עם חיי השמנת שזכתה להם וזה ניכר עליה. חבל שלא נפלתי על מטפלת אנושית וצנועה יותר מראש.. בעקיפין הטיפול שלה סגר לי את הלב ופתח את העיניים. הוא היה אמור לפתוח את העיניים שלי בלי לאטום את הלב תוך כדי. זה לא הגיוני שטיפול נפשי ימרר בני אדם מרוב תסכולים וצביעות והתנשאות. המטרה היא להעצים אבל אם עושים את זה בדרך לא נכונה אז שיבדקו את עצמם. כל הפואנטה זה לראות את הרגש לא מותאם לעובדות המציאות? זהו?... כנראה . אבל למה לבזות נרקיסיסטית תוך כדי??? וכל פסיכולוג צריך גם להסביר למטופלים מתקשים שיש דבר כזה זכויות סוציאליות בלי שהאחרון יאלץ להתגלגל לעוס רק בשביל לגלות פתאום שקיים עולם שלם של תמיכה. ואז מטופל והפסיכולוג שלי ישקלו יחד! לאן המטופל בוחר לפנות ומדוע? ממקום ער ומודע למצבו. לא מתוך ציות לסמכות או השפעות העברה או סתם בלבול ביחס לפער שבין איך המטפל מבין דברים לאיך המטופל מבין אותם. צריך שלא יהיה בלבול בזה. אם מטפל מתסכל ה'למה' צריך להיות ברור ומובן למטופל. אם החוזה הוא חוזה גם זה צריך להיות ברור. למטופלים לא ברור כלום לעיתים מלבד משאלת נפשם למציאת חיק מטפח בהווה שלא היה שם בעבר. הם לא רוצים לבכות על זה. רוצים לזכות לזה. בטיפול עוד יכריחו אותם לבכות. לפחות אז שיהיה מובן יותר לאנשים מהו טיפול כזה. זה הרבה יותר מסתם 'קביעת חוזה פגישות בתשלום'. זה התעסקות בדפוסים ובזכרונות רגשיים מודחקים של בני אדם. זה כפיית טרנספורמציות על האופן שבו ההכרה פועלת קולטת ומעבדת נתונים חברתיים וביניאישיים.... זה מורכב הרבה יותר ממה שניתן לשער תחילה. לפחות עבורי זה היה כך. ולי בכלל היה טלטול זהותי שם ונאלצתי להכיר פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי במקום לקבל כלים אמיתיים ומועילים לצמצום הפער. כיום אני מנסה כל מיני דברים שבאמת יעזרו להעצמת יכולת. ואני לא מחפשת את זה בטיפול פסיכולוגי יותר. בדברים אחרים וחוויתיים יותר שיכולים לאמן אצלי מיומנויות לא ככ מתורגלות. רק ככה אפשר לתת צאנס להתפתחות , גם אם מאוחרת.

לא יודעת אם רוצה להיות שם בכלל

זה לא פשוט להיות במקום חדש . אבל תני לזה צאנס לכי לפחות שש פעמים כדי להרגיש ולדעת באמת מעבר לפחד ולקושי אנחנו איתך

אפשרת שיח בנינו, רצית זאת מזמן..כנראה שהחלטת שאנו בשלות לכך......גם אנוכי השתתפתי די הרבה בשיח הזה...רצית, קיבלת. הרווחת אותו ביושר..בזכותך נעשו פה שיחות.... אבל עכשיו אני פוחדת שאעלם בתוך השיח הזה... ושלא תענה פשוט תצא לך לחופשת יום שלישי :( אודי, מותר לומר שאני מחכה לך, בערגה? אני רוצה שתרגיע אותי......אפרד ממנה, היא מתכוננת לפרידה ולא בטוח שיהיה לי כח לבוא לשמוע סיכום של פרידה כמו שהיה בפעם הקודמת כשנפרדנו..... הפעם הפרידה בכלל אמורה להיות במקום החדש הזה...המשרדי הזה...אוף. היא בטח תכתוב סיכום והפעם אני לא מסוגלת לעשות פרידה יצירתית כמו שהיא כינתה זאת פעם קודמת............שלא תצפה לכלום, הראש שלי ריק מתוכן...רק הלב עצוב עצוב על פרידה שלא הייתה אמורה לקרות, פרידה בטרם עת.......סליחה שנכחתי המון :(

תסתכלו על אמא שלי ותקבלו קייס סטדי מטורף במובהקות שלו להדגים את העניין הזה. היא מעירה לי באוטומטיות על השיער. אני שונאת שהיא מתייחסת לי לשיער. יש לי זוג עיניים משל עצמי ומראה. אני יכולה לראות ולשפוט לבד מה מצב השיער שלי ואם נוח לי איתו או לא זה השיער שלי! אז שאני מתעצבנת מזה שהיא מעיר כל הזמן באוטומטיות על השיער שלי מה היא רורב וחושבת ומבקשת ממנה שתפסיק עם זה היא מגיבה במן תגובה מתנכרת. אבל ממש. ואז היא אומרת לי 'לכי מכאן. לכי'. ואני שואלת 'אבל הבנת מה הרגיז אותי? שמעת בכלל מה ביקשתי? שלא תעירי לי על השיער שלי יותר.' אז הדבר האחרון שהיא עושה זה לשדר הבנה. היא אומרת 'אני אומרת בשבילך. לכי מפה. לכי' ומדברת בטונים כאילו עשו לה איזה עוול נוראי או משהו. כאילו היא 'לא יכולה יותר'... איזה אמא דפוקה רגשית .. 'באמאשילי'.. פחח

קראתי אותך זה עצוב אבל לא כל האימהות מסוגלות כנראה להיות אמהות .

וקשה לי. בכלל לא רוצה ללכת, לפגוש שם אחרות עם בעיה כמו שלי, איזה בעיה יש לי בכלל? אווף אני מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה בכלל. אתמול דיברתי איתה בטלפון וקצת הרגיעה אותי לקראת היום, אבל עכשיו שוב.

לי היתה בולימיה הרבה שנים און אוף.. יותר מ 10 שנים... אבל אני בתקופה של רמסיה אפשר לומר וכל הנושא של בעיות אכילה הפך שולי בחיי.. ממש לא מה שהיה פעם. תודה לאל.. מה אתכן?

מימה אני עם אכילה כפייתית די עושה עבודה בתקופה האחרונה אבל עדין מאוד קשה לי לגעת בזה כמו שצריך זה עדין לעשות כאילו מאחורי הגב של המחלה ולא ישיר... בקיצור הדרך להחלמה עוד ארוכה ...

הי מימה, לי יש הפרעת אכילה

המקצוע בחר בך יקירתי, רק הטובים ביותר לעבודה עם ילדים. כיף לחשוב שיש אנשים כמוך במערכת ושאת נהנית ואוהבת את מה שאת עושה. שלך, שירה

:) וואו... תודה שירה. אין לי מילים..

מחכות לך פה כל כך הרבה הודעות. זה לא קשה מידי?

אודי קמתי הבוקר שוב עם חרדות מהקורס הזה של ההפרעות אכילה...וניכנסתי לספרייה לחפש מאמרים ..וכלום לא במקרה אז לקחתי חוברת שיחות ופתחתי אקראי כי אני מאוד אוהבת לפתוח ספרים אקראי ומה עם לא ביקורת למאמר ממך ...זה גרם לי לכזה חיוך לראות את השם שלך שם . ואני פשוט יודעת שיהיה לא פשוט אולי מאתגר ולא קל אבל אני לא לבד ואין לי מה לפחד הרי אני יודעת בדיוק למה ומה אז מה כבר יכול להיות...אז ד"ש חזרה ..וחופש נעים

ונטש את כולנו תוך שהוא קורא בקול או ממלמל לעצמו 'אני לא יכול יותר איתן' סתם. סתאם. סתאאאם. למה אני כזאת.. :/ תודה אודי על הזמן שאתה מקדיש כאן. למרות שממני אתה בסהכ מתעלם בעיקר חח . הלכתי

בכוונה או לא, אני דווקא שמחה :-) סוריקטה

כתבתי לך קודם כנראה לא ניקלט...גם זאת דרך להגיד לאודי תודה :) האמת גרמת לי לחייך ואנחנו באמת לא קלות. ואודי תודה שאתה מאפשר .

כפי שכתבתי, אחת מהדיאגנוזת השגויות שנתנו לי על הרעד ביידים, היה שאני מרעיבה את עצמי. למרות שאכלתי כל יום1500 קלוריות, כדי לבדוק את העניין הוספתי עוד מאכלים, ותוך חודש עליתי שש קילו. בד בבד העלו השערה שזה בגלל יתר כושר שאני כל יום, אז זאת זאת הפסקתי ועושה בצורה יותר מתונה אבל עכשיו בראך בראך ברא איך אני מורידה את הקילויים הללו. ברגע שמתחילים לאכול לא גומרים. אני שומעת שיש כאן עוד כמה עם בעיות של תזונה, אולי נעשה עץ כל שבוע, שכל אחת תתן טיפים, כל אחת תתן מתכון למשהו מתאים, ובעקר נתן עדוד. זו הרגשה איומה כך להוסיף משקל מתכוננת לחזור לאימונים הקבועים שלי, אבל בלי דיאטה טובה זה לא ילך. מי שרוצה להצטרף שתגיב,

פתחת נושא רציני...אני לא יודעת כמה את שוקלת ואיך את נראית ולמה חשבו שאת מרעיבה את עצמך וגם לא חושבת שזה המקום להחליף מתכונים ;) אבל תמיכה ועידוד זה בהחלט המקום!! אשמח לתמוך בך! גם לא יודעת אם עצות פרקטיות יכולות לעזור איך לא לזלול, כי כמו שכתבת ברגע שמתחילים לא גומרים. יכולה לספר על עצמי, בזכות הטיפול הפסיכולוגי שלי, לראשונה בחיי למדתי לשלוט בזה, איך לא להיכנס לזלילה, לחשוב ממה היא נובעת ועוד..בעיקר לגעת ברגשות, האכילה שלי היא רגשית בעיקרה. לא יודעת אם תתחברי למה שאכתוב לך כי את נשמעת אחת שמחפשת עצות פרקטיות..קשה לי לייעץ לאחרים, שלא כמוך :) אבל יכולה לומר רק על עצמי שעזר לי מאוד לחשוב ממה נובעת האכילה ולשאול את עצמי איך אני מרגישה עכשיו? האכילה הייתה אצלי סוג של בריחה והענשה עצמית...את יודעת אמרתי לה שאם אעזוב אשמין הכל חזרה אז היא אמרה "את רוצה להעניש אותי? או את עצמך?" והיא צודקת, עמלתי קשה הורדתי עשרים קילו ואני עומלת קשה יותר לשמור על הירידה, במשך כל חיי הורדתי במשקל והעליתי הכל חזרה פלוס, לראשונה בחיי נגעתי ברגשות (כן, גם שיקוף לדברים עוזר, זה לא כמו שאת חושבת שזה לא מעשי...) והנה היום למדתי מהו איזון נכון, אכילה בריאה ונכונה בתוספת פעילות גופנית מתונה ואני נראית היום טוב, מקבלת המון מחמאות (וואו כמה שזה מוזר לי לכתוב ולעכל) נשמע שאת רוצה להתעמל המון, זה לא בריא! או להוריד מהר, ובכלל זה אישו אצלך, בטיפול טוב אגב מבררים מאין זה נובע בניגוד לאימון או כל טיפול אחר..אין דרך קסם, הכל עניין של מינונים נכונים והעיקר הבריאות, ותתפלאי כמה טיפול פסיכולוגי עושה פלאים בכל תחומי החיים למרות שמעולם לא ניתנו לי עצות איך ומה לעשות, אלא שיקפו וכן, הקשיבו לצד שלי לסובייקטיביות שלי, זאת מהות הטיפול, הסובייקטיביות שלי!! סוף כל סוף מישהו מקשיב לי, אכפת לו ממני מאוד בדרך של סובלנות, מה רע? מה לעשות, אם לא מתאים לך אז לא...לי זה מתאים מאוד! יש לי הרגשה שאת לא כל כך מתחברת לטיפולים פסיכולוגיים או שיש בך כעס על טיפולים כאלו? ובכל זאת כותבת בפורם כזה, קצת מוזר לי...תקני אותי אם אני טועה, בהצלחה. מיכל

תודה על התגובה המושקעת ראשית מי אמר שאני נגד טיפולים? לא הבנת נכון, אני ממש בעד, והעובדה שאני עצמי עברתי כמה וכמה טיפולים. מי שנעז, וטוב לו, אדרבא. אני רק אמרתי שלי באופן אישי אנליזה זה חורבן, זה מנפץ אותי לחלוטין, ומוציא אותי מכל האיזון, ולי זה לא מתאים. וגם אמרו לי כמה מומחים שהרבה אנשים שעברו אנליזה סבכו לעצמם את החיים. הבעתי את דעתי, שמי שהבעיות הטמונות בו מפריעות לו לחיי היום יום ולא יכול לתפקד, בוודאי שאם אנליזה היא האופציה היחידה, אז אין לו ברירה. אבל אדם כמוני שבדרך כלל מתפקד, אם נפילות פעם ב... לפעמים שבועות... לפעמים חודשים... ולפעמים אפילו שנים שעוברות בשלווה, לא אקח את הסכון להרוס לעצמי את החיים. המטפל האחרון ששכנע אותי כן לעשות, מהר מאד למד שהעניין לא מתאים לי לחלוטין. בקשר למשקל, הייתי ביופי של משקל, ואז הגיעו הרעידות הללו, שאני יחסתי אותם להתקפי חרדה שהיו נוראים, וככל שהגיע חרדה יותר כך הרעד הלך וגבר. פניתי לכמה מומחים בעניין, חלקם חשבו שיש לי מחלה נוירולוגית, שנים החליטו שאני בתת תזונה לאחר ששמעו מה שאני אוכלת, ושכנעו אותי לאכול יותר. ואני כמו טפשה התפתתי מי לא אוהב לאכול? והתוצאות לא אחרו לבא, היום ראיתי שהוספתי 7 קילו! בנוסף אני עושה הרבה מאד ספורט כל יום, וטענו שגם זה יכול להיות שהביא עלי את הרעד, אז הפחתתי אז שימי לב מה קרה, אכלתי יותר, התעמלתי פחות, והופה היי, בטטה!!! עכשיו אחזור לפעילות הגופנית, ו... אנסה לחזור להרגלים הנכונים והטובים של אכילה כמו קודם, ומקווה שיירד המשקל, זה מבאס נורא.

קראתי את ההתכתבות ביניכן לגבי טיפול האם טוב או לא לא חושבת שיש תשובה חד משמעית. זה תלוי בסוג הטיפול ולמי. מסכימה עם סנדיי - אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבור אנליזה. אך מסכימה גם איתך מיכל, כי טיפול יש בכוחו לשנות חיים.

שוב השאלה האם מה שאני פוגשת מול המטפלת זה הקושי שלי שאני צריכה לעבוד עליו או האם היא לא מתאימה. אני מאד מאד כועסת עליה. . בסופ"ש הייתי במצב רע, זה היה בשישי בצהריים, סימסתי לה והיא התעלמה, היא אומרת - אמרתי לך מראש כשקיבלתי אותך לטיפול שאני אישה עסוקה, ושברור שהיא מעדיפה את המשפחה על פני הטיפול. הבחירה הזאת לא לענות לי כ"כ מכאיבה. והיא עוד אומרת - אף פעם לא הבטחתי לך שאני אהיה זמינה ביום שישי בצהריים. היא אומרת - תקחי אחריות על הכעס שלך. מה שזה לא אומר.. היא אומרת שאני מרגישה יותר בטוחה איתה אז אני מרשה לעצמי לחשוף שיניים. אני מרגישה שאם אני הולכת עם הקו שלה, ויוצאת מאזור הנוחות שלי, שזה מה שאני עושה להרגשתי בהנחיתה בתקופה האחרונה, אני מתאמצת "לחיות", למרות שכל ניסיונות העבר הוכיחו שזה רק יוביל להדרדרות יותר גדולה, אני מנסה לסמוך עליה ואני מצפה שיהיה מישהו מבוגר שילווה את זה, גם עם זה טיפה מחוץ לגבולות הברורים. היא הציעה שנצא לדרך הזה אז איך היא יכולה להשאיר אותי לבד באמצע הדרך? אוקיי, אני נוהגת בהגה, אבל שתשב לידי ולא תסיר את העיניים מהדרך לפני שאני עושה תאונה קטלנית.. זה יותר מדי לבקש? אני מרגישה שהיא בכלל לא פינתה לי מקום בחיים שלה. היום כשהגעתי בשעה היעודה עוד היו לה סידורים לעשות שלקחו אולי 3-4 דקות, והיא סיימה את הפגישה בתום החמישים דקות בלי להחזיר לי את הזמן.. הערתי לה והיא הגיבה בחוסר סבלנות- אם תרצי נדבר על זה בפעם הבאה... אוף.. טיפול מרגיש לי כמו לשים את כל הביצים בסל אחד ואני לא יודעת איך להיות בטוחה שיש בסל הזה מישהו אחראי ששומר על הגוזלים...

אגב, גלי2 זו אותה אחת כמו גלי? אני מבינה את הצורך שלך שהיא תהיה שם כשאת צריכה אותה זו הסבה שעזבתי את המטפל האחרון שלי, הרגשת הנטישה בזמן משבר, הייתה יותר מדי בשבילי

הי סאנדי, אני זוכרת שזה היה הטריגר גם אצלך. מתלבטת כמה אני צריכה ללמוד לקבל חלקיות ושזו חלק מהעבודה או כמה אני צריכה מטפלת שמוכנה יותר להתגייס...

הדפים עוברים כאן מהר, עניתי לך תשובה על בעלי החיים, לא יודעת אם ראית אותה.

הי גלי יקרה, ראשית אומר, שאני כל כך אוהבת לקרוא אותך. התקלויות כאלה עם תחושות דומות לאשר את מתארת היו ועודן גם בטיפול שלי. תמיד ניתן לחשוב על מישהו שיכול היה להיות מתאים יותר. וייתכן גם שכך הדבר, גם המטפל יעיד שכך, בצניעותו. מאידך, הפנטזיה למשהו בו הגבולות פחות ברורים יכולה להיות מעין מלכוד. מימוש שלה, מלהיב ומלבב לרגע ככל שיהיה, עשוי להיות מזיק לטווח הארוך. אז כן... תוכלי לספר לה שאת מאד כועסת בפעם הבאה, שהיא נחוותה בעינייך כחסרת סבלנות וכו'. שהיית במצב בלתי מתעשת, ותלית בה ואולי רק בה תקוות חיבור. עדיף שתדברי את רגשותייך ופחות תתנהגי אותם. מאמינה שהדבר מקל על שני הצדדים. אני בעדך, שלך, סוריקטה

וואו גלי... זו בדיוק אותה דילמה שלי.. גם אני השתמשתי בדיוק באותה מטאפורה של הביצים. מרגישה בצומת דרכים וצריכה להחליט מהר אם את סומכת על התחושות שלך שכנראה הביאו אותך למקום הזה מלכתחילה או עליה.. על כל המשמעויות של זה. לעצום עיניים וליפול אחורה בתקווה שהיא תהיה שם לתפוס.. מזדהה? או שזו רק התחושה שלי?

מן פחד להיות כמוה וסלידה עצמית מהמחשבה על דמיון אפשרי שכזה בין הילדה לאמא? האם זה בלבול כי אין מספיק הרגשת ניפרדות כאדם בפניי עצמו ? מה גורם לזה? מה בטיפול ההורי גורם לזה? לפחד 'להיות כמו' ההורה.

הי מימה, הדבר הבסיסי שדומה בין ילדה לאמא הוא ששתיהן נשים. נקבות. דומות באיברים האלה. ואם גדלו יחדיו - אז עוד. יש דימיון. דימיון אינו אומר זהות מוחלטת. אני חושבת שבמשפחתה של אימי הייתה איזו סלידה ודחייה מאברי המין, משהו שעבר בין הדורות. לפעמים בוחרים להיות כמו ההורה בחלקים מסוימים (או דמות משמעותית אחרת) מתוך הזדהות, ולפעמים מנסים לבחור להיות ההיפך, מתוך התנגדות. והרבה פעמים אני אומרת שההיפך יכול להיות היינו הך. קרי, לבוא מאותו מקום. נו, טוב, יצא שרשמתי דברים לא בדיוק שלמים, אבל מחשבות של בינתיים, שבוע טוב שיהיה, סוריקטה

בטיפול פסיכולוגי מסתבר שכן!

ואם היית יכולה לרצוח אותה זה היה עוזר לך?.. תביני אי אפשר לסתום את הפצע הפעור והמדמם הזה בנפשך בגופה של הפסיכולוגית האקסית שלך...סליחה...אני פשוט חושבת שהשנאה שלך יכולה לגרום לה נזק חלילה...אולי מפחיד אותי שיש סיכוי שבגלל טעות או איזה אי הבנה מישהו ישנא אותי ככה.סליחה אם יד שגיעות.זה לא שפת אם שלי...

האמת שגם לי יש חשש שבגלל שגיאות מישהו ישנא אותי ככה או בכלל... רוב השנאה הזאת בדימיון שלי בכלל או כלפיה מרחוק. מקרוב הייתי כועסת אבל מתרככת. אין שום איום ממשי כלפיה .. מעולם לא היה.

מרגישה שקצת התנתקתי מכן..לא ממש, הרי המשכתי לכתוב....אבל אתכן קצת זנחתי מלהתערב, לא יודעת....הרגשתי קצת אאוט. מנסה שוב לחזור להגיב קצת, לקרוא אתכן גם אם לא מגיבה...וכאילו הרגשתי שגם אתן נמנעות מלכתוב לי......(אולי לא? לא יודעת..הרגשה) פוחדת שאעזוב אותה ואולי גם אתכם למרות שלא אמור להיות קשר בין השניים. רוצה להרגיש חלק מהמעגל הנחמד הזה.....התקבלו?

אף פעם לא עזבת באמת וגם לא עזבנו אותך...זה בסדר מיכל . אני יודעת הפחד לאבד ריצפה אבל את לא חייבת לאבד בכלל תיראי תבדקי את תמיד יכולה לחזור אלייה ...וכאן אני וגם אחרות אוהבות שאת כאן

השתגעת ? :)) את מבקשת רשות ? ממי ? יש לך הרי המון מקום :)) המקום שלך !!! חיבוק אוהב מיכל.. במבי.

מיכל אהובה, כמו שהמטפלת אמרה שתמיד יש לך מקום. יש. ובסדר להזכיר. שלך, סוריקטה

כתבתי כל כך הרבה תגובות...כבר לא רגילה. תודה שהזכרתן לי שיש לי מקום פה...תפסתי מקום רב היום. מפחדת לעזוב, זה קורה לי מולה כשאני פוחדת שתעזוב או תשכח אותי אני מציפה אותה...היום פחות קורה. תודה יקרות.

אם פסיכולוג רומס נרקיסיסטית מטופל?

קודם כל יתכן וזו כן רשלנות אבל יש מפלס של סבירות, וכל עוד נמצאים באותו מפלס אין זה רשלנות. למשל אדם טובע בבריכה, האם המציל אשם אם לאו? הוא דבר עם חבר כשאותו אחד טבע, האם היה לו מותר לדבר עם החבר? יש מפלס של מינימום ומקסימום, פציינט מת בניתוח, האם תמיד הרופא אשם? אלו דברים של שיקול דעת, עם טווח מסוים

מקווה שאת בסדר..קצת דואגת לך לא בקטע של פחד יותר לשלומך. מ.

היי מיכל תודה אני בסדר תודה לך

בפוסט הקודם שהעליתי הודיתי לבנות שתמכו, סוריקטה, לא רשמתי את שמך, אך את יודעת כמה אני מעריכה אותך. מימה רוצה לציין גם אותך, למרות שהפוסט שלי היה מופנה אליך, אותו אחד שעורר אנטגוניזם, ראיתי את התגובה שלך, שהראתה על כל כך הרבה בגרות, ולא נספחת, להפך, אפילו הסכמת עם חלקו. מקווה שתמצאי את הדרך שלך את האיזון והשלמות

היה את פוסט הארוך שרשמת לי בנושא לקיחת האחריות ('איך משתנים') והגבתי לך שם תגובה מאד ארוכה גם אבל לא התגובה שלי פורסמה. היא לא מופיעה ממה שראיתי... אז חשבתי אולי התכוונת לזה אבל איך בעצם אם לא עלתה התגובה לאויר... אולי התכוונת למשהו אחר. כבר לא ככ עוקבת.. :p

את ענית להופ, לא לי, ואמרת לה בערך שבוודאי אני צודקת וזה כפייתי, והתשובה הייתה כל כך בוגרת ובשלה, וראיתי בזה חלון שלך לצאת מתוך הלופ, כי את יכולה, את מסוגלת, יש לך את זה מימה, צאי מהלופ, ותצליחי,

היי לכל הבנות נכנסו כאן לאיזו שהיא מערבולת. עד כמה שאני זוכרת הנחיות המציל הן, שאם נסחפים במערבולת, לא לשחות נגד הזרם, להמשיך עם המערבולת, עד שהגלים שוככים, ואז אפשר לנסות להגיע ליבשה הקרובה ביותר. אני חושבת שהגנים הפולניים שלי (רק מצד אחד!!!) גורמים לכך שאני תמיד נותנת עצות, זו המוטציה. אני יודעת שהרבה אנשים רוצים לפרוק מה שיש להם על הלב, רק כדי לקבל אוזן קשבת, כדי לקבל אמפתיה, וכדי לקבל לגיטימציה לרגשות שלהם, הם לא מחפשים עצות, ולהפך העצות מעצבנות אותן. אני, כשאני במצוקה, אני דווקא רוצה שיתנו לי עצות, שיושיטו יד, שלא יעמדו מנגד. כי אני תמיד מטפסת על הקירות כדי לצאת מתוך סבך הבעיות, אף פעם לא פאסיבית, אני הטיפוס שבועט בסערה, מנסה לגלוש על הגלים, עושה עמידת ראש כדי שאוכל לנפנף למציל בחוף שיגיע מהר להציל אותי, לא רואה את עצמי נספחת עם המערבולת בלי לעשות מאומה. אצלי, להפך, זה יעצבן אותי אם אני אפרוק את צרותי, וכל מה שאקבל זה שיקוף למה שאמרתי בתוספת של שילוב ידיים. אראה בכך חוסר איכפתיות. בכלל כל העניין של שיקוף תמיד מעצבן אותי, בכל קונסטרוקציה שלו, לא רק בפסיכולוגיה הוא קיים, אלא בעוד שטחים בחיים, והוא תמיד מעצבן כשהוא עומד לבדו. היינו עם משקפים לי בקיצור את עמדתי ולאחר מכן מגיע משהו למעשה, אין לי בעיה עם זה, כי בכך מאותתים לי שהבינו את מה שאמרתי, אבל כאשר השיקוף מקבל במה בפני עצמו, והוא סוף הפסוק, אני לא רואה בו תועלת. כשאני אומרת שיקוף, יתכן וצריכים לתת פרשנות למושג, אולי אצל כל אחד יש לו פרשנות שונה. אני חושבת שקרן אור אמרה שיקוף במובן שרצתה לומר לי כיצד אני נשקפת לאחרים, אבל שיקוף בהגהה המקצועית של גישור למשל, הינו תמצית דברי הדובר על ידי השומע שמטרתה להראות שהבינו את אשר אמר. שיקוף במובנו הרפואי כמובן שהוא אחר. מה שאני מנסה לומר, שאין לי כאן כוונה לפגוע בבנות, גם אם אני אומרת את דעתי בנחרצות, וכך זה נשמע, זה לא מראה שאני לא פתוחה לשמוע מה שהשני אומר, זה סוג של סגנון דיבור (כתיבה שמשקפת אופי), אבל אני בהחלט שמחה לשמוע מגוון דעות על נושא, אבל כן קשה לי שלוקחים כל פסיק ונקודה ובונים עליה תילי של פרשנויות פרוידניות, זה מקשה על הזרימה. כשאני לפעמים לא רוצה לומר בבירור דברים, זה לא בגלל שאין לי מה לומר, אלא בגלל שאני חושבת שבנסיבות מסוימות עדיף לא להגיד, אבל בוודאי שאין כאן כל שיקוף פרוידני של מה שנאמר, כי בדרך כלל הדברים לא נאמרו במקרה, ואם לא נאמרו לגמרי בברור, גם לזה הייתה סבה. לפעמים צריכים לתת לדברים להשאר ככה. גם בציור הצל חשוב לא פחות מהאור, זה נותן את השלימות של היצירה. ולאחר כל הפילוסופיה הארוכה הזו, מה שאני מנסה לומר זה לנשום כולנו עמוק, עמוק, לספור עד חמש, ולהיכנס לתוך מצב של היפנוט, להרגיש את הנוף הנפלא, הירוק הזה, כמו גן עדן, לנשום לאט לאט, עמוק עמוק, ולהרגע, להרגע, הכל נרגע, הרגליים, הבטן, החזה הראש, לנשום עמוק ולהרגע. (שומעת את המהפנט שלי חוזר על הדברים!) - מקוה שקבלתם את ההיפנוט בחיוך!!! כותבים כאן בפורום כדי לפרוק וכדי להפיק תועלת ולא חסר לנו בחיי המציאות את העליות ומורדות, למה להוסיף אותם גם בווירטואליה? חבל על האנרגיות. תודה מיוחדת לגילי סיגל ולאביב על התמיכה, גם כאשר זה לא כל כך פופלרי, מעריכה את זה, ויודעת שלא כל אחד תמיד מעיז.

חוץ מההתייחסויות שחוויתי מתנשאות היא ישבה לי מול המצוקות ושיקפה שיקופים במקום לנקוט אצבע ולעזור. בשלב מסוים היא אפילו אמרה עם חיוך על הפנים! כאשר ראתה אותי מתכווצת ומתכנסת לתוך עצמי מכך שהיא לא יוזמת שום פעולה לבוא לקראתי ו/או להקל על סבלי. היא שיקפה 'מרגיש אכזרי?' . ישבה שם מנגד נוטשת ומפקירה. ככה. משקפת. אפילו אם הייתי טובעת שם למוות בים היא לא הייתה קופצת לנסות להציל אלא משקפת 'את טובעת?' ... ואחכ כבר יכולים אנחנו לנחש מה עלה בגורל המטופל האומלל הזה. הפסיכולוגים בונים על התפיסה שלהם שהים והטביעה הם לא אמיתיים ורק בדימיון של המטופל כי הוא משחזר טראומה לא מודעת מפעם בקשר ההעברתי מול המטפל ולכן כנראה הם לא לוקחים ברצינות שום רגש שנחווה שם. מחכים שגם שהמטופל יגיע למסקנה שזה לא אמיתי ולא תואם למציאות... אבל הרגש חווה דברים אחרת ופסיכולוגים לא באמת מבינים כיצג לעבוד נכון עם זה. ואם הם כן מבינים ורק אני נפלתי על פסיכולוגית מטומטמת וגרועה במיוחד אין לי מה לעשות עם זה עכשיו ש'אכלתי אותה' עם טיפול גרוע. אף אחד לא יחזיר את הזמן וימחק את הפגיעה בי שנעשתה שם. אגב את משקיעה הרבה אנרגיה כאן מתוך רצון לתמוך ולעזור ולדחוף ולעודד אנשים החוצה מהפסיביות. אני דווקא מעריכה את ההשקעה שלך אבל אולי את צריכה לעבוד יותר על משהו בגישה שלא לעורר אנטי. לא יודעת... את עושה רושם של מישהי שמשקיעה מכוונה טובה.

מימה, לפי החישוב שלי היית בת 24 כאשר הלכת לטיפול, נקשרת אל המטפלת, וקיווית להגיע למעמד שלה. היא לא עצרה אותך, כשם שהמטפלים לא עוצרים את המטופלות שמתאהבות בהם, זו בעיה, וזו עסקת חבילה עם הטיפול הפסיכולוגי.\ אבל בן אדם חייב להתקדם בחיים לא להיתקע, להמשיך הלאה, מימה חמודה, את תקועה. ואגב אם הלכת לפסיכיאטר ולא נתן לך משהו לכפייתיות, יכול להיות שפשוט לא הרשמת אותו מספיק, את כנראה היית מאד 'אסופה' כאשר הגעת אליו, והוא לא הבין את עומק התקיעות שלך. לכן אמרתי שאת צריכה להביא לו את ההתכתבות שלך כאן. אגב, אני הייתי עם התקפי חרדה נוראיים, הפיסיאטר אמר שהכל בסדר, וזה ולא צריכה שום כדור, ידעתי שהוא טועה, כי אני ידעתי בדיוק מה חשבתי, ולכן עקפתי אותו דרך הרופאת משפחה קבלתי מרשם, ו... אין לך מושג כמה זה עזר לי, פשוט הציל אותי. נכון, גם אצלי זה בעיה לתת הבחנה כי אני נראית כל כך בקונטרול במאה אחוז, אבל את יודעת כמה זה מעיק לך. אין לך מושג כמה כדור יכול לעזור לך, לכי לעוד פסיכיאטר, תביאי את כל מה שאת כותבת, כדי שיקל לו לתת לך הבנה אמיתית, נראה לי שאת רוצה לצאת מהפלונטר,

היי לא שמעתי שתמיכה נימדדת בפופולריות :)ואני פשוט יושבת כאן בשקט ורואה את השיח בן כולכן ומחייכת לי ...לפעמים זה שיח חרשים לפעצים זה פשוט סובייקטיבי ...אבל האמת שמאוד מבינה את כולן מאיפה זה בא. זה מה שניסיתי להגיד לך באיתקה אין דרך אחת להגיע למטרה והשאלה מה חשוב הדרך או המטרה. אנסה לפשט מקלחת המטרה להיות נקי רענן האם את נהנית רק מהתוצאה ניקיון או מהדרך ההתפשטות הרחת הסבון והמקלחת עצמה עיסוי הגוף ניגוב הגוף וההתכרבלות במגבת הרכה והריחנית ... עוד דוגמא המטרה להגיע ליעד מסויים ..נהנית מהדרך מהנוף מהשקט עם עצמך מוזיקה או עצבנית שמבזבזת זמן בדרך. בעיני וזה מה שמלמד איתקה הדרך היא החשובה והדרך שלך מאוד מעניינת יש בה ישירות שלעיתים פוגעת ויחד עם זה בדק בית ויכולת לבקש סליחה ולדעת שטעית מאוד מעריכה את הדרך למרות שלא תמיד זאת הדרך שלי :)....

ישנן כאלו שפחדות לא לזרום עם הזרם, גם בכתת לימוד, גם בחיים, הן חוששות שלא להיות בצד הנכון. לכן ציינתי אותך שיש לך עצמאות מחשבתית, ולא דווקא עדרית. עכשיו אומר משהו שאולי יפגע באחרות אבל אומר זאת בכל אופן, את אומרת שהדיבור שלי לפעמים פוגע, ולמה? הוא ישיר, ויש לי הרגשה שאנשים רגילים שידברו אליהם עם צמר גפן, יגידו ולא יגידו, יגמגמו, הולכים על קצה האצבעות, כאילו ולומר דעה שלא בדיוק עולה בקנה מידה אחד עם הרצון של השואל יש בה כדי פגיעה. אני חושבת ששמעת דעות אמיתית יש בה כדי להפרות, וכדי ללמד. הדרך לאיתקה אין ביננו חילוקי דעות, רק כל אחד נהנה ממשהו אחר, גם בדרך, זה כל מה שאמרתי. אמרתי לי באחד המקומות שאת מקווה שאכנס לאיזון, אני מאוזנת מאה אחוז עכשיו, אבל גם באיזון, כמו שכתבתי לבמבי, החיים אצלי מעניינים בדרך כלל אין שגרה אפורה, וזה כנראה כי אני יוצקת בשגרה עניין, כי זה הטיפוס שלי, אבל זה לא מראה על שום אי איזון. כשאני מפורקת אז לרסיסים. ברוך השם, עכשיו אני בסדר

הי, היה לי מעניין, צבעוני וגם קצת מצחיק לקרוא את הודעתך.. אהבתי.. :)) דמיינתי אותך עושה את ההרפיה והדמיון מודרך ותוך כדי, מזיזה את הרגליים במין עיצבון שכזה שכאילו אומר :"נו כבר.. יאללה.. מה זה השטויות האלו"... :) הצחיק אותי הקטע הזה.. אהבתי .. לגבי האור והצל שבציור.. אני גם חושבת שהצל חשוב לא פחות מהאור, אך למצייר יש מודעות גם לצל.. כך גם בציור הנפש.. יונג מדבר על זה.. למעשה רבים מהתיאורטיקניים מדברים על זה בשפות שונות אך עם משמעות דומה.. אולי... אגב, סנדיי, מתה לדעת.. מה זה בשבילך חמש... ? 5 ק"ג.. (למרות שלדברייך את צריכה להוריד 6 ק"ג, את הופ (אם אני זוכרת נכון) הזמנת לרדת 5 ק"ג... גם בהודעה הזו המספר חמש חוזר... "לנשום עמוק.. לספור עד חמש".. מעניין מה חמש מהדהד אצלך... קרה משהו כשהיית בת חמש ? סנדיי... את אדם מאוד מעניין.. כל כך שונה מאופן ההסתכלות וההתנהלות שלי בעולם ... את מאוד צבעונית.. :) במבי.

מספר חמש ספציפית לא אומר לי כלום, הוא סתם מספר יפה כשמסרים אותו בנקודות. אבל המטיפל האחרון שלי תמיד ספר עד חמש בהיפנוזה, (אחרים היו עושים את זה במאות), חמש זה מספר עגול, עבור מטרה, כאשר מעגלים מעגלים לחמש או עשר. ולצערי בתחילה חשבתי שעליתי חמש, אבל הום ראיתי שזה 7 קילו. משגע לי את השכל, כל כך קל להשמין וקשה להוריד, הייתי באחלה תזונה, והחליטו שאני בתת תזונה, ואני כמו טמבל שמעתי למה שאמרו לי, וחגגתי ואכלתי, ועכשיו אני צריכה להוריד. אצלי הכל מאד צבעוני, זה נכון, החיים תמיד מעניינים, לכל כיוון, לכל צד, אמא שלי הייתה לא פעם אומרת שאני מזכירה לה סיפור שקראה ושמו היה 'עופרה ורוח פרצים', הכל תמיד צבעוני ומעניין, החיי יום יום גם מעניינים, כי אני בהחלט יוצקת בהם תוכן עם אקשן, כמו שקל להבין, אני לא הטיפוס של שקט, שלווה, נשימות עמוקות אם כי, למרבה הפליאה אני דווקא יכולה להיות מהופנטת, כנראה כוח הרצון לעזור לעצמי גבר על הכוח האקשיניסט, וכמעט כל הטיפולים שלי הם בהיפנוזה, וככה בדיוק דיבר המטפל עם קול עמוק וצרוד... עכשיו תדמייני את זה

'היה אפשר לעזור לבחורה הזאת!' 'בהחלט היה אפשר לעזור הרבה יותר טוב ומועיל. אם התגובה של הפסיכולוגית הייתה × במקום y התוצאה הייתה z אחר' ' היה אפשר! ולא היה לה המזל לזכות במטפל שידע לתת את ה y כפי שמתאים ונחוץ. ההתייחסות x עשתה נזק. ועכשיו ומטופלת הזאת קיבלה מטען טראומטי נוסף לחיים וכדי לעזור לעצמה היא צריכה להאבק נגד יותר זכרונות שליליים.' 'אני אלוהים ואני מעיד כאן ובזאת. מימה לא אשמה בכך שהיא קיבלה טיפול לא מתאים שפגע. היה אפשר עם גישה אחרת ויותר מותאמת לעזור לה יותר. עם פחות פגיעות ויותר יעילות' היה אפשר לעזור יותר טוב. ובטוח שפחות לפגוע'. על החתום אלוהים. נתבקשתי על ידי מימה להעיד כי אף אחד אחר לא מוכן להודות שיש אמת אחרת בעולם . הנה עכשיו יש אלוהים והוא קיים :)

מימה, קחי אחריות תפסיקי להאשים את כל העולם ואשתו ואני רוצה ללחוש לך בסוד, שגם אם היו עושים את ה y זה לא היה עוזר, את יודעת למה? כי את נשענת על מישהו אחר שיעשה עבורך את השינוי שאת עצמך צריכה לעשות בעצמך אף אחד אחר לא יכול לעשות התעמלות עבורך אף אחד לא יכול לעשו דיאטה עבורך ואף אחד לא יכול לעשות שינוי נפשי עבורך האתגר, הרצון השאיפה, ההשקעה, כל אלו צריכים לבא ממך. מספיק שרפת כל כך הרבה שנים, עכשיו את צריכה לאתגר את עצמך, כדי להמשיך הלאה, כדי לצמוח תאמיני לי שזה לא מאוחר מדי. רצון עצום להצלחה עם עזרה של פסיכיאטר ואין לי ספק שתמצאי את עצמך חיה בועטת ומצליחה. את תתפלאי כמה כוחות שיש בך להצליח, תני להם להצליח, אל תחנקי אותם כל הזמן עם התקיעות שלך, ועם הסיבוך של עם המטפלת, את בסך הכל דופקת את אגד, את בסך הכל הורסת לעצמך את החיים. קחי אחריות לעניות דעתי בלי עזרה בתחילה של כדורים זה יהיה מאד קשה, אין לך מושג כמה כדור אחד ביום יכול לעזור, פתאום השמש תזרח מבין העננים, תגלי בעצמך כל כך הרבה כוחות, ויכולות, ותפני את האנרגיה שלך להצלחה ולא לתקיעות.

זה שעכשיו אני צריכה לקחת אחריות והכל עליי אוקי.. אבל את טועה שאת טוענת ששום דבר לא היה קשור למטפלת . היה קשור! הסיבה שלקח לי שנים להתאושש משם זה קשור לפאשלות של המטפלת! בסדר על זין. הבנתי כבר שאני היחידה שישלם את המחיר על זה. אבל כן נעשה לי עוול כי לא קיבלתי אמפתיה מינימלית לקשיים ולא תמיכה מתאימה. אז די!! די כבר. די לנקות את כל העולם ואישתו מאשמה ולהטיל הכל אחרי. האחריות לחיי עליי. האשמה על מה שפגעו בי לא שלי!!!!

אפילו קטנטן. נטע.

יקירה אתן מרגשות עד דמעות עומססס ומתמודדת

אם נכנסתי לטיפול בלי לקחת תרופות והיום שנים אחרי אני שוקלת לקחת בגלל המחשבות שמלוות בתערומת רגשית על אותו טיפול בעקבות טראומטיות והפגעות שחוויתי שם.. מה דעתך על זה?? זה כמו להכנס לרופא ולצאת יותר חולה, לא? אני אמנם לא שורטת את העור כמעט בכלל מאז אבל הנפש כולה שרוטה ומצולקת מהטיפול ההוא. אודי למה אין למטופלים כח ויכולת ממשית לתבוע מטפלים על כך שלא קיבלו אפשרות להסכים מדעת לתהליך שמבזה נרקיסיסטית ומעורר טראומות לא מודעות באופן חוויתי מחדש? פגעו בי אודי. פסיכולוגית קלינית בכירה פגעה בי מאד אודי. עשו ממני שם פחות מבן אדם אודי. מבחינתה אני פחות מבן אדם. היא חושבת שזה בסדר שהיא תפגע בי. תחליט ש'הכל השלכות' ותמשיך הלאה שבזמן שהנפש שלי נותרה מרוסקת לדמם עמוק בפנים אחרי כל 'אינוסי התסכולים' שלה. זה נראה לך בסדר? למה מותר לכם לפגוע ולהמשיך הלאה כאילו כלום. למה מותר לכם? היא יכלה לחסוך ממני המון עוגמת נפש אם פשוט הייתה מסבירה לי את מצבי כמו שצריך והסיבות. למה היא לא עשתה את זה?

אני מרגישה קנאה... מול כל אלו כאן שיש להן משפחה, ילדים... גם אני הייתי רוצה

הלא כן?

הי מימה, אני לא חושבת כך. גם וגם זה מה שבדר"כ ממליצים. כתבתי בעבר הודעה, ואיני בטוחה שראיתי שהיא עלתה אז. בהודעה ההיא אמרתי שגם תרופות אינן מעשה פלאים. שהנפש צריכה להיות עשויה כך שהיא מוכנה לקלוט ולספוג דברים מבחוץ פנימה. תרופה, היא דוגמא למשהו כזה. אוכל- גם. ועוד. אני מאמינה, שאם טיפול נפשי מחולל באיטיות ובהדרגה שינוי כזה שמסייע לנפש להצליח לקלוט יותר מהחוץ פנימה (בהנחה שהמצב היה שונה בתחילת הדרך, למשל, כמו באנורקסיה/בולימיה), אזי טיפול תרופתי המצטרף אליו משלים, ואולי אפילו סוג של סינרגיה. ולא חייבת להיות תלות בלעדית בגורם אחד בלבד. כותבת מתוך שעה של חופש בעבודה, ממש במקרה, צריכה לחזור ולהמשיך שם, להת' סוריקטה

יותר את הבפנים פחות את הבחוץ מבקשת לאחות את השברים סבתא שלי בת 92 אמרה שהיא רוצה לבקר אותי לקחת מונית ולטפס שלוש קומות... אני אוהבת אותה התבטלו טיפולים היום וביום חמישי הזמן שלי מחולק לכל הרבה חתיכות זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותי שבורה... אמא התקשרה בשבוע שעבר לוודא שאני בחיים... ושלא דקרה אותי איזה ערבי... בעבודה עדיין קשה... ומתברר שזה לא רק שלי וגם ממש לא לדבריה של העוסית שמדריכה אותי... ככה מתנדנדת בזמן ואין לי ככ מתי להיכנס ולהגיב ולכתוב ותודה לבמבי ואביב וכל מי שכתב לי הרבה הרבה עומס עליי ובערב במיטה

סוף סוף ... ממש ממש ממש דאגתי לך.. כמה שכל הפורום הזה הזוי... רציתי לבדוק, לחפש באמת ולא הייתה בידי אפשרות.. מכירה אותך רק בניק.. לכי תחפשי בנרות אדם אמיתי, עם רגשות אמיתיים שאת מכירה אותו רק בניק.. הזוי הקשר הוירטואלי הזה שהחויות שמתעוררות כל כך אותנטיות .. טוב לשמוע אותך ומקווה שהעומס ,עומס טוב של לימודים וכאלו... מחזיקה לך אצבעות ! בהצלחה מרובה לך הילה !!! שלך-במבי.

שמחה שניכנסת מקווה שהדברים ישקעו ויעשו רכים יותר פחות טובעניים וקשים ...איתך גם שאת לא כאן

אודי, אני זקוקה לרכות בחיים שלי. במובן הכי פשוט של המילה. מרגישה שכולם קשים איתי. דורשים. חותכים בחדות. ואני צריכה נגיעה אחת רכה. מרגישה שהבפנים שלי זקוק לזה. ממש צורך קיומי. מרגישה רעבה לרכות. קשה להסביר... רוצה להניח את הראש על מצע של צמר גפן ולעצום סוף סוף את העיניים. עייפתי. נטע.

אפשר להציע לך כאן פוף רך ונעים כמו ענן כזה שכייף לשקוע בו ופשוט לנוחחחחח

אגיד לך משהו שאני עושה עם עצמי, אני קונה לעצמי מתנות! לא מחכה שיקנו לי, מפנקת את עצמי. מה דעתך לפנק את עצמך, לומר לעצמך מילים טובות ורכות ומעודדות, ואפילו לקנות לעצמך מתנה עם כל הלב?

היי סנדיי, אני קוראת שקטה פה ורק רציתי להגיד לך שאני אוהבת את דרך ההסתכלות שלך. יש לך ראייה ביקורתית, את מבקרת את מה שכולנו רגילים לחשוב כי ככה גידלו וחינכו אותנו לחשוב. את מטילה ספק בדברים ואז רואה דברים ממקום יותר נקי. כיף לקרוא אותך, זה נותן נקודות למחשבה.

אני רגילה שכאשר מייעדים לי כאן פוסט, זה מישהו שרוצה להעיף עלי איזה לבנה, וזו הייתה ממש הפתעה עבורי. תודה. נחמד לשמוע חיזוקים

הידיים והרגליים עושות את התנועות. אבל מבפנים אין אמונה ביכולת ובכוחות. אין יצירתיות. זה לא נשפך ממני. אני שנים מחפשת אחרי התשוקה שבתוכי ולא מוצאת. מתחילה ללמוד תחומים מתוך תקווה שזה זה. זה יהיה זה. הנה פה תתגלה מן התאמה קוסמית שתתאים כמו כפפה ליד. שארגיש כמו דג ששוחה במים שנועד לשחות בהם. שזה יזרום. זה אף פעם לא זה. תמיד בסופו של דבר יש בתוכי מן הרגשת היאוש. איך אהיה מספיק טובה ובטוחה שאני שווה? אין לי כוחות להרים את עצמי. את האמונה בעצמי. אודי רוצה הסבר למה הפסיכולוגית היא רוצחת? כי בשחזור היה שם רגע שככ הרגשתי שהיא זאת שצריכה לבוא לקראתי ולעזור לי. שהיא חייבת למצוא דרך יצירתית ומתאמצת לגרום לי להגיע. לרצות אותי. לרצות אותי. לסייע לי. לרשום רישום חדש בהוויה שהעולם רוצה! שהיא בעדי!! היא הפכה להיות 'המייצגת של הגורל'. ובחוויה שלי היא השאירה אותי בתוך העמדה של הנטישה המכאיבה לבד. בעולם שנטש. אלוהים שנטש. בכלל לא הייתי מודעת לכך שאני סוחבת בתוכי דבר כזה. מן סוג כזה של 'רישום'. הביטוי הכי מוחשי לו זה תחושת הכבדות המנטאלית כל פעם שצריך ליזום עשיה. אין התלהבות ותשוקה. יש מן מטלה שצריך לצלוח.. ואני ניגשת בעצלתיים. כובד. שוב זאת אחת הסיבות שכעסתי על אמירת העבדתי קשה הזאת. היא בכלל לא הייתה אמפתית לחוויה הסובייקטיבית שלי בתפקוד וחשבתי שפסיכולוגים אמורים להיות אמפטים.. אני מחפשת את התשוקה ותוהה - היא לא שם כי עדיין לא מצאתי את התחום הנכון? את האדם הנכון? את הדבר הנכון והתנאים הנכונים שיאירו אותה? זה משהו שקשור לסובב? לחוץ? או היא לא שם כי עליי לטפל בכבדות ותבוסתנות הפנימית הזאת שבתוכי שנוטה להתייאש עוד לפני שהתחילה? ואם אעשה את זה אצליח לחוש שבעצם התחומים והאנשים שאני פוגשת ובודקת כן יהיו נכונים לי? כן אפשר יהיה לשחות כמו דג במים שנועדו לו סופסוף? מאז ומתמיד כשהתבוננתי בגוף של אמא שלי נגעתי מעצם המחשבה שמשם באתי. משהו היה לא נכון ככ מן ההתחלה כנראה. משהו ככ לא התאים. כמו זרע שהשתרש כדי לצמוח באדמה שלא מתאימה לו. שהוא נגעל ממה שמקיף אותו תוך כדי שהוא גודל. זה כבר היה ככ מזמן ולא רלוונטי בכלל אני רוצה למצוא תשוקה עכשיו. תשוקה לעשיה שלי. תשוקה ליצירה. תשוקה לאנשים. תשוקה לאהבה. תשוקה להצלחה. במקום פחד. לנסות. לא להתייאש מראש. לנסות. וגם אם כבד לי בגוף לא לתת לזה להכניע אותי מראש.

סוריקטה יקרה, השבוע הוא שלך, ואני מזמינה את כל המשתתפות ואת אודי גם לברך אותך ליום הולדתך. מאחלת לך בריאות טובה והרבה כוחות להתמיד במסע הלא פשוט שלך. מי יתן ותצליחי להאיר את דרכך כפי שאת מיטיבה להאיר לאחרים. שלך שירה

מזל טוב יקרה שתמגנטי המון טוב לתוך חייך שהאור יגבור על החושך שהשמחה תגבור על העצב שאהבה תעטוף אותך ברכות מזל טוב אשה יקרה

שירה את מתוקה! יום הולדת זה יום קצת קשה לפעמים..חשבון נפש, משקעי העבר..סוריקטה הזכירה אותו כדרך אגב וקבלה מבול של מזל טוב :) אני לעומת אחרות לא כתבתי לה על כך...קצת התלבטתי... אז סוריקטה יקרה, אאחל רק שיהיו ימים טובים ושקטים ותרגישי משמעותית בכל מעשה ידייך, נכון, עצוב שלא ניצלת את יכולותייך המדהימות, אבל ניצחת והצלחת המון, זכרי איך היית פעם מזמן ולמרות כל מה שעברת את מדהימה ורגישה ויש בך המון נתינה! לצערי חשבתי שנועדתי למקצוע שלי לא רק מתוך אמונה בעבודה (שתמיד הייתה) אלא מתוך מקום נמוך..שבמילא לא יקבלו אותי לכלום, שאני לא טובה בכלום רק להיות עם ילדים.....מתחברת רק לילדים...סיימתי בהצטיינות את התואר אבל המעטתי ממש אמרתי שזה במילא כל כך מקצוע קל עם נתוני קבלה נמוכים...זה עצוב אבל היום אני ממש גאה במקצוע! ולא מתחרטת, מקווה שתמצאי שלווה בכל מעשה ידייך, גם ללא תואר רשמי...אני יודעת שאת מחוננת, כבר כתבתי לך זאת לא פעם. (יש לי ילדים מחוננים אז אני יודעת :) ) אוהבת, מיכל

יפה שלי, נטעת עבורי עץ :-) מאחלת גם לך התחזקות ובריאות ואור. תודה לך ולכל המצטרפות - רוני, מאי, אביב (אלו מי שאני מצליחה לראות שמופיעות כרגע בעף הנוכחי). מקסימות שאתן, שלכן, סוריקטה

מזל טוב שתמצאי אושר ומשמעות בכל יום בחייך.

מזל טוב וכל שתבקשי לו יהי :-)

מאחלת לך שתשתחררי מהעבר ותרוצי קדימה בגאווה ובנחישות ותצברי חוויות מעצימות ומאושרות. איתך תמיד! הופ

מצטרפת לכאן. מברכת אותך ומקווה יחד איתך ובשבילך שתמשיכי בדרך שאת טווה עבורך. דרך ומקום שיהיו טובים בשבילך והלוואי ותצליחי ותתקדמי. ושיהיה בעיקר טוב! (כי "רק טוב" זה אולי בגדר אשליה...) את מקסימה ומיוחדת ואני אוהבת לראותך כאן. שולחת חיבוק ונשיקה לכבוד היומולדת.

העמסתי על עצמי יותר מידי .....טריגרים ולחצים .... לא יודעת איך אעמוד בזה אני לא רוצה לוותראבל חולמת על הקורס הזה ...פוחדת שאתנתק בלימודים ליד כולם ....זה יהיה זוועה ....

אביב יקרה, איכשהו הרשי לי להאמין בך ובכוחותייך. ייתכן שיהיו ניתוקים. אך זה לא אומר בהכרח שהסביבה בכלל תדע או תרגיש. מאמינה גם שאחרי שישנה התעשתות שהיא - מתנגנים הדברים בראש, נקשרים חוטים ואת נזכרת. מה את אומרת? אפשרי? סוריקטה

מאוד תלוי בניתוק . ולא רוצה להתנתק כי יש חלקים שאין לי שליטה עליהם ואז כן כמו קוריים אני נזכרת מה עשיתי וזה בדרך כלל דברים שאני לא גאה בהם :( יותר מזה מהלחץ אני נעשיית ערומה ומדברת ופשוט לא רוצה לחשוף את עצמי. ואני מחכה לראות מחר מה יהיה פשוט זה לא יהיה זה בטוח .לא היה פשוט בשעור הראשון כמעט והתנתקתי .פסתי את עצמי בוהה בחפץ מסויים והבנתי שאני בסכנה מטורפת. תאמיני לי שמי שיביט בי יקלוט שהתנתקתי ואם הוא לא יבין משהו יראה לא מוזר ביותר . אני אחזיק בידיעה שאני לא לבד .תודה על התמיכה .

רוצי אביב רוצי, את יכולה, להפך, בגלל שתהיי עסוקה בדברים שאת אוהבת תתחברי ולא תתנתקי.

פיספסת את הכוונה הניתוק יבוא מהתכנים שעולים בשעור .לא פשוט זה בטוח.אבל תודה על האמונה שאני יכולה

את מפעימה אותי עם עבר לא פשוט הווה גם לא כולו דבש, ובכל אופן יש בך כל כך הרבה עדינות ורגישות, וחשיבה, זה לא מובן מאליו, כל כך יפה לראות כיצד למרות ועל אף הכל יוצא ממך פוטנציאל כל כך חם. אוהבת לקרא אותך

ערב, קראתיך גם למטה. הוספת את דרך ראייתך, וזה היה מאד חשוב ומוסיף עוד פן לבניית התמונה. תודה, שלך, סוריקטה

היי..אני קוראת אותך ונראה כאילו כל דבר כל כך מובן לך ואת יודעת הכי טוב ומה פסיכולוג אומר, אני לא באה בהאשמה או משהו, רק לסבר לך את האוזן ושתשימי לב לכיצד הדברים נשמעים מהצד... לאו דווקא התובנות שלך הן הנכונות, יש עוד דרכים לעזור..אני מבינה שלא מתאים לך אנליזה אבל יש כאלה שכן מתאים להם. כתבת ואני מצטטת "נאמר אם מטופלת מספר לפסיכולוג כיצד אמא שלה רודפת אותה, והוא נותן לה כלים איך להגן על עצמה ולהיות אדישה לאותן פגיעות כדי שלא יזיקו לה. ואם נאמר שהאמת היא שהאמא לא פוגעת, אלא רק מבקשת לחנך אותה, והילדה פורקת כל עול, ולא רוצה לקבל כל מרות, הטיפול שיתן המטפל רק יחמיר את המצב... נקודה למחשבה" אז מאיפה את יודעת שכך הפסיכולוג יגיד לה? דווקא המטפלת שלי ממש עזרה לי להבין את הצד של הוריי...שיש בהם גם צדדים אחרים לצד הדברים שפגעו והיא מראה לי שזה באמת ההסתכלות שלי וישנה עוד דרך להסתכל על העולם, זה לא אומר שהיא לא מזדהה עם הכאב שלי, פשוט היא מראה לי גם צדדים אחרים..והיא מציבה מולי מעין "מראה" על ההתנהוג שלי ודרכי ההתמודדות שלי, מבינה? יש לך דעה וכך נראה לך שפסיכולוגים מטפלים..לדעתי את טועה יש שיטות שונות ודרכים שונות להגיע למטופל ולעזור לו ולא להחמיר את המצב בכלל!!!, נקודה למחשבה. יום טוב, מיכל

מה שאת אומרת לא סותר את מה שאמרתי, להפך. את סיפרת נרטיב מסוים למטפלת, על מה שסיפרת היא ניסתה לעזור לך להבין את ההורים שלך, לייצג לך את הצד שלהם, אבל משום מקום היא לא נסתה לשים סימן שאלה על מה שסיפרת! לדוגמא, אם סיפרת לה שהוריך לא מרשים לך לחזור הביתה לאחר עשר בלילה, ואם את חוזרת יותר מאוחר, משאירים את הדלת נעולה. (כמובן שזה רק דוגמא קיצונית שאני נותנת בלי קשר אליך). אם מביאים את הסיפור הזה למטפלת היא יכולה לעזור לך להבין את הצד של ההורים שדואגים, שחושבים שיש פושתקים בחוץ, שרוצים לגונן עליך וכו' וכו', אבל הכל מותנה על הסיפור שסיפרת. עכשיו נניח שהסיפור הזה לא היה ולא נברא, מעולם לא נעלו את הדלת עליך ולא נשארת בחוץ, המטפלת בכלל לא מנסה לראות את הנרטיב שלך אמיתי אם לאו, זה לא מעניין אותה. מה שלה חשוב זו ההרגשה הסוביקטיבית שלך, והיא תנסה לך למצא את עצמך, ולהבין את החברה על פי הרגשות שלך. לעומת זאת, אם זו הייתה עובדת סוציאלית, היא מייד הייתה מנסה לברר האם זה נכון, האם השאירו נערה בת 14 (לשם הדוגמא ברחוב, הייתה בודקת, רוצה לנקוט באמצעים, וכו'. נקודת המבט היא שונה לחלוטין. בוודאי שפסיכולוג כפי שאמרתי רוצה שכל אחד יקח אחריות על מעשיו, מתוך אותה זוית ראיה שהמטופל רואה את המציאות, משם, שיקח אחריות. את המטפל בכלל לא מעניין האם נקודת המבט הזו יש לה אחיזה במציאות אם לאו, אם כך מרגיש המטופל זה מספיק, ועכשיו מנסים לתת לו כלים להעזר בתחושות שלו. הפסיכולוג לא שיפוטי, רוצה להכיל, ולתת כלים להתמודדות עם זוית הראיה של המטופל.

לא הבנתי מה רע בזה? ולמה שזה יזיק? להפך, לי זה ממש עוזר. חבל שאת חושבת שזה מזיק...אני מוצאת את העצמאות והדרך שלי דרך הטיפול וזה מחזק והרבה שינויים לטובה קרו בחיי!!

פעם, באחת הפגישות המטפלת שאלה אותי: "הילדה הקטנה שבך – מה היא צריכה?" ואז ממש רציתי לצחוק. לא הבנתי מה היא רוצה למה שתהיה בי ילדה קטנה???? אני הרי אדם בוגר, ורציני ושקול. אין בי שום ילדה קטנה ומטופשת... ילדה קטנה ובודדה – שמחכה כבר ללכת לישון כדי לדמיין שיש לה כוחות על. ילדה קטנה ועצובה – שהיא ואמא שלה לא מסתדרות. וכל הזמן צעקות וכעס ובלאגן. ילדה קטנה ומוזנחת – שהייתה מתביישת בעצמה וזוכה להרבה לעג מצד הבנות . ועל בנים – אין כלל מה לדבר. היא הרי שונאת ונגעלת מהם כל כך. אף אחת לא רוצה להיות ילדה כזאת. אז אמרתי למטפלת שהיתי מדברת עם הילדה ומסבירה לה שכך וכך אסור לעשות– כי זה מה שהיא צריכה. ואז היא אמרה..."זה מה שהיית עושה? מדברת עם הילדה ומסבירה לה?" "כן , זה מה שהיא צריכה" "מה עוד הילדה הקטנה שבך צריכה?" "חיבוק, אבל אני לא מרגישה שיש מי שיחבק אותה" "אולי את? את מסוגלת לחבק אותה?" "זה קשה לי"

בתחילה שדברו על הילדה קטנה שבי זה היה נראה לי תת רמה ופיקציה שאין לה משמעות, הסתכלי על זה בצורה צינית וסקפטית אבל כאשר קלע בול למה שהיה חסר לילדה ונתן דרכים איך להרגיע אותו וזה הכניס אותו לשבוע של סערת רגשות שאי אפשר לתאר אפילו, הבנתי שזו לא פיקציה, היא קיימת שם, ואפשר גם לדבר אתה.

אני אוהבת לקרוא אותך ומוקסמת ממך. נטע.

מאחלת לך שתחבקי את הילדה הזאת..היא זקוקה שיאהבו אותה, אני אוהבת אותך, את כולך, את מדהימה! קבלי בינתיים חיבוק וירטואלי לילדה.. אם מתאים, למדתי לאהוב ולקבל את הילדה שבי ומאחלת לך גם, זה בסופו של דבר נעים ולא מרתיע...מ.

עשיתי תספורת חדשה עם צבע וגוונים וקניתי בגדים חדשים. והייתי באירוע ביום שישי. 3 דברים שלא עשיתי ממזמן. וההרגשה טובה. שיהיה שבוע נפלא בעשייה ובאחווה.

סחטיין עלייך

איזה יופי נפלא ..תמשיכי לעשות דברים עבורך תיראי איך זה ישפיע על כולם סביבך. לילדים זה בטוח עןשה נעים לראות אמא מאושרת

וואו!!!!!! איזו התרגשות!! תהני מכל רגע!

תתחדשי

נשמע מרענן ומחייה.

הי הופ, מהפך - יופי. שמרי עליו. גם אני חושבת שעושה טוב לילדים לראות אמא מטופחת. אמא מטופחת ומטפחת. תתחדשי! סוריקטה

שכחתי גם לשאול..יש לי המון חלומות כמו פעם כשלא היה לי טוב בטיפול...מה זה אומר? חולמת גם עליה...וגם על תינוקת נטושה..חושך ועוד...עצוב לי.

אודי יקר! אתה כותב לנו לנח היטב ולאגור כוחות...כמה אני זקוקה לזה עכשיו. השבוע אצטרך לאגור כח ללכת אליה למקום הזה החדש שבחרה..הוא כל כך שונה מכל מקום אחר שבו בחרה עד כה. כידוע עברתי איתה שלוש פעמים כל פעם לבית..הבית האחרון היה במקום שליו כל כך..שקט..יורדים במדרגות לחדר כניסה ואני ישבתי בחדר בקצה..אולי היחידה שבקשה להיות בחדר הזה..מוקפת בצעצועי ילדים רכים(השותפה עבדה עם ילדים) והיה לי שם בטוח כל כך מכל מקום אחר!! קשה לי כל כך...היא עוברת כי היא עובדת גם דרך קופ"ח ושם התנאי הוא לקבל במקום נגיש עם שרותי נכים. כל כך עצוב לי שבארץ שלנו כמעט ואין מקומות כאלה..בתים כאלה..כי צריך שרותים של נכים...ורק שם במקום הכי מרכזי בעיר מרכז מסחרי עם חנויות ומשרדים של רופאים עצמאיים...זה שונה. מסדרון עם חדרים. כל חדר משרד...אוף..מקום קשה עבורי. רחוק מבית!!! היא מתלבטת איזה שלט לשים על הדלת...אמרתי לה שבאמת קשה כי היא יכולה להיות גאה ולכתוב פסיכולוגית קלינית..היא סיימה בהצטיינות.היא משתלמת המון..היא מאוד מקצועית ובכל זאת אני רוצה שתשמור עליי....היא יכולה סתם לכתוב את שמה שאומר המון!!! אוף אודי. אני לא רוצה לבוא לשם..שם נפרד אולי..שם אחליט מה לעשות..אם לבוא פעם בחודש או להמשיך או לעזוב...ביקשתי שתתכונן לפרידה...דבר נוסף כשאמרתי שזה כמו בילדות...הוריי לא שיתפו כשעזבנו בית..לא הייתי ילגה כבר אבל הם ארזו בשבילי. החליטו לבד והיה קשה כשהרסו את בית ילדותי.....אני כתבתי בצניות מה חדש..אך אתה בתבונתך שאלת מה חדש..אז שזה לא ממש בית..אבל מצאתי אצלה בית לנפש.....מה שאחליט..תחשוב עליי..טוב? תודה וסליחה שיצא ארוך...

שולחת כוחות ...מחבקת בעדינות איתך

את מקסימה

בוקר אור לאודי ולבנות המתוקות, ואם יש בנים נוספים - אז גם - המטפל שלי חלה. התבטלו פגישות, הבטחות אחרו להתקיים, מצאתי את עצמי מגיבה באופן שהיה קשה לי להתעשת. קשה מאד. ואז אני נזכרת בחלקים הפחות בריאים שלי. אולי אפילו חולים ממש. אלה שתולים את קיומי שלי בפני עצמי בקיומי אצל הזולת. מחשבות על נטישה. מחשבות על מוות. מן המוכר כאן. זה קצת מסביר את הקנאה שהזכרתי בכמה מהודעותיי האחרונות, שנכתבו בסופ"ש ועתידות לעלות, בכ"א מקווה שכך. עשיתי חיפוש קטן, אודי, חיפוש לשיחות ביננו. מצאתי וראיתי - אחת אחת הגבת אליי בהודעות נפלאות. ואני, בראשי, שפכתי את הכוס. היא הייתה מלאה למדי, מסתבר. אמרת לי פעם שאף פעם זה לא מספיק. ואני יכולה להבין. התחלתי את הבוקר במעין עצב מהול. השבוע יש לי יומולדת. יצא שקבענו פגישה בדיוק ביום הזה. ואני, גם נזכרת בפנטזיה שלי מתחילת הטיפול שתהא איזו מילה, שכבמעין קסם תרכך את הנפש. מבקשת מהמטפל – והוא מניד בראשו. אז ניסיתי לבקש גם כאן, אבל כנראה שזה באמת לא זה. עד כמה שנשמע מצער. שבוע טוב, סוריקטה

את עקרבית ? יום הולדתך חל בנובמבר ? רגע.... תגידי לי סוריקטה ... את זוכרת את ילדה/אשה מפעם ? לא שוכחת אותה... פעם, כשנפגעתי מבנות רבות בפורום.. זה היה ממש ממש בהתחלה כשנכנסתי.. זוכרת, נכון ? כשאודי.. טוב, לא משנה עכשיו.. זוכרת סוריקטה ? ואני לא אשכח לילדה/אשה שהיא היתה איתי.. הזמינה אותי לתת לה יד וללכת איתה לשבת ליד המעיין, לשמוע צפורים.. ילדה/אישה שיתפה שיום הולדתה חל ב 5 לנובמבר.. ואני זוכרת את זה בגלל שיום הולדתי חל ב 7 לנובמבר... כן.. אוטוטו... אל תגידי לי שאת זו ילדה אישה ? זו את ? אחותך-במבי.

הי במבי'לה, כן, עקרבית :-) בוודאי שאני זוכרת את ילדה אישה ואת חמלתה בתחילת הדרך שלך כאן. הייתה לה משפחה, בעל, ילדים, היא הייתה אמא. דיברתי איתה רבות. יש לנו תאריך יומולדת משותף, אך גילנו אינו זהה. אההממ... לא התכתבתי עם עצמי בכינויים שונים :-P אכתוב לך עוד בהמשך, תודה ממי שלי, סוריקטה

מאחלת לך שכל הטוב יבא לך, שתרגישי מלאת שמחה וסיפוק, שאור גדול ימל אאת לבך, שיהיה לך מספיק שפע כלכלי ושפע רוחני, ושתמיד תהיה לך סבה לשמוח ותדעי לשמוח ולהרגיש את כל הטוב. שולחת לך חיבוקים עזים, עם הרבה תקווה לעתיד טוב, מגיע לך!!!

הי סנדיי יקרה, תודות רבות, קראתי ולקחתי כל מילה, חיבוקים בחזרה. שלך, סוריקטה

איתך בעצב בכאב וגם במומולדת שזה תאריך כזה טרעגרי שמח עצוב ... יושבת ליידך ומזכירה לך שזה בסדר שקצת עצוב ולא בטוח וגם את הכוחות...ואני שמחה ככ שבסוף פשוט כתבת הודעה כזו שהיא רק שלך ולא בעצים אחרים כזו שמגיעה לך לנפש שלך .. אוהבת אותך כל כך ומחבקת עדין ועוטף אם נכון לך

אביב יקירתי, את צודקת, יש רגעי עצב מהולים. מקבלת באהבה שולחת בחזרה חיבוק עדין ועוטף, שלך מן הלב, סוריקטה

קראתי לפני זמן מה את הודעתך והמילים שלך לגבי יום הולדתך צדו את עיני והתייחסתי רק אליהן.. (אגב, שתינו עקרביות... מזל מורכב ביותר לפי האסטרולוגים.. מכירה מה הם אומרים ?) קראתי עכשיו שוב את הודעתך ו... רוצה להיות על ידך.. מסכימה ? בא לי לתת לך איזה מקל קסמים כזה שתחזיקי ביד, תניעי אותו קלות ומשאלות ליבך יתגשמו.. סוריקטה סוריקטה... אחותי שלי המדהימה .... שלך-במבי.

הי חמד שלי, מכירה מה הם אומרים, האסטרולוגים :-) בוודאי שמסכימה ליד ביד, שלך ואיתך, סוריקטה

הזדהיתי עם התיאורים שלך שבוע מקסים שיהיה..

הי יקירתי, גם אני יכולה להזדהות רבות עם תיאורייך, ומשם, אני חושבת גם מגיעה הכתיבה שלי ותגוגובותיי אלייך. הן תורמות גם לי. שבוע מקסים שיהיה, הלוואי :-) שלך, סוריקטה

כולנו מחפשים מרפא לנפש...אני אוהבת שאת קוראת למטפל רופא הנפש, כל כך נכון ומדויק...אני הבנתי שהמרפא יגיע ממני בסוף כשאלמד לרפא קצת את עצמי..ימים יגידו..

הי מיכל יקרה, כמה טוב שהצטרפת. אני חושבת שאת בריאה למדי. אולי כמה באגים (למי אין?) ובס"ה את בסדר. מסכימה? (ולא, לא שכחתי את הילדה ולא שכחתי את הכאב). שלך, סוריקטה

את יודעת? יש בי משהו ששמח שאת מצליחה להוציא כאן את הכאב שלך קצת החוצה... חושבת שלי יהיה נעים אם יהיה לי טיפול ביום ההולדת שלי, מקווה שגם בשבילך כך. מאחלת לך שבוע טוב!

את יודעת חנה יקרה, יש לך את הקסם הזה לומר ישר, גלוי ברור. זה יופי בעיניי. שבוע טוב בהחלט! שלך, סוריקטה

אהלן יקרה! נכמר הלב לקרוא את דבריך, שמתחשק לי שיהיו לי את המילים שלך בשביל לכתוב לך משהו משמעותי, מחזק, שיהיה כמו מילת הקסם הזאת שכנראה שלא באמת קיימת. אני גם מרגישה שאחת התימות שמלוות אותי בחיים היא המלחמה בין כוחות האור וכוחות החושך, עד כמה אני בריאה ויכולה לחיות חיים מלאים או עד כמה אני חולה וצריכה ללמוד להשלים עם הנכות הזאת... ואת מספרת במעט מילים כ"כ הרבה, על התלות באחר, שאני לא בטוחה שהיא כ"כ נוראית, נכון שהיא צורבת כשמשהו משתבש והאחר לא שם, אבל אם לרוב היא מספקת משענת בטוחה, שאיתה אפשר לחיות, אז אולי אפשר לשרוד את הפיספוסים? ואת כותבת על קנאה ועל מוות ועל החלקים החולים האלה שתמיד יהיו שם, אבל אני חייבת לומר לך גם שכשמסתכלים על איך שאת כותבת, יש בכתיבה שלך משהו מאד משלים, עם המורכבות ועם הסבל ועם האכזבות, משהו שאולי כבר למד ורכש פרספקטיבה שזה חלק מהחיים, שעכשיו דברים מרגישים ככה, אבל עוד קצת מעבר לפינה מחכות תחושות אחרות. ויומולדת זו בכלל הזדמנות לשינויים, בינתיים אני מאחלת לך את מה שלא מזמן ביקשת- ביטחון כלכלי ופרנסה יציבה, ואגב גם אני מאמינה בעזרה לבני אדם, מישהו לא מזמן דיבר איתי על הניצוץ האלוהי שיש בכל אדם, ונראה לי שיש אנשים שמצליחים לחזק את הניצוץ הזה באחרים כשהוא נחלש, ואת אחת מהם:) שולחת חיבוק גדול גדול, בשמי בשם כל אלו כאן בקבוצה שחיזקת להם את הניצוץ ובשם הכלבים והחתולים שקיבלו ליטוף וצידה לדרך. 3> גלי

גלי יפה שלי, כתבת מדהים. מדהים מדהים מדהים. כן, השנים מראות אותותיהן, והטיפול גם עזר, נראה לי שלאיזו פרספקטיבה, כפי שאת מזכירה. איחולים חשובים כל כך לך, מקשיבים כל כך. תודה מעומק הלב, ממני ומהיצורים הרכים גם, שלך, סוריקטה

לא רוצה להיות יותר אני הכל צורח ובועט לבה מבעבעת צרחות ובכי וקולות רעים כל זה אני הבלתי נסבל שחייב שמישבו יחזיק את הכאב חזק איתי ילחץ חזק חזק להפסיק את הדימום.חזק כמו הצרחה. אודי לא היה פשוט בבית וגם היה מרגש. הפער בין החוץ לפנים כל כך קיצוני שזה בלתי נסבל. שבוע טוב שירה

כל כך מבינה דברי איתם עם כולם תרגיעי תחבקי תערסלי תהיי שם עבורם הם פוחדים וכואבים ....אני איתך יקרה מקווה עבורך לימים קלים יותר שולחת חיבוק וכוחות

יקרה, אני לא רוצה אותם לא מצליחה לחבק אותם לא רוצה ךחבק או לשמןע אותם, רק רוצה שיעלמו, רוצה להרוג אותם. ככה אני מרגישה. לא מצליחה להתחבר לדבר הזה. שלך שירה

זה עצוב כל כך כי ההודעה הזאת מזכירה לי את עמליה שלא איתנו

יקרה, זה עצוב ונורא הסיפור של עמליה. עשיתי חיפוש בפורום וקראתי. אני מניחה שיש באמת נקודות דמיון. אולי סיפור הילדים והאשפוז. אני עוברת לאשפוז יום, התקדמות מבחינתי. למרות שבפנים הכל עוד צועק ורחוק מלהיות מווסת, אני כנראה בשליטה. ומה שלומך? שלך, שירה

מחפשת פסיכולוג טוב שיוכל להכנס לנבכי נשמתי ולעזור לי, אם יש כזה באזור אשקלון, אשמח להצעות

הי תפרסמי כתובת מייל ואז אם למישהו יש המלצות ישלחו לך למייל. אסור להמליץ על גבי הפורום.

הדרך לאיתקה לא מדברת על שלווה או הנאה כל שהיא היא מדברת על הלימוד וההנאה מהדרך עצמה ללא קשר להישג כלשהו . ככה שברור שלכל אחת הדרך שלה ולכל אחת ההנאות שלה ולכל אחת הפחדים שלה בדרך הרעיון הוא להיות ולהנות מהדרך ... זה קשה להיות שם כי כולנו רוצים להגיע למשהו ,בנקודה הזו לאיתקה , אני לאיזה נורמליות זהירה ושיפור האני כשאנחנו שמים לב לדרך זה הרבה יותר קל ונעים ...הסוף (איתקה ) היא רק מטרה סוג של כיוון ... הדרך לאיתקה מאת קונסטנטינוס קוואפיס (1933 – 1863) כי תצא לאיתקה בקש כי תארך דרכך מאד. שתהיה מלאה הרפתקאות, שופעת תגליות. ליסטריגונים, קיקלופים, פוסידון הזועם – אל תירא מהם: לעולם לא יקרו אלה בדרכך כל עוד מחשבותיך נעלות, כל עוד רגשות נשגבים מדריכים את נפשך ואת גופך. ליסטריגונים, קיקלופים, פוסידון הפראי – לא תפגוש בם אלא אם כן תישאם בקרבך, אלא אם כן רוחך היא שתקימם לפניך. בקש כי תארך דרכך מאד. מי ייתן ותתעורר אל בקרי קיץ רבים, ובשמחה רבה, בחדווה, תדרוך כף רגלך בנמלים אותם תפקוד לראשונה. מי ייתן ותחנה במחוזות המסחר הפיניקיים ותרכוש את הטובים שבטובין, אם הפנינה, האלמוג, הענבר וההובנה, גם בשמים משכרים מכל המינים – בשמים משכרים ככל שתוכל לשאת. ומי ייתן ותפקוד ערים מצריות לרוב ותלמד, ותוסיף דעת מחכמיהם. ותהא איתקה לנגדך תמיד, להגיע לשם זה ייעודך. ועל הכל, אל תאוץ לך הדרך. ולוואי ותארך מאד, שנים הרבה, ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים, עשיר ככל אשר אספת בדרכך, ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד. איתקה העניקה לך את הטיול המופלא. אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע. אין בה עוד.

לא כל כך הבנתי את הפילוספיה, ניסיתי אבל לא הצלחתי. יש דרך ויש מטרה כמובן שהאמצעי גם הוא חשוב בדרך להגיע למטרה ואם האמצעי הוא לא נוח וטוב, והוא בעצם משרת אותנו רוב ימינו, אז המצב לא טוב. אבל אמרתי שכל אחד רואה הנאה ונוחיות בצורה אחרת, למרות שה אמצעי, ולא המטרה, כל אחד יהנה מדרך אחרת, אחד יהנה מדרך שלווה ושקטה על חוף ים, שני יהנה יותר בסערות, טרקים, חוויות, כן הדרך, ולא המטרה אצל כל אחד תבחן בצורה אחרת, זה מה שאני הבנתי, וכמובן שבלי לקשר למטרה שכל אחת מציבה לעצמה

שלום אודי, תרשה לי לשאול לשלומך? אודה לך אם תוכל לענות על שאלותי בבקשה לא בשאלה ובטח לא בציניות (תודה) 1. האם אתה עונה למטופליך כשהם שולחים הודעת sms? 2. כיצד היית מגיב או מתייחס למטופל "שמעניש" אותך בכך שקובע פגישה ומודיע שאינו מגיע (ומבקש שירשם כפגישה) כדי שתחשוב על איך התנהגת כלפיו? 3. לגבי הרישומים: מדוע בעצם לא לשתף את המטופל? הרי תוכנו היא המטופל, והרישומים הם חלק מהטיפול, האם זה בגלל הדברים הרעים שהמטפל רושם על המטופל ?אחרת למה לא להראות? 4. באיזה שלב בטיפול אתה חושב שלמטפל כבר נמאס ממטופל? או כעבור כמה זמן? 5. האם למטופל כזה תאומר שאין ביכולתך לעזור או פשוט תמשיך כי נוח עד שהמטופל יבין בעצמו? 6. איך משפיעה עליך פגישה? האם פגישה קשה מלווה אותך או שאחרי הסיכום אתה שם את הדבר בצד ושוכח עד הפגישה הבאה? לתשובתך אודה גולם וכנראה שאני גולם גמור אם אני נמצאת מעל שנתים בטיפול ולא התקדמנו ב"שיתוף" בדבר, אלא בעיסוק תמידי של בדיקת גבולות, בניית אמון ושבירתו . אודה לך אם תחווה את דעתך בנושא.

תודה על הסבלנות במתן התשובות... ;)

בקשר למה שרשמת לאודי ולגביי.., אז רק להגיד מצדי, שזה ממש לא נכון. לא "נפלתי" עלייך ביום לא טוב שלי.., ועלכן את לא קורבן של זה. מה שעבר עליי לא טוב.., זה בדיוק מה שכתבתי לך, ובנוגע למה שהפריע לי ולאחרות. זה הכל. אני גם אמנע מלהוסיף, כי באמת מרגישה ,וכמו שאת אומרת..,שזה "וויכוח" עקר, וכנראה גם לא באמת משרת שום דבר,אם הכל רק נהדף. אז אוקיי. שכל אחד יחיה באמונתו הוא..., מאחלת לכולנו יותר שלווה ושקט.

יתכן שכדאי לך לקרא את ההודעות שלך שוב, ולקרא אותן בצורה אוביקטיבית, ותראה כיצד היית מרגישה אם את היית הנמנענת שימי לב להודעה שכתבת שמה שכתבתי לגלי היה הזוי ובזוי, אולי את יכולה להסביר מה בדיוק היה שם הזוי ומה בזוי? גלי התיחסה לאוכלי בשר כאל רוצחים שרצחו את הבהמה, זה היה ביטוי שהיא השתמשה בו, מה ראית הזוי או בזוי בתשובה שלי? וכיצד מילים אלו יכולות להחשב כהערה בונה ולא כהערה שמטרתה לפגוע?

חשבתי על אנטגוניזם שיכולים דברי לעורר, גם מקום שלא פגעתי. אני חושבת שכל אח מסתכל על דברים בצורה אחרת, ואולי לכן כאן בפורום מצפים למשהו אחר. אני חושבת שהמקצוע של פסיכולוגיה בעיקרה היא סוביקטיבית, כאשר האמת האבסולוטית לא מעניינת אותה. למשל, אם ישנה מישהי שתתלונן שתמיד נטפלים אליה, תמיד מתחילים אתה, ההורים לא בסדר, מורים לא בסדר, שכנים לא בסדר, כולם מטרידים אותה ופוגעים בה. כשהיא תגיע לפסיכולוג, בכלל לא יעניין אותו האם האינפורמציה היא אמתית אם לאו, האם היא באמת מופלית לרעה או לא, האם פגעו בה או לא, מה שיענין אותו זה איך שהיא מרגישה, בלי קשר למה שבאמת קרה, והוא ינסה לתת לה כלים כדי לקחת אחריות, ולבנות לעצמה עולם טוב יותר. אם אותה אחת הייתה מגיעה לעובדת סוציאלית או לחוקר משטרה, הוא היה רוצה לבדוק בדיוק מה נכון ומה לא נכון, מה עשו לה, ואיך לדאוג לה שלא יעשו לה זאת שוב, למצא לה מקום מוגן שלא תהיה חשופה לפגיעות אם אכן יש פגיעות, אך אם יגלו שאין פגיעות, והכל פרי דמיונה לא היה מתייחסים לתלונות, ועל כל פנים, גם כאשר מגלים שמה שהיא אמרה זה נכון לא היו מנסים לתת לה אחריות על מעשים אלא לגונן עליה. אם הייתה מגיע לעורך דין, הוא ישר היה חושב כיצד היא יכולה להפיק כסף מכל אותם התנכלויות. אם הייתה מגיעה למגשר, הוא ישר היה חושב כיצד אפשר להשכין שלום בינה לבין כל האחרים, הוא כן היה רוצה לשמוע גם את הצד האחר, ולנסות לבנות קונספציה שתוציא את כולם מרוצים. אם הייתה מגיעה לאומן, היה חושב להנציח את הפרצוף האומלל שלה. ועכשיו לענייננו, אני חושבת שמי שכותבת די רגילה לקבל 'שקוף' למה שהיא אמרה, שכל הנחת יסוד שהיא אמרה, יוצאים מתוך הנחה מקבלים בתור עובדה, ומנסים לעודד אותה במצב הסוביקטיבי שהיא חשה שהיא נמצאת בו מבלי לנסות לבדוק את העובדות. הפורום הוא פורום של פסיכולוגיה, ואני חושבת שרוב התגובות הן בהתאם. אני לא באה משטח הפסיכולוגיה......

נקודת מבט מעניינת...

מתוך רצון שלא להחשף אני לא אנקוב מניין אני באה, אבל יש לי יותר מכובע אחד, בכובע אחד אני מנהלת את משרדי, בכובעי האחר אני נבחרת ציבור אבל לא במובן המצמצם של המילה, אלא במובן רחב שלה. בשני הכובעים יחדיו יוצא לי להכיר הרבה מאד אנשים, על שלל בעיותיהם והרצון לעזור להם. נותנים בי אמון, אני מנסה לעזור, לפעמים מצליחה יותר לפעמים פחות, אבל אני מאד לומדת להכיר כל מיני שכבות באוכליסיה, במצבים שונים, לפעמים זה פשוט מרתק כתבתי לך הודעה מימה, שעדיין לא עלתה, על הערכה שאני חשה כלכפי התגובות שלך למה שכתבתי

הי סנדיי, אני לא כל כך בטוחה שמה שציינת לגבי הפסיכולוגיה מתאים למה שהתרחש בטיפול שלי. אכן הייתה הסתכלות על העולם הפנימי, אך היה גם עימות עם המציאות. ובהחלט נאמר לי שלעתים חוויתי דברים שאין בינם לבין המציאות כל קשר. לעתים קיים דבר מה במציאות, אך אינו בעוצמות בהן חוויתי את הדברים או הדרך מרחיקת הלכת בה תפסתי אותם. נראה לי שאוי לי אילו היו משאירים אותי בבועה. אולי אפילו סוג של עבודה בעיניים. היעדר אמון. סוריקטה

לא כל כך הבנתי מה שכתבת, אם היו משאירים אותך באיזו בועה? את רוצה לומר שהמטפל הביא אותך להכרה שאותה מציאות שהייתה קיימת היא לא כפי שאת ראית אותה?