פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני רוצה לחזור למטפלת ההיא. היא ענתה לי להודעה שלי, כתבה שהיא בחופשה וכתבה לי שמות של מטפלות שאני יכולה לפנות אליהם. כתבתי לה שאני צריכה אותה. אודי, אני מאוד מאוד מבולבלת. אני לא יודעת אם אני אישה או אם אני ילדה, ואולי אני שניהם..אפשר להיות שניהם בו זמנית?..אני לא יודעת אם אני בחורה טובה ושקטה כמו ביומיום - או בחורה "מתפרעת" שרוקדת בצורה חופשית, כמו שהייתי בחו"ל? אני לא מצליחה להכיל את החלקים השונים בי. אני מפחדת לספר על המחשבות הללו שלי, כדי שהיא לא תחשוב שאני מוזרה ולא תרצה לטפל בי.. אודי, הבילבול שלי הוא רציונאלי? אני כבר לא יודעת מי אני.

כל כך זוכרת את ההרגשה הזו כמו בסרט של קונילמל ..אם אני אנני אני אז מי אני בכלל.... וברצינות את גם וגם יקרה זה לוקח זמן ורגע אחד את אשה ורגע אחד ילדה ואחר כך את מבינה שזה בסדר ואת גם וגם .... איתך בבילבול ובקושי

בתוך הבוגרת ישנה הילדה הקטנה, היא שם ותלווה אותך תמיד. לכולנו יש הופעה של יום יום, ופעמים שאנו מרשות לעצמנו להשתחרר, בכל מיני אופנים. את גם וגם וגם, כל המכלול זה את

גם וגם? גם אני הרגשתי חלקים שונים בטיפול שבאו לידי ביטוי באופן מאד מבלבל.. פעם בוגרת ומסוגלת, פעם ילדה תלותית וחסרת אונים, פעם טובה, פעם מיניפולטיבית. כלום לא היה ברור. גם לא לי.... זה היה מבלבל. לא יודעת מה לומר לך חוץ מלאחל לך שעם הזמן תגיעי לאינטגרציה המיוחלת ותרגישי שכל ההיבטים של האישיות שלך יכולים לבוא לידי ביטוי בלי צורך לפצל ולהקצין ולהפריד ולהסתיר... שהתנועה בין מימדים שונים של עצמך תהיה יותר טבעית ונינוחה ופחות מטלטלת... לגבי פרידות ממטפלים.. אני האחרונה לדעת איך להתמודד עם זה.. לפעמים הם לא משאירים לנו ברירה אלא להתמודד. כך או אחרת.

באמת תודה ! לא ממש מכירות.. כתבתי פעמיים שלוש בפורום. נקודתי. בעיקר שאלות. יותר באה לקרוא פה.. מרגיש שיצרתן פה ממש בית :) האמת?.. אין לי מושג איזה סוג טיפול זה.. אני קצת חדשה בעולם הזה. לא רגילה לבקש עזרה. אני מגיעה עם המחברות אליה בתיק. היא יודעת שהן שם. אבל היא לא רוצה לבקש שאוציא אותן. היא רוצה שזה יבוא ממני ואני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את פיזית אפילו- היא תקרא / היא תקריא /אני אקריא? היא הציעה שאני אחזיק את המחברת בידיים שלי ואבחר מה להקריא. לא רוצה לבחור.. גם לא ממש יכולה להקריא. יש לי קצת קשיים של קשב וריכוז וקשה לי לקרוא.. ה"דברים" הם דווקא לא תוצאה של השלכה עליה. יותר תסכולים על הודעה שלא הגיעה ממנה, על ימים בהם הרגשתי שלא קורה כלום בשיחות האלה, על ימים קשים שלי שבהם עשיתי או חשבתי על דברים שהיא לא יודעת או שאני מתביישת בהם, על האופן והניסוח שבו הדברים נכתבו לפעמים שהם שונים לחלוטין ממי שאני באמת. בחוץ. מפחדת שאמנע מלהוציא את המחברת לגמרי והיא לעולם לא תדע ושוב סליחה על המגילה :)

אממ... אני יודעת שבטיפול שהייתי פעם נהגתי בין הפגישות לכתוב לה המון אבל לא לשלוח. יותר לכתוב את מחשבותיי בשיחות דימיוניות איתה. דברים שהייתי רוצה להגיד... הרבה פעמים בפגישות עצמן דווקא נושאי השיחה היו אחרים בפועל. ותמיד ליוותה אותי מן תחושת החמצה שלא הסתפקתי לדבר על כל מה שתכננתי... זה כנראה חלק מהחוויה הזאת של להפגיש אותנו עם חסר.. שאי אפשר להקיף הכל ולהספיק הכל... הייתי מציעה לך באמת לחשוב מה יותר משמעותי לך להביא. ובין אם עם מחברת או ללא מחברת- כל מה שיקרה הוא בבחינת חומר משמעותי שיכול ללמד משהו אותך עלייך. לפעמים באופנים מפתיעים ולא צפויים. בהצלחה לך.

הי Stranger, אם כך אשמח להכיר, ורק לכשתוכלי, כמו בטיפול. ואם תרצי גם לשתף מדוע בחרת בכינוי, יהיה נחמד. לאט לאט, בקצב שירגיש לך, בלי לחץ. יום אחד זה יקרה. כמובן, לא סתם מתוך פסיביות. אבל הייתי רוצה להאמין. יש איזה מקום בך שרוצה להשאיר את המטפלת במתח, אולי? להיות קצת מסתורית? מדבר אלייך? סוריקטה

עצוב לכם כשאודי סוגר את החלון למנוחת אמצע / סוף שבוע?

אני יודעת שזה לא יהיה מקובל ...לא אני יודעת שהוא יחזור זה נותן הפסקה ואיזה גבול טוב בצורך שלי להיות כאן לכתוב . לדעת להיות עצמאי קצת . במידה מסויימת זה נותן כוח ומנוחה

הי לאה, דווקא אני מחכה ליום הזה. מנוחה גם בשבילנו. ות'אמת, זה גם עוזר לי לזכור את הימים בשבוע. בסופי שבוע לעתים קרובות לא פשוט לי - אז איך המטפל שלי אמר - נסי להרחיב בימים אלו את הדעת. טוב לחפש במציאות, הגם שהיא מאכזבת. סוריקטה

עצוב לי מסיבות אחרות למיניהן.. אבל לא רק עצוב לי. יש גם רגשות נעימים יותר.. תודה לאל..

הי מימה, עצב הוא, כנראה, רגש הרבה יותר נעים, או, לפחות, רך, מזעם. אני לא רואה בלהיות עצוב משהו כל כך רע. סוריקטה

כתבתי ובטעות סגרתי את חלון התגובה ): אז אנסה שוב. לי עוזר שיש גבולות ברורים ויודעת מראש מתי אודי נמצא או לא, אחרת הייתי מסתבכת עם עצמי וסתם נכנסת לסרטים. ואני חושבת שמנוחת אמצע וסופ"ש נותנות קצת סדר בראש. מנוחה. סופ"ש יכול לפעמים להתחבר לי לעצב. לפעמים אם ארצה לכתוב משהו או להיות כאן ואודי כבר היה ויצא להפסקה, אתאכזב ויהיה לי קצת קשה עם זה שלא הספקתי.

אודי, אני רוצה לדבר איתך ולא מצליחה, רוצה לספר לך ולא יודעת איך או מה. שירה

אותה במלא הודעות...וגם אמרתי שהיא לא יודעת.. בקושי רבע ממה שאני עוברת.......ושאני משתפת אותה בדברים שיותר קל לי בהם........ובווטסאפ אמרתי ברמז למה זה קשור ושלא בגללה......אולי בגלל שלא רציתי להציף פה.......הווטסאפ שלה מוצף, דרוש מציל.....אודי?????????

שהערה אחת שמישי אמרה לי עכשיו העליבה אותי...ואני בסהכ אמרתי לה משו כדי שתרגיש טוב עם משהו שהיא רצתה לעשות ולא הסתדר לה..הרסה לי את הערב ועכשיו רק בא לי לבכות במיטה ולא לצאת

השתדלתי שלא וחצי הצלחתי (:

היא לא מתקשרת...עד כדי כך לא אכפת לה? ואם אכפת לה אז למה משחקי הכוחות הללו? היא טעתה, נכשלה בלשונה, והמעט שהאמין בה עד לאותו רגע נעלם ממני. מה ההנחיה שלכם במקרה שכזה לחכות שהמטופל יזום שיחה בעצמו? לא לקחת אחראיות על כשלון, אלא להעביר את האשמה על פרשנות המטופל כדי לא להרגיש רגשי אשמה? מגוחך, זה רק דוחף לפינה וסוגר ומרחיב את הדחיה שלי כלפיה, היא רק הייתה צריכה להתנצל, קצת "לחזר" והכל היה בסדר אבל לא , היא בחרה להתעלם, להתעלם אודי, אתה מבין גם שזרקתי סימן (כמו שאביב אומרת מחוש( היא התעלמה. בנתיים אני מתמודדת עם הדחיה שלה די יפה, אני בעיקר שונאת אותה המון!

לא יודעת מה קרה בנכן ועד כמה היא כשלה והייתה לאדם לרגע שלא עמד בבחינות שבחנת אותה וכרגע זה לא העניין. מה שחשוב זה הטיפול שלך תילחמי עליו על תחכי שמישהו אחר ילחם . יקרה דברי איתה לא מחוש את כולך . אני יודעת שזה לא פשוט זוכרת הייתי שם לא מזמן ...חיבוק ענק

עוד לוחמת ויתרה גם היא הייתה עם did זה עורר כל כך הרבה תהיות על ניראות והאפשרות באמת לעזור לנו כואב ככ

זאת בכלל לא אופצייה שחלפה במוחי פשוט כואב עד כמה הפגיעה הזו מונעת מאיתנו להעזר גם שכבר מושיטים לנו יד ..תודה שאתה כאן

תדעי שאני תמיד כאן...אם תרצי... גם אם בשקט... לא תמיד יש מילים ולא תמיד יש כוחות להכיל תהומות של כאב שכאן ... אבל אם תרצי-אני כאן. חיבוק חזק חלום

גם אני כאן ושם כשאת צריכה ורוצה

רואה מישי מהקבוצה ואומרת לעצמי, שאין לי כוח להיות כאן. ומשו קרה לאוטו שלי, סביר שבאשמתי, וזה מעצבן אותי, מחר בבוקר אלך למוסך. וזהו, תכף מתחילים

בן העלמות להימצאות בן מציאות לחלום בן עשייה לחידלון בן לדבר ולשתוק להבין או להרגיש מבולבלת לא יודעת מה קורה ומה באמת רוצה להגיד אולי רק להיות ולהאחז באי של שפיות אתמול הייתה פגישה לא פשוטה .טובה אבל קשה..פתחתי את התיבה ועכשיו לא פשוט להיות בכאב בבדידות בעצב אז בורחת מלהרגיש זה כמו לברוח מלהיות. היום בלימודים הייתי אבל לא הייתי שקועה בתוך עצמי מבודדת מכולם נעלמת ...ובאתי לכאן להיות ..זה עצוב כל כך שאני מבודדת את עצמי מהחיים וחיה בוירטואל ...

הי לך, כל כך מוכרת התחושה... את לא לבד! אני הייתי שמחה לשבת איתך, רק לשבת ולתת לך להרגיש שאת ממש לא עם עצמך. תסתכלי סביבך, אביב יקרה שלי.

באתי להיות לידך, איתך, אם אפשר. אין לי הרבה מילים או תובנות או משהו... רק להיות לידך כאן במרחב הוירטואלי, שלפעמים ממש אפשר לגעת דרכו ובו.

תודה שאתם רואות אותי ותודה על הושטת היד זה המון בישבילי

תודה על תגובתך האחרונה אלי. שבוע טוב לך שירה

מה יכול להועיל? ניסיתי לצאת לכמה דייטים אבל משהו בי בורח. אני לא יכולה באמת ליצור קשר. ותמיד יש תירוץ למה זה לא מתאים.. אבל משהו בתוכי בורח כי אין לי מושג מה אני אמורה לעשות או להרגיש. קשה לי להתנהל ככה בחיים שהרצון הפנימי של עצמי לא ברור וגם התשוקה שכן קיימת בפנטזיה בדכ נכבית במגע עם המציאות.... שוב לחזור לטיפול אצל המטפלת האחרונה? היא הייתה פסיכותרפיסטית גופנית..לקחה ממני 200 לפגישה שזה נסבל...לחזור אליה? סתם כי היא כבר מוכרת ומכירה אותי לתת לה להכיל אותי? חיבבתי אותה. הבעיה שזה לא באמת פותר לי כלום מבחינה פנימית. אני רוצה כבר שתהיה בי בהירות. בהירות אמיתית. לא אמביולנטיות והססנות וכבדות בתנועה שלי בעולם. שיהיה משהו/מישהו שאפגוש ותהיה לי בהירות בלתי נתנת לערעור ולספק ש.. זה זה. שאני בבית. שהגעתי לנחלה שלי. שאני מרגישה אותי את עצמי ורצוני באופן ברור ומגשימה. רוב הבנים שיוצא לי לשוחח איתם מראים עניין ראשוני יותר גדול משלי. אבל חיצונית בדכ אני לא נמשכת אז אני חותכת.. אני בכלל תוהה האם אני בשלה לקשר . מה אתה חושב? נגיד הייתי פוגשת מישהו שחיצונית כן היה נראה לי ולא נפסל.. היית מצליחה להתקרב ולאפשר שיתקרב? ממש קשה לי עם זה. כל צעד פצפון בכיוון מעייף ושוחק כי מעורר בי גירוי של עומס ריגושי.. לפעמים אני תוהה אולי הייתי תינוק שטלטלו אותו ועשו לו סלט במח.. משהו בקרבה.. שמה לב שאני תמיד מחפשת מהאפשרות שיפלשו את הגבולות. שידחפו לי הרצון של האחר. שינסו ללחוץ עליי. האמת שזה גם קורה אבל לרוב אני כן מצליחה לשמור על הגבולות שלי ולעמוד על המשמר. הבעיה שבא לי כבר לפגוש מישהו שיוריד ממני את כל ההגנות האלה ויאפשר לי להרפות. להשען ולהיות. לאהוב.... יש לי מסוגלות לזה ופשוט לא מצאתי עדיין את האדם הנכון או שאין לי מסוגלות כזאת בכלל ואני סתם מבזבזת לעצמי את הזמן לשווא? מה אתה חושב? ומה הקטע שאני ככ בררנית מבחינה חיצונית...קשה לי לחשוב על מגע עם אנשים לא יפים בעיני. הבעיה שזה ממש הרוב. רוב הבנות יוצאות עם בני זוג שאני הייתי מחשיבה לא מספיק יפים בעיני... לא מבינה למה הבררנות החיצונית שלי ככ גבוהה. זה כאילו אני חשה רתיעה וסלידה ממש בקלות. בגלל אף/עיניים/קרחת/שיניים.... לא יכולה להתעלם מזה.מצד שני כשיש מישהו באמת יפה אז אני מוצאת תירוץ אחר - האופי, או שהוא בכלל לא מעוניין בי מהצד שלו.... מאד קשה לי לנסות להכיר ככה. קשה צאנס לסובייקטיביות של אנשים שהחיצוניות הופכת למעין מחסום עבורי. ודווקא פגשתי כמה בנים שהיו אחלה אנשים בסהכ.. אבל קשה לי. לתת צאנס. להתקרב. לאפשר שיכירו אותי... זה הרבה מפגש מתמיד עם הלא נודע נכון?? היכולת להגיב תוך כדי תנועה.. הרבה מזה. אבל החושים שלי צריכים להרגיש חשק ולא רתיעה. בלי הבסיס הזה לא יעזור כמה הבחור 'מקסים'. יש לך טיפ בשבילי איך אני יצליח לתת צאנס יותר אמיתי לקשר פוטנציאלי ולברוח פחות מהר?

מהם חיי אם לא משהו שהתברר כמוגבל וחסר עד מאד מאז ומתמיד. הבדידות. ההקשרות הפגועה.. נמאס לי שאתה מייחס לי דברים לא נכונים :/ אני יודעת לקבל מגבלות וגבולות מתי שזה מוצדק ומתאים. לי קשה לפעמים להציב אותם אבל השתפרתי בזה ובכל מקרה אני ממש לא חיה באיזה פנטזיה על 'מושלם'. אל דאגה הקולגה שלך אנסה לי מספיק תסכולים על הנפש כדי להיפך- לייאש אותי בכלל. נמאס לי שאתה מייחס לי הפנטזיה הינקותית הזאת בזמן שהחיים שלי זה ממש לא 'מושלם'. זה חצוף אפילו. כולי כאב רגשי כבר שנים בוכה בלילות. על מה אתה מדבר??? איזה 'מושלם'? ממתי הרצון הכמיהה והתקווה לאהבה ונחת זה פנטזיה למושלמות... מה רק לסבול צריך כל הזמן? אתה רוצה להגיד שאנשים במערכות יחסים רק חווים מגבלות וחוסרים השכם וערב וזאת המציאות? זה ככ איירוני שעם כל הכאב הפנימי שאני סוחבת בתוכי אתה מייחס לי מן נאיביות כזאת של לא מוכנה לוותר על המושלם. איזה מושלם? איפה? רק כי אני מקווה למצוא מזור לנפשי והרגשה טובה שתפעם בי.

יש משהו במה שאתה אומר. פשוט החיים שלי ככ לא פנטזיה ומושלמות שמוזר לי שמייחסים לי חתירה כזאת. אני יותר מרגישה כמו אדם מרוסק שכמה לחבל הצלה . שתהיה אהבה. וחוצמזה זה גם מציאותי לא להמשך למי שלא מושך חיצונית. זה נראה לי לגיטימי לרצות שתהיה התאמה בזה .. נראה בהמשך מה יהיה. במילא הקטע הרגשי הרבה יותר קשה אחכ. אני אנסה לא לברוח מהר פעם הבאה :/

הי אודי, למה געגוע זה דבר טוב?

הי אודי וחברים/ות, חלמתי (גם) חלום על הפורום. וחשבתי לשתף. לפני שחלמתי באותו לילה עלו בי מחשבות, בזמן ערות, שלפני פרידה כל אחד / אחת מאתנו תשלח לך לתא כלשהו ובאופן חד פעמי את שמה ותמונה שלה. זה קרה ביום בו החלפתי תמונת פרופיל בפייסבוק. בתמונה מופיעים כל חלקיי, אלו שניתן לראות מהחזית, ובתנוחה בה אני נראית. גם על כך, משערת, יש מה לומר. בחלום שלחתי הודעה לפורום, דווקא ממכשיר טלפון שאינו שלי. ההודעה משום מה נשלחה בפורמט של מעבד תמלילים וכך גם הגיעה לפורום, והיו רשומים בה קורות החיים שלי (CV) בצרוף אותה תמונה ועוד תמונה לא שייכת, כללית לגמרי, שהצטרפה לשם מהטלפון האחר. כל זה קרה בזמן שהפורום היה במנוחה, ולא היה לי אל מי לפנות ולבקש – אנא, זהירות, לא לפרסם. ומדוע היה חשוב לי לבקש מייד כל כך? משום שגיליתי שניתן לראות את הכל הכל, עוד לפני הפרסום, מופיע על גב הטלפון, על הכיסוי, (שם במציאות אין צג בכלל). מניחה שבאיזה מקום החלום מתאר, בין השאר, את המשאלה / חרדות מחשיפה. ואולי גם מדבר כ'מכסה טפח – מגלה טפחיים'. יש על מה לחשוב יותר לעומק, יום נעים, סוריקטה

הי סוריקיטה, אותי מעניין שכתבת שנשלחו גם קורות החיים שלך... לפעמים אני תופסת אותך כאן כ-סוג של מטפלת..הממ, יותר כמו אודי מאשר כמו הבנות... :-) יש לך גם תשובות מאוד מעניינות ומחכימות

קראתי אותך כבר אז אך אין לי מילים ברורות. המחשבה הראשונית שעלתה לי, זה איזה יופי שאת משתפת וגם שאת חלק מאיתנו. אולי בהתחלה תפסתי אותך קצת נמצאת כאן מהצד ועכשיו מרגישה אותך כאן, ממש חיה.

שימח אותי שכתבת טוב שאת כאן ואפילו האמנתי לך... בשבילי זה הרבה. תודה שכתבת

את תורמת הרבה, יש לך קבלה, גם את מה ששלך על כל המכלול, וגם את השני יש לך טאצ' מיוחד שמאד ניכר, אוהבת לקרא אותך

כל כך חשוב לי מה שכתבת... אני זקוקה לתוקף בימים אלה. תודה, מקרב לב. שלך שירה

התלבטתי אם לכתוב או לא, אבל חשתי שזו אג'נדה שלי, שאני כן רוצה להביע. רוצה להדגיש, לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, זו אג'נדה שלי מימים ימימה, בלי כל קשר לכותבים כאן, למרות שזה אקטואלי כאן, מתנצלת מראש אם מישהי נפגעת, וחוזרת ומדגישה, שאני לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, ויתירה מכך, אני חושבת שזה אקטואלי עבור כל אחד, תלוי במינונים, שעושים את כל ההבדל. כל אחד נגוע בכך במידה זו או אחרת. זה לא פוסט קל, אז מי שבין כה וכה אין לה מצב רוח שלא תקרא. ואחרי כל ההקדמה הקצרה הזו. אני רוצה לדבר על שנאה ועל קנאה. יש שני סוגים של קנאה. ישנה קנאה, שבעקרון היא אפילו חיובית, קנאת סופרים תרבה חכמה. הקנאה הזו היא זו שמזיזה את כל ההתפתחויות בעולם, היא זו שגורמת לאנשים להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שלהם, היא זו שגורמת לאדם להציב מטרה, ולשאוף להגיע אליה. הוא רואה שאפשר להשיג את הדבר, כי האחר השיג אותו, משכך גם הוא יכול להשיג ושואף להשיג את המטרה. אדם רואה שהאחר הצליח לרזות, הוא אומר גם אני רוצה, ועושה דיאטה נכנס למשטר חיים בריא ומרזה. אדם רואה שאצל השני תמיד נקי ומסודר, הוא גם רוצה לחיות בסביבה נעימה, ולכן גם הוא מזיז את עצמו ומקרצף את הבית והוא נקי. אדם בהיי טק, רואה לאן הגיעו אחרים, והוא משקיע את כל כולו בהמצאות, מדינה מקנאה במדינה במירוץ של התחמשות, של התפתחות, וההשוואה הזו, הקנאה הזו מדרבנת את כל המדינות להשקיע ולהגיע להשגים. הקנאה הזו בבסיסה אומרת, גם אני רוצה שיהיה לי. הקנאה השניה, היא קנאה אחרת, היא קנאה של חוסר פרגון, היא קנאה של למה לשני יש. הקנאה הזו היא שעומדת בבסיס כל המלחמות, הן בין האומות, הן בתוך המשפחה, והן בכל חברה. יש בדיחה שאומרת שביום כיפור בתפילות כל נדרי, כולם בוכים, כתוב שם מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו וכו' והבדיחה אומרת, שיש כאלו שבוכים 'מי ימות', מתפללים שהם יהיו בריאים וחיים, אבל יש אחרים שבוכים 'מי יחיה' כואב להם שהשני חי. יש קנאה שפשוט לא מפרגנת לשני שיש לו. אדם קנה רכב משפחתי חדש, הוא מאושר, רואה שלשכן שלו יש רכב מנהלים, וכל השמחה יוצאת לו. אדם קנה דירה, מאושר בה, עד שרואה את הדירה של השכן שיותר יפה. אנשים לא מפרגנים שלאחרים יש את מה שלהם אין. תמיד יש מי שיפה יותר, עשיר יותר, מוצלח יותר, ילדיו מוצלחים יותר, ויש אנשים שלא סופרים את הברכות של עצמם, אלא נעצבים אל לבם על הברכות שיש לאחרים! אני לא מתכוונת על ההתכווצות שיש בלב לאשה ללא בן זוג כשהיא רואה זוג מחובק, היא פשוט רוצה גם בן זוג. אשה ערירה שמקבלת כאב עצוב כשרואה ילדים, זה לא שהיא לא מפרגנת אותם אבל היא רוצה ילד לעצמה, אני לא מדברת על מי שרוצה לעצמו, אני מדברת על חוסר הפרגון שלשני יש. ולא מדובר על אדם שלקח ממך משהו, אלא קנאה מגעילה, קנאה שלא יכולה לסבול שלאחר יש, קנאה שמביאה לשנאה של האחר, לא בגלל שהוא פגע בך, לא בגלל שהוא עשה משהו לא טוב, אלא רק בגלל שטוב לו! שונאים אותו כי טוב לו, כי לי אין. אין בעולם אדם שהוא מושלם, אין בעולם אדם שיש לו הכל, אחד עשיר יותר, שני יפה יותר, שלישי חכם יותר, רביעי יש לו משפחה תומכת יותר, לאף אחד אין מושלמות בכל המישורים. הקנאים מן הסוג השני, לא משנה מה שיש להם כן, תמיד הם יקנאו באחרים כי לאחרים יש יותר ממה שיש להם, הם לא יספרו את הברכות שיש להם, אלא יקללו את הברכות שיש לשני. וזה מה שכתוב בפרקי אבות: כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידו של בלעם הרשע" (אבות ה יט). זה ההבדל בין אברהם אבינו, איש החסד, שהייתה לו עיין טובה, הוא פרגן לאחרים, הכניס אורחים, רצה לתת משלו לעומת בלעם הרשע, שהייתה לו עין רעה, לא פרגן לאף אחד כלום, והיה נותן להם עין הרע, והייתה לו נפש רחבה, רצה עוד ועוד ועד, זה הולך ביחד. מי שלעולם לא מסתפק במה שיש לו, תמיד רוצה את של אחרים, ושונא אותם כי יש להם יותר ממה שיש לו. והעולם הוא לא טיפש, כמים הפנים אל הפנים, מי שמקנא, ושונא, ולא מפרגן, העולם שונא אותו, לא סובל אותו, אין לו חברים, מתרחקים ממנו, לא רוצים את חברתו, ואז הוא עוד יותר ממורמר, על העולם הנוראי הזה שלא סובל אותו, ויש לו רשימה ארוכה של עוולות שכל העולם ואשתו עשו לו. אבל שורש הדברים הוא חוסר הפרגון שלו לאחרים. מי משפרגן לשני, מי ששמח שלשני יש משהו, גורם שהשני יאהב אותו ויחזיר לו אהבה, גורם לכך שהוא יהיה מקובל, ובסופו של דבר הוא יהיה אדם מאושר יותר. למען הסר ספק, אני שבה ומדגישה, אדם שמרגיש חלישות הדעת כי ראה סיטואציה שמזכירה לו את הכאב שלו, לא אליו הכוונה. זה מובן שאדם יש לו כאב של עצמו, וכאשר הוא רואה דברים שמזכירים לו את החסר שלו, זה כואב לו, אבל השאלה היא, מה הוא רוצה שיהיה לו או שלא יהיה לאחרים? זו הפואנטה, שהרי איזו טובה תצמח לו מזה שגם לאחרים אין? יש אמרה ביידיש שאומרת שהרבה אנשים מוכנים להוציא לעצמם עין אחת העיקר שלשני יוציאו את שני העיניים, וזה מבוסס על סיפור שמלך רצה להטיב עם שני אנשים ואמר לאחד, בקש כל מה שאתה רוצה ואתן לך, אבל לחברך אתן כפול. יכול היה אותו אדם לבקש עולם ומלואו, אך הידיעה שלחברו יהיה כפול, לא נתנה לו מנוח, ולכן הוא בקש שהמלך יוציא לו עין, העיקר שלחבר שלו יוציאו שתי עיניים. לא אכפת לו כמה מיליונים יהיו לו, הוא לא יסבול שלשני יהיה יותר. הפואנטה היא לא למלא את החסר של עצמו, אלא ההשוואה הנצחית, מה יש לשני, ועל פי זה למדוד את האושר שלו, תמיד חייב שלו יהיה יותר, אחרת הוא לא מאושר. צריכים לדעת להבחין את המקור של הקנאה, מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי, או שלא יהיה לשני. מה יתן לי אם אין לשני? יש אנשים שהחסר של השני זה האושר שלהם, לראות את המפלה של השני מביא להם יותר נחת מאשר לראות את עצמם מצליחים, הם פשוט חיים מהכשלונות של השני. אדם שמפרגן לשני, הוא אהוב, רוצים את חברתו, מפרגנים לו בחזרה. לשנוא את האחר רק מפני שיש לו, היא מידה דוחה, ועבורה לא צריכים פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים, אם אדם הוא אמוני, שיקרא ספרי מוסר, אם הוא אינלגנט שיקרא ספרים של פילוסופים בנדון, שימצא מה שמדבר אליו, שיראה לו את המראה האמיתי של סוג קנאה שכזה.

הי סנדיי, אני חושבת שאף פעם לא שונאים את האחר "רק בגלל שיש לו", לפעמים אנשים שונאים\מקנאים את האחר כי העובדה "שיש לו" יושבת אצלם על איזשהוא חוסר מסוים או פצע (כפי שכתבת), ואז ה-"קנאה" (כפי שהגדרת אותה) היא לא באדם ספציפי שאותו שונאים (כפי שכתבת, ואני לא מסכימה עם זה) אלא בכמעט כל אדם שיהיה שם... אני לא מוצאת היגיון ובאופן אישי לא מכירה אנשים ששונאים ומקנאים סתם כך, מרוע...לרגשות יש סיבה והיא בד"כ גם מוצדקת, (אפילו אם מקורה בפירוש שגוי.) אבל מאוד מאמינה שאיזשהו עשיר - השמח בחלקו..

אם את לא מכירה אנשים שלא מפרגנים, ומרגיז אותם שלשני יש יותר מאשר להם, ולאו דווקא שהם מסכנים, אלא לאחר יש מכונית יותר יפה, בית יותר יפה וכו', אם לא פגשת בזה אשריך וכנראה לך יש עין מאד מאד טובה

אקח את זה למקום שלי ואתייחס משם- בטיפול גיליתי שאני חשתי די קנאית וביתר שאת מול המטפלת הספציפית שכל היבט בה ניכר כ'מעל הממוצע'. אבל מוכרחה לומר שלחלוטין זאת הייתה קנאה מהסוג שרוצה גם לעצמו וממש ממש לא בקטע של להרוס לאחר. אולי דעאש בקטע כזה.... אבל מה אם זה שיש לו הרבה לוקח מזה שיש לו קצת- ממנו ועל חשבונו ובתמורה הוא בעצם מפגין יחס שמתנשא עליו? הפערים בלתי נסבלים וזה שיש לו פחות מבקש קצת לאזן אבל נענה בשלילה. אומרים לו מצד אחד 'תסתפק במה שאני נותן. לא תקבל יותר' מצד שני זה שיש לו הרבה יותר גם ככה כן מרשה לעצמו לדרוש עוד יותר . למשל בצורת אמירה של 'עלה לי התעריף'. יש פה משהו ככ לא מאוזן שזה משחית את הנפש של מי שבסהכ ביקש לעצמו מעט צמצום פערים. התקרבות לשיוויון יחסי שבמילא לא יהיה באמת שווה לעולם גם ככה. אז אם אדם נעשה מר מזה אני בהחלט יכולה להבין את ההקשר שגרם לנפשו הזכה והטובה ושואפת הטוב 'להחמיץ' כך. או להפוך מרה. רוב האנשים לא נולדים רעים. הרבה מהם נדחפים מרוב חוסר אמפתיה וחוויה של צדק אנושי לחוש דברים שליליים שמעולם לא רצו בכך. יש הבדל בין ההרסנות החולנית של דעש שמחפשת לזרוע הרס ורוע במתכוון כי שונאים את השפע והחופש שבמערב לבין אדם פרטי שמייחל להתחשבות ועזרה ונתקל באטימות שחווה אותה לא אנושית מרוב שאינה גמישה להתחשב במי שיש לו פחות. בין אם משאבים או חוסן. גם לאנשים כאלה יש צורך לזכות בהכרה והערכה ולא שיסמנו אותם כבלתי עומדים בקריטריונים של עושר/השכלה/עשייה ולכן מצדיקים את ניצול נחיתום החברתי מעמדי. תסתכלי על כל מבנה התעסוקה. כיצד מעמד הפועלים שמרוויח מינימום מעשיר את מי שמעליו. צריך לעזור לאנשים להוציא מעצמם את המיטב ולתגמל אותם על כך. לא להתנשא ולהצדיק פערים בגלל הבדלים שלא מבחירה.

הי סנדיי יקרה, גם את משקיענית. אוסיף גם שקנאה ('הטובה') או צרות עין ('הרעה') יכולות להתקיים, להבנתי, גם בין חלקים שונים באותו אדם. לעכב או לתמרץ. אמצע שבוע נעים, סוריקטה

דפוסי חשיבה והתנהלות של מצליחנים. ההרצאה נקראת 'פריצת גבולות' לא יכולתי שלא להרהר כמה זה שונה בשם מהעקרון בטיפולים פסיכולוגים של 'אכיפת גבולות'.

מה עם כל אלה שמעידים שעזר להם? כולם שרלטנים?? לפחות הם מציעים איזו תקווה... ברור שאני מתייחס לזה בביקורתיות אבל באותה מידה טיפול פסיכולןגי נחווה לי קיצוני לכיוון השני. מראש שדוחפים 'מציאות ומגבלותיה' חונקים את נפשו של האדם ושוברים אותה. יש דברים שאולי כן אפשר לשנות. בכלים התנסותיים וקוגניטיביים. לאמן את המח. אני לא רואה שבטיפול דינמי מאפשרים תרגולת כזאת. בכל מקרה עם מהטיפול הפסיכולוגי יצאתי בהרגשה מרוסקת זה דווקא מאזן אותי לשמוע קשקושים מהסוג של אימוץ חשיבה חיובית .. לא שיוצא לי ככ להצליח ליישם את זה... בעע

...

אודי רוצה לשתף אותך בדפוס שלי שעולה גם כאן . ההרגשה הזו שכועסים עלי שאני לא בסדר . מסתובבת כאן בתחושה שאתה כועס עלי למרות שבחלק הבריא ברור לי שזה לא ככה והכל בסדר .אבל התחושות הפנימיות שאתה כועס ועצם הכתיבה הזו זה חלק מהדפוס שהפעם אני נותנת לו מקום במודע . זה מה שקורה לי מול אנשים ואז אם יגידו לי שלא כועסים אני לא מאמינה ובעצם גורמת לזה לקרות עד שבסוף התחושה שלי שהנה צדקתי וכועסים עלי. נבואה שמגשימה את עצמה . זה מה שקורה לי לרוב בטיפול מודעת לטריקיות בעצם הכתיבה הזו אבל מנסה להבין האם ניתן לשנות את התחושה הזו בלי המאבק בן החלקים .פשוט להגיע למצב בריא שלא מפחד מכעס ..לא סובלת שכועסים לא רק עלי בכלל מוכנה לעשות הכל העיקר שלא יהיה כעס .

אני יודעת שזה בסדר ואלה החרדות שלי העניין הוא הדפוס לא הכאן ...הדפוס אם אפשר לשנות או שהתבנית המוכרת תמיד תהייה ותמיד אצטרך להאבק ב"רק " חרדות

הי אביב יקרה, ראשית מזמין מאד, בעיניי, לצרף את השיר המדהים, הכעס, של רוקפור: https://www.youtube.com/watch?v=Tw6ExvpuKT0 ולהמשך - מה שאת מתארת מוכר לי מהעבר. תהיתי אם אתן מדברות על כך בטיפול ומנסות למצוא פרשנות. אציע את שלי - אני באמת חושבת שבעת חרדות, שאולי באות בשילוב עם משאלת ההתמזגות הטוטאלית - התחושה שתיארת מתעצמת. ואני רואה זאת, כחרדה המתעוררת מפני קיומו של זולת השונה מאתנו, נפרד מאתנו ואינו מותאם במאה אחוז. שקיים גבול: היכן שהאחד מתחיל, היכן שהוא נגמר. משהו שאני נוטה להזכיר כאן רבות. כשאת שואלת מישהו/י, ובפרט מישהו קרוב "האם אתה כועס עליי?" לדעתי גם אם הוא כועס או לאו, השאלה הזו מעמידה אותו במבוכה והרבה פעמים אינו יודע איך לאכול אותה. מאיפה זה בא? השאלה כשלעצמה, במיוחד אם היא חוזרת על עצמה, היא זו המרגיזה והמעצבנת. אני ממליצה לנסות ככל האפשר להימנע מלשאול את הסביבה בחוץ את השאלה הזו. היא מסבכת, בעיניי. לשאול את עצמך – כן. לנסות להסביר לעצמך – כן. ועוד שאלה שחשבתי שאולי כדאי לך לשאול את עצמך – האם המעשים הטובים שאת עושה – יש בהם, באיזה מקום, גם כדי לנסות להפיג את כעס הסביבה עליך. לתת משקל לטוב, כך שיוותרו לך על הרע? וגם... האם חווית הפעם בתשובתו של אודי כעס כלפייך? אולי כי התאכזבת ממנה, ציפית למשהו אחר? מחשבות של בוקר, שלך, סוריקטה

כל הכבוד אתם תמיד משקיע בתשובות שלך והן לעולם לא שבלוניות ניכרת המחשבה שאת שמה בהם

ממש אוהבת את מחשבות הבוקר שלך,... אצלי בבוקר אני חושבת:" מה התעוררתי לעוד יום?!"

יקרה אני יודעת שהשאלה היא זאת שגורמת לנבואה שמגשימה את עצמה זה ברור ומובן לי הדפוס. ולא לא חוויתי בתשובות של אודי כעס התחושה היא שלי מתוך חציית הגבול והתגובה המאוד לא הוגנת שלי . לכן שאלתי את אודי על הדפוס הזה אבל ברור לי שכדי לשנות את התבנית האוטומטית אני צריכה כל פעם לשאול את כל השאלות האלה ששאלת ועוד ... ולשאלה האם אני עושה טוב כדי לחפות אז לא וכן.. כאן ממש לא ואני לא מרגישה שמנסה לרצות אף אחד אני באמת אוהבת את הבנות ואת המקום וכותבת באמת מכל הלב . בחיים בחוץ לפעמים אני אמצא את עצמי מרצה את השני רק כדי למנוע מריבות וסיכסוכים.

אודי, אני כאן אבל מתאפקת שלא להיות תובענית חסרת גבולות. אז אני לא כל כך יודעת מה לומר... שירה

הי שירה יקרה, אני חושבת שלכשתוכלי להרגיש שאת נותנת לסובביך להיות מי שהם, כך תוכלי לחוש גם ביותר רכות ולהאמין באהבה. הדורשנות הקיצונית, לעתים, נעשית ממקום של שיפוט מציאות מעוות, ואולי דווקא כאן חשובים הגבולות, ולפעמים צורבים מכאב. למשאלה מותר להיות בפנים. אולי צריך ללמוד לוותר עליה כקיום מציאותי, ולהתאבל. מאידך, באיזה מקום, יש איזו הגנה, לכאורה, בלחיות ולנסות להגשים משאלות שכאלה. אך כאן, נדמה לי, שנדונו לתסכול אינסופי. את המציאות נפגוש תמיד בסופו של דבר. וכשלא מוכנים, היא באה בבום. יום נעים, סוריקטה

אחי רווק בן 45 מתגורר עם הורי. לאחרונה גיליתי שהוא אגרן כפייתי כשפתחתי את הדלת בחדרו( שעד עכשיו היה איסור עלי או אחיותיי להכנס לשם) יום אחד הגעתי שלא היה בבית והחדר לא היה נעול נכנסתי וחשכו עיני החדר מלא עד אפס מקום בחפצים בערימות ושקיות ניילון והכל מטונף טישו משומש על הריצפה ויש שביל ממש צר להכנס לחדר. התעמתתי איתו בשיחה טלפונית על המצב והוא צרח כמו משוגע ממש בהיסטריה שלא אתערב ושלא הייתה לי זכות להכנס לחדר, עד כדי כך איבד שליטה שניתקתי את השיחה כולי רועדת מפחד שיעשה משהו להורים שלי. מאז עבר חודש והמצב מחמיר אין לו מקום בחדר הוא מילא את המקלט של הבניין בחפצים ועכשיו גם ממלא להוריי את החדר שינה. הם אנשים מבוגרים וחולים ולא מבינים שיש לו בעייה חושבים רק שהוא מדוכא בגלל שלא התחתן והקים משפחה. ממש חבל לי ואני רוצה לעזור לו ולקחת אותו לטיפול איך אפשר לעשות את זה? הוא לא יוצר קשר איתי ועם אחיותיי וכשאנחנו מגיעות להורים מסתגר וננעל בחדר.

האם תוכל להמליץ על חומר קריאה שיוכל לעזור לי להשתחרר מטראומות מיניות? אולי אם אבין את התהליך הפסיכולוגי אוכל להשתחרר במעט?

הי לאה, לפעמים חייבים זולת, מעבר לפידבקים עצמיים. גם כשאת קוראת, את מפרשת דברים מתוך עולמך הפנימי, ואולי כאן ישנה בועה שצריך קצת לפרוץ אותה. כנראה, שרק מבחוץ. בוקר, סוריקטה

תודה על המילים היפות. אין לי ספק שלא אוכל להירפא אלא על ידי מישהו חיצוני לי שיוביל אותי בבטחה אל תוך המקומות המפחידים האלה, שילמד אותי לחיות איתם בשלום. אבל.... כרגע אני לא מסוגלת ליצור מערכת קשר חדשה. )-;

התייעצות קצת בעייתית כי למורכבות קשה לעבור פה.. אבל בעקבות התקפי חרדה (ואולי דיכאון) התחלתי-המשכתי טיפול ותרופות לפני כחודשיים. בעצת המטפלת שלי התחלתי לכתוב מחשבות ותחושות במה שהפך כבר לשתי מחברות עבות. העניין הוא... שהפער אצלי בין דיבור לכתיבה הוא עצום. במילים, בעפ, אני לא מחוברת. קשה לי להסביר הרבה פעמים ומנגד בכתיבה אין לי פילטרים של הגנה בכלל. הדברים כאילו נכתבים מעצמם ומשקפים מחשבות ותחושות מאוד ראשוניות. הרעיון המקורי היה שאכתוב בתקופה קצרה שבה לא יכולתי להגיע לטיפול, וכשאחזור אביא את זה לשם. המשכתי לכתוב כי זה עזר לי לעבד מחשבות ולחבר נקודות שלא היו מתחברות לי אחרת. אני כבר הרבה יותר טוב היום. נראה לי.. זה חדש עוד. אבל לא מצליחה להביא את המחברת לחדר. זה שקוף מידי, לפעמים מביך- בגלל התחושות הלא מעובדות שיש שם גם- לגבי המטפלת לפעמים למרות שהיא מדהימה, בגלל דברים שעלו לי וכאילו נכתבו מעצמם והבהילו אותי קצת אחרי שהרמתי את העט, גם בגלל שמי שנמצא בדפים מרגיש לי לא אני. מישהי אחרת.. קשה לי עם החשיפה העצומה הזאת גם בגלל עצם החשיפה שאין ממנה דרך חזרה וגם בגלל התכנים שהזכרתי. ומצד שני- כמובן- המקום הזה שכל כך רוצה שפעם אחת יראו אותו... יודעת מה "התשובה הנכונה" אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בה ואם היא באמת נכונה לי... ולכן כנראה פחות מחפשת את התשובה הנכונה ויותר תשובה שאוכל לחיות איתה. נאבקת עם עצמי כבר קרוב לחודש בשאלה הזאת מה הייתן/ם עושים?...

הי, אנחנו מכירות מפעם? לדעתי, ואולי כבר עשית זאת - לספר למטפלת שיש מחברות עבות כאלה ולתאר בדיוק את הקושי שרשמת כאן. אפילו להדפיס את הודעתך זאת ולהביא לטיפול. יש מצב, ודי סביר שאם תעשי כן, היא תבקש ממך לקרוא בעצמך מהדף. לא אומר שזה פשוט, אבל חשוב מאד. אם את באנליזה (?) יש לך סוג של גיבוי של פגישות קרובות יחסית, ואז עשויה להיות תחושה שיש יותר לאן ליפול עם החרדות שתתעוררנה. שלב שני – הייתי נושאת עמי את המחברות בתיק ומביאה לפגישה, כשהן בתיק, ובשלב כלשהו מנסה לספר שהן שם. אולי זה יכול גם לתת קצת דחיפה. מדוע את פוחדת מהתכנים? מרגשות אהבה? מרגשות אהבה לצד זעם, ואולי דחייה וגועל? מזכירה, ומניחה שאת יודעת היטב, שפעמים רבות מדובר על השלכות על המטפל ולאו דווקא תיאור של מי שהוא על באמת, אלא יותר חלקים בך. ובסדר, לכל אחד מאיתנו יש חלקים כאלה. מי שיאמר שלאו – או שהוא משקר, או שהוא מכחיש. היה ותוכלי לקרוא חומר מהמחברות, וזה הרבה, ומאמינה שהתכנים יחשפו ובאופן הדרגתי – הייתי רואה בכך סוג של צמיחה. ייתכן מאד שהחרדות תתעצמנה ותרגישי צורך להחזקה קרובה יותר. גם על כך אפשר לדבר. חודש - המממ... בעיניי, לא הרבה זמן... מחשבות ראשוניות של בוקר, להת', סוריקטה

אודי, אמנם יש זמן עד שתשוב לכאן בראשון... אבל רואה במייל את התגובות לרוב ההודעות מכאן. ופתחתי ורואה כותרת "חיבוק", מחבר: אודי ואני חושבת לעצמי במה זכיתי לחיבוק ממך (: ואם אתה לא זוכר, זו הייתה תגובתך לשאלה שלי האם ולמה אתה לא מאפשר חיבוק בטיפול.

מתגעגעת אליך פתאום.. מאחלת לך שבת טובה, רכה ומלאת אנרגיות חיוביות.. גם לכולכם :)) שלכם-במבי.

וכל מה שבא לי זה לבכות

אודי יקר רוצה לאחל לך מנוחה טובה ולהודות לך שאתה כאן כל כך עוטף ותומך . מאפשר לנו ליפול ולקום ולצמוח תודה על המקום הזה, תודה שאתה כאן גם שעמוס לך ולא מתאים. כל כך לא מובן מאליו שיש פינה כזו שאפשר לזכור שאתה לא לבד וברגעים קשים לשבת כאן לנוח לאגור כוחות ולהמשיך זה פשוט מרגש כל פעם מחדש .שתהייה לך שבת טובה רכה ונעימה. https://www.youtube.com/watch?v=m7LF7XTQInc

אמרתי קודם שאולי חושבת שהם חסרים לי או לא ברורים. מצד שני שתינו חתמנו!! על הסכם טיפולי, או איך שלא נקרא לזה. לא שכתוב שם הרבה. אבל נניח היא אמורה לחזור אליי עד 6 שעות. וגם הדי בי טי הזה, קצת מעצבן. נניח אמרתי לה היום משהו על זה שהיא בקבוצה, אז היא הגיבה והתייחסה לזה שזו ההיררכיה השנייה (שמתייחסת לקשר הטיפולי בעצם, ליחסים בין שתינו). ונמאס לי כל הזמן לשמוע הגדרות ומושגים. מרגיש לי מאוד לא טבעי. גם בהתכתבות שלנו מלפני שבוע, היא התייחסה לזה שעכשיו אני מרגישה ככה, המוקד על הכאן ועכשיו הפריע לי. אם אני כותבת שרע לי שונאת שאומרים לי שזו ההרגשה עכשיו, כאילו לוקחים ממני את זה שזה ככה כל הזמן, למרות שהיא צודקת.

ביקשתי ממנה לפני כמה פגישות, זה היה בסוף אז אולי היא לא הבינה למה כי לא הסברתי את עצמי וגם לא המשכנו לדבר על זה. רציתי שהיא תפתח את הדלת בסוף הפגישה ושלא אני אלך ואסובב את המפתח.. סתם כי מרגיש לי כאילו מעיפים אותי משם... והיום היא אמרה לי שאנחנו צריכות לסיים, ואמרה שוב אחרי רגע כי לא התייחסתי. וקמתי והיא לא קמה גם איתי, אז הלכתי ופתחתי לה. וגם מעצבן אותי שבהודעות שלה היא לא שמה פסיק במקום הנכון. לא עושה רווח אחריו. ומשום מה זה מדגיש את שתי המילים האלו, בגלל הטעות כביכול. לא יודעת מעצבן אותי כי זה כאילו שגיאות כתיב, וסליחה אם יש בנות שגם יש להן, אבל כיאלו מצפה ממנה להיות מושלמת. יודעת שלא. ולפי השם שלה, למרות שאין מבטא יש מצב שהיא לא נולדה בארץ. ומפריע לה כמה פעמים שהיא לא רואה אותי מדברת ומה אני יכולה לעשות? לא עושה זאת בכוונה. גם אמרתי לה שבקבוצה לא מרגיש לי נוח להגיד לה דברים שלא קשורים. נניח לפנות אליה בהפסקה ולספר לה שדבירתי עם הפסיכיאטרית... היא אמרה משהו שלא צריך חוקים, או שאני מפרשת ככה. ואני יודעת שהורגלתי לטיפול מוגדר מאוד ביחס לגבולות שלו וכל פעם שלא הפריע לי. בטיפול הקודם- אמרה לי חמש דקות לפני שסיימנו שאדע ואם ארצה משהו. לא חרגה בזמן אף פעם. ועוד כל מיני. אגב עכשיו הטיפול הוא של שעה ובמחשבה זה מאוד נעים לי, כי כמה שיותר יותר טוב לי.

היה לי כיף בעבודה היום. המעסיקה פירגנה לי על משהו וזה הרגיש נחמד

אלא לא הודעות 'שיטנה'. פגעו בי. במקום להסביר דברים ברגישות מכבדת.

אני שונאת להשתתק. זה מתסכל. כלואה

בזמן עבר, במקום רחוק, עמד בית ילדותה היציב, כך לפחות האמינה... בזמן עבר, במקום רחוק, הייתה חולמנית ורגועה, כך לפחות הרגישה... בזמן עבר, במקום רחוק עטופה ומוגנת מהעולם, כך לפחות זכרה... אמונה, רגש וזיכרון יכולים לתעתע ולעיתים אף לטלטל את הספינה השוקעת ממילא... עבר והווה מתעתעים בי כנראה, ומה טומן בחובו העתיד? מתעתע גם הוא מטלטל כתמיד...

שהיה לי לא טוב ועוד דברים נניח, אז מה היא כבר תגיד שנדבר על זה בפגישה..? ועוד שבוע זה בכלל לא זמן שאני מסוגלת לחשוב עליו.

תודה לכם..המקום הזה כמה שהוא אמיתי! הרגשתי שאכפת לכם, אז תודה! אודי, שתדע שממש עזרת לי, קיבלתי אומץ ונחישות ואפילו שהיה לי פיק ברכיים החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי...רק תוהה אם אין "תלות ממאירה" איך יודעים? למה הכוונה תלות ממאירה? שאני לא יכולה בלעדיה או שאין לי קיום בלעדיה....כי יודעת שזה לא כך אבל כן צריכה וזקוקה ומחפשת אצלה המון.....היא אמרה שאני מתאבלת גם על הבית שנהרס ושהיה פעם...ונתנה לי להסתכל על ההווה...והייתה פגישה טובה ובאמת היא כל כך מנסה לעשות התאמות אליי, כל הכבוד לה!! שתדעו שיש מטפלות נהדרות! אני חושבת שזה לא תלוי רק במטפל...יש לנו חלק די נכבד בהצלחת הטיפול ובדרך העזיבה שלנו....היא מצידה הלכה איתי והתכוננה לפרידה אבל לא יכולתי ושוב הייתה איתי!!! וזה מה שחשוב!!! בבקשה שתדעו שיש מטפלים מקסימים שלא יתנו לנו תחושת נטישה!! מיקה ומימה, עצוב לי התחושות שלכן אבל יש מטפלים טובים!!! שתדעו!!! אודי, תענה בבקשה...למה הכוונה "תלות ממאירה"..איך יודעים?????

הייתה פגישה דפיקה. לא יודעת כלום. מה אני עושה אצלה, למה בכלל אני צריכה טיפול. מה הבעיה שלי בכלל. אולי אני מדמיינת... אולי הכל בסדר? לא הצלחתי להגיד כלום. ומפריע לה שהיא לא רואה אותי. כי שמתי את הכרית על הראש ואני לא יודעת מה לעשות בכלל. קבעתי פגישה עם הפסיכאטרית החדשה אבל אין לי מה להגיד לה בכלל. לא יודעת כלום. אווף מרגישה טיפשה ומתוסכלת שלא מצליחה כלום ולא מרגישה כלום ולא יודעת כלום ועכשיו אני רוצה לבכות. ומרגישה לבד עכשיו, כי אף אחד לא מבין אותי וגם אני לא. יצאתי ממנה עכשיו ויושבת באוטו ובוכה היא ביקשה שאכתוב לפגישה הבאה אילו שאלות יש לי, לגבי בכלל. לא משו ספציפי. ואני לא יודעת כלום ולא הצלחתי להגיד לה כלום. ושבוע זה מלא זמן. אני אראה אותה בשני בקבוצה אבל זה לא שווה כלום. כלום. לא טוב ככה שאני אפילו לא יודעת מה לא טוב

בואי יחד נשב נשתה קפה או שוקו חם .מרשה לי להחזיק לך את היד להרגע יחד..ועכשיו לנסות לראות את הדברים באור אחר.זה קשה אבל את תתרגלי ותיבני לך מקום איתה .לנה טיפול כי את זקוקה לעזרה וכי וזה הכי חשוב אכפת לך מעצמך ואת מפרגנת לך ..אוהבת חיבוק

מכירה? זה מאוד טעים וגם לא מאוד לא בריא. לא יודעת פתאום ככ קשה לי שם.

מתוקה :)) רוצה להיות על ידך. טוב ? תוך כדי שאלתי את עצמי איזה שאלות עולות לי כרגע.. גם אני מכינה שעורי בית :)) * האם וכמה פעמים בשבוע אמא צביה מתנה אהבים עם בן זוגה.. :)) אני נזכרת שהיום שאלתי אותה פתאום **** את מקיימת יחסי מין עם בן זוגך ? :)) * מה טיב הקשר של אודי עם בת זוגו... האמת , שאת השאלה הזו בא לי למחוק.. אבל אני משאירה בכל זאת.. * האם הקלקול שקיים אצלי פעם יהיה מתוקן ? * האם שבוע הבא יירד גשם ? *מה צבע הכנרת מחר ב בשעה 14:00 * האם קיווע משטיסל יממש בסוף את אהבתו ? לא יודעת אם את רואה את שטיסל... מזכיר לי קצת את ד"ר ז'יוואגו... מה עוד ? :)) אם את לא בקטע , תתעלמי מההודעה.. רוצה להיות איתך.. במבי.

וואו, את שתי השאלות הראשונות שלך גם אני יכולה לתהות אבל לא נראה לי בקול רם (: ראיתי שטיסל רק עונה 1, יש גם שנייה נראה לי. תודה חמודה, ההודעה שלך ממש חמודה וגרמה לי לחייך. שבת שלום!

סוג של שאלות כאלו לא עושות לי טוב... מרגיש לי שלא כל מה שחושבים אפשר להביע, מרגיש לי שיש סבה שיש דלתות בחדרים מסוימים, והן צריכות להשאר סגורות במצבים מסוימים.

אני מתוסכלת מאוד מהחיים שלי.

למה ענית למאי שאתה לא מאפשר חיבוק? בעצם למה לא? אני מבינה שמשום מקום אויל פחות מתאים אבל אם מדברים על זה קודם?

חנה..יודעת שפנית לאודי..זה כל כך תלוי בהמון מקרים! באמצע סתם כך אף אחד לא יתן חיבוק לדעתי רק בסיטואציות מסוימות אולי...אצלי בהתחלה היא לא אפשרה בגלל בלבול וזה יכל ליצור בעייתיות של גבולות! זה חוצה גבולות! ולכל מטפל הגבול שלו... ורק דיברנו על זה...היום זה מתאפשר..וברור שבאמצע סתם כך אין חיבוק...היום אצלנו זה הפך למעין טקס בסוף כל פגישה. דבר נוסף, יש הבדל בין גבר ואישה מטפלים...גבר זה ממש בעייתי לתת חיבוק לאישה, זה יכול להתפרש אחרת. אולי למטופלים גברים הוא נותן טפיחה על השכם :) לא יודעת...אבל שתי נשים זה שונה כל כך...(בהנחה שאין בלבול או בלבול בזהות או לסביות) לכן חושבת שלעולם לא אלך למטפל גבר מכל מיני סיבות...(סליחה אודי מקווה שלא הגזמתי) אבל אשמח לקרוא אותך, אודי.

לא חושבת שהגזמת בכלל... שמחה שיש לך את זה ושזה טוב לך. זה באמת מרגיש מאוד שונה מטפל גבר למטופלת ולהפך. את יודעת, חשבתי על זה בעקבות דברייך, אני בכלל לא רוצה חיבוק ממנה.

יש מעלה בכך שמטופלת "משוגעת" על המטפל שלה? וסנדי.... לא הייתי כאן הרבה, אבל מה שבטוח, מה שעולה כאן בין החברות אומר לי שאני צריכה להתנצל ולבקש הכרה בכך שאנשים מוגבלים ולפעמים מגיבים בצורה לא צפויה כריאקציה לקורות אותם בעבר.

בגלל מה שקורה בין החברות, את צריכה להתנצל? יעני, בגלל של עליהם כללי, לכן את צריכה להתנצל, היינו אם היית אחת מתוך הרבה זה היה נותן לגיטימציה לעננייןי? היינו מותר לחרף ולגדף, כל עוד הקורבן הוא של כולם, אם לאו, זה לא ראוי? באמת שלא הבנתי את שכתבת.

הי לאה, דברייך עוררו בי מחשבות, אם כי גם אני איני בטוחה שהבנתי את כוונתך עד הסוף. בכל אופן, אני חושבת שכאשר מישהו יודע שהוא מגיב כלפי הסביבה באופן שהוא תוצאה של ההיסטוריה שלו, ואינו בהכרח תואם למצב, הוא יכול לבחור באחת משתי דרכים, לפחות: אחת - לומר כך אני מגיב כי כך וכך קרה לי ותבינו אותי ותקבלו את זה. ולדעתי, זו אינה לקיחת אחריות אלא יותר הפלה על הסביבה וציפיות ממנה; שנייה - לאחר תגובה פנימית שהיא, לעשות בפנים תיקון ולהוציא החוצה תגובה, בואי נקרא לזה, בריאה יותר, מחושבת יותר, תוך לקיחת אחריות. הרבה אנשים לא יודעים. אבל אם כבר יודעים, אפשר להשתמש בכך כנכס. היסטוריה עלובה בעבר לא בהכרח נותנת לגיטימציה להתנהגויות מסוימות שאולי גם פוגעות בזולת. ואם פגשת באדם שאינו יודע, או בחר באפשרות הראשונה - את יכולה לבחור להיות החכמה. סופשבוע נעים (חוזרת לעבודה), סוריקטה

ו... ? אודי מה הפואנטה? מה אחכ??? 'עיבוד' טוב אז בכינו והתאבלנו.. במקרה שלי גם חתמתי ביטוח לאומי תוך כדי.. ו..? מה עכשיו אודי?

מימה הי, אצלי, לצד השחזורים והכשלים האמפתיים יש חוויות מיטיבות, והחוויות המיטיבות הללו הן רבות. רבות מאוד.. כתוצאה מכך קורה לי משהו בפנים... יש אצלי בפנים משהו רך ,עגול שמשרה בי שקט נעים, שלווה וגם הרבה אנרגיה חיובית . מרגישה עם הרבה יותר כוח וחיוניות במעגלים השונים בחיי. גם הסובבים אותי מהמעגלים השונים מציינים בפני שמרגישים שחל בי שינוי לטובה.. ורוב האנשים לא יודעים שאני בטיפול פסיכואנליטי.. במבי.

לקחתי את מילותיך אודי: "תזכרי שיש גם המשכיות שאפשר להישען עליה." אז זוכרת...וגם חשבתי על המוכר שיש שם..חנה, נדמה לי אמרה לי...אלופה! באתי אליה....הייתי כל כך עצובה השבוע. בהתחלה עמדתי עם הפנים לדלת..אחר כך רציתי לעמוד בפינה..היה שם עציץ מעצבן..אז ישבתי על הרצפה במקום לשבת על הספה או על כיסא....כל הטיפול לא הסתכלתי עליה רק בסוף...חשבתי על מה שכתבת לי וזה עזר להגיע לשם ולשתף אותה..שתפתי זה לא מובן מאליו, היא אמרה לי תודה..מצחיקה, אני זו שצריכה להודות לה בכלל....עדיין עצוב לי אבל לפחות יחד איתה....היא הבטיחה שתתלה וילון אחר על החלון...עדיין שונאת את החדר אבל בפינה מצאתי פינה משלי. ואגלה משהו סוד קטן...בחדר הקודם היה לה בובת פרווה שלא הייתה שייכת לה אלא לשותפתה ובכלל היו שם צעצועים כאלו.....אז הבאתי דובון קטן מתאים לספה...שחיבקתי בפגישה ועכשיו השארתי אותו אצלה על הספה אם מישהו ירצה לחבק :) קצת ילדותי אבל לפעמים צריך לחזור לילדות כדי לחוות ילדות שמחה .....ומיקה, זה עורר בי דברים אבל אני בסדר,תודה יקרה..אני כבר לא צעירה...

את צריכה להרגיש נוח במקום שאת נמצאת. האם את חייבת להמשיך אצלה???????

שהיא יוצאת עם מישהו ושזה עוד לא ממש רציני, אני נעלבת ומקנאה. נעלבת- כי תוהה למי היא סיפרה לפניי או למה היא לא מספרת. ובעיקר יותר מקנאה- כי גם אני רוצה, ולא רוצה להישאר לבד.

אנחנו לא יכולים לסבול שהאחר השיג את מה שאנחנו כל כך רוצים. אבל את תעבדי על עצמך ותראי שיש תקווה ושאת עדיין יכולה למצוא בן זוג ותגידי לעצמך בלב שאת הולכת להיות במקום טוב יותר ממנה. שולחת לך חיבוק((((())))))) ותאמיני לי כל כך.מבינה אותך.

תודה על החיבוק

לא ראיתי אותה כבר יותר מחודש, זה בסדר כי אנחנו כמעט ולא נפגשות. היא גרה רחוק. אחת לכמה חודשים היא מגיעה לצורך עבודה לבניין שבו אני עובדת!! לאותו בניין ממש. אמנם בניין גדול אבל אותו המתחם. בשבועיים האחרונים ביקשה עזרה בלהכין עבודה במחשב. זה לקח לי כמה שעות טובות. היום, היא הגיעה למקום העבודה לידי, וחלק מהיום כלל את הצגת המצגת שהכנתי עבורה. אתמול בטלפון זה היה נראה שהיא רוצה. במהלך היום דיברתי עם אמא שלי והיא הזכירה לי שהיא כאן, היה לי יום עמוס. אז נזכרתי והתקשרתי אליה.לא ענתה. שלחה הודעה אחכ שהיא באמצע וקיבלה מחמאות. שאלה עד מתי אני נמצאת ועניתי. וזהו, לא חזרה אליי מאז. גם פעם שעברה שהגיעה לא נפגשנו, עכשיו זה לא שאני מצפה לאיזה מפגש מכובד, כולה לקפוץ לומר שלום. וזה לא שהיא לא נחמדה אליי, היא תמיד מזמינה אותי למשפחה שלה וגם בלי הזמנה אני יודעת שיכולה לבוא. בדכ פשוט לא הכי רוצה. אוהבת את האחיינים אבל לא כשכולם יחד ולא שם. ומה שהכי מרגיז זה, שכשהיא צריכה אותי היא יכולה גם להתקשר חמש פעמים ביום.

וסיפרה גם שממש התלהבו מהמצגת. לא טרחה לומר כלום לגבי זה שלא נפגשנו.

אבל לצערי לא זכיתי לאחיות..

מה בתיאור שלי גרם לך לרצות כזו אחות?

קראתי אותך ומרוב מילים שרוצות לגעת ולחבק ולהיות ...פשוט אין לי ...אז יקרה את בליבי ואני ככ שמחה שמצאת איתה שלווה וטוב זה המון ..

תודה שהרגשת אותי כל כך נכון...

מחכה שתהיי כאן יותר שתרגישי בנוח לקחת מקום להיות . כי יש לך המון מה לתרום והמון לקבל ..אני רואה אותך ומחבקת

יום ממש קשה .הקורס הזה מציף ככ גם אם הרשת בטחון שיצרתי לי ..הצלחתי לא להתנתק אבל עכשיו מתקשה להשאר .... לא יכולה לתת זמן ומקום לכאב כי חייבת להיות בכאן ועכשיו ...מחפשת איך להרגיע את הכאוס ולהשקיט את הווליום..ויחד עם זה יודעת שזאת הייתה בחירה אמיצה ונכונה שתעזור לי לעבוד על הפרעת האכילה הזו ואולי להתחבר לגוף הזה ...אודי אפשר יד ..

אני קצה בבקרים.משותקת. לא מוצאת סיבה לקום. אין עבודה/חברים. הילדים הולכים עם האבא בבוקר והכעס גדול..הבית שלי מבולגן ואין לי חשק לגעת. מרגישה שהחיים הסתיחמו לי. כי הרי כבר גם לא אוכל ללדת בגילי.

היי אודי, אם היה לך מטופל כבר כמה שנים ופתאום באמצע פגישה הוא היה מבקש חיבוק.. היית מאפשר את זה? ועוד שאלה.. האם יש דבר כזה מטופלים מועדפים? או כאלה ששמחים לראות יותר? תודה:)

אבל ממש מזדהה עם התהיות האלו

את ממש לא נדחפת :)

אני רוצה שעוסית ופסיכיאטרית שאמרו לי שהיא עשתה טעויות בהתייחסויות שלה יעידו על זה בכתב בתור דוח גורם מקצועי. הפסיכולוגית שאמרה לי פעם בטון נוזף 'אז טעיתי. לנצח תזכרי את זה? תמשיכי הלאה'. כנראה שחווית הרהטראומה הזאת במשולב עם הביזוי הנרקיסיסטית היו יותר מדי להכרה שלי ואני לא מצליחה לשכוח מזה. במיוחד בבקרים שאני רק מתעוררת זה ישר עולה. היה איזה בחור שהתאהבתי בו לתקופה קצרה קצת השכיח ממני אבל עכשיו הכל חזר. גם מולו דיברתי על זה... נגרם לי נזק כתוצאה מכך שהפסיכולוגית הציעה ואף כפתה!!טיפול לא מותאם. אם היא היתה מקשיבה לי ברגישות הכל יכל היה להמנע. אני רוצה הכרה משפטית בנזק ופיצוי. אני רוצה להשיב לעצמי את תחושת השיטה והכבוד שבחוויה שלי חיללו את הכבוד בטיפול פסיכולוגי כי מלכתחילה לא הסבירו לי דברים כמו שצריך. היא ישבה שם והשתעשה מלזהות רגשות עליי כאילו אני איזה מוצג. היא לא לקחה אותי או את הרגשות שלי ברצינות בשום שלב ובעיקר לא עזרה לי עם תביעתי לקבלת פשר 'מה עושים בטיפול פסיכולוגי'. היא אנסה על ההכרה שלי חוויות של תסכולים בצורה רטראומטית במקום לאפשר משהו אחר.. ויכלה לאבחן את כוחות האגו שלי נכון ובעצמה להסביר על מצבי וזכויות סוציאליות. לא לבזות ואז לגרום לזה שמישהו אחר יסביר במקומה.. היא אשת מקצוע! היא הייתה צריכה להבין דברים יותר נכון! זה חלק מהאחריות המקצועית שלה!! אני שילמתי מחיר כבד על הטעויות שלה. נרקיסיסטית ונפשית. זה לא היה חייב להיות זעזוע שלוקח לי 7 שנים להתאושש ממנו... אם הטיפול היה נעשה בצורה אחרת עם התייחסויות אחרות ופחות מבזות ומפקירות הכל היה יכול להיות אחרת. יש לה חלק פעיל ואחראי בפגיעה שחויתי שם.

זה סיכון שאפילו לא ידעתי שאני לוקחת על עצמי כאשר נכנסתי לטיפול . לא הסבירו לי דברים כאלה אודי מה אתה יודע על הזכות המשפטית לתבוע על דבר כזה? כשהיא תסכלה את בקשתי לעוד זמן ואמרה וחזרה ואמרה 'אין זמן. אין זמן'. זה יצר טראומטיות בעולמי הפנימי ומן דחיפות בלבול ויאוש. כל הנטפלים שהלכתי אליהם לאחר מכן וסיפרתי להם על ההרגשה הזאת אמרו לי 'אל תחשבי על זה. תהיי בהווה. תתחברי לעצמך' אודי הפסיכולוגית הזאת עם ההתערבוית שלה גרמה לי להשפעה פנימית מזעזעת. אני רוצה לתבוע. יש לי עילה? לא נראה לך חשוב לחוזה הראשוני בין מטפל למטופל לציין את סכנת הרהטראומטיזציה?? כסף החליף שם ידיים!! איך זה שאין לי זכויות למידע נאות??? אודי מה דעתך על זה? אתה באמת חושב שפסיכולוגית פועלים בצורה אתית מבחינה משפטית ביחס לזכויות המטופלים כצרכנים? נה לפרסם.

וסדנאות איפור. סדנאות ללימודי שפות. בבית מלון קסום. איזה כיף.שהייתה לי מישהי שעובדת במלון והזמינה אותי. קיבלתי נופש.במחיר ממש מוזל ברשת. זו חוויה. טוב ילא הולכת לישון. מסתבר שיש חיים בחוץ ועוד איזהההההההה

לא הבנתי באיזו מסגרת זה היה? ונשמע ממש כיף ומשמח. הרבה חוויות!! שמחה שנהנית

איזה כייף, נשמע מהנה!!!! תמשיכי להנות, החיים מזמנים לנו דברים משמחים וכייף לחוות ולקרוא אותך :)

איזה מתמידנית!! כל הכבוד לך!

כל כך כיף היה לפגוש נשים מעצימות. אוכל טוב. מוסיקה. לקבל מתנות וטיפים לחיים. אני לא יכולה לישון מרוב התרגשות.היה לנו שחיה לילית בבריכה מחוממת ושלל פינוקים. Cheers

כל דבר שתתן לאישה היא תכפיל. הכוונה לגבר. תתן לה זרע היא תתן לך תינוק. תקנה לה מצרכים היא תכין לך ארוחה. תתן לה בית בית היא תהפוך אותו לבית חם. תתן לה חיוך היא תתן לך.את הלב.

כשבאים מאהבה לדעתי זה מאד נכון! צריך להוסיף שכל תסכול שמטפל אונס על המטופל הוא מחליש ומסרס ומטמא את יכולתו לאהוב ולהעניק - מניסיון!