פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי הודעה לסוריקטה בשרשור שבוע טוב והיא לא עלתה. תוכל לבדוק?

היפנוזה וכאבים לא הלך לי המטפל הקודם השכיב אותי על הרצפה (כמה מביך זה היה) הדביק לי את הגב לרצפה (היפונטית) וניסה לגרש את הכאב, כלום. אבל החלטתי... הרי לפני כמה שנים הייתי לוקחת שלוש פעמים ביום שני כדורים, לאט לאט הפחתי וכאשר הפסקתי הייתי בקריז נוראי איזה חודש, שרדנו. עכשיו כולה כדור אחד בבוקר, מקסימום עוד חודשיים אכנס לקריז, גם אותו נעבור, הכושר שלי חשוב לי יותר ואני לא יכולה להיות עם מצפון כל פעם שאני לוקחת את הכדור, אז אני אומרת לעצמי שזו ההחלטה הנכונה, ומקווה שלאט לאט הכושר יוכיח את עצמו והכאבים ילכו בנוסף, אקח מאמנת כושר אתי לחדר כושר שתבדוק אם אני פועלת כראוי. אקח מומחית לשחיה אתי לבריכה שתראה שהתנועות שלי נכונות ואבקש מהמאמן שמגיע לכאן שיבדוק את הפעילות האירובית שלי ויחליט אם אני מתעללת בגופי, עד כאן מה שמחייב אותי המצפון לעשות ואת השאר נשאיר לאלוקים, אגב, אם אתה מאמין שאתה יכול לעזור לי יותר טוב בהיפנוט, לכאבים ו/או לחוסר יכולת להרדם, מוכנה לשלם תועפות עבור זה, מוכנה להגיע לצפון בשביל זה, ומוכנה גם לא לכתוב בפורום אם זה מה שנדרש.

היי יקרה תרגישי טוב יודעת מה זה כאבי גב משתקים עד כדי שימוש בהליכון מאמינה בך אבל אל תדחקי בך יותר מידי

תודה שקראת את המגילה שלי, תודה על תגובתך

שלא טוב לי בקבוצה עם כל מי ששם... הם לא מעניינים אותי ואני כן מנסה. נראה לי לפחות. היום בכל מקרה לא אשלח, אולי מחר, אולי גם אחכה לפגישה...

איזה איפוק למרות הקושי את מחכה אני גאה בך ..את ממש אמיצה ועושה דרך מדהימה קדימה ...חיבוק לילה טוב יקרה ומחר יום חדש טוב יותר מהיום

הי לאודי ולמימה, נכנסת כאן לשיחה ביניכם, כי הדברים ששניכם אמרתם מאד מאד לא פשוטים לעיכול. אני מאד מכירה את התחושות שלך מימה, של הכעס והזעם והתחושה שהדרך היחידה שיתיחסו אלי היא שישנאו אותי וזה עדיף על פני האפשרות שיהיו אדישים אלי... וגם מכירה את התחושות שלך אודי, את התחושה שבזה שאתה נותן מקום לחלקים הפתולוגיים אתה קצת מעצים את "המפלצת" ואת העייפות אל מול הקול העקשן של מימה שלא שומע ולא מקשיב ורק יושב וצועק "זה לא בסדר מה שעשו לי! תשמעו אותי ותראו כמה פגעו בי וכמה זה לא בסדר!". אני לא יודעת אודי מה היית עושה אם מימה היתה מטופלת שלך, אני רוצה להאמין שאולי היית חושב להציע לה לעבור לטיפול אחר, אני רוצה להאמין שלא היית אומר לה שהיא רצחה את התקווה שלך לגביה... אני כ"כ הרבה נמצאת בנקודות בזמן של אובדן תקווה, ואני לא יודעת לאיזה תהום זה היה מרסק אותי אם דמות טיפולית משמעותית (וכל הזעם של מימה כלפיך רק מראה לי כמה אתה דמות כזאת עבורה) היה אומר לי משפט כזה. מי כמוך בטח מכיר את המהפכים שאנשים יכולים לעבור, אולי לא בנקודת זמן הזאת, אולי לא בקונסטלציה הנוכחית של הפורום, אבל לרצוח את התקווה? באמת אודי, אתה באמת משוכנע שבעוד עשרים שנה מימה תהיה באותו מקום שהיא היום? מאד אשמח אם תגיב, ומימה, לך אני אומרת למרות שלא בא לך כנראה לשמוע אותי, אל תוותרי על התקווה! עברת דברים קשים בחיים שהטיפול הוא אחד מהם, אבל אפשר לעשות תהליך עם זה, לא למחוק את מה שהיה, בלי שיעשו עליך חרם, אפשר למצוא מקום שבו תוכלי להניח את כל הדברים הקשים שעברת ואז קצת גם להרפות מהם. זה לגמרי אפשרי ושוב אני אומרת לך שזה מניסיון אישי של חוויות מאד מאד דומות שעברתי... יכול להיות שהפורום באמת לא עושה לך טוב, אל תקחי את האמירה הזאת למקום שאת לא רצויה, כי לפחות מבחינתי ומבחינת עוד הרבה בנות כאן שמשקיעות וכותבות לך את כן רצויה, אבל כנראה שהניסיון להשתחרר ממשהו שיושב לך על החזה כאן, לא מצליח, זה לא באמת משחרר אותך ורק משחזר תחושות קשות... אשמח גם אם את תגיבי אבל אני מניחה שזה לא יקרה... משהו בי מעצבן אותך, מעניין למה... אז רק חוזרת ומבקשת, אל תוותרי על התקווה ותנסי למצוא דברים שמקדמים אותך, הפורום כאן לא מצליח לעשות את זה, עם כל הכאב על כך שקיווית שאולי מכאן תבוא ישועה... שלך, גלי

לא מסכימה אתך דווקא מסכימה עם אודי ולדעתי טוב מאוחר מאף פעם לא

נראה לי לא יזיק לי פסק זמן מפה. להיפך אולי... אתעסק יותר בדברים אחרים.. אולי הקול הכועס יפנה מקום קצת לקולות אחרים בתוכי שלא קשורים לפה ולמה שעברתי (יותר יש לי בעיה עם איך שעברתי ופחות עם המה. אם האיך היה יותר מותאם גם המה היה יותר נסבל פחות מכעיס ופוגעני נרקיסיסטית) אשתדל לנסות דברים חדשים.. מי יודע.. . תודה על ההודעה שלך.

יצאתי, לא מוצאת עצמי שם. מרגישה לא קשורה. אחת מהמנחות יצאה אליי ושאלה אם אני בסדר. לא אשקר, נעים לי שהיא באה אליי, אבל באמת שמטילה ספק בהתאמה שלי לקבוצה הזו. טוב,אחזור לשם בכל זאת.

אודי התגעגעתי.. גם לכולכן בנות. אביב קפה משהו?!:) האמנם פחות נעזרת (הכל בתוך הטיפול) אתה יודע?! מאד נח לדבר איתה מרגיש מאד חופשי .. אבל הייתי רוצה לשאול אותה שאלות (לא אישיות) כמו לדוג: האם יש לה ילדים? ואני מתביישת..

קפה בשמחה ויופי שבאת שמחה שאת מצליחה להעזר בטיפול ככה זה צריך להיות ...

התנצלות על זה שרשמתי לך 'ברוב טמטומך'. אז לא ניסחתי את עצמי בצורה יפה כלפיך... לא ברור לי איזה תקווה הייתה לך לגביי, זאת שאמרת שהתייאשת ממנה. זאת שאתה טוען שרצחתי אותה.. איזה תקווה זאת הייתה? ש..מה? תזכיר לי :/ או שהשפה הלא יפה שלי היא סתם תירוץ להעיף אותי וזה מה שבא לך לעשות וזהו. ואז תארגן הכל ככה שזה ישרת את המטרה הזאת.. תאמת גם לי לא ברור כבר בשביל מה אני רושמת פה. יש חיים שלמים בחוץ ועדיף להתרכז שם. אם רק יכולתי לעשות את זה כמו שצריך -בקלילות. בגלל שקשה לי עם כל מיני דברים אני רושמת פה... אבל אתה צודק. זה חסר תועלת ותכלית להיות פה בשבילי. הנה בזה לפחות שנינו מסכימים. סוף סוף יש הסכמה על משהו. גם ככה התגובות האלה לא עוזרות . משאיר אותי עם עצמי תקועה. אני אסתדר לבד בכוחות עצמי. אני אסמוך עליי.

סליחה שאני מציפה היום אפילו אני לא זיהיתי כמה זה טריגרי מנסה לכתוב לא דיסוציאטיבי אודי יש לך שיר לתזמורת שיצאה זמנית מאיזון ומנגנת בהמון קולות....

אני לא אודי ואני לא מומחים בשירים...רק להגיד שאני שומעת...וזה לא חלום...

אמיתית תודה שאת כאן

לא תמיד יש לי מילים ואני מכירה אותי שאני ככה בקבוצות מתנהגת כמו שקופה, לא נוגעת ואז נעלבת שלא רואים. אז אתן בסדר ואני?צריכה להמשיך לנסות... ואודי.... אני מפחדת חשלוח הודעה לא אליך, כי אני צריכה שתגיב. אז זה גם וגם..טוב?

מבחינתי את לא שקופה ולנוכחות שלך יש המון חשיבות בעיני ...מה שלומך ?

ככה ככה. תודה!

רוני יקרה, רואים אותך. בוודאי שרואים. לפחות אני רואה, ותמיד שמה לב לנוכחותך. יש בה משהו שאיני יכולה להתעלם ממנו כלל וכלל. וכשאת כותבת יותר מילים, מנסחת רגשותייך, ואני מבינה מדברייך שמאד קשה עבודך, זה, להרגשתי, ממש עוזר למצוא מילים גם אצלי. בהודעה ההיא רשמתי את שמות הבנות להן שלחתי הודעות בסופשבוע משום שההודעות נרשמו על עצים ותיקים יחסית. יופי שכתבת לנו, לגמרי בעדך, סוריקטה

תודה!!

ראשית שלחתי לך כמה הודעות עם שמך שנית זה נורא מעליב להיות שקופה שלישית, תדעי לך שאלו שבקו האש חוטפות גם אש, לכל מטבע יש שני צדדים רביעית, תגיבי יותר לבנות, אז יגיבו לך יותר ומעל הכל אני חושבת שיש לך נפש מאד פיוטית, המוסתר מרובה על הנגלה, ואוהבת לקרא אותך

תודה רבה

תודה שהגבת זה המון

הי אביבונת, שלחתי לך גם חיבוק בעץ למטה ועוד הודעה הקשורה לדיסוציאטיביות. מכאן איני מצליחה לראות אם ההודעות מופיעות. בינתיים - קבלי חיבוק כפול. שלך, סוריקטה

צודה יקרה חיבוק חזרה כן גם לי יש עוד צורות של דיסוציאציות אבל הפיצול הורג אותי וכל פעם שאני חושבת שעברתי מסוכה אני מגלה עוד ...זה די מעייף בעיקר לשמור שהקטנים בעיקר לא יגיעו במצבים שהם לא צריכים להגיע . תארי לעצמך שאני עונה למרצה בקול צייצני של בת חמש ...קצת פדיחה . ושאלה אם נכון לך האם סבלת מפיצול ?או יותר מדוייק יש אינטגרציה מלאה בסוף או שהשריטה לתמיד זה מעניין שחייתי ככה כל חיי וחשבתי שכולם ככה לפעמים בני חמש ולפעמים בני שש עשרה ומדברים לעצמם ...

מראש בבקשה שאף אחת לא תיפגע , כלום מימה שניכתב אינו מופנה כלפי זו או אחרת. כל התהיות הם שלי. אני מדגישה שלי, מהמקום שאליו הדברים לוקחים אותי . להיפך שמחה על ההפרייה וסיעור המוחות והיכולות לעלות תהיות בעקבות. כאב וכתיבה בפורום, בעקבות כמה דברים שניכתבו אלי כאן ולא רק כאן. במקומות אחרים הייתי בורחת או כותבת את הכאב בניק אחר. איך שהוא, בכתיבה שלי אולי בגלל הניתוק שאני נימצאת בו ,יוצא כאב יותר גדול מימה שאני מרגישה באותו הרגע. הלוואי והייתי מצליחה להרגיש את הכאב ,להוציא אותו ,לא רק בכתיבה כי אם להתחבר אליו ולהרגיש אותו. משהו במנגנון שלי, מרגיש צורך להתנצל ,בכל פעם שמישהו כותב לי למה אני כותבת כאב? כאילו עדין שם בבית, שאסור לכתוב או להרגיש כאב . והכי אני מרגישה שבגלל השוני שלי בגלל הDID שגם אני שוכחת שיש שוני אני מרגישה כל כך לא מובנת . הכי אני יודעת לבוא ממקום של כוח ולדחוק את הכאב ודווקא אני מנסה לתת לו קול וצבע . לקח לי המון זמן שהצלחתי לבכות בטיפול וגם זה כשזה כבר קורה זה בניתוק . ואולי באמת,אני צריכה לבוא רק ממקום של כוח כי בסופו של יום למטבע שני צדדים וכשיש כאב יש גם שמחה וכשיש חושך יש גם אור. האמת לא יודעת ? רק פתאום מרגישה שאולי אני לא בסדר במה שאני כותבת ויש רצון אז לברוח (שוב שאף אחת לא תיקח את זה אישית זה דפוס שלי) אודי צריכה שיקוף שלך ובסופו של יום ברור שזה יגיע לטיפול.

זה כל כך מבודד וקשה ההפרעה הזו מי שלא שם פשוט לא יכול להביו כמה ההתמודדות קשה ומטורפת בדברים הכי טריווילים של החיים ...

כתבתי לך קודם ולא ניקלט... זה כל כך קשה לחיות עם הפיצול הזה וכל כך קשה להסביר עד כמה בדברים קטנים טריויאלים זה כל כך אחרת ... אז תודה זה עזר לאסוף .

ומה שכתבתי היה כי יריתי באפלה, לא מכירה אותך, אבל אוהבת אותך, ורוצה כל כך בטובתך, אז ניסיתי לראות אולי מתחת מסתתר עוד משהו שלא ראינו אבל את יותר מבסדר, והייתי מתה שתהיי שכנה שלי

נגיד שאני פוגשת חברה ואני רואה איזשהו סימן שמזכיר עניין שהוא טראומתי בשבילי, אז הכל מתחיל לצרוח בקרבי, ואני מוחקת טוטלית, והוא לא קיים ולא קיים, זה נקרא פלשבק?

החרדה שלי עצומה כל כך, כך שאני דוחה את המשך המחשבות, הרגשות או כל מה שיהיה. הכל צורח בקרבי, וההתכחשות חוגגת. תמונות לא מצליחות לעלות. אתה עדיין היית קורא לזה פלשבק?

שלום ביאוש מבקשת עזרה למצב פשוט מטורף.. אני בת 40 בעלי 46 רקע התמכרות לסמים נקיים 10 שנים מטופלים. לנו יחד 2 ילדים מדהימים יחד 14 שנים בשנתיים האחרונות גיליתי שבעלי מכור קשות לאוננות שגוברת עד כדי השתלטות על רב היום .. (שירותים) ובלילה במשך כל הלילה עד הבוקר מאונן ללא הפסקה.. כל יום והקצב במצב מחמיר יותר ויותר מאחר.. פעמים רבות ניסיתי לעזור ממקום שנפגעה מערכת היחסים בנינו למעשה מתה.. הוא באופן מטורף מכחיש מעשיו אני כבר ממש במצב של חוסר אומים ושפיות מה עושים במצב כזה? איך פותרים את החושך הזה

אודי. שמת לב שכמעט כל פעם שמישהי כותבת פה לכולם, לא מזכירים אותי.לא פונים אלי . לא סתם ....?(סוקריטה, הפעם..)

מזדהה עם ההרגשה, זה באמת לא נעים. גם לי נצבט הלב כשרואה שמישהי כותבת הודעה ומזכירה מספר בנות ואותי למשל לא. אני אישית, בוחרת שלא לציין שמות כי יודעת שאי אפשר לזכור את כולן כמובן. ספציפית לגבי ההודעה של סוריקטה, היא התייחסה, אם הבנתי נכון, לבנות שכתבה להן תגובות. ואני רואה את זה הרבה כאן, וזה בסדר בעיניי שבנות בוחרות להגיב למי שהתייחסה להודעה שלהן.

בעצם זה יהיה להחמיא לעצמי לחשוב שבכלל יש לך יחס של רגש ככ חזק כמו שנאה כלפיי.. למה מי אני בכלל פה.. יותר נכון יהיה לומר שאתה בכלל לא סופר אותי :/ נכון? עובדה שאתה כבר לא מגיב לי לכלום..... פעם אפילו ניסית לחסום לי הודעות. זה כאילו אסור שתהיה ביקורת . לא יודעת. מודה שהפסדתי. לא עזר לי למחות ולכעוס ולחפש להטיל אחריות על המטפלת על מה שפגע בי מבחינתי. באמת שאף אחד לא שם זין . אני בן אדם שאף אחד לא שם זין. ומשאירים אותי לבד עם זה או שאוותר על זה ואהיה משהו אחר, שזורם עם החיים ומניח לכל העבר ובעבר לא משנה מה קרה ומה פגע, כאילו אסור לי להתעסק בזה יותר. כאילו שאם אתעסק בזה אחטוף חרם חברתי והדרך היחידה להחלץ מהחרם זה לסתום את הפה ולהמשיך הלאה. אני ממש מרגישה שככה זה. שזה מה שקובעים לי שיהיה. שלא שואלים אותי ולא שמים עליי. אני מרגישה שלא שמים עליי. אני מרגישה כמו אפס . אז מי אני באמת???? המימה שפה מתלוננת או אותה בחורה חייכנית מהחיים שבחוץ? איך זה שיש בי קולות שונים ככ שמתקיימים באותו גוף? מי אני באמת? ואתה בטח כהרגלך לא תעזור לי בכלום. לא בטוח אפילו שתטרח להתייחס. מי אני באמת?????? כי יש מימה שכועסת ורוצה 'לסגור חשבונות' ויש מימה שרוצה לחיות ולהנות מהחיים ושיהיה לי טוב. וזה כאילו לא מסתדר ביחד. אז מי אני באמת?????? יש לי בחירה פתאום. יצאתי לדייט הכרתי מישהו , הכל היה נחמד ופתאום יש בי פחד שאולי אני סתם עושה הצגה מולו ויש בתוכי 'חלקים מתים' כמו שהפסיכולוגית אמרה ואתה ברוב הטמטום שלך גם הסכמת איתה. למה אתם רוצחים אותי בעודי חיה??? הנה יצאתי לדייט ויש תקווה ומצד שני פחד שהפסיכולוגים קבעו שיש בי חלקים מתים- אז איך תהיה לי תקווה אם הם מתים יא מטורפים? אז החלקים שלי מתים או חיים????? פתאום אני מפחדת! אני מפחדת שהטוב לא יחזיק לי. כבר בא לי לברוח. תגיד שיש בי חלקים חיים!!! תהיה בן אדם ותגיד שהחלקים שבי חיים לא פחות משל אף אחד אחר ויש לי את כל התקווה שבעולם להיות בן אדם מאושר ומלא!! תהיה בן אדם!! הנה אני משליכה עליך עכשיו את כל מה שהיה בא לי להגיד לה.. אוף. דייט חיובי מסכן אחד וכולי לחצים.... אני לא רוצה לברוח מזה כ"כ מהר . זה יהיה הפתרון הקל. אני רוצה לתת צ'אנס אמיתי ליצירת קשר. אבל קשה לי. מלחיץ. אני אנשום עמוק וימשיך להתמודד עם זה.

אודי תודה חקח לי זמן להבין אבל זה חילחל אכן דימוי רך יותר ופחות נוקשה ולא עביר. בכלל ניראה לי שהחלק הזה של הנערה מתרקח קצת .פחות קוצים וניקשות ויותר גמישות.אודי אני מתבגרת :) שבוע טוב

אודי, אני לא שומעת את הקולות החומלים. יש הרבה קולות חזקים מאוד שמניעים אותי. אני מניחה שיש גם את הקול שעדין עוצר אותי ומרסן אותי, כי הנה עודני כאן. ואני גם מנסה להחזיק חזק בקולות חיצוניים שרוצים לעזור לי, כמו זה שלך. שבוע טוב לך אודי יקר

אין פתרון קס אלא לתת להם מקום לכל הקולות שנשמעים ...אני עשיתי את זה בהתחלה בכתיבה .לא קראתי הייתי שולחת או מביאה לטיפול ..לאט לאט יכולתי לבנות בתוכי קולות קצת רכים יותר .בכלל שירה תיראי מה כתבתי לסנדי למטה ב19 לחודש ותידעי זה אפשרי . אני היום מאבדת זמן עדין אבל בקטנה ממש .יותר שם גם בניתוק שומעת מרגישה גם אם לא תמיד יכולה להגיב .יש יותר שיח בני לבין החלקים .ושירה אני נאספת מהר יותר ...בבקשה יקרה הדרך קשה אבל זה אפשרי ומשתלם .

בוקר אור, השמש כבר יצאה, חיכיתי לה. הגעתי לפורום רק אחרי פרידת סופשבוע, כתבתי אתמול, מוצ"ש, והיום לפנות בוקר הודעות המשך לכן - חנה, אביב, סנדיי, שירה גלי ומימה. במבי, את בסביבה? אשאל לשלומך - איך עברה שבת יומולדת של לפני שבועיים? תרצי לחלוק? מצפה לי יום ארוך וגדוש, וכן גם השבוע. מעייף, טיפה יותר מידי. הלוואי שיהיו כוחות לעבור אותו ואחר-כך גם לנוח ולמצוא זמן בילוי לעצמנו. אני די בסדר לאחרונה. ארגנתי לי נעליים, בישלתי. אומרים שתוספת המשקל בגוף היטיבה עמי. לחיי הצמיחה וההתפתחות. איש בדרכו, בהתאם ליכולתיו ובקצב שלו. שבוע טוב, שבוע אור, שלכם באהבה, סוריקטה

הייתה לי שבת טובה עם חברים, היה מז"א טוב. עכשיו לא מרגישה הכי טוב, אבל לפחות זה רק פיזי וההבדל ניכר. סוריקטה- איזה כיף שאת דואגת לעצמך- נעליים, אוכל. זה חשוב ומשמח. מצטרפת לברכות שלך ומברכת אותך בחזרה, שגם את תצמחי ותתקדמי בדרך שלך ובכיוון הנכונים לך. אוהבת וחיבוק גדול ממני, חנה

לעבור את השבוע הכי בקלות שאפשר

שבוע טוב לך, קראתי את ההודעה שלך מספר פעמים, תמיד יש לך מילים שמעוררות מחשבות ורגשות... את מדברת על האימוץ שלך בטיפול ועל הרצון שלי באימוץ, וכותבת שאקח את דברי המטפלת כעוד דיעה... ואני, אולי לצערי, עדיין במקום התפתחותי שזקוקה להורה שיחליט בשבילי... הלוואי שהיא או את אולי סאנדי או אודי היו אומרים לי מה לעשות... לה אני אומרת שאני רוצה ממנה אישור לעזוב אותו, והיא עונה שהיא לא מחלקת אישורים... מדהים איך המשאלה לאימוץ לא מתפוגגת כ"כ הרבה שנים, ועוד יותר מדהים כמה את מצליחה לקבל את החלקיות ולהרגיש את האימוץ... מחשבות של ערב... שלך, גלי.

סליחה על האורך הכי גרוע כאשר אדם לא שלם עם מה שהוא עושה, ולא יודע אם הוא בכיוון הנכון, אני מרגישה בלופ ובדרך של LOSE LOSE, לא משנה מה שאבחר, התוצאות לא תהיינה טובות! טיפה היסטוריה, תמיד הייתי סובלת מכאבי גב, גם כשהייתי ילדה, אבל לפני כמה שנים, היו לי כאבי תופת בגב, לא יכולתי לזוז, לא לעמוד על הרגליים, לא כלום, בקושי הגעתי לאורטופד, שלח אותי לבדיקות, ואחרי שבחן אותם, נתן הכרזה דרמטית חדה ומרושעת, בערך במילים אלו "את... תגידי תודה שעכשיו את על הליכון, לא ירחוק היום ולא תוכלי אפילו במיטה לשבת, המצב שלך הוא פרוגרסיבי, יש ניוון בחוט השדרה, דיסקים מחוקים ועוד... את עומדת לבלות את חייך במיטה בלי יכולת לזוז" הרמתי את עיני ואמרתי לו, לא בקשתי את ברכותיך שמור אותם לעצמך, אם אתה לא יכול לעזור לי, אל תקלל. באתי הביתה ובכיתי, לא על התחזית, אלא על הרשעות של האדם להעיף בי ככה, כשאני לבדי, כזו תחזית. (אגב, הייתי לפני חודש בקופת חולים, ראיתי שם מודעה לזכרו של אותו רופא!) בכל אופן, המצב שלי אז התדרדר, בבית ובמשרד הייתי כל הזמן על 'כסא משרדי', לא עומדת לרגע, הולכת על הגלגלים, בחוץ הולכת עם הליכון, לא מסוגלת אפילו לרדת את המדרכה לכביש בלי עזרה, והשיא הגיע כאשר נכנסתי לעשות אמבטיה, ולא הצלחתי לצאת! ואז אמרתי, עד כאן, או למות או לחיות, אבל חיים כאלו לא באים בחשבון! בגלל המצב שלי והכאבים הרופאים נותנו לי משככי כאבים חמורים ביותר שנמצאים בפקודת הסמים, אמרתי, נעשה הבדלה בין הכאבים לבין היכולות, לקחתי בלי סוף כדורים, לא חשתי שום כאב, ועכשיו אמרתי אגיע לכושר, הבאתי מאמנת אישית, אמרתי לה אל תתיאשי אני עוד אגיע רחוק. עשיתי בבית חדר כושר, עם הליכון, ואליפטיקל, וכדור ענק, ומשקלות, ומוט על הדלת ורצועות של RTX לא חלפו כמה חודשים הורדתי את המינון של התרופות, הכושר עלה לי, והיום אני רצה טסה כמו איילת, ועושה כושר כאילו והייתי אטלטית, הולכת לחדר כושר מקסים, עם המון מכשירים, עושה גם אירובי בבית על המכשירים, שוחה, ויכולה ללכת קילומטרים ברגל, בכיף. אבל... כאן מגיע האבל בזמן האחרון, לא יכולה לצאת מהמטה, בלי לקחת את החומרים הללו, זה אפילו לא כאב כל כך עז, כמו איזה ענן שתופס אותי וצולב אותי למטה שאני לא יכולה לזוז. הלכתי לשאול במומחים, חלק אמרו אולי נפשי, אולי מחלה, טוב, אמרתי ננסה, הרי היו לי את הרעידות והתקפי החרדה הנוראיים, לקחתי את התרופה שגם טובה לדכאון. עזרה נפלא להתקפי החרדה, אבל מהמטה לא יכולה לצאת, אז מה עושה לוקחת כל יום כדור מאותם סמים, ואז מתפקדת נהדר. אבל כל הרופאים כולם, לא היה אחד שלא, כולם הזהירו אותו, לקיחת הכדורים הללו על בסיס קבוע, היא דרך חד סיטרית, להפוך אותי מכורה, כולם שבים ומזהירים אותי. נותנים לי את התרופה כי זכותי לקבל אותה עם המצב הפאתלוגי, אבל כולם אומרים, תדעי לך שאת תהרסי לך את החיים. אז מה האופציה? לא לקחת, בסדר, ואז לא לעשות את הכושר, ואז, לחזור לחוסר היכולת שלי לזוז, וזה מה שקרה, ניסיתי חודש לא לקחת את הכדור, ומימילא גם לא לעשות כושר לא בבית ולא במכון, וכל הכאבים הנחמדים התחילו לחזור, וגם הוספתי במשקל. עכשיו יש כאלו שאומרים, רגע, הכאבים זה מהכושר, תורידי הילוך, הורדתי הילוך, אבל כואב, לך תדע ממה זה. הנורולוגית, כבר אבחנה מחלות, לא מתאים לי המחלות הללו אבל גם לא מתאים לי להיות מכורה מתאים לי נורא ההרגשה הטובה, היכולת לתפקד, לעבוד בלי סוף, גם במשרד, גם בבית, גם בבריכה בחדר כושר, ואם זה נפשי, אז מדוע כדור שאמור להרגיע כאבים מאפשר לי להיות קלה כאילה? ואוי לי בכל אופציה שהיא, אם עושה כושר, טוענים שהכושר גורם לי לכאבים, לא עושה כושר, חוזרת לאט לאט למה שהיה לפני כמה שנים, מצב שאני לא מוכנה לקבל אותו בשום פנים ואופן, אז נכון לעכשיו, לוקחת כל יום כדורים בבוקר, אבל מרגישה שאני לא עושה את הדבר הנכון, מרגישה בלופ.... אני תמיד מאד אנרגטית, וגם פרפקיוניסטית, אז יש לי הרבה דרישות מעצמי, בכל המובנים, וממש לא חושבת לחזור למצב של נכות, טוב מותי מחיי אם אלו הם החיים, אין מצב שאני אחזור אליהם. אני דורשת מעצמי לעשות הכל, ולהיות בכושר כדי שאוכל לעשות הכל, אני נותנת פייט, אבל פוחדת שאולי אני אצליח במערכה זו אך אפסיד את כל המלחמה, לאחר מכן. תגידי שאגיע לאיזון, אבל מי יודעת איפה נקודת האיזון? גם כשהורדתי הילוך בכושר, כואב לי, כמה זמן יכאב מהכושר? ובינתיים הכושר שלי הולך ויורד אם אני לא מתחזקת אותו. לא יודעת מה אני רוצה ממך אודי, זה לופ שלא יודעת איך אפתור אותו. היה אצלי עכשיו מאמן כושר שאמר שאפנה לרופא מיוחד לפגיעות מכושר שהוא יאבחן אותי ויקבע, אבל איך הוא ידע? הנורולגית נגעה בשרירים הם כאבו, אופסס נתנה הבחנה לש מחלה, אמרתי לה, רגע, אני עושה כושר אולי זה מזה, היא אמרה לא לא , הסימפטומים שלך, מראים על מחלה, לא קונה את הלוקש הזה. די מפוחדת מהצומת שאני עומדת בה כעת. כמו שאמרתי LOSE LOSE כאילו בפניה מחכה לי הדבר. אגב, אם היית רואה אותי לעולם לא היית מאמין בהיסטוריה הזו שלי, אני משדרת בריאות, יכולות גם פיזיות, גמישה, מי שראה קודם ורואה עכשיו נשאר עם פה פעור, אך מי שלא ידע, לעולם לא יאמין.

נשמע קשה מה שאת עוברת... רק רציתי שתדעי שקראתי ושולחת חיבוק והרבה רפואה שלמה.

את יודעת שגולם זו רק תקופה ארעית, רק הכנה לכבוד הפרפר המקסים שיבקע... אז אולי תתני גז, ותתני לגולם לפרוס את הכנפיים המקסימות של הפרפר?

נראה שאני גולם מאותגר... זה שדוחף את הכנפים ולא קורה כלום , גולם שהתעייף גם מלנסות.

הי גולם, מחשבות בוקר עבורך :-) את יודעת, כשאני קוראת אותך, ובה בעת לוקחת בחשבון את הדימוי שאליו את מתחברת, הכינוי, אני חושבת, בעיקר, על שני חלקים. חלק רך ויפה חלק נוקשה, בלתי מתפשר ואף סדיסט. כזה שנהנה לכלוא כבן ערובה את הפרפר שניסה לעוף, לתפוס מרחב וחופש. החלק הזה, שהוא חלק ממך וגם הוא - הוא את, אבל לא רק, משתלט, אבל גם החלק הרך איכשהו מגן עליו ומשתף פעולה. ראי עד כמה החלק הרך שומר לו אמונים. האם זה משהו שמוזכר בטיפול שלך? לפני זמן מה כתבת לי שאת קמה בבוקר והתחושה הדומיננטית היא משהו כמו אוף-למה-קמתי-עוד יום. איכשהו נוח גם להיות פסיבי. בשום אופן אין כאן האשמה. מניחה שמאד קל לקחת את המקום של תחושת האשמה וההתקפלות. אבל, מה שמאד לא פשוט הוא לקחת אחריות על כל החלקים ויחסי הגומלין ביניהם. תהליך. תהליך ארוך. אצלי, בקצב האיטי שלי, אמון נבדק במשך תקופה ארוכה משנתיים. מחזיקה לך אצבעות, אנא דברו. אנא. אולי אפילו נוכל לעזור לך כאן, עד כמה שניתן. להגן על הפרפר, להתיר לו חופש. גם אם ממש בקטנה בהתחלה. מן המוכר לי, לפעמים התחושה היא שהמחיר כבד מידי. שלך, סוריקטה

לפחות תני לאחרים לעזור לך רק זה לא לאבד תקווה ואמונה שזה אפשרי תני מקום לרופא (מטפלת) לשקם את הכנפיים הפגועות זה אפשרי יקרה את יודעת אחד הדברים שהגולם זקוק לו חוץ מחום ואהבה זה סבלנות וידיעה שבסוף הוא יהיה פרפר מדהים .אני מאמינה בך

סיפרת על ניצול בעבודה, יש לך יכולות להבין, לנתח, ולענות אולי תלמדי בנושא הזה? גם יביא לידי מימוש את הפוטנציאל שיש לך, וגם כלכלית ישתלם לך יותר? אוהבת לקרא את הניתוחים שלך, ואני לא היחידה

הי סנדיי, נדמה לי שלא השמתשתי במילה ניצול. חוסר כבוד היה דבר שהרגשתי. הנושא הזה בוודאי מדובר בפגישות אצלנו והמעקב רצוף. רק אוסיף כי הייתה נקודה בזמן בו יכולתי להקל על עצמי, וניסיתי, אך לאחר ש'לקחו אותי לשיחה', הלכתי קצת לאחור וקצת ויתרתי. כך שיכולתי, אולי לזכות למעט יותר כבוד, קרי לדאוג לכך בעצמי, והאחריות למצב, בחלקה, היא גם שלי. אנשים אומרים לי שאני מוכשרת בכמה תחומים. עדיין איני יודעת מה הכיוון וכמה כוחות הנפש יהיו לצדי. הכל הכל בטיפול, בעדינות ובקצב המתון שלי. המון המון תודה, על הרעיונות, על פקיחת העיניים ועל הרצון לעזור. לוקחת לגמרי לתשומת לבי, למחשבות עתידיות. שלך, סוריקטה

אשאל שאלה אולי לא כל כך פופולארית את מספרת על חיים מלאי עשייה בחיים האמיתיים, את מדבר על חזון והגשמה,\ כאן בפורום את משדרת מצוקה, קולות, והרבה מאד קשיים, עכשיו תנשמי עמוק, אולי יש משהו בפורום שמוציא ממך את הפוטנציאל הזה? אולי את מרגישה שכדי להיות חברה 'ליגלית' כאן בפורום את צריכה שתהיינה לך בעיות, ואז גם אודי יתייחס ואחרים יתיחסו, אולי הכתיבה כאן בצורה כזו באה למלא את הרצון להחזיק במקום שלך כאן בפורום? מקווה שתקבלי את שאלי בהבנה

זה בסדר שאת שואלת ואני אנסה לענות מהסוף להתחלה. דווקא אודי מחזק יותר ומורגש יותר מבחינתי כשאני במקום טוב אז לשאלה שלך ממש לא אני לא חושבת שאני מביאה רק קושי אני מביאה קושי וכוח קחי את השעור הזה כן זה קשה הגוף שלי מגיב בטרוף הפיצול חטגג חא הכל אני כוצבת אני נאבקת לא בטוחה עד כמה אחרים היו נאבקים כמוני לא לוותר אני מדברת עם מרכז התמיגה כל פעם שאני יוצאת מהשעור אני לוקחת כדור הרגעה כדי להכנס ואני מתמודדת אז כן אני מביאה הנה קושי כי אין מה לעשות הוא חלק מחיי לא במאה אחוז זמן אבל בחמישים כן . והטעפול כדי לצמצם את זה אבל בדרך זה לא פשוט

את יודעת אני לא יודעת מספיק לפרגן לעצמי רק לפני כמה ימים קלטתי מה זה בשבילי עם הדיסוציאציות האלה ללכת ללמוד בדרך כלל אני שופטת את עצמי ממקום נורמלי ואז מבחינתי אני די לוזרית שבגילי עוד לא הלכתי ללמוד . אז כן בחיים אני מאוד בעשייה ובבפנוכו שלי שמגיע הנה אני בכאב בעצב במלחמה השרדותית עם ובגלל ההפרעה הדיסוציאטיבית הזו אבל כמו שעלייך לא יראו גם עלי לא רואים וכאן אני מרשה לעצמי לבוא להניח את הקרביים ולהמשיך לשרוד . שאלה לי אלייך חזרה למה בעצם זה מפריע לך .או לנה את חושבת שזה צריך להיות אחרת .האם לא יכול להיות שכן עושה נאבקת אופטימית וקשה ..אני מנסה להבין כי באמת לא מבינה ...

לפעמים אין לי מילים אפילו שאני אדם מאוד ורבלי....אז סליחה שניסיתי ולא יצא. אני באה לשם....מרגישה נורא אבל באה.......משתפת בכל זאת אבל קשה......זה חדר ואין לאן לברוח...לפעמים שהיה לי קשה פשוט יצאתי למסדרון...לפינה אחרת....פה אין.....הסתובבתי כמו בתוך כלוב כזה..לא מצאתי פינה עד שישבתי על הרצפה וזהו...מהיום מקומי למטה...על הרצפה....לא בחרתי כיסא ולא ספה :( הכל כל כך קשה ואני באה....אני באה אליה :( כי צריך גם אומץ להפרד.....ואין לי אותו :( מה עושים??????היא אומרת שחזרנו לנקודת האמון שוב...כן קצת שוב לא מאמינה......והיא תקח חופשה ותסע לה בחנוכה, אמרה לי שחיכתה שקצת אגיע למקום ההוא ואז סיפרה אוף............מה עושים????????

זה טוב שאת מנסה ולא מפסיקה. עדיין קשה ומאוד מובן. הכל ככ שונה ולוקח זמן לבטוח ולהתרגל שוב. ושוב חופש, זה באמת מקשה על התהליך, אבל היא שם בשבילך ואת שם, אז זה אומר שאתן מנסות וממשיכות ועובדות, ובעייני זה מעולה, כי זה מה שחשוב. בהצלחה רבה, מקווה שלאט לאט תמצאי שוב את מקומך שם ואיתה.

שלום אני בן 36 ויש לי בעיה במערכות יחסים זוגיות ממושכות, בד"כ בתחילת הקשר אני מאוד מתלהב ונמשך לבחורה, אך לאחר מספר חודשים מועט (נשמל חודשיים) יורד לי משמעותית מהבחורה וזה יכול גם להגיע למצב של מיאוס וסלידה, ומן הסתם זמן קצר אח"כ הקשר מסתיים בד"כ מיוזמתי. בנוסף לכך יש לי OCD מאובחן ברמה קלה-בינונית ויש לי חשד שהוא קשור לבעיה הנ"ל. מה תחום הטיפול שעוסק בבעיה הזאת? וגם אני לא מעוניין להשקיע כסף רב ולכן מעוניין בטיפול פסיכולוגי אצל מישהו ממכבי, יש לי את רשימת כל המטפלים במכבי אך אני לא יודע שום דבר עליהם, איך אני מוצא שם מישהו טוב? תודה רבה.

שלום רב, לחבר שלי יש בעיית הימורים קשה. איך אני יכול לגמול אותו ?

סנדי אוף זה קשה להסביר זה כן דברים שאני לא רק לא זוכרת אני אפילו לא ידעתי על קיומם חלקים אחרים שלי החזיקו בזה כל השנים . יש בי עדין חלקים שאני מסרבת לשמוע שלא לדבר על חהבין ולעבד ולעכל וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בתקופה האחרונה . אין לי בעייה לשתף אותך וזה אולי יעזור לאחרים .אני זוכרת שבהתחלה רק שמעתי רעש לא ברור והיה בי המון כעס שיצא עלי אחר כך היו קולות ברורים וכשנתתי חהם מקום באו אחרים ולתת להם מרום זה אומר להבין שיש לי ילדים בני ארבעחמש שצריכים מקום זה לקנות להם מכוניות לבנים ובובות לבנות . זה אומר לשים גבולות . בפגישה האחרונה בגלל שאני פחות מנותקת שמעתי מה שנאמר וצרחתי שהיא שקרנית שזה בפרוש חלק ממני אבל הוא לא . אם את באמת רוצה להבין יותר אז יש כמה ספרים טובים שכתבו אנשים עם הפרעה דיסוציאטיבית זה לא סתם חפירה זה בניית האני זה להבין שלא כולם מדברים לעצמם ולא כולם שומעים אנשים או ילדים מדברים מתוכם זה להתמודד עם מליון דברים מעבר לסטיגמה שהחברה בונה עלייך והקושי למצוא מטפל שיהיה מוכן לטפל בך .. מקווה שלא סיבכתי אותך יותר ולא לא דרכת לי על יבלת מנסיון אני יודעת שאם יש בי התנגדות זה אומר שיש שם משהו וזה מה שכתבתי לך ... וזה בסדר בלי פחד תמשיכי להזכיר לי לזוז מהמשבצת כי רק ככה מתקדמים חיבוק ענק

הי אביב, אהבתי שכתבת: "מנסיון אני יודעת שאם יש בי התנגדות זה אומר שיש שם משהו". ורק לידיעה, נאמר פעם שעליי אפשר לכתוב את מילון ההפרעות הדיסוציאטיביות. קרי - מן המוכר לי. היות שאני ותיקה כבר בטיפול, אני מניחה שבמובנים מסוימים אני נמצאת בשלבים אחרי אלו, הקשים מאד שאת עוברת בתקופה הנוכחית. אתן עוברות. את והמטפלת. ושם למטה הצטרפתי לאמירה שלא תמיד יודעים. שלך, סוריקטה

תודה יקרה

הכתיבה יצאה כל כך לא ברורה ואחר כך כל כך התנתקתי לאלפי חלקים קטנים סנדי אני יודעת שאת לא יכולה להצליח להבין בנינו מי כן (זה כזה תיחכום של המוח ) אז מצרפת כמה מאמרים http://www.macom.org.il/aftermath/topic_did/ http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/65-2009-08-22-18-53-39 http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/163-2014-09-30-10-13-40

התבאסתי שלא הגבת להודעה שלי בשרשור שהתחילה סאנדי... אם יצא לך בשבוע הבא... מרגישה שממש צריכה עצה והכוונה...

זה לא תורם לי לכלום. אני לא אוהבת את המקום הזה :/ נותן מרחב אבל לא מרגישה שבאמת יכולה להביא את עצמי .. סתם תקועה פה. מקווה שהמשפט הזה לא מטאפורה לחיים עצמם.. שאני אמצא דרך להיות באופן מלא באיזשהו מקום בעולם הזה. להיות אדם מלא עם רצונות קשרים עשייה זהות משמעות.. אופטימיות. הטיפול עשה לי נזק וזאת חוויה מאד מאד בודדת. אף אחד לא עוזר לי בזה. לא אמורים לצאת מטיפול עם הרגשה שעברת טראומטיזציה מזעזעת. זה פשוט לא אמור להיות ככה. והרגשה שהשפילו אותך עד עפר. זה לא אמור להיות ככה. זאת אחריות של אנשי מקצוע להזהר ולוודא שהזעזוע הנרקיסיסטי למטופל יהיה נסבל ולא יצלק את הזכרון וההכרה והזהות וירסק חלקים שלמים בתחושת בזהות שלו... אני לא רוצה להזדהות עם העבר שלי ומצד שני אין לי שום למחוק ולהכחיש אותו. אז איך מצליחים ליצור זהות חדשה שמצד אחד כוללת את הנרטיב של העבר ומצד שני לא נעצרת שם אלא צומחת הלאה. מתקדמת. הדיאלקטיקה הזאת - זאת צריכה להיות המטרה שלי! עכשיו רק לצאת לחיים וללמוד להנות מהם. ללמוד לחוות ולהנות. לא רק בכאילו. באמת. וגם מתי שאני סתם לבד עם עצמי. די לבכיות. להנות מזה שאני פשוט פה. מיוגה, מספורט מתחביבים מאנשים. פשוט להנות. אני הולכת לזרוק את יתר ספרי הפסיכולוגיה שנשארו לי. לא רוצה את זה כבר בחיים שלי. הם לא תורמים לי כלום. הם מתארים ומסבירים על פתולוגיות. הם לא נותנים השראה לשום דבר יצירתי וטוב. כבר העירו לי להפסיק להשתמש בשפה פסיכולוגיסטית.. נשבר לי מזה. זה לא החיים. החיים זה משהו אחר לגמרי. החוויות. אני צריכה ללמוד לבוא במגע עם חוויות. כדי שלא אתפגר זקנה ומרירה יום אחד אלא זקנה ומחוייכת יותר.. הלכתי מפה. היו שלום

..

חבל כי לא הספקתי להיות... ועכשיו כבר לא בא לי.

למה הוא מבקש מספר טלפון? ההודעה הקודמת ביקש, כותבת מהפלאפון... ההודעה שהרגע שלחתי זה שם את זה אוטומטי, עכשיו מחקתי. לרגע חשבתי שאולי טוב שצריך מספר טלפון כך אם קורה משו אפשר להגיע לכותבת.. אבל יותר מזה שמחה שאתה רואה.

הי חנה, נראה לי ששדה הטלפון אינו שדה חובה. גם בשורת המייל ניתן להוסיף רצף סתמי... אני, על כל פנים, נכנסת דרך המחשב, עם סיסמא, והמייל שרשמתי אמיתי, ואני מאד מקווה שהוא סימן זיהוי נוסף שלי. גם לעיניך, אודי. וחנה יקרה, שמחתי מאד על מה שכתבת לי למטה. שאת מרגישה אותי כאן, ממש חיה :-) שבוע טוב טוב, סוריקטה

לא יודעת יש לי הרגשה טובה פתאום... לא משו מיוחד, אז רציתי לשתף את התחושה הזו. אודי, זוכר ששבוע שעבר כעסתי שהיא לא ליוותה אותי לדלת ואני זו שהייתי צריכה לפתוח? אז היום, לא רק שליוותה אותי לדלת אלא ממש החוצה, זה היה נעים ואולי גם טיפה מוזר. חשבתי על זה אולי גם לה היה קשה שבוע שעבר ויצא שהיא לא רצתה לקום איתי לדלת, לא יודעת, מעניין. אם אזכור אספר לה שבוע הבא. הייתה פגישה טובה, סיפרתי קצת על המשפחה שלי וזה לא ברור מאליו, אולי היא תעבור קליניקה, עוד לא ידוע, רק סיפרה לי שאדע. אם תעבור זה יהיה לשכונה שבה הקליניקה של המטפלת הקודמת.

הי חנה יקרה, שמעי, את גיבורה. אני ממש גאה בכוחותייך ובהתקדמות שלך. ובכלל אני שמחה שלפעמים משאלות קטנות (גדולות) מתגשמות. מקווה שתוכלי להזכיר זאת לעצמך גם בעתות עקה חולפות. איזה יופי, שלך, סוריקטה

על כל ההודעות ממך, התרגשתי לקרוא אותן.

נחנקת מהמילים שנתקעות בתוכי

אודי אני לא יודעת איך בתוך הבועה רוצה לגעת לצאת ולא יכולה כמו בתוך כדור זכוכית סביבי חונק קפוא לא יכולה .איך יוצאים מכאן

אם תסכימי אשמח לבוא ולנפץ את הזכוכית...

שומעת את הכאב והמצוקה.מוכר כל כך.שולחת לך חיבוק חם.מקווה שתצליחע להרגיש מעט דרך הזכוכית.את כל כך נוגעת...

הי אביב יקרה, דברייך, והתיקון היפיפה שאודי הציע, מזכיר לי את ראשית דרכי הטיפולית. הדימוי שלי היה דימוי של ממברנה, שנחוץ אובייקט מאד מיוחד להתחבר לרצפטור מאד מסוים בה, על מנת לדייק. בהמשך, כמה חודשים לאחר מכן, התא הפך להיות תא ביצית, ודובר על הפרייה של תא זרע. אני מרגישה אותך כאילו מאד מאד לא פשוט לך לקבל דברים מן החוץ (ראיתי בדיוק בסופשבוע הרצאה של אודי שלנו באתר שלו בו הוא מדבר על 'אין כניסה'. מעניין). רעיון / הצעה: אולי את חוששת מאד (ומאידך כמהה) מהפרייה הדדית כזאת? שבוע טוב, סוריקטה

קראתי אותך וחושבת משהו בי התנגד אז יש משהו בדברייך וכנראה כל העצב שאני מחזיקה שלא יצא .יוצא כאן דרך המקלדת אין ספק שאני לא מסונכרנת .מצטערת שזה יוצא כאן ככה

לא בטוחה שהבנתי מה שאת אומרת האם חשבת שדרכתי על יבלת, על העצב שלך? את נשמעת אופטימית, ואם את בעשיה חיובית אז בוודאי תתגברי על המכשולים, אין כמו עשיה חיובית כדי לחתור קדימה. ואני סתם שאלה באמת מחוסר ידע כמה אפשר לחפור באירועים שקרו לנו הרי כל אחת מאתנו יודעת בדיוק מה ארע, מתי ארע, מי עשה ומה עשה, זה לא איזה דבר ששכחנו ואנו צריכים שיוציאו את זה מאתנו לאט לאט, אנחנו יודעות היטב את מקור הכאב, אז כמה צריכים לחפור בו? אני שואלת את זה כי אני באמת לא מבינה, כאילו לשחזר כל סיטואציה שוב ושוב ושוב, על כל פעם שפגעו והרסו לנו את הביפנוכו? אם כל שבוע היו חופרים לי שוב ושוב על מה שעשו לי חושבת שמלבד הכל, הייתי חוטפת את הג'ננה ופשוט צורחת, זה מה זה היה מעצבן אותי, לחזור על הכל. ואגב, סימולציה של הד ר, עם 'תיקון', היה מרגיש לי שקר אחד גדול. אף אחד לא יכול ל'תקן' לי את החוויה, היא לא ברת תיקון, לסלוח? יכולה גם בלי לחפור בזה כל שבוע. להבין אותם? מבינה.

הי סנדי, כתבת: "הרי כל אחת מאתנו יודעת בדיוק מה ארע, מתי ארע, מי עשה ומה עשה וגו'". סנדיי יקרה, אני לא ידעתי. אני לא ידעתי למה אני במצב המאד גרוע בו הייתי. לגמרי לא ידעתי. וגם לא ידעתי עד כמה גרוע המצב שלי. חשבתי שתוך שנה של טיפול חד שבועי, אני כבר עובדת, לומדת, מקימה משפחה. זה כל-כך היה רחוק מהמציאות... עברו כמה שנים עד שהבנתי בכלל מה קרה, ועד כמה היה מעוות. סוטה. חלף זמן עד שהבנתי שאירועים בחיים שלי, גם המוקדמים והן המאוחרים יותר התנהלו כפי שהתנהלו, עד שהצלחתי להרגיש כעס. לשם כך היה צריך להגיע לעומקים. הכואבים. המאיימים. זה לא רק שחזור. הפעם יש עד. זה קצת כמעין שינוי של ההיסטוריה, ככה אפשר לתפוס זאת גם. הפעם, במקרה הטוב, מצליחים להבין שקצת אחרת. ויש פרידה מהעבר. חיים איתו, אך לא אותו (אני לא מקורית כאן...). לא עובדים עלינו - התיקון לא עושה ריסטרט ולא מוחק את החוויה, גועלית ככל שתהיה. היא שם והיא חלק מאתנו. לטוב ולרע. ואני לא חושבת שלכל דבר מגיעה סליחה ומותר גם לא לסלוח. ואפשר, מבלי לחיות את הזעם על העבר. ואולי זה גם יותר 'נכון', או בריא. ושוב אזכיר, כי עברו הנורא ככל שיהיה של מישהו, עם כל ההבנה שבדבר, לא בהכרח אמור לתת לו לגיטמציה להתפרע ככל העולה על רוחו. שבוע טוב, סוריקטה

אודי, אני לא ממש מצליחה להבין... או להסביר.., אנסה בכל זאת. הקולות משתלטים עלי, מאיימים לצאת החוצה. כמו עדת תולעים שלא מפסיקות להתקדם ולכרסם. התוקפנות ההרסנית מופנית כלפי בעוצמות אני פוגעת בעצמי. היא גם מופנית כלפי הטיפול והמטפל.

הי שירה, מכירה מצבים כאלה, ולא יודעת מה המוצא. לפעמים גם הדברים שיש להם פוטנציאל ריכוך משמעותי לא עובדים. וקשה עד בלתי אפשרי לאתר את החמלה. איני שם, לאחרונה, אך אני ממשיכה, עדיין, וכפי שכבר הזכרתי כאן בעבר, לחפש איך ניתן לבטא את האגרסיות ללא ויסות או עידון, אך באופן שלא יפגע לא בנו ולא בזולתנו. אולי דרך שבסופו של דבר תביא להתפרצות של בכי והקלה. אין לי תשובה. מקווה שייטב. מאד מקווה. תקופות כאלה חולפות. טיפול תרופתי עשוי להקל (ומאידך, אלו גם יכולות להיות תופעות לוואי שלו). אני מאד מקווה שאת בידיים טובות. הלוואי שיוקל, סוריקטה

היה דווקא יחסית בסדר השבוע. מרגישה את המטפלת שלי מפוצלת לשניים. שונה בטיפול שלנו לעומת הקבוצה. היא כמובן יודעת מה אני מרגישה. מקווה שעם הזמן יתחבר לי. השנייה, נתנה לי מחמאה בסוף הפגישה השבוע...כשכולם כבר יצאו אמרה לי משהו כמו שאמרתי דברים חשובים היום. גם קיבלנו תרגול לבית, באמת צריכה לעשות. עוד לא הגעתי לזה. צריכה לקחת את הדפים מהאוטו < שאגב תוקן בצורה יפה (: >

הי חנה יקרה, מעריכה מאד את חריצותך, השקעתך והתמדתך. יישר כוח! שלך, סוריקטה

יש מגמה בהודעות שלך לחפש אותי בפינה וכל הזמן כאילו לחפש להוכיח אותי על משהו. תניחי לי. זה לא מעניין אותי. את סנגורית של פסיכולוגים??? יופי לך! בעינייך הם זכים וטהורים ותמיד בסדר וללא רבב ומלאכים ולא עושים שום נזקים ולא טועים לעולם ולא אשמים בכלום ולא אחראים לשום דבר. טוב הבנו. הם לא יכולים לעשות כלום . מה אני מצפה מהם בכלל. בסהכ גובים 400 שח לשעה על הכלום הזה... מה רוצים מהם.. אגב הם עושים אנליזות לספרציה! זה מה שהם עושים. לא משנה כמה מכאיב התהליך... אבל למלא קונקרטית כמיהות וצרכים, את זה הם לא עושים . נכון. יופי. באמת מה המטופלים רוצים ומצפים מהם. שיסתמו. הם כאלה טהורים הפסיכולןגים האלה. לדעתי היא צריכה לעלות את התעריף שלה ל 800 לשעה. תראי מה היא נאלצה לסבול - מטופלת אתיופית 1.20 כמוני שרוצה לשנות את צבע העור ללבן. כן. זה בדיוק מה שרציתי וכתבתי פה 7 שנים....

הרמתי ידיים דגל לבן זהו, לא קוראת לא מגיבה. אין לזה באמת תכלית, עד שזה לא יבא מהביפנוכו שלך

אודי, יום קשה עבר על כוחותינו עוד התרסקות וטרוף בוער משהו מנסה לפרוץ גבולות ולצאת החוצה. צעקות קולות ודליפות החוצה. אני המאופקת גם מתפרצת פתאום, תוקפנית, הרסנית. אני כל כך עייפה שירה

זה לא פשוט מצטערת שזה הופך אותך לתוקפנית . חיבוק ענק אם נכון לך זה יגמר פעם זה חייב..

בא לך לעשות אגרוף על כדור, להוציא עליו את הזעם? ישנם כדורים מיודים בספורט, מכווצ'ים אותם, זורקים אותם, דורכים עליהם, ממש אפשר להוציא עליהם הרבה תסכולים

התלבטתי אם לכתוב לך את מה שאני רוצה, כי זו ממש דודה פולניה, את מכירה אותן אם את משמינה, הן אומרות לך שאת נראית כמו חזיר אם את מרזה, הן שואלות אם אין לך סרטן אם יש לך חבר מוצלח הן שואלות מה הוא מצא בך, ואם אין לך חבר, הם שואלות מה קרה, אין אף אידיוט שמוצא בך עניין? וכך הלאה והלאה. אבל מה שחשבתי הוא כך, קודם כל התמונה שאני רואה אותך, היא שאת מוקפת בפרחים שצומחים מעל הגדר, חתולות מסתובבות לך בין הרגליים, וכולך עם רצון של נתינה. וכל זה לא משלים את החסר של הבן זוג, שחסר, ואז מגיעה האשליה, של המטפל, והוא כאילו לוקח את המקום של בן הזוג שחסר. האשליה לא נוצרת בוואקום ולא מאליה, יש שניים בטנגו הזה, וזה חלק 'מהטיפול', ואני חוששת שבאיזה שהוא מקום, האשליה הזו יכולה להרפות את ידייך, מלהשקיע את כל המאמצים כדי למצא בן זוג, שהרי הבועה הזו של 'המטפל' כ/מאהב/בן זוג/חבר, תתנפץ, ועם מה תשארי ביד? רק רציתי שתהיה לך המודעות, האם 'הבמקום' הזה, לא מרפה את ידייך. יש בך כל כך הרבה הכלה, ויכולת להתקשר, הלוואי ותמצאי את מי שיעריך את זה, ויתן לך משהו אמיתי.... מקווה שלא דרכתי על יבלות, אך כמה ימים אני מסתובבת עם הרצון לומר לך את זה, והחלטתי כן לומר, לפעמים, מה שרואים מכאן לא רואים משם.

הי סאנדי יקרה, כיף שקראת בשמי. ובכלל לא דרכת על יבלות. רק מעט תיקונים- המטפל הוא בכלל מטפלת, והפנטזיה איתה יותר שתאמץ אותי מאשר פנטזיה זוגית.. אולי חשבת כי סיפרתי על מטפל שפעם היה מתקשר אלי להעיר אותי בבוקר? אפילו אודי מכיר את המטפל הזה.. חמוד הוא... דיברת לא מזמן על קנאה, המטפל הזה בכלל לא צעיר, ותמיד ראיתי ליד ביתו/הקליניקה, אישה צעירה ותינוק, והנחתי שאלו הבת והנכד, וביום שהוא סיפר לי שזו אישתו ובנו התרסקתי מרוב קנאה ועזבתי... היום המטפלת סיפרה לי משהו על הילדים שלה שגם גמר אותי מקנאה, בינתיים הצלחתי לא לעזוב... ולגבי זוגיות.. יש בחודשיים האחרונים מישהו... אני מאד מתלבטת לגביו... הוא מבוגר ממני בשנים רבות, והוא מעורר בי המון חרדות, ויש גם הרבה צורך שלי בספייס, הוא מבחינתו כבר היה רוצה לגור יחד לפחות, ואני שמה ברקסים, הוא מאד טוב, ורגיש וקשוב ומתחשב ומשקיע ומפנק... ולמרות כל זאת אני לא מצליחה להרגיש שמאד רוצה את הקשר איתו... שואלת את עצמי אם זה קשור לדברים של אודי למימה, על החיפוש אחר מושלמות, כי יש בו דברים בולטים לא מושלמים... שואלת את עצמי כמה מותר לי להיות בררנית או לשמוח שמישהו כזה רוצה... ושואלת את עצמי איך מחליטים, כי בגילי אסור לי לבזבז זמן, ומצד אחד יש חלקים שנעימים ומצד שני חלקים שמאד לא.. ואני מנסה לדבר את שני החלקים בהרבה עדינות... אני אשמח אם גם אתה אודי תתיחס... ואם זה לא יותר מדי לבקש גם חוכמתה של סוריקטה תתקבל בהוקרת תודה:) צריכה לישון תכף כבר השעון המעורר יצלצל... לילה טוב גלי

אפילו דודה פולניה לא יכולה לייעץ עם כל כך קצת אינפורמציה אבל אלי תנסי לכתוב על דף פלוס ומינוס לתת לדברים ביטוימוחשי, רציונאלי, ולראות האם הרג שלכאן או לכאן מתגבר על השכל. מבינה את הקנאה של רוצה גם. פעם הייתה לי הפלה, שמאד שברה את רוחי, כל כך רציתי את הילד כמה שבועות אחרי זה הלכתי לקניות בסופר גדול, ככה סתם, מטיילת עם העגלה, ופתאום נכנסתי לאיזור של התינוקים, ואני ראה טיטולים מטרנה, ואני מסתחררת, מרגישה שמישהו נתן לי בוקש בתוך הלב שאני הולכת לפיול החוורתי, אנשים נגשו לשאול אם אני צריכה מים, פשוט התרסקתי לחלוטין, זה הביא לי את כל 'האבל' בחזרה, במקום שלא ציפיתי לראות תזכורת לתינוק. כך שלאו דווקא הדברים הם מקנאה, לפעמים זה תזכורת, מכת לחי על מה שרוצים בדיוק את נשמעת עם עין מאד טובה, ומפרגנת, יש לך פשוט חסר אגב, זה שהוא מבוגר, זה לא רק יחסי השאלה היא כה הוא מבוגר, ומתי הוא הופך להיות לנטל

הי גלי ממי שלי, גם לי יש/ הייתה פנטזיה שהמטפל שלי (אנו בני אותו גיל, בערך) יאמץ אותי. הוא ואשתו. ואיכשהו אני מצליחה להרגיש שזה די כך. במובנים טיפוליים. אני שמחה שאני 'קצת' בת שלו, במובן זה שהוא מורה החיים שלי. בת של איש שהגיע מאד מאד רחוק (הודות לצניעות, הודות לפנטזיות שדווקא אינן מרחיקות לכת, הודות לקבלת התסכולים והאכזבות במציאות, הודות להשקעה רבה, נחישות והתמדה, לכוחות הנפש שלו, לדעתנות ועוד), ומשאלת לבי היא שלוואי והיה כך כשהייתי קטנה, אבל הוא גם איתי הקטנה. ולי היה האבא שלי. גם האמא. על יתרונותיהם וחסרונותיהם. שבדרכם נתנו את חלקם במי שאני. הוא לא מחליף. היום היה יום מקסים. הלכתי לטייל באוויר הפתוח, באזור שקרוב למקום מגוריו, קרוב לאזור של המשפחה שלו. דמיינתי שאני פוגשת אותם, כולם, הוא, אשתו, הילדים. אני יודעת איך נראים כולם. לא מתוך חפירות מאחורי הגב – אני יודעת, כי הוא הראה לי. הוא סיפר ושיתף. אבל רק עכשיו. אחרי שנות טיפול רבות. עכשיו, כי נראה שבעיתוי הנוכחי אני יכולה לעמוד בכך. מבלי לקנא באופן הרסני. אני חושבת שקינאתי באופן שאפשר היה לומר עליו שהוא כמעט חסר שיפוט. לעתים, בעיניי, להיעדר השיתוף בשלבים מסוימים, ישנן סיבות שנוגעות לטיפול ונועדו להגן על המטופל. זה לא שמישהו פה סודי, כי הוא פרנואיד מסתורי או משהו. גלי, חושבני שאני מכירה את הקנאה הזו. מכירה את השקיקה לבלעדיות בקשר (אולי גם על כך את מדברת). הטיפול לימדני לוותר המון. להתפשר. אם כי, לא בכל מחיר. ואת יודעת, טיפה גדלתי, אולי, ואני עדיין רוצה שבשעה היחידה שיש לי בשבוע, שעה שהיא שלי, להיות קצת קטנה. לקחת את המקום הזה. לגבי הזוגיות – שמחתי לשמוע שיש מישהו על אף הדילמות. גם אם זהו ניסיון שהוא נקודת ציון לבאות. וגם אם מרגיש מאוחר קמעה. מניחה שהעניין מורכב מכפי שניתן להעלות על הכתב. גם פרטים מעטים מאד נחשפים כאן, בפומבי, כביכול. אני מאמינה שאתן משוחחות על כך בטיפול. חשבתי להזכיר שמה שהמטפלת תאמר, ולא היא בלבד, אלו הצעות. את יכולה לקחת בשתי ידיים, את יכולה להדוף, את יכולה לקבל רק חלק וכדומה. לנסות להרכיב תמונה שלמה יותר, ולזכור את חלקך באחריות. לבינתיים, ו... עוד שבוע, שלך, סוריקטה

לא כתבתי לך בזמן האחרון, כי הייתי כאובה מדי מהכאב שלך, הרגשתי כאילו מכניסים מברג לתוך פצע פתוח ופעור בתוכך, ורגשת חדלון שאיני יכולה לעזור לך. אבל חשבתי אולי כמו האמרה חושך לא מגרשים עם מקלות אלא עם אור, אולי נכניס את האור? מה את אוהבת לעשות? אולי תשתלי פרחים עונתיים, הם כל כך יפהפיים, אני פשוט משוגעת עליהם כשהם פורחים והכל צבעוני. אולי תנגני, יש לך חוש לזה? אני עושה עכשיו פעם בשבוע אצלי בבית שלוש מנגנות על גיטרה, סתם בשביל הכיף, להכניס שמחה. מה עם אומנות, ציור, צילום, או יצירה? אולי כושר? אין לך מושג מה זה עושה לגוף ולנפש פעולות הכושר הללו. חושבת שאם יהיה לך סיפוק והנאה, זה יהיה כמו רטיה על הכאב שלך. הראש לך שיהיה במקום שיעשה לך נעים וטוב.

סנדי יקרה .אכן יש בי עצב אני לא כל כך נוגעת בו אבל כן פתח.י דברים חא פשוטים לעיכול .וההתמודדות מול הפרעת האכילה שלי וחיבור לגוף ממש לא קלים . אבל זה לאנעושה אותי לא שמחה ומצטערת שככה זה יוצא כאן .אני בעשייה מדהימה לומדת עובדת עושה מתקדמת .בגדול אני אדם אופטימי ככה שלא הפסקתי לרגע לשיר ולחייך וכן זה המהות הגם וגם הם שנהם כאן ואולי זה בסדר. זה יקח זמן ואני יסכים לגעת לכאוב ולעבד את הדברים ואז עוד פינת אור תהייה שם עבורי. תודה יקרה שכתבת וראית אותי זה הרבה .ומה שלומך את ??מזמן גם לא כתבת עלייך

בחורה גמדה, בגובה 1.20, ממוצא אתיופי, מגיעה לפסיכולוג ואומרת, מה אני מבקשת, רק להיות .70 בלונדינית עם עיניים כחולות. חצי מדינה יש לה את הנתונים שאני מבקשת, אז למה אין לי? מה את מצפה שיעשה אתה הפסיכולוג? פסיכולוג אמור לעזור לך למקסם את הנתונים שיש לך הוא לא זה שמחלק את הנתונים אם את מכירה בכל מיני חסרים שיש בך, איך את מצפה שפסיכולוג ישנה אותם ואם הוא יתן לך הכרה, שאת אומללה, ומסכנה, ואין יותר אומללה ממך על פני כדור הארץ, זה מה שיתן לך את כדור המרץ לעשות משהו עם הנתונים שלך?

לכן אני אוותר על המאמץ לענות.

עדין בבועה מפחדת לצאת מפחדת לתת לעצמי לגעת בנגיעות הקטנות שמאפשרת זה שורף כל כך. פתאום מבינה למה בחלקים מסויימים מרגישה שהיא מתעלמת ממני/מחלק ממני שעדין מרגיש ניפרד . אודי זה נורא ההבנה הזו שאני בעצם הדחייה שלי את עצמי ואי המוכנות לגעת בכאב בבדידות באין פוגעת בעצמי כל כך . היום עוד שעור מהקורס הזה אני מץמודדת טוב יותר מזכירה לעצמי שלא עלי מדברים שלא כתוב לי על המצח ..הידיעה שבסוף השעור יש לי שיחה עם רשת בטחון שומרת. אודי עצוב לי בפנים כל כך ..מפחדת לתת לעצב הזה לצאת וגם לא כאן המקום ובכל זאת אני כאן מנסה להיות ....

את לומדת מקצוע טיפולי אביב?

בגדול לא בנגיעות כן קצת קשה להסביר מבלי לחשוף

אליכן

מתגעגעת אלייך יופי שקפצת .חיבוק וכוחות להמשיך....

הי הילה, טוב שבאת. הזרועות פתוחות. שלך, סוריקטה

מה שלומך? איך את מרגישה?

חנה סוריקטה ואביב מה שלומי? תחושה של ניתוק אתמול אכלתי הרבה קרואסונים למרות שאסור לי. חשבתי על החסר של חיי, הילדים- ושאולי הוואקום הזה מנסה להתמלא בכל דרך....... הילה

קוראת פה הרבה. עוקבת. אבל מזמן כבר הפסקתי לכתוב כאן.. מי שזוכר אותי מפה אולי זוכר מעט מהסיפור שלי בטיפול. בכל אופן, מאחר שעניין הגעגוע עולה פה הרבה, חשבתי לשתף במשפט יפה שקראתי ובעיני מתמצת את העניין בדיוק: "הגעגוע הוא אולי הנוכחות העזה ביותר בעולם". (מאת: רבקה מרים).

גם אני הרגשתי היום געגוע למישהו שהכרתי אבל יודעת שזה לא הדדי. קצת עצוב. אני באמת אוהבת את הבחור ולכן עוזבת אותו לנפשו. אני יודעת שאם הוא היה רוצה ומעוניין הוא היה יודע ליצור איתי קשר. לא בא לי להעיק ולהדחף ולכפות את עצמי בכח ולגרום לו סתם מתוך נימוס להעתר להתייחס אליי... מתגעגעת אליו בשקט. בזכרונות. מודה לו על רגש שאהבה שהוא נתן לי הזדמנות להרגיש כלפיו ביני לביני. לא ציפיתי לזה... געגוע... חוויה די בודדה בעיני. אהבתי את המשפט שהבאת.

טוב שבאת לבקר...

אז מה זה אומר במינוחים הפסיכולגים בעצם אודי? העובדה שאני כלל לא מאמינה בה ולה? ורק "אורבת" לרגעים הללו? מעל שנתיים אני מבזבזת בניסיון להוכיח לעצמי שאי אפשר לתת אמון באף אחד? ואגב היא די מצדיקה את העובדה שאי אפשר לתת בה אמון. חבל שאני לא יכולה לספר לך בדיוק מה קרה .. היית מצדיק אותי ולא אומר שאני אורבת לה...

אהובה שאת יורה לעצמך ברגל ובראש והורגת את הטיפול ..... דברי איתה אולי יהיה מה להציל ואם לא אז תעשו סגירה אבל להשאר ככה זה לא הגיוני.

על ההרגשה שאת לא יכולה לתת בה אמון? זה נראה לי משהו קריטי שחבל שיהיה ברקע מוסתר ולא מדובר. אם ההרגשה לא תעלם/תשתפר הייתי שוקלת להחליף מטפלת... מאד כזה להעזר מאנשים שאנחנו לא חשים אמון בסיסי איתם לדעתי.

היום קורה לך משהו טוב מחזקת

מצטרפת לאביב ומימה. את לא יכולה להישאר בטיפול בלי לדבר על זה... זה רק יהרוס ויחבל בקשר ובטיפול. תנסי, לאט לאט. את צריכה את זה בשבילך.

אודי, אני רוצה לחזור למטפלת ההיא. היא ענתה לי להודעה שלי, כתבה שהיא בחופשה וכתבה לי שמות של מטפלות שאני יכולה לפנות אליהם. כתבתי לה שאני צריכה אותה. אודי, אני מאוד מאוד מבולבלת. אני לא יודעת אם אני אישה או אם אני ילדה, ואולי אני שניהם..אפשר להיות שניהם בו זמנית?..אני לא יודעת אם אני בחורה טובה ושקטה כמו ביומיום - או בחורה "מתפרעת" שרוקדת בצורה חופשית, כמו שהייתי בחו"ל? אני לא מצליחה להכיל את החלקים השונים בי. אני מפחדת לספר על המחשבות הללו שלי, כדי שהיא לא תחשוב שאני מוזרה ולא תרצה לטפל בי.. אודי, הבילבול שלי הוא רציונאלי? אני כבר לא יודעת מי אני.

כל כך זוכרת את ההרגשה הזו כמו בסרט של קונילמל ..אם אני אנני אני אז מי אני בכלל.... וברצינות את גם וגם יקרה זה לוקח זמן ורגע אחד את אשה ורגע אחד ילדה ואחר כך את מבינה שזה בסדר ואת גם וגם .... איתך בבילבול ובקושי

בתוך הבוגרת ישנה הילדה הקטנה, היא שם ותלווה אותך תמיד. לכולנו יש הופעה של יום יום, ופעמים שאנו מרשות לעצמנו להשתחרר, בכל מיני אופנים. את גם וגם וגם, כל המכלול זה את

גם וגם? גם אני הרגשתי חלקים שונים בטיפול שבאו לידי ביטוי באופן מאד מבלבל.. פעם בוגרת ומסוגלת, פעם ילדה תלותית וחסרת אונים, פעם טובה, פעם מיניפולטיבית. כלום לא היה ברור. גם לא לי.... זה היה מבלבל. לא יודעת מה לומר לך חוץ מלאחל לך שעם הזמן תגיעי לאינטגרציה המיוחלת ותרגישי שכל ההיבטים של האישיות שלך יכולים לבוא לידי ביטוי בלי צורך לפצל ולהקצין ולהפריד ולהסתיר... שהתנועה בין מימדים שונים של עצמך תהיה יותר טבעית ונינוחה ופחות מטלטלת... לגבי פרידות ממטפלים.. אני האחרונה לדעת איך להתמודד עם זה.. לפעמים הם לא משאירים לנו ברירה אלא להתמודד. כך או אחרת.

באמת תודה ! לא ממש מכירות.. כתבתי פעמיים שלוש בפורום. נקודתי. בעיקר שאלות. יותר באה לקרוא פה.. מרגיש שיצרתן פה ממש בית :) האמת?.. אין לי מושג איזה סוג טיפול זה.. אני קצת חדשה בעולם הזה. לא רגילה לבקש עזרה. אני מגיעה עם המחברות אליה בתיק. היא יודעת שהן שם. אבל היא לא רוצה לבקש שאוציא אותן. היא רוצה שזה יבוא ממני ואני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את פיזית אפילו- היא תקרא / היא תקריא /אני אקריא? היא הציעה שאני אחזיק את המחברת בידיים שלי ואבחר מה להקריא. לא רוצה לבחור.. גם לא ממש יכולה להקריא. יש לי קצת קשיים של קשב וריכוז וקשה לי לקרוא.. ה"דברים" הם דווקא לא תוצאה של השלכה עליה. יותר תסכולים על הודעה שלא הגיעה ממנה, על ימים בהם הרגשתי שלא קורה כלום בשיחות האלה, על ימים קשים שלי שבהם עשיתי או חשבתי על דברים שהיא לא יודעת או שאני מתביישת בהם, על האופן והניסוח שבו הדברים נכתבו לפעמים שהם שונים לחלוטין ממי שאני באמת. בחוץ. מפחדת שאמנע מלהוציא את המחברת לגמרי והיא לעולם לא תדע ושוב סליחה על המגילה :)

אממ... אני יודעת שבטיפול שהייתי פעם נהגתי בין הפגישות לכתוב לה המון אבל לא לשלוח. יותר לכתוב את מחשבותיי בשיחות דימיוניות איתה. דברים שהייתי רוצה להגיד... הרבה פעמים בפגישות עצמן דווקא נושאי השיחה היו אחרים בפועל. ותמיד ליוותה אותי מן תחושת החמצה שלא הסתפקתי לדבר על כל מה שתכננתי... זה כנראה חלק מהחוויה הזאת של להפגיש אותנו עם חסר.. שאי אפשר להקיף הכל ולהספיק הכל... הייתי מציעה לך באמת לחשוב מה יותר משמעותי לך להביא. ובין אם עם מחברת או ללא מחברת- כל מה שיקרה הוא בבחינת חומר משמעותי שיכול ללמד משהו אותך עלייך. לפעמים באופנים מפתיעים ולא צפויים. בהצלחה לך.

הי Stranger, אם כך אשמח להכיר, ורק לכשתוכלי, כמו בטיפול. ואם תרצי גם לשתף מדוע בחרת בכינוי, יהיה נחמד. לאט לאט, בקצב שירגיש לך, בלי לחץ. יום אחד זה יקרה. כמובן, לא סתם מתוך פסיביות. אבל הייתי רוצה להאמין. יש איזה מקום בך שרוצה להשאיר את המטפלת במתח, אולי? להיות קצת מסתורית? מדבר אלייך? סוריקטה