פורום פסיכולוגיה קלינית

מוזר, אני לא מכירה אותה. חודשיים של טיפול ולא יודעת מי עומדת מאחורי הדמות שכלפיה אני משליכה את עצמי. מעניין שאותך אודי, אני מכירה יותר טוב... זה נורמלי?

מקופת חולים מכבי, באזור תל אביב. יש חייה כזו? אינני מוצא, חברתי היא אמרקאית. אינני מחפש מישהי דוברת אנגלית, אני רוצה מישהי שתוכל לדרב איתה ברמה שלה, זה חשוב לי

[email protected] תודה.

להיות אמא לא ראויה להיות בכלל

לא יודעת זה מצטעק לי בראש. אני על הפנים...

הצלחתי לתפוס את הזנב רגע לפני זה אמור לעשות אותי שמחה אבל זה עשה אותי מאוד מבולבלת ועצובה ההבנה של מי אני ..בכלל אני מתחילה להבין שאני בת גילי ולא בת שש עשרה ובחיים אני לא יהיה שם ..הלימודים האלה פתחו פתח לתקווה ויחד עם זה הציבו מראה כואבת שיש דברים שלעולם לא יקרו ...הם גזלו ממני הכל . וכן אני יודעת לראות את מה שיש וזה לא מעט ויחד עם זה ...זה כואב....אני חושבת שאני מתבגרת וכעס הופך לכאב אמיתי...

בהצלחה בלימודים אני ממש מאמינה בך הילה

הי אביבי, את יודעת, גם אני מבוגרת, ואובדנים רבים יש שם (ולכן, הדיכאון, בו טמון, כך נראה לי, גם ויתור על משאלות לא ראליות לעכשיו), ולצדם, בכל זאת, יש תקווה. כתבת שיש. אז המשפט שחמק לך שם "גזלו ממני הכל", כנראה, לא ממש מדויק. באמת צריך כוחות מיוחדים במצב אותו את מתארת כדי לעבור תהליך של לימודים לימודים. מאמינה בך. ואפילו מקנאה. שלך, סוריקטה

הם גזלו ממני הכל. כל מה שיש לי שהקמתי שעשיתי זה בזכותי לא בזכותם..הוא לא רק פגע בי והרס לי את מי שאני הוא גזל ממני את הנורמליות .. .. אני רואה את ילדיי ורואה אותי ....ברור שאפשר לעשות ואני עושה ויחד עם זאת הם גזלו ממני את הילדות את הבגרות חצי חיים וגםהחצי השני מתנהל משם ...וכן זה ממש לא מובן מאליו הלימודים ואני כבר לא בטוחה שזה רעיון נכון ...המחירשאני משלמת מאוד גבוה ....

אודי, יש לי שאלה, מדוע יש אנשים שלא מסוגלים לכעוס? האם הכעס הוא הכרחי לפעמים?... הוא יכול להרוס זה ברור.....מדוע אני פוחדת כל כך מכעסים? ממתחים??? למה יש אנשים שלא פוחדים מכלום????? ולמה אני תמיד פוחדת ממה יהיה ואיך יגידו?? וכל כך קשה לי כשכועסים עליי או כשאני כועסת על מישהו(בדרך כלל לא כועסת על מישהו בקול)...למה זה קורה ובבקשה אל תשאל אותי למה זה קורה לי, או ממה אני פוחדת...בבקשה תסביר הפעם, טוב? ועוד דבר, לפעמים בארץ שלנו עד שלא מרימים קול צעקה לא קורה כלום...וכל כך קשה לי עם זה.....למה????

אנשים שמפחדים לכעוס בדכ חווים את התוקפנות שגלומה בכעס שלהם כמשהו הרסני שלאחריו אין ממנו תקנה. או שהם מפחדים שהאחר יהרס ואז ירגישו אשמים או לחלופין הם מפחדים שהאחר במקום להבין אותם ולשמוע ולכבד יגיב בתוקפנות משל עצמו כפליים ויהרוס אותם, או סתם לא יקח ברצינות ואז ירגישו שקופים. הפחד לכעוס זה כי כך או אחרת הדחף התוקפני שמגוייס בשירות ביטויי הכעס מרגיש לא מווסת והרסני לעצמי או לאחר. אין חוויה של בטחון שאני פשוט מביע את עצמי, מציב גבול, עומד עליו. מאמין ומצפה שיכבדו ולא שיתקיפו חזרה או יזלזלו. הרבה מאד אנשים המקור לקושי לכעוס נובע ממקום דומה ואפשר לתת הסברים כלליים. אני לא מבינה למה לא לענות לשאלה שלך. הרי ביקשת. עם זאת התשובה הסופית והמתאימה ביותר לך אישית אכן רק את יכולה לדעת. כרגע את בטח חשה איך יש מחסום פנימי אצלך ביכולת לבטא כעס. למרות שבינך לבין עצמך את כן מסוגלת לכעוס בלב. אפשר גם ללמוד לבטא כעס. דווקא בטיפול הרבה פעמים זה מה שקורה. הוא מכעיס (עקרון ה 'תסכול מוביל לתוקפנות). אבל במקום ביטוי בפעולה מצפים שתדברי ותבטאי במילים. בעיני זה בדיוק זה - עבודה על היכולת לבטא כעס. והמטפל אמור לשרוד.

הי מיכל יקרה, אנ'לא חושבת שיש אנשים שלא מסוגלים לכעוס. ייתכן, כמו, למשל, אצלי, שהכעס חוזר פנימה, או לא מורגש ככזה בשלב ראשון. גם נראה לי שמי שאומר שאינו כועס לעולם - או שאינו מודע, או שמכחיש, או שמשקר. לא מאמינה שיש אנשים שלא פוחדים מכלום. אולי יש מי שנדמה לו שהוא כל יכול לרגע, אך מפגש עם המציאות מראה לו, בסופו של דבר, שזה אינו המצב. החשש מביקורת ובטחון נמוך - מוכר. אולי, כי לא פשוט להיות לא-מושלמים, חלקיים או אומניפוטנטים/כל-יכולים. פתאום אני נזכרת במהפכה הצרפתית דווקא. בוקר, סוריקטה

והתגובה שלי לא פורסמה. לדעתי אודי צריך לענות לך קצת מעבר ל"מה הסיבה בשבילך" . כי ביקשת הסבר מפורש וקיימים הסברים כלליים לזה.

הי כולם, סנדיי - השמעת את הקול שפחות התאימה לו רוטינה בזמן מסוים ונראה לי שאני כל-כך יכולה להבין מדוע זה יכול לעצבן או לאכזב; אביב - השמעת את הקול המרגיש בטחון עם דבר קבוע מאד, ונראה לי שבכולנו יש גם צד כזה; על כל פנים - כל אחת או אחד מאתנו יכול לפתוח מעין עץ סיכום (אם ומתי שמתחשק, כאן, כנראה רצוי שכבר ביום רביעי). יוכלו להצטרף אליו וגם לא. איך שיצא. חשבתי על כך לא פעם. לכתוב בעיקר בשביל עצמי. לפעמים מחפשת לי מילת כותרת מגדירה או מחברת. שלכם, סוריקטה

לא הבנתי.

הי רוני יקרה, כיף שהצטרפת לעץ. להבנתי, סנדיי התכוונה לכך שקיים בה קול שמצפה לכך שבסופי שבוע אודי ירשום הודעה בו הוא קצת יפרט על ההתרחשות כאן במהלך השבוע, מעבר ל'שלט הקבוע' שלכאורה מונח על הדלת עם 'סגירת הבסטה'. הפרישה למנוחה. אני מציעה שנעשה זאת בעצמנו, אם אודי לא וזאת דרכו - אנחנו יכולים לנסות. את מוזמנת גם. ולכולם - אשמח אם יהא זה מתוך מחשבה והשקעה. נסו, גם אם יש קול כזה, משליך, פחות לבטל. שלך, שלכם, סוריקטה

הי אביב, מוזמנת :-) סוריקטה

יכול לעבור שבוע סוער והידיעה של אודי מזכירה לי תמיד מדריך טיולים, יש בה מין מקצב כזה, אני רואה את כולם בטור עורפי, נעלי ספורט תרמילים על הגב, ואודי בראש צועד, והתנועה המונוטונית הזו לא מראה שום דבר על הסערות שעברו

הי סנדיי, נראה לי שאודי משאיר לנו מקום גדול גדול לספר על חוויותינו שלנו. ייתכן, שחלק מאתנו אף עשוי לחוש שאודי יכול דווקא 'להפריע' כאן. למי שאנחנו עצמנו. לדימיון שלנו. קרי, יש, גם, קול כזה. ואודי - המון תודה על המקום שאתה נותן (גם לי). חשוב לי להשמיע את קולי, ואני מקווה שהמעגלים בהם אני משמיעה אותו - יתרחבו. סוריקטה

הי אודי, ככל שאני הופכת בדבר, אני מבינה שהילדה הקטנה שבי לא תיעלם אף פעם. היא תמיד תישאר כאן חלק ממני ותתבע בדרכה שלה התייחסות, שכנראה הייתה חסרה לה\לי במשך תקופת חיים שלמה. אני שוב לא יודעת למה אני כותבת כאן..כי אין לי שאלה מוגדרת...אבל אני רוצה לכתוב שאני יודעת שיהיה לי בסדר. בסוף אני אצליח להיות כמו האישה הזו שנמצאת בתמונה שלי על הקיר. גאה וזקופה ומשדרת קבלה והשלמה עצמית...אבל בניגוד אלייה, אני אלבש לי שרשרת פנינים יפה כזו ביחד עם גרביים צבעוניות וילדותיות ואני ארגיש עם זה הכי טוב בעולם, כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות.. אודי, למרות הגוף שאני כה שונאת - אני אוהבת אותי מאוד מאוד.

כייף לקרוא אותך...

המסלול שאני עברתי, אחרי הטיפול הראשון המיתולוגי שבו עוצמת הצרכים שלי התנפצה וחוויתי את התסכול העז, שהנה מקום שאמור להכיל וכיצד יתכן שהוא כ"כ חלקי, ואז היה זעם אדיר עליה שנמשך מספר שנים. האשמתי אותה במצב שלי. היום אני כבר לא מאשימה. אני חושבת שהיו אולי דברים שבדיעבד היה כדאי לו היתה עושה אחרת, אבל שהיא באמת השתדלה, ואני לא הייתי מוכנה נפשית למפלצת שיצאה ממני, מפלצת שרוצה עוד ועוד קורבנות, ואי אפשר להשביע אותה, כשקיבלתי עוד חמש דקות זה הרגיע את המפלצת לרגע אבל מיד התעורר שוב הפחד, האם המטפלת נאמנה, האם באמת אכפת לה ואוהבת את המפלצת, וכבר היתה צריכה לתת עוד קורבן ועוד אחד.. עד שכבר כלום לא היה יכול להספיק מלבד הטוטאליות של היות המפלצת והמטפלת יחד רק שתיהן (וכבר דמיינתי איך אני אורזת לקראת מעבר לביתה). וכשהיה כ"כ קשה להיות מפלצת, היה יותר פשוט להפוך אותה למפלצת ולשנוא אותה. על שלא נתנה מספיק. על שאם היתה מדייקת יותר, מתאמצת יותר, הייתי מצליחה באמת להרגיש את הקשר ואז המפלצת היתה נרגעת. היום אני יודעת שזו בדיה. היום אני יודעת שהיה נוח להסתכל עליה ולשים עליה את האשמה. מימה, את גם קוראת את זה? במסלול שאני עברתי, אחרי הרבה שנים של זעם מטורף, עברתי מהזעם לייאוש כזה, של בובת סמרטוטים שאומרת לעולם- תעשו בי מה שתרצו. והעולם אמר טיפול נוסף, אז הרפיתי, נתתי למים לשאת אותי כי כבר לא היה כוח להלחם. ואחרי זה היה עוד טיפול ועוד אחד ועוד אחד. והיו גם לא מעט מטפלים שסירבו לקבל על עצמם טיפול קשה כזה. כאב רב ודוקר היו הסירובים האלו. אבל היום אחרי המון שנות טיפול, אני כבר לא במקום הזועם שהייתי, השגתי כ"כ הרבה, השגים שהייתי משוכנעת מהגיל הרך שלא יהיו מנת חלקי. נפקחו לי העיניים, ובינתיים, עדיין לא קל, המון מאבקים, ולחץ של השעון המתקתק להספיק לפני שיהיה מאוחר מדי כי לא התחלתי את המרוץ באותה נקודת התחלה כמו כולם, אבל עדיין טיפול יציב שמלווה ותומך ומחזיק.. ואוו מרגיש לי שחשפתי כאן המון.. מקווה שאפאחד לא יזהה.. שלכם, גלי

הי גלי, אין לי הרבה מה לכתוב לך כרגע. אבל תדעי שאני מאוד אוהבת לקרוא אותך..לא זוכרת אם אמרתי לך או לא...

ריגשת אותי, גם אני אוהבת לקרוא אותך 3>

תודה ...כל כך דייקת בחוטים דקים ואמיתיים ..מרגשת . חיבוק עם נכון לך

הי אביבוש, איזה כיף מה שכתבת לי, מוכנה לחיבוק רק אם את מוכנה לקבל אחד בחזרה ;-)

גלי יקרה מאד, רק רוצה להגיד: אהבתי. עוטפת, סוריקטה

אני גם אוהבת! ועוטפת!

וואו! כל הכבוד אבל.. אני לא בטוחה שבאמת הייתה כזו מפלצת, את יודעת זה הולך פיפטי פיפטי, וממשיכים הלאה את לא צריכה לקחת את כל האשמה עליך, היו עוד כמה גורמים זעם הוא לא הפתרון, נכון ממשיכים הלאה את מלחמת הקיום, אבל את רחוקה מלהיות מפלצת

הי סאנדי, אם היית יודעת מה עשיתי לה בשנות הזעם ומה עשיתי למטפלים אחרים שלי, אני לא כ"כ בטוחה שלא היית חושבת שאני מפלצת.. ככ היה קשה להם מולי שהיו צריכים לשלוף את התותחים הכבדים.. משטרה, עורכי דין... בתקופה האחרונה נורא רציתי לפגוש אותה, להראות לה שאני במקום אחר, להתנצל, אבל בעיקר שהיא תראה בי משהו אחר. היא סרבה להפגש. אני מבינה אותה.. אבל עצוב, היא כ"כ משמעותית לי. עדיין.. תמיד..

ואני כבר חשבתי לפי הכותרת שאתה מצטט לי שיר. לא נורא, אני אקשיב לו לבד בחושך ;-)

הבן שלי, בבת עיני, שאין יום שאינו מתקשר אלי מהבסיס, שאי אפשר לאהוב יותר ממה שאני אוהבת אותו, התקשר וסיפר ודיבר, ורצה תגובה, ובגלל שהייתי תקועה בחלק הראשון של השיחה שהדאיג אותי, נתתי תגובה לחלק השני, בלי קשר, שיש בה לפגוע בו עד הסוף, ואפילו לא שמתי לב. הייתי כל כך מודאגת ממה שסיפר לי בתחילה. ואחרי שדברנו חצי שעה ונפרדנו, עשר דקות לאחר מכן הוא מתקשר, ואומר שלא הבין למה אמרתי כך וכך וכך, והוא חוזר על מה שאמרתי, ואני רוצה שהאדמה תבלע אותי ומה שמגיע זה לי הרג, חנק וסקילה בשביל לומר את מה שאמרתי, והצלחתי לשבור את לבו לרסיסים, וניסיתי לתקן, ובקושי הצלחתי, ואחר כך התקשרתי אני שוב, והוא בכה ואני בכיתי, והוא ניסה להרגיע אותי שהכל בסדר, אבל אני יודעת שהכל לא בסדר, והוא בקש ואתחנן שארגע כדי שאוכל לישון, ואמרתי לו שרק עם כדורי הרגעה, אז הוא צחק, ואולי זה קצת יפוגג את מה שפגעתי בו, ואיך יכולתי להיות כל כך אטומה, איך לא שמתי לב מה שאמרתי, איך איך איך, איך לא הבנתי, איך אמרתי מה שאמרתי, ואם לא היה חוזר ומתקשר אפילו לא הייתי יודעת כמה פגעתי, הוא כל כך קרוב אלי, מספר את הכל (עד כמה שאני יודעת) אני הבן אדם שהוא הכי מספר לי כל דבר, איך יכולתי כך להגיב??? למה זה הגיע לו?

נסעתי היום שלוש וחצי שעות לכל צד, כדי להגיע אליו, להביא לו בלי סוף דברים טובים, לחבק אותו ולהגיד לו שמי שעושה פיגוע צריכים לנטרל אותו, וזה מה שהיו צריכים לעשות לי. הייתי חייבת לחבק אותו, ולראות אותו מחייך, אמר לי שהוא עצוב בגלל משהו אחר, שאני לא יכולה לעזור בו, אבל אני מקווה שהצלחתי למחוק את הדיביליות שלי אתמול

היי יקרה, כן זו אני מפעם..כותבת לך בהודעה חדשה לוודא שתראי את זה. אני בסדר..עברתי המון כולל אשפוזים שזה היה השיא עבורי אבל הרבה מאחוריי...ברוך השם! אני אומנם לא כותבת פה אבל נכנסת לקרוא..ומתעדכנת..שולחת חיזוקים וחיבוק וירטואלי, אם אפשר :)

שאת בסדר עכשיו...תודה על החיזוקים וחיבוק חזרה :) אם יתאים אשמח לשמוע קצת יותר איך את..

ההשלמה הנפשית הזו שלי לא הגיעה מייד. בערך בגיל 24 היה לי את האומץ לומר עד כאן ולא יותר... אבל כעסתי, נורא כעסתי, הכעס בעבע בי למרות שלא הוצאתי אותי על האשמים. זוכרת שנים שרבתי עם אמא שלי על אלף שטויות, הייתי יכולה להרים את הגג בשביל דברים שנראו מה בכך, אך אני ידעתי שזה הכעס הנוראי שלי על מה שעוללו לי, לפעמים לא הייתי יכולה להסתכל עליה. אבל כשהיא בגרה וגם אני בגרתי הגעתי לתובנות אחרות, ויכולתי לראות עוד פרספקטיבות, אבל בהחלט שהיו לי שנים לא קלות בכלל עם הכעסים על מי שפגעו בי. הדבר היחידי שהצליח להביא קצת מזור לנפשי הפצועה באותן שנים, היה כאשר אני נהייתי אמא, וראיתי כיצד מה שהיה חסר לי יש לילדים שלי, ואז הרגשתי כאילו ושמו לי רטייה על פצע מדמם, כאילו דרכם יכולתי לראות את אור השמש והילדות, ועם כל זה, עדיין היו לי שנים שקשה היה לי מאד לסלוח, ולהמשיך הלאה.

דובר כאן כמה פעמים על סגירת מעגלים, עד עכשיו לא הגבתי לזה, כי יש לי פרספקטיבה אחרת. זוכרת שישבתי אצל המטפל שרצה לעשות אנליזה ושאלתי אותו, ומה תעשה, תייצג את המקום של הורי, של סבי וסבתי של הדודים? ומה תעשה? תחזיר לי את הילדות האבודה שלי? התשובה שלו הייתה "וואו כמה שאת צינית!" אבל זו האמת, את הילדות שלי לא יחזירו לי, וסגירת מעגלים? לא זה מה שיתקן את העוול. אמא שלי כבר מבוגרת מאד, היא צלולה אבל מדי פעם מעורפלת. לפני כמה חודשים כשהגעתי אליה, היא הסתכלה עלי חזק ושאלה: "סנדיי, כשאת היית ילדה, האם היה כך וכך?" עכשיו השאלה הזו היא ליבת הצרות שלי, בשאלה אחת היא בעצם סכמה את המקור לאשמה שלה בעושק הילדות שלי. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה מתחננות לשמוע את תשובתי, חבקתי אותה ואמרתי לה "אמא, מה פתאום, בחיים לא, הייתה לי את הילדות הכי מאושרת בחיים שלי, ואת היית האמא הכי טובה שיכולה להיות, הלוואי ואני הייתי יכולה להיות אמא כל כך טובה כמוך! כל החיים שלי היו כיף אחד גדול! תמיד, תמיד הייתי מאושרת והייתי שמחה." ואז אמי נשמה נשימה עמוקה, נשימה של רווחה והיא אמרה לי: ככה גם אני זכרתי את הדברים, אבל לא הייתי בטוחה, ורציתי לשמוע ממך. אמרתי לה, שזה לא ידאיג אותך לעולם, תמיד עשית אותי רק מאושרת, אין על הילדות שלי. היא חבקה אותי עם ידיים חלשות ורועדות ואמרה, אני תמיד כל כך אהבתי אותך, תמיד יותר מכולם. אז מה היה יוצא לי אם הייתי 'סוגרת אתה מעגל', וזורקת לה בפרצוף בדיוק מה היה? לראות את הפנים הנינוחות שלה, אחרי מה שאמרתי, סגר לי יותר מעגלים מאשר כל אמירה אחרת, אין לי כל רצון לזרוק לאף אחד בפרצוף את מה שעשו לי. זוכרת בגיל ההתבגרות, שניסיתי לעשות זאת פעמיים עם אבי, זוכרת את הבכי ההיסטרי שלי, בכי ללא שליטה, זורקת לו את הכל, רוצה תשובות, ומבקשת שינוי, זוכרת אותו מחבק אותי, מבטיח שהכל ישתנה, ו.... נאדה, כלום... מה שהיה הוא שיהיה. בגרתי מאז, אלוקים החזיר לי עשרת מונים על כל הצער שהיה לי קודם, אלוקים פיצה אותי. אני מאמינה שלכל אדם יש את סאת עוגמת הנפש שלו בחיים, וגם את סאת האושר, יש מי שמנהיג את הבירה, ודואג לעשות את האיזונים, אף אחד לא יכול לשנות את השנים הקשות שלי שגזלו ממני את כל הילדות, אף אחד לא יכול לשים על סוויטש ולשנות את מה שהיה, אי אפשר להחזיר את הגלגל ולתת לי שנות ילדות חסרות דאגה, כאשר בעצם אף פעם כמעט ולא הייתה לי ילדות, אבדתי אותי לגמרי בגיל שמונה וחצי, אבל גם קודם לכן היו בקיעים, שנות הילדות שלי אינן, וגם להביא את כל הנוגעים בדבר להכרה לא ישנה את המצב, מה גם שחלק נכבד מהם נמצאים כבר בעולם אחר, אז מה נשאר? אז לפחות עושה לי טוב לדעת שאמי הישישה נחה דעתה, והיא מפנטזת מחדש את העבר, מוחקת מהתודעה כל מה שהיא יודעת שלא היה נכון, ומשכתבת את ההיסטוריה, אני שמחה בשבילה, רוצה שתחיה את השנים שנשארו לה עם הרגשה טובה, ולא עם מצפון. זה מה שנכון לי, לא אומר שזה נכון לכל אחד, יש כאלו שמרגישים שצריכים לסגור מעגלים. רק רציתי שגם הקול הזה ישמע, ויתן עוד כיוון לחשיבה. יש לי מה לומר על טענות של בנות מדוע האמהות לא באו לעזרתן, אבל זה בנושא אחר לחלוטין ולא שייך לפוסט הזה.

הי סנדיי, אני חושבת כמוך פעם ניסיתי לעמת את אימא שלי עם תחושות קשות שיש לי ממנה כבר הרבה שנים, וזה היה מיותר ורק פגע בה. היא לא מבינה וכנראה לעולם לא תבין עד כמה ההתנהלות שלה בעבר ובהווה פוגעת בי. אני לומדת להשלים עם המצב - שהיא כך וזהו זה... וכן, זה עצוב ופוגע מאוד. ומאוד מאוד חסרה לי הרגשה של אימא מבחינה רגשית. והיום, לא אכפת לי שאמא שלי תחשוב שהיא "אם השנה" אם זה עושה לה טוב. במידה מסויימת, גם היא הפסידה אותי. והכלות\אחיניות\אחיות שלה, שאותן היא אוהבת ומעריכה ואיתן היא כן אוהבת לדבר, הן לא הבנות שלה כמוני..אז כן, באסה גם לה.

אני אוהבת את אמי מאד, אני חושבת שהיא עשתה המון טעויות אני חושבת שיש לה בלי סוף באגים אני חושבת שהיא פעלה עם רגש בלי שכל אני חושבת שלא היה לה ייעוץ נכון אני חושבת שהיא שכחה שאני ילדה קטנה ולא אמא שלה אני חושבת שהיא לא הבינה ממש את המשמעות של מה שהיא עשתה אני חושבת שהיא פשוט לא הבינה על איזה כתפיים היא זורקת את הכל אבל אני כן אוהבת אותה, אני כן עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמח אותה היו לי שנים קשות שנים שהיה לי קשה לדבר אתה בכלל, כי הייתי מלאה בכעסים כשאמי הייתה צעירה לא היה שייך לדבר אתה היא הייתה נכנסת להיסטריה, צורחת, דופקת את הראש בקיר, ומאיימת בהתקף לב, סרטן, וכו', בכלל לא היה עם מי לדבר. עכשיו הרכבת נסעה ואתה הילדות שלי אבל אני כן אוהבת אותם

"יש בזה אצילות נפש רבה, לא לצער אדם זקן ותשוש" אהבתי מאד. את אשר עשתה לי אמי (וגם אבי) הבנתי רק בטיפול, לאחר שנים. לא יהא עימות בכל מקרה, וכך נכון לי. וכמו שאמרת את העבודה עשיתי מול עצמי. היום, וכבר שנים, שאיני בקשר זועם עם אף לא אחד מהם. אחי, החכם והאהוב, נוהג לומר - נפרדתי כבר משניהם. ואני מבינה. יום נעים, סוריקטה

כתבתי כבר שפעם בשבוע אנחנו מנגנות בגיטרה בערב. היום זה יצא ממש קונצרט, ואז אמרתי לחברות, בואי נלך לבית הורי לשמח את אמא שלי, לא יכולה לתאר לכם את החוויה שזו הייתה, השירה, הנגינה, היה כל כך סוחף, והיה שם נכדים שרקדו, זה היה פשוט דלק לנשמה. והשאלה המתבקשת - על הקשרים שלי עם אמא שלי, וזה מצריך הודעה בפני עצמה.

שאלת לגבי הטיפול, התחלתי לפני מספר חודשים טיפול שנקרא די בי טי. (אל הדי בי טי עברתי אחרי שהייתי שנתיים וקצת אצל פסיכולוגית בטיפול והגענו יחד למסקנה שאני כנראה צריכה סוג טיפול אחר וכך יצא שהגעתי אליו). הטיפול כולל: טיפול פרטני וקבוצתי אחת לשבוע. הקבוצה מוגדרת כקבוצת לימוד ומנחים אותה שתי מטפלות, שאחת מהן היא גם המטפלת שלי בטיפול הפרטני. זה בגדול הרקע... אם יש לך משהו שמעניין אותך או לא ברור מוזמנת לשאול.

הידע שלי באמת לא מרשים מה זה די בי טי, איך עושים טיפול בקבוצה, כל אחד מספר מה לוחץ לו? זה נשמע קצת מלחיץ

בעקרון בכל פגישה לומדים חומר, מתרגלים אותו, מדברים על השעורי בית. מי שרוצה משתף. וגם כשמשתפים לא שופכים הכל החוצה, בשביל זה כל אחד נמצא בטיפול פרטני גם כן. סורי שלא מרחיבה פשוט לא במיטבי... ראיתי גם שכתבת לי לגבי שבתות- אני לא באמת אלך להתארח אצל אנשים שלא מכירה וגם כאלו שמכירה לא תמיד מתאים לי להיות אצלם שבת שלמה. בתאוריה הייתי חושבת שיכול להתיאם לי, אבל זה לא בשבילי. לרוב, גם מסתדרת בשבתות בלי להסתבך יותר מדי. ושוב תודה על המחשבות.

בכל החזיתות...בבית ביני לבן זוגי על הקשר שלנו, על הילדים שלי במערכת החינוך שלצערי לא בנויה לילדים שונים :( בטיפול, על הקשר... רוצה להלחם עליו במקום לבוא מנוכרת כל כך, הייתי מנוכרת והיא הרגישה את הריחוק....והחלטתי שאתקרב אפילו שהיא נוסעת, מכריחה את עצמי להגיע אליה השבוע אפילו שממש צפוף לי בלוח הזמנים ולה אין זמן אחר להפגש... כי יודעת שלא נתראה כי היא נוסעת :( אוףףףףףףףף קשה להלחם יותר קל לומר נואש ולשקוע בדיכאון לאכול עד אובדן...הפעם החלטתי להלחם.....עצובה, עייפה ורצוצה אבל נלחמת, על כל מה שחשוב לי בעולם הזה..הבית הילדים והקשר איתה!!! וגם בעיה רפואית שאין לי ברירה אלא לטפל בה! אודי, אני עצובה אבל לא מיואשת..לא רוצה להגיע למצב של יאוש....מחזיקה מעמד. ואצטרך עוד מעט להחזיק גם בלעדיה כשהיא תיסע.....לפעמים אני חושבת שדיכאון זה מנוחה כזו עבורי לברוח אל האוכל והבכי והרחמים העצמיים...אז נמאס לי!!ויותר לא בורחת!!!

היי קצת תגבורת :) וכן את לא מוותרת קצת סימנטיקה של מילים במלחמה יש פצועים כשאת לא מוותרת את לא מוותרת עלייך כי מגיע לך...אז משאית בדרך אלייך עם מה שבדיוק יעזור לך...המון אהבה כוח וחיבוקים ..איתך https://www.youtube.com/watch?v=5WEggKymynE

תודה אביב שיר מקסים!! קוראים לזה אהבה :) יש בי אהבה והיא תנצח! אכן! ואודי, הלואי שאוכל לקבל ככה בפשטות כזו בלי מלחמות........אגב בביה"ס לצערי למי שיש ילדים עם בעיות קשב וריכוז מבין שזה מלחמות ולא רק לקבל....עדיין אחרי אבחונים אין הבנה ולא תמיד הילד מקבל את מה שמגיע לו, לא מבינים שזה כמו ילד נכה שמבקשים ממנו ללכת בלי עזרים :(

אולי תתן לזה מינוח אחר, אבל החיים הם מלחמת קיום, כל אתגר שצריכים להשיג אותו הוא סוג של מלחמה, התמודדות זו גם מלחמה, שאלה של הגדרה, מבינה את מיכל עייפתי, עייפתי כל כך

הי אודי, בכל התקופה שאני כותבת כאן, אתה מרגיש שדברים אצלי השתנו? אני מרגישה שינוי מסויים... אולי בגישה שלי, בהבנה שלי, בהסתכלות שלי על דברים... אבל, עדיין יש לי קשיים... בעיקר עם בעלי, למרות שאנחנו אוהבים מאוד. לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו..אולי תסכול? שאני לא מצליחה לממש דברים שאני רוצה. אולי פחד? הרבה זוגות מתגרשים היום...ואף אחד לא חסין.. ואולי אכזבה..ממני... ואני מרגישה אמא גרועה ואישה גרועה - למרות שאני טובה וראויה... ומתחשק לי פשוט ללכת לטייל, אני ובעלי ביחד, איפשהוא...לשבת שנינו עם שוקו חם, ופשוט ליהנות מהשקט. אודי, אני רוצה לעשות את זה איתו. ובלי הגועל והבהלה וכל המחשבות בראש, שעושות לי רעש ...

מיקה יקרה כל כך את גדלה וצומחת מול עינינו . הפעם הראשונה שכתבת הייתה לי הרגשה של ילדה /נערה צעירה שצריכה עטיפה ועכשיו את כבר גדולה ... ותעשי תזמיני אותו לבית קפה עם שוקו חם וכשיעלו לך המחשבות תזכירי לעצמך להסתכל סביב שהיום זה אחרת ואחר כך תוכלי לעשות את זה עוד ועוד בסיטואציות אחרות . לאט לאט זה עינין של אימון איתך

עם הרבה קצף לפעמים צריכים את השקט כדי ללבן דברים, הפחד לנגוע בדברים רגישים גורם לריחוק, ואולי גם לפחד.

וכן קצת מציפה ..אבל כל כך התרגשתי לשמוע את זה לקרוא את המילים . של שיר שלא הכרתי בכלל...וכנראה אשמע עוד ועוד ...אז רוצה לחלוק אותו אתכם באהבה ענקית והמון כוחות לכל אחת ואחד למסע המיוחד שלו ..לצאת מעבדות לחרות כי מגיע לנו ..ולא משנה מה הקולות שבראש אומרים https://www.youtube.com/watch?v=xAV6HkC-v44

שבוא אפשר לנשום ...שבוא עוד מאיר אור ... לכולנו שבוע טוב שבוע עם הרבה אור ושקט אהבה וכוח , אודי תודה שאתה שומר עליינו ודואג שיהיה לנו מקום שבו עוד אפשר לנשום שיש בו אור ואפשר לקבל ותת ופשוט להיות. https://www.youtube.com/watch?v=iE-lp0rICnw

הי כולם, בוקר אור, שבוע טוב לכולם עם הרבה תקווה, חמלה ואהבה. שלכם, סוריקטה

אוהבת שבוע טוב גם לך יקרה

גם לך שבוע טוב! מחר, יוצאת לטיול עם העבודה, איזה כיף יום חופש(:

אבל לא עלה... אולי יעלה מחר? לא יודעת. אז סוריקטה יקרה, איחלתי לך גם שבוע טוב. וסיפרתי שמחר יוצאת לטיול מטעם העבודה... מקווה שיהיה כיף, חייבת התאווררות מהשגרה הזו כבר.

שתי תגובות אותו דבר... אודי למה העלית את האחרונה? עכשיו סתם לא נעים לי

הי יקירתי, אשמח לשמוע איך עבר היום, שלך, סוריקטה

אמרתי לך כבר פעם שהלוואי והיית שכנתי זה מה זה יכול היה להיות טוב, שתי הנרקומניות – עם כל הכדורים הללו. אל תפגעי, כך אני צוחקת על עצמי וכוללת אותך אתי. חייבים להפסיק אני הפסקתי עכשיו בגלל מיחושים נוראים, עקצוצים בלשון, חצי שיתוק בלשון, וכל צד שמאל מהבהב עכשיו תקשיבי למה שרציתי לומר לך, אמרתי כבר פעם שיש לי כמה כובעים, ומתוך רצוני להשאר אנונימית אני לא מפרטת, אבל זה מביא אותי לכל מיני מחוזות. פעם הגיע אלי אשה, מטופחת, רהוטה, ממורכזת, והיא מספרת לי שהיא חולה במחלת הסכיזופרניה, חטפתי שוק, אבל היא בצורה מאד עניינית מספרת לי שהיא לוקחת כדורים כבר שנים ולכן התפקוד שלה ראוי, והיא גם מראה לי אישור על כך מפרופסור ידוע שם. חלפו כמה שנים, ובגלל סיבות שונות הפרופסור הזה היה צריך להגיע למשרדי, מדברים על דה ועל הה, ואז אני נזכרת שהוא הרופא של אותה אחת, ומכיוון שכלפי היא הורידה את החסיון הרפואי, אני אומרת לו, תגיד לי, הגברת הזאתי, מה מצאת בה שכתבת שהיא חולת שסכיזופרניה. והוא אומר לי, להגיד לך את האמת, בעיני היא נראתה בריאה לחלוטין, אז שאלתי, אם כן מדוע נתת לה כזה אישור, הוא אומר היא הגיע אלי עם תיק רפואי של רופא אחר, סיפרה את הסיפור, סיפרה שהיא לוקחת כדורים ובקשה אישור, ועשיתי כדבריה אבל לדעתי היא בריאה. טוב, אמרתי, בוא נעלה את הכלה על הקו, אני מתקשרת לאותה גברת ואומרת לה, ידידתי, יושב לידי הפרופסור, והוא טוען שאת בריאה, כפי שאני טועת כל השנים, אז אולי הגיע זמן לבדוק אם באמת יש לך את המחלה אם אין. בואי תעברי שוב אבחונים והיא אומרת לי באדישות, עזבי סנדיי, הוא לא יכול היה לאבחן אותי כי אני על כדורים, אם היה רואה אותי שבועיים בלי כדורים אז היה מבין כמה אני חולה. את לא רוצה לנסות שוב איבחונים? שאלתי, והיא בשלה – לא. אין לי נסיון פסיכיאטרי, אבל נסיון חיים יש לי, ואני בטוחה שאין לה את המחלה. אין לי מושג מדוע היא כל כך בטוחה שיש לה, אבל מתוך שעות של שיחות אתה, אני מעידה שהיא מאה אחוז בסדר, והלוואי וכדורים יכלו כך לפעול על אדם חולה. ההיכרות שלי אתה הצריכה הרבה חישובהים, מחשבות וניתוחים ואת הכל עשתה נפלא. ולמה משנה כל הסיפור הארוך הזה, אביבוש, אני קוראת אותך כאן כמה חודשים, את נשמעת לי מה זה נורמלית, לכל דבר. את מספרת על כל מיני הגדרות ורעשים, ואני אומרת לך קחי את כולם , שימי בתוך קרטונים, סגרי עם נילון עבה, שימי על ספינה ושלחי לטורקיה!!!! תשמיעי את הקול זמיר שיש לך, את הקול הנפלא הזה, תני לי להחזיק לך את היד, נחזק אחת את השניה בתקופה הלא קלה הזו, תאמיני בעצמך, יש בך כל כך הרבה, כל השאר בספינה לאיסטנבול, לא שייך אליך בכלל. אין לי ספק שכאשר תדעי כמה את נפלא, כמה יש בך, כמה שלמות, לא תתני לשום קולות להפריע לך את חייך. חבל שאת לא שכנתי, הייתי צריכה מישהי כמוך לידי, עכשיו, כשלא כל כך קל לי

סנדי קודם כל תודה על המחשבה ...וזהירות!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מבינה אותך בדקויות ואני גם ההיגיון שלי בריא כאחת שעובדת עם אנשים עם בעיות נפשיות זהירות להגיד להוריד כדורים .נכון שהמקום וירטואלי וככזה יש שצופים מהצד אחד הדברים הקשים ביותר לנפגעי הנפש זה שהם משחקים עם הכדורים כי זה גורם לירידה מטורפת. ותתפלאי יש המון אנשים שליוויתי שעם הכדורים היו בתפקוד מעולה ודקה בלי התפקוד ירד למינימום או לאשפוז. ואלי ...זה גם לסוריקיטה - השימוש שלי הגלוי בשם ההפרעה והאיבחון הוא לא עבורי הוא בדיוק עבור כל אלו שמרגישים משוגעים לא נורמליים בגלל האבחון . הרצון שלי הוא להראות שזה בסדר הם לא לבד וכן זאת המציאות ואתה אני חיה . הפיצול שלי הוא מגיל 4 כך שכל חיי אני חיה בפיצול ורק לפני כמה שנים אובחנתי . סנדי האמת שאני שאלתי את המטפלת שלי שנתיים קודם אם זה לא ניראה לה והיא רק כשהייתה בטוחה אמרה לי כן . אישית אני ללא כדורים גם את הכדורים הנרקוטים לכאבים כמעט את כולם זרקתי ברגע שהבנתי שזה עניין של איזון בן הגוף לנפש ואני משתמשת בהם לעיתים רחוקות. מה כן אני מדברת אני מרשה לעצמי להביא את הכאב את העצב את הקושי להרגיש רגשות שדחקתי כל השנים . זה קשה זה מציף וזה מה שאת רואה כאן. הקולות האלה הם חלק ממני שלחתי לך מאמרים זה קשה להבין ..אבל אני אנסה להסביר לך כשאת מדברת על ילדה פנימית לי יש כזאת ויש לה קיום לפעמים משלה שלא קשור אלי שזה כולל משחקים של ילדה עם בובות ודובים ודיבור של ילדה ..אני לא יכולה להתעלם מהקול הזה אסור לי כדי להתחבר אליו אני צריכה להקשיב לה כי היא אומרת את מה שאני לא יכולה /רוצה להרגיש אבל היא זאת אני . אם בפגישה האחרונה שכבתי על הרצפה עם הבובה ובכיתי בקול של ילדה שאני לא דומה לו ...ברור לי שזה אשיו שהוא מאוד קשה לי וכן אני אעלה את זה וייתן לזה איוורור ויש להניח שזה כבר לא יהיה טריגר כל כך קשה . מחמיא לי שאת רוצה להיות שכנה שלי ואני אשמח להיות כאן ולתמוך בך ברגעים קשים אבל סנדי תני לעצמך להרגיש את הקושי קצת שחררי בלי להתפרק עד נקודה שלפני . תהיי קצת יותר רכה לעצמך ...איתך אוהבת חיבוק

אני חוזרת ומדגישה שהידע שלי בפסיכיאטריה הוא שואף לאפס, רק מה שאני יודעת מנסיון החיים. אבל האמון שלי ברופאים הוא לא מי יודע מה. כפי שכתבתי, לא נתנו תחזית של כאבי תופת שיגרמו לשיתוק, שלא אוכל לקום מהמטה, ואגלה לך עוד דבר, יש לי בת עם 100% נכות, 100 אחות נכות בגלל המחלה ו 100 יכולת להשתכר, בפעם אחרת אני אדבר על זה, ותביני עד כמה האמון שלי בהבחנות של רופאים הוא לא מרקיע שחקים. עכשיו העפתי את התרופות הנקוטיות ולוקחת תרופות לשיכוך כאבים, שעושים לי הרגשה של אולקוס אבל זה פיזי, הכל כואב, כואב כואב... אני יותר מדי אנרגטית כדי שאוכל להכנע לכאבים אגב הילדה הקטנה, אני מתה על בובות ודובונים וכו', זוכרת שהיית בחורה וכל החדר שלי היה עם בובות וכלים וכו', ואמא שלי הייתה בטוחה שאני פסיכית על כל הראש, היום בבמשרד המפואר שלי מככבות בובות חרסינה יפיפיות. לקוח שובינסט בקש לדעת מה פתאום בובות? אמרתי לו מדוע לא פריעים לך מכוניות מרוץ במשרדים אחרים? כי אתה חתיכת שובניסט, אבל בשביל השובניסטים הללו הכנסתי גם מכוניות מרוץ יקרות, ויש לי עוד מגוון של קישוטים 'ילדותיים' במשרד, ואני מתה עליהם, וכשאני קונה צעצועים ומשחקים 'לילדים' אני קונה את זה קודם כל כי אני אוהבת את זה, כולם מתים לבקר כאןבשבת , כי אני שעות משחקת עם כל הגילים, אז מה לעשות אני לא חושבת שזו הפרעה נפשית, אצלי בכל אופן לא, לא מאבחנת אותך, רק רוצה לומר לך שזה הכיף שלי!!! ובכל מה שנוגע לילדה הקטנה, רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל דווקא לייחד אותו לבמבי, אז כשאעשה זאת אזכיר את שמך. בכל אופן את מקסימה, ותרגישי טוב, ולכי עם הפנים קדימה!!! ואני שמחה שאת לא לוקחת כדורים.

נכון שאנשים יכולים להרוס לעצמם את החיים כשהם מפסיקים כדורים, ואני אישית מכירה אדם שכזה. אבל.. לפעמים חיים נהרסים גם כי הולכים כמו תיש עוור אחרי הרופאים, ואת זה אני גם יודעת מניסיון עצמי קחי את התקפי החרדה שהיו לי לפני כמה חודשים, זה היה נורא, לא יכולה לתאר לך מה זה היה לקבל את ההתקפים הללו, כמעט שגמרו אותי, ובסוף נתתי לעצמי את המרשם, ומאז, איזה רגיעה, איזה יופי!!! תארי לעצמך שהייתי הולכת עם הדיאגנוזה של הרופא שהכל בסדר, עד היום הייתי נמקה עם ההתקפים, או שאולי הם כבר היו גומרים אותי לחלוטין לעומת זה, הרופא האידיוט שגזר עלי שיתוק, אם הייתי מאמינה לו, ולא נלחמת, איפה הייתי היום כך שלדעתי מה שצריכים זה גם להשתמש בהגיון שלנו, לא להשאר לגמרי מקובעים ואת יודעת מה אפשר פשרה לשמוע עוד חוות דעת של עוד רופא לפעמים אפילו של יותר מאחד לא מתכוונת אליך ספציפית אלא באופן כללי, כשיהיה לי כוח נפשי אספר על הבת שלי, ותביני למה אני מתכוונת, אבל כדי לספר עליה אני באמת צריכה יותר כוח נפשי.

סנדי הכדורים שדיברתי עלהם הייתה נקודתית לבעייה שצצה ופשוט לא הייתה לי ברירה הבעיה שהחרדות מהקורס ומימה שזה מציף הגבירו את הבעיה אז הם גם לא כל כך עוזרים לא נורא נעבור גם את זה ...לקח לי זמן להבין על איזה כדורים מדובר

הי מימה, את כותבת כאן הרבה על רצונך לזוגיות ולילדים ולחיי חברה תוססים אך בשאר המלל שנכתב כאן את כותבת בדיוק את ההפך, אפילו שלא באופן מפורש. את בטוחה שאת רוצה??? את פועלת להשיג זאת? נכון, משפחה זה מעצבן, ומטפלות שחצניות זה מעצבן, ובנים זה מעצבן, ולשלם כסף זה מעצבן...אבל, להיות לבד זה עצוב! ועצוב גובר על מעצבן... ולכל ה"מעצבן הזה" יש בהחלט קשר למיניות חסומה אז יאללה כבר, מימה, בחייאת... תעשי איזה מהלך...תזרמי... תמצאי בחור חמוד ותזמיני אותו לצאת, תשתי יין לבן (אבל לא להשתכר!), ותאכלי עוגת שוקולד טעימה ומפוצצת בקלוריות. ופשוט תדברי ותצחקי ותנסי להיפתח ולשתף..סוג של משחק, אימון. אפילו תזמיני אותו לרקוד. סתם, בשביל הכיף. תתחילי לצבור חוויות טובות. והוא ירצה, ואת מתישהוא תרצי, ובסוף אולי יהיו לכם ילדים קטנים וחמודים...מימים ומימות קטנים כאלה... יש עולם שלם יפה שם בחוץ.. נו, שחררי כבר...

אהבתי את הזרימה של הכתיבה שלך

סנדי את בתחרות עם מישהו?

חייכתי שקראתי מה שכתבת לי. הלוואי :) הלוואי שיהיה. אני אנסה להגיע לזה

שלום לכולם. עד לפני שנה הייתי בטוח שאין לי שום בעיה. הייתי מאז ומתמיד אדם פרקטי כלומר לא הייתי פועל ומונע דרך הרגש אלא הייתי מסתכל על משהו שקורה או משהו שאני צריך לעשות בצורה פרקטית. תמיד הרגשתי שיש לי כוחות עצומים כדי להצליח וכשהייתה לי מטרה הגעתי אליה רק מהסיבה ששקעתי כל כך בזה בתוך עצמי וניתקתי את עצמי מהסביבה או כמעט מכל דבר שהוא לא המטרה הזו. למשל בלימודים או בספורט, הגעתי לאן שרציתי אבל לא התייעצתי בדרך איך לעשות זאת פשוט עשיתיבעזרת המידע הכי בסיסי שיש, כמו שאני רואה את זה ונכנסתי למלחמות עם עצמי להצליח כי מעבר לזה היה לי קשה בחוץ ועם אנשים. העניין הוא שעד לפני שנה וקצת לא הייתי מרבה לשים לב לסימנים חיצוניים של אנשים, כשמישהו היה מדבר איתי הייתי רוצה שהשיחה תיגמר או שהיא תגיע לחלק פרקטי כל שהוא שבו אני אוכל לתת את דעתי העניינית בלי יותר מדי "בלבולי מוח" למינהם. לא רציתי ולא היה בא לי לפתח שיחות עם אנשים שאני לא מכיר ולא קרובים אליי כי פשוט לא עניין אותי בכלל מה הם עושים בחיים או מה שלומם, מה המטרות שלהם, כי לפי דעתי זה לא תורם לי שום דבר להקשיב לאדם שמדבר ולא מגיע לנקודה בה אפשרי מבחינתי לתתת דעה עניינית. יש לי ידע נרחב במדעים, חלל, ביקום אני מרבה לקרוא וללמוד את הנושאים האלה, לאחרונה "התעוררתי" בעזרת האינטרנט ונתקלתי גם בהרצאות שמדברות על פסיכולוגיה. שתבינו עד לתקופה הזו הייתי בטוח שאני אדם בסדר גמור וזה שאנשים מדברים כל הזמן אחד עם השני זה סוג של אינטרס ואין להם באמת עניין אחד בשני. זה גם מנע ממני לגשת לנשים, כלומר חוויתי והייתי עם הרבה נשים בחיים אבל זה רק בגלל המראה החיצוני שלי, אני גבוה ושרירי ונראה טוב, אם לא הייתי כזה גם את הנשים האלה בספק אם הייתי מצליח להשיג. גם עם הנשים שהייתי לא הצלחתי להוציא את עצמי החוצה וזלזלתי בהן כי לא חשבתי שעוד משהו עובר להן במוח ובלב מעבר לזה שיש לנו אחלה סקס, כמו שאני חשבתי. מסתבר כנראה שטעיתי, מסתבר שיש לרגשות תפקיד חשוב, אני מצליח להתרגש רק שאני לבד, שאני שומע מוסיקה מסויימת או שאני מתבודד עם עצמי ונעלם לתוך העולם שלי. אולי יש לי אספרגר אני לא יודע, גם שאני עם חברים קרובים, שיש לי 5-6 כאלה אני לא יודע איך להיפתח רגשית בדיבור ורוב השיחות שלי איתם ענייניות ואני גם שם לב שבנושאים לא עניינים כמו אהבה וכאלה הם לא נפתחים בפניי כמו בפני אחרים אפילו עם חבר שאני מכיר 20+ שנה. וזה משגע אותי אני לא מצליח להשתנות אני הולך עדיין לפאבים או מקומות עם אנשים ורואה אנשים מדברים ולא מבין על מה לעזאזל הם מצליחים לנהל שיחות של שעות איך זה אפשרי בכלל. איך אני יוצא מהמבוך הזה שמישהו יתן לי עזרה אני רוצה להשתנות ואני חושב שאנשים גם רואים אותי כאחד כזה גבוה גדול וחסר רגש ואני גם לא רואה סיבה ללכת ולהוכיח להם אחרת כאילו מבחינתי הם יכולים ללכת לקיבינימט. אני חושב על זה שאני רוצה להכיר מישהי ולהיות איתה כאישה לחיים ואני לא מצליח להבין איך אני הולך לעשות את זה.. על מה אני אדבר איתה כל הזמן על מדעים וחלל? כמה היא תוכל לשמוע את זה איך אני אצליח לגרום לה להרגיש מה שאני מרגיש כשאני מתרגש וכשאני מתבודד עם עצמי. תודה.

לא ממש מבינה אודי. מילא לטעון שנשאבתי ל'דינמיקה של התעללות' מולה. עם כל השנאה שהרגשתי והקללות מרחוק כלפיה... אבל מולך? כי אמרתי 'ברוב טמטומך'? חשבתי שעברנו את זה. התנצלתי לא? לקחתי את הירידות עליך בחזרה. ובמילא אין לך כבר מה להגיד על כלום ממה שאני כותבת .. אני באמת לא מבינה בשביל מה אני כותבת פה...התעייף לי המח מזה.

הי מימה, כותבת לך כי כואב לי לראות את ההודעות שלך כאן מיותמות, אם הבנתי נכון אודי החליט שלא יענה לך יותר, זה עוד גבול ותסכול כמו שאת מכירה, אני מקווה שמתישהו תצליחי להבין שהוא מנסה לשמור גם על עצמו וגם עלייך.. שהוא מרגיש (אני מקווה שזה בסדר אודי שאני מפרשת אותך) כנראה שהוא נגרר איתך ליחסים לא בריאים. לא מעט אני שומעת אותך תוקפת אותו ואותו תוקף אותך. זה לא משהו טוב ומישהו צריך להיות מבוגר אחראי ולעצור את הדינמיקה ההרסנית. איך ממשיכים מכאן? את יודעת מה דעתי, אני חושבת שיש לך הרבה עבודה אבל שבטיפול הדברים האלה שיש לאחרים ושאת מקנאה בהם, יכולים להיות שלך (אספר לך שכשזה קרה לי בטיפול חוויתי את זה ממש כסוג של התעוררות, כאילו נפקחו לי העיניים ואני רואה לראשונה את העולם על כל האפשרויות הגלומות בו. וכשאני הרגשתי ככה באמת היה לעולם הרבה מה להציע לי, ואז גם החיים מאד השתנו). אני חוששת כמה כאב יכול להיות אם תמשיכי לכתוב כאן ללא מענה. זה משהו שנראה לך שאת מסוגלת לעמוד בו? הייתי מציעה לך לתכנן איך ממשיכים מכאן ולא פשוט לזרום עם להמשיך לרשום כאן מדי פעם, כי נראה לי שזה עלול להיות הרסני.. מה את אומרת?

לא משקפת את כל המטענים של השבוע החולף, אני צריכה ללמוד להכיר אותך יותר לעומק (איך אתם עושים סמיילילי? טכנית אני לא יודעת?:) (לחצתי על שני מקצים - זה מה שאתם עושים?)

נו על שיפט ונקודותים ואז שיפט וסוגר אחד....מקווה שתסתדרי . ואת יודעת אני אוהבת את השבלונה הקבועה זה נותן הרגשת בטחון, שינויים מפחידים אותי ...

שלום אודי..אני בטיפול 5 שנים.עם תלות קשה במטפלת. אני כל החיים שלי הייתי עצמאית..לא יודעת מה קרה לי בטיפול..כל חיי התמודדתי לבד עם הרבה דברים ופתאום הפכתי להיות תינוקת..מה זה הרגרסיה הזו? למה היא קוראת והאם ניתן להשתחרר ממנה? האם עליי לעשות משהו כדי להשתחרר מהתלות? אנחנו מדברות על זה המוןןןןן. בעבר הקשר היה כולל טלפונים..סמסים.חיבוקים..היום היא מציבה גבולות..ואני מפרשת שהיא כבר לא אוהבת שהיא מתרחקת..קשה לי..חושבת רק עלייה..היא כמו אם בשבילי..מה עושים?

גיגית יקרה! זאת את? מפעם? אולי אודי יענה לך שהתלות הכרחית לצמיחה... כך המטפלת שלי גם חושבת...אבל גם אני ככה, וכן יש גבולות וזה קשה אבל חייבים גם אותם והגבולות משתנים כי היא חושבת שאת יכולה להם! מאמינה שאת יכולה. וכן התלות הזאת היא שאלה של כלנו עד מתי? מתארת לעצמי שמהתלות תצמח בסוף עצמאות כלשהי...תספרי קצת יותר? ובטיפול חוזרים לפעם..לתלות שהייתה הכרחית כשלא קיבלנו אותה מההורים...מיכל.

כנראה שמצאתי איפה להיות, מקווה שיהיה גם נחמד. בכל מקרה אני כבר לא במיטה (:

צעד אחד קטן עבורך אבל צעד גדול לאנושות אני יודעת כמה כוחות צריכים בשביל זה שתהיה לך שבת טובה קצת מבולבל לי כל העניין של הקבוצה שלך והטיפול הפרטני, אם יתחשק לך תרחיבי את הדיבור

מה שלומך איך הגב? ...חיבוק לסופ"ש קל

זה לא רק הגב, זה סוג של קריסת מערכות, עקצוצים בלשון, ערפול בצד שמאל, מקווה שלא אנחת במיון, בינתיים מורידה מינוני תרופות, ונשרפת מכאבם עזים נורא.

לאודי ולכל חברי הקבוצה הילה

יופי שבאת לבקר

תודה לך....

הי מיקרה יקרה, תודה *לך* ולכולם. באמת שאתם עוזרים לי. ותודה גם לך שפתחת עבורי הודעה. המחשב שלי קורס לשעות ארוכות, לעתים קרובות. עוד מעט יבוא יומו. אההמממ, המחשב, לא אני. בכל אופן, כך גם יכולתי לראות את ההודעה בקלות רבה יותר דרך הסלולר. שבוע טוב, שלך מן הלב, סוריקטה

יקירתי, אני רואה אותך כותבת ומרגישה את הכאב שצורח בך... רציתי לכתוב לך כבר מזמן ולא הצלחתי. הלוואי ולצד הכוחות שאת מתארת שיש בך יהיה לך כח גם לאפשר לאנשים להתקרב ולגעת בפצעים שוב. הפעם עד שירפאו. אני יכולה רק לדמיין כמה חוויה רעה עם מטפל יכולה להרגיש משמעותית כשאת הכי חשופה. כואבת בשבילך. איתך אני לא חושבת שאת צריכה להתנהג "נורמלי" ולהסתיר את הפצעים כמו שכתבת. אבל את לא עוטפת את עצמך בחומה. את עוטפת את עצמך בקוצים. זה גורם לאנשים שרוצים להושיט לך יד לפחד להתקרב. להרתע. מנגד, כשאת מגיבה לאחרים- לקושי של מישהו אחר- כולך רוך ונעימות. את משאירה את הקוצים לרגע בצד. זה מאפשר חיבור. לא יודעת מה נכון לך. רק את כנראה. אבל חשבתי.. אולי אם תעצרי קצת מלפנות לאודי. תעצרי מלכתוב פוסטים משלך, אלא במשך תקופה שתבחרי רק תגיבי לאחרים ותהיי משענת שנראה לי שאת יודעת להיות, הקוצים לאט לאט ירגישו מיותרים. אולי יהיה לך נוח יותר לאפשר להתקרב אליך בלי להכאיב למי שבא. כשתשתמשי בכוחות שיש לך וברגישות כדי לעזור לאחרים מאמינה שמשהו בך יתרחב לאט לאט מאחלת לך מצע רך ועוטף לשים עליו את הראש לנוח. את בסדר. הכל בסדר.

התחברתי למה שכתבת לי. איירוני שרציתי לטפל מתי שהגעתי לטיפול הפסיכולוגי ההוא אבל אחרי שהיא הדגישה כל הזמן את עניין ה'עבדתי קשה' הזה זה נתן לי מן מסר שרק לאנשים ש'עובדים קשה' כמוה מותר ומתאים לטפל ולעזור לאחרים ולי לא... כאילו אני סוג ב'. אחת שלא עבדה מספיק קשה כמוה ולכן אין לי זכות להצטרף, להשתייך, להתיימר.. זה פגע בכל הנכונות שלי לתמוך ולתת לאחרים. פעם הייתי יותר קשובה ותומכת ומעודדת לאחרים. משהו בטיפול ההוא הפך אותי אנוכית וצינית להחריד. זה היה נוראי. כשהגעתי לשם שחרתי טוב, לעצמי ולאחרים. יצאתי משם קמצנית ומרירה בנשמה. כאילו היא תסכלה לי את הטוב אז התחלתי לתסכל לכולם. לעשות להם כמו שעשו לי. להחזיר לכולם שאם היא לא נתנה לי את הטוב שרציתי אני לא אתן לאחרים חוויה טובה יותר כי היא מיררה אותי. היא ככ מיררה אותי... :/ כבר אין לי כח וחשק לתמוך באף אחד ובכלום.. למרות שלפעמים אני כן עושה את זה. פעם הייתי עושה את זה יותר. מי אני שאתמוך באחרים? סתם לוזרית.. מה אני מבינה בזה. אם אני לא מצליחה לתמוך בי מספיק בעקביות אז לא אתיימר .. אני רוצה להצליח לתמוך בי . אהבתי את התגובה שלך. נראה לי אני צריכה פסק זמן מהפורום הזה קצת... כמעט רק שלילי יוצא לי פה משום מה.. נמאס לי מהשלילי הזה. רוצה כבר להצליח להרגיש עוצמות ויכולות. יוזמה.. להניע דברים בחיים. עייפה. נראה לי אפרוש לישון.. לילה טוב

כל מילה שווה זהב

התקשרתי לחברה פעמיים, לא ענתה. לא יודעת למה שלחית לה הודעה, הרי היא בטוח ראתה אם תרצה הייתה חוזרת אליי. אבל שלחתי ושאלתי- "מה קורה". ענתה שמצוננת ממש ונחה במיטה. אפילו לא שאלתי לגבי שבת. ירד לי החשק לרצות להיות אצלה, בהנחה שהיא בכלל יכולה. ושאלתי עוד אחת אם נשארת כאן וענתה שלא. אני לא באמת יודעת מה לעשות... ואני במיטה ובוכה ולא יודעת מה יהיה. לחפש סתם מישי לא קשורה ללכת אליה, לא בא לי. אז די, אין לי כבר כוח לחיפושים האלו, ובאמת שאין לי כרגע פתרון...

אגיד לך מה שקורה אצלנו, יש פנימיה של סטודנטים, הם מגיעים לארוחות שבת, זה כמעט רוטינה כל שבועיים בערך מישהו אחר לסעודה אחרת, היינו כל אחד מגיע פעם בשבועיים פעם בשלושה, הם מתקשרים מודיעים -שואלים וזהו מה שאת צריכה זה גם מאגר כזה של משפחות, לאו דווקא חברות, הרבה משפחות מארחות לשבת, בלי קשר לחברות מגיעים אלי כל מיני, יש הרבה סמינרים של חוצניקים מתקשרים בכל פעם שואלים עם שתיים שלוש יכולות להגיע אני לא יודעת באיזה איזור את גרה, אבל אם יש קרוב משפחתות דתיות/חרדיות אין לי ספק שתוכלי בקלות למצא 5-6 משפחות שאצלן את יכולה להתארח, וכך כל פעם תגיעי למישהו אחר, זה אפילו יהיה לך מעניין, לראות כל מיני סוגי בתים

סוקריטה מקסימה.. רק לומר שוב תודה. נגעת בי בלי ממש להתכוון. סליחה שלא הגבתי להודעות שלך ושל מימה בתגובה אליי. לפעמים אני חייבת להעלם קצת מכל המקומות שהשארתי בהם טביעת אצבע.. פחדתי לכתוב למה Stranger. שמישהו שמכיר - מישהי שמכירה- בטעות תקרא את זה ותדע. זה לא סביר.. זה כינוי שנתנה לי חברה טובה מאוד לפני שנים ונגע בי. נשאר איתי. כמו דמות חלופית כשלא נוח. מסיכה שנוח לי מאחוריה. בעקבות השאלה שלך יצא לי לחשוב על הכינוי הזה שהיה מאוד אינסטנקטיבי עבורי ולא באמת עצרתי להתעמק בו עד הסוף. אני חושבת שהוא הוענק לי מתוך התייחסות למסתוריות. אני חושבת שאימצתי אותו דווקא בגלל תחושת הזרות שהרגשתי נוח בתוכה. לא עד הסוף חלק מכלום אף פעם. רק בכאילו. חוזרת למעטה השקיפות שלי קצת עכשיו.. לנוח מרגישה שאוהבת אותך בלי להכיר.. תודה

יו, תודה, חמד, אני נבוכה מעט :-) ממש מתוק ומקסים בעיניי שמישהי קרובה כל-כך בחרה עבורך כינוי קולע שהתחברת אליו. מה שתיארת הוא קצת, אולי, גם, כמו ללכת-עם-ולהרגיש-בלי. תודה על השיתוף, לרגע או יותר, שלך, סוריקטה

אני מנסה. באמת. רק תדעו. שבת טובה.

רק עכשיו הצלחתי להכנס להודעות אז תודה על השבת שלום ושבוע טוב בשבילך יקרה

סםרי קצת יותר בהרחבה, אם רוצה הגדילי קצת את החרך, רוצה להכיר אותך יותר

דר שלום, קרה מקרה עם אישה מאד פגיעה שהיא נפגעה ממישהי. ניסיתי להרגיע אותה מזה ואז היא כעסה ונפגעה ממני. בזמן האחרון אני רואה שלא תמיד יש לה מצב רוח כנראה מכל מיני סיבות. והיא אמרה לי שאין לה כח לכלום, היא נשמעה לי אולי מיואשת מהחיים. בהמשך שאלתי לשלומה והיא אמרה שהמצב רוח טוב ושאני לא צריכה לדאוג. רציתי לספר זאת למישהי שמכירה אותה שאולי היא תוכל לשוחח איתה והיא אמרה לי לא לספר. אני דואגת לשלומה הנפשי. האם אני צריכה לשתף זאת עם מישהי שאולי תוכל לעזור לה למרות שהיא אמרה לא לספר. זאת אותה אחת שהיא נפגעה ממנה.

אמרת שתשמח לשמוע... אבל אני לא בטוחה. סופ"ש הקרוב לא הגיע לי בטוב, צריכה לחפש את מקומי... שכחתי כבר מה זה ואת התחושות הרעות שנלוות ואת המחשבות הקשות. חזרתי ממנה קודם, היה קשה ובכיתי הרבה. כבר הספקתי לשכוח את ההרגשה הרעה הזו והיא חזרה שוב... מחכה שחברה תענה לי כי חשבתי לנסוע אליה אם תוכל בכלל. אם לא, אצטרך לנסוע למקום אחר, כי לבד זו האפשרות הגרועה ביותר בשבילי. אולי פעם אצליח שלא אבל כרגע לא מתאפשר. לא טוב לי עם זה בכלל, אבל לפחות מעודדת את עצמי שמצבו הנפשי טוב יותר מאז ומדמיינת אותי עושה עוד דברים מלבד לבכות על מר גורלי במיטה.

מטפלת בגוף בלי להרגיש לא בשבילי ככה שהכועסים לא יגיעו בשבילה . זה בסדר שומרת על האכילה עושה פעילות ולא מדברת עם אף אחד על זה .לא כמה לא מה ככה כאילו לא עושה ..אבל נקיון הסוכר מהגוף מורגש בנוסף לקורס הזה ולמה שעולה בנפש שאני דוחקת הגוף שוב משלם את המחיר. אני מודה רמת האשמה הלקאה העצמית והשנאה העצמית כמה שאני אדחוק זה שם לא יכולה להשתחרר מההרגשה שאם הלכתי אז אני אשמה ... הגוף מתפרק כמות הכדורים שאני לוקחת ולא נושמת כמעט ... עד מתי אני יהרוג את עצמי ...

היי אביבוש)( בינתיים עד שתצליחי לאהוב שולחת לך את אהבתי וחיבוק אליך, לנערה, ולכל חלק שבך! שבת שלום!

אני על סף קריסה, מזדהה עם כל מילה שלך מרגישה שהגוף קורס

אפילו שאתה טוען שזה לא רלוונטי עבורי- מה זה?? לפחות מגיע לי לנסות להבין

חשבתי בתחילה לרשום לך משהו, כמין אות אזהרה שלא תכנס לרשימה השחורה, והנה ביטאת את זה בצורה כל כך חושפנית.

ומחקתי ושוב וזה נעלם לא שם בתוך העץ של מימה ועכשיו אתה כבר כאן ועוד רגע הולך ..

זה היה מיועד לך לכולם לא בעץ של מימה .אבל זה כבר עבר :)

מבינה בהגיון רק שעדין לא שם ברגש ..כנראה שזה עוד משרת אותי והלוואי והייתי מבינה במה ...אבל גם זה יגיע :)

בא לי שמישהו יכיל לי את הכאב והעצב. זה מה שבא לי. כמה אפשר לסחוב לבד???? בוכה שאני לבד. בלילות. בכל מיני מקומות. בוכה לעצמי חרישית, מנגבת פנים וממשיכה הלאה. "תפקוד". לבד בבית. בוכה. חושבת איך ההורים בקרוב יכנסו ועליי לנגב את הפנים, שלא יראו, שלא ידאגו.. בוכה. עצוב לי מי יכיל את הכאב שלי?? הפסיכולוגית הכלבה הקלינית הבכירה אמרה לי פעם שעליי לעבור דרך הכאב. בסהכ רציתי דברים טובים כשבאתי אליה. היא לא שאלה אותי מה רציתי או לא רציתי. יש לה פרקטיקה ליישם והיא כפתה על הנפש שלי לעבור את זה ואחרי שחזור אמרה עם חיוך של הישג על הפנים 'עכשיו את מודעת ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור'. מאז 5 שנים אני הולכת לישון עם כאב ועצב בלילות . גם לפני זה היה כאב אבל עכשיו זה שונה, הוא יותר עצוב. בהתחלה התעסקתי בעיקר בכעס אבל עכשיו כאב ועצב.. שלבי האבל המזורגגים האלה... מי יכיל את העצב והכאב שלי??? למה אני תמיד לבד עם זה תמיד לבד. מי מחפש בחורה לא אנרגטית וזורמת ומושכת שהוא מת לזיין אלא מישהי לחבק ולאהוב ולרפא ולהעצים?? מי לא מפחד מכאב ועצב? מי מוכן לנשק לי את הדמעות וללחוש שהוא אוהב אותי במקום להרתע ולהציע שאעטה על הפנים חיוך כי ככה יותר נעים ונחמד לו בחיים.. מי יהיה התיקון שלי??? יש בכלל דבר כזה תיקון???? איך אפשר להגיד בדייט מה באמת בא לי??? שבא לי לבכות ובא לי שמישהו כבר יחבק לי את הכאב המזורגג הזה וירפא אותי. יאהב אותי. נמאס לי מבנים! "היי את אששש" "איזה חיוך מקסים יש לך" "מחפש מישהי נאה משכילה אינטיליגנטית עצמאית עם שמחת חיים' ולפעמים מוסיפים גם 'משפחתית" . ואני רק חושבת לעצמי... האירוניה. אוי האירוניה. נדמה להם שאני הדברים האלה בזמן שעמוק בפנים אני ככ לא. אני נפש פצועה ואני צריכה מישהו שיחבק ויכיל את הכאב. איפה שלב העיבוד שהיה צריך להיות. למה ה'לעבור דרך הכאב' הזה שהיא אמרה נמשך ככ הרבה זמן??? איפה התיקון והריפוי?? נו, מר מומחה. תגיד משהו. אתה פסיכולוג לא? אמור להבין בנפש ובפתרונות למצוקותיה. מה אני אמורה לעשות כדי להחלים מהכאב והעצב האלה ולהפוך לבחורה נורמלית שמסוגלת להמשך גופנית לאחרים ולחוש תשוקה וחשק ומגע וללהיות ביחד?? בא לי ביחד - לא זיונים!! שמישהו יחבק לי את הכאב וינשק את הדמעות וילחש מילים מעודדות והבטחה שהוא לא ינטוש עד שיתרפאו לי פצעי הנפש. במקום זה יש סתם מכוערים (סליחה. אני רגישה לחיצוניות מה לעשות..) או יפים אבל חרמנים שמחפשים אחת חייכנית עם שמחת חיים וחשק גופנית ומנטאלית כדי שיהיה כיף.. אני לא מסוגלת לחשוק באף אחד. אני צריכה מישהו שיחבק לי את הכאב. זאת מבחינתי האינטימות שדרושה לי ולא 'זיונים' ולא המועקה מהתקווה הסמויה שלהם: 'מעניינת אם היא יורדת. יבאס אותי אם לא ' בא לי מישהו שיאהב אחרת. באופן שירפא אותי. יש דבר כזה? אהבה שהיא לא השלכה של התשוקות שלהם עליי ועל הגוף שלי. אהבה שתרפא את גרעין הנפש. יש דבר כזה? מישהן שירפא דווקא אותי, דווקא עם הכאב, דווקא בלי החשק, ויחשוב לעצמו שזה פשוט מקסים בעיניו ואותי הוא רוצה. תמיד יש לי הרגשה שאם מישהו יהיה מסוגל להכיל בשבילי את זה ועדיין לרצות אותי אז זה יגרום בהמשך לחשק שלי להתעורר. כי ככה אהבה פועלת. נו אודי, יש לך משהו להגיד או שוב תשאיר אותי לדבר עם עצמי :/

מימה יקרה, ... אבל מה שנראה כאן, ובייחוד בשימוש במדיה הזאת הוא שהכוח המנצח אצלך הוא רק ה-אני-יכולה-לבד. אפשר, וכמה וכמה אנשים עושים זאת, להשתמש באינטרנט כדי דווקא להכחיש את הצורך בחוץ ובזולת. אפשר לכתוב כאילו לא קיים מישהו עם נפש משלו בצד שממול. ראי גם המשפטים שאודי מצטט מדברייך. הם יכולים להישמע מבזים, מזלזלים ולעגנים ממש. בדרך כלל, למרבית הצער, וגם לא, זה לא בדיוק הולך. אני מכירה את דרך הראייה של ההתחלה ושל הסוף כאילו אין דרך באמצע, כאילו יש קפיצה אינסטנט מפה לשם ולא תהליך. אבל , מה לעשות, במציאות יש דרך. ושינוי כמו שאני מצליחה להבין שאת מחפשת אינו יכול להיות, בעיניי דבר שטחי, כי אם משהו עמוק. עמוק מאד. והדרך שאני מכירה למצב כה מורכב ופגוע, וכנראה שגם זו הדרך שאודי, בתור איש מקצוע הזכיר, היא טיפול עומק. ארוך שנים. אומר לך ת'אמת, שאילו ידעתי שהתהליך כל כך ארוך וכואב מלכתחילה, ומניב תוצאות שבעיניי אחדים עשויות להראות עלובות ומאכזבות למדי (והן לא! רק הציפיות היו מרחיקות לכת מידי למצב) אולי לא הייתי בוחרת להיכנס לתוכו. אז אולי טוב שלא ידעתי. גם תינוק לא יודע מהם החיים, אלא מתוך חוויה של שנים שנים של צמיחה. ואצל תינוקות עוד רך וגמיש. מילים של בוקר, סוריקטה

אודי מה עושים שכואב ועצוב מבפנים כל פעם שחושבים על קרבה אינטימית?? שכל מה שבא זה מישהו שיחבק ויאהב אותי בזמן שאני בוכה יגיד שאני מקסימה והוא רוצה דווקא אותי וממש לא מרתיע אותו לראות אותי בוכה.. לא בא לי לזייף חיוכים ושמישהו יגיד לי כמה שבעיניו אני מושכת ואיך הוא מחפש פרטנרית אנרגטית עם שמחת חיים עצמאית ומשפחתית'... מרגיש כאילו אין אהבה בעולם. אין לי כח לזייף חיוכים ומשהו שאני לא. כל הרעיון של אינטימיות זה שיהיה מקום אחד בעולם המזורגג הזה שאפשר להיות בלי מסכות. ואצלי להיות בלי מסכות= לבכות. אני בוכה בלילות כבר שנים אודי... אתה פסיכולוג מומחה לא?? מה הפתרון למצב שלי??? מה אמורים לעשות אנשים עם נפש פצועה שרוצים אהבה? לא זיונים! אהבה. מה הסיכוי שזה יקרה?? מה הפתרון לאנשים? או שהאלטרנטיבה היחידה שלי היא לשלם מאות שקלים לשעה בשבוע לאנשי מקצוע בשביל העונג המפוקפק לבכות במחיצת מישהו שמוכן לשבת שם איתך ולהכיל את זה בא לי שההיא תמות אודי. מטופל לא אמור לצאת מ'טיפול' במצב כזה. נו אתם המומחים לא? מה אני אמורה לעשות עם הכאב והעצב האלה? מי יכיל אותם בשבילי?

הי מימה, אני מהאנשים האלה שמשלמים מאות שקלים לשבוע, וגם אז ההכלה אינה טוטאלית, היא רק משהו ממש קטן ורחוק מזה. ובכל זאת, אני מעדיפה שיהא זה איש מקצוע, לעניינים המסוימים הללו, מבחינות מסוימות קל יותר לתת תמורה שמוגדרת מאד, כאילו מתחילה ונגמרת - כסף - במקום, אולי להרגיש איזו מחויבות רגשית מוגדרת פחות ומבלבלת יותר יש גם צד כזה. סוריקטה

לא יודעת..........כעס אולי זאת הכותרת? לי קשה כל כך... מעולם לא היה כך בטיפול.....שבוע שעבר ממש שתפתי אותה למרות שהמקום מעצבן...ישבתי על הרצפה, שתפתי בכאב גדול ועוד.....ואז אחר כך התנתקתי ממנה, לא כתבתי לה בין הפגישה הזו לשנייה, (מה שבזמן האחרון נהיה ממש הרבה.. כתבתי הרבה בין פגישות שוב)והיום נפגשנו והייתה שתיקה ארוכה ואני אדם מאוד פטפטן ותמיד יש על מה לדבר...אמרתי שאין על מה לדבר היום או יותר נכון לשם מה לדבר :( ואז היא רצתה שהילדה הכועסת תדבר וישבתי על כיסא אחר לדבר את הכעס ועדיין רק קצת מהכעס יצא.... ואז היא הייתה אמורה לצאת יחד איתי ואמרה "נצא יחד" גם משהו ש...אוף...לא ממש רציתי שנצא יחד......אבל לא אמרתי דבר ורק הלכתי לצידה ככה בלי להסתכל בכלל ..בעצם די הלכתי לפניה קצת....או להתייחס לעובדה שהיא לצידי ........ו.......לא יודעת רע לי עכשיו......והיא עוד הודיעה בשבוע שעבר שעוד מעט היא נוסעת לה לחו"ל.......אוףףףףףףףףף כל כך קשה המקום הזה......וכאילו שוב הכל או לא כלום......ואם כלום נשארת לבד נורא!!!!!! ילדה שרוצה תשומי :( בא לי לבכות.

זה היה קצרצר. שכחתי כמה הנפילה מרסקת. מזל שמיהרתי לכתוב אחרת לא הייתי יודעת שקרה באמת, שהיה כזה רגע שרציתי להאחז בחיים. שירה

את כאן משמע שאת עדין רוצה רק שקשה

נכון, שירה, ניצוץ קטן, גחלת, שאומרת שיצר החיים קיים שם. אולי קשה לו בתור התחלה לשרוד באור המאיים. בעיניי, משמעותי מאד שכתבת והשארת את הדגל הזה. שלך, סוריקטה

שלום לכולם, אני מעוניינת לקבל עצה לגבי סוג טיפול שיתאים לי. אני סובלת מדיכאון כבר מספר שנים. חלק גדול מזה נובע מהיחסים עם אבא שלי שהתרחק מהמשפחה (מעדיפה לא להיכנס לפרטים פה). יש לי בטחון עצמי נמוך ויחד עם הדיכאון, זה משפיע על חיי היומיום שלי למרות שאני אמא נשואה באושר ובקושי רואה את אבא שלי. לפני כשנתיים עברתי כ-20 טיפולים אצל פסיכולוגית ובכל המפגשים דיברנו על העבר. זה עזר לי לפרוק, אך לא הרגשתי שמצבי משתפר. האם סוג אחר של טיפול יוכל להתאים לי? קראתי קצת על CBT אבל אני לא בטוחה שזו השיטה שהכי תתאים לי. תודה רבה, ש'

חזרתי מחופש בחו"ל. שבתי קצת חולה. סה"כ מרגישה בסדר. מפחיד לי להרגיש בסדר. מעניין למה... אודי, יש לך אולי הסבר? אולי זה החשש שלי שזה השקט שלפני הסערה? אנחנו גם חושבים על הבאת עוד ילד. אני לא בטוחה שאני רוצה אבל מופעל עלי לחץ ואני רוצה שלמתוק שלי יהיה אח או אחות. מתלבטת... בקושי מסתדרת עם ילד אחד... אז עוד אחד??

הי נטע, טוב שאת כאן. בעיניי, ייתכן שהשקט מפחיד, היות שאין בו את העוצמות של הרעש, בעלות האמפליטודה הגבוהה, שמרגישות, לכאורה 'חיות', כשבעצם יש בהן יותר יצר מוות. בוקר, סוריקטה

החיים מחייכים אליי טפו טפו. החלטתי שאני הולכת לטרוף אותם. אני ברת עשייה ואופטימיות. תודה למי שתמך בי פה בשעת משבר. מאחלת לכן שתמצאו את כתר.המלכות שלכן. אוהבתכן. שלכן בהוקרה הופ.

חשבתי עלייך השבוע אני שמחה שימשיך ככה

היי סוריקיטה, קראתי שכתבת כאן , הממ..לא זוכרת למי, על הרצון שלנו למיסתוריות, אולי בשאיפה שזה יגרום לאנשים להתעניין, את יכולה לרשום קצת למה הכוונה? מה עומד מאחורי זה לדעתך? אני מרגישה שכשאנשים באמת מכירים אותי - הם מתרחקים...כאילו, שאז מגלים שאין בי שום דבר מעניין. תודה.

הי מיקה, כמדומני, כתבתי ל – Starnger על המסתוריות. אולי בעיקר בגלל הכינוי שבחרה. מה שיוצא לי לחשוב עליו כרגע הוא כזה - פעם פעם מישהי כתבה בפורום הזה או אחר, שמתאים לה להיכנס כל פעם בכינוי חדש, כאילו זו פעם ראשונה לה, כאילו להמציא את עצמה מחדש, כי התגובות להכרות ראשונית לכאורה מושקעות יותר. מצליחים להרשים יותר. ויש אולי איזה מן תחושת "היי". משהו כזה, להבנתי קורה בתחילת הכרויות ובמהלך הזמן קורה שיש איזו התרגלות והרגשות לא תמיד עוצמתיים. זה לא אומר בהכרח לא מעניינת. ואולי מידי פעם אפשר לייצר מעין פיקים כאלה של התרגשויות. מחשבות חלקיות של ערב, סוריקטה

הי אביב יקרה, האמת ששלחתי לך תגובה בהמשך ועץ למטה, אך היות שהוא ותיק החלטתי לרשום אותה שוב ולפתוח הודעה עבורך. התגובה בהמשך לעץ הזה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-1034676#message-1034676 ראשית, חושבני שאני יכולה להבין עד כמה קשה. החשיפה לקהל ובלימודים, היא דבר, שלמשל, עבורי מכניסה מאד לחרדות, מתח ובהלה ואז גם החלקים המפריעים יותר באים לידי ביטוי. אם בלימודים עסקינן - ניסיתי לפני מספר שנים לקחת קורס אחד. אחד ויחיד בתחום אהוב. רגשית היה מאד מורכב לי. החרדות תפסו מקום, השביתו כמעט. ובאותה תקופה המטפל בדיוק נסע באופן פתאומי לחו"ל לתקופה ארוכה. בדיעבד, אני יודעת למה, וגם למה לא היה זמין עבורי. ובדיוק כל-כך רציתי. בדיוק בתקופה הזאת כמהתי למישהו שיהיה עמי בצמידות, שייתן יד בקביעות. כמו אמא להראות לה ציור שעשיתי בדיוק כשאח חדש נולד. איזו אכזבה הייתה זאת, אובדן אמון. ועוד אח"כ אמר לי המטפל שדרישותיי גבלו בחוסר שיפוט - כמה מעליב. אפילו לא ידעתי אז מה קרה ומדוע זה היה לא לעניין... אומרים שצומחים מאירועים כאלה. מאידך – מי רוצה לגדול בכלל. יש גם קול כזה. נראה לי שאני פחות נוטה לדבר על עצמי במילים של פיצול, ניתוק, או מצמידה לי הגדרות. יכולה לומר שהמצב שלי בהתחלה היה מאד מאד רע ועכשיו שינוי משמעותי, הכל יחסי, כמובן. הניסוח שלי, כפי שרשמתי כאן פעם הוא שאני עשויה יותר מבפנים. מניחה שמחוברת יותר. אם קודם היו המון מצבי פרגמנטציה בתחושה של חוסר ישע נוראי – היום הם פחותים. ואגב, כולנו מתחברים ומתפרקים כל הזמן. ההבדל, להבנתי, בין מצב, שבואי נקרא לו פתולוגי, לבין מצב 'רגיל' (נוירוטי?) הוא עוצמת הפירוק, הנפתח שהוא תופס, אם הוא בכלל מגיע לחוויה, פרק הזמן שהוא נמשך והתדירות. שוב, משהו שהזכרתי כאן פעמים מספר. מעניין שהמטפל שלי ראה את התקווה בתוך המצב שנראה מאד מייאש. אם כי, גם הוא לעתים ואולי אפילו לא קרובות חשב לוותר. אבל הוא עבד עם עמיתיו והתייעץ, ויצא שנפלתי עליו בעיתוי כזה עבור שנינו שהעסק הצליח להמשיך. דברים של בדיעבד. את יודעת - השיוט בין הגילאים הוא דבר חינני בעיניי. זאת תכונה שאני אוהבת. אני כרגע מטפלת בתינוקות, ונראה לי שאיכשהו זה עוזר לי ממש להזדהות עם החרדות הראשוניות שלהם. אבל, כמובן, גם מה שלמדתי באנליזה. על אף ההגדרה – אני תופסת אותך לגמרי כאדם אחד. וכמה טוב שאת נכנסת באותו כינוי. בעבר, אויה לי, נהגתי להשתמש בשלושים אלף כינויים ורציתי כל כך שיכירו ויחברו. בסוף יצא שהייתי משתתפת קבועה שהמנהלים לא זיהו והכירו. כמעט לא ידעו על קיומי. ועוד אומר, שאני חושבת שבכל אחד באים לידי ביטוי חלקים שונים במצבים שונים. אבל אני מבינה את השוני המהותי מהמצב ה'רגיל', למה שאת מתארת. הפדיחה אותה את מתארת בתחושתך. חוסר ההתאמה. מקווה שמילותיי אלייך יפילו מעט אור. מאמינה בך. בכן. את משקיעה המון. וכמו שאני אומרת לתינוק בו אני מטפלת, תינוק שיש לו כמה צדדים חלשים והוא זקוק ללווי התפתחותי שאני מעניקה לו - את גיבורה. ואני יודעת שקשה ויש צדדים מאד חלשים. חשבתי גם על העבודה שהמנחים להתפתחות התינוק יועצים לנו. הם עובדים גם על ההורים/ מטפלים, שהם לא יתייאשו מההתקדמות האיטית של התינוק וימשיכו להאמין בו ולעודד אותו. אני בוחרת, מידי פעם להפסיק את המאמץ ולעשות לו גם דברים שהוא ממש אוהב והוא נח בהם. אודי שלח לך שיר מקסים, ישבתי ושמעתי אותי גם אני. בוקר ובהצלחה! סוריקטה

וואוו איזה השקעה תודה על העטיפה המילים הרכות ועצם היותך .את מדהימה וגיבורה בעצמך . איזו דרך עשית ועדין עושה . תודה יקרה על האמון בי לפעמים לרגע אני מרפה ורוצה לא לעשות לא להאמין לא לקוות לעזוב אבל זה רק לרגע אחד ותמיד יש אנשים בשטח מלאכים שיהיו שם עבורי. בקשר לניק זה רק בגלל אודי.אני מכבדת את הבקשה שלו ומכבדת את הכנות שלו בקשר לקושי מול הכתיבה המפורקת לכן גם משתדלת לכתוב לא מפורק . אני בטוחה שהתינוקות שאת מלווה ודואגת להם יהיו גם מבוגרים מאושרים בזכותך. אוהבת אותך מאוד .חיבוק

אודי, משהו רווח לי היום, בין הנשימות היה מרווח ואויר. אני חייבת לכתוב את זה, לתעד את הרגע שכמוהו לא נחווה כבר המון זמן. קצת שקט היה בתוך הרעש, מרווחים. שלך שירה

הי שירה יקרה, כל-כך שמחה לשמוע. אספר כאן דבר מה - את יודעת, תקופה ארוכה לאחר שהתחלתי את הטיפול הרגשתי לראשונה חיבור קטן. שביב שנייה זה היה. ואז, אז אמרתי לעצמי " וואו, זה היה שווה את הארבעים אלף ש"ח", שזה הסכום ששילמתי עד אותו רגע. מאז עבר עוד זמן, ובעייה גופנית מציקה מאד מאד שנשאתי שנים רבות - חלפה. בגיל ההתבגרות - אז הבעייה הייתה בשיאה קיבלתי טיפולים תרופתיים, חשבו לנתח ולכרות חלקים. בדיעבד, קרה שהטיפול חולל פלאים בנושא זה. מחשבות, יופי ממי שלי. כן ירבו וכן יתמשכו. שלך, סוריקטה

את הרכות העצומה שלך הרגשתי עד כאן. תודה על תגובותייך המיטיבות כל כך. וגם תודה ששיתפת בחלקים מהמסע שלך. שלך שירה

איזה יופי טוב שרשמת כאן בעץ תמיד אפשר לחזור ולהיות

גם פה, זמנים אחרים...נותן מקום נרחב לשיח......שינית קצת גישה בתשובות...לא יודעת ..מתקשה להסביר :( עסוק???? אוףףףףףף מה בכלל משנה????..זה בתוך פורום, למה זה הפך למשנה לי???????? ואני מי אני מה אני??? מבולבלת.....עם הטיפול שמתנדנד לי כבר כמה (ימים/שבועות)...," אני חושב על זה ואחר כך שוכח כי ככה זה בחיים :( " אוףףףףףף צריך באמת ספר על מה הפורם עושה לאנשים.... לא מתקשרת בין פגישות אז אולי זה טוב ????? אוףףףף אבל ומה בפגישה? בכלל לא כמו פעם :( לא מתקשרת רגיל.....באסה. במקום לברוח מפה (או משם)כתבתי הודעה ויש הרבה זמן עד שתעלה במילא....

הי מיכל יקרה, הייתי קוראת לזה צמיחה וגדילה. אישית, מעדיפה מאד מצב של שיח קבוצתי מול פניות לאודי בלבד. או, לפחות, כמו שאודי כתב לרוני - "גם וגם זה בסדר". האם את מרגישה בך חרדה פן תינטשי ותעזבי לנפשך לכשתגדלי? וגם - אני לא בקטע של לשכוח, אלא דווקא לזכור, כחלק, מחובר. לזכור, ועם זאת להשאיר דברים מסויימים לעבר. שלך, סוריקטה

גם וגם..שיח קבוצתי בסדר...כן צריך לצמוח. אני במצב של שינויים ועליי לקבלם. מובן. תמיד פוחדת להשאר לבד...נטושה....וכן כדאי לזכור ולא לשכוח את העבר....הכל מובן. היום בפגישה פשוט רציתי לעשות דליט להכל....לשכוח אותה זה לא כל כך פשוט ...ההכל או לא כלום הזה.........

היי מיכלי אהובה יופי שאת לא בורחת להיפך יקרה מתוך הקושי את פורחת זה בסוף יסתדר אתן תסתדרו ותימצאו מקום נוח להמשיך ... אני מאמינה בכן ....חיבוק