פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום חברות וחברים. לא בא לי להיות פולניה קורבנית אבל קצת מבואסת מההרגשה שגם כשאני נעלמת אף אחד לא שם לב, או אפילו אם שם לב, לא ממש טורח לומר משהו בעניין. אני יודעת שהיה כאן ועדיין סוער. ובכל זאת. אני בתקופה מאד קשה. אני יודעת מה הטריגר, זה היה צפוי שתהיה תקופה קשה. ובכל זאת. אין לי כבר כוח לחיים שבהם אחת לתקופה אני נופלת ככה. איך אפשר לשאוף, למשל להורות, כשבילט אין באישיות יש תקופות קשות כ"כ. לא רחמים על הילד שצריך לחיות עם אמא כזאת? אני מרגישה שאין אף אחד שנמצא שם בשבילי. וזו בדידות נוראה. ויש לא מעט אנשים שאני מושקעת כנראה יותר מדי בעזרה להם. והעזרה הזאת מצד אחד קצת גורמת לי להרגיש קומפוטנטית, ומצד שני אני מרגישה שאני לא מצליחה רק להושיט לאנשים יד כדי לצאת מהבור, אני מרגישה שאני נופלת לשם ביחד איתם, ואז הכל מתערבב ואני לא יודעת מה שלי ומה שלהם. אגב, סנדי, אני לא יודעת אם מתאים לך להחשף מולי מחוץ לפורום, אבל יש לי הרגשה שאת יכולה לעזור לחלק מהאנשים שאני מנסה לסייע להם, אז אם מתאים לך תגידי ואני אכתוב את המייל שלי ונעבור לתקשר שם. לקבל את מה שיש לאהוב את מה שיש לחיות את ההווה Do not read beauty magazine they will only make you feel ugly! יש עוד רעיונות למשפטי ניו אייג שצריך להפנים ואף פעם אי אפשר להפנים? כלום לא מוציא אותי מהבור החשוך הזה שאני נמצאת בו עכשיו. ואני מנסה המון דברים. כאילו הסתובבתי שנים במבוך ועכשיו אני כבר יודעת בוודאות שעברתי בכל הנתיבים וכולם מגיעים למבוי סתום. ורק בא לי למצוא את כפתור ה exit מהמשחק הזה. ויש מישהו שכועס עלי על החתולים שאני מאכילה. וצועק ומקלל. ואין לי כוחות להתמודד עם זה. אני מקפידה מאד שהאזור ישאר נקי, ואני מאמינה שהצדק והחוק בצד שלי. ובכל זאת. די כבר.

ועוד איך, גלי. אקרא יותר כשאהיה ליד מחשב. אענה גם לך בהרחבה, מיקה. מקווה שאספיק. שלכן, סוריקטה

מאד חושבתי עליך בתקופה האחרונה וניסיתי לנחש מדוע את לא מביעה את דעתך, ות'אמת, לא הגעתי למסכנה חד משמעית, אבל ממש חשבתי על העניין שאת לא מגיבה ולא היה לי כל ספק שאת כאן נמצאת

הי גלי יקרה, המשך לדבריי הקודמים - כן, אני, לדוגמא, לא כתבתי שחסרונך מורגש. את צודקת. מניחה שאולי קנאת בכך שכן חיפשו מישהי אחרת. שאני הצטרפתי, אולי? פעם הייתי לוקחת עליי את התפקיד הזה. מוצאת את מי שנעלם. מנסה לא לפספס. היום נראה לי שמשהו השתנה. לעתים אני בכל זאת בוחרת בדרך הזו, לעתים לאו. איפשהו נראה לי שמוטלת כאן אחריות יתר עליי, כזולת. התנהגתי כך מול המטפל, ואיכשהו הבנתי שמשהו כאן לא הכי הוגן כלפיו. אולי אף תוקפני, תובעני מידי. מכירה בעולמי את המשאלה שאמא תמצא אותי. תראה שאני מתגוללת ב***. תאהב. המממ... זה גם קצת לשחק בקקי (סליחה על הביטוי). זה לא הניב את התוצאות המיוחלות, זה לא... כמו-כן, מכירה את ההרגשה ש'אף אחד לא נמצא שם בשבילי'. ואני חושבת שכן יש אנשים שיכולים להיות שם, אבל באופן מוגבל, לדברים מסוימים, ואנשים שונים בתפקידים שונים. איפה את מאכילה את החתולים, באזור גלוי? בשעות פעילות של אנשים? על פני שטח רחב? מזון יבש? החתולים מעוקרים? כנראה נושא מורכב יותר מכפי שנראה במבט ראשון. מאד רגיש. מאד. וגלי, אולי למבוך יש עוד מימדים? מכירה את הסרט 'המבוך'? יחי כפתור ה - Esc במחשב. בינתיים, שלך, סוריקטה

הוא ביקש ממני לשתוק הוא קשר לי את השפתיים צעקתי ואף אחד לא שמע הוא פתח את הקשר וביקש שאצעק אז ששתקתי הוא חדר אותי ואמר שזה כייף הוא הפשיט אותי ואמר את מוגנת אחרי זה נהיה חושך ןאור ושוב חושך וגשם וסערה אבל בפנים זה אותו דבר חרב ומפורק ובזוי זה לא משתנה גם כשיחלפו ימים רבים תינוקות יוולדו וזקנים ימותו בפנים זה יישאר מפורק וחצוי ואפל וחסר תקנה את לא מכירה את האיש הזה אבל הוא אבא שלך הוא נאצי בפרצוף אחר הוא אבא שלך בפורים את לעולם לא תפגשי אותך לפני המוות תבוא השלווה ועד אז את תתייסרי כל לילה וכל שעה עד שיבוא המלאך שיגאל אותך מזה

הי סוריקטה, כתבת לסנדי שבתור ילדה היית מושא להתעללות ושהטיפול לימד אותך שיש לך אחריות בכך ויכול להיות שאולי אף שאפת בתת המודע להיות במקום הזה, שמספק הנאה מסויימת. אני מזדהה עם מילותך, ומכירה את הפוזציה הזו..אך לא מצליחה להבין מהי ההנאה שניתן לשאוב מכך ...לי זכורה בעיקר בדידות שזה בערך מה שאני מרגישה היום במסגרת החברתית שבה אני נמצאת.. תוכלי להרחיב...אם תרצי...

הי מיקה, ההנאה היא של החלק החולה של אמא. אמא שלי חולת msbp. בכל מיני דרכים משונות ניסיתי להאמין שאוכל לרפא אותה, לקבל ממנה את החלקים הבריאים, או החומלים. יש בזה עיוות, כאמור. טיפה גדול עליי עכשיו, וייתכן שאיני מדייקת, אני אדם מאד מאד בודד גם היום. שיהיה סופ"ש נעים, סוריקטה

אודי, הסביבה רוצה לשמוע שבסדר, ואני אומרת אני בסדר, מרגישה יותר טוב. גם לעצמי אני אומרת. בן הזוג שלי מעביר ביקורת על התפקוד שלי, למרות שאני עושה הכל. אני מרגישה אשמה ומשתדלת עוד ועוד ועוד. אבל זה לא מספיק, מסתבר. הוא מנותק ממני ועסוק בענייניו שלו. זה כואב לי. למרות שדיברתי איתו ואמרתי שאני זקוקה לעזרתו ואף אמרתי איך. רק רציתי שיהיה נוכח יותר בשבילי. זכותו לא לרצות להיות איתי. הסביבה הקרובה שלי לא מתקפת. זה משאיר אותי מאוד לבד. קשה.לי מאוד לחיות את הפער העצום הזה בין אני המתפקדת,, עובדת, אמא ועוד, לבין הסערה שאינה פוסקת בפנים. אני די מותשת. שלך, שירה

לצוות המקצועי שלום רב, אמא שלי בזמן האחרון מאוד עצבנית,מרבה לישון הרבה (מחליפה את היום בלילה),צועקת ולא רוצה לדבר עם אף אחד (כולל הילדים והכלות). היא טוענת שהיא מאוכזבת מההתנהגות שלהם (גם ששולחים לה הודעות היא לא עונה) אני מנסה לדבר איתה על ההתנהגות שלה אך ללא הועיל,היא מתעצבנת גם עליי שלא אתערב. השאלה מה לעשות בנידון? אודה לעזרתכם

היי אודי אני לא חושבת שאני מהווה את הקורבן הקלאסי, מה אם כן לדעת שם אותי בפניה של קורבן האם אולי זה גוליבר שהיגע לארץ הגמדים? היינו, הכמות יש לה משמעות לא רק האיכות? ואולי צריכים קודם להגדיר מה זה קורבן, מה זה עושה לקורבן, מה זה עושה למקרבן? מעניין הפרספקטיבה הזו כי אני פעם לא רואה אותי. גם בשנים ארוכות של מניפולציות יותר באה על עצמי בטענת של השתמשתי בחוזק שלי, מאשר להאשים אחרים שעשו אותי קורבן, בדרך כלל אני לא פוסעת בשביל הזה, אז אני לא ממש מכירה אותו, ואדרבא הייתי שמחה לחשוב על כיוון חדש, אולי זה יתכן גם בפרספקטיבה של ראיה אחרת

רציתי לדעת האם בארץ יש מקום שמשתמשים בטכנולוגיית מציאות מדומה בשביל פוביות?

לא ירדתי לעומק דעתך, מה הקשר עם הקורבן, הרי לא כל קורבן הוא אותו קורבן אדם שהלך ברחוב ותקעו לו סכין, אינו דומה לאשה מוכה, כל המאפיינים שלהם שונים. שעיר לעזאזל בוודאי שמישהו בוחר בו, מה התרומה של השעיר לזה? האם זה אפיון מסוים, או שונה בהקשרים שונים. אשמח מאד לקרא מאמרים על זה, ,אני בדרך כלל לא שעיר לעזאזל, אם כי אני יכולה לעורר פרובוקציה עם מה שאני אומרת אבל כאשר אלו קשרים מתמשכים, בדרך כלל לומדים להכיר אותי, ובדרך כלל לא נותנים להבדלי הגישות להשפיע באופן אישי. אני מיודדת מאד מאד עם אנשים שבסקאלה, ההשקפתית, הפוליטית, הדתת אנחנו דבר והיפוכו, וזה לא מפריע, למרות שיש לנו וויכוחים שיכולים להעיר את המתים.

הי אודי, הקיום שלי אכן אפור, תפל ובלתי נסבל, אך אינו פאסיבי. למעט פסק הזמן האשפוזי, כמעט שאיני מוותרת על קיום אקטיבי... אפור, תפל או מיותר, כפי שאני חווה אותו. סוריקטה, סנדי, אביב ופרסונה, תודה על תגובותיכן, שבכל אחת מצאתי משהו, הסבר, פשר, אפשרות. ולשיר היפה עד כאב, למדני אלוהי... בדיוק בנקודה בה אבד הטעם... ללמוד להתבונן, פשוט להתבונן. הלוואי ויכולתי, הלוואי שאוכל.

הי שירה נפלאה, את יודעת, לרגע העלתי במוחי את הרעיון שאולי זו דרכך לחיות, מבלי לדעת ולהרגיש, אולי כהגנה מפני כוחות פנימיים שיהרסו לך, אלו המביטים בצרות עין על הנאתך. זאת השערה מתוך המוכר לי בעולמי. עצוב שקולות כאלה משיגים שליטה כבירה כזאת. עצוב. וכל הכבוד לך. דעי, בעיניי את מצליחה הרבה מכפי שאני. שלך, סוריקטה

יקרה שאת, כל כך מיטיבה לתאר במילים... תודה על המילים שלך שעוזרות לי לחשוב גם אחרת. תודה שאת.

אני רואה אותי כמו רכבת דוהרת שירדה מהפסים והורסת כל מה שבא איתה במגע אימפולסיבית, לא מרוסנת, פוגענית. ואני לא מצליחה לעצור..

חםעמים ישנם הרבה פבים, נפרדים לדרכים שונות, לאו דווקא ירדת מהמהפסים את נשמעת מאד לא כאחת שירדה, ממש לא את בדרך, רק גלי אותה תגלי מקום מקום מופלא

הי רוני, ... ואני מציעה את רעיון הלונה פארק, זה עשוי להיות מפחיד עד לשמיים, אבל ברוב המקרים מאד מוגן וחוזרים לקרקע. רק בכאילו. דימיון ומציאות. בסוף יש בלימה. תמיד, נכון? וכמו שכתבתי לא מזמן, לא בהכרח התרסקות טוטאלית. בוקר, סוריקטה

קרה משהו.... לא רוצה רחמים כשאני פה כותבת, לא הבאתי על עצמי כלום...בחיי לא!!!!!! וכיום אני בוגרת..... לא בוכה כדי ש.....אבל כשרע זה המקום שבו אני משתפת...וזה עוזר לי להרגיש לא לבד...אז תודה שכתבת על יד....כי ארצה שתהיה על ידי....רק ליד..... יד נראית גדולה ומאיימת, אך היא קטנה ועלובה כנראה, יד זרה משוטטת במקום חשוך, יד אחת ו....עוד משהו... והיא??? רק נכנסת לפינה חשוכה מביטה ואולי סתם בוהה, ידיה לא זזות, רגליה לא נעות, יד נשענת, לא משמיעה הגה, וידיה לא משות מההגה... לא זזה, רק נוסעת בזמן אחר זמן לא מוכר.... הזמן אוזל וזולג בין ידיה, מתערבב עם שארית חייה, כי לא ניתן להשיב את הזמן......

בבקשה יקרה אני כל כך דואגת לך ... אני יודעת שהסגירה הפתאומית שמטה את הרצפה ובכל זאת . אז רק שתדעי את חסרה כל כך ...חיבוק

מצטרפת...מחכות לך, מכינות קרקע נחיתה רכה...

בי במבי, התחלנו שיחה יפה כל כך ופתוחה, הנמשיך ביחד? שלך, סוריקטה

... כפי שציינתי למטה ביתר פירוט - לא נראה לי שזה היה פתאומי. זה היה תהליך. וכך נראה לי גם לגבי כל הפעמים הקודמות בהן היו התרחשויות דומות. אלו מחשבותיי להבוקר, שלכן באהבה, סוריקטה

אהלן לכולם, רציתי לשאול איך הייתן מגיבות אם מחר יש לכן יום הולדת והיום בטיפול דיברנו על זה קצת ..הייתן מצפות בסוף הפגישה לאיזו מ ברכה מהלב ממנה ? יצאתי היום מהפגישה בבאסה מהתעלמות בסוף הפגישה כאלו אנחנו לא מכירות אני המון המון שנים בטיפול חתיכת דברים עברנו יחד. אנחנו בתק' נהדרת ורגועה בטיפול כבר המון זמן אבל היום התאכזבתי התנהגה בסוף כאילו אני זרה לה (אני יודעת זו הפרשנות שלי ).הייתי מצפה מהמטפלת שלי שהיא יודעת כמה היא משמעותית לי בחיים לקצת יחס קרוב יותר .מילה ברכה איחול..לא יותר ..רק זה . מבאס אותי .

ברוכה הבאה! מובנת כל כך ההרגשה...אני לפני יום הולדת אומרת לה ומדברות על זה וזה מה שחשוב! ואיני יודעת מה עלה בעקבות השיחה על יום ההולדת אבל אם מדברים על זה אז זה זה... מהות הטיפול לא? דברי על התחושה אני בטוחה שתשמח לאחל...מזל טוב! מיכל

קודם כל מזל טוב ושפע של ברכות ואיחולים. זה קורה לפעמים לרגע לא חושבים .אבל מה שחשוב שבך זה נגע זה פגע ולכן הייתי מביאה את זה לטיפול ...

אבל לפעמים כשאני קוראת אותך, נראה לי שאין מישהו עם גב חזק שמוכן להילחם בשבילך, ובשביל הצדק שמגיע לך. תאמיני לי הילה שאני לא היחידה, יש עוד כאלו שתרמנה את דגל המלחמה מקום של חוסר צדק, אל תאבדי את הבטחון שלך אל תתני להם לתקוע לך בראש דברים שלא נכונים רק ממה ששמעתי ממך כאן, נראה לי שהם זקוקים מי שינענע אותם וחזקף מישהו שהם ידעו שלא פוחד מהם ומוכן להלחם על הצדק מאחלת לך שתמצאי את אלו שיהיו מוכנים להילחם על הצדק שלך

היי סנדי ותודה זה לא נכון אני לא לבד

היי אודי, רוצה לומר כמה דברים, אבל אעשה זאת בפוסטים נפרדים אבל שאלתה שאלה מאד חכמה, באיזה שהוא מקום, נראה לך שקבלתי את מה שבקשתי, וההוכחה שלא עשיתי כל פעולות כדי למנוע זאת, מכאן, שבעצם אתה רוצה לטעון שהקורבן הוא האשם, יש בי אשמה על כך שהפכתי השעיר לעזאזל של כולם. אבל.... תתפלא לשמוע, זה לא לגמרי לא נכון.... יש בזה משהו אמיתי בהחלט. אשתדל לקצר ממש על אירוע שהיה לי השבוע, שמצד אחד יחזק את מה שאתה אומר, אבל.... סופו של האירוע כל כך מדהים, שאני מייעצת לך לשבת לפני שתקרא, והוא יוכיח לך משהו באותו נושא, ויוכיח לך כמה הדברים הם רציונאליים או לא. אתן הכל ממש בראשי פרקים. הגיעו אלי אלמנה עם יתומים, אנשים אלימים השתלטו על רכוש שלהם. הם פנו למשטרה, עורכי דין, כולם מפחדים ממשפחות (פשע) אלו, ואפילו עסקנים פוחדים מהם, אף אחד לא יכול לעזור להם, והם מיואשים, ואז הגיעו אלי, אמרו להם שאם יש מישהי שלא תפחד מאף אחד זו אני. שמעתי אותם, אבל בקשתי לבדוק את הנושא, כי אי אפשר לדעת מה נכון, בדקתי ובדקתי וראיתי שמדובר אכן באנשים אלימים שעושים ככל העולה על רוחם, כאשר הם יודעים שיש להם דרכים מגוונות לסתום לכולם את הפה ואף אחד לא מעיז ללחום אתם, ווודאתי שאכן הרכוש שייך לאלמנה וליתומים. שלחתי לאותם אלימים הודעה, שאם הם לא מפנים את המקום, אני פורצת אליו, ומסלקת אותם. הם כמובן לא הגיבו, ארגנתי פורץ, ארגנתי חבר'ה, העפנו אותם מהמקום. הם הביאו גדוד שלם של עבריינים, אני הזעקתי את המשטרה. קרה משהו מאד מעניין, ברגע שניידת צריכה להגיע, כל השפנים מתחילים לפחוד, כל החבר'ה שהיו כאן לעזור לי, כל אחד מתחיל לגמגם, זה צריך ללכת, זה לא בדיוק היה חלק מהפריצה, זה לא ידע במה מדובר, זה מבקש שאבטיח שלא אומר את שמו, אחד לא היה שמוכן היה להגיע עם שמו האמיתי. אמרתי להם, תרגעו, הכל עלי! סוף סוף מגיעה ניידת, הם רוצים לדעת מה קורה, ואני אומרת להם את שמי המלא, מוציאה תעודת זהות, אומרת להם שאני זו שפרצתי את הדלת, אני עומדת מאחורי כל האירוע שיש כאן. הם שואלים אותי אם אני מבינה את המשמעות, אם אני רוצה להתייעץ עם עורך דין, אמרתי להם לא רוצה שום עורך דין, מבינה את כל המשמעות, ואני רוצה שתעיפו מכאן את כל הנבלות הללו! מכאן ומשם, עוד ניידת עוד ניידת, עוד פושעים, ואז שוטר חכם נותן עצה, שעד הבוקר שני הצדדים יתחייבו לא לפלוש לדירות, ומחר אלוקים גדול. אמרתי לו אין דרך, מי שצודק לא עושה פשרות, אני לא זזה משם, החזקה שלי והם מתבקשים לעשות את המוטל עליהם, לא מוותרת אפילו לא על מילימטר. בקשו שכולנו נגש לתחנת משטרה, אמרתי להם בכיף, אבל זאת בתנאי שניידת אחת תישאר שם לשמור על האנשים שלי שנמצאים בדירות אם לאו אני לא זזה, ומצידי שינסו לעכב/לעצור אותי, לחקור אותי באזהרה, לא אכפת לי, לא מעניין אותי, אבל לא אפקיר את המקום לעברינים. אחרי צעקות וצרחות מכל הצדדים, הסכימו לתנאי שלי, וכולנו לתחנת המשטרה, השעה אמצע הלילה. הולך שם שמח, לילה של הרבה עצורים, עבריינים רוצים להתפטר ממני מה שיותר מהר, מביאים עוד חוקר ועוד חוקר, בתחילה לא רוצים בכלל לשמוע אותי, לבסוף אני משכנעת חוקר אחד שייתן לי חמש דקות בלי הצד השני, והוא יבין הכל. הוא הסכים. מהר מאד הוא הבין במה המדובר, הלך לדבר עם הצד השני, ושוב מגיע לי עם עצת פשרה, הם ישתלטו עד הבוקר על חצי ואני על חצי, ואני אומרת לו אין מצב, לא מוותרת אפילו לא על סנטימטר. ואז החוקר יוצא לדבר עם העבריינים, חוזר אלי ולוחש 'את מה זה צודקת, אני רואה בדיוק עם מי יש לי עסק'! ואז כדי להתפטר מכל הסיפור אומרים, או קיי ניתן צו מנהלי ללילה שהם העבריינים לא נכנסים לשם ורק החברה שלי נמצאים שם, אבל את מתחייבת בבוקר לפנות לבית משפט. אני אומרת על הכיפק. אני בקושי יש לי רגע לנשום, ומרגישה בהתאם, אבל יודעת שאין ברירה. בבוקר אני במחוזי שולחים אותי לסניף אחד של השלום, אחרי כמה שעות לסניף אחר, מעיפים אותי מבית משפט אחד לשני. מכאן משם, מגיע כבר שבע בערב, עד שסוף סוף מוצאים מי השופטת שצריכה לטפל בזה, ואז פונים אליה מהמשרד, והיא מתחילה לצרוח שבשעה כזו היא לא עובדת, הצעקות שלה יכולים להחריש מישהו, היא שואלת אם זה שאלה של חיים ומוות, אני אומרת שלא, רק מכות, ילכו מכות וזה בסדר, אבל אחרי שהיא ככה צרחה, אמרתי שתלך הביתה נביא עוד חברת שמירה ללילה, יעלה לי עוד כמה אלפים. בכל אופן מכאן לשם ערבו את האחראית על המחוז של כל בתי המשפט, והיא חייבה את השופטת לקבל מידית את התיק. (רק זה חסר להם שאמרתי שילכו מכות והם לא טיפלו בעניין!) שוב אני נסחבת בסניף בית המשפט שבוהיא נמצאת, אני רק מגיעה והיא לא סותמת את הפה, וצורחת, אמרתי לה שתלך לשלום אקח חברת שמירה, והיא לא מפסיקה לצרוח, ולא תתן צווים ולא ולא ולא, ושאבא מחר בבוקר. עכשיו, קח בחשבון שכל הלילה הקודם נלחמתי עם הבריונים והייתי בתחנת המשטרה, כל היום מעיפים אותי מבית משפט אח לשני, השעה כבר שמונה בערב, ואני מרגישה שאני אתעלף תכף, פשוט רע לי, ולחשוב שלמחרת בשמונה בבוקר שוב להתחיל הכל מהתחלה. הרגשתי שאני נגמרת, פיזית לא מסוגלת יותר, הרגשתי כאבים עצומים בחזה, וחשבתי שתכף אפול מהרגליים, ואז הסתכלתי לשופטת בפנים ואמרתי, גבירתי, אני פשוט לא מסוגלת פיזית, אני מתמוטטת, כל הלילה הייתי אתם, כל היום זרקתם אותי ממקום אחד לשני לא יכולה יותר, לא יכולה לבא בבוקר וכאן מגיעה הפאנץ' ליין, קח כסא שלא תיפול ותוך כדי שאני אומרת לה את זה, מתחילות לזלוג לי דמעות מהעיניים, הייתי פשוט ממוטטת, הגוף שלי אבד מעמיתו האמיצה, והדמעות זולגות להן. ואז הלא יאמן קורה, כאילו ולקחת קוביה והחלפת אותה צד, היא מייד רצה להביא לי טישו, נהיית רכה כמו חמאה, ואמרה, מה השאלה בטח מגיע לך כל מה שאת רוצה, מה השאלה, את צודקת בהחלט, כל הבקשות שלך מובנות מאליהן, ובוודאי שאי אפשר לחכות לבוקר, את צודקת שהמשטרה ובית המשפט חייבים לתת הגנה מיידית. ונתנה החלטה עוד הרבה יותר ממה שבקשתי. ומה אני מנסה לומר, לפעמים החוזק שלי, העוצמה, מתקבל בצורה כזו ששום דבר לא יכול להפיל אותי, וזה עושה קל לאנשים לזרוק אלי את הכל, כי בטוחים שאני אוכל לספוג את הכל, אבל כאשר רואים את המבצר הזה שהוא גם יכול להישבר גם יכול ליפול, גם יכול אפילו להזיל דמעות, זה נראה פשוט כמו איזה מטהמורפוזה. גם השופטת הקשוחה, שבעצם ראתה בי אשה חזקה ביותר, הייתה בטוחה שהיא יכולה להמשיך לטרטר אותי,אבל כאשר הבינה שעומד לפניה בשר ודם, אשה שגם היא יכולה להגיע לקצה הכוחות שלה, שהיא לא עשויה מברזל, לפתע היא ראתה את הדברים אחרת, לא כי היא שמעה דבר חכמה אחר ממני, אלא מה שלא עושה השכל עושים הדמעות אני חושבת שגם כאן בפורום, אני לא משתמשת בקשיים שלי, לא משתמשת בפגיעות שלי, לא מנסה לסחוט רחמים, לא מנסה להיבנות על סמך הקושי העצום שהיה לי בחיים, לא תוקעת בכל הודעה כמה הרסו לי את החיים, אני משדרת את החזקה, היפה, העשירה, בעלת המשפחה הנפלאה, ומי אני שאעיז לתת חוות דעת שיכולה לפגוע בכל מיני נשים שהן מסכנות והן אומללות, והצד של נכון או לא נכון בכלל לא רלוונטי, מסתכלים על מי שאומר ולא על מה שאומר, איך שאלה אותי פעם סנופקין, מה את בכלל מחפשת כאן, יעני מיס שלמות, מה את מחפשת בפורום בו כל אחת נושאת את הדגל של הפגיעה בה. אני חושבת שהעובדה שאני לא משתמשת בקשיים של עבר/הווה/עתיד, שאני משדרת עוצמה, שבהחלט קיימת, עושה אותי TARGET להיות שעיר לעזאזל, לאף אחד אין מצפון לרדת עלי, היא חזקה מספיק, לאף אחד לא מפריע להפיל עלי את כל הצרות שהיו להם עוד מגלגולים קודמים, לאף אחד לא מפריע להשמיץ אותי עם דברים שמעולם לא אמרתי זאתי' סנדי זאת עם העוצמה והכוח שלה, שלא תבא לכאן, וכמה שימרטו לה את הנוצות, לא יזיק לה. אם את כל מה שהייתי כותבת, הייתי כותבת מהפן של אחת שעברה פגיעות עצומות, (ואגב רוצה להתייחס לזה בהיבט אחר לחלוטין בפוסט אחר), אם הייתי אומרת את מה שאמרתי, אבל לא הייתי שוכחת בכל משפט שני להזכיר את החיים הקשים מנשוא שהיו לי, זה היה נשמע אחרת. אם לכל הפחות הייתי קצת מגמגמת, לא אומרת את מה שאני אומרת בנחרצות, אלא אומרת, שזאת עניות דעתי אבל כמובן שיש מקום לדעות אחרות, ושאני לא חושבת שדווקא האמת שלי צודקת ואני רואה אותה מהמבט שלי, זה גם היה עובר. גם חזקה וגם מדברת בנחרצות, זה כבר יותר מדי, ובכלל אחת שטוב לה בחיים שלא תעיז לדבר בפני מי שהיה להן כל כך הרבה קשיים, מי היא שיש לה בכלל להביע דעה שיכולה לפגוע באחרת שנפגע בחיים אבל היות ואני משדרת מצליחנות כוח ועוצמה, והיות ואני אומרת את מה שאני מאמינה בו בצורה מאד נחרצת, והיות וגם בחיים האמיתיים וגם בווירטואלים אני מעולם לא מנסה להיבנות מהקושי העצום שהיה מנת חלקי, אי לכך, אני מהווה CANDITATE מצוין להשליך עלי כל אחד את צרותיו. שים לב, לדגל שכל כך הרבה מניפות כל הזמן, בין אם קשור או לא, לפגיעה שלהם, לא באה לכאן למדוד פגיעות, אבל לא חושבת שהפגיעות בי הן דבר של מה בכך, אבל אני לא מנופפת בהם, אני מדברת עליהם כשזה רלוונטי למה שאני רוצה לומר, אבל לא כדי להכריח אנשים לקבל את דעתי, לא כדי לסתום לאחרים את הפיות

הי, אני לא תמיד מסכימה עם מה שאת כותבת, אבל אני מחבבת אותך מאוד. את בין הבנות החביבות עליי כאן. ויש בך הרבה תכונות שאני מוצאת כראויות וטובות.

מי שתמיד מסכימים אין להם סיעור מוחות וזה בדרך כלל אחד שמאבד את האישיות שלו כלפי השני כך שזה מאד טוב שכל אחד יש לו אג'נדה הוא פתוח לשמוע מה השני אומר, אבל מעביר את הכל במסננת

כתבת (אמנם משפט קטן ולא כ"כ משמעותי בתוך כל הסיפור הארוך והמתיש שעבר/ עובר עליך) : "איך שאלה אותי פעם סנופקין, מה את בכלל מחפשת כאן, יעני מיס שלמות, מה את מחפשת בפורום בו כל אחת נושאת את הדגל של הפגיעה בה" באמת?זה מה ששמעת ששאלתי? אז מכיון שאני שאלתי זאת ואני יודעת בודאות מה שאלתי, אני יכולה להגיד לך באופן חד משמעי שזה לא מה ששאלתי וגם מאחורי המילים זה לא מה ששאלתי. שאלתי מתוך אכפתיות ורצון להבין אותך. מה את צריכה? מה את מבקשת? התנועה מאחורי המילים היתה רכינה כלפייך עם עיניים מביטות באהבה ולב פתוח. כנראה שמעת משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונתי ( שלא קשור אליי כלל) ושוב זה רק מחזק את האמירה שלי שכל אחד שומע את הדברים מהמקום שלו עם כל הבלאגן שלו ולעיתים (קרובות) השמיעה הזו מוציאה דברים מהקשרם. חיכיתי שם לתגובתך ונעצבתי כשהיא לא הגיעה, עכשיו אני מבינה למה. וצר לי שזה מה ששמעת. אף פעם לא נדע איזה אוזניים יקלטו את הדברים שלנו ואיך, ומה הפרשנויות שישימו מאחורי המילים.

לא מה שאומרים זה מה ששומעים אבל אני חברתי זאת לכמה וכמה משפטים של שם, אבל אולי טעיתי

כנראה חסר לי מושגים הבנתי שאתה רואה בי אשמה וקבלת אותה, בגלל מה שאני מדרת ואתה אומר, שזה סוג של קורבן, אז מה החלק שלי בו? מה בעצם אתה מנסה להכליל כשאתה אומר קורבן. האינטראקציה שלי אתו? אז לא אוהבת לחטוף מכולם, אל חושבת להוריד את הראש ולשנות את המנגינה, למה בדיוק חשבת

שאני חושבת שבאופן לא מודע, עשויה להיות משיכה למקום הזה, שיכול להסב הנאה, פרוורטית, אולי. אומרת זאת, משום שבהיותי ילדה הייתי אובייקט ההתעלות בבית הספר - הפשיטו, סגרו בשירותים, זרקו עליי פח זבל, דחו באופן קיצוני, גרשו את כולם מהחצר בנוכחותי, אמרו מילים מעליבות מאד. ולא היה פייסבוק... הטיפול לימדני שכן הייתה לי אחריות בכך. מתוך מערכת היחסים בבית. ונפריד בין אחריות לאשמה. מילותיי כאן באות גם מהמקום הזה, שלכם, סוריקטה

כתבתי לך למטה ..בהודעה שלך אלי "תודה על הכנות " לא יודעת אם ראית ובחרת לא להגיב (מה שבסדר וזכותך ) או שפשוט לא ראית ...אז כותבת לך כאן שוב אני באמת מתנצלת ומבקשת את סליחתך על הפגיעה שפגעתי בך .. לא מנסה שוב להסביר אותי זה ממש לא חשוב ולא קשור , היד שלי הייתה קלה על המקלדת והגבתי מהבטן מתוך הכאב שלי והכפתורים שלי ועל כך אני מתנצלת באמת מכל הלב ... וכמו שכתבתי לך למטה אני אוהבת את מה שאת מביאה איתך את הרציונליות שלך את השוני גם אם לא תמיד מסכימה איתך אוהבת את סיעור המוחות שאת עושה לי בראש ... ושוב מדגישה לך ולכולם הרצון והצורך שלי בהחלפת הניק לא קשורה אלייך כלל ולא לשיח הזה. מקווה שתימצאי בליבך את היכולת לסלוח ..שוב מושיטה יד לשלום

הכאב והצער שלך היה מאד ניכר, עזבי, ממשיכים הלאה, אולי עוד יבא יום שנוכל רציונאלית לדסקד כל דבר, בינתיים , מה שהניע היה כאב, ובוודאי שאת לא נתפסת על דברים שאמרת מתוך כאבף, אל תדאגי הכל בסדר

הגבתי לך שם למטה ולא ניקלט ... את כל כך מבינה אותי עד הנימים הדקים .. כן חלק מהרצון ללכת זה הערבוב הזה הכל כך חזק של החוץ לפנים. כרגע יקרה הפנים כל כך סוער וקשה וקשור לא קשור לכאן והכל מעורבב וכואב ... יודעת שהכי נכון זה לא להיות כאן ליצור מרחק ולא יכולה ...אני בטוחה שאת מבינה אותי כי היית שם ויודעת שזה עדין כואב לא רוצה להיכנס לשם עכשיו ...(את יודעת שאפילו החיבוק של כולן לא חודר את הלבד זה עצוב כל כך ) אז הדרך להיות ולא להיות זה שוב למחוק את עצמי וזה גם כבר לא נכון לי מה גם שאני מאוד מכבדת את אודי ואותכן ולא חושבת שזה הוגן לבוא עם ניק אחר . ובקשר לחלקים הפחות יפים הם שלי הם חלק ממי שאני ואני לומדת לחיות איתם ..אני לא מתביישת בהם אני עצובה כשאני לא מצליחה לשלוט ברגשות האלו ופוגעת באחר וזה ממש לא משנה לי אם נפגעתי קודם ...הדרך לחיות איתם בשלום עוד ארוכה וכאן אולי ההרגשה שלך שאני לא מסכימה איתך . אני פשוט עדין לא שם אני עוד צועדת , אני אגיע ....

הי אביב, מאמינה בך, מאמינים בך. ועוד אוסיף ואומר שיש לי תחושה שלפעמים (ואולי גם את) אנחנו רואים את עצמנו מורכבים ומסובכים בהרבה מכפי שאנחנו. הייתי רואה זאת כדבר מעודד עם כיוון חזק יותר של תקווה. מקווה שתחושת הבלבול תתמתן. הביטחון יגדל. משהו יתרכך, יתמוסס ויאפשר התחממות פנימית מחיבוק מגדיר. שלך, סוריקטה

קרועה בן לשמוע לבטן שאומרת לעזוב ,לבן הלב שממען ללכת קרועה בן לעבור לניק אחר שמוחק אותי לבן להשאר בניק שמסכן אותי קרועה בן דאגה לסנדי שאני יודעת מכל הלב שאין לה שום כוונה לפגוע והיא הולכת עם האמת שלה בלי לחשוב לרגע מה זה עושה לאחרים ומה זה יעשה לה פשוט דוהרת מתוך המקומות הפגיעים שלה לתוך האש עם האמת שלה מתוך אולי פחד שיסתמו לה את הפה ..(מצטערת סנדי אומרת לך שוב לא הייתה לי שום כוונה כזו כמו שכתבתי לך למטה וכבר כתבתי לך פעם אנחנו כל כך דומות ) לבן דאגה לנטע ומיקה ובמבי ..לא יכולה להפסיק לחשוב על במבי מה הסגירה הזו הפתאומית עשתה לה וכלכך מחכה שתחזור ולכולן יודע שהטלטלה קשה .... קרועה בן תחושות שונות שכאן עולות בן הרגשה שבן השורות מרגישה אודי אותך כן לוקח צד ,מנסה להבין את השיח אותך... לפחות מבחינתי יש הפרדה מוחלטת בן השיח לבן הפגיעה שנפגעתי ..שוב אומר השיח לגיטימי בהחלט ולא ממנו גפגעתי וחבל שאני לא מצליחה להעביר במילים הכתובות את מה שמרגישה בלב. וכן מצטערת שהגבתי מהבטן מתוך הכאב ופגעתי בך סנדי וחושבת שאת תיארת את ההרגשה הזו הכי טוב בעצמך .... sundayתאריך:19/10/2015שעה:22:21 לפעמים שואלים אותי מה היית עושה בעניין פלוני אם הייתה לי דרך להשפיע, נאמר ענין פוליטי מורכב, או עניינים אחרים, ולא פעם אני אומרת, ברוך השם שאני לא צריכה להכריע, כי אין לי כתפיים מספיק רחבות לזה, ואני ממש לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. נזכרתי בזה כשחשבתי על העבודה של אודי כאן, בכל הנוגע להעלאת פוסטים. אודי ברשותך, אנסה לראות אם אני נכנסת לראש שלך. אודי מעלה את הפוסטים ורוצה שניקח אחריות על מה שאנו כותבים, שלא נסתמך על הצנזורה שלו, ושנקח אחריות גם על התגובות שעלולות הפוסטים שלי להנפיק, היינו, כל אחת שכותבת תקח אחריות ראשית כלפי מי שהיא כתבה עליו, ושנית כלפי עצמה, וכלפי התגובות שהיא קבלה. מה גם שאודי עסוק ביותר, ואין לו גם זמן כדי לנפות את הדברים. מצד שני, ישנם פוסטים, שיכולים להשפיע הרבה מעבר לווירטואליה, יכולים לגרום לאנשים, בתוך החיים האמיתיים שלהם למשבר. דוגמא מוגזמת לכך היא האנשים שהתאבדו בגלל שיימינג שקבלו ברשת, נכון ששם לא היה מדובר בניק, אלא בשם אמיתי, אבל מאחורי כל ניק ישנו אדם, וכן, האדם הוא רגיש גם למה ש'חוטף' הניק שלו, וזה יכול מאד להפריע גם בחיים האמיתיים. ואז אני חושבת לעצמי, טוב שאני לא בנעליים של אודי, ולא צריכה להכריע בדברים הללו. כי זה לא פשוט. נכון שמי שכותב פוסט ומתקיף את האחר, צריך לקחת בחשבון שהוא יקבל בחזרה, בצורה מאוזנת או לא מאוזנת, אבל זה בהחלט חלק מהאחריות של אדם שכותב. אבל... לפעמים אנשים לא משערים את גודל הפגיעה בשני , ולכן לא יכולים לאמוד את התגובות שיקבלו, ולפעמים התגובה יכולה להיות חריפה מעבר למה שהם לקחו בחשבון. האיזון כאן למי שאחראי הוא בהחלט לא פשוט. אני בהחלט חושבת שהמדיניות הזו של אודי, בסופו של יום תגרום לכל אחת לקחת יותר אחריות על מה שהיא כותבת, לחשוב לפני שהיא שולחת, ולהיות יותר מודעת לתוצאות שעלולות להגיע מאותו פוסט, אני בהחלט חושבת שיש כאן למידה ואפילו למידה לחיים, שהרי בחיים האמיתיים אין מישהו שפורס לנו רשת כדי לתפוס אותנו. ועם כל זה, שמחה שאני לא בנעליו... "במבי, אני לא חושבת שתארת לעצמך כמה אני אפגע מהפוסט שלך, באיזה הלם הייתי שקבלתי אותו. כנראה גם לא לקחת בחשבון את המצב הנפשי שלי באותם ימים, כשהייתי בהתקפי חרדה נוראיים, כשמצב הרוח שלי היה בקנטים ממש, וההודעה שלך היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לסגור את ארון הקבורה, אין לי ספק שכאשר כתבת את זה, לא לקחת את כל הדברים בחשבון. אמנם הבנת שרוח הפוסט היא לא לפי התקנון, וגם כתבת את זה, אבל אין לי ספק שאם היית מודעת לאימפקט שההודעה הזו עשתה לי לא היית מעלה אותה. גם לא לקחת בחשבון, שההודעות שלנו לא עולות מיידית, היינו ההודעת ביטול שלך, עלתה הרבה הרבה אחרי שההודעה הראשונה עלתה, והרבה אחרי שהודעות שלי כבר נשלחו. ואני, הגבתי מתוך כעס, יריתי מתוך רגשי פגיעה, ומיד התחרטתי על זה, כשם שאת התחרטת על שליחת ההודעה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, אודי קבל את ההודעות והחליט להעלות אותם, וגם את ההודעה שלי שבקשתי בה שלא יעלה את ההודעות. למרות שאנו כאן תחת ניקים, תדעי לך שהפגיעה שלך מאד מאד הפריעה לי, חשבתי עליך הרבה, הצטערתי בצערך, ואני רוצה להתנצל ולשמוע ממך שאת מוחלת לי, אני באמת רוצה שתפסקי לכאוב בגלל ההודעה שלי, תקחי אותה בפרופורציה, היא נכתבה מתוך כאב וכעס, ואני רוצה שתמצאי בלבך מקום לסלוח. ואני רוצה לומר לך, כמה שזה ישמע לך הזוי, שבתפילת נעילה ביום כיפור כאשר התפללתי, אמרתי במפורש שאני סולחת למטפל שלי על מה שעשה לי (בלי כל קשר שאני לא חוזרת אליו), ואמרתי גם שאני מוחלת לך על הכאב שהסבת לי, וכמו שמצאתי בלבי מקום למחול לך, מקווה שתמצאי מקום בלבך גם למחול לי. כל טוב" וזה בסה"כ מה שאני לפחות מנסה להגיד כאן בתוך השיח לשני הצדדים ... ולא זה לא לסתום פיות ואפשר להגיד הכל רק להבין איפה זה פוגש את השני. אין מה לעשות אנחנו לא בבית משפט ולא בדיון בטלויזיה וכן רובינו כאן נפגענו שלא באשמתינו וזה מטרגר מאוד אז סליחה שכן בתוך פורום כזה שבה לתת תמיכה קשה לי לקבל חוסר רגישות כזה ושוב אני חוזרת ואומרת זה שלי . ולא אודי לא שכחתי לרגע מאיכן השיח התחיל הוא התחיל מהכללה של מיקה מול כל הגברים מתוך הכאב של הפגיעה שלה ..ולא זה לא אומר שאני כאמא לבנים רוצה לשמוע הכללה כזו וכן כאמא לבנות אני מודאגת מאיך מסבירים לבנות את העולם היום. ושוב אולי מגיבה מהבטן כרגע ..מצטערת לא יכולה אחרת ומאוד אבין אודי אם לא תעלה ותצנזר הדבר האחרון שרוצה לגרום עכשיו זה לגלים .... האמת אודי מרגישה כרגע כל כך קרועה אשמה פגועה לא שייכת וכן זה הכל שלי מהעולמות שלי אבל אלו הם העולמות שלי, מצטערת שאני כזאת מורכבת .....עצוב לי כל כך

:-) סוריקטה

יד מקיפה את גופי הסגור, אך רחוקה היא מלפתוח, לעתים מונחת כך סתם על כתפי, ולידי שלי לא אמצא מנוח... יד רכה המנסה להתקרב, במקום הרך נמצא הקשה מנשוא, יד מצמררת גורמת לכאב, והיד בוחנת בתוך כיסאו... יד ועוד אחת מצטרפת והנה היא חובקת, כאם את בתה הפעוטה, כסבתא את נכדתה, כך נראה מבחוץ החיבוק הנחוץ, אך עתה ידה הקפוצה נאבקת.....

הי מיכל, היטבת בעיניי לתאר, ואני רואה זאת כהיו אלו ידיים שלך ובתוכך, אלו הרכות, המאגדות, אלו המחמירות, הקפוצות. אלו ידיים קובעות כעת את מצב כף המאזניים? בוקר נעים, סוריקטה

תודה אבל ממש לא ידיי שלי! אולי לך זה הזכיר את עצמך? ידייך שלך...שלי לא!!!

כתיבה נוגעת ..מאחלת לך שהיד הקפוצה תשתחרר...ובעשבילך תקשיבי לשיר של ריטה מחכה ...

נוכחת בשקט ממתינה שתבוא, אודי הילה

הי אודי, בגילי הלא צעיר, היכן שהוא באמצע, אחרי חיים של עשיה ומשפחה וילודה ועוד ועוד פתאום הכל נעצר ואני לא מבינה מה ולמה להמשיך. זה נשמע קצת כמו לבטים של גיל ההתבגרות. לכאורה יש הכל אבל בעצם אין כלום חוץ מכאב זכרונות קשים וחוסר כוחות להמשיך. אני מנסה לומר לעצמי שמה שקרה נגמר כבר מזמן, שעכשיו אני גדולה ועצמאית ובשליטה. אבל משהו מסרב להמשיך. משהו לא מצליח לראות ולהרגיש את היש, את המשמעות שבדברים הקטנים של היומיום, את ההנאות מהדברים הקטנים, מהילדים, מהעבודה, מהטבע, מהמוזיקה והאומנות. הכל הפך תפל וחסר כל טעם. שבוע טוב, שירה

כשאנו צעירים יש לנו שאיפות, רוצים לכבוש את העולם כשאנו מתבגרים וכבשנו הרבה מהשאיפות זה משאיר לנו איזה VOID, למה נשאף עכשיו, הרי השגנו את מה שרצינו? אני חושבת שזה לא גיל ההתבגרות אלא להפך, דווקא שאנו מגיעים לגיל שאנו צריכים להתחיל להנות מכל מה שהשקענו, מבלי שיהיה לו עוד אוורסט לכבוש אנו מרגישים שאין למה לשאוף, הכל כאילו חוזר על עצמו, לשעתי זה רק מוכיח שהשגת הרבה בחיים

הי שירה שירה, אני מציעה לחשוב, אבל באמת, היכן את שימושית, היכן את משמעותית עבור נפשות אחרות. למשל, הבנות היפיפיות שלך, שניתנה להן חירות גם בזכותך. אולי לך יש תפקיד חשוב בשמירתה באופן המיטבי עבורן? בוקר, סוריקטה

ואולי זה רק תקופה כזאת מן דרך לכאוב את האין את הפגיעה כל מה שלא איפשרת לו מקום אז ..כשהעדפת להדחיק לא לזכור ולרוץ במרוץ כמו כולם במרוץ של העשיה ..כל דבר בקיצון אחד קודם הופך לקיצון השני ואז אם מאפשרים מתמתן והופך מאוזן ...תרשי לעצמך להרגיש את הכאב באמת אז הוא לא יצטרך להיות בקיצון ---אומרת את זה גם לעצמי וממשיכה להאבק בו .:) ושירה כשתימצא לך הדרך למדי אותה בבקשה

למדני אלוהי מילים: לאה גולדברג למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לנשום לחוש לראות לדעת לייחל להיכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום לבל יהי עליי יומי הרגל

אבל זה בדיוק מה שרציתי להוסיף רק באין מחשב ויתרתי ...פשוט מתבקש בכלל בימים אלו בפורום ...תודה לך וברוכה הבאה

שלום אודי, שלום בנות יקרות, קוראים פעילים, קוראים בפאוזה זמנית, קוראים שקטים, קוראים מגיחים, איחוליי שיהיה לנו אוויר חדש להתחלות חדשות, התקדמויות כפי יכולתנו, וגם אם נקפוץ קצת מעל הפופיק, אפשר לקחת לאחור מבלי שתהא זו התרסקות והתנפצות אנושה. אודי יקר, השתמשת במילת המפתח 'תשוקה' בהמשך לדבריה החשובים של חלום, דיברנו על כך בטיפול. אני מטפלת בתינוק בהמון אהבה; מן הסתם החלפת החיתולים והרחצה, למשל, נוגעים באזורים פרטיים, אבל הפעולות נעשות ברוך רב ועטיפה ואין שם תשוקה. יש המון חיבוקים ונשיקות ועיסויים (או כמו שאני קוראת לזה - לישות). שתבוא תקופה בה נהיה מחוברים ושלמים עם עצמנו, ותצליח להימשך לה. והערה טכנית (סוריקטה או לא) ניתן להשתמש בכותרות הדורשות 20 תווים ב'תו השקוף'. הוא נמנה, אך אינו נראה. כמוני (?) ;-) תקוותי שלא ישתמשו בעצתי זאת לרעה. שבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה, תארי לך שבאיזה שהוא שלב מישהו היה לוקח את הפעולות הטהרות הללו שלך ומוצא בהם דופי? פעם כתבה עובדת סוציאלית באחד הפורומים שלכל ההורים יש נטיות פדיפיליות..... מבינה לאן יכולים לקחת את זה?

הי סנדי, קולות רבים יש, ספקטרום רחב. בינהם גם קולות קיצוניים, למשל. סוטים, למשל. ואולי התפקיד של כל אחד מאיתנו בו פנימה (וכאן יש איזו מידה של שליטה, ככל הנראה) לתת לכל קול את המשקל שיתאים עבורו ברגע נתון, וליצור שלם שיש בו התמקדמות בבונה ופחות בהורס. מראה ישרה יחסית, ופחות מעוותת. וכאן נכנסים גם שיקולי חברה, תרבות וכד'. סוריקטה

אהבתי את הניתוח שלך, את הדברים שראית בעצמך, לפני ששמו לך מילים בפה, שיקפת דברים בצורה מאד אמיתית. לא רוצה להאריך, אני חושבת שכבר מספיק נאמר כאן על הנושא וכרגע אין בכלל מה לחדש בו, כל אחד אמר את מה שהיה לו, כל דבר מעבר זה רק רצון להשמיץ או כפי שאת ניתחת כל כך יפה, את מה שאדם רוצה לשכוח..... אהבתי את המילים שלך, כל אחת פנינה, הסכמתי אתך ממש, ואגב לכל אחד ואחד מאתנו, זה נורא נורא נכון, אמרת את הדברים בצורה הכי אמיתית ונכונה שמשליכה על כל יצור.

הי סנדי, דברייך חיממו את לבי, שמחתי שהתחברת אליהן. רוב תודות, שיהיה בוקר נפלא, שלך, סוריקטה

לקחו כאילו והשיח היה על אשמה של ילדים דבר שמעולם לא נאמר לא על ידי ולא על ידי מישהו אחר כאן. רואה זאת כהשמצה אמיתית כנגדי, הוצאת דיבה על דברים שלא אמרתי, והם בכלל לא היו ליבת השיח כאן. בכל מיני עטיפות, מנסים לפגוע דווקא בי, נראה שזה מותר, לעשות כל מיני קונספירציות, לחרף ולגדף אישית, נראה שהפגיעה הזו מותרת לעשות. כן אודי, מנסים בכל מיני דיבורים 'דיפלומטיים' לגרום לכך שאסתום את הפה, ולעולם לא אומר דבר שלא ימצא חן בעיני כותבות למיניהם.

תרשום לך ביומן ניפגש בעוד עשר שנים ותראה איך יהיה כאן מהפך בתלונות נשים, ולא לטובתן ואתה יודע למה? בזכות כל אלו שטוענות היום שאין מצב שאשה אשמה (מדברים על בוגרת, לא ילדה, לא משנה מה אמרה, מה עשתה, מה לבשה ומה לא לבשה, היא לעולם חפה וצחה) מזכיר לי לפני שנים עם איציק מרדכי לא יודעת מי צודק או לא אבל יוכי אשתו מהרה לעזוב אותו מעניין שאחרי שנים היא עוד קוראת לעצמה מרדכי שאלו למה אמרה שזה פותח לה הרבה דלתות אההה להשתמש בשמו שיפתח הרבה דלתות זה טוב, אבל לזרוק אותו בצרתו גם לגטימי אבל לא זו הפואנטה ג'וזי מוזה בתוכנית רדיו שלה התחילה עם התוכנית עד כמה לבה עם יוכי, עד כמה היא מבינה את הרגשות שלה, עד כמה היא מצדיקה אותה שהעיפה את חדל האישים שנים עברו הגלגל מסתובב לו ועכשיו סילון הוא בעין הסערה ומה אומרת ג'ודי? היא תכנס בכל אותן נשים, יש להם עבר והווה והיא תפרסם אותו, אההה??? מה קרה???? כשזה קרה בבית שלה פתאום הכל אחרת... כשזה קורה לבעל של מישהי, לבן שלה, לאהוב שלה פתאום דברים שרואים מכאן לא רואים משם תאמין לי שאני יודעת כל מיני דברים שקורים במערכת, ואני אומרת לך שגם בארץ וגם בחו"ל, דברים זזים, וזה דווקא בגלל האמירות המקוממות הללו, שאשה היא תמיד צחה כשלג, לא משנה מה עשתה לבשה, וכו', כל קיצוניות מביאה לקיצוניות ואלו שחושבות שעושות טובה לנשים לא מבינות את הבומרנג שהן מכינות לנשים. מיציתי את הנושא, חושבתני

ואולי אני טועה, אך אני מרגישה לעתים שיש גם כאן בפורום כמעין קנאה ותחרות על המקום של המסכנות, הקורבן האסקופה הנדרסת. ייתכן מאד שיש גם בי חלקים שנסחפים לשם. אולי קטע פולני משהו? אולי קיים משהו קצת גרנדיוזי בהיות במקום הזה? כך הייתי רואה זאת אצלי, בכל אופן. מחשבות בוקר לכולם, סוריקטה

שלום לאחרונה אני מגיע או לפחות חושב שמגיע לתובנות לגבי תפיסת המציאות או משהו כזה. שהכל פשוט תמיד אותו דבר וכבר כלום לא מרגש ולא משנה, אם תצא שוב מהבית עם חברים לפאב, אם תחליט לצאת ולטייל, גם אם תחליט לטפס לפסגת העולם, אין בזה בעצם שום דבר מרגש כי הרבה לפניך עשו את זה ועצם זה שאני אצא לטייל כדי להרגיש משהו חדש ושונה זה סתם רצון שאפשר להדחיק אותו כי כבר רבים הרגישו בדיוק כך לפניי ועשו את זה ואז זה נגמר כמו כל דבר ואני אחזור לאותה מציאות ושגרה שאני מכיר, אשב עם חברים או אדבר עם אנשים בעבודה או בכל מקום אחר וכל אחד עם רעיונות ושאיפות להתקדם וכל זה ואני שואל לאן לעזאזל יש להתקדם הרי מה זה יתן לך? להרגיש מיוחד? להרגיש שונה? מה רע לך פשוט לקבל את המציאות איך שהיא ולהפסיק לשאוף להגיע לכל מיני פסגות גם אם אתה בטוח שאתה יכול?. אם אתה כל כך אוהב את עצמך ומאמין בעצמך אז תפסיק לבלבל את המוח ותקבל את המצב איכשהו מה רע לך ככה?, בשביל מה אני צריך להפיק חוויות חדשות? אולי אני אחשוב עם עצמי שזה הוסיף לי ערך נוסף לחיים אבל זה לא נכון כי זה בא מרצון להרגיש משהו שונה ומיוחד ומה רע לי בכלל בחיים שאני צריך להרגיש שונה ומיוחד ולנסות להתרגש מכל מיני חוויות חדשות שאני יכול לצבור? לאחרונה הייתי במסיבת רווקים של חבר והלכנו למועדן חשפנות שם בחורות רוקדות על עמודים ומבצעות ריקודם עם מבט חלול בעיניים,מבט חסר רגש אבל אני לא שופט אותן אני מדבר על הסיטואציה, הן מנסות לפתות גברים שם שפאקינג הם עושות את זה בערך אלף פעמים ביום כפול לא יודע כמה ימים שהן כבר עובדות שם, אז גם שם הכל אותו דבר וחוזר על עצמו ותמיד לאדם יהיה רצון לספק את היצרים שלו וזה תמיד היה ותמיד יהיה אז הנה שוב פעם גם זה לא אמור לרגש ולשנות משהו כי זה תמיד היה ותמיד יהיה. כאילו הגעתי למצב שאני מסתכל על דברים בצורה מאד שטחית או עניינית ואני בטוח שכל מה שאנשים עושים מעבר לסתם לחיות זה רק מרצון להיות מעניינים או שונים ולמלא את הרצונות שלהם נטו, כאילו שאני רואה את האנשים כבר כסוג של רובוטים ולא באמת אנושיים, או שיש כאלה שבאמת עושים דברים כדי למלא חללים ריקים אצלם אבל הבעיה כרגע היא שאני בטוח שכלום לא משנה, כלומר לא משנה כמה תנסה לרצות ולהשיג דברים ולהתקדם בעבודה ולהרוויח כסף אתה תמיד תחזור למציאות ולאותה נקודה שאתה כמו כולם סך הכל בשר ודם שמנסה לשרוד ולספק את היצרים שלו, יצור אינטרסנט, בעקרון כולנו כאלה אי אפשר לברוח מזה וכל מה שאנחנו עושים סובב סביב האינטרס שהוא למלא את הרצונות שלנו. גם אם אני עוזר למישהו זה גם בא מסיבה שאני רוצה להרגיש טוב עם עצמיבכך שעזרתי לאחר, אז שוב פעם זה כמו גלגל תמיד זה למלא את האינטרס שלי להרגיש טוב\לשרוד שזה בגדול אותו הדבר. נניח אני אשב עם מישהו ואנסה לפתח איתו שיחה.. המטרה של השיחה היא למלא את הרצון שלי לא להרגיש לבד ולהיות כרגע בחברה מסוימת, כלומר למלא את האינטרס שלי אז יוצא שאני לא באמת 100 אחוז אכפתי כלפי זה שיושב מולי ומדבר איתי ולא משנה גם אם זה לא מישהו חדש אלא אם זה מישהו הכי קרוב אליי. גם כל העניין הזה של אהבה ולחפש אהבה, זה גם שטות מה זה אהבה בכלל זה סוג של הרגל זה לא יכול להיות משהו מיוחד כלפי מישהי כי זה כבר קרה בעבר בין זוגות וזה קורה גם כרגע אז יצא שזה יכול לקרות גם לי, אוקיי מה כבר הריגוש בזה? מה הריגוש בלהתחתן?. לא יודע אם התפכחתי או שאני חושב מחשבות לא נכונות אבל נראה לי שאני די צודק בגדול. קשה לי כבר להרגיש איניבידואלי כמו פעם, יכול להיות שפעם הייתי טיפה יותר מנותק אבל לפחות הייתי מסוגל להתרגש מחוויות חדשות ולהיות בעל רצון ללמוד דברים חדשים, עכשיו שאני מבין שכל זה נעשה כדי למלא את האינטרס שלי לשרוד אז הרצון שלי להפיק דברים חדשים וחוויות חדשות הולך ודועך. למה לי בכלל לעבוד במקום כל שהוא ולמלא את הצרכים של זה שמנהל אותו? כולם שם בעבודה לחוצים לסיים הכל בזמן ולחוצים שהכל ילך כשורה ולפעול לפי המערכת ואני הגעתי למצב שאני מסתכל מהצד על הכל ואני אומר לעצמי מה קורה פה? מה כולם לחוצים פה לעבוד כמו חבורה של רובוטים חצי מהיום הולך על הדבר הזה מה הם לא מביני ם שזה דבילי לחלוטין? כרגע המטרה שלי היא להיות עצמאי, אני מתעסק בחשמל, סיימתי לימודי מהנדס לא מזמן, אני בן 26, אני מקווה שזה יצליח לי כי ככה העניין של למלא רצונות של אחרים יורד למינימום פחות או יותר ואני אוכל למלא לרוב את הרצונות שלי ואיך שאני רואה את הדברים ולא מישהו אחר שאין לי מושג בכלל מי הוא. נראה לי שאני מגיע לתובנות של בן 70 בגיל מוקדם מדי או משהו:\ תודה

ההרגשה שלי כל הזמן משתנית בין האם כדאי לצבור חוויות מעבר לשגרת היום יום לבין הרגשה אחרת של אדישות שבה אקבל את המציאות כמו שהיא מבלי צורך לחוות יותר מדי ולנסות להתרגש מדברים חדשים. שמתי לב שזה גם בא לידי ביטוי במוסיקה שאני שומע, האם לשמוע מוסיקה עכשוית ולנסות לגוון בסגנון המוסיקה שלי, או לשמוע את השירים הישנים והטובים שאני אוהב. או בספורט.. האם להמשיך ולהתאמן בחדר כושר כמו שאני רגיל או לגוון יותר ולנסות סוגי ספורט חדשים, כלומר לפעמים אני מרגיש שאני כן צריך לגוון וההרגשה משתנית בין רגע או לאחר זמן מה ואני מחליט שאין סיבה לגוון גם בזה. לא יודע אם זה סוג של פיצול כלשהו, אבל זה מתעתע לפעמים.

זה היה מפתיע, להשבית את הפורום כעונש קולקטיבי, ביננו לא הספקתי לעקוב ולהבין על מה בכלל הייתה המהומה... אני יכולה רק לומר שהעובדה שהפורום יכול ברגע אחד להיסגר קצת מפחיד...

אודי רק רצה לעשות ברייקס כדי שדבים לא יצאו משליטה, לא היה בזה כל ענישה

הי גולם, גם בעיניי, ההפוגה לא נחוותה כענישה. אולי תנסי לחשוב מדוע כך נחווה בעינייך, וכנראה, שאת אינך היחידה בקבוצה שחשה כך. כפי שאני הצלחתי לראות זאת, היה זה תהליך, לא משהו שהתרחש בבום ללא הכנה מקדימה לפרידה הזמנית בהחלט והיחסית ארוכה יותר בזמן שאנו רגילים אליו. למרות שכשדברים קורים, עם כל ההכנות שבעולם, יש בהם בכדי לעורר חרדות רבות. אני מניחה שבתוכנו החשש קיים תדיר, וכאשר משהו באמת מתרחש במציאות, אנחנו נוטים לעשות את ההקשר הזה ולומר אפילו פנימה ואפילו, אולי, באופן לא מודע - 'ידעתי'. ישנה איזו התלכדות. אנחנו נוטים פחות לזכור את הפעמים בהם חששנו ובעצם לא קרה כלום. ומספר הפעמים הזה, כנראה גדול יותר משמעותית. אגלה, שהרגשתי מתח ופחד כאשר הפורום חזר לפעילות. אולי גם סקרנות. מעריכה מאד את אודי החכם. שלך, סוריקטה

ויכול להיות, אודי, שלא תעלה את הפוסט הזה, כי הוא לא יתאים לכללים הזהירים העכשויים. אבל אולי כן תעלה, ואולי אקבל הסבר על מה שקרה כאן. אני ראיתי מהמבט הסתום שלי נשים פגועות ופגועות קשה שלא באשמתן, נשים שהרסו להן את החיים, ואם לא כח הרצון החזק שלהן הן היו נשארות מרוסקות לעד. הנשים האלה היו במבט הסתום שלי בצד אחד. מולם היה קול מתקיף ומאשים. בהרגשה הסתומה שלי ראיתי התנשאות, ראיתי קהות חושים, ראיתי חוסר רגישות, לא ראיתי נסיון לראות אותן כמות שהן, וממש לא לשמוע אותן. לא ראיתי שום חרך של ספק, של שמא. הכל נחרץ חותך כתער. חותך וכואב. נחנקתי מכאב עבורן, עבור הנשים הגיבורות הגדולות מהחיים. אולי יותר ממה שראיתי - לא ראיתי. השיח פה תמיד כל כך יפה, מכבד, אוהב, עוטף, תומך. מנסה להבין, לא מכתיב כלום על אף אחד. מנסה כל כך לעזור במקסימום הזהירות האפשרי. מאיר נקודות שהחברה לא יכלה למצוא לבד, אבל הכל בזהירות, בכבוד, כהצעה. הרבה יש לי ללמוד, והרבה למדתי מרוח השיח שכאן בין החברות, גם בלי להתייחס לתוכן. אז מה דיני: להיקרא סתומה? להיחסם? להיות זאת שמונעת שיח פתוח שבו מותר להגיד הכל הכל גם אם הדברים יכאיבו מאד לחברות כאן? מרגישה סתומה טוטלית. אולי בכלל לא הבנתי את מה שהתרחש מולי.

אפשר לשלוח לך חיבוק? שולחת,חם חם אם מתאים לך. תשמרי על עצמך. חלום

תודה אהובה התגעגעתי אלייך כל כך

אבל מרגיש לי זר כאן, אצטרך להתרגל מחדש.

אודי, הטיפול קשה לי מדי. אני עוברת בין מצבי תודעה ומתקשה לצאת מהם. הכאב חודר עמוק יותר ומכה בי בעוצמות. אני רוצה להפסיק אבל לא יכולה גם בלי המקום הזה שהטיפול נותן לי. אני שומעת קולות ויש לי מחשבות רדיפה, מרגישה שכולם לועגים לי, שאני מיותרת. אני נמנעת מהרבה דברים כי אני פוחדת שיראו אותי. אני לא מצליחה למצוא פירצה במעגל הזה כדי שאוכל קצת להרגיע. אתה יכול לעזור לי? לתת לי כיוון? תודה שירה

מבינה אותך...הרגשת מותקפת...גם אני בזמנו מאותה אחת בדיוק, יש בכתיבה שלה משהו לא רגיל וקשה לנו עם זה.....אבל אני מבינה עכשיו שזאת השקפה ולא מקום להתנצחות ..וכנראה לא היטיבה גם להסביר כי גם אני לא הבנתי ועכשיו שחלום כתבה זה קצת הבהיר לי......מקווה שתוכלי לחזור באותו הניק בדיוק...כי זו את עם כל המורכבות...חיבוק, מיכל

לכולם אין קשר ולסנדי לכך שהחלטתי לא לכתוב בניק הזה יותר. סנדי היוותה טריגר פשוט הבנתי עד כמה נחשפתי כאן ועד כמה זה לא נכון לי ואפילו מסוכן לי .תודה על התמיכה של כולכן אוהבת אתכן מאוד ובכל זאת כרגע כאן ולא כאו מיכל יקרה כפי שכתבתי לסוריקיטה אני כאן משהו בי מסרב לנתק ..ולא מבחינתי הניק הזה מת ועד שלא אמצא את עצמי בניק שתואם לי מעדיפה לא לכתוב ...ועניתי לך שם אוהבת תודה יקרה חיבוק

שמחה שחזרת...ואתה כן מפרסם... מעולם לא צנזרת אותי כבר חששתי שלא תפרסם ותתחיל לסנן וכו'.... בכל אופן, תודה שהנקודה כבר לא אדומה...ושאתה מאמין ש...לא אשמה... ותודה גדולה אני חייבת לחלום שכתבה את אשר כתבה כי לא הבנתי נכון את סנדיי כנראה לכך התכוונה...לא לאשמה :( רק שמשנים דברים בבית....לא יודעת כבר כלום......ילדה שבקשה קרבה זה הכל :( מעולם לא לבשתי חשוף, מבית דתי דווקא :( עצוב לי..אבל כבר פחות בודד בזכות המקום הזה...בבקשה אודי, שתמשיך איתנו זה חשוב!!! וגם לשמור בצורה נבונה...זה חשוב מאוד!!

איני מכירה את כתביו ובכלל לא ממש מבינה בכל רזי הפסיכולוגיה.....הפסקתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה... מה שהייתי קוראת בתחילת הטיפול כדי להבין, הפסקתי לנסות להבין ויותר להרגיש.....אולי תוכל להביא קישור שמתאים לקריאת הדיוטות כמוני? תודה

שלום. אני בת 32 ואני לא מרגישה משמעות לחיים שלי. בהיותי ילדה ונערה מתבגרת הייתי תלמידה חכמה וצייתנית. אולם כשסיימתי את הלימודים בבית הספר נפרצו כל הגבולות. התחלתי לצאת עם כל מני סוגים של אנשים. זו היתה הדרך שלי להתמודד עם העולם. התאהבתי אפילו במישהו אבל לא מומשה האהבה. התחלתי ללמוד כל מני דברים באוניברסיטה והפסקתי ועדיין לא מצאתי את עצמי. אני כרגע מחפשת עבודה בהנהלת חשבונות שזה התחום היחידי שהצלחתי לסיים אך ללא הצלחה בינתיים. אני כרגע מתוסכלת אבל מלאת אופטימיות שיש סיכוי לתפנית. פשוט אני נורא מבולבלת ומחפשת דרך שאוכל סוף סוף להרגיש שמשהו קורה בחיי. האם יש לכם עצות מועילות איך לתת קצת יותר צבע לחיי?

הי שרית, אני חושבת ששאלת שאלת עומק של ממש, ואולי דווקא האינטרנט מכל המדיות בעולם פחות מתאים, ואולי קשה כאן יותר לספק תשובה בהינף יד, מבלי להכירך כלל. אפשר לפנות לטיפול, זאת אפשרות, ואפשר אולי לנסות לאתר בעצמך מה מעכב. להבנתי, מסגרת נוקשה כלפי עצמך או ניפוץ גבולות (מרידה?) כלפי חוץ עשויים להגיע מאותו מקום. סוריקטה

שמחה שחזרת. תודה על הכל. גם אני מנסה לחזור. אלי ולפה.

הי רוני רוני, מחייכת למקרא הודעתך. שלך, סוריקטה

אני בהלם.מעולם לא סננו אותי.לדעתי לא כתבתי מילה אחת לא מכבדת.רק אמרתי את דעתי... טוב,אם כך אין לי טעם להכנס לכאן יותר... אתגעגע אליכם, חלום

חזרת.................אולי לא צריך תשובה כי אין כזו.....אבל עכשיו חושבת שרק חבל ששאלתי אותך :( וזה נשאר ככה אדום כשהיה...... כלואה בתוך דמות מחוייכת, כלואה בתוך מסגרת של עצמי, בתוך קופסא של זיכרונות חנוקים, בתוך צנצנת של מאובנים ישנים...

הדברים האלה מורכבים מאוד.ילדה לא יכולה להיות אשמה וזה לא קשור לצורת הלבוש.יופי,פתיחות ותמימות של ילד והצורך באהבה וקירבה שהוא מבטא אמורים לרגש ולעורר את ההורה לעטוף אותו בחום...כתבתי.רק לא ראיתי שההודעה עלתה...ילדים הם עיצורים עם מיניות.לכן אנחנו הרבה פעמים מבולבלות כל כך...כי אנחנו זוכרות ש"רצינו משהו".נכון,חיפשנו מענה מתאים לאישה קטנה שהייתה מתפתחת בתוכינו כדי שהיא תגדל ותהפוך לאישה גדולה שכבר תפנה את הנשיות שלה מחוץ לבית...מכיון שמיניות ילדית היא חלק ממיניות הנשית שלנו יש את הבילבול המשגע הזה...את מבינה?.. כאשר מבוגר,בוגר מגיב בצורה חולנית ופוגעת האחריות על זה רק עליו! זה טבעי לרצות להיות הילדה היפה והאהובא של אבא... זה כמו להזמין כוס לימונדה בבר ולקבל כוס רעל ואחר כך להאשים את עצמך שהיית צמאה! נורא כואב לראות פתאום את האמת...מבינה אותך. חלום,בחיבוק

"מקום שיש בו יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה" צניעות זאת לימדני הטיפול הטוב. אודי וכולם, שיהיה סופשבוע רגוע. אתמול היה יום מקסים. סוריקטה

אודי יקר, מקווה שתמצא את הדרך לחזור וללבלב את הענפים במילותיך. שלך שירה

השקט הזה לא צועק יש בו משהו מזכך ורגוע

שירה אהובה, גם עבורי זו הייתה הפוגה מאפשרת חידוש חמצן, אנרגיות ומשאבים מתאימה ומארגנת חשיבה. כמו-כן, ממש יצא לי בול, התרכזתי (וזה קשה) בעיניינים כבדים של גדולים בחיי האישיים. שלך, סוריקטה

אודי, אתה לא כאן. הגן סגור הכל אותו דבר רק טפל יותר... נכנסת לכאן ולא מאמינה שאתה לא כאן... מחפשת את ההודעה הקבועה ביום חמישי.. הלוואי שתסכים להמשיך להיות כאן... הלוואי שהכל יסתדר אני כל כך מתגעגעת... הילה

אולי השיח אינו המהות, המהות היא הנסיון להבין את המניעים של כל אחת ומה שהניע את השיח היו בעצם כוונות טובות. "כמה טוב לחשוב מחשבה חופשית; כמה טוב עוד יותר לחשוב מחשבה נכונה. לא לחשוב כלל - אין לך בטוח מזה." - אינגמר ברגמן

עצוב מרגישה אשמה . מרגישה שאם לא הייתי מגיבה ובכלל לא הייתי כותבת לך מה שכתבתי חבית חומר הנפץ לא הייתה מתפוצצת למרות שהיא הייתה שם לפני .. בכל מקרה מתנצלת שנגררתי לתוך השיח והפכתי אותו לויכוח . בדבר אחד אודי אני חושבת שלרובנו ובטח לי לא הייתה בעיה עם רוב הדברים של סנדי ולא אני לא חושבת שהיא אשמה בסערה ראה את השרשור של במבי למטה היא דייקה ביותר ווהסכמנו איתה . לי מה שהפריע זה האיך ואתה יודע את זה וגם יודע מאיכן זה מגיע . השיח שוב היה נכון והוא חשוב וחשובים כל הקולות גם הקיצוניים לכאן ולכאן .אישית כאב לי השימוש בדברים שהבאתי מתוך כאב ...וכן אני הבאתי אותם וכן זה מרחב ציבורי והכל אפשרי . זה בעצם מה שהביא אותי למסקנה שמעדיפה ללכת ההבנה עד כמה נחשפתי כאן ועד כמה זה לא נכון . מבטיחה שאם אחזור לכתוב בצורה פעילה כאן אחשוב יחד איתך ורק בהסכמתך על כתיבה בניק אחר . מבחינתי הניק הזה חייב להסגר .ואני לר מדברת רק על חשיפה של הפגיעה . וכן הייתי צריכה לחשוב קודם לכן ולא חשבתי .. בכל מקרה אודי מאוד מאוד מבקשת ממךאל תסגור את המקום הזה אל תוותר עליינו אל תיתיאש ...אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר לך עד כמה המקום הזה חשוב לי .. ושוב סליחה ענקית על חלקי בעניין

אביב, הי. גם אני מרגישה שבשלב זה את מאד זקוקה לפורום, ואולי אף לפורום הזה הזה עם היחודיות שלו. גם אם את מרגישה, את ואולי גם אחרים שבאו לידי ביטוי חלקים תוקפניים שלך, חלקים נחמדים פחות, מכוערים אפילו בעיני מאן דהוא, חלקים שאולי את מתביישת בהם והיית מעוניינת להסתיר - אני מזכירה - חלק ממך. גם בי, ובכל אחד, כך נראה לי, יש חלקים ש'בא-לנו-להיעלם' כשהם נחשפים. עדיין אנחנו, כשלם. ההודעות ההן יעברו לאחור, ננסה שלא לזכור אותן לדראון עולם, לשים רק עליהן את האצבע ולהתמקד רק בהן. אבל כן לזכור שהן שם, בלתי נפרדות (ואפשר לשים חיץ וגבול). נזכרתי בכתיבה של מימה, שניסתה, בעיניי, כביכול לעשות ריסטרט כל פעם מחדש. להקיא את האלימות הפנימית. לא נראה לי שזה עבד טוב כל-כך, כנראה. סוריקטה

כן זקוקה לפורום הרי אמרתי ... לא מתביישת בחלקים התוקפנים ותאמיני לי שהם היו עדינים ביותר נוכח הפגיעה שפגעו בי כאן ... לא בגללם אני מעדיפה לא להיות כאן זה הרבה הרבה יותר מורכב. וכפי שאת רואה אני כאן .... אבל כרגע עד שאמצא את הניק הנכון לי לא אהייה באמת ... לך הגבתי כי את חשובה לי וחשוב לי שתביני שלא בגלל חלקים אלו ואחרים שלי אני בוחרת לא להיות. כי אם בגלל חלקים אלו ואחרים של אחרים וחוסר היכולת הנפשית שלי להתמודד מולם . התוקפנות שלי לא הגיע מהאויר ... אכן גם אני התחברתי לתשובתו של אודי למאי ואחת השאלות שלי היא עד כמה נתתי לחוץ הפורום לחדור לי לפנים ..והתשובה היא הרבה ואפילו יותר מידי ... ומה לעשות סוריקיטה שהרגשתי כאן בטוחה ולא האמנתי שמתוך חברי הקבוצה בתוך שירשור שלי בתגובה אלי יכניסו לי מתחת לחגורה תוך מתן מחמאה .....אז כרגע מרגישה כמו מיץ פטל ....רוצה אבל מפוחדת ולא בטוחה שאכן המקום מגן ומכיל בקבוצה הזו ניסיתי להביא גם את החולשה לקבל חיזוק וכוח לא להיות רק במקום החזק שתומך ואני חושבת שהצלחתי ...וסוריקיטה יש עוד הגיגים אבל הם יחשפו אותי ושוב לא מעוניינת ... שיהיה טוב והרבה

אני נמצאת בתקופה מאוד עמוסה בחיים לכן כמעט ולא מגיעה לכתוב כאן.אבל עכשיו הרגשתי חובה אישית ומקצועית להגיב. למען המידע,אני נפגעתי בבית ונאנסתי מחוצה לו לכן אני מרגישה שיש לי זכות לפתוח פה.ומוכר לי העולם הפנימי של נפגעות תראוומה מורכבת לא רק מהספרים... הנאנס/ת אף פעם לא אשמים במה שקרה!ללא שום קשר לנסיבות!האחריות היא תמיד על התוקף!בכל גיל! הדיון על צניעות לא שייך לנושא הזה כלל!זה נושא אחר.וכמובן שכל אחד "ילך אחרי רבו" וזהו.זה אולי וויקוח שמתאים לאתר שעוסק ביהדות...לא יודעת. נושא אחר הוא פגיעה בין האחים.אחת ההמלצות הראשונות להורים כאשר הדבר מתגלה:לעלות את רמת הצניעות בבית.גם בבנים וגם בבנות!לא כי זו הסיבה לפגיעה אלא אחד מאמצעי הטיפול במה שקרה!יש עוד הרבה דברים שצריך לעשות כולל טיפול לכל הצדדים,הדרכת הורים,הצבת גבולות, השגחה ועוד. ילד מעולם לא מזמין פגיעה גם אם הוא קופץ ערום בהתרגשות מהמקלחת!או לא סוגר דלת בשירותים או בא לשון בלילה עם אח,אבא וכו'!גם כאשר הוא מביע צורך בקירבה פיזית או בהתלהבות מגופו ומיופיו! ילדים ומתבגרים זקוקים לחיזוק של דימוי הגוף שלהם,זקוקים לאהבה וקירבה,הצלהבות של הורים מהם כולל התלהבות מהגוף.הם מביעם את הצרכים שלהם,זה טבעי ומרגש.ואנחנו כהורים נענים להם בטביעות.זה מתוק וטבעי,למשל,כאשר ילדונת תקפוץ לרגע להראות לאבא את הבגד ים החדש שלה.גם אם היא כבר קצת גדולה.היא רוצה שהוא יתלהב ממנה ויתרגש.מרגעים האלה נבנעם עם הזמן חלקים חשובים באישיות... לא ילדה ולא אישה מעולם לא מזמינים פגיעה!אנחנו מרגישות לפעמים שרצינו את זה כי רצינו אהבה וקירבה ואנשים שפגעו בנו הביעו אותם אך בו זמנית פגעו בנו,ענו בצורה מעווטת על מה שביקשנו!האחריות תמיד על הפוגעה!גם אם....................... באהבה,חלום

היי אודי, מקווה שלא תסגור את הפורום.. הוא תורם מאוד לאנשים.. אני כותבת פה לעיתים ממש רחוקות.. אבל קוראת באופן קבוע, וגם לי המקום הזה עוזר אפילו מבלי לכתוב בו כמעט. נכון יש סערה פה.. אבל היא תחלוף.. אתה מאוד חשוב פה וגם הפורום..

היא מנת חלקנו, נפגעות תקיפה מינית ואונס. קשה מאוד להתנקות מתחושת האשמה. אם קרה לנו דבר נורא כל כך זה ודאי כי מגיע לנו, אחרת איך נוכל להמשיך לשרוד בעולם הזה. בילדה בת השמונה עליה סיפרת סנדיי, כבר נזרעו זרעי האשמה והיא רק בת שמונה, יש לה שיער יפה ומכנסיים קצרים של ילדה בת שמונה. כבעלת תפקיד ויושבת משרד אני מתלבשת בצורה מכובדת, הבגדים מסתירים את הגוף הפצוע שמסתיר את נפשי הפצועה. יש לי שתי בנות מתבגרות שבקיץ לובשות מכנסיים קצרים, לפעמים קצרצרים וגם קרועים. אני אוהבת לראות את בנות גילן, את בריאות הנעורים, את אהבתן לגופן בין אם הוא מלא יותר או פחות, אני אוהבת לראות את שיערן הפזור, אני אוהבת את החופש שלהן. הטריגר שמעוררות המסכות הללו הוא לכן מובן מאליו והופך את המרחב הזה לקשה ואולי לא בטוח. אני חיה בתחושת אשמה תמידית על מה שקרה לי. אולי לא התנגדתי מספיק, אולי לא צעקתי מספיק חזק. וגם אני חושבת שאף שהייתי טהורה ותמימה נראה שלא בייתי מספיק לבת מלך. אביב, יקרה, אני מזדהה עם כל מילה שלך, את חשובה לפורום ולי עד מאוד. בבקשה אל תלכי...

אני חושבת, שירה, שלא אשמנו, וזו הרגשה כל-כך חזקה וטבועה עמוק, שגם אם יאמרו, אולי לא נשתכנע מספיק, ובכל זאת, לא אשמנו בהיות אנשים מסוימים לא בריאים בנפשם, חולים אפילו, וגם, כנראה, אין ביכולתנו, או בכל התנהגות שלנו כדי לרפאם. אבל, ככל שאני מצליחה להבין, במה שקשור לנו עצמנו, יש לנו יותר שליטה, בדרך כלל. יום נעים, סוריקטה

אודי!!!!!! ילדה בת שמונה אשמה???????????? המטפלת שלי אמרה שילדה קטנה לעולם אינה אשמה...הבנתם?????אודי אתה חושב שילדה קטנה אשמה?????

סנדיי, זה לא כזה פשוט ואת פוגעת פה בבנות שעברו....... ושאלה אלייך אודי: אם ילדה בת שבע הלכה לאביה מרצונה כי ...סתם רצתה קרבה אחרת.....היא אשמה???????? אלעק אומץ :( אוף אודי! אביב צודקת שצריך לשמור פה גם חוץ מלתת שיח.....וסנדיי ילדה כזו אשמה? את מאשימה ילדה בת שמונה??????? כך כתבת!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףף מבולבל לי כבר......

אני כתבתי במפורש שמי שאשם זה אחיה, והוא לחלוטין אשם, אבל כתבתי שהמשפחה שתפה פעולה, כדי לעזור לאותו אח, והאחות התלבשה בצורה אחרת כדי לעזור לו להתגבר, וזאת מבלי לתת כל אשמה על הילדה, זה היה כתוב במפורש. היה כתוב שהילדה הלכה עם מכנסיים כמו תחתונים, וחולצת בטן, ושער גולש עד הכתפיים, והאח היה לו מאד קשה עם זה, אז ההורים שינו את הלבוש שלה, ואיפה את רואה כאן אשמה של הבת, מי האשים אותה? אם כבר אשמה של ההורים על הצורה שהלבישו אותה ולא שלה!!!! אז למה לשים לי בפה דברים שלא אמרתי

בתגובה שלך בעץ שפתחתי למטה את כותבת: "אין שקר יותר גדול מאשר לומר שיש הרבה אמיתות,אמת יש רק אחת, אחרת היא לא אמת." רוצה לשאול אותך סנדיי, אם הילד שלך מגיע אלייך בבכי תמרורים ותוך כדי בכי אומר לך שאחיו היכה אותו מכות נמרצות. את גם רואה את סימני המכה. כלומר, האמת האחת והיחידה היא שאחיו היכה אותו. את פונה לילדך השני ואומרת לו את מה שראית. את האמת היחידה שראית, סימני המכה. ילדך השני אומר, היכיתי אותו כי הוא היכה אותי לפני שבועיים.. (לפי הרעיון בסיפור של יהודה אטלס-והילד הזה הוא אני) מה את עושה סנדיי ? לכל אחד מילדייך האמת שלו. ואכן, כל אחד מהם צודק... "תצדיקי" רק אחד מילדייך לפי העיקרון שלך שאמת יש רק אחת אחרת היא לא אמת ? ועוד על אמיתות סובייקטיביות וזיהום המרחב הציבורי (מונח שהכנסת לשיח פה בפורום) לפי האמת שלך - בנות שמתלבשות לא צנוע/חשוף (לפי ההגדרות והנורמות בתרבות שספגת) מזהמות את המרחב הציבורי. לפי האמת שלי , בני אדם שחובשים כובע עם פרווה של זנבות שועלים (שטריימל) , בני אדם שמתעטפים בפרוות בע"ח, נועלים נעלי עור, מחזיקים תיקי עור, מעילי עור וכו, הם המזהמים את המרחב הציבורי.. (אני אומרת זאת כדוגמא לאמיתות סובייקטיביות,לא יודעת עדיין מה מזהם עבורי את המרחב הציבורי) מבינה סנדיי? "מי מחזיק באמת"? סנדיי, אם תסתכלי על תמונת פאזל מזום קרוב מאוד, אם תעמדי בצדו האחד של הפאזל תראי צבע אדום ותצעקי: התמונה אדומה !! תעמדי בדו האחר ,תראי ירוק ותצעקי : התמונה ירוקה !! עם מי הצדק ? תרחיקי את הזום ואולי תצליחי להכיל את הידיעה שהתמונה אדומה וירוקה וישנם צבעים רבים נוספים, אמיתות רבות !!!!! במבי.

בסיפור של שני האחים, האמת העובדתית הייתה נכונה אצל שני האחים, ולא הייתה שאלה איזו עובדה נכונה, נכון שהוא הרביץ לו ונכון שזה היה כתגובה, שתי העובדות נכונות, כמו שנכון שהיום יום רביעי ואתמול היה יום שלישי, אלו לא עובדות שסותרות האחת את השניה, השאלה רק התגובה שלך, ותגובה היא לא מבחינת אמת, אלא היא סובייקטיבית לאיך שאת מגיבה. לעניין זיהום המרחב הציבורי, אז אני מאמינה שמי שנוסע בכביש בין עירוני על 90 קמ"ש הוא מזהם, ורק מי שנוסע על 200 קמ"ש הוא נוסע כראוי, ואם יש לך בעיה עם האמירה הזו תבדקי את מה שאת כתבת

נראה לי רלוונטי למדובר פה. התחלתי לקרוא את הספר "כוחו של הרגע הזה". אני רק בהתחלה ועוד לא התעמקתי ולא יודעת מה ואם אני לוקחת מהספר הזה, אבל נפגשתי עם משהו שמשך את תשומת ליבי בהקשר של מה שנכתב ומדובר פה בימים האחרונים. נקודות למחשבה. עמ' 42: "...לפחד, ככל הנראה, יש גורמים רבים. פחד מאובדן, פחד מכישלון, פחד מלהיפגע וכן הלאה, אבל בסופו של דבר כל פחד הוא הפחד של האגו ממוות, מהכחדה. המוות נמצא תמיד מעבר לפינה. במצב ההזדהות עם התודעה, פחד מוות משפיע על כל היבט של חייכם. לדוגמא, אפילו פחד פעוט ו"נורמאלי" כמו צורך כפייתי להיות צודקים בוויכוח ולהוכיח שהאחר אינו צודק- להגן על העמדה הנפשית איתה הזדהיתם נובע מפחד מוות. כאשר מזדהים עם עמדה נפשית, האפשרות לטעות מאיימת בהכחדה של תחושת העצמי, המבוססת על התודעה. לפיכך, אתם בתור האגו שלכם אינכם יכולים להרשות לעצמכם לטעות. לטעות משמעו למות. מלחמות פרצו, ואין סוף מערכות יחסים הסתיימו בשל כך. ברגע שאתם מפסיקים להזדהות עם התודעה, לתחושת העצמי שלכם אין כל חשיבות אם אתם צודקים או לא, לפיכך הצורך הכפייתי והבלתי מודע להיות צודקים, שהוא מעין צורה של אלימות, שוב אינו קיים. אתם יכולים לבטא בצורה ברורה ונחרצת איך אתם מרגישים או מה אתם חושבים, אך ללא תוקפנות או צורך להתגונן..."

תראי לי מלחמה אחת שפרצה בגלל צדק? מלחמות פרצו בגלל אגו מלחמות פרצו בגלל פוליטיקה מלחמות פרצו מרצון להשתלט אף אחת מהסיבות אין לה ולא כלום עם צדק ולומר שכל פחד קשור למוות, נשמע לי דיבילי ביותר, אדם חושש מאי הצלחה ולא בגלל שהוא ימות מזה, אדם חושש מכאב, ולא בגלל שהוא ימות מזה, אדם נפגע כי העליבו אותו, והוא לא חושש שהוא ימות מזה, אדם יש לו פחד מקהל, והוא לא חושש למות מזה אז תסלחי לי, לא מכירה את הסופר אבל נשמע לי פילוסופיה בגרוש

הגעתי אליו שכבתי על הרצפה והלכתי להקיא הרבה מאווררים שמסתובבים בראש וגם רגליים ארוכות דמעות שיורדות מעצמן ושוטפות את הפנים

איתך... מחזיקות ידיים.. מסכימה ? כמו אז... ליד המים,האיילה ששותה מים... מקשיבות ביחד לציפורים שמצייצות ומבטיחות :יהיה טוב, יהיה טוב,כן.. איתך-במבי.

הלוואי ויכולתי לחבק אותך... תשמרי על עצמך.