פורום פסיכולוגיה קלינית

לאודי מה אפשר לעשות אם צריכים ללכת למקום מסויים שהוא מאד מלחיץ ותמיד נמנעים מללכת אליו..? הלחץ מטורף!!!! מלווה בהרגשות לא טובות ופיזיות מהלחץ כמו כאבי ראש..עצבים.. כדאי לוותר ולנסות לחפש מקום אחר? או שכדאי כן להכיל את הלחץ וללכת? אשמח לתשובה ממך תותי

אודי...קשה לי כל כך. אמרתי שאני לא משתפת בהכל והיא אמרה שלא ידעה שיש דברים שאני לא משתפת במודע....זה לא נשמע טוב בכלל!!!!! השאלה האם יש לי פרטיות????? מרגישה שאין פתאום והכל חשוף וכואב....לא מבינה כבר :( האם ככה אמורים להרגיש????? האם חשיפה בהכללללללללל זה פתרון למכאוב? כזה סוג של טיפול????? כמה משתפים? אם היא שואלת אני עונה..משתדלת להבין איתה...אבל לא טוב לי להרגיש חשופה וכואבת :( היא אומרת שלא אשים מילים בפיה...אבל ההרגשה שהיא חושבת שזה לא מספיק ושלי ההפך..............אוף אודי לא רוצה לבוא אליה :( וסליחה ששוב כתבתי........אבל רע לי :( אפילו שהיא אומרת שאני עושה עבודה ממש טובה בטיפול....אולי לא רוצה יותר להשתדל............סליחה שככה נפלתי עלייך........וטוב שאפשרי לפרוק פה כי קשה עם זה כל כך............בטח תגיד שזה בינינו והחלטה שלי כמה לשתף, זה לא נכון......זה מורכב :(

אודי, אני צריכה משהו ממך....שירגיע..מרגישה מטומטמת... נתקלתי בקושי ורוצה שוב לברוח...אוף רוצה להפסיק טיפול.....ובעצם ???יודעת שזה מלחיץ אותי..... היא נוסעת השבוע אבל לא נפסיד פגישות...אמרתי שהיא יודעת דברים אבל לא הכל ואז אמרה שהיא לא ידעה שיש דברים שאני לא מספרת במודע.....בקיצר הרגשתי מסתירנית, שקרנית מטומטמת וכו' בשביל מה לבוא אם מסתירים???....אז לשם מה לבוא אם אני לא מספרת לה הכל? האם באמת הכרחי הכל??????? אוףףףףףףףף לא יודעת כבר....... ביקשתי שנפגש שוב השבוע והיא לא יכלה. אז לקחתי את הכסף הזה לשעת חרום (שאני שומרת לפגישה נוספת אם צריכה) וקניתי בו אוכל שזה הדבר האחרון שהייתי צריכה :( אני לא בכוונה מסתירה, נראה שהיא חושבת שכן....ובכלל עכשיו ממש רוצה לעזוב ולא מסוגלת להגיד לה לקראת הנסיעה שלה שלא תצא בתחושה כזו........דבילית שכמותי..רוצה גם להתחשב בה אבל בעצם רוצה לברוח ממנה.....וקדם לזה דווקא גילוי עוד רבד שלא ידעה....אני מרגישה חשופה והיא חושבת שאני מסתירה..מלכוד...מבוי סתום ....אוףףףףףףףףף

גרוש שלי מתחתן... היינו נשואים למעלה מ 20 שנה ולא יכלתי לתפקד כאישה... הרגשתי כל הזמן שהוא היה "הפוגע" למרות שידעתי שהוא לא. חווה המון כאב כרגע...איך הנשואין היה יכול להתנהל אחרת... שנים של כאב, תסכול, מצוקה לשנינו... מה שעוד כואב שעברו כל כך הרבה שנים ורגשותי כלפי גברים לא השתנה... להיות בקשר בריא בכלל עם נשים וגברים כאחד מרגיש כל כך רחוק ממני..

אודי נכנסתי כי חייבת יד ועטיפה, ואז ראיתי שהיית כבר ...ובכל זאת כותבת כאן . מרגישה אותך ואת הבנות עוטפות אותי בהגנה ורכות. מרגישה שיש לי עסק עם השטן בכבודו ובעצמו , אלוהים מנסה אותי ...וכל כך קשה לי ומפחיד . לא קשור לעבר קשור למציאות היום ,לא יכולה לפרט כי זה יחשוף אותי. יש אנשים רעים גם היום בעולמי לא הזמנתי אותם ולא יכולה לוותר להם ואני כל כך פוחדת . אני שונאת אלימות ובאופי שלי מוכנה לוותר על הכל רק שיניחו לי אבל הפעם אם אני אוותר או אשבר לא ישארו לי חיים יותר ... אודי אתה יכול להיות איתי קצת , זה כל כך מדהים המקום הוירטואלי הזה שמאפשר לפרוק ולהרגיש יחד גם שאתם לא כאן...תודה לכולם ...

היי אודי, הסכמתי ללוות דיירת לבדיקה שנעשית בחדר ניתוח. היא מחכה לבדיקה חצי שנה ואני איתה כאן בבית חולים. אני יפסיד את הטיפול. ידעתי שזה יכול לקרות ומרגישה הישמטות. ועכשיו עצוב לי מאוד. תוכל לתת לי יד, וקצת מילים להתנחם בהם? הילה

שלום רב. האם יש מונח פסיכולוגי מקצועי , לבן אדם שמשקר או ממלא ננחי נתונים שקרים במטלה בלימודיו רק כדי להוכיח את עצמו ולהראות שהוא טוב. הוא עשה זאת מלחץ. מרצון לרצות. תודה מראש לעונים.

הולך להיות שבוע מהנה במיוחד אבל בטוח שאישית לא אהנה בו..כמו שתמיד הכל נהרס בחוויות.. ממש מבאס אותי רק לחשוב על זה!! הנה..כבר התחילו הרגשות הלא נעימים!! בא לי להקיא מהם.

הי תותי, מכירה מעצמי את החרדה פן אענש על חוויית הנאה. את מרגישה אולי איזו תחושת אשמה בעצם הכיף הצפוי? יום נעים, סוריקטה

הי כולם, לאחרונה, נדמה שקשה לי יותר שיש חוץ, משהו מהחוץ (המקלקל, לכאורה בהרגשה בעיתויים מסוימים, אחרי מאמצי חיבור, הפרשת רעלים) שקול פנימי מזדהה איתו וכך נגרמת עצבנות פנימית וכושר הכלה נמוך. אך מנגד, נראה שקשה מזו ההתמחזרות הפנימית (מעין העלאת גרה, כמו שאתה מכנה זאת, אודי יקר), שהרי החוץ, גם יודע המון לתקן. לחבר למציאות. אולי חמלה עבורי? שבוע טוב, סוריקטה

אודי אודי, אתה אלוף במילים ומשפטים תמציתיים, להרגשתי, לעתים מתירות המון מקום למחשבה ופרשנות. מאחורי כל מילה וקשר ביניהן - עולם ומלואו. משתמש במילים שלנו (בעיניי, כמראה) ומוסיף מילות מפתח מאגדות משלך. מנסה ללמוד גם אני, לא מידי לכאן ולא מידי לכאן. שלך, סוריקטה

שלום וברכה בן 28 הבנתי שאביליפיי במינונים נמוכים משמש כמתגבר לנוגד דיכאון כרגע נוטל 100 מג לוסטרל 100 מג למיקטל ו25 מג סרוקוואל את הסרוקוואל לוקח בלילה לפני השינה, מרגיע אותי.. לגבי התסמינים של הדיכאון - הם נעלמים וחוזרים בתדירות גבוהה.. יום אחד "רוצה למות" ומחפש חומר על "המתת חסד" ומדבר עם העמותה שנותנת שירות זה.. למחרת מתפקד בלימודים כרגיל (על פניו).. מבחוץ נראה די יציב.. הרבה יותר מאשר מבפנים (בלב).. לא מראה את זה.. כבר לא סומך על עצמי על איזה רגל אקום.. מטופל על בסיס שבועי בפסיכותרפיה דינאמית מוצף רגשית וכותב הרבה.. האפקט נורא אינטנסיבי וסוער איך אתה יודע האם הבעיה היא ביולוגית או פסיכולוגית? איך תדע באיזו שיטה לטפל, תרופתית או טיפולית - שיחה? אולי כדאי להתחיל להאמין בה'? שמא זה יחזק אותי ויביא לריפוי הנפש? איך תדע אם הבעיה "רוחנית" או "חומרית"? הרי רופא יתייחס לדבר כ"מחלה", ופסיכולוג\איש דת יתייחס לכך בצורה אחרת.. איך תדע לאיזה כיוון לפנות? והאם בכלל במצבך צריך תרופות? הרי הרופאים מתייחסים לאדם כ"דרך הטבע", וה' הוא מעל הטבע.. אולי אם נלמד תורה נבין שאני כרגע עובר "תיקונים" של גלגולים קודמים, ושכול הסבל לא לחינם.. יהיה משהו להאמין בו.. להיאחז.. סיבה.. משמעות.. וד"א איך אתה יודע אם לייחס לכתיבה הנ"ל בעיה או חיפוש משמעות אמתית? או שאולי צריך פשוט להתחיל לחפש ולשאול שאלות במקום "לבלבל את המוח" קיצור אני משנה כיוון.. רציתי לדעת האם אביליפיי יעזור במקרה זה? מה המינון המדויק שבו הוא מתגבר את הנוגד דיכאון? האם אצטרך לקחת בנוסף ל"קוקטייל" שלי עוד תרופה? או שמא אפשר להחליף את הסרוקוואל באביליפיי? האם האביליפיי תרופה גם כן מרגיעה כמו הסרוקוואל? הסרוקוואל ממש מעייף אותי במינון נמוך (25 מג) האם אביליפיי "מכהה" את הרגש והופך אותך לזומבי במינון נמוך? האם הוא משמין יותר מהסרוקוואל? תודה מראש על המענה והעזרה...

החלטתי להפסיק את הטיפול. כבר כמעט שנתיים אני נאחזת בשגרת הטיפול ובדמותו ונגמר לי הכח להאחז. אני רוצה להרפות. מעבר לתהום הנטישה אני מרגישה שאני מתחזקת. האיש הזה היה קרוב אלי כל כך וגם זר מוחלט שדיבר בשפה שלא יכולתי להבין. גם אתה כתבת שהרגשת את המבוי הסתום.אני לא מצליחה לייצר שינוי או תנועה. אני מודעת לכך ואיני יכולה לעשות דבר. מצטערת. גם כאן אני נשמעת אותו הדבר.

הי שירה שירה, את יודעת, אתמול רשמתי הודעה שונה מזאת שהחלטתי לשלוח, אך נראה היה לי שהייתה ארוכה מידי, וחיפשתי משהו תמציתי יותר. וגם שמתרכז בי. בהודעתי הייתה פנייה אלייך, ואל בנות נוספות - גלי, במבי, חנה, אביב, ינשוף, הילה. מצטטת מה שכתבתי לך אתמול בבוקר: *** שירה, כתבת על השקעה גדולה לתחושתך בטיפול ופירות שעדיין לא רואים דיים. כך הבנתי. לי, בתחילת הדרך היה נדמה (באופן שגוי מסתבר בדיעבד) שאגיע הרבה יותר רחוק, תוך פרק זמן קצר בהרבה. המציאות הראתה שהזמן היה ארוך פי מונים רבים משדמיינתי, המקום אליו הגעתי היה הרבה יותר צנוע, הדמיונות היו לא הכי ריאליים מסתבר, וההשקעה הייתה מעל למה שיכולתי להעלות על הדעת. *** ואוסיף מחשבות המשך של עכשיו - כבר שמעתי רבות בפורומים על הכרזות נחרצות ובלתי מתפשרות על סיום טיפול, גם על היתלות, למשל, בנושא הכלכלי. ואני מכירה זאת מעצמי. ואיך נאמר “כסף הוא לא רק כסף”. כן, השקעה רבת משמעויות. אנא, שירה יקרה, ניתן, להרגשתי לעשות כאן פניית פרסה. לשוב לאותו צומת ולנסות לא ליישם, כי אם לדבר. וזה בסדר להיות לפעמים ואפילו לפרקי זמן לא קצרים במבוי סתום, לדעת שאת שם, זה המצב כרגע, ואנחנו, אנחנו יכולים להחזיק תקווה עתידית לשינוי, ואפילו חלקי (כמה עצוב) בלבד. שלך, תומכת, סוריקטה

דברי איתו אולי תחליטו יחד על הפסקה ..אל תעזבי ככה סגרי טיפול שתוכלי לחזור...ובכל זאת מקווה שתתני לעצמך מקום וריפוי כי מגיע לך ..ושנתיים עבדת על קשר שהוא משמעותי לך ...איתך כאן

איך היה בכנס ? ואיך אצלי ? הרבה זמן לא כתבתי .. הייתי בבלבלה גדולה עם אמא צביה.. היא היתה בחו"ל וחזרה וקיוויתי שאהיה איתה אחרת ובאמת ניסיתי. אבל הייתי בבלבלה גדולה.. רבתי איתה המון .. אפילו רציתי לסיים את האנליזה מהרגע להרגע. אבל איכשהו התחיל להרגע כבר אתמול.והיום כבר היה ממש טוב.. אמא צביה שוב חזרה בחוויה ויש הרגשה של שקט,רוגע כזה.. וחנה.. ראיתי שכתבת לי הודעה והחזקת את תאריך החזרה של אמא צביה והתעניינת .. לא יכולתי לכתוב..תודה מתוקה ! רוצה לברך אתכם בשבת טובה, רכה, מאירה ומלטפת.. שלכם -במבי.

יש לי חום ודלקת בגרון... הייתי אצל הרופא והוא נתן לי אנטיביוטיקה... היה בא לי שמישו ידאג לי... יכין לי תה, או כל דבר אחר.. כרגע זו אני. זה רק התחיל הבוקר והלכתי למטפלת לפגישה, אחרי כמה זמן ראיתי שמתגבר והלכתי לרופא. שלחתי לה קודם הודעה כי רציתי שמישו ידע שאני חולה והיא ענתה לי. ולא יודעת מה יהיה איתי בשבת): ואני לא מסוגלת כרגע לנהוג...

אודי אני מתגעגעת ... מקווה שהיה מועיל וטוב. זה מדהים השינויי הצמיחה , התהליך. מוצאת את עצמי הרבה פחות זקוקה לניראות כאן ובכלל. מרגישה שהיד שלך תומכת גם שאתה לא כאן או כשאני לא מספיקה להכנס. אותו הדבר קורה לי גם בטיפול מרגישה שפחות תלותית זוכרת שהיא שם עבורי גם כשאיננה. יודעת שחלק גדול מזה זה השינוי במטפלת בדרך עבודה שלהן באישיות ובכל זאת זה תהליך ...שהתחיל אז והיום אני רואה את הקצה במנהרה . יש עוד כל כך הרבה עבודה אבל הדרך מדהימה ...אני בהיסוס אומרת שאני קצת יותר מפוייסת עם עצמי עם חלקיי עם מי שאני ומאיפה שבאתי . רוצה לאחל לך ולכולם שבת שלום עם שקט ,נגיעות רכות של אור ושמחה ...שבת של מנוחה .

היי אודי, תודה שעם כל העומס שלך אתה מוצא זמן לבוא ולהיות איתנו.:, מרגישה שקשה לך יותר לאחרונה אבל אתה לא מוותר ומוצא את הזמן לבוא. תודה על התמיכה והמילים הטובות הנכונות והמדוייקות. באמת נכנסתי בשביל להגיד לך את זה, כמה שאתה יקר לי והמקום פה.... שיהיה לך סופש רגוע ותהנה עם המשפחה, שלך, הילה

חבר קרוב התאבד. הוא מעולם לא קיבל טיפול ומעולם לא סיפר שהוא אובדני. רק שבוע לפני כן היה ממוטט לגמרי וסירב לקבל כל טיפול. לאחר שמת נמצאו שירים במגירה ובאחד מהם הוא כתב שהוא במשך שנים רבות חייב להכאיב לעצמו פיזית בכל רגע נתון. האם תופעה זו מוכרת? אם כן איך היא נקראת או מאובחנת? זה כמובן כבר לא יעזור אבל חשוב לנו לדעת מה היה לו עד כמה שניתן. יש לציין שעל פי הסימנים נראה כי סבל ממאניה דיפרסיה כי התנהג בצורה שמאפיינת לוקים במחלה כגון הזנחה קשה, חוסר חשק, אובדניות, דיכאון ובתקופות הטובות היה מאושר מאד ומרוצה מעצמו. באחד השירים הוא כתב שנמאס לו שהעולם מצפה ממנו למשהו שהוא לא. שנמאס לו לרצות את כולם. שהוא אף פעם לא עושה מה שהוא רוצה לעשות באמת. תודה רבה.

הכל מוביל לאותה נקודה. שום דבר לא עוזר או מקל. רק הנוכחות שלו והקשר שנותן לי מקום. אבל זה לא מרפא, לפעמים גם מחמיר את המצב. זה לא הוא. הוא איש מקצוע מצוין. לא הייתי מחליפה אותו באחר. בי האשמה. אני לא מצליחה. המחיר כבד, גם כלכלית, עשרות של אלפים כמעט מאה שאני לא ממש יכולה להרשות לעצמי. אני לא יכולה יותר עם העומס הזה, הכל צורח שקט. אני לא מצליחה. אודי, אתה יכול לעזור לי בבקשה?

קיבלתי הפניה מרופאת המשפחה לטיפול פסיכיאטרי. הצהרתי שאיני מעוניין בפסיכיאטר, אלא במטפל פסיכולוגי, ואיני מעוניין לקחת כדורים, והיא אמרה לדבר איתם שם ולבקש. הגעתי למרכז בריאות הנפש והם בדקו אם יש לי כוונות לניסיון התאבדות, אמרתי להם שלא, רק מחשבות. אי לכך הם החליטו שהבקשה שלי לא דחופה והם אמרו שזה יכול לקחת המון זמן ויצרו איתי קשר. אינני מבין מדוע זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן? אני מבין שיש מערך פסיכולוגים פרטיים בתשלום ,אך אינני יכול להרשות לעצמי כרגע פסיכולוגיים פרטיים, האם זה אומר שבגלל זה הזלזול של המערכת ואני יאלץ לחכות חודשים בשביל הפגישה הראשונית? האם זה אומר שבמקום טיפול נורמלי של פעם בשבועיים , אני אקבל פגישה של פעם בחודשיים? מה אני אמור לעשות?

באמת שום דבר לא קרה, בסה"כ לא נפגש שבועיים. זה שום כלום. אני יכולה לוותר על שבוע . אם כי קצת מכעיס אותי משהו או אולי מישהו שעצוב בלי שום סיבה שלא עושה היום שום דבר מועיל. צריך קצת פרופורציות בחיים, זה מה שאני אומרת לעצמי. בכל זאת הפגישות האלו זה הפך למשהו כזה קבוע. אפילו שממש קשה לי ללכת לפעמים, אני תמיד מגיעה. אפילו שזה מרגיש סתמי כזה ושאולי בכלל אין ולא היה קשר אמיתי איתו (ובכלל) אפילו שאני מרגישה סוג של בזיון כזה ושונאת את עצמי עוד יותר שאני בכלל הולכת אליו...,מצד שני אני באה כדי להתגבר על זה בדיוק...זה מן לופ שחוזר שוב ושוב על עצמו...הבוקר הבנתי שמה שאני זה מה שיש, שלא הכל אפשר לתקן בחיים, וצריך לקבל שככה זה וזהו, יותר מזה לא יהיה וזה בסדר גמור. ולכן נראה לי שהגיע הזמן לסיים, שצריך ואפילו חשוב לסיים. תודה על ההקשבה והמשך שבוע טוב.

שלום רב. בעבר הופנתי לפסיכולוג שהציע לי טיפול בחינם. לאחר שהבין שאני רוצה לקחת כדורים הופנתי לטיפול פסיכיאטרי. התחלתי אצל הפסיכולוג טיפול בכדורים טבעיים נידמה לי רימוטיב, לאחר שלא הרגשתי כלום עם הכדור נתנו לי להשתמש בצ'ירפליקס. הרגשתי שהכדור מרדים לי את המוח ומתחילות לי תופעות לווי. והחלטתי להפסיק את הטיפול על דעת עצמי. כרגע אני חושב ששיחות כנראה יותר יעזרו לי ואני מעניין לחזור לטיפול פסיכולוגי. העניין הוא שאין לי כסף לשלם 150-200 שקל לטיפול דרך קופת החולים שלי(כללית) מכיוון שהבעיה שלי לא מאפשרת לי לעבוד , ואין לי הורים שיכולים לעזור לי לממן. יש איזשהי דרך שתאפשר לי טיפול?

הי מקווה שהשבוע התחיל לך קצת יותר טוב וקצת יותר מאוזן וניתן לעיכול. תודה לך על דברייך משבוע שעבר. להרגשתי בייתי רוצה שהיא תבוא ואז אסגור את הדלת בפני כל המשפחה והחברים אשים שלט נא לא להפריע ואשאר איתה שם. סימבולי משהו? עצוב משהו? וכן, עובדת קשה וגם מתקדמת.. מבהיל מאד.. איתך! גלי

מה שלומך ??? ותודה על מה שכתבת ...מנסה להשאר באיזון....

מטפלת אומרת שהיא תמיד איתי אבל אני מתקשה להבין וגם להאמין... פעם בשבוע היא "איתי" . שאר הזמן זו אני שצריכה להתמודד לבד -להחזיק אותנו ביחד, להכיל את הכאב, המצוקה, הסיוטים, החרדות ופחדים... הלבד הזה יושב על הנטישה שחווינו בילדות על הקריאה לאימא שתבוא להציל ולא באה... הלבד כרגע הוא מתעצם עוד יותר כי הייתי צריכה לרדת בפגישות טיפוליות בגלל חוסר תקציב.. עצוב לי כל כך עצוב לי...

תודה על זה שאתה מבין וגם שיש מקום כאן להרגיש פחות לבד

זאת רק תקופה וזה יעבור ... איתך

היי, אני בת 20, לפני כחודשיים השתחררתי מהצבא. שרתתי במקום שמאוד אהבתי. בזמן האחרון מלווה אותי כל הזמן תחושה של מועקה וחוסר טעם. זה נראה לי תמיד כאילו כולם מבינים משהו שאני לא או כאילו אני מרגישה פחות מהם. לפעמים אני לא מבינה למה אנשים עושים דברים מסוימים. אני לא ביחסים ממש טובים עם ההורים שלי ואני נמנעת בדרך כלל מלדבר עם איתם. עם חברה של אבא שלי אני ממש לא מסתדרת טוב אז בדרך כלל כשאני בבית אני לא ממש יוצאת מהחדר כדי לא להיתקל בה. כבר נמאס לי מהחדר שלי אבל אף פעם אין לי כוח לצאת מהבית או להתמודד עם מי שבבית. אני רוצה כבר לצאת מכאן אבל אין לי כרגע את היכולת ובאופן כללי אני לא חושבת שאני יהיה מסוגלת אף פעם. כל פעם שאני חושבת על דברים כאלה זה מלחיץ אותי כי אני לא באמת יודעת להסתדר בעצמי ואני עדין רואה את עצמי כילדה. כשאני הולכת לעבודה או למקומות כמו לבנק אני מרגישה כאילו אני מעמידה פנים שאני מבוגרת כי זה מה שאני אמורה לעשות ואני לא אוהבת לעשות את זה ואני גם לא יודעת לעשות את זה. אני לא מצליחה לשמור על קשר עם רוב החברים מהצבא ומהבית ספר, למרות שדווקא שם הרגשתי יחסית נורמלית. לאט לאט אני מתנתקת ממי שהייתי פעם ואני לא ממש יודעת מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו. אין לי שום עתיד וזה נראה כאילו אין טעם לשום דבר. זה נראה כאילו אני לא מצליחה לעשות שום דבר טוב. אני נמנעת מלדבר עם אנשים שאני לא מכירה כי הם מלחיצים אותי וכל פעם שאני צריכה להגיע למקום חדש או לעשות משהו שעוד לא עשיתי זה גורם לי ללחץ. זה רק גורם לי להבין כמה המקום הזה גדול ומסובך מדי בשבילי וכמה דברים אני לא יודעת שאנשים אחרים פשוט מסתדרים איתם. כלפי חוץ בעבודה, בבית, וכשאני כן פוגשת חברים אני אף פעם לא נראית עצובה ואני לא יכולה לומר כלום לאף אחד. אני לא יודעת איך להמשיך לחיות בעולם הזה. לפעמים אני רוצה לא להיות פה אבל בעיקר אני רוצה שזה לא יהיה ככה. אני לא יכולה לפנות לטיפול כרגע כי זה עולה הרבה כסף ואני לא יכולה או רוצה לבקש את זה מההורים שלי. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

היי גלה, זו תקופה לא פשוטה למצוא את עצמך פתאום כל כך לבד מחוץ לכל מסגרת. מניסיון אישי ולא רק ממני אני מכירה את זה. אך אל יאוש! זה לוקח קצת זמן אבל בד"כ מתרגלים ומוצאים מסגרות אחרות. אולי תנסי לפנות להכוונת חיילים משוחררים? יש אתר כזה של משרד הביטחון. שיהיה לך בהצלחה באזרחות

באתי מאוחר מדי ימים קשים מילים קשות וכאב שאינו מרפה אני רוצה שהמים יכסו אותי והכל יאטם

אודי רוצה להאמין שהכנס הפעם יהיה גם קצת מנוחה :)

חיפשתי את היציבות את הביטחון ועכשיו כשזה יציב זה.... אפור היום היה לי משעמם בטיפול מין סתמי כזה מצד שני הועלתי מאוד לחולה שבטיפולי שסובל ממניה. המנהלת שלי מאוד הוקירה אותי על כך- כתבה לי כל הכבוד על התושיה שגילית. יש כאן דבר והיפוכו, לא? הילה

זה פשוט לא עובר .. התחושה החשופה ללא עור ...הגוף והנפש שנהם יחדיו יצאו מאיזון מוחלט... כבר ביטלתי עבודה היום חשבתי לנסות לנוח לטפל בעצמי והחיים כדרך החיים חושבים אחרת....ואני נאלצת להתמודד עם עוד אתגרים. אני עייפה נפשית ובפיזית מאז התהליך בסדנא הגוף יצא מאיזון מוחלט דורש בתוקף שאסתכל עליו שאקשיב לו ...אין מנוס מזריקה לכאבים ומצד שני מרגישה עמוסה בחומרים כימיים בימים האחרונים. אודי עצוב לי כואב כל כך אמיתות חיי מביטות בי ואומרות לי תקבלי !!!!! אני יודעת שזה כאבי גדילה וצמיחה מבורכים ...אבל זה קשה בטרוף . חושבת למה אני כותבת את זה כאן מה אני צריכה מכם ?מה יעזור לי ....צריכה שתהיו איתי ,צריכה שמישהו יקח את זה ממני אבל זה לא יקרה זה יעבור כשזה יעבור ...אז...מילים עוטפות חכמות נוגעות יתקבלו בשמחה מעין עוגן .. שבת טובה שקטה מלאת שמחה ותקווה לכולם...איך השבוע עובר מהר שנהנים :)

זה יותר מבסדר ...שומרת לרגעים קשים.

כאן יחד איתך... שולחת חיבוק אוהבת -

גלים גלים של טירוף... כל כך צר לי היה לשמוע על ההתמודדות שלך... כואב כל כך לקרוא אותך.הייתי רוצה לעזור.אולי אשלח לך שמיכה חמה ועוטפת,רכה ונעימה שתעטפי את הפצעים...אשלח את שלי,רוצה?היא לבנה עם משבצות אדומות.ככה היא בדימיון שלי שנים.היא לא מכאיבה ולא לוחצת,אל תדאגי...ואשב לידך אם זה מתאים לך... שלך,ים באהבה עוטפת.

של עטיפה ...תודה יקרה אחלה שמיכה...ומה שלומך את ???,

מקווה שאת כבר אחרי כי השיר שלי לא לגמרי קשור...מצאתי שירים יותר קשורים אבל הלכתי על האסוציאציה הראשונה שלי...אין על מאירקה אריאל זצ"ל וחוץ מזה כאב הוא כאב, עובר ושב, כל פעם חוזר...שתגדלי ותתחזקי ושיהיה לך שבוע נפלא. https://www.youtube.com/watch?v=3Tesymr5OpU

הי אודי, אמור נא לי (שאלת תעוזה) האם הדמות הוירטואלית סוריקטה (שזו אני, ומאחוריה עומדת אישה אמיתית) נמצאת לעתים במחשבותך? ככה סתם באמצע הזמנים? ואיך, למשל? מה אני חושבת? מה אני חושבת לגבי המצאותי במחשבות של אחרים, אוכל לענות רק מתוך הנחה, לא בטוחה שידיעה, לא בטוח שתמיד אאמין, ושזה יחזיק לאורך זמן. מותר לדעת? קצת? ... סוריקטה

אם את כאן...אולי בכל זאת תישארי ... ועצוב היה לי לקרוא שהיה כל כך לא פשוט וקשה...

הי Stranger יקרה, גם אני דאגתי למקרא הודעותייך האחרונות, ותהיתי מהיכן מגיעות שאלות החרדה. אם בא לך, את מוזמנת לשתף או לפרט, לעזור לנו להבין, ואולי, גם לעזור. אם לאו ובחרת לקחת מרחק שייטיב עימך להרגשתך. אני איתך. שלך, סוריקטה

ערב טוב חברים וחברות. הרבה זמן נראה לי שלא כתבתי. נראה לי שאני בתקופה של שינויים והתקדמות, יש בכך מצד אחד משהו מרגש ומשמח ומחייה, ומצד שני אני דואגת מכך שאולי צריך לעשות זום אאוט כדי לזהות שגם ההתקדמות הזאת היא חלק מאותה הבעיה, שאני משתפרת בצורה קיצונית ומקדמת את הנפילה הקיצונית הבאה... וזו בעיה שאי אפשר לשמוח מהתקדמות בגלל חשש שאפילו ההתקדמות היא לא מי יודע מה בריאה אצלי... וגם , אני הולכת לקראת פרוצדורה רפואית מפחידה, אני אהיה כמה ימים באשפוז, והיום שאלתי את המטפלת אם היא תבוא והיא ענתה שהיא לא תבוא. וזה עצוב מאד. ואני לא באמת מבינה את זה עד הסוף, למה לא בעצם? אמרה משהו על כך שזה מתאים שאנשים מהמעגל הקרוב יבואו אלי, ושאלתי אם היא אומרת שהיא לא מעגל קרוב והיא ענתה שכן קרוב. אני יודעת ומכירה את המשאלה לטוטאליות ולאימוץ ולהתמזגות איתה, ולמרות זאת לא יודעת אם כואבת או כועסת או לא מבינה, למה לא בעצם? אשמח לשמוע מה דעתכם על שתי הסוגיות, גם ההתקדמות שאולי משקפת משהו רע וגם ביקור המטפלת (חנה , גם אני זוכרת שכשקראתי את יאלום קינאתי בכך שהוא מבקר בבית המטופל...) גלי

התחיל מהסוף אולי מבינה את הפנטזיה אבל האמת לא הייתי רוצה שהמטפלת תתערבב במעגל הקרוב שלי . כן היא קרובה בלב אבל יש מקומות שלא הייתי רוצה שתהייה בהם. אולי תסכמו על סמס או שיחת טלפון במועד שיתאים לשתיכן. לגבי ההתקדמות כן זה מבאס אבל עדין בספירלה זה נפילה גבוהה יותר מהקודמת. אני עשיתי בתקופה האחרונה שני צעדים ענקים וכן יש סוג של נפילה אבל זוכרת שזה טוב כי זה מצמיח ...איתך בטיפול בקושי ויופי שאת מטפלת בעצמך .

היי אודי וכולן, אצלי בסדר. זקוקה פחות למטפל, והוא פחות דואג לי ומשחרר... נותן יותר לבד. ולפעמים זה קצת מלחיץ אותי, ומתחשק לי לחזור לדפוסים של פעם כדי שידאג לי.... אבל אין ספק שאני פחות סוערת.... לא יודעת למה לא מצליחה להנות מכך. כשהרגשתי מאד תלויה בו, זה הלחיץ אותי, ועכשיו כשפחות זקוקה לו באופן נואש, זה מפחיד אותי. כאילו חלק בי רוצה שהוא יטפל בי כמו בילדה קטנה. אוףףףף מסובך. שירה - רוצה להגיד שקוראת אותך ודואגת לך. נטע.

שמחה .ידעתי שזה יגיע זה משמעות של טיפול טוב ...מאוד מאמינה בזה שימשיך ככה הטוב והצמיחה ...

כמעט בכל עמוד, לפחות בתקופה בה אני קוראת עכשיו (לפני כשנתיים), מופיעות כמה הודעות שלי. כמה אנשים עברו כאן... חלקם מן הסתם ל"הופעות קצרות" אבל חלק שמתי לב שכן היו יותר אבל לא נמצאים כאן היום... הודעות שהרגשתי שאני ממש נמצאת בסיטואציה של אז... וחלק שנכתבו במרומז ולא הצלחתי להיזכר למה בדיוק התכוונתי. זוכרת חלק מהתגובות כאילו זה היה היום (: מעין הרגשה של יומן, אמנם במקום ציבורי אבל הרבה דברים אישיים, חלקם משמחים וחלקם פחות. יותר מדי הודעות של עצב ודכאון לקראת שבתות וחגים (אך שמה לב שעם הזמן זה פוחת). ובעיקר הרבה תמיכה, הבנה וקבלה מהחברות היקרות שכאן וממך אודי. הרבה הודעות קראתי ודיברתי על חשש שמא תכעס עליי, ולעתים הרגשתי את זה גם עכשיו אחרי שקראתי את ההודעה שלי ולפני שקראתי את תגובתך... אז אולי זה גם הזמן לומר תודה על המקום הנפלא הזה. מעין בית לנפש!

שלחה לי הודעה אתמול שהיא חושבת עליי מאז אתמול ומתעניינת בשלומי... האמת הופתעתי לטובה, לא ציפיתי. מצד שני הרגשתי שאין לי ממש מקום לומר איך אני מרגישה ומה קרה שהביא לכך אלא שזה צריך לחכות לפגישה שלנו, אז תוהה לעצמי מה הטעם בהודעה הזו אם לא באמת היא פנויה לשמוע אותי...

מה אפשר לעשות בזמן הצפה ומועקה רגשית? ממש מציק..!! ולא מרפה!! תותי עצובה

תותי מה עוזר לך ?? יכולה לאמר לך מה עוזר לי ..מוזיקה והרבה. כתיבה.. מנטרות חיוביות לחיזוק . יש את הקו החם . ויש בלילה את הצאט של סהר . וכשממש ממש קשה גם נעזרת בכדור והכי חשוב מזכירה לעצמי שזה גל וזה כבר יעבור.

הנה..הצלחתי ובמקום לשמוח על ההצלחה וההתקדמות אני מאד עצובה ומרגישה מצוקה והצפה רגשית. עצוב לי מאד!! לא מצליחה לעשוק בדברים אחרים מבלי לחשוב על העצב הזה..

מצטערת שקשה לך... כאשר אני נותנת לרגשות מקום- מאפשרת להם מקום.. בסופו של דבר יש הקלה והכאב עובר...

אז ניסיתי.. לא הצלחתי.. בדרך כלל כן מצליחה שכך הכאב יעבור הפעם זה כנראה חזק מדי!!

הי חמודה, בהצלחה והתקדמות יש גם עצב, לדעתי, משום שיש פה גם ויתור על הצד האחר (או אפשרויות אחרות) בהחלטה באותו צומת. אינך מחזיקה עוד בדימיון את כל הקצוות יחדיו, וקיים בהחזקה כזאת, בעיניי, גם תחושת כל יכולות שהיא. ואולי יש כאן גם פרידה ממשהו מוכר של עבר, שאמנם אינו נעים, אבל אנו קשורים אליו. ולפעמים, כמו שכתבתי כבר, לפעמים זה המצב, והוא עגום, ואין אלא לדעת שזה כך עכשיו וזה חולף. כמו שאביב כתבה - גל. אולי, אפילו, המלחמה בו מכלה כוחות. למרות שבזמן שנמצאים בפנים קשה מאד לראות שייתכן אחרת. שלך, סוריקטה

מרגישה צורך להכיר בתודה .. תודה לך אודי - על הפורום - מקום בו מרגישים יחסית בטוחים.. תודה על תגובותך הנבונות ותומכות.. תודה לכן בנות שאתן כאן- על ההבנה- שזה המון בשבילי כי כך מרגישים פחות לבד..

שימחת אותי מאוד ..תודה לך שאת כאן איתנו .

הי חנה, תמיד זה תלוי גם בך. אני מחכה בכליון עיניים ליום שתביני זאת... זו הייתה תגבוה למשהו שאמרתי שלא הכל תלוי בי ואתה ענית^^ צודק, מעניין מה אני חושבת לגבי זה כיום...

אני כאן. לא יודעת איך להביא את עצמי או מי להביא ממני. האישיות הדפוקה שלי כל כך מרוסקת. ובכל זאת, אני כאן.

אבל שקעתי בקריאה בעמודי הפורום, ועושה חיופש של השם שלי בכל דף כדי לקרוא... עכשיו אני בהודעות סביב זה שהמטפלת שלי יוצאת לחופשת לידה. ופאדיחה, כי בעמוד בו אני קוראת עכשיו השם שלי הופיע 37! פעמים. זה כולל השם שלי והתגובה שענו לי, אבל עדיין. וזה מענין כי אני קוראת את ההודעות וממש זוכרת את חלקן כאילו היו ממש עכשיו. הייתה הודעה אודי, שבין השאר שמת לי קישור לשני שירים. ואני רק כתבתי לך שוב שרע לי וששום דבר לא עוזר, אתה ענית לי שאני הודפת כל נסיון לעזרה. ואני ממש זוכרת את זה(:

אני עוד קוראת, אבל תכף אפרוש לישון נדמה לי. אני כבר יכולה להגיד שאני רואה הבדל בהודעות שלי, טוב, זה לא חכמה אני קוראת שנתיים אחורה בערך, אולי אפילו יותר.

כנראה בעקבות ההודעה על המטפלת שאולי בהריון התחלתי לשוטט... זה היה באוקטובר 2012... ואני כתבתי על הטיפול ועל תלות ולמה אני מרגישה שכ להזמן חושבת ועסוקה בה, חוסכת ממכם, העתק הדבק של זה. כתבתי הרבה ואתה הפנית אותי לספר מתנת התרפיה של יאלום. ואתה יודע אודי שדי מיד אחרי שענית לי, הלכתי וקניתי את הספר. ועדיין הוא אצלי על המדף.

הייתי באוטובוס בדרך לחוג בחדר כושר... רואה שאני ממש זוכרת את הסיטואציה (: והתחלתי לקרוא כבר באוטובוס. בעיקר אהבתי לקרוא על הקשר בין המטפל למטופל...אם כי הרבה דברים שם ידעתי שלא יתקיימו בטיפול שלי. זה גרם לי לרצות כל מיני דברים שלא קיימים אצלי בטיפול. הוא למשל מספר שהוא מבקר את המטופל בביתו...

משהו קרה ולא הצלחתי להגיד כלום... את מה שרציתי. כ"כ פשוט לכאורה, אבל כנראה שבשבילי ממש לא. הנחתי את הראש על השולחן ושתקתי, בכיתי ויצאתי קצת החוצה. לא עזר. אולי אם הייתי מצליחה להגיד זה לא היה קורה אבל לא ממש עוזר לי ה"אולי" הזה. למטפלת לא אשלח הודעה אחרי מה שקרה פעם שעברה... הרי אני זו שתמיד לא בסדר וזו שכועסת וזו שלא יודעת איך להתנהג, אז פשוט אשתוק מולה. (נראה מה יהיה עד הפגישה שלנו, כרגע מנסה להחזיק את עצמי ולא לשלוח לה הודעה). ולהרגיש לבד זה ממש כיף ): אז לפחות כאן אני יוכלה להגיד שמרגישה שלא הבינו אותי ושהיה לי ממש לא טוב. ודווקא היום התחילו נושא חדש, עמידות במצוקה (: אז הראתי לעצמי שאני לא באמת יודעת איך להתמודד, לא ממש מפתיע. וזה לא שבקבוהצ אלמד, אבל מילא.

אודי ניראה לי שהיא בהריון. ולמה היא לא אומרת??? אוף:-((( אני מתביישת לשאול אותה. כי אולי אני סתם חושבת Aya

המטפלת הראשונה שלי באמת הייתה בהריון, אך לא כשהתחלתי איתה. היה שלב שממש חשבתי שהיא בהריון ותהיתי למה היא לא מספרת לי... גם כתבתי על זה כאן (: פחדתי לשאול שמא היא לא באמת, חושבת שלקח זמן עד ששאלתי וכששאלתי ענתה שהיא אכן. וואו, זה כבר היה לפני ארבע שנים בערך, מאז הספקתי להחליף 2 מטפלות. מעניין, תעדכני. ומבינה ללבך, זה יכול לגרום לכל מיני מחשבות וחששות.

איך שמחה שבאת וניסית ...מותר לי לשבת כאן לידייך..

אין לי עור חשוף חשוף מהבוקר שעור אחרי שעור טריגר ועוד . .. לא מפסיקה לקפוץ ולהרגיש שמישהו נוגע מאיים מפחיד .. החלקים מתפזרים באים והולכים קשה לי ברמות שלא ניתן לתאר בכלל. נמאס לי ככ נמאס לי זה פשוט לא מרפה...עדיף לא להרגיש לא להיות לא לדעת ...ונלחמת להיות להרגיש לדעת ...לחיות . אודי תעשה משהו שזה ילך מכאן ...יודעת שזה תהליך ובכל זאת ....צריכה כוחות ..

אביב, אמרי נא לי - ברמת חרדות כל כך גבוהה - את מנסה גם לטפל תרופתית, אולי יש סיכוי שיקטינו מעט את הסבל? אני יודעת שלא בהכרח מצליחים להיעזר בהן בכל מצב, ועדיין לעתים מנסים. סוריקטה

ותודה על מילים מרגיעות חובשות מזכירות את השכבות הבריאות הטובות ... אודי אתה פשוט מלאך מהלך על שתיים תודה על היותך

שלום אודי, אני מקווה שהשאלה מתאימה לפה. האם זה תקין שאבא לילדה בת 9 אומר לה במהלך טיול כשרואים פסלים של גברים ערומים בחול תראי את הבולבול שלו? אשמח לדעת אם האימרה הזאת תקינה או לא. תודה

למה סוף הפגישה הוא חלק חשוב מאד מהפגישה עצמה? הוא עוזר לשינוי? במה? מבחינתי זה לא נעים לי שפתאום אני "לא חשובה" והיא הולכת לעיסוקים שלה. (הייתי רוצה להשאר שם המון זמן..) קשה לי לראות שיש לה צרכים משלה..למרות שאני כן מבינה אבל באותו רגע זה מתשכל

הי תותי, להבנתי יש כאן עבודה על פרידה/נפרדות, חלקיות, על הבנה שהטוב הוא סופי, הבחנה ואיזון בין הטוב לרע (דהיינו עם אלו חלקים את נשארת עד לפעם הבאה, עם מי הם מזדהים, למשל), למידה על משאותייך לבלעדיות והבנה תוך התאבלות שאין המצב כך, הבנת המושג אהבה ועוד ועוד. סוריקטה

זה הבעיה ואני לא משלימה עם זה כבר לא מעט זמן..;(

תוהה אם לשאלות ומחשבות שנוגעות להתאבדות יש מקום כאן או שהן נופלות לתחום האסור.. ושאלה ברקע- האם פרטים כלשהם של הכותבים בפורום נשמרים במערכת? ואם כן- אילו ולכמה זמן? תודה..

הי סטרנגר שמחה שבאת ....מקווה שהשאלות לא מעידות על תחושות כל כך קשות של כאב.

הן לא.. לא כאב. לא כלום.. ובכל מקרה אני כבר אחרי לצערי. לומדת מאחרים מה קרה.. מנסה לשמור עכשיו על ההורים, על המטפלת מהפעם הבאה, אם תבוא.. לא באמת חוזרת לפורום (נראה לי). פשוט אין עם מי לדבר על הטאבו הזה.. חייבים לרצות להיות פה.. תודה אודי על ההתייחסות והאפשרות. אבל במחשבה שנייה אני אשים את הגבולות ואמנע מלכתוב על זה. לא בטוחה שזה יעשה טוב למישהו מהנמצאים ועשיתי כבר מספיק נזק.. תודה.

איך מצליחים לשמור על מסגרת הזמן וללכת בהרגשה טובה? בלי עצב וכעס ותשכול..שזה בסדר אבל כשעולים רגשות אלו הדחף שלא ללכת רק מתחזק?! תודה תותי

הרעיון בכללי זה הרעיון של חפץ מעבר , כמו ילד שלוקח איתו דובי או שמיכה לגן .כמי שמלווה אנשים הרבה פעמים השתמשתי בדרך הזו לסיים פגישה . אפשר אולי עשר דקות לפני הסוף לבחור שיר ולשמוע יחד ואז השיר נשאר לך ביד ובלב .לבקש ממנה לכתוב לך משהו . בכל מקרה בטוב או ברע להשקיע עשר דקות לסיום הפגישה. מנסיון זה עוזר

היי תותי, כמה מחשבות ממני. נראה לי שכדאי מאד לנסות להתחיל לדבר בדיוק את זה. את מה שאת מרגישה, חושבת, חווה בסוף הפגישות. לתרגם את ההתנהגות למילים, לנסות להבין מה עומד בבסיסה. זה נושא לעבודה. מה קורה לך שם כשצריך להיפרד וללכת. להתבונן בזה יחד, לנסות לשתף בצורה פתוחה וכנה ולהגיע אליך פנימה. ברמה המעשית, לפעמים עוזר כשהמטפלת עשר דקות לפני תום הפגישה אומרת שנשאר עוד עשר דקות, זה עוזר להתארגן ולצאת יותר אסופה. אפשר לחשוב יחד איך יהיה לך טוב שהיא תודיע על הזמן שנשאר וגם אולי בעשר דקות האלו אפשר לסגור את הפגישה בדרך מסוימת שתהיה לך טובה ותעזור לך עם הפרידה. לדוג' לשמוע שיר ביחד, לעשות הרפיה, לסכם את הפגישה, להביע את הרגשתך בעקבות הפגישה וכד'. המשך טוב

אולי ע"י מתן התראה, שהפסיכ' יגיד "נותרו לנו עוד חמש דקות לסיום" או משהו בסגנון וכך תוכלי להתכונן וזה לא ינחת עלייך.

אתן מקסימות!!

הי תותי, נראה לי שייתכן שיש צורך להתייחס לנושא כאל תהליך. וייתכן שעכשיו את נמצאת בשלב בו הפרידה מסובכת מידי עבורך, וכך יימשך לאורך זמן מה, ואולי אי אפשר לכפות הרגשה אחרת, אלא לדעת שבינתיים זה כך, מתוך תקווה לשינוי שיתחולל. בקצב שלך. בוודאי שלדבר על כך ולכיר את משאלותייך, חרדותייך וחלקייך. שלך סוריקטה

יש לי שכנה אותה אני שומעת הרבה פעמים צועקת על הילדים הקטנים שלה, צעקות לא "נורמליות", אלא ממש צרחות מזעזעות שכל השכנים שומעים... כשלפעמים יוצא לי לראות אותה עם הילד הצעיר בחוץ (אין בינינו יחסים אישיים קרובים), היא מתלוננת עליו (ובפניו!) שהוא "נודניק" ושנמאס לה כבר.. אני מניחה שקשה לה ביום יום (יש לה 3 בנים קטנים), אבל זה נראה לי ממש מוגזם ולא בריא לילדים. אני ממש מרחמת עליהם. לדעתי זה גובל בהתעללות. מה עושים? האם בכלל יש לי זכות להתערב פה או להעביר מסר לגורם כלשהו?

המשפחה מדווחת ברווחה

אני משגעת אותה..מה עושים? יש פעמים שאני מצליחה לצאת בהרגשה טובה וכשלא אני פשוט לא מצליחה לצאת..כמו דחף כזה שאומר לי להשאר כדי להרגיש טוב יותר אבל לא נהיה טוב יותר כי זה משגע אותה ומלחיץ אותה והיא נהיית חסרת סבלנות כלפי וזה עוד מעצבן אותי. נראה שאין לזה פיתרון. איך אלך בהרגשה לא טובה? מבחינתי זה סוף העולם. אחר כך מאד קשה לי. מה יהיה?

למה הוא חלק חשוב?

הי תותי מציעה לך להעלות את השאלה הנ"ל בפגישה ולחשוב יחד איתה מה יעזור לך לסיים את פגישה. נניח , חמש דקות לפני סיום תתרגלו יחד קצת נשימות, תציינו משהו טוב שקרה השבוע , או שיקרה בשבוע הבא, תסכמו את הפגישה או כל רעיון אחר שיעזור לך לעשות קלוז'ר ולצאת לעולם עד הגישה הבא.

מבינה אותך ומזדהה. גם הרגשתי כך, בעיקר בטיפול הקודם שלי. זה קרה בעיקר כשהרגשתי שלא הצלחתי לומר משהו או שכעסתי. גם אני לא הצלחתי לקום ואמרתי לה שאני לא הולכת... זה כמובן לא עזר כי זה הכעיס אותה, אולי גם הלחיץ, אם היה מישהו אחריי, אבל גם כשלא היה אף אחד בוודאות. הסבירה לי שהיא לא מוכנה לטפל בי ככה ושלא נוכל להמשיך להיות בטיפול אם אני לא הולכת, ואז תמיד קמתי, כי לא הייתי לי ברירה, אבל שתינו לא אהבנו שזה קורה... ולצערי זה קרה לא מעט. היו שני דברים שעזרו לי, הראשון שהייתה אורמת לי כל פגישה חמש דקות לפני סיום, כך שידעתי שזה הולך לקרות וגם הייתה לי הזדמנות אחרונה אם רציתי לומר משהו ולא הצלחתי עד אז. בנוסף, היו פעמים שהרגשתי מאוד כועסת ומאוד נסערת, והדבר היחיד שהצליח לעזור לי ללכת זה אם קבענו לדבר בטלפון, בד"כ למחרת, אפילו אם זה ל2 דקות סה"כ. ככה הרגשתי שלא "נזרקת" ממנה ושאכפת לה ממני. גם אני הרגשתי שאם אני הולכת אני לא יכולה לחזור אליה יותר וגם אמרתי לה את זה כשזה קרה, אם עכשיו אני הולכת אז לא באה יותר. חושבת שהרגיש לי כמו ויתור ולא הסכמתי לזה, אבל כמו שאמרתי קודם שני הדברים עזרו לי...