פורום פסיכולוגיה קלינית

אחד החוויות הקשות ביותר היא נטישה עבורינו. כאשר נסעת לחופש שמחתי בשבילך ובו זמנית מחקתי אותך... מחקתי כי לא רציתי לחוות את הכאב שהלכת ו"נטשת".. חווים אותה הרגשה של " נטישה" אחרי כל מפגש טיפולי. אני כותבת כאן "הרגשה" כאשר אני יודעת בשכל שאף אחד לא נוטש. אבל בפנים חווים נטישה שוב שוב ושוב. לאחרונה בטיפול חווים את המטפלת כמתעוללת ואונסת ואחייכ נוטשת. כותבת כאן את הדברים ומרגישה דיי מנותקת...

"האלה" שהכי חווים את הנטישה הם הקטנים. בוכים ובוכים וצורחים בתוך הראש כי מפחדים כל כך להיות לבד... הניתוק הזה- ההחלטה למחוק בא ממקום מאוד ראשוני..... כואבת לי כל כך לגעת בכאב הנטישה... מבינה עכשיו ממילותך שאני מוחקת גם את הטוב אבל כרגע לא מכירה דרך אחרת להתמודד עם הכאב...

מתוקות ויקרות... מתוקים ויקרים.. שבת נעימה ושלווה.

זאת ממש הברקה. חייכתי. תודה נשמה אהובה, שלך, סוריקטה

כמה שאני מבינה אותך בכל הנוגע לתחושת ה(אי)נשיות. מצרפת שיר במיוחד בשבילך, בתקווה שתרגישי הכי טוב עם עצמך. יפה שכמותך. https://www.youtube.com/watch?v=-UQugJVbRRg

סנופקין היקרה, תודה רבה לך על ההתייחסות ועל השיר המרגש והחכם והנוגע הזה. והלוואי ... :-)

לא הרמתי דגל לבן או שחור כל היום צעקו מבפנים וגם הבית צעק מה משאיר אותך כאן לעוד יום ועוד שבוע מה המשמעות של כל זה ואיך את לא מצליחה לגעת ואפילו לא רוצה כבר לגעת נשארת תקועה בתוך המרירות הכאב ותחושת האובדן וההחמצה. כל היום חשבתי עליו וקראתי לו ורציתי לכתוב לו שוב ושוב אבל לא ידעתי מה עוד אכתוב ופתאום נכתבה הודעה בקול אחר שמיהרתי למחוק וקול אחר דיבר אלי וציירתי שני ציורים שקרעתי ונקרעתי מרב מחשבות מרובות ערוצים ויצאתי מהבית והרגשתי כמה אני נבולה ומכוערת ומוזנחת ושמנה ופחדתי לפגוש מישהו מוכר שיחשוב מה קרה לאשה הזאת שפעם היתה ואני אפילו לא ידעתי ולא עניתי לטלפון מחברה שמתעקשת להתקשר כל סוף שבוע ובסוף החזרתי לה טלפון כדי לאמר לה שאני מאוד עסוקה ולא יכולה לדבר איתה ושמעתי את התמיהה בקולה כל היום חשבתי על עומס העבודה שמחכה לי ועכשיו נגמרו כל ימי ההולדת ואולי הגיע הזמן להפרד מעצמי ולכבות את הכל ונתקפתי רגשות אשם ורע ושנאה כלפי כולם שמפריעים לי להפרד מעצמי וידעתי שאני יכולה כל היום חיפשתי סימנים כדי לנסות להבין איך אנשים עושים את זה ושוב גיליתי שכולם יודעים לרפא את כולם ולא הבנתי מי מרפא את כולם ואיך אנשים יודעים לטפוח לעצמם טפיחות קטנות על השכם כדי שיוכלו להמשיך ולחייך עוד צילום או תמונה או משפט או פיסקה ולהראות שהם אנשים צועדים בתוך הזמן ואני רק זוחלת ומתפלשת כל היום האיש שלי חמוץ כל כך ואני מרירה ואין שילוב טעמים רע מזה חמוץ-מריר

בעבודה. מלא אי הבנות. מרגישה קטנה.מוקטנת. מוקנטת... הולכת לאיבוד כל כך הרבה.

שמתי לי תזכורת לזה שמהטפלת לא נמצאת היום כי היא בחופש. ועכשיו ההתראה מופיעה לי על צג הפלאפון ): היא אמנם אמרה שאם מרגישה שצריכה, אז יכולה לשלוח הודעה והיא תענה כשתוכל. אבל ההודעה הארוכה שלי ממקודם ממש לא מתאימה לחופש שלה, לפחות לא כרגע מבחינתי. ואני לא כתבתי שם את כל הדברים שהיו או מרגישה ולא רוצה שתשפטו אותי עליה...

אמנם הרבה כבר כתבו לך אבל גם אני רוצה(: איך היה לך בחופש? רואה מתשובותייך שנהנית. איזה כיף! והכי כיף בטבע (:

רציתי כבר אז להתייחס לתגובה שלך אליי, אבל, אודי היה בחופש ופשוט לא היה לי כוח לכתוב.. מה שלומך? עוד לא חזרת לכאן מאז שאודי חזר מהחופש? את בסדר? ותודה על הדברים שלך, זה נכון שיש לי גם דברים טובים בחיים... אבל לפעמים רוצים משהו שלא קיים והוא משכיח את כל השאר...

הי חנה חמד, אני בסדר. קשה לעבוד ולהתרוצץ בחום של אוגוסט בארצנו. יש רגעי פירוק (כמו לכל אדם) ויש משכי חיבור. הארכתי קצת את החופש מהאינטרנט. גם סוג של חופש, לא? :-) שמחתי בחופשה שהייתה כאן, נעצבתי לרגע בבדידות סופ"ש, ואז ממילא הפורום אינו פעיל. נבהלתי קצת אולי כשהפעילות חזרה. זהו לבינתיים, ליל מנוחה (ואני עובדת גם מחר...)

היי אודי וכולם, אשמח אם תקראו, יצא קצת ארוך אולי... אז הכירו לי איזה בחור... וכבר מתחילות לרוץ אצלי מחשבות ודמיונות של מה יהיה וזה יכול להגיע רחוק, עד ילדים וכד'...לצערי הרב, זה סתם גורם לי לאשליות ואז לאכזבה גדולה יותר. דיברנו בטלפון הרבה (יותר מדי) זמן לפני שנפגשנו וזרם ממש. זה לא קרה לי לפני כן שהצלחתי לדבר ולהיות קרוב למי ש*אני* באמת. ואז אתמול נפגשנו. ופשוט הרגשתי שלא מסוגלת להתסכל אליו ועליו... נרתעתי מהמראה שלו. ואז כמובן עלו לי מחשבות ותחושות לא נעימות על עצמי. של למה עושים לי את זה? כנראה שגם אני ממש נראית רע ואם זה מי שמציעים לי אז כנראה שזה מה שצריך להיות... הפגישה הייתה ארוכה משום, יותר מ3 שעות! לא ברור לי איך. איכשהו השיחה כן זרמה. אני זו שהצעתי שיאללה מאוחר ובוא נלך. ישבנו יותר אחד ליד השני מאשר מול וכל פעם שהסתכלתי אליו הרגיש לי לא טוב. ואני לא רוצה לצאת איתו יותר. ומנסה להיות עם עצמי אמיתית. האם באמת משהו בו מפריע לי? האם אני אולי מפחדת מקשר ומפחדת להיפתח וזו הדרך שלי פשוט להבין שזה לא שייך ולא מתאים? אני באמת לא יודעת. רוצה פשוט לשלוח לו הודעה ולסיים עם זה... מניחה שהיום הוא יתקשר אבל כרגע, וחושבת שזה לא הולך להשתנות, אני פשוט אגיד שלא נראה לי מתאים. ותו"כ הפגישה איתו ואחרי, חושבת ש-למה בכלל צריכה את זה? למה זה טוב? יש לי חברות (הנה כתבתי את זה (: אגור איתן ואבלה איתן ולא תהיה לי משפחה משלי. אבל עכשיו רק עולות לי דמעות כי כנראה שזה לא באמת מה שאני רוצה... ואני- מנסה להאמין כי לא הכל תלוי בי ואני משתדלת ורוצה.... אבל מרגישה שזה גדול ממני. ואם לא יהיה נס, זה לא יקרה. ובינינו- למה שיהיה נס... לא יודעת מה רוצה או מצפה ממכם... פשוט קשה לי ונמאס לי. וזה לא רק המקרה הספציפי הזה... כשיש פגישה, וזה לא קרוה כמעט, ואני גם לא עושה הרבה בשביל שזה יקרה, הכל עולה וצף מחדש.

הוא התקשר ואמרתי לו שזה לא שייך... מרגישה הקלה לפחות. לא כתבתי את הכל אבל מרגישה שהחיים שלו ממש לא תואמים את החיים שלי כרגע.

קראתי בשקיקה את כל הודעותיך היום... תמיד כייף לקרוא אותך... אבל לא כייף שאת עצובה אין לי תשובות רק רוצה לשבת לידך ולהחזיק לך את היד וזה משהו בשבילך https://youtu.be/DPsTRWpfEHQ אני ישנה וליבי ער יובל דיין

איזו מתוקה! תודה. שימחת אותי על מה שכתבת, עכשיו אני כבר לא עצובה... ואוהבת את השיר שבחרת(:

שזה טוב שסיפרתי....לא יודעת, קשה לסמוך כל כך.....ולא נלך לקראת פרידה והיא הרגיעה בעניין הזה, יכולה לומר שנטישה זה הנושא הכי הכי קשה עבורי....ולסמוך...ולהאמין שלטובתי וכו'......יודעת שכנראה הפסיכו' דוגלים בלהעביר את זה מחוץ לטיפול, זה לא כזה פשוט........והעניין של להתעמת או לספר אולי לא מתאים לכל אחד??????? מה אתה חושב אודי? יש כל מיני נסיבות....וגם לא חושבת שלכל אחד מתאים להתעמת עם מי שפגע....וכו'....אוף, זה מסובך וקשה....

בצל ירוק יקרה ,אכן מבינה לליבך האמת שהרגשתי כמוך ..בום מכה בבטן הרכה. כשכתבתי לאודי ברוך הבא כל כך שמחתי לראות אותו זה היה רגע כזה ששנינו היינו יחד בפורום. אחר כך שראיתי את התשובה לאותה אחת שהייתה בדיוק מעלי זה כאב באמת כאב ( ואודי האמת שרק לה כתבת ככה ,אם לא מחשיבים את הילה ורוני שזה נכתב יומיים אחרי ) לאחר שנתתי לכאב להיות ניסיתי לחשוב למה בעצם ?וחייכתי לעצמי שעוד לפני שאודי ענה חשבתי איך היא מצליחה לכתוב בצורה כזו מתוקה את מה שאני כתבתי אולי קצת יבש . יותר מזה שמחתי בגלל שתמיד חופש כזה של אודי גרם לאותה כותבת קושי רב והפעם רואים את הצמיחה המדהימה שלה ורציתי לחבק אותה . אז נכון שזה גרם לקנאה שזה טוב שמרגישים כמו כל רגש אבל אני לא חושבת שאודי לא רגיש לכל אחד כאן .אני חושבת שאודי מאוד משתדל למצוא בן השורות את מה שאנחנו מבקשים .ובהתחשב בזה שהוא רק חזר מהחופש ומניחה שהיו לו מלא מלא דברים אחרים אמיתיים ולא וירטואליים שחיכו לו הוא היה רגיש וניכנס ביום ראשון המון פעמים להגיד בלי מילים אני כאן איתכם חזרתי הכל בסדר . אז מה יש בכותבת המסוימת הזו שמוציא מכולנו רגישות כזאת (לטובה מבחינתי)...ישירות ,אמיתיות בלי מסננים של נעים לא נעים ...(הי אוהבת אותך מליונים ...ולומדת ) וכאן אני מגיעה אלייך אודי אתה יודע עד כמה אתה משמעותי לי בתהליך שאני עושה. עד כמה הפורום חשוב לי. מאז שנכנסתי לטיפול הזה עוד בשלב הראשון של בניית החוזה הבאתי את הפורום לטיפול ,למרות התקופה ,המשבר סביב השיח .הודעתי לה שאני מגיעה לטיפול עם הפורום ולא מוותרת עליו ,מתוך הבנה שאני לבד לא נשארת .(גם השבוע אמרתי לה שאם לא הפורום ואתה הייתי מגיעה לאשפוז כשהמטפלת יצאה לחופש 50 יום ) והאמת שהלוואי והייתי מצליחה להביא בצורה ישירה כמוה את מה שאני צריכה מרגישה . אודי לא בטוח לי כאן עדין מאז . פוחדת לכתוב ומוצאת את עצמי רוצה כל כך למחוק את השם הזה ולהתחיל מהתחלה ,זה שחזרתי לשמי לא אומר שזה באמת מרגיש בטוח ..ממש לא !!!!!! אני מנסה לא מוותרת יודעת שזקוקה למקום הזה כדי להצליח לווסת את הרגשות הקשים שיעלו ברגע שאתחיל להביא לטיפול את הנערה והכעסים וההרס העצמי .. אודי רואה כבר תקופה ארוכה את העומס שיש עלייך , בגלל זה כל כך שמחתי שאתה יוצא לחופש ושמחתי לקרוא שהיה טוב וממלא....חושבת שזה אולי יותר מהכל מפחיד אותי שתישבר שיגמרו לך הכוחות מהרצונות שלנו מהתביעות מהאובססיביות הזו של נראות ....אודי אתה לא עוזב או נשבר נכון ????? שתהייה שבת טובה

... :((((( אביב... "לאותה אחת" "הכותבת המסוימת הזו" יש לה שם : קוראים לה במבי.. (ניק) את יודעת אביב ? קראתי את ההודעה שלך והרגשתי שאני פוזלת מרוב הרגשות הסותרות שהרגשתי בבת אחת.. הרגשתי אשמה על זה שאני כאילו מואשמת בכך שאודי אוהב אותי ואגב, גם הילה ורוני זכו למילות חיבה ..ולמה זה "לא נחשב "? ובו זמנית המון כעס : על הקנאה שלכן ועל כך שאני מרגישה אשמה ובעיקר על זה שאת לא כותבת בפורש שמבדובר בי.. רק רומזת וכותבת לגבי ההודעה שנכתבה בדיוק מעל ההודעה שלך.. והרגשתי המון הזדהות .. הרגש הזה מוכר לי בטירוף.. והמון אהבה על האופן שאת וגם זו שכתבה תחת ההסתתרות של "בצל ירוק" כתבתן... כתבתן ממקום רגיש, אותנטי שמאוד הזדהיתי איתכן.. עם הכאב הזה שכל כך מוכר.. וכשאני מזיזה את הזום יש בי איזו קריצה בעין ואני אומרת :"וואלה.... המדיה הזו וירטואלית אבל הרגשות כל כך אותנטיים שזה מטורף.. עוד כשאני מזיזה את הזום יש בי חיוך למראה "כל הילדים שרוצים את אבא שיהיה "הכי" שלהם" :)))) ואם אני מתבוננת מערכתית אני חושבת שאכן הקנאה כרגע יושבת במקום "מאוד מכובד" פה בקבוצה.. ותוהה האם הרגש הזה לא בא גם לחפות על רגשות קשים נוספים שנמצאים פה כרגע ומסתתרים תחת "ניק הקנאה" כפי שההודעה שפתחה את רגש הקנאה הובא בהסתתרות תחת ניק חדש... וחוצמזה אביב רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ואדפיס את ההודעה שכתבת.. המילים שכתבת על "אותה אחת" ריגשו אותה ונגעו בה עמוק עמוק בלב :)) במבי.

שלום וברכה בן 28 לפני כחצי שנה בערך עברתי אבחון פסיכו דיאגנוסטי ולבסוף נאמר לי שהחלק המילולי שלי היה יותר גבוה מהחלק הביצועי VIQ - 106 PIQ - 81 כמו כן יש סוג של "תקיעות" בבשלות הרגשית ובויסות עצמי כנראה שהחלק הביצועי נפגם בעקבות משבר שחוויתי בשנים האחרונות כמו כן היה לי קושי מסוים להתמודד עם מטלות שמוגבלות בזמן וגם במטלות שהיו מעורבים בהם אספקטים רגשיים כרגע אני לפני בחירת מקצוע לימודי רציתי לדעת האם ניתן לקבל אינדיקציה מסוימת מהאבחון שעשיתי לגבי בחירת מקצוע? ז"א לשים לב לחלקים היותר חזקים שלי ולהתמקד בהם וע"פ לבחור מקצוע מסוים? אם כן - לאיזה כיוון כדאי ללכת? תודה מראש וסופ"ש נעים

??

אודי - שורף לי כמו בצל, ירוק לי במובן השלילי נראה לך שיש רגישות בזה שכולם מברכים אותך לשובך, ורק לאחת אתה כותב מתוקה? לא נראה לך שצריך להיות איזשהו שוויון ביחס לכותבים בי זה מאד פגע

הי, והי לכולם - אני עובדת מאד קשה וגם חולה קצת, לכן הרשיתי לעצמי פחות להיות כאן (ובאינטרנט בכלל), לקרוא ולכתוב, אבל הודעה כשלך, ובאמת נורא נורא חבל שלא הזדהית, עושה לי לכתוב. וגם קמתי היום לפעילות בארבע וחצי, כך שיש לי זמן לפני שאני יוצאת ליום המפרך שלי. דיברנו בטיפול וגם עיינתי וקראתי - כנראה שלעולם אין שיוויון. בעולם של ילדים והורים, בואי נאמר. ודווקא, לעתים, במקומות בהם מנסים ליצור 'שיוויון', הקנאה עוד יותר מודגשת. אני כרגע מטפלת במשפחה שיש בה שני זאטוטים. שנה ושנתיים, בערך. יש קנאה, המוני המונים (מול אחד ההורים בעיקר, ההורה שנמצא פחות בבית, וגם יותר בשל ובוגר נפשית), ויש התפרצויות והתכנסויות. אני אומרת לילדים הקטנים שזה בסדר לרצות בלעדיות, ואני תמיד מדברת ברוך ובהבנה, איני, חלילה מרימה את הקול, וגם אם יוצא לי לכעוס, וכמעט זה לא קורה, אני לא הורה, אני רק מטפלת, אני אומרת שאני כועסת באופן שקול. במילים. מותר להם להיות רגשמות 'שליליים'. מותר לחשוב. להתנהג, לווסת, לעדן, זה כבר סיפור קצת שונה לפעמים. לדעתי, גם במקום כזה, כמו כאן בפורום, אי אפשר באמת ליצור שיוויון מוחלט. ובכלל, היש מוחלט בעניינים שכאלה? ומדוע תלויים רק במילותיו של אודי? מידי, אולי? יש גם סביבה אחרת, מדוע פחות מחשיבים אותה, או שכך זה בכל מקום? החיפוש בכל מקום כי פעם פעם משהו היה מעוות מאד? אי שיוויוני ומפלה לרעה מידי לתחושתנו? ההרגשה שתיארת, אני מניחה, מדברת מאד ללב רובנו כאן. אני חושבת שלי בינתיים יש ת'מקום של אוהבים-אותך-ממרחק, וזה, אני מניחה, קשור גם לצד שלי. בוקר של אור ושיקום ולבלוב, סוריקטה

חבל שכך את מרגישה וחבל שאינך יכולה לומר ישירות ובניק שלך, שיש לך הרגשה שלא מתייחסים אלייך שווה או משהו דומה, בטוחה שנוכל להכיל את ההרגשה כי כלנו בעצם צריכות מילה טובה מאודי ובנינו, מי מאיתנו לא הרגישה לפעמים קצת יחס שונה מאודי? כלנו זקוקות לו הרי... זה קורה במשפחות הכי טובות :) אני אקבל אותך בכל מקרה וכלם מתוקות ומקסימות וכו' רק לעיתים יש כאלה שזקוקות למילה הזו אולי יותר כדי להרגיש מוכלת או עטופה.........

תקרא את ההודעות ותראה ששם חיבה נתת רק לאחת זה בסדר אם לא תעלה את זה רק תקרא בעצמך,

בלי קשר למה שאודי כתב, הוא קובע את החוקים, לא אני, אבל רציתי לכתוב מתוך התחושה שלי. מרגיש לי מאוד אותנטי מה שכתבת. למרות העילום גם אומץ. אומץ להודות אפילו רק בפני עצמך, שנפגעת. וזה לגיטימי, וזה בסדר וזה אפילו מתוק בפני עצמו. ואם מסתכלים על בצל כבצל, מלא דמעות, וגם הרבה טעם. מקווה שנרגעת ואת מרגישה קצת פחות ירוק, גם צבעים אחרים.

יכולה להבין את המחשבה הזו שלך... אבל חושבת, שמה בעיקר מפריע לאודי זה שכותבים בשם אחר. פעם, העלתי הצעה לגבי עצמי בפורום, שאולי אשנה את השם שלי, כמובן שהתכוונתי לכתוב את זה ולהודיע, ואודי, כתב שהוא ממש לא בעד ואפילו יותר מזה... מניחה שזה נגע בך בנקודה אישית... ומקווה שתצליחי למצוא את מקומך כאן שוב.

ראשית, מעריכה את האומץ שלך לתת ביטוי לרגשותייך שלא קלים . לעצמך ופה בפורום... שנית, יודעת שכשאני מביאה דברים לא קלים ,גם אז, אני מתעקשת לכתוב את דברי בניק שלי. עושה זאת גם בכדי להרגיש את עצמי כמו עומדת עם גב זקוף שגם באומרי מילים שלא קלות לעיכול אני לוקחת אחריות.. וכן.. זו אני על כוליותי. שלישית, נכון שעם שובו של אודי, לדעתי אודי אמר רק לי מתוקה.. אך אם תדפדפי טיפונת בתגובות של אודי תגלי שהמילים הטובות של אודי נאמרות לבנות רבות בהזדמנויות שונות... לדעתי, אודי מאוד אותנטי וכשמילים נוגעות בו הוא מגיב להן... וזהו לכרגע.. במבי. ורוצה לברך את כולכם בשבת טובה ,רכה ומלטפת.. במבי.

לא יודעת לא בטוח לי כאן ובכלל.. עכשיו שיש מקום שמכיל ומאפשר פתאום בשום מקום לא בטוח ... וממש מפחיד ומפוצל . צריכה אחיזה כזאת שתשאיר אותנו יחד , אני מתפזרת לי ....

הי אביב, את יודעת, אני לפעמים עוטפת את עצמי פיזית בסדין/שמיכה, כמו מומיה, חזותית. והמציאות - חיה לגמרי. שיחזיק ביחד :-) שלך, ותודה על המילים שרשמת לי למטה. אפרופו פרידות, אני מסיימת לטפל בקטנצ'יק, והוא בדיוק מתחיל ללכת. סמלי כל-כך :-) סוריקטה

כשהשגרה מופרית יוצאים מאיזון... אבל הנה, אודי חזר. ואפשר לאט לאט לנסות להמשיך. מה שלומך מתוקה?

לראשונה בחיי סיפרתי לחברה קרובה (שגרה רחוק ממני ואנחנו בקשר ומדברות אבל נפגשות לעיתים רחוקות...) סיפרתי מה היה בילדות ולמה הלכתי לטיפול וכו'....זהו, חוץ מהמטפלת ומפה (שאינכם יודעים מי אני ביום יום) יש עוד מישהו שיודע....עדיין היא לא יודעת מי זה היה כי לא יכולתי.....אבל סיפרתי......

הי מיכל, גם אני סיפרתי, באופן חלקי, ולמספר קטן של אנשים חלקים מההיסטוריה שלי. מעורר חרדות בהתחלה, אולי. הכחשות. אך שרדתי. הסיפור בעולם. והוא אמיתי לא פרי דמיון, לא פרנויה או הזייה. הנאמין? היי חזקה, שלך, סוריקטה

זה נשמע צעד מאוד משמעותי בשבילך... חיבוק יקרה!

איך היה החופשה? אני שמחה שחזרת. עוברים עלי ימים מאד לא קלים. אני צריכה בית חם ורגוע Aya

אודי חוויתי בלימודים האחרונים מחלק מהבנות שם חוויה של דחייה וחוסר פרגון . אני ראיתי מהצד אנשים יוצרים קשרים חבריים ואיתי זה נשאר רק ברמה שטחית של נימוס ולהסתדר על פני השטח בלי שנוצרה קרבה אמיתית. הכי כאב לי זה שבנות דחו אותי ואני יודעת שדיברו עליי מאחורי הגב שאני נדחפת ומתלהבת וזה בעצם מעיק עליהם וביקרו ולעגו עליי... אחת ממש התנהגה לא יפה ובצורה של ביריונות כלפיי. רק מאוחר יותר היא הפסיקה עם היחס הנוראי שלה. זה הגיע למצב שהיא אפילו לא הייתה מברכת אותי לשלום מתי שנכנסתי לחדר ואמרתי לה שלום. ממש התנהגות דוחה ומגעילה. עכשיו הסתיימו הלימודים וחלק מהאנשים האלה היו 'חברים' איתי בפייסבוק אבל בגלל שלא הרגשתי שום פרגון אמיתי מצידם לא יכולתי לסבול את זה וביטלתי את 'החברות'. לא רוצה להיות חשופה לעיני אנשים שטיב החיבור שלי איתם מרגיש לא נוח . הבעיה שכל הפגיעות הקטנות שחוויתי שם חברתית ממש רודפות אותי בזכרון ובהרגשה. המועקה לא מרפה. רציתי טוב ונעים ואיכשהו נהיה מאד לא נעים דווקא. ואני רוצה להפטר כבר מהמועקה הזאת. לשכוח ולהמשיך הלאה. איך עושים את זה שחוויות עבר שליליות לא יפריעו? מה גם שתהיה עוד שנת לימודים ואפגוש שם חלק מהאנשים.. איך להפריד בין השנה החדשה והתנסויות עתידיות ממשקעים של מה שהיה ואיך שפגע?

עכשיו תורי זהו. נשארה עבודה לסיים ועוד 2 בחינות. הודעתי למנהלת שלי שעוזבת את העבודה ומסיימת יפה. עכשיו תורי לנשום, לחיות, לצייר, לישון צהריים, ללכת לחדר כושר, לנוח סתם לנוח לקום ולחיות סתם ככה לפתוח חלון לשמוע ציפורים ארוחת בוקר מפנקת להקשיב לעצמי רק לעצמי ולעשות מה שבא לי לנוח לא להתעמת עם אנשים ועם דברים לבהות בשמים לאהוב לחבק את הדובי שלי וללכת לישון לקחת תרופות בזמן 4 פעמים ביום להכיר את המוגבלות שלי ולחבק אותה לאהוב את הילדה ולצייר לה בובספוג להגיד לכולם עכשיו אני לנשום אוויר שקיעה יש לי בית עם טלוויזיה מזגן פלזמה מדפסת לא משנה הסדר יש אוכל במקרר וחבר שאוהב כן משנה הסדר יש לי מחשב ופלאפון ואחרי מרוץ של 3 שנים אפשר קצת, קצת לנוח בן זוג שתומך בי גם כלכלית פסיכולוג שמקבל אותי נשימה עמוקה אפשר לנשום צריך לנשום היי שקטה

https://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI חיבוק עוטף לקטנה עם הדובון ולגדולה ...

שמחה שאת יכולה ורוצה ויש לך את האפשרות לדאוג לעצמך. מגיע לך! ואיזה כיף לישון עם הדובי שלך. ושיש מי שבחיים שלך מבין ומקבל אותך.

אני חושבת שכתבתי היום. אני כבר לא יודעת. שוב מתחילה לאבד אותי

הי אודי, קודם כל ברוך שובך לכאן... אודי, אתה יודע שבמשך תקופה ארוכה קינאתי במטפלת הראשונה שלי. כי היא הייתה נשית כזאת, ובטוחה בעצמה , וגם ידעה להתלבש מאוד יפה. בטוח שבנים ממש אוהבים אותה. איזה כיף לאישה שיודעת להקרין כזו עוצמה נשית. וכמה שאני לא כזאת!!! מישהי אמרה לי השבוע שאני נראת כמו ילדה שבלעה כדור. אתה מבין, גם בתקופה הכי נשית שלי אני בסופו של דבר ילדה. (וכרונולגית אני ממש לא ילדה) בהתחלה חשבתי להיעלב, אבל דווקא הרגשתי מוחמאת! שאולי כדאי שאני אפנים שזו אני וכנראה זה גם מה שאני משדרת . זה בסדר אודי, נכון? להיות ככה? נראה לי כל דבר אחר יהיה מאולץ ולא אותנטי. אני לא מצליחה להיות משהו אחר, או להקרין נשיות ויופי כמו המטפלת ההיא. זה פשוט לא מצליח לי. אפילו לא עכשיו. אני מקווה שאנשים אוהבים אותי גם ככה.

היי אודי אולי לא כתבתי מספיק ברור ברוך שובך! חסרת לי מאוד מאוד מצד אחד מצד שני שמחה שהיית בחופש ואספת כוחות הייתי בטבע? נשמת אוויר צלול? אני אוהבת אותך מאוד מאוד ושמחה שחזרת אלינו בכוחות משותפים! בהזדמנות זו אודי- אתה משמעותי מאוד לתהליך שלי אני כאן מ2010! אתה מלווה אותי וגם המטפל שלי כבר מכיר אותך תודה על הכל הכל המענה הרגיש המילים שלך תמיד משפיעות עליי טוב שלך, הילה

שאלת המיליון דולר!! אצלי יש או או...או ילדה קטנה שבאה או אישה, זיהיתי שהתנהגתי בצורה ילדותית וכתבתי לה על כך (בקטע של הקשר בנינו ולברוח........)היא אמרה טוב שאת מודעת היום ושהילדה יכולה היום לזהות ולנתח, משהו שלא היה קיים פעם. אז אולי גם פה התקדמות? המודעות עולה. אולי זה חלק ממהות הטיפול, המודעות לדברים, לא? ואיך לעזאזל עושים? אז קודם אולי באה המודעות לזה כנראה...נכון? ומה הלאה? לא רוצה להיפרד ורוצה לעבוד על הילדה שנזנחה.....והכי חשוב לחבר ביניהן...בין הקטנה לגדולה....מה דעתך?

גם המטפל שלי בחופש. והמטפלת. אבל השכל שלי לא. כיף שחזרת!!

אודי, ממש כיף שחזרת! וגם מרגיש לי שחזרת עם כוחות מחודשים. אני חזרתי משבוע בלונדון והיה נחמד. אני מנסה להיכנס להריון ובינתיים לא ממש הולך לי. מקווה שלא אצטרך טיפולי פוריות. אודייייייי תדע שזה ממש קשה שאנחנו צריכות אתכם המטפלים אבל אתם לא זקוקים לנו. לי מאדדד קשה עם חוסר הסימטריה. כשהייתי באנגליה אז ממש התגעגעתי לפסיכולוג שלי אבל לא נראה לי שהוא התגעגע אלי ): הוא היה מאד עייף בפגישה שלנו, וכל הזמן פיהק. ופתאום עלתה בי המחשבה, שאני רק עבודה עבורו, וזה העציב אותי מאד. ואחר כך כעסתי ורציתי לא להגיע לפגישה הבאה אבל הבנתי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה וטיפשה.... ואני כבר כל כך תלויה בו... אין לי סיכוי מולו.... וזה עצוב נורא.... החברות שלי התגעגעו אלי, ואפילו השכנה שלי אמרה שהרגישה בחסרוני והביאה לי עוגת תפוחים שאפתה.... אבל אני רציתי שהוא ירגיש בחסרוני... אוףףףף אני כועסת עכשיו. לא יודעת אפילו על מה.... בכל אופן, שמחה שחזרת. נטע.

היי מיכל איזה דה זה וו עשית לי כשקראתי מה שכתבת על החרא של הספה. אני יספר לך שאחרי שהתלוננתי על אבא הרגשתי שיוצא ממני קיא וקקי כתבתי למטפל שלי שיש לי קקי בתוך הפה וזה היה ממש מגעיל וקודם הייתי מפחדת לדבר על קקי והצבע והרייח ועכשיו שכתבת שהספה חרא חשבתי שזה הזמן להוציא את החרא שיושב בפנים קקי שנשאר בפנים ולא יוצא עושה בלגן בפנים וכואבת הבטן רוצה להגיד לך, מיכל יקרה תשכבי על הספה ותוציאי את כל החרא שמפריע ומציק לילדה וגם למיכל הבוגרת. רוצה להגיד בבקשה אל תלכי ותנטשי שוב את הילדה הקטנה תנסי להיות אמפטית יודעת כמה זה קל להיות אמפטי לאחרים וכמה קשה לעצמנו וגם אל תרדי על עצמך הכסף אף פעם לא הולך לחינם זה תהליך תכבדי את התהליך ותכבדי את ההגנות אוהבת אותך הילה

תודה שכתבת! כלום אצלנו לא פשוט, הא?

תודה שכתבת! לא פשוט, הא?

נכון מורכב מאוד אבל, לא בלתי אפשרי אוהבת הילה

רוקדת ריקוד אחר רוקדת ומודעת לצעדי רוקדת סלו של ילדים במרחק, שם בטוח ומוגן.. השבוע שחררתי אחיזה , מהמוכר והידוע מוכנה לתת יד ועוד אחת לסמוך לבטוח להישען להזדקק... אבל פוחדת מהמהמורות שיגיעו ..את האמת עייפה מהם . ועבודה אומר לתת מקום לחלקים , להתחבר לכאב לטונות הכאב והכעס שבתוכי ..בשביל מה ? מה רע בניתוק זה עובד כל כך הרבה שנים ..שימשיך כך את מי אני משקרת יש לזה ים של מחירים ...פוחדת ועושה ופוחדת ....

איזה יופי של ריקוד את מדהימה החיבוק טוב לגוף ולנפש רק כך יש סיכוי להרגיש טוב יותר תתחברי לכל חלקיך תרקדי בקצב הנכון לך ואם תרצי אולי נוכל לרקוד ביחד את תובילי ואני אצטרף? הילה

הילה את יודעת מרוב שצמצמתי את הכתוב מחוסר ביטחון בכתיבה כאן זה נעשה אחר לגמרי ... את האמת פשוט עשיתי צעד משמעותי לעזוב את היד של המטפלת הקודמת ולתת את שתי ידי לזו שמלווה אותי עכשיו ...וזה אומר לאפשר ריקוד יותר קרוב ...וזה מפחיד תודה על ההצעה לרקוד איתי ושאני הוביל ..מה שעולה לי בראש זה רונדו סוער ואולי עוד יצטרפו אלינו זה תמיד נחמד ....

כי לשם שינוי כתבתי שתי הודעות ארוכות לפני שיצאתי לחופשה והן לא עלו

התכוונתי לכתוב לפני שיצאת לחופשה

אודי מה נשמע? איך היה החופש? ברוך השב! יש לי בעיה אודי עם דמויות סמכות אני כל כך ממסה לעבוד על זה היום באתי לשוחח עם המנהלת שלי ממקום מכובד. הקשבתי וסיפרתי על התחושות שלי. אני לא זוכרת אבל כנראה אמרתי משהו על ברוטליות. כל כך הקשבתי נתתי לה להחליט, שאלתי אותה והיא אמרה את המילה האחרונה ואז שעה אחרי אני מקבלת כזה שאיך אני רוצה לחזור למקום שיש בו מנהלת ברוטאלית? אוף למה לא הולך לי???

ווואווו.... :))) אודיייייייי !!!!!! כל כך שמחה שחזרת !!!! :))))) ממש מוזר.... ממש ממש התגעגעתי אליך... שאלתי את עצמי אם אתה במדבר ? עושה יוגה ? מרגיש חיבור עמוק לעצמך וליקום.... שאלתי את עצמי איפה אתה בדיוק... התגעגעתי.. היה בי גם רצון להיות איתך בשקט של המדבר.. פשוט להיות... כייףףףףףףף כייףףףףףףףףף שחזרת , ואתה בסדר, והעולם בסדר, ולא פגע בעולם ברק, והעולם נשאר על תילו. והנה, אתה כבר העילת הודעות ואפילו ענית על כמה מהן. משמע, הכל בסדר :))) כייף שבאת לעולם !!! כייף שאתה קיים !!!! שלך-במבי.

ההודעה שלך כל כך מקסימה... אפשר להרגיש אותך ממש חיה ומדברת בה. מה שלומך יקרה?

איזה כייף לראות אותך כאן ...ברוך הבא , מקווה שבאמת הצלחת לנוח ולאגור כוחות שיהיה שבוע טוב ונפלא

אז.......אתה חוזר היום?????? מקווה שכן, מקווה שנהנית ואגרת כוחות! התגעגעתי :) בקשר לניסיון פרידה...אני זאת שהעליתי שוב את עניין הפרידה...היא רוצה שנדבר על זה, אני, כנראה רוצה כבר לברוח, נמאס לי כי אם לא פותחים שוב ואני באה ומדברת על המון חוזקות שלי (שהיא אגב אמרה שגם להם יש מקום וזה דווקא טוב) ויש המון דברים חיוביים ב"ה. אבל העניין שלשמו באתי לא סגור בכלל ואני לא פותחת יותר או מעלה את זה והיא לעומתה גם לא, היא רוצה תמיד שזה יבוא ממני...אז נמאס לי למרוח סתם פגישות וכסף :( זה יקר בטרוף!!!! ולדבר על דברים חיוביים אפשר עם כל אחד...קשה לי הדרגה של פרידה, הייתי בזה איתה פעם אחת ואחר כך כמעט שוב זה קרה כי היא עברה מקום שלא יכולתי לסבול ועדיין אני במקום הזה שכנראה בגלל המקום הספה שם הפכה למשהו שלא בא לי להתקרב אליו...בחדר הקודם הייתה ספה יפה לבנה נעימה...פה הספה בצבע חום /מוקה...אמרתי לה בצבע חרא(סליחה על המילה)..היא אמרה מוקה אמרתי לה מוקה זה של מבוגרים מגעילים.....וכך לא מצליחה לבוא לספה רק על הכורסה/ כיסא כזה....מבאס כל כך :( ואני הייתי רק אצלה מעולם לא אצל מטפלת אחרת ואין מצב שאלך לאחרת.....ואם אני כבר אצלה.......אוף איך אתן בנות? אודי אתה חוזר היום :) זה משמח אותי. הילדה הקטנה כבר מזמן לא נמצאת בטיפול, רק האישה שבי שאני לא ממש מתחברת אליה.... קשה להסביר.

עניתי לך גם שם :) את יודעת הספה , את בטוחה שזה רק הצבע , אפשר לפתור את זה בקלות תביאי אתך סדין או בד צבעוני תניחי מעל ושבי . אולי אפילו היא תהייה מוכנה שזה ישאר אצלה. לדעתי ואני רואה את זה אצלך לאורך זמן קשה לך לקבל את הטוב עם הרע אז זה או זה או זה (מוכר גם לי ) . את יודעת גם הקטנה וגם הגדולה יכולות להגיע לטיפול ואולי הגיע הזמן להתיידד עם הבוגרת ולהתחבר אליה. אל תברחי שוב אל תבדקי אם היא תילחם על הטיפול אל תחפשי עם הוא עוזר לך את יודעת שכן ..ואני כותבת לך והכי רוצה לשאול אותך באהבה ..מה את רוצה / צריכה לא מה אנחנו או היא אומרת מה את מיכל באמת באמת רוצה מהטיפול מעצמך , מה בעצם את מבקשת מאיתנו ..אתך אהובה חיבוק ענק

שלום, לפני כשבוע החלו לי תחושות של שריפה במקומות שונים בגוף. לעיתים בידיים לעיתים בגב לעיתים ברגליים. רציתי לדעת האם יכול להיות תופעה כזאת כתוצאה מלחץ נפשי מתמשך של שבועיים שנגרם בעקבות תקרית רפואית ומאוד הלחיץ אותי. היום מנסה לעשות נשימות ולהרגע.השריפות מגיעות לאו דווקא קורה בחרדה אבל זה בהחלט מוביל לחרדה בעקבות התחושה הלא נעימה שלעיתים נמשכת גם שעות. אשמח להכוונה. רופא משפחה אומר שזה מסטרס ורציתי לדעת האם זה יתכן באמת? תודה

היי, התחלתי ללכת לפסיכיאטרית בעקבות חרדות ומצבי רוח. סיפרתי לה גם שיש לי בעיה עם מיניות מבחינת חדירה אבל שכל שאר הדברים אני יכולה לעשות, ובפגישה השלישית איתה היא היא התחילה לשאול אותי המון שאלות על מיניות. הרגשתי שהיא שואלת אותי שאלות יותר מידי חודרניות למשל האם ידיד שלי ( שיש לנו קשר גם מיני) מנשק אותי בציצי ומנשק אותי בלמטה, היא שאלה אותי אם אני אוהבת את האיבר מין שלו, את הגודל והמראה של האיבר שלו.. שאלה אותי אם אני נגעלת מהזרע שלו..אם זה נוגע בי בבטן או בבגדים.. היא גם שאלה אותי אם אני עושה לייזר במפשעה אז אמרתי לה שעוד לא כי אני מתביישת.. אז היא שאלה אותי את מתביישת שייראו לך את החור? בקיצור, יצאתי מהפגישה בהלם והרגשתי סוג של מוטרדת מינית קצת (וכל הפגישה הייתי בחרדה ועניתי לה בתשובות של כן ולא) הרגשתי אי נוחות בפגישה למרות שהיא כן מאוד נחמדה ולא הצלחתי לאזור אומץ ולהגיד לה שאני מרגישה לא בנוח עם השאלות. אני אשמח לשמוע את דעתך האם זה מקובל לשאול שאלות כאלה, האם היא חצתה גבולות או שאני פשוט כבדה ולא זורמת? תודה רבה

שלום רב ד"ר,אני בהתלבטות אם להמשיך עם המטפל הנוכחי ואולי תוכל לעזור לי. אני בת 20 , הסיפור שלי שהתחלתי לסבול מחרדה חברתית והימנעות מסיטואציות חברתיות לפני 7 שנים בעקבות אירוע טראומטי שעבר עליי, המקום היחידי שהייתי הולכת אליו זה בית הספר בלית ברירה. אף פעם לא הייתי יוצאת עם חברים אחר הצהריים אבל סך הכל בכיתה הרגשתי יחסית בסדר, אך בכיתה י"א(לפני 3.5 שנים) התחלתי לסבול מהתקפי חרדה קשים בכיתה אם למשל מורה היה שואל אותי שאלה,או סתם לשבת בכיתה הייתי מתחילה להזיע בטירוף ודפיקות לב,לעיתים הייתי ממש בורחת מהשיעור ומסתגרת בשירותים ובוכה. ההתמודדות היום-יומית עם החשיפה הזאת וההתקפי חרדה בלתי פוסקים בבית הספר גרמו לי לדיכאון,הייתי חוזרת הביתה ובוכה וחושבת כל הזמן על מוות. כשהגיע סוף סוף החופש הגדול רציתי לעזור לעצמי ולהגיע לכיתה י"ב רגועה יותר. הלכתי לפסיכאטרית שרשמה לי נוגדי דיכאון וגם התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית. תוך כמה שבועות מתחילת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי החלו לי כאבי בטן ודימומים ממערכת העיכול.. בסופו של דבר אובחנה לי מחלת מעי דלקתית ונאלצתי להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי בגלל שהייתי צריכה לנסוע שעה שלמה בתחבורה ציבורית למקום הטיפול וזה היה לי קשה מאוד בשל הכאבים. כעת אובחן אצלי עוד מצב רפואי בבטן ובאגן לא פשוט שמצריך ניתוח, מצב נדיר בגילי. לא התגייסתי לצבא, אני בתפקוד אפסי. לא לומדת,לא עובדת,סובלת מכאבים כל הזמן,בעיות שינה קשות..אני כותבת את ההודעה הזאת כמעט ב6 בבוקר אחרי לילה ללא שינה,לעיתים קרובות מאוד נרדמת רק בצהריים עד הלילה וחוזר חלילה...בזכות הטיפול התרופתי לדיכאון שאני מקבלת המצב רוח שלי יציב ואני גם יודעת להעסיק את עצמי בקריאת ספרים,סדרות וכדומה..נהייתי מאוד אדישה למצב,למרות שאני יודעת שזה מצב לא שפוי בכלל.בעצם,חוץ מלישון,לאכול,לסבול מכאבים ולבלות לילות שלמים בשירותים אני לא עושה כלום. התחלתי ללכת לפסיכולוג קליני דרך הקופה שזה מקל עלינו מאוד כי קשה כלכלית לשלם על הטיפולים הפסיכולוגיים בנוסף לרופאים פרטיים כל הזמן וכדומה.. הוא איש חביב,אני מרגישה שהוא לא שופטני ומאוד מכיל,מאוד חששתי ללכת לגבר(הוא בעצם היחיד שמקבל דרך הקופה בעיר שלי) מכיוון שיש לי חרדה מאוד רצינית מהמין השני אך בסופו של דבר אני מתמודדת עם זה יפה מאוד ולא מרגישה לחוצה בפגישות בכלל... העניין הוא שאני לא בטוחה שהוא המטפל בשבילי ושסוג הטיפול שלו הוא מה שאני צריכה.. אני בעיקר מדברת בטיפול על דברים שקרו לי בעבר שגרמו לחרדה החברתית וגם על דברים שמציקים לי כיום כמו הכאבים וכדומה,אך אני לא מרגישה שהוא נותן לי כלים להתמודדות עם מה שקורה לי כרגע,הרי אני לא מתפקדת,אני רוצה לחזור לתפקוד. ואני גם מרגישה לא נוח לספר לו על התופעות הגופניות המביכות שאני סובלת מהן...יש לי גם בעיות בדימוי גוף עם איברים מסוימים שמאוד מפריעים לי ואני ממש לא מרגישה בנוח לדבר על זה איתו... יש גם דברים טכניים שמפריעים לי ואולי זה ישמע קטנוני. בפגישה הקודמת הוא התעסק 2 דקות בטלפון וביקש את סליחתי אבל תוך כדי שאל אותי שאלות וזה הרגיש לי מאוד מזלזל, בפגישה נוספת הגעתי 2 דקות לפני והוא יצא מהחדר ואמר לי כמה דקות אני מגיע,בסדר?בסדר...חזר עם ריח של סיגריות,וזה מרגיש לי נורא לא מקצועי שלמרות שהגעתי כבר הוא יצא לעשן סיגריה,מכור ככל שיהיה..ולעיתים הוא מחייך שאני מספרת לו דברים בלי קשר לכלום,כלומר אין על מה לחייך וזה דיי מציק. בנוסף מסתבר שהוא היה כותב מאמרים בזמנו באתר מוכר שלא קשורים לפסיכולוגיה ודיי הציק לי לקרוא דברים אישיים שלו בתור מטופלת.(זה עלה לי שחיפשתי את השם שלו בגוגל)עכשיו,מהיותי אדם מנומס אני מרגישה מאוד לא בנוח להגיד לו את הדברים האלה,בפגישתנו האחרונה אני אמרתי שאני לא בטוחה אם אני רוצה להמשיך את הטיפול,ואמרתי לו שקשה לי להגיד לו דברים לא נחמדים והוא אמר שזה חלק חשוב מהטיפול ושאני ארגיש בנוח,אבל לא הצלחתי להגיד את כל הדברים האלה, זה נשמע לי מאוד מביך להגיד לאדם "למה אתה חזרת עם ריח של סיגריות".. אני מאוד מתלבטת האם להמשיך,במיוחד כי אני לא בטוחה שזה הטיפול שאני צריכה,אולי אני צריכה פסיכולוג רפואי?אולי משהו יותר אקטיבי..? אשמח לעצתך..תודה רבה!

כל חיי שיקרתי על כל מיי דברים זה יכול להיות דברים סופר קטנים ויכול להיות על דברים סופר גדולים (כמו מה אני עושה בחיים וכאלה..) לאחרונה אני פחות ופחות משקרת (עובדת על עצמי קשה מאוד) אני פשוט לא מבינה למה ששואלים אותי שאלה הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה איזושהי הנפצה ולא האמת.. מה לא בסדר בי?

הכי גרועה בפרידות, כי בפרידות, בין השאר, גם נזכרים שתלויים. וגם בחולשות, אולי. עצובה ושבורת לב. משכתבתי, וראיתי אל נגד עיניי, זה, אולי, קצת פחות כואב לרגע. חיבוק אחרון ודי :-( סוריקטה

סוריקיטה מתוקה ...וזה חיכה כאן כל השבוע והנה חזרנו ולאט לאט כולם יגיעו ויהיה שוב ביחד עם חוויות טובות יותר או פחות ..חיבוק של שבוע חדש

כתבתי שיש חיים אחר המוות. ואז כתבתי בהמשך שאני לא ממש מרשה לעצמי להרפות מהמטפל הקודם שלי. משום מה היתה התייחסות רק לחלק השני, כשאני בעיקר רציתי להדגיש את החלק הראשון. הטיפול שלי הסתיים בצורה טראגית. היינו ביחד במעמקי נפשי. זאת היתה טרגדיה. ומאז עברתי 5 מטפלים. באמת באמת שניסיתי. הייתי עם אחת במשך חמישה חודשים אפילו שמההתחלה הרגשתי שזה לא זה. וכך הלאה. עד שהחלטתי על הפסקה. שבעתי מהכל. אבל, מה שרציתי לספר זה שיש חיים אחר המוות. ויש בעולם עוד מטפלים טובים ומותאמים, וכדאי להמשיך לנסות. יש תקווה

אין לי זכרונות מהתעללות, אבל החיים שלי זועקים הזנחה רגשית נפשעת בילדות. איכשהו סיפרתי לה על המשיכה שלי לסיפורי נפגעות מצד אחד, ומצד שני את הרתיעה החזקה. ולא יודעת איך נכנסתי לשם והיה פחד, סיוט, כולי רעדתי, הזעתי, לא יכלתי לנשום, הלב כאב כאב כאב, לא יכלתי לדבר, הפנים בערו. היא ניסתה להיות איתי אבל לא הצלחתי לאפשר לפתוח אפילו סדק קל של ביחד. היה לי לילה מסויט ומאוים ומסוכן. רעדתי גם בבוקר בעבודה, החזקתי יד של חברה טובה, ובכיתי בכיתי. במשך הבוקר השתחרר, לא לגמרי, אבל מאפשר לחיות בצורה סבירה. אני מפחדת מפחדת מפחדת זה פחד עמוק כל כך. ממקום השדרדותי ראשוני. לא מזכיר לי כלום, רק נמצא בעוצמה. תמיד ידעתי שאני חיה עם תיבות סגורות וחתומות היטב. תמיד ידעתי שעלי להיזהר מאד שהסגירה לא תיסדק. כי אם חלילה יהיה פתח צר וקטן ככל שיהיה.... הצילו!!!! השדים האלה המפחידים והשטניים.... משתוללים, רוקדים בפראות ופוערים את לשונם מולי בצחוק שטני פחד ... פחד .... העולם מפחיד... מפחדת

לאה מוכרת ההרגשה והתחושות , רק להגיד לך שתני לעצמך מקום תני מקום לכל התחושות שעולות בך אל תדחקי בעצמך לדעת כשזה יהיה נכון לך את תדעי .. יכולה לשתף אותך ממני ששנים דחקתי זכרתי דברים קטנים שוליים ואת כל ההתנהגויות שלי השלכתי על זה והייתי בטוחה שמשם הכל ...כשהגעתי למטפלת אמרתי לה בפגישה השנייה שאני חושבת שאבא פגע בי ומיד אמרתי שלדעתי זה שטויות ושאני אולי מנסה לחפש תשומי שכאילו יהיה לי "תיק" חברה אז אמרה לי אל תילחצי זה יבוא כשהנפש שלך תהיי מוכנה ולאה זה הגיע לצערי ...תני לה יד צעדי איתה בדרך ומה שצריך לבוא אתן יחד להתגבר על כל המכשולים וגם אנחנו כאן עבורך ..אתך ולעניין המטפלים אכן יש חיים לאחר המוות ..מסכימה איתך ויותר מזה כשהתלמיד מוכן המורה הנכון מגיע ..יכול להיות שהיית צריכה יותר זמן לעבד ולעכל את הפרידה הטראומטית כדי שתגיע מטפלת נכונה עבורך ..

חשבתי שלאמא אמור להיות אכפת מהילדים שלה.. ):

אמא , אמא כמה כאב יש לנו וכמה צורך וגעגוע וכמיהה ...מצטערת שזה כך יקרה זה באמת עצוב אוהבת אותך ואתך חיבוק עוטף ומכיל .

יש לי באמת רצון לחיבוק, אבל לא ממנה... אפילו מחברה אבל זה בקושי קורה.

היי אודי פספסתי את זה, מתי אתה יוצא לחופשה? בקשר לאוכל ולמה שמיכל כתבה- אני במאבק על האוכל אבל פול גז בנוטרל. לא משנה מה עושה ומנסה תקועה על אותו משקל כבר כמה חודשים וזה לא טוב. זה כל כך מפריע ומעיק אבל לא מצליח. במחלקה כן ביקשתי דיטאנית בגלל האוכל בבית חולים ועזר שלא עליתי במשקל. זה גם משהו בגלל שיש הרבה אוכל שם ומשעמם. קשה לי לאכול לפי תוכנית שנקבעה מראש. משהו מבפנים מתנגד לזה. ויש משהו בתוכי שאובססיבי לזה לפעמים עולה שלוש פעמים ביום על המשקל. הרבה מחשבןת על הגוף ויחסי אהבה שנאה. אוף זה קשה מאוד. קשה מאוד מאוד. הילה

אוכל , הרבה עבודה קצת קשה לי להרחיב כי התהליך באמת קשה ואני עושה מתחת לרדר ההרס ..מצאתי יקרה שכמה שאני פחות מתעסקת בזה כי אם עושה וזהו מבלי לתעד או לדבר על כך או להשקל (תזרקי אותו מהבית) וכל מה שבא זה בסדר . עצירה אז מה גם בטיפול יש עיכובים זה בסדר יקרה לאט לאט העיקר שהדרך שלך תהייה קדימה..אתך חיבוק התגעגעתי אלייך

טוב לשמוע על השחרור, ומקווה שחזרת עם כוחות מחודשים :) יש לך חבר שתומך, זה המון ולא מובן מאליו!!! ואפרופו "להתאבד יחד" זאת הייתה פעם בקשה של חבר שלי לשעבר עם עבר לא משהו ונפרדתי ממנו.....כי עשה לי רע....אז החבר שלך הוא בטח משהו מיוחד במינו!!!!!! שמרי עלייך יקרה ועליו!

היי יקירה תודה שחושבת עליי אוהבת הילה

אמנם יש לך עוד שבוע נכון? בכל זאת שיהיה לך כייף! ושקצת תתנתק מהעבודה, כלנו זקוקים לחופש, אתה יכול לומר לאן? סתם מסקרנות :) שבת שלום.

יום של פחמימות.....יש כאלה נכון....צריך איזונים.....אבל כשמשהו באיזון הנפשי שלי מתערער איתו גם האוכל :( מבאס. כל היום אני מכינה מטעמים וגם אוכלת מהם :( וזה ממש לא קרה לי המון המון זמן....חשבתי שיש לי שליטה כבר על זה..... לפעמים היא כמו אמא המטפלת כאילו שהורדתי במשקל בשבילה :( למרות שמעולם לא הזכירה זאת ככה......... ראית את התוכנית על האמהות עם האוכל השבוע? "בדמותה"? תמיד יש דגש על הקטע של הרזון הזה....של אנורקסיות. אני חושבת שבעיית השמנה בעייתית מאוד גם ביחסי אמא בת :( לא רק אנורקסיה ובולמיה....קצת הזכירו אבל ההיא שמלאה בתוכנית דברה כאילו טוב לה עם זה ולא ממש אכפת לה...אוף..בנות ראיתן? מה דעתכן?? נראה לי שיש אי הבנה בטיפול. היא דווקא הבהירה שלא נפרדים עכשיו.....אבל מרגישה שהיא רוצה שזה יהיה. ולא משנה מה היא תגיד, תחושות שלי. ועצוב לי כך......למרות שהכל בסדר.....לכאורה.

בדיוק חברה שלי סיפרה לי על התוכנית בדמותה... יש להם סיפור משפחתי עצוב של הפרעות אכילה, אמרה שהיה לה מעניין. חשובת שיש רגעים שיותר קשה לשמור וזה בסדר ואלו החיים. לפעמים קצת נופלים אבל הכיוון הוא להמישך ולא לוותר. את בדרך הנכונה! מאמינה בך ואיתך (:

הי יקירתי, פתחתי הודעה חדשה שמזכירה פרידות ותלות. אולי, בהקשר לדברים שרשמת כאן, היא תדבר אלייך. ומדוע העמסת על עצמך המון אוכל (ואולי בכלל מפנק ומהנה אפילו)? מילוי במקום להרגיש כאב, אולי? במקום להכיל אמירות מבחוץ, אולי? להפוך טוב לרע, אולי? והאשמה המוכרת שאת חשה (כך נראה לי)... לא מכירה את התוכניות, אנסה לחפש, יש מצב שיהיה לי מה לומר. מחשבות עבורך, סוריקטה

כל כך הרבה דברים ביחד... עבודה, חופש... מרגישה לבד. וכן, אני מנסה. אבל כשחברה כותבת לי בהודעה שמדבר ואחכ כשמנסה להתקשר היא שולחת הודעה שאין לה כוח לדבר... נכון שזה לא אישי אבל זה מעליב. כשמנסה להתקשר לאמא שלי והיא לא עונה.. ולא חוזרת, זה מכעיס אותי ומעליב מאוד. ואז כשעונה אחרי שאני התקשרתי שוב, היא אומרת לי שהזמינה איזה מישי לשבת, אורחת שממש לא בא לי עליה, ואני מבינה מהמילים שלה וגם מדברים שהיו שאני לא באמת חשובה לה... אז לא בא לי לנסוע, אבל דווקא יצא שבשבת יש משו שכדאי שאסע, אז גם לא יודעת איפה אהיה. ודפקתי את האוטו כי לא הייתי זהירה ושילמתי 1000 שח ונשארתי עם שבר בפח... ולשמוע 'חברה' בטלפון לידי מדברת על זה שתסע לחופש עם חברות אחרות, אז מרגישה שוב בצד. וחשבנו להיפגש היום 3 בנות ואני הייתי צריכה להיות במוסך בבוקר כי הזמינו לי חלק שנשבר, אז ה'חברה' אומרת לשניה, טוב אז אולי נעשה משו רק שתינו... והייתי באה אם הייתי יכולה... זה גם פגע בי, לפחות אל תגידי לי את זה, הרגשתי שממש זורה לי מלח על הפצעים. בקיצור, הדבר היחיד שרוצה עכשיו זה להיות במיטה ולבכות, אין לי באמת כוח לעשות משו עם עצמי. והיום אין לי טיפול עם המטפלת כי היא לא נמצאת, נפגשנו בתחילת שבוע אבל פעם הבאה רק בחמישי הבא. ואין לי כוח להטריד אותה, כבר אתמול התכתבי איתה קצת ולא נעים לי יותר. ואודי, כתבת על הרימונים... שבוע שעבר הייתי בצפון עם חברות וגם ראיתי רימונים(: ותהנה בחופש ושיהיה סופ"ש נעים לכולנו...

כאן יחד איתך... לפחות ורטואלי אפשר קצת ביחד

חנה מתוקה, מבאס ממש שהכל יחד....היית עם חברות שבוע שעבר וזה יופי! ובכלל החברות לא מתכוונות להעליב, פשוט לקחת למקום שלך הנעלב..מוכר לי גם. מקווה שיהיה סופ"ש טוב בכל זאת.

זה עוזר! שבת שלום (:

הי חנה מתוקה, את יודעת, בדברייך הזכרת לי שהמטפל שלי הזכיר שאני נקשרת לבעלי חיים ואליהם מופנים הרגשות שלי, וגם, שבין השאר מהחיות לא מצפים שירימו אליך טלפון, שיקבעו פגישה ויגיעו בזמן וכדומה. מאנשים יש סיכוי רב יותר להתאכזב, כנראה. האפשרות האחרת, שאני די נמצאת בה, היא להיות אדם מאד מאד בודד. ובעיניי, כתבת כמה יש לך - יש לך חברות, יש לך מכונית ואת נוהגת בה, יש אנשים במוסך שעוזרים לך לתקן את הרכב, יש אישה שהיא אמא שלך ויש ביניכן קשר כלשהו, יש לך עבודה, יש לך חופש, ועוד. שיהיה יותר טוב, סוריקטה

מאחלת לך חופש מהנה.. תודה על המקום הזה שמרגישים בטוחים בו

אודי וכולן שבת שלום רכה טובה ונעימה ..ואודי חופש טוב ומוצלח של שקט וטעינת מצברים ..והרבה הרבה מנוחה לנפש ..

חיבוק...

.

אני עדיין כועסת על החוויה שעברתי בטיפול פסיכולוגי. למרות כל ההתקדמויות. הזכרונות שלי של מה שהשתחזר - החוסר אונים הנוראי, זעקות לעזרה, אשמה על צרכים מיידיים ונואשים של תלות, והפגיעות הנרקיסיסטיות שגרמו לי לזעם נוראי חושק שיניים. כל אלה זכרונות שנשארו בי. פחות משתלט עליי מפעם אבל עדיין - זכרונות של חוויה גרועה שכל זה השתחזר מול מטפלת אטומה בלתי רגישה שמחייכת מול כאבים, שעונה באטימות או שלא עונה בכלל ומפקירה לחוויה הנוראית. ממש הרגשתי איך רציתי שהיא תיקח אחריות ותיזום את ההגעה לקראתי . את חוסר היכולת שלי ליזום בעצמי ותחושת ההשפלה הקיומית העמוקה שלא מאמינים לאמיתות של החוויה הרגשית שלי. כיום בטיפולים וסיטואציות חיים בהווה לא חווה רגרסיות בסדר גודל כזה . עדיין נפגעת וקשה לי ועובדת על עצמי והנפרדות שלי ותקווה להעצמה... אבל ברמת הזכרונות מהטיפול ההוא זה נרשם סדוק מזעזע וגרוע. משפיל וקשה.. ביזבזתי המון זמן בבחישה שם אבל זכרונות הם זכרונות ואם אני מבינה טיפול אמור לרשום חוויה מטיבה לא? או שסתם להפוך את הטראומה הלא מודעת למודעת ולאפשר לאדם לבחור אחרת בהווה, מתוך יותר מודעות ויכולת לאדנות עצמית ? אני צודקת? עדיין קשה לי עם מצבים של עימותים וחילוקי דעות. ביקורת שמוטחת בי וחוסר פרגון.. עדיין קשה לי במצבים כאלה לעמוד חסינה מול האנרגיה וההשפעה השלילית שמנסים להטיל עליי. אני יכולה בקלות רבה להעמיד פנים שזה לא נוגע בי כלל. איש מבחוץ לא ינחש. אבל החוכמה היא להיות חסין באמת מבפנים לא? בעל בטחון ויכולת לסמוך על עצמו באמת לא? קשה לי שאנשים לא מפרגנים לי ולא מעצימים אותי. אני מרגישה זקוקה לזה. לחיזוקים, אישורים, אמונה בי, שיקופים חיוביים, שייכות. זקוקה להכל. בלי כל זה ביחס החברתי כלפיי נהיה לי עצוב והבטחון מתערער.... מרגישה שעדיין אין לי זהות לגמרי מגובשת משלי כמו שצריך עם יוזמה ויכולת התממשות. ואני נאבקת להגיע לזה הידעת שבמסגרת 'שיקום מקצועי' הפנו אותי פעם למפעל ייצור ורצו שאעבוד שם משרה מלאה במינימום ולהחתים אותי לפנסיה??? הם חשבו שזאת 'עזרה'? . הרגשתי שרוצים לדכא ולרצוח את נפשי בשירות הדימוי של 'תפקוד תעסוקתי'. הקשבתי וסמכתי על אנשי מקצוע טיפוליים וכך הובילו אותי.... הגעתי למקומות שמעולם לא חפצתי. לא ככה. הזדעזעתי מכך שהקשבתי לאחרים שינחו אותי בחיי. ועכשיו במסגרת לימודים מסוימת שבחרתי ללמוד בה ותכף אסיים , לומדת איתי מישהי אחת עם תעודת הוראה שהיא סמכותנית כזאת וחושבת שהיא יודעת הכי טוב וגם דיברה אליי מלמעלה ואני ככ לא אוהבת את זה . למה אנשים עושים את זה?? למה הם מדברים כמו סמכות חינוכית לאחר בלי שבכלל ביקשו מהם ? למה הם חושבים את עצמם ככה? נפגעתי וכעסתי מאד. ובעיקר נפגעתי. טיפוסים כאלה עושים לי לא טוב. מערערים את חדוות הקיום שלי. אשמח להתייחסותך

אני שוקלת לפנות לטיפול קבוצתי במכון כלשהו במרכז הארץ . לא נמצאת בטיפול כרגע מלמד מפגשים תמיכתיים אחת לתקופה מתי שאני יוזמת לפי הצורך עם פסיכותרפיסטית גופנית האם אתה יכול להמליץ לי מה יחסן אותי מול מתקפות ביקורת עויינות של אחרים? אני כן חשה בנפרדות שזה שלהם ומהם ולא שלי וממני אבל זה עדיין לא פותר את הצורך שכן יש לי בחיזוקים ושייכות ועידוד. ממש זקוקה לזה. לצערי בלימודים זאת שקיוויתי לקבל ממנה עידוד ותמיכה הייתה אותה אחת שלתדהמתי גם תקפה אותי ביחס עויין. לא לגמרי יודעת מה היו המניעים שלה. בסוף שמרנו על דיפלומטיות ביחסים אחרי שהערתי לה ברגשנות על שנפגעתי. אבל הזכרון של החוויה הפוגענית נשאר כמו מיקרו טראומה שמהדהדת. ותמיד זה ככה. אני לא רוצה שדברים כאלה ישפיעו עליי יותר ולא רוצה לקפוא אלא להגיב!! בבטחון. מה היית ממליץ לי? איזה סוג טיפול? נגיד פרטני או קבוצתי? נראה לי קבוצתי כיום כבר יותר מתאים. אבל איך אדע שהוא יעזור לי בזה ספציפית ? מה יכול לתקן זכרונות לא טובים מחוויות שליליות ולהזין במשהו מעצים? ובעיקר בעולם האמיתי- איך מתמודדים? קצת נמאס לי מבועות טיפוליות . לכן שלפחות יהיה קבוצתי...

עוד מעט פוגשת את המטפל יש אוויר נעים ברחוב והחופש לא מאיים כל כך.

לשמוע..שמרי עלייך ילדה ,חיבוק

שמחה בשבילך.. לאט לאט תחזרי לעצמך... איתך- ינשוף

שמחה ממש לשמוע! מקווה שאת מרגישה יותר טוב

הי לכם.. איפה אני? בגדול , במקום טוב.. למה כותבת ? כי כנראה יש בי צורך היום להנכיח את עצמי ... אולי שילוב של געגועים אליכם ואולי גם אם אני מאירה בפנס פנימי לתוכי פנימה.. "נזכרת" שכשהפגשתי עם אמא צביה בשני נשארתי קצת עם "טעם מר בפה" דיברנו והזכרתי איזה סיפור מהעבר עם מטפלת קודמת שהיתה לי לפני שנים ואמא צביה "צידדה בעדה" מה שכאב לי זה לא העובדה שהיא צידדה במטפלת (כנראה מהזדהות ייתר) לא כ"כ ה"מה" אלא יותר ה"איך",האמוציות ששמעתי בצליל קולה של אמא צביה.. הרגשתי שאני נשארת לבד, ולא מובנת.. אני אמורה להיפגש עם אמא צביה עוד מעט.. בא לי להבריז, בא לי "להעניש אותה" ולפגוע בה.. אני יודעת שכשאגיע,לא אעשה אקטינג אאוט,אלא אומר לה מה שאומרת לכם ונדבר על זה עוד ועוד ועוד עד שייצא עשן.. לפעמים נמאס לי .. עייפה.. במבי.

רק לאומר לך שאני כל כך מבינה אותך... טיפול- ללמוד להיות בקשר- ממש לא פשוט לנו כאן יחד איתך, ינשוף

יופי שבאת, את יודעת, לפעמים הייתי חושבת כל כך הרבה בראש, מביאה לשיחה, ובפועל דיברנו, והזמן שנמשך יוצא קצר למדי ודי. פתאום - הפתעה - ציפיה של עוד ועוד ועוד, ו... הופ, נגמר. איך היה בסוף? תרצי לספר? שלך, סוריקטה

הרבה זמן לא היית כאן... מה שלומך? מזדהה עם התחושה של לעשות לה דווקא בטיפול ולא לבוא או לכעוס... אני הרבה פעמים "איימתי" עליה אבל אף פעם לא מימשתי. רוצה לספר איך היה לכן בסוף?