פורום פסיכולוגיה קלינית

היום כן אכלתי ולא הקאתי... היום הצלחתי לעצור ולא לאכול כמות שמחייבת הקאה. היום כשסיימתי לאכול והרגשתי את תחושת השובע שבדכ מאלצת אותי להקיא, זכרתי את מה שאביב פעם כתבה לי(תודה אביב!!!), שכשרוצים להקיא כדאי לחכות שעה. וחיכיתי... זה היה קשה ממש, אבל בסוף הצלחתי שלא. אז אתמול כן, ואולי מחר כן, אבל היום - לא :-)

כל הכבוד !! לפעמים הצעדים "הקטנים" האלא הם הכי משמעותיים.!!

כל הכבוד! מחזקת אותך...

כמה שאת מרגשת אןתי כל פעם מחדש לא כי הצלחת (שזה מדהים בפני עצמו) שאת ממשיכה לנסות ולעשות ובסוף יקרה בסוף השמים הם הגבול .... אוהבת אותך מאוד ותודה שחשבת עלי ברגע כזה הלוואי וירבו הרגעים של שתיינו ...

(לפסיכולגית שהייתי אצלה, היא לא באמת תקבל אותו, והתלבטתי אם בכלל לכתוב או שזה רק מעצים את ההתעסקות שלי בה ועדיין מתלבטת, אבל זה נמצא במחשבות שלי ולא יכולה להתעלם כאילו כלום) עברה שנה וקצת מאז שנפרדנו ועדיין מתגעגעת וחושבת עלייך. מדי פעם עברתי ליד הקליניקה שלך וראיתי את השלט ששם המשפחה שלך כתוב עליו, וזה הרגיע אותי כי ידעתי שאת נמצאת, אך לפני שבוע כבר לא הופיע. וכשנפרדנו את אמרת לי, שאם אי פעם אבוא ואדפוק על הדלת את תפתחי לי. אז מה אעשה עכשיו? אני לא יודעת איפה את ואת חסרה לי. אתמול עברתי שם שוב, רציתי לוודא שאין לי מה לחפש שם יותר. עברתי גם ליד הקליניקה הקודמת, כולן הרי באותה השכונה... אבל לא היית שם כמובן. האמת שהרגיש לי חשוך ולא מוכר... כנראה שזה כבר לא המקום שלי. יצא לנו במהלך השנה כמה שיחות טלפון קצרות וספורות ופעם גם אחרי פגישה עם *** הלכתי לראות אם את נמצאת ואז פתאום הגעת וזה הפתיע אותי ובאת אליי לאוטו ודיברנו קצת. ואני הרגשתי לא נעים שאולי חדרתי לפרטיות שלך... מאז חושבת שרק שלחתי לך את ההודעה שסיימתי עם הקבוצה ורציתי שתשמחי שהצלחתי להתמיד ולהיות שם. חשבתי עלייך בימים האחרונים גם כי עברה שנה וגם כשראיתי שאמא של *** (הפסיכיא) נפטרה ותהיתי אם את יודעת. זוכרת שנפגשנו אצלה ביחד? ואת גם באת. והרגשתי בחרדה כששאלת אם את יכולה לשבת לידי כשחיכינו שתגיעי. ישבת קצת ואז היא הגיעה ודיברתן קצת לבד ואז נכנסתי גם. ועכשיו אני בטיפול אחר, אחר מאוד. כבר לא יכולה לשכב על הספה ולבכות ולצעוק עלייך או לשכב ולא לעשות כלום. זוכרת ששיחקנו ביחד? זה היה כבר בסוף, שניסינו כל מיני דברים, יותר נכון את. היה לי נחמד האמת. לא הכי משוחררת אבל עדיין, נהניתי. ואז הגיעה הפגישה שנפלה עליי כרעם ביום בהיר (למרות שאולי לא ממש הופתעתי, כי בתוכי הבנתי) ואת הסברת לי שאת מרגישה שהטיפול לא טוב לי ושהתייעצת ושחשבת מה יכול לעזור לי. שתינו בכינו ביחד... בהתחלה לא הייתי בטוחה שגם את. ואני כמובן כעסתי אבל הצלחתי גם להירגע. והייתה לנו פרידה טובה אני חושבת, אולי חלקית אבל, כי לפעמים אני מרגישה שצריכה אותך. בעלך יותר משחרר פרטים עליו בגוגל, אז מניחה שמתישהו הוא יחליף את כתובת הקליניקה לעדכנית... (: אבל אולי הגיע הזמן שאשחרר?? אולי ככה אצליח באמת להיות בטיפול הנוכחי? לא יודעת. לא רוצה לוותר עלייך... ואני אוהבת אותך ומאוד מתגעגעת! ועכשיו קצת עצוב לי ומרגישה את הדמעות קרבות, אז ביי בינתיים. חנה

מכתב מקסים ומרגש. בטוחה שהיה נעים להצליח לכתוב אותו. אם לשלוח או לא, פחות חשוב בעיניי. את גיבורה אמיתית.

קראתי אותך והאמת היא שגם לי בא לבכות!! כואב הגיגוע למה שהיה ושלא יהיה יותר... אולי כמו שהיא בליבך גם את בליבה?? איתך יקרה- כל כך מבינה איתך

תודה רבה! ריגשתן אותי מאד....

את יודעת חשבתי עלייך השבוע ..חשבתי על זה שעברה שנה מאז ואיך התהליך שלך מדהים ומרגש . אישית יכולה לספר לך שכתבתי מכתב דומה והרשתי לעצמי להיות הכי אמיתית הרי הוא לא נשלח ולקחתי אותו לטיפול וסגרתי עם עצמי את הקצוות הכואבים . האמת שגם התקשרתי אלייה לשבור איזה מחסום אישי שלי ואת יודעת הבנתי שהיא שם אבל אני כבר במקום אחר כמו ילד שעלה כיתה ... מרגשת מאוד בכתיבה הכנה ושמחה שאת מאפשרת לעצמך איתך חיבוק.

גם לי התחשק לבכות.. המטפלת הנוכחית אומרת לי שבגלל שאני לא משחררת אף אחד מהעבר והם ממשיכים לחיות בתוכי אז אני גם לא יכולה לבנות קשרים חדשים.. אני לא מסוגלת לשחרר, וזה כואב ברמות שאי אפשר לתאר...שלא הצליחו לעזור לי, שויתרו עלי, שלא רצו אותי, שנגעלו ממני, שהתיאשו ממני, ובעיקר שהתנתקו והמשיכו הלאה בעוד אני נשארתי לחיות שוב ושוב בתוכי את הסרטים האלה מהעבר...

האיש שמטפל בי מספר שהיום אחרי שנים של טיפול הוא פחות זמין לי, ופחות זמין לגמישות בשעות. הייתי בין המטופלות הראשונות שלו והוא מחוייב אליי, כך אמר. מצד שני יש הרבה מטופלים חדשים שנכנסים ויוצאים לפעמים נפגשת איתם ולפעמים סתם מרגישה... אני שמחה בשבילו על ההתפתחות מצד אחד, וכואבת על שינוי המצב מאוד. בזמן ההריון האחרון שהוא עבר חוויתי כאב מאוד גדול ואחרי זה נולדה לו ילדה חדשה. כן הוא איתי אבל זה כל כך שונה וכל כך אחרת. זה כואב לי כל כך רציתי שיהיה שלי והישאר שלי. דמעות דמעות קשה לי לקבל את זה הילה

גם הפסיכולוג שלי עשה שינויים מאד משמעותיים בחיים שלו, וגם הוא פחות גמיש ופחות זמין עבורי כפי שהיה בעבר או כפי שהייתי רוצה. זה לא פשוט, והילדה שבי רוצה שהוא יהיה רק שלי!!!! אבל אני מזכירה לעצמי שעצם זה שיש לו עוד "ילדים" לא אומר שהוא אוהב אותי פחות. ובלב עמוק עמוק פנימה, אני יודעת שאותי הוא אוהב הכי מכולם (: נטע.

כאן יחד איתך, ..מבינה.... מושיטה לך יד לאחז בה אם מתאים לך.

הי הילה, כאב הגדילה והצמיחה והנפרדות והיציאה לעצמאות. מסכימה שזה יכול להרגיש אחרת. ואם זו ההרגשה אז זו היא. אין כלל ויכוח. והחרדה שהילדה תיעזב, הכמיהה למצב רגרסיבי טיפולי - אולי עודנה שם. דיברתם על כך? האם המצב מזכיר לך משהו מהעבר - נולד/ה לך אח/ות קטנה והרגשת מאד ננטשת? https://www.youtube.com/watch?v=qsC_bMHMJFs ('יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם... וכולם אוהבים אותו איתו הם משחקים, ולא יודעים הם כלל וכלל שאני גם קצת עולל...') מה תאמרי? שלך, סוריקטה

את שואלת איך ואני ....מאמינה בך יודעת שאת כבר יכולה בעזרת ארגז הכלים הגדוש שיש לך מהטיפול .. כן זה קשה וכואב אבל לקטנה יש אותך ולך הילה יש כבר המון כוחות ויכולות ..מאמינה בך ואת יודעת זה כמו בחדר כושר יום אחד מצליחים בשני פחות באחר בכלל לא וכך הלאה ...מחבקת

גם אם הוא עסוק! יש לך זכות ראשונים!!! מאמינה שאת בליבו...קשה שהם עסוקים..גם שלי. אבל צריך ללמוד לשחרר קצת ולנסות להבין שהם איתנו תמיד! איתך .מיכל.

חזר..., וככ קשה מתסכל ומעיק עם הכל. שאין לי מושג איך אפשר כבר וכשככה.....

הי יקרה חזר חזרה ואפשר לאט לאט לא לוותר להתיר חוטים כמו בפצצה בעדינות בזהירות לכבד את כל החוטים (הרגשות ) ולנטרל את הפצצה הכואבת ... הוא איתך אל תשכחי את זה וגם אנחנו כאן איתך

זהו.. נפגשנו היום וזהו.. מחר היא נוסעת ונפגש רק בשלישי ה 13/9. במבי.

הימים יחלפו- אותותו תהיי כבר בטיפול...

הי במבי, החופשים האלה בתהליך אנליטי - וואחד זעזוע. חשבתי על היום שמטפל חוזר מחופש ועל כמה הוא צריך לספוג מכל מטופליו. כך אמרתי גם לרופא הנפש שלי, ובהיותי כבר בטיפול חד שבועי, חסכתי ממנו לפחות מטופלת אחת מזועזעת. אוף גדול, הא? איתך, סוריקטה

איתך, זה באמת קשה ההפסקות האלו. אמא צביה השאירה לך משו לרגעים האלו? בטוחה שהיא חשובת עלייך גם כשאתן לא נפגשות...

הי יקרה זה בסדר הכל בסדר וגם את ...יודעת כמה זה קשה ובכל זאת מדגישה את זה שהיום את מגיבה אחרת כך שמאמינה שזה גם יחלוף מהר יותר וקל יותר ואנחנו כאן בשבילך תמידדדד

והיא תחזור.....קחי נשימה ושתפי אותנו בינתיים. ..אני כאן, קוראת עדיין..מיכל

שתארתי פעוטה מרביצה ויורקת על האמא והאמא לא כעסה וירדה איתה מהאוטובוס. אמרת שזאת נשמעת לך אמא טובה. אבל היו הרבה התנהגויות של הפעוטה שנראות בלתי מקובלות בעליל- להכות? לירוק?? אם האמא הייתה כועסת ומעירה 'לא מרביצים לאמא! בואי יורדים מהאוטובוס עכשיו" אז זה פחות נכון מפשוט להתעלם מהתנהגות שכזאת ולצחוק אל הילדה בזמן שהיא מתנהגת כך? אשמח להסבר.

הי מימה, אני חושבת שאיננו יודעים את כל הסיפור - מי האישה, מי הילדה, מה קרה, איך הקשר ועוד. אולי הילדה על הקשת האוטיסטית, למשל? ואפשר, אני חושבת, ללמוד גם עליך מהתייחסותך למקרה, שהסעיר אותך, גם בהקשר לסיפור שלך, אולי. סוף אוגוסט, סוריקטה

הי מימה וגם אני...,סתם ככה,חולקת במחשבותיי.... קחי בחשבון..,שאולי אם זה היה בבית או במקום שנוח בו יותר,לאותה אמא, היא הייתה אולי גם מגיבה אחרת,ובאופן אולי..,גם יותר תקיף ואסרטיבי אל מול ההתנהגות של הילדה.(ואם אכן הייתה מוגזמת,וגם ביחס לגילה),אבל..,בכלזאת זה היה מקום ציבורי,אוטובוס,מול אנשים זרים גם, ולכי תדעי את הרגישויות והאי נוחות שלה גם,ובמצב שכזה.מעבר לזה,אולי ...,ולילדה הזו יש גם איזשהם בעיות חריגות...,וכעס ותקיפות,דווקא פחות אולי נכון.לכי תדעי...,ובכלל,קשה נראה לי גם ממקרה בודד אחד ,להסיק מסקנות. וגם..השפעה של התנהגויות של הורים, על הילדים, בעיקר באים לידי ביטוי ונחרטים, בדברים ודפוסים שחוזרים על עצמם בקביעות. כך ש...לכי תדעי מה היה פה...., ככ הרבה אפשרויות. ואם היית בטיפול...,כמובן הרי שמה שהיה חשוב לברר,זה איפה זה פוגש אותך.... :)

זה תמיד אותו דבר! היא באה מהעבודה הביאה משם אוכל כמו בדכ. אמרנו שנתחלק , נאכל יחד. סיפרתי לה שהתאמנתי ואני רוצה להצליח לרדת איזה 3-4 קג עד תחילת הלימודים בשנה הקרובה. היא העירה שלא צריך יותר מ 2. ש 2 זה מספיק. לא אהבתי לשמוע את ההערה שלה כי הרגישה לי שבמקום לקבל ולתמוך במטרות שלי כמו שאני הצבתי לי היא דוחפת לי את ה'מה אני חושבת שיותר נכון' שלה ובעצם מונעת ממני תמיכה ודוחפת לי את שלה. כאילו היא יכלה רק להקשיב או לאחל בהצלחה או לפחות להדגיש שזאת בחירה והחלטה שלי אבל שלדעתה גם רק 2 זה כבר מספיק אבל היא אמרה את זה במן טון של קביעה... אז ניסיתי לדבר איתה על מה שמפריע לי. על ההרגשה שלי. והיא שוב ממש לא רצתה לשמוע ואמרה 'אני רוצה שקט. אין שום דבר שאני אומרת שאת מקבלת. תמיד יש לך בעיה. אני רוצה לאכול בשקט'. אז ניסיתי לשקף לה שאני רואה שהיא מתייחסת אליי כאילו אני מתקיפה אותה ואת זכות הדיבור שלה ואבל שהיא עושה כזאת הכללה כבר שהיא לא מנסה להקשיב לי בכלל ואני רוצה שהיא תעשה מאמץ רגע להבין את החוויה מהנקודת מבט שלי למה זה מעצבן אותי ככה. היא לא הסכימה ולא הייתה מוכנה וחזרה ואמרה 'אין כלום שאני אומרת שלא מפריעה לך. אני רוצה שקט' . והחוסר מוכנות שלה להקשיב לי רגע לנסות להבין זה פשוט משגע! אז התחלתי לרדת עליה 'איזה מסכנה את . ממש קורבן. את הקורבן המסכן בגללי' היא אמרה בואי לא נדבר בכלל אז אמרתי לה שאין בעיה שתלך לאכול בחדר שלה ואז היא נחתה שזה הבית שלה ושאני לא אשלח אותה לחדר אם בה לה לשבת בסלון. אז ישבנו בסלון והיא המשיכה להרצות לי בטון נסער ש'לא נדבר. אני לא אדבר איתך. לא נדבר יותר' אז כבר התעצבנתי ואמרתי לה שהיא מתנהגת כמו קורבן מסכן וצעקתי 'אז פשוט תסתמי כבר!' היא לקחה את הצלחת שלה והלכה להסתגר בחדר. אודי! כל המהומה הפסיכית הזאת רק כי ביקשתי ממנה להקשיב לי ולנסות להבין מה הפריע לי במה שהיא אמרה בחוויה שלי. זה פשוט מטורף אודי. מי דפוק פה? אני הוא היא? אני כבר לא מבינה! מה ככ קשה ברגע לשים את ההרגשה שלך בצד ולהבין את האחר ואיך הוא חווה דברים?? אולי גם ככה היא תמיד למה זה מציק לי ושאני לא סתם 'מתקיפה את זכות הדיבור שלה'. אודי זה חולני פסיכי עצוב מחליא ובעיקר מכעיס אותי מאד!!!!!! ואגב הפסיכולוגיה השנואה שהלכתי אליה לא הייתה שונה בהרבה בכושר האמפתי שלה. שתיהן מחליאות אותי. מול מטפלים אחרים לא חוויתי את האטימות המחליאה הזאת ביכולת להקשיב ולהבין . זה פשוט לא מובן לי אודי. אני מצפה למשהו בלתי אפשרי? ההקשבה שאני מבקשת ממנה. זה באמת כזה בלתי אפשרי? מה הבעיה שלה לכל הרוחות???? למה היא מתנהגת ככה כאילו אני מבקשת ממנה משהו בלתי אפשרי ושאפילו 'תוקף' אותה?

שומעת המון כאב מאחורי מילותייך הרצון שתהיה אחרת- שתקשיב וכו' יכולה רק לדבר בשביל עצמי- אני מזמן הבנתי שאימא שלנו לא מסוגלת להיות אימא- היא באמת מסכנה הפסקתי לבוא אליה בכלל עם ציפיות מקשיבה לה.... וממעיטה מלהיות בקשר איתה עצוב שכך זה.... לא בטוח שעזרתי לך במשהו - רק שתדעי שאני מבינה ושאת לא לבד- ינשוף

אומרים לי להקשיב בפנים- להיות קשובה אבל יש רק בכי וכאב ועוד בכי ועוד כאב כל כך התעייפתי להחזיק את כולם בפנים אומרים לי לקחת פיקוד והפיקוד הזה מתיש אותי הלוואי ויכלתי להרפות לגמרי אבל מפחדת מאיבוד שליטה- לאחרונה מסתכלת במראה ולא מכירה את עצמי וזה מפחיד אותי ברמות ינשוף

זה בסדר זה המון רגשות והמון פחד ...והרבה ניתוק . זה בסדר זאת את במראה לא נעלמת לשום מקום ואת לא משתגעת ...זה קורה חיבוק ענק

הי אנשים טובים, מחר חזל"ש לגנים ובית הספר. הקלת מה. איחולי הצלחה לכל החבריה הצעירים. למורים, לגננות. התרגשות. אני נפרדת מהטיפול המאד אינטנסיבי בתינוק הנוכחי (הוא היה תינוק טיפולי, גם מבחינה זו שהיה בעיכוב התפתחותי ודרש פיזיותרפיה, וגם רוב הזמן היה חולה. הוא אחד המקסימים והיפים שיש, והתמורה, הגמול, מבחינתו הייתה עצומה), ומתחילה טיפול בתינוק חדש. הכרתי אותו, את החדש קצת לפני כמה ימים. חששות מעורבים, כצפוי. במקביל מפסיקה עם הטיפול התרופתי נגד דיכאון, ו... נקווה לטוב. היום אני בחופש, ועוד לא החלטתי איך אנצל אותו. בהצלחה לנו, מתחכה כבר לגשם, סוריקטה

מאחלת לל בהצלחה עם התינוק החדש... כל ילד יש לו את היחודיות שלו... איתך, ינשוף

הי ינשופי, ממש כך. כל אחד יחיד ומיוחד. השונות רבה, ועם זאת, גם קווי הדימיון. תודה, יפה שלי, היי בטוב, סוריקטה

אז מה עשית היום? הצלחת לעשות משהו שישמח אותך? בהצלחה עם התינוק החדש... התחלות חדשות באמת מביאות איתן כל מיני רגשות ומחשבות.. ועל הטיפול התרופתי- מקווה שיעבור בשלום. אני ממש חששתי להפסיק אבל אני לא דוגמא טובה נראה לי, כי הוא לא ממש השפיע וכשסיימתי גם לא הרגשתי יותר מדי... לילה טוב (: ובהצלחה רבה!

הי חנה מתוקה, ניסיתי לעשות קצת משהו 'אחר', אבל בסוף מצאתי אותי מסתובבת ללא מטרה. אז חזרתי לעבודות הגינון. נחמד, אבל שלהי הקיץ והחום מקשים. אני לא חוששת להפסיק עם התרופה. או, לפחות זו אינה הרגשה ידועה דומיננטית. יש רופא ששומר. שיהיה בוקר של אור, בהצלחה לכולם! סוריקטה

שוב דואגת לך... הכל בסדר?

שמחה לראות אותך ...מקווה שהצלחת להנות ולהטעין מצברים.

אתה יודע אודי קשה לי קשה לי לבקש עזרה בחלק הזה פשוט כאילו אסור זה מזכיר כל כך הרבה פעמים שביקשתי רואה את עצמי (פלאשבק) עומדת מנסה לרמוז שקשה להגיד בלי מילים כי אין לי מילים תעזרו לי ולא יוצאות לי המילים ואז ... או פוגעים בי או כועסים ... לכן מרגישה שמפריעה מרגישה עכשיו שעומדת בפתח ומפחדת להפריע כי אתה כל כך עמוס ואני כל כך תובענית וצריכה אבל באמת שלא יכולה עם הכאב הזה אודי אפשר יד קשה לי ואני כל כך נאחזת כל כך מפחדת ליפול סליחה

שלחתי לה קודם מייל והיא ענתה לי די מהר. שתודה רבה ושהיא זוכרת אותי...

את מתיקות אמיתית

בחזרה (:

אני מפחדת. מעצמי. מהחיים. מנסה להתקדם ורועדת מפחד לפני, תוך כדי ואחרי כל צעד. מנסה לצעוד קדימה, אבל הפחד מחזיר אותי אחורה שוב ושוב ושוב. זה כל כך מתיש, כל כך מפחיד... ובו זמנית ישנה התהיה התמידית, האם יש סיכוי ואי פעם אצליח לחיות?!

בהתחלה הוא משתק אחר כך שנותנים לו מקום וכבוד אפשר לתת לו יד ולצעוד איתו יחד .. אל תפחדי מהפחד .....איתך

פחות כאן... ניסיתי להתחבר לשאלון ולא הצלחתי ולא היה לי כח להתעקש אז לא עניתי אין לי כח לעקוב אחרי החברות כאן ואז נכנסת ולא יודעת על מה מדובר משבר קטן בטיפול ארוע לא פשוט לשתינו מתקשה להיות

קוראת אותך ומרגישה את החוסר אונים ואולי גם את המצוקה (?) לאט לאט ובקצב שלך ואיך שנכון לך. הרבה דברים, אז רציתי שתדעי שקראתי ואני איתך. חיבוק יקרה, אם מתאים...

שאמא שלי מעירה דברים על הניקיון/סדר בחדר שלי. אני בת 30 פלוס. גרה איתם בבית אבל עובדת חלקית ומבלה את ימיי בלי קשר אליהם, להורים. מכבסת ומבשלת לעצמי. וזה משגע אותי שלמרות שביקשתי מאמא שלי מיליון פעם שלא תעיר כלום על הסדר בחדר שלי ולא תתערב בכלל בכלום שם היא עדיין במן אוטומטיות מתייחסת לזה. וכשזה קורה אני מתפוצצת מכעס כי מרגישה שלא הקשיבו לי. ואז במקום להבין כמה זה חשוב לי שהיא פשוט לא תפריע ותתערב היא וגם אבא שלי חושבים לעצמם שאני בעייתית עם מצבי רוח והגזמות בתגובות שלי. מה לכל הרוחות הבעיה להוציא את האף מהחדר שלי?? לא להתייחס אליו! יש לה בית שלם להתעסק בו. למה היא מרגישה צורך להתעסק דווקא בחדר שלי? שתעזוב כבר מזה. ואפילו אם התגובה שלי דרמטית ומוגזמת לפחות שיבינו מזה כמה שזה מציק לי ותפסיק עם זה. זה לא קורה והם חוזרים שוב ושוב לחשוב שאני בעייתית במקום להבין אותי להקשיב ולהפסיק לעשות מה שמעצבן אותי. זה עניין של פרטיות מבחינתי. שהתייחסות לחדר שלי תהיה מחוץ לתחום. אם היה לי כסף לגור מחוץ לבית אז במילא לר היה לה מושג ואפשרות להתערב אז למה היא אפשר ליישם הפרדה עקרונית כזאת בתוך הבית? לא מבינה למה זאת יוצאת בקשה ככ מסובכת שאני לא מצליחה לגרום לה להקשיב וליישם וזהו. שלא תחזור שוב ושוב על אותו דבר שמעצבן!

שלום. יש כאן בנות שהיו בטיפול דינמי רגיל ועברו לפסיכואנליזה ויכולות לספר לי על ההבדל בין שני סוגי הטיפולים? חוץ מההיבט הטכני שפסיכואנליזה עושים יותר פעמים בשבוע ובשכיבה, מה עוד שונה? תודה לעונות!

כן. שלום נועה. אני הייתי בטיפול דינמי שעבר בהדרגה (שנתיים) לפסיכואנליזה, וחזרנו לטיפול דינמי. האינטנסיביות והשכיבה על הספה יוצרים מעין תנאי מעבדה, בהם ניתן להגיע לעומקים, לחוש באופן עוצמתי נקודות שבדרך אחרת עשויות לעבור יחסית 'חלק'. להכיר את עצמך על חלקיך. אמורה להיבנות העברה חזקה. וכדומה. הכל בפיקוח, ובנסיונות שמירה על קצב מתאים, תוך ידיעה שעם כל הכלים המקצועיים ביותר, ישנם גם סיכונים, כמו בכל דבר, ואין הבטחה של 100%. כמו-כן, מניחה שגם כאן ישנה מגוון של מוגבלויות, ובין השאר, תמיד יהיו חלקים שיוותרו אי שם בעומק בעומק שיישארו בלתי ידועים, וגם זה טוב ומגן. יש גבול למה שאפשר לדעת. יש גבול למה שניתן לשנות. גמיש יותר. נוקשה יותר. התהליך כאב מאד ודרש תעצומות רבות. משאבים רבים. נפשיים וכלכליים. הוא היחיד, מבחינתי, שהצליח לעבוד ולחולל שינוי עומק של ממש. בדיעבד, ולאור הסיכון ההזוי כמעט, שהסתבר כמוצלח, הטיפול הזה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו בחיי. יותר מציאות. יותר אמת. הבחירה בתהליך כזה צריכה להיות בשיתוף עם המטפל/ת. ההחלטה בינכם, בקשר שלכם. סוריקטה

תודה, סוריקטה, על התשובה המפורטת והמעודדת. האפשרות של אנליזה עלתה, ואני מבועתת מהמחשבה על הצורך לשכב קודם כל, במקום לשבת, ומהיעדר קשר עין. איך אפשר לשכב ולדבר לחלל החדר בלי לראות את תגובת הצד השני והבעת פניו?

שלום נועה, אני התחלתי את הטיפול שלי כטיפול דינמי חד שבועי, לאחר חודש התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע (כתנאי של המטפלת שלי להמשך הטיפול) לאחר חמישה חודשים בהתייעצות ושיתוף אותי הסכמנו שנעבור לפסיכואנליזה של 3 פעמים בשבוע, לאחר עשרה חודשים התווספה פגישה ונפגשנו ארבע פעמים בשבוע, לאחר שנה בערך זה הפך להיות 5 פעמים בשבוע במשך 4 שנים.. מאז אוקטובר 2015 אנחנו נפגשות 4 פעמים בשבוע.. את שואלת מה ההבדל ? היות ואצלי כל התהליך התרחש בהדרגה קשה לי לשים את האצבע על השוני בין טיפול דינמי לפסיכואנליזה.. מה שכן אני יכולה לשתף אותך זה בתחושה שאמא צביה (כך אני קוראת למטפלת שלי פה בפורום) נמצאת לצידי,בתוכי, מסביבי .. בגדול, ההרגשה היא כמו תינוקת/פעוטה/ילדה/נערה/בוגרת לאמא .. אמא צביה מקשיבה/מכירה/זוכרת/מייעצת/שותפה מלאה לכל ההתרחשויות שמתרחשות בעולמי. בעולם החיצוני והפנימי שלי.. תומכת בי בעולם האינטרה פסיכי שלי ,מעודדת ומחזקת את הקשר שלי עם בן זוגי,עם משפחתי, במעגל העבודה והיצירה שלי.. מה עוד ? כן.... בגדול אני מרגישה איזו שלווה ורוגע ..מרגישה שיש לי עמוד שידרה... לפני שנים הייתי בטיפול דינמי 6 שנים אחת לשבוע ,אני זוכרת שחייתי מפגישה לפגישה ולא הפסקתי לפנטז על הפגישה שהיתה ותהיה.. הייתי כמו בטירוף אליה.. הסתובבתי סביב הבית שלה (של המטפלת הקודמת מלפני שנים). לא היתה בי רגיעה נפשית..חייתי באטרף של חיכיון בין הפגישות,התרגשות בפגישה ואכזבה ותסכול שנגמרה הפגישה ושוב מתחיל שבוע החיכיון.. אצל אמא צביה ההרגשה בגדול זה כמו בית רגוע, יציב, שומר, תומך עם קביעות,יציבות, ובעיקר רוגע כזה.. שקט לנפש.. מנוחה כזו לנפש.. לא יודעת אם הצלחתי להעביר את ההרגשה שמלווה אותי.. אם יש לך שאלות נוספות את מוזמנת לשאול. אגב, למה את מתעניינת בהבדלים הללו? את שוקלת להכנס לתהליך של טיפול פסיכואנליטי ? את חוקרת את ההבדלים ברמה התיאורטית ? אשמח לשמוע.. במבי.

תודה, במבי, על התשובה המפורטת. אני מכירה את ההמתנה מפגישה לפגישה. אלה ייסורים. אני שואלת כי אני בתחילת טיפול חדש אחרי שהקודם התפוצץ לי בפנים והפסיכולוגית הציעה את זה ואומרת שלדעתה זה מה שמתאים לי. אני מתלבטת כי אני מבועתת מהמחשבה על טיפול שנעשה בשכיבה במקום בישיבה ונראה לי בלתי אפשרי לדבר לחלל החדר בלי לראות את הפנים וההבעות של הצד השני. אני גם חושבת שמרגיע ככל שיהיה להיות בטיפול מספר רב של פעמים בשבוע זה בלתי נסבל כשהמטפלת יוצאת לחופשה. לוותר על פגישה אחת בשבוע ובסך הכול על שתי פגישות נראה לי פחות קשה מלוותר על שמונה או עשר פגישות. כשמשהו תופס נפח כל כך גדול בחיים לאבד אותו או להיות בהפסקה נראה לי קשה מנשוא. בקיצור, מושכת אותי האפשרות של טיפול מספר פעמים בשבוע, אבל זה גם מאוד מפחיד אותי. נועה

אודי אני מתגעגעת וזה כואב אליך מאוד מאוד כואב לי וגם בטיפול זה מטלטל

אמא עם פעוטה כבת שנתיים עד שלוש. צריכה לרדת בתחנה אבל הפעוטה לא רוצה לקום מהמושב. האמא מרימה אותה על הידיים והפעוטה צועקת עליה "לא אני לא רוצה לרדת. ומרביצה עם הידיים לאמא בכיוון הפנים. ואפילו יורקת עליה ולפעמים צוחקת . האמא לא התנהגה בכעס ואפילו נישקה את הילדה בזמן שזו מוחה ומרביצה ופשוט ירדה איתה מהאוטובוס . מה דעתך על הסיטואציה הזאת? בעיני מהצד נראה לי שאם הייתה לי ילדה שמתנהגת ככה אז הייתי כועסת מאד אשמח לדעתך כאיש מקצוע כיצד נכון לנהוג במקרים כאלה? אולי פשוט היה דחוף לאמא לרדת בתחנה ולכן לא נכנסה לריבים מיותרים?

אודי, למרות שאיני מאוד פעילה, היית חסר לי. לפעמים אני רוצה לנסות ולהראות לך שאני עובדת קשה בטיפול ונאבקת מאוד על קיום שיגרה ונוכחות בחיי המשפחה ולא רק מתבוססת בתוך הכאב העצום והעצב. עכשיו, אחרי שנתיים של טיפול מאוד אינטנסיבי בהן הוא עמד כחומה איתנה ולרב מאוד מתסכלת אני מתחילה להרגיש את הקול שלו מלווה אותי ולהבין את הקשר המאוד מורכב ומיוחד הזה. אחרי ארבע שנים מאז הכל החל, יש רגיעה בפגיעה העצמית שהיתה חלק מהשיגרה. שבוע טוב שירה

שלום לא יודע אם זה קשור לפורום אבל... אני בן 24 בעברי מכור קשה לסמים (הרואין וקריסטל). עברתי לא מעט קהילות טיפוליות ומרכזי גמילה עד שלבסוף התנקתי. נכון להיום אני נקי כבר 6 שנים אבל התחושות הקשות מלוות אותי ולא הולכות לשום מקום. הלכתי לפסיכולוג שנה שאמר שיש לי פוסט טראומה מחיים לא פשוטים של שנים של שימוש כבד בסמים וכל מה שבא עם זה לא יודע אם זה נכון אבל מקבל תרופות לחרדה ופשוט מרגיש כאילו לא מסוגל להתמודד עם החיים הכל קשה ושחור... יש מחשבות שרודפות אותי עוד מאז והכל פשוט קשה כבר נשבר לי מכל מיני פסיכולוגים ובחיי שניסיתי להשתלב בחיים הרגילים וכלפי חוץ גם הצלחתי. אבל בפנים הכל נשאר מייאש. איך חיים את בחיים אחרי שיש מטען כל כך כבד על הגב? קצת מיואש ולא יודע מה לעשות אשמח לעצה תודה

הי. אנחנו יכולים לחכות לראשון.... מאוחר עכשיו

רוצה לשתף אותך, נפגשנו ולא יודעת להסביר איך זה קרה, מצאתי את עצמי משתפת אותה בכל מה שכתבתי לך גם על הנסיעה שלה.. ממש ממש סיפרתי לה כל מה שכתבתי לך.. אתה יודע מה אודי ? מרגיש לי עכשיו יותר קל בלב.. יש לי יותר אוויר לנשימה.. מברכת אותך בשבת רכה,נעימה ומלטפת.. שלך, במבי.

חוזרים בראשון בלילה.. חופשה עם 3 ילדים, שניים מהם צרכים מיוחדים. אתגר.. אבל מהנה בסכ"ה. להתראות!

ראשית, קראתי את תשובותיך אלי.. נשמע מעניין המחקר, גם הספר שאתה כותב.. ותודה על מילותיך בתגובתך אלי שכותרתה סקרנות... אודי, אני נפגשת עם אמא צביה עוד מעט, ניפגש גם בשבוע הבא בראשון,שני ורביעי.. נחש ,מה קורה בחמישי ? נכון ! צדקת ! אמא צביה שוב מתעופפת !!!! הפעם כשהיא סיפרה לי לפני חודש אולי ,יצא ממני כזה בכי ומאז לא הזכרתי את הנביעה שלה. היא טרחה להזכיר לי בראשון ופחות או יותר התעלמתי... לא אומר מילה לגבי הנסיעה שלה. כשתרצה לדבר על זה אתעלם. נמאס לי מהנסיעות שלה !!!!! רק באפריל ? מאי היא יצאה.. ושוב, ב 1 לספטמבר כשכל הילדים יחזרו נקיים,מטופחים ,עם ריח של ילקוט חדש ומחברות וספרים עטופים עדיין ללא "אוזניים של חמור" ריח של צבע חדש בכיתות ובמסדרונות ביה"ס.. הראשון לספטמבר... התחלה חדשה.. ואצלי ? :(( אמא צביה נוסעת שוב. נוסעת הפעם ל 12 ימים... לא רוצה ממנה שום כלום ! לא עטים,לא פנקסים ,לא מחברות, גם לא סגול כזה,מוותרת גם על הרך הצבעוני הזה.. לא רוצה ממנה כלום !!!! החלטתי שהפעם, מילה לא אומר לפני נסיעתה !!! לא אשתף אותה אף לא באות,לא בעמעום,. כלום !!!! בפגישה האחרונה אעשה,אדבר כאילו הכל רגיל ולפני שאצא רק אומר לה נסיעה טובה.. כן.. אני כועסת עליה. מאוד !!! למרות שמבינה שכנראה יש לה צורך להתאוורר.. יודעת שהיא עובדת מאוד מאוד קשה.. עדיין מאוד מאוד כועסת עליה... רוצה לברך אתכם בשבת טובה. במבי.

שומעת את הכאב מאחורי הכעס- הכאב שהיא "נוטשת" ומשאירה אותך לבד עם הכל. מדברת עבור עצמי כאשר אפשרתי מקום לביטוי הכאב היה לי קל יותר אחייכ כי ידעתי בזה שאמנע מלדבר אני רק אגרום לעצמי עוד יותר כאב. הרי אחד המטרות העיקריות של טיפול זה ללמוד להיות בקשר נכון??? מצטערת שכל כך קשה לך..

הי אודי, תודה על תשובתך אלי, בינתיים ראיתי שכתבתי כבר די מזמן לסוריקטה כשהיא כתבה שלא טוב לה ולא עלה.. לא יודעת אם רלוונטי ובכל זאת יהיה נחמד אם יעלה..

הי חמד :-) ראיתי. תודה. גם את הצטרפת למעגל המקסים. וראיתי גם שכתבת באחת ההודעות 'סוריקטה הייתה אומרת ש...' וחייכתי לי. אני אומרת '**** היה אומר' בהתייחס לרופא הנפש שלי. יפה ומיוחד, בעיניי, שיש גם קול כזה מוטמע, ועוד אל מול ולצד קול אחר רב משקל. ויש גם 'אודי היה אומר' :-) אודי - קראתי גם את תגובתך אליי - פשוט המון תודה על המילים הטובות, אני קוראת גם את תגובותך למגוון ההודעות שכאן ולוקחת מהן גם לעצמי. מחבקת אתכם, סוריקטה

כיצד עלי לנהוג כסבתא הבאה לשמור על שני נכדים בנים בגילאים 6,8 שברגע של וויכוח קטן הם אומרים:אנחנו שונאים אותך תסתלקי לבית שלך ועוד ועוד. האם עלי להמשיך לבוא ולשמור כיצד עלי להגיב?

כשאתה מציע להתחיל בתחושת הבדידות ולראות איך אני יכולה להרגיש קצת פחות לבד..., האם אתה מתכוון באופן כללי??לכלמיני פעילויות למינהן,או ספציפית לגבי כל התחושות הקשות שמלוות שתיארתי ומלוות אותי ומשאירות אותי בבדידותי?? והרי בהפוך על הפוך...,זה מה שאמור הרי להיות בטיפול וכדי שגם לא ארגיש לבד.אבל..,זה כאמור, בעייתי מאד עבורי ולאור הכל, ובסופו של דבר משאיר אותי בעיקר רק מתוסכלת מאד,כעוסה וכלואה במצב בלתי אפשרי. ואם...,אני נאמר בוחרת להעזר בדרכים נוספות ואחרות כביכול (כמו גם אפילו לשתף פה),אז זה גם באופן מסויים מרגיש לי "מסוכסך" מבפנים...,ובקיצור מרגישה כלואה במצב בלתי אפשרי וזעקה פנימית שמטריפה. נ.ב- תודה על ההדרכה ללחוץ על מקש הרווח.... :)

עם המטפלת הקודמת בא לי לדבר אבל כרגע לא חושבת שנכון לי לעשות זאת...

אחרי כמה דקות היא הציעה שנלך לטייל קצת בחוץ. אז טיילנו ועשינו בהתחלה תרגיל קשיבות ואח"כ ישבנו על ספסל ודיברנו. היה אחר. אחרי הפגישה איתה הלך לאיפה שהייתה הקליניקה של המטפלת הקודמת רק להציץ על השלט של הדלת וראיתי שהיא כבר לא שם ): גם רוצה לשלוח לה הודעה על זה שעברה שנה מאז שנפרדנו וגם על האמא של הפסיכיאטרית שנפטרה. הם יושבים שבעה באותה שכונה שהולכת לשם לטיפול, אז עברתי דרך הבנין.. החלטתי שלא אלך אבל אשלח לה מייל בשבוע הבא. ועכשיו נוסעת לים(:

תודה על המקום הזה שאפשר לשתף ולקבל עזרה. האמת היא שאני כל הזמן מפחדת שהחלקים בתוכי לא אמיתיים- שלא היתה פגיעה ושאני לא שפויה. האי שקט וחרדה מזה מעיק עלי מאוד. דברנו על זה המון בטיפול ועדיין אני מתקשה להאמין.

המילים שלך עושות לי סדר בראש..

הלוואי וידעתי מה לבקש שיעזור ואולי זה הכאב הזה שאין לו נחמה וכלום לא עוזר ונאחזת לדקה או שתיים ושוב מרגישה כאוס מבפנים מחנק בגרון חחיבורים של אז כואבים כל כך ועוד לא נגעתי בכלום רק המעטפת כל כך מטלטלת מנסה לנשום וזה כואב רגעים כאלה שכל כך צריכה משהו מישהו שיקח את הכאב וכל כך לא מצליחה להרגיש מרגישה שאני מפריעה שאני פוגעת כשאני ככה סליחה ........

תודה לך ,הבנתי עוד דברים מהתשובה שלך ... ורק להגיד לך תודה ושבת שלום ,הלב נחמץ מהשעה שאתה נכנס לכאן אז מקווה שהשבת תביא איתה מנוחה וטוב..

מבינה שתלות במטפלת הוא חלק אינטיגרלי של טיפול. אבל מה ההבדל בין תלות "בריאה" לבין תלות "לא בריאה". האם זה "בסדר"/"מקובל" להיות בקשר בין הטיפולים באמצעות סמסיים קצרים?? קשה בין הטיפולים להחזיק את הכל ומרגישה צורך לעוגן לאחז בו- שואלת את השאלות כי אני דיי מפחדת מתלות ...

ואודי.. את תהרוג אותי... פתאום נזכרתי שבשאלון אתה גם שואל (לא זוכרת לצטט אבל מקווה שזוכרת את רוח הדברים) אתה שואל: האם אתה מטופל בהווה או טופלת בעבר... ייתכן שאלו המשתנים אותם אתה מבקש לבדוק ? האם ואיזה קשר קיים בין מטופלים בהווה/בעבר לאופן החלימה שלהם את דמות המטפל, כלומר, ייתכן שמטופל בעבר יחלום את המטפל באופן ממשי/דימויי או הפוך... ? אודי.. אל תהרוג אותי.. אבל זה מסקרן אותי.. גם לאמא צביה אני עושה כך... כשמשהו מסקרן אותי זה מכניס אותי למעין אטרף של מחשבות והלאה וכאלה... ושוב אודי, אם משהו ממה שכתבתי בשתי ההודעות הללו לא מתאים עכשיו.. אל תעלה.. שלך, במבי. נ.ב מעניין אם פעם ניפגש... ממש ממש אני מתכוונת..

אודי... ... עוד על המחקר שלך... אני זוכרת מה שענית לי.. השאלון שלך עדיין רץ ואתה לא רוצה שהמהימנות שלו תיפגע.. ובכל אופן המחשבות שלי ממשיכות לרוץ ואני רוצה לשתף אותך בהם ויחד עם זה לא רוצה לפגוע במחקר שאתה עורך, לכן, אם אתה חושש שההודעה שלי עשויה להטות את תשובות העונים ולפגום במהימנות השאלון ,אל תעלה את ההודעה הזו.. לי יש צורך לשתף אותך במחשבות שהתגלגלו אצלי.. ואני מתה לדעת מה אתה חושב/לשמוע את דעתך ולראות אותך תוך כדי : לראות את שפת הגוף שלך,המבט, מימיקה,צליל הקול ובכלל לדבר איתך פנים אל פנים :)) ובכלל לשמוע את תגובתך... אז ככה... המשכתי לחשוב עוד קצת על מה שכתבתי לך לגבי השאלות שהתעוררו אצלי ותגובתך אליהן.. ולדעתי, אודי ,אתה מתעניין בהבדלי מגדר ו/או גיל לגבי אופן ראיית המטפל ע"י המטופל. כלומר, ייתכן שאתה בודק האם מטופלים בגילאים שונים, או מגדר שונה, יחלמו ויראו את המטפל כפי שמופיע במציאות או באופן מטאפורי/באופן עמום. כלומר, שחלימה כזו תלויית מגדר/גיל.. בתחילה העליתי בפני עצמי את השאלה האם אנשים עם מבנה ארגוני שונה יראה באופן שונה את דמות המטפל..באופן ישיר/עקיף אך שללתי את זה.. הרי השאלונים אנונימיים ולדעתי אין לך אפשרות לבדוק אם העונים נאורוטיים/בעלי הפרעת אישיות או פסיכוטיים.. בתחילה אמרתי לעצמי שאולי אתה לוקח את הקבוצה שלנו כקבוצה שרובה (אולי?) בעלת הפרעת אישיות כזו או אחרת..לפחות כך אני מאבחנת אותנו :)) (שכן,פחות או יותר הרוב כאן לדעתי, נפגענו ממש בינקות כשדמויות הסמכות לא דייקו את הצרכים הראשונים שלנו..הרבה מאיתנו גם נפגענו מינית,רבות מאיתנו פוגעות באופן זה או אחר גם בגוף שלנו-אם דרך אכילה כפייתית/אנורקסיה/בולימיה,אם דרך פגיעה של חתכים,נהיגה מסוכנת ועוד..) בקיצור, אני משערת שרבים וטובים מהמטפלים היו מאבחנים אותנו כ"מטופלים קשים",כבעלי הפרעות אישיות. לכן חשבתי שאתה לוקח אותנו כקבוצה ולוקח גם קבוצת ביקורת ממקום אחר.. אך שללתי את זה היות והשאלון פתוח,ואף הזמנת פה להעביר הלאה.. בנוסף, אני משערת שישנם רבים פה בפורום שהם בגדר משתתפים פאסיביים שאולי לא משתייכים לקטגוריות של הפרעות אישיות שבחרו לענות על השאלון.. אם היית שואל האם מדובר על חלימת לילה/יום הייתי חושבת שאולי אתה בודק את המשתנה הזה, אך הוא לא נכלל בשאלון שלך... זהו לעכשיו אודי.. ואם משהו מההודעה הזו יש בה לפגוע/לפגום ,בבקשה אל תעלה אותה עכשיו.. הרגשתי שאני צריכה לשתף אותך... שלך,במבי.

ורואה הודעת פטירה של אמא של הפסיכיאטרית שהייתי הולכת אליה. אני עובדת בגוף גדול והיא כנראה עובדת גם שם. אני הלכתי אליה פרטי. ומוזר לי ורוצה לשתף מישהו בזה. כבר לא הולכת אליה יותר משנה, אולי שנתיים, לא זוכרת, אבל הייתי אצלה הרבה פעמים. במייל כתבו את הכתובת שיושבים בה שבעה, אני לא אלך כי לא קשורה אליה וגם לא באמת יהיה לי מה לעשות שם, אבל משהו בי היה רוצה אולי.

הי אודי. לא אמרתי שהקישור לא עובד,וכמו שגם הובהר פה מהבנות וממך..., הרבה מאד נכנסו שיתפו פעולה והגיבו.התייחסתי למצב אצלי...,שזה לא עובד.לא נפתח..,אז או שזה בעיה במחשב אצלי(בנוסף לשאר בעיות בו..),או שאני זו הבעייתית,שלא יודעת איך לתפעל תטכנולוגיית מחשבים הזו, שלרבים ככ ככ פשוטה.(אפילו פייסבוק וכל שאר ערוצי התקשורת האלה,הם לא מנת חלקי)..מרגישה ככ חסרת אונים עם כל העניינים האלה. והרגשתי קצת...,שאולי המסר...,מי שרצה...הצליח ועזר.., ומי שלא.... לא. ובמקרה הספציפי הזה, זה לא יהיה נכון לגביי.(אבל..אולי הכל רק אצלי ושלי ועם רגישות היתר הגבוהה יותר לאחרונה). בכלמקרה, אמרת , שהכל מוכר..,אבל נראה שהכעס..בין דבריי ,זה דבר חדש שהתווסף, וזה קצת הפתיע אותי. כי לרוב זה מה שבעיקר קיים. הרבה תסכול וכעס שעובר.והכעס מאד מאד ישנו.הרבה. אני מרגישה ממש כלואה כרגע ויותר במצב בלתי אפשרי כולל כל הכעס הזה.(אם מוצדק...,ואם לאו).והכאב הגדול שמלווה לאחרונה(בעקבות האובדנים שחוויתי(מוות) שככ ככ מדממים בתוכי)לא מקלים, ורק מגבירים את תחושת הכעס הכללית, כולל הספציפית עליו, בהקשרים שונים, ובטח לאור השבריריות הרגשית הגדולה שחווה.ואני פשוט ככ סגורה כבר,ומנגד ככ תלוייה, שלא יודעת מה לעשות!!!! והאם הגעגוע הזה..זו תלות ממכרת לא בריאה למטפל ולטיפול...,או דווקא דבר טוב ורצוי.כולל הקינאה האשליות וכל השאר. וכן...כואב לי בלב ובנשמה והדמעות מציפות הרבה מאד לאחרונה. כולל הבדידות הגדולה.והנטישה (שזה שגם הוא...לא פה, כמובן לא מקלה). ואז...אחכ, לשבת ממול...,לשתף...,לדבר גם על זה שכואבת...,שבודדה...,(כשהוא מציין את זה כתיאור עובדה...), איך אפשר?? ושמרגישה ככ טעונה וכעוסה וגם עליו,שיש לו חלק בזה.. והכל מתערבל, הגעגוע,התלות,הכעס,הכמיהה, הנטישה, הקינאה,ההבנה, החוסר הבנה...,וכו וכו וכו ואין לי כוחות כבר להיות בהרגשה הזו שוב ושוב, וככ חסומה בגלל הכל, שגם כלום לא מצליח להתקיים.ורק מתסכל כואב ומכעיס. ומרגישה לבד ופאטתית בנוסף לכל.

כלל רגשות וכולם לגיטימיים!! מאחורי הכל מרגישה כל כך הרבה כאב במילותייך.. טוב שאת משתפת אותנו כאן אולי זה קצת מקל השיתוף? כאן יחד איתך( גם אני לא הצלחתי בכלל לפתוח את הקישור ושאלון ).

תודה לך. את מתוקה אמיתית. ומחממת את ליבי.

אני בחו"ל ונכנסת לפה. מעניין מה זה אומר. אפילו מלאתי עכשיו את השאלון על החלומות.. ד"ש לכולם. כנראה שאתם באמת במקום משמעותי בליבי... לילה טוב

תהני יקרה ותשמרי עלייך

בימים של סוף אוגוסט כשרוח סתיו כבר מעזה לתת סימנים לעמודי החצב לעלות, העצים מתמלאים בזיתים שמחכים לגשם הראשון, עצי ההדר מלאים פירות ירוקים והרימונים מאדימים עוד ועוד, אני עדין קפואה בתוך הסערה שממאנת לשקוט וגוברת אל מול תגליות חדשות ומטלטלות של בן משפחה קרוב מאוד, שמלמדות אותי עוד על נבכי הזכרון ויותר על השכחה. החלומות צועקים לי את הלא מודע ואני מנסה לסדר את המילים שוב ושוב וממשיכה לשכוח. בתוך כל אלה, בהודעתך המזמינה לשתף בחלום ובשמחתך משיתוף הפעולה היה רגע של חיבור. תודה אודי

אודי, הפסיכיאטרית שלי בחופש והייתי צריכה לפגוש בדחיפות פסיכיאטר. הלכתי למישהו שאחות של חברה המליצה עליו בחום. היה נורא. הוא שאל אותי שאלות מאד חודרניות. הנוכחות הגברית שלו מילאה את כל חלל החדר, וכאילו לא היה לי מקום. הרגשתי איך אני מתכווצת. היה לי קשה לנשום. חשתי מושפלת. כל הפגישה הרגשתי שהוא מפשיט אותי במבטיו. הייתי כל כך חשופה. בסוף הפגישה הוא קם ופתח לי את הדלת, והוא נגע בי. לא יודעת אם באופן מכוון... רוצה מאד להאמין שלא... גם העיר שאני מריחה טוב, ושאל באיזה בושם אני משתמשת. מחר אני אמורה להיפגש עם הפסיכולוג שלי, וקשה לי ללכת. המחשבה על הפגישה מחר מעוררת בי חרדה. אני מפחדת שעכשיו ארגיש כך גם איתו. שאראה אותו באור אחר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את המקום הבטוח שלי. מרגישה כל כך מבולבלת עכשיו. אפילו לא מסוגלת להתקשר אל המטפל ולשתף. למה זה קורה לי? מה לא בסדר איתי? נטע.

שמתי ברקסים היא אהבה את זה ..יודעת שהכי נכון בצעדים קטנים קטנים לא להסתער על העולם ובכל זאת מרגיש כואב כואב כואב ועצוב ...כאלה זיכרונות עצובים יש לי כנערה כאלה מקומות רעים וזה מה שאני זוכרת ...יודעת שיש הרבה שלא זוכרת אחד השירים שליוו אותי באותם ימים ..ועכשיו קצת מרגיש ככה .... https://www.youtube.com/watch?v=KKcCaCgMLBE

הי קשה לי מאד. הכי מפחיד כשאני מאמינה שחלק רע מחיי הוא כבר מאחורי ואז במכה הכל חוזר. הייתי אתמול אצל הפסיכולוגית והרגשתי מותקפת כל הפגישה, אח"כ הייתי מבולבלת ועוד אמרתי לחברה שאולי זה טוב, שאני רוצה שיעמתו אותי ולא רק שיכילו, ועוד קצת זמן עם עצמי והכל התמוטט, כל המגדלים שאני בונה בעמל בשנה האחרונה, הכל קורס ברגע. כל הסימפטומים שחשבתי שהשלכתי אותם לפח עלו מסריחים ומזוהמים להזכיר לי שאני לא באמת יכולה להפטר מהם. ועוד כדי להוסיף לקריסה, כתבתי לה והיא לא ענתה (משתדלת לא לכתוב התעלמה, שלא ישמע שיפוטי, למרות שאני בטוחה שזה מה שקרה), לא יכולה לחיות כשככה מבחוץ או מבפנים מגיעה מתקפה לא צפויה כזאת..

אמא שלי כל הזמן במן אוטומטיות מציעה לי אוכל . למשל היא חותכת לעצמה פרי אז ישר שואלת אם אני רוצה גם. היא מכינה אוכל אז ישר מדווחת לי שיש אוכל . וככה כל דבר. אם היא אוכלת היא מציעה לאחר גם אז לי זה מרגיש שאם בכלל לא חשבתי על אוכל באותו רגע והיא מציעה זה מציק לי כי כאילו מכניס לי לתודעה תוכן שלא ביקשתי להתעסק בו. זה כמובן קורה לי רק איתה ולא עם אנשים אחרים אז ביקשתי ממנה שתפסיק. שלא תציע לי אוכל. שאני יכולה לבד מתי שבא לי פרי לחתוך לי. שהיא לא חייבת להציע לכולם מסביב אם היט בעצמה אוכלת . ביקשתי ש..אל! מאז היא ממשיכה להציע לי באוטומטיות ושאני מתרגזת שביקשתי ממנה שלא תעשה את זה במקום להקשיב לי ולהבין אותי היא מתעצבנת עליי בחזרה שאני לא יכולה לסתום לה את הפה ו'מה כבר קרה' ומקסימום שאני יכולה לא לאכול מה שהיא מציעה וזהו. אני לא מבינה. אם זה מפריע לי אז זה מפריע. למה היא לא יכולה להקשיב להבין וליישם? אודי האם ביקשתי משהו בלתי אפשרי? תגיד את האמת. אם הילד שלך היה מבקש ממך מאמא שלו (בגיל 30! ) שלא תציע לו אוכל מיוזמתה כל פעם שהיא בעצמה מכינה לעצמה אז זה היה נחשב לבקשה בלתי אפשרית???

אני לא פותחת כבר את הפורם כבעבר...חושבת שגם משתמשת בו פחות? תקופות כנראה...אז קצת מצטערת שלא משתתפת במעגלים או החזקות ידיים לפעמים שנפתחים וכו'... בכל מקרה רציתי שתדעו שכשאני נכנסת אני קוראת אתכן ושמחה לשמוע שאחר כך כבר בסדר או נרגע בד"כ. המטפלת שלי נוהגת לומר לי שגם זה יעבור, כדי שאדע שזה זמני...ראיתי עכשיו את השאלון שלך אודי, אז עניתי עליו, למעשה אני חולמת די הרבה עליה, כנראה שהיא מאוד משמעותית עבורי :) ובכלל אני אשת חלומות תמיד בבוקר זוכרת מה חלמתי אחר כך נשכח חוץ מחלומות חזקים ממש....אז לא כתבתי את כל החלומות כי חלקם לא זוכרת ממש, חושבת שכתבתי את אלו שממש חרוטים בזיכרון. ואודי, אשמח לשמוע ממצאים :) מסקרן גם אותי...בד"כ החלומות גם קשורים למה שקורה בנינו זה מורכב אז איני יודעת איזה מחקר בדיוק אתה חוקר אבל החלומות תמיד מסופרים ומעובדים אחר כך בטיפול והרבה פעמים הם כתוצאה ממה שקורה ביני לבינה או עם ילדיי...זה מתקשר יחד. ד"ש מיכל ואודי שאלה: אמרת שזה אנונימי אבל אתה יודע שזה אנחנו (הכינוי שלנו או מה שזה לא יהיה)נכון? אולי כדי שתוכל לקשר? הייתי רוצה שתדע שזו אני :)

מה שלומך ? :) כן.. אני שמה לב לעובדה שאת כותבת כאן קצת פחות... ישנן בנות נוספות שכותבות בתקופה זו פחות.. מתגעגעת.. במבי.

כותבת יודעת שאתה קורא אז לשיקולך עם לעלות או לא... הדף שביקשת לא ניפתח כי חייבים לפתוח את חשבון הגוגל את המייל ... ובאותו עניין אחרי שקראתי את במבי האם מעניין אותך גם חלומות בהקיץ לא מחשבות כי אם חלומות בהקיץ ..תודה ובהצלחה

שכחתי אותה- פתאום מרגיש לי שהיא ענקית ומפחידה ואני מרגישה קטנה וחסרת אונים רוצים לשאר בבית ולהתבא מתחת לשמיכות רוצים להרגיש בטוחים ומוגנים רוצים להרגיש שהיא לא כועסת שאפילו שהיא נראת ענקית היא באמת לא מבולבל לי בפנים...

שאלת אותי האם זה דו שיח פנימי ואינני יודעת. יודעת שמרגיש לי מפחיד כי חווים אותה כענקית אבל מוזר לי כי היא בכלל לא מפחידה- אבל אני מתקשה לראות אותה כמו שהיא. הכתיבה הזו- החוויות האלה מפחידות אותי ברמות... אתה יכול להסביר לי בבקשה??

ראשית, שמחתי מאוד על בקשת העזרה שלך.. אולי קצת מהמקום שחנה ציינה..אולי גם האחרות ? (לא כ"כ זוכרת) שגם אתה מרשה לעצמך לבקש ועוד יותר מכך ,שאולי גם אנחנו יכולים להחזיר/לתת לך (אפילו אם זה פירורון) מכל מה שאתה משקיע ונותן פה במסירות ,באופן רציף ,לאורך זמן... רוצה לשתף אותך אודי, אתמול ,מילאתי את השאלון ששלחת ויש שם קטע לגבי החלום ,אם ראיתי את דמות המטפלת בבירור או לא וסיפרתי את החלום בו אמא צביה מופיעה אך לא כאמא צביה אלא דמות אחרת ורק לאחר עיבוד עם אמא צביה הבנתי שמדובר בה. לפני שהלכתי לישון נזכרתי שפעם אחת כן חלמתי חלום ובו הדמות הממשית של אמא צביה הופיעה.ניסיתי להיזכר בתוכן החלום אך לא הצלחתי להיזכר. רק זוכרת שפעם אחת בלבד(במהלך כל האנליזה שנמשכת עד עתה למעלה מ 7 שנים )חלמתי עליה וראיתי את דמותה הממשית. ניסיתי להיכנס הבוקר שוב לשאלון דרך הקישור,אך נעניתי שכבר השבתי וניתן להשיב פעם אחת בלבד (לא זוכרת ציטוט מדוייק ) אז הנה, אני אומרת לך את זה פה :)) ואודי, מסקרן אותי מאוד לשמוע מה הם השערות ושאלות המחקר שאתה חוקר... ופתאום מעניין אותי אם מטופלים מקשת אבחנות שונות יחלום ויראה את דמות המטפל בדיוקנו של המטפל/כדימוי וכו' באופן שונה (נאורוטים/הפרעות אישיות/פסיכוטיים וכו) מעניין אם למגדר יש השפעה על חלימה כזו.. כמו כן, גיל, מצב משפחתי (של המטופל/של המטפל) השפעה תרבותית, אם מדובר על חלימת לילה/יום.. וואללה... אודי.. בבקשה... תשתף קצת.. טוב ? :) מסקרן.. מאוד.. שלך, במבי.

יקירתי גם אותי מסקרן :) אבל נראה לי שהעיבוד לאחר החלום חשוב וגם הקשרים ומה הביא לחלום וכו'...כאילו היה חסר לי בשאלון, השאלה מה המטרה שלך בעצם ....

אני ממש מרגישה,בתוך כל סהכ ההרגשה המעורבלת כולה..,כולל שאר דברים שעוברים עליי, שכשיחזור...,שבוע הבא(זה כבר נראה לי נצח),וישב מולי ויתעניין פתאום בשלומי.., שלגמרי חסומה וסגורה.ומרגישה ככ גם עלובה אל מול כל המעמד הזה והמבוכה להיות ככה מולו.כשהוא חוזר לו מחופשה...,(כשכמובן אישית..,),ואני תקועה וכואבת ופצועה.ולבד.ומרגישה מתוסכלת וכעוסה וחנוקה.ובתוך כל הסהכ הזה,לא יכולה מסוגלת רוצה לשתף אותו,ועם כל המטען כולו שמעמיס עליי מככ הרבה כיוונים ומעורר לא מעט חששות ופחדים.ולא יודעת מה לעשות...,ושוב מתחילות הדמעות. דרך אגב...גם אצלי לא נפתח הקישור.וגם בכותרת,צריכה תמיד להוסיף הרבה תווים.....(אחרת לא מאפשר לשלוח).

חושבת שמכלל הרגשות שמתעוררים אצלך לקראת שובו של המטפל ליגיטימיות. מאמינה שיהיה בסדר .. איתך, ינשוף

איזה חיבוק מחמם לב קיבלתי מכם, ראיתי רק בבוקר (אלו השעות בהן אני מגיעה לקרוא כאן, עפי"ר). תודה אנשים יקרים. אתמול קטפתי לי מעץ ההדר שגידלתי השקתי ודישנתי שלל פירות, והכנתי לי ולילדים בהם אני מטפלת מיץ סחוטרי טעים טעים. הלילה הצלחתי לישון, קוצר הנשימה הסתדר, העצבנות הפנימית שביקשה להרחיק כל זולת (אנשים, היות הסביבה ועוד) נרגעה. אוהבת, סוריקטה

טוב לשמוע שהוקל לך...איתך, ינשוף

כייף להם שזכו בך ולנו שזכינו בך שמחה שטוב יותר ואפשר לנשום חיבוק

על מיץ סחוטרי טעים טעים. אני אוהבת את העץ שלך

אודי אני נמצאת ולא נמצאת, אני נמצאת כשאני לבד וכשעם חברים אני לא נמצאת. לדוג היה אירוע והרגשתי שאני לא שם.. שאני רק מחכה שיגמר ואוכל כבר לקום וללכת... הסתכלתי על כולם מהצד רוקדים ושמחים וקנאתי על כך שהם יכולים להרגיש תחושת שמחה... איך אתה מגדיר את התופעה הזו? Aya

אודי האם טיפול קבוצתי נחשב יותר מתקדם מטיפול אישי? זאת פעם ראשונה בחיי שאני מרגישה צורך בטיפול קבוצתי על פני אישי ונמצאת בתהליכי הצטרפות לקבוצה נראה לי שמגיע הרגע שטיפול אישי ממצה את עצמו. אבל הקבוצתי עדיין נדרש... אני פחות שומעת על הפניות לטיפול קבוצתי. כאילו פחות פופולארי. מה דעתך? באיזה מקרים הייתי ממליץ למטופל להעדיף קבוצה ולא אחד על אחד ?