פורום פסיכולוגיה קלינית

הי לכם.. ... .. משונה.. לא יודעת מה לומר.. משונה לי.. כאילו אני אומרת לעצמי עכשיו : "במבי,את רואה ? את מפרשת מילים ואירועים דרך הצבע/החוויה הכוללת שלך/ הרגש הדומיננטי בו את נמצאת ברגע מסויים.. אי אפשר לסמוך עלייך במבי לגבי רגשות, את מעוותת, ומיד כמובן מופיע משפט המחץ : זה נדמה לך,זה רק נדמה לך, הכל נדמה לך" ואז, יש באיזשהו מקום גם הקול של אמא צביה שנדמה לי שאמרה לי כבר מס' פעמים (???) שאני מאוד מאוד רגישה (לעצמי ולאחרים) אבל הפרשנות שאני נותנת לפעמים היא..?????? כבר לא כ"כ זוכרת מה היא אמרה.. ועכשיו ? אני מבולבלת... אני לא יודעת אם להאמין לעצמי ???? איזה משפט משונה זה נשמע.... מוזר... ממש ממש מוזר... זה גם גורם להרגיש קצת באוויר כמו בלון הליום... אתה רוצה לתפוס משהו יציב ,מנסה, מתאמץ ו ????? זהו... ועכשיו אסתדר בכדי לצאת לאמא צביה.. ואולי אח"כ אעשה חיסון נגד שפעת ? לא יודעת.. מבולבלת קצת.. משונה.. מוזר.. אז שאני לא אאמין יותר לעצמי ????? למה/למי כן אאמין ???? מזל שכבר יש חצבים , ויש גם עצים, וציפורים.. הם ממש ממש קיימים ונמצאים וממשיכים .. עולם משונה... במבי.

במבי שלנו, ראשית אשלח לך חיבוק עוטף ומאמץ, כזה שמזרים חומרים טובים מהלב לקצות האצבעות ומרכך ומפיג ושוטף את אשר הצטבר ואולי הפריע. בזמני חרדות, לעתים ישנה נטייה לראות דברים בצורה מעט מעוותת. איך אנחנו אומרים אצלי בטיפול - בפגישות ניתן לכייל, לנסות ליצור התאמה של המשקפיים. וזה עובד, מסכימה? השלדגים הגיעו למחזותינו. ציפור יפיפיה שכמותה. שלך באהבה, סוריקטה

כל כך מוכר העוות במציאות בגלל הרגישות יתר אני חושבת במבי, בגלל כל מה שעברנו, אנחנו לא סומכים, אנחנו בהיכון כל הזמן, אנחנו מחפשים את האיום בכל מילה, מחפשים את הפגיעה שעומד לקרות. אנחנו חיים בחווה אבל העבר מלווה אותנו ומעוות את רגשותינו. אולי דרך הדהוד מהשני, מאנשים שכן אפשר לסמוך עליהם נוכל ללמוד לסמוך ולא לפחד מכל מילה. אולע הכי אפשר ללמוד את זה מהמטפלים שלנו. אני שמחה שיש לך מטפלת שאת מרגישה איתה רגועה יותר. איתך, ינשוף

הי במבי יקרה , ברור שתסמכי על עצמך (הכי מכירה את ההרגשה הזו ) ואת יודעת עצם זה שהבאת את זה לכאן אומר שהקשבת להרגשה הרעה והעצובה ויחד עם זה כן ביקשת להבין אולי את טועה .. מהמקום שאני באתי אסור לטעות , במקום שלך ביטלו את הרגשתך ... ואני אומרת לך את מקסימה ורגישה וכן לפעמים הפרושים שלנו מוטעים (סובייקטיבי) כולם לפעמים מפרשים לא נכון .. העיקר שאת חוזרת לעצמך ...וצובעת את המקום בחיוכים וצבעים וריחות ואהבה ושמחה ... איזה כייףףף שאת חוזרת להיות את , התגעגעתי מאוד .

לפני כמה שעות כשקראתי את הודעתך לא היה לי מה להגיב. נשארתי עם סימני השאלה שלך. לפני כמה דק' עשיתי איזה פעולה שהצריכה תזוזה גופנית ופתאום עלה לי משהו. חשבתי עליך ועל אודי ועל כך שהקשר ביניכם ארוך ומשמעותי, נראה לי שיש הערכה הדדית עמוקה ואפילו אהבה. את מכירה את אודי, את יודעת מה יחסו אליך. זה כלי מאד מאד חזק שיש לך ואת יכולה להשתמש בו כשקולות העבר מנסים לחטוף אותך. את יכולה לעמוד מולם ולומר להם עם שתי רגליים במביות נטועות בקרקע, שאת מכירה מספיק טוב את אודי ואין שום סיבה בעולם שהוא ילעג לך. שהם סתם קשקשנים גדולים ושאת שמה עליהם פס ולא מקשיבה. את יכולה להשתמש בזה כל פעם שהם מנסים לערער את קיומך ואת ביטחונך. אחרי כמה פעמים הם יבינו שכבר אין להם מה לחפש אצלך והם יעזבו אותך. את יודעת להרגיש ואת יכולה להאמין לעצמך. את כבר יודעת לזהות כשהקולות מהעבר מגיחים אליך מעבר לפינה, גם אם הם ישמיעו את קולם בקול רם, תעצרי שניה, תראי מול מי יש לך עסק. במקרה הזה אודי וכו' (כל מה שכתבתי קודם) ותנפנפי אותם, זה מה שמגיע להם כי הם רק רוצים להרוס. גם אם לפעמים תתבלבלי, לא קרה כלום. את בהחלט יכולה לסמוך ולהאמין לעצמך.

אמת אמרת וכל כך נכונה...

המממ... לא כל כך יודעת מה לומר לכן... אני קצת מוצפת.. קצת יותר מקצת.. מוצפת... כאילו מרגיש לי שאני צריכה לברוח.. אבל אני לא בורחת... אני ממש ממש ממש מרגישה אתכן עם עטיפה, רוך, קירבה.. אהבה ועוד כל מיני מילים כאלו.. מרגישה שאתן רוצות ממש ממש להתקרב.. לא יודעת מה עושים ???? אמרתי כבר.. אני בהצפה.. רוצה לומר לכן תודה יקרות.. לא יודעת מה עושים עם זה... אני חושבת שאדפיס את מה שכתבתן ואקח בערב לאמא צביה.. אולי היא תגיד או לא יודעת מה .. תעשה סדר ??? לא יודעת.. אמא צביה כבר תדע מה להגיד לי על מה שאני ??? לא יודעת.. תודה לכן... שלכן, במבי.

שלום לא מוצא את מקומי בחברה. סובל מהצקות בעבודה עוצר את עצמי לא להיגרר לאלימות פיזית. מחליף עבודות בקצב של 1 ל3 4 שנים. חייב לדבר עם מישהו

הי אני ....שומעת את העצב שלך עד כאן . השם הזה אני כל כך משקף את מה שכתבת , כאילו ללא נכוחות אישית כי כולנו אני ... ריגשת אותי עם המשפט הזה שאתה עוצר את עצמך לנהוג באלימות , נוגע אנחנו כאן ..אשמח אם תשתף יותר בכאב במה שנכון לך , מקווה שאצליח להיות אוזן קשבת לעצבות ואולי אפילו להראות שבחיים האלו יש גם ניצוץ של שמחה .

אודי יקר, שאלה לי אליך כמטפל, נניח שמטופל שלך (מטופל ותיק קשר ארוך מס' שנים) פתאום מספר לך שהוא אחרי שינוי מאד משמעותי שהתרחש בחודשים האחרונים ולא סיפר לך דבר בנושא, מה התחושות שלך כמטפל לדבר שכזה? ושהנושא לא הוזכר כלל. לדוגמא לא זו שהתרחשה אבל רק לשם המחשה, המטופל סיפר שהוא התגרש מבן הזוג לפני מס ימים ואתה לא ידעת שהנושא בכלל היה אי פעם על הפרק, לא היה שום סימן או שיח בחודשים שקדמו , מה הדבר אומר על הטיפול? מה הדבר אומר על המטפל? כיצד המטפל חש?

הי גולם יקרה, אוף...לא יודעת מה לענות לך...אבל את גורמת לי לרצות לרשום כאן :)) אולי בתור מטפל הייתי מנסה לברר עם המטופל מה מנע ממנו לשתף...מקווה שהכל בסדר איתך...

גולם אהובה אני לא אודי ולא מטפלת .... אבל אני אוהבת אותך ושמחה על כל גיחה שלך לכאן.. את יודעת מה זה אומר ...זה אומר שאת לא מצליחה להעזר בטיפול . לא מצליחה באמת באמת להזדקק ולתת לשני להיות שם עבורך.. גם כאן ואפילו איתי ..את שמחה שאני עונה לך אבל בכל זאת את לא נעזרת . לא בי ולא באחרים . זה כל כך עצוב ,מקווה שהשינויים הם לטובה .. ועדין לא מאוחר לשתף אותה וגם לשתף בחשש שמה תיפגע או תיכעס או תעלב ותנסי להבין איתה יחד למה לא הבאת את זה לטיפול ...אתן שתיים במסע שלך היא אתך וליידך ...את רואה אותה , מרגישה ....את לא לבד למרות הנסיונות שלך להוכיח שכן ..

נאבקת עם עצמי לא להיות רק עם גוון אחד שחור כל הזמן . נאבקת להשאר ולא להעלם במרחב נאבקת לא להכנס מתחת לשמיכה ולא להיות נאבקת לאחוז תקווה ואמונה למרות הכאבים שלא מסתיימים...גוף ונפש אז לפחות להגיד לכם תודה שאתם כאן ולאחל לכם שבת רכה ונעימה

כמה מאמץ דרוש לנו לשאר נוכחת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות בשביל האחר לפעמים זה פשוט מרגיש יותר מדי.. לפעמים אולי אפשר לנוח קצת לקחת פסק זמן לנוח- לשאר בבית , להרגיע את החלקים שבתוכינו המסע שאנחנו עוברים לא פשוט(אפילו קשה) תתייחסי לעצמך ברכות ובחמלה... המון חמלה כאן יחד איתך- מקווה שהשבוע יהיה יותר קל .. איתך, ינשוף

הלוואי ויכולתי .. לפעמים זה כל כך מפתה ....זה לא פשוט כל כך . את שאר הכובעים שלי לא מעניין שאני מטופלת ...מסע מעייף תודה שאת איתי חיבוק

אביב יקרה, התפספסת בשלוש דקות, ונראה שנותרת חנוקה והלומה. קצת סיבוב מסוכן לכתוב על הגבול. וכמה היינו רוצים. אנחנו כאן, ותודה שאת כאן. מנוחה ושלווה לכולם, תחילת שבוע רגוע. שלך, סוריקטה

לא ידעתי שאודי כבר ניכנסת אם הייתי יודעת לא הייתי כותבת .. לקח לי שעות לכתוב ולמחוק מתוך הרגשת ניראות מוגזמת ...אבל הכל לטובה ,שמחתי שאודי שלנו ניכנס בשעה נורמלית ולא אחרי חצות .. חיבוק לשבוע חדש

אודי וכולם ... שבוע טוב ומבורך שבוע מלא שימחה ...ולמה כאן ולא חדש כי ...אני כל כך שמחה על התגובה שלי על ההודעה שלא עלתה. שמחתי אודי שניכנסת בשעה שפוייה שמחתי שאני לא מתפצלת ,שלא מרגישה כמו אחת שלא ראו אותה שידעתי להאחז בענפים קודמים ישנים שהשארתם כאן עבורי ... תהליך ואני כל כך שמחה עליו.... ושיר ששמעתי אתמול וישר חשבתי על כאן אודי יקר מוקדש בהמון אהבה לך , על כך שאתה מאפשר עוד ועוד ... https://www.youtube.com/watch?v=b9Hs0LIVmvM וסוריקטה חשבתי עלייך , ירד כאן היורה ובלב ניגן אז לך ולכולן שבוע קסום .... https://www.youtube.com/watch?v=HSR40XoN12w

חיבוק אביב יקרה, כן ירבו. וכן ירבו רגעי נחת, שלך, סוריקטה

הגעתי לטיפול פסיכולוגי למען לטפל בחרדות בחינות אך לאחר כ10 טיפולים לא חל שום שיפור. המצב הוא כזה שאני בת יחידה ובכל פעם שאני נתקלת במבחן שהוא חשוב לי למשל טסט פסיכומטרי מבחנים באונ וכו אני נכנסה לפאניקה בכי בלאק האוט מוחלט במהלך הבחינה. ולפנייה אני כולי על קוצים לא מצליחה לישון כמו שצריך אפילו אם לוקחת תרופות טבעיות להרגעה. אני מרגישה בחילה ומידי פעם גם מקיאה באמצע המבחן. אני בסטרס מתמשך. ולא אוכל לשרוד כך תואר כי הציונים שלי נמוכים כי לא מצליחה לשלוט במצב. מה ניתן לעשות בנושא? האם יש טיפול ושיטה טובה ומומלצת ? האם היפנוזה יכולה לעזור?

מה עוד ניתן לעשות

... .. זמן רב שלא כתבתי לך... עוד מזמן שאמא צביה היתה בחו"ל... .. נפגעתי ממך.. כן... הרגשתי שאתה קצת ציני כלפי.. קצת לועג.. אולי גם קצת קוצר רוח.. .. כן.. קשה.. יחסים בין בני אדם זה משהו לא קל בכלל.. גם אם הם וירטואליים.. הרגשות מאוד מאוד אותנטיים.. אז ממה נפגעתי ? מס' ימים לפני שאמא צביה חזרה מחו"ל , אולי היה זה בחמישי מתיישהו ? (לפני שבועיים אולי ?) לא כ"כ זוכרת בזמנים ואין לי כוח לדפדף פה.. בכל אופן, פתאום תקפה אותי איזו שמחה משונה והרגשתי שהזמן של החיכיון באמת כבר עומד להסתיים ואמא צביה כבר אוטוטו תחזור.. לדעתי שלחתי 2 הודעות באותו יום/ערב , באחת מהן ענית לי משהו ברוח הדברים שאתה שמח על ה ?? לא זוכרת כבר מה.. משהו מהמשפחה של שמחה ..לא זוכרת.. מה שאני זוכרת מאוד זו ההרגשה שלי שאתה כאילו ציני,לועג וגם קצר רוח על ה..כעין שמחה שתקפה אותי.. אהה.. אני נזכרת.. עליצות ! כן, העליצות שתקפה אותי... נפגעתי ולא הייתי מסוגלת לכתוב לך עד עכשיו... גם אתמול בערב כשקראתי את תגובותייך למימה ,שכן, כתבה 5 הודעות... תגובתך למימה על כך שהיא מתקשה להירדם היתה "לילה טוב מימה".... לא יודעת.. כשקראתי את התגובה הזו הרגשתי שהבטן מתכווצת לי והרגשתי שאני לא נושמת... זה כאב.. מאוד.. "שמעתי" קצת ציניות,לעג וקצת קוצר רוח... כן אודי... לא שוכחת לך, ובחיים גם לא אשכח לך את כל מה שנתת לי וקיבלתי ממך.. זוכרת.. אתה ,כמו גם אמא צביה ואנשים טובים נוספים ,זורמים לי בדם.. הפכתם באיזשהו מקום לחלק ממני, מהאדם שאני היום.. וזוכרת לך ולכם את כל הטוב הזה.. יחד עם זאת חשוב לי לומר לך את מה שהרגשתי אז ואתמול.. אולי גם בכדי שאוכל לחזור ולכתוב לך... ????? לא יודעת... רוצה לברך אותך בשבת טובה, רכה ונעימה.. ללא קוצים... רק את המתוק שבפנים, בתוך הסברס... במבי. ואשמח לשמוע אם יש לך מה.. תגובה לתוכן הלא קל שכתבתי...

נדחפת ...זוגרת כל כך את ההודעה ההיא . בעיני הייתה בה כל כך הרבה אהבה ורגש טשמחה על זה שאת מתאוששת ונימצאת במקום טוב ומחוייך .. כואב לי שככה ראית את הדברים . ומי כמוני יודעת איך ההרגשה המזופתת כשרואים דברים בצורה כואבת .. אוף במבי אוהבת אותך טשמחה על ההודעה הזו ושאת ניךחמת על קשר מדהים ואוהב כמו שיש לאודי ולך .

הי במבי, חשבתי עלייך המון. חסרת כאן. זמני קצר, ועימך הסליחה, בינתיים, תוכלי לקרוא את אשר כתבתי בתגובותיי האחרות - נראה לי שיתאימו גם לך. על כל פנים, התגובות של אודי, עליהן הבנתי שאת מדברת, נחוו כנפלאות בעיניי והעלו בי חיוך ותחושת חיבה. שום לעג. חיבוק, סוריקטה

הי במבי יקרה שלי, הסקרנות הובילה אותי לחפש אי שם מאחור. הודעתך הראשונה בפורום הייתה ממש בראשית נובמבר 2009. עמוד 588 אצלי במחשב. הפעם הראשונה בה הגבתי להודעתך הייתה כמעט כעבור חודש. בסוף נובמבר, אחרי שבחנתי וראיתי מה קורה, אחרי שדיווחת על רגיעה ולא נסת על נפשך (כפי שאודי כתב אז). קראתי את הודעותיו של אודי אלייך, וכבר אז, ולתחושתי לאורך כל הדרך, נוצר בינכם קשר יחודי מאד. אני יכולה להבין שהיא מעוררת קנאה. על עניין תחושת הבוז מהסביבה, שאת מרבה לתאר, עוד אחשוב. או שמא כבר כתבתי על כך משהו בעבר (?) ליל מנוחה, שבת מנוחה, סוריקטה

הרבה הודעות. במצב של חוסר שקט רגשי והצטברות של חוויות 'דוקרות' בזו אחר זו שזורק אותי להזכר בכל הכשלים כולם מכל הזמנים ומכל הכיוונים ולהזעק . אוקי והנה אני עכשיו רוצה להראות צד אחר. של מימה שקולה. רגועה. יציבה. כרגע אני לא במצב של גירוי שלילי. גם המחשבה על חווית הדחיה שחויתי מקבלת פרופורציות יותר מתונות. קשה לי חברתית ואני מנסה ללמוד איך להסתדר. אבל לא רק להסתדר. גם להתעצם! חשוב לי ללמוד איך להתעצם! יש אנשים שמנסים לרמוס אותך. את השייכות והבטחון שלך. הם עסוקים רק בלראות את הצורך של עצמם ולא אכפת להם לפגוע באחר בדרך. אני הייתי רוצה לגלות איך מייצרים מצבים של win win. אבל צריכה ללמוד למתן את הרגישות הרגשית שלי לדחייה קודם. לכשלים. בזמן אמת יוצא שזה עדיין קורע אותי לגזרים ומעיף ברמה הרגשית. ולצערי בלימודים האוירה היא של 'סביבה עויינת' מצד חלק מהאנשים. זה מאד קשה לי לשרוד שם בלי לבזבז אנרגיות על העיסוק בזה. יוצא שהלמידה עצמה של הנושא שבשמו התכנסנו מקבלת מקום זניח אצלי והקטע של ההתמודדות החברתית הופך לעיקר. זה המקום בו. צריכה ללמוד מיומנויות התמודדות.

אבל מימה, ... צריכה להיות אינטרגרציה בין החלקים הללו. אחרת, מצער לומר, זה עד-העונג-הבא. מי היא מימה האמיתית? אפשר ללמוד. קשה מאד ללמוד מתוך אי קבלת זולת, שהרי המידע מגיע מבחוץ ולא נוצר בך עצמך. ושוב אזכיר, כי ככל שהיינו חפצים, כנראה שאין מעשי קסמים. ספיגה, הפנמה וקליטה עמוקה של חומר מהסוג אליו את מבטאת משאלותייך, כפי שאני מבינה אותן, קל וחומר בגיל מבוגר, היא, כנראה, תהליך רב שנים. שנות השקעה. תרתי משמע (גם חומרית). לא חייבים בענק. לפעמים אפילו לא כדאי. חמדני מידי. אפשר גם לגדול טיפה ואחר כך עוד טיפה. שלך, סוריקטה

הסערה בי נרגעה

הי אודי הלבבי, מצטרפת להרגשת העצבות אותה תיארת. אזרתי עוז ואכתוב גם אני. הרגשתי לרגע שאנחנו נבחרנו לשמש כאסלה. ואיכשהו, נראה לי שלא מגיע לנו. במיוחד לנו ודווקא כאן. מימה, חושבני שזה כן מצליח להעליב, ואולי חלקנו פחות יסכימו לקבל מערכת יחסים כזאת. נעצבתי גם אני. תודה על התמיכה, אודי יקר, סוריקטה

שלום לכולם לקראת תחילתו הרשמית של סתיו, מרגישה, כבר המון זמן, שאני לפני התפרצות גדולה של בכי. משמע, להבנתי - הבעה של תחושת קירבה או חיבור, או פרידה, או שחרור. הפעם האחרונה בה בכיתי הייתה לפני עשרים שנה, והקודמת לה, איני זוכרת. בטיפול הארוך שלי לא בכיתי בדמעות מעולם. אולי היה לו ביטוי אחר לבכי. הטישיו האומלל ממתין לו שם. ואיכשהו, אולי אני מצפה שהגמילה מהתרופה גם היא תתיר משהו. ואולי משונה קצת - יש לי יותר כלים. זה מה שיצא, שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה. רואה בדמיוני את בכייך, כגשמי ברכה שיורדים ומרווים אדמה יבשה וצמאה. מחלחלים בין החרכים עד לגרעין הממתין שם ומתגעגע. ורוצה כ"כ לבקוע החוצה, רך ורענן, מלא סקרנות, אל החיים.

לך יקרה לחוות בכי משחרר וטוב .. מבינה אותך עד הנימים הקטנים . וככ שמחה לראותך כאן. הטישו בטיפול הקודמת כבר לא הייתה מניחה עבורי :))))))

הי אודי יקר, הי כולם, (בשלב זה אני רואה רק את תגובתו של אודי) מאז ומעולם אני מאד מאד מחכה לגשם. יוצאת מתחת לכיפת השמיים ופורסת ידיים אל על לשמיים. למים המזוקקים האלה. ביום בו נולדתי ירד היורה (אם כי במשמעות שאמא שלי תפסה - התהפך עולמה), ועדיין אני מצפה לגשם, למערכת החורפית הראשונה בכיליון עיניים והוא סוג של יומולדת עבורי. סוריקטה

פתאום חולפת במוחי המחשבה... מתיישהו שיתפת שפעם כשכתבת בפורום כתבת במפוצל דרך ניקים רבים.. את הגעת לפורום לפני... אני זוכרת שכשהגעתי לפורום בנובמבר 2009 קבלת הפנים שקיבלתי מהחברות בפורום היה עבורי כואב מאוד.. מישהי ששכחתי את שמה אמרה לי שאין חיה כזו בעולם במבי ..ושנחוויתי על ידה כמישהי מפונקת ועוד כל מיני.. כבר לא כ"כ זוכרת.. אבל אני זוכרת את ילדה/אשה שבזמנו שיתפה שיום הולדתה חל ב 5 לנובמבר... לא אשכח בחיים לילדה אשה את התמיכה שלה.. הרגשתי שכשחטפתי המוני אבנים וסלעים בלב,היא היתה איתי... עד היום אני זוכרת לה את זה... פתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי ילדה אשה זו את ? סוריקטה, ילדה אשה של אז, זו את ?

יש בשמיים קומולוסים, גם הם עננים של גשם. באמת התרגשות. שלכם, סוריקטה

גם אני אוהבת חורף וגשם ... גשם ששוטף הכל .. שלוליות ובוץ ... זה אומר שעוד מעט יש לך יום הולדת .. מן יום שנושא בתוכו המון המוני רגשות לכל הכיוונים ...

הי סוריקטה כאשר הכל חנוק בפנים כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ... כאשר מחזיקים את המכסה חזק במקומה..קשה.... הלוואי שתצליחי לשחרר אפילו קצת.... כי יש כל כך הרבה לבכות עליו... וזה באמת מקל ... איתך, ינשוף

הי ינשוף, דברי חכמה אמרת. ואולי יבוא יום ויהא פורקן גם מעוד סוג. מחבקת, סוריקטה

שלום עלו בי כמה תהיות בנוגע לטיפול בטראומה מינית. 1. האם העובדה שמטפל כלשהו אינו מתמחה (עד כמה שידוע) ספציפית בנושא הזה צריכה למנוע ממני לפנות אליו? 2. האם זה בהכרח אומר שהוא לא יכול לטפל? 3. האם ישנו סיכוי שהמטפל יחליט ש"זה לא בשבילו" ויפנה אותי לקולגה שלו גם אם זה נחשף עמוק בתוך הטיפול ולא בתחילתו והקשר בינינו כבר התבסס? תודה מראש פ.

https://youtu.be/AXXdrPVrBg4 הלוואי והצליח לשמוט ולשחרר עוד ועודחלקים משביים .... הלוואי והשרירים ישתחררו ...כל כך כואב לי הגוף

מאחלת לך הקלה בכאבים... איתך מכל הלב, ינשוף

ובבוקר יש עבודה. אני לא עייפה. אני כואבת. ואני כועסת. ואני לבד מרגישה חשופה וחדורה. פצועה ועייפה. אין נחת. בסופש נפגשת עם החבר והמצב צבירה שלי איתו אחר לגמרי. צחוקים והנאות. ככה זה בדכ איתו. החיבוק שלנו מנחם אותנו. עד היום נמנעתי מלהראות לו את הכאב שלי. אני מפחדת. מפחדת שיחשוב שאני בעייתית וירתע ממני. אני ככ לבד אלוהים הצילו. בבקשה תעשה בשבילי שהעולם הזה יהיה יותר טוב. די להקיף אותי באנשים רעים. בבקשה תשלח לי אנשים טובים רגישים ומפרגנים. שרוצים טוב בשבילי ולא עסוקים בתחרותיות עויינות התנכרות רכלנות לגלגנות וחרא. אלוהים תעזור לי. אני רוצה לישון. לילה טוב

כמה פגיעויות היו השבוע שפצעו את נפשי ראשית המשקל שעלה. מעיק ולא נוח לי בגוף שלי. חייבת לפתור את זה. מתחיל להיות לי רע שכל הבגדים לוחצים פתאום שנית שוב ריב עם אמא. הייתה עם האחיין הקטן. הוא לקח פרוסת לחם לאכול והיא מיהרה לקחת אותה מידיו ולתלוש רק את החלק הרך מן הקשה. אמרתי לה 'עזבי. תני לו. אם הוא לא יאהב הוא לא יאכל'. היא עשתה מה שהיא רוצה ופתאום הוציאה עליי איזה קפריזה קורבנית שלה שהיא לא יכולה יותר שיעזבו אותה ובלי הערות . היא אמרה את זה במן טונים נסערים ודרמטיים ואני הערתי את ההערה שלי בשיח רגיל מיושב אז הטון התייחסות שלה ממש קומם אותי ואמרתי לה בתקיפות שאני בסהכ מדברת איתה ושתענה לי כמו בן אדם ולא תטיח בי התייחסויות כאלה. היא 'שמה זין' והמשיכה בשלה ואני נעשיתי נסערת והרגשתי שקופה ומול אטימות. רבתי איתה ואנחנן לא מדברות. שוב. ביקשתי גם שלא תבוא אחכ לדבר מחדש. אמרתי לה שאני מעדיפה מרחק. נוצר נתק היום הלכתי לשיעור בהרגשה לא טובה. קשה לי שם חברתית ממילא. המגע עם בני אדם לא אמפתיים כואב לי כמו כוויות בנשמה. היה לי קשה עם כל הרגישות הזאת ושם בלימודים חויתי את מה שתארתי פה בפוסט קודם. ההערה שאני מעתיקה והחוסר הענקה ופרגון הגועליים קשה לי. מישהי בלימודים גם שאלה אותי מול כולם אם מצאתי עבודה חדשה וכמה אני מרויחה. עניתי אבל אחכ הרגשתי חדורה ונפלשת. למה לשאול דברים כאלה מול כולם ? מה זה מידע כללי ציבורי? יכלה לשאול בצד, בפרטיות. אני מרגישה שהעולם הזה שובר אותי. אני בסהכ רוצה לישון. מחר צריך לקום לעבוד ואני לא נרדמת. אני מרגישה שלא מפסיקים לפצוע אותי. שחוסר הרגישות של הסביבה פשוט גומר לי את הכוחות. אני מרגישה כבדה שמנה ומאוכזבת קשות מהעולם הגרוע והלא תומך הזה. אני מנסה לאזן. לומר לעצמי שיש גם חוויות טובות לצד השליליות וזאת האמת. אבל הטוב לא טוב מספיק. הוא לא מספיק מחזק אותי ומספק לי עמידות. ההשפעה של השלילי הרבה יותר חזקה. וזה הורס אותי ומכאיב לי בנשמה. אני בוכה. פעם בטח הייתי שורטת את עצמי מיליון פעם ולא מתמידה בלימודים יותר. אני כן מתמידה עכשיו. זה השיקום שלי. שיקום בתוך חברת אנשים שיכולים להיות ככ תחרותיים לא מפרגנים ורעים בזמן שאני מעניקה ונותנת לפעמים עם הרגשה שאין לי יכולת לומר לא אפילו. כמו פרוצה שאפשר לפלוש אליה. אני רעה כמוהם. אני לא מסרבת ומתסכלת ועוקצת. לא מבינה למה הם כן מרשים לעצמם. ממה הם מאוימים בדיוק? למה להיות לא מפרגנים? הנושא הזה של פרגון אני מרגישה ככ זקוקה נואשות שזה יבוא מבחוץ. שמצע של פרגון יתקיים ובמציאות זה לא ככה. יש תחרות וקנאות ושמחה לאיד. קשה לי... יש לי חבר והוא חמוד ומתוק. אנחנו צוחקים לרוב. זה קצת מפלט איתו. הוא לא מכיר את הצד הכואב המעורער קצת שאני חשה עכשיו עם כל המחשבות על חוויות פוצעות והקושי לישון וההרגשה הכבדה הזאת בגוף שמשגעת אותי. מרגישה ככ שמנה וכבדה. זה ככ נוח למיינד לשכוח מהעולם ולהתרכז במטרה אחת ויחידה בלבד - המשקל. לשכוח מכל העולם הפוצע הזה. מכל האנשים המגעילים והנוראיים שבו שלא מגלים שום רגישות לצורך שלי בפרגון. אני רק רוצה להרדם עכשיו. שתהיה לי נחת ולישון. מקווה שהכתיבה פה תעזור. קשה לבד. המח מתפוצץ כבר ממחשבות שלא נגמרות.

מימה. רוצה לחלוק איתך את מחשבותי בעקבות קריאת הודעותייך האחרונות. מצד אחד אני שומעת את זעקת הכאב הבלתי נסבל שלך, את הכמיהה העזה שיהיה בשבילך מישהו חם, מכיל, מקשיב, מקבל, אוהב ללא תנאי. שומעת את החלק הפגוע מאד מאד מאד, חלק שסוחב עליו עבר כבד, מעיב, מוחק. ויש איזה רצון כזה למצוא את המילים שיעבירו איזה משהו שיקל, שתרגישי שמשתתפת איתך. מצד שני יש בי איזה משהו שמרגיש שאי אפשר באמת להתקרב אליך, אולי באיזה מקום גם לא כ"כ רוצה. כתבת על הרעל, על הסביבה המרעילה שגדלת בה. ואני לאורך ההודעות האחרונות שלך הרגשתי את הרעל הזה, אבל מהכיוון שלך לפה, לפורום, לעולם, אלינו. נשפך פה הרבה רעל. הרגשתי שמשהו נובל בי כשקראתי את הודעותיך. ישבתי וחשבתי מה גורם לי להרגיש ככה ולמה קשה לי להרגיש את האמפתיה שבד"כ עולה לקריאת מצוקות עמוקות כאלה. נראה לי שהרגשתי שאין פה שיתוף רגשי אלא החזרה באותה מטבע, בהרעלה. ושום לקיחת אחריות על חייך. הרבה אנשים עושים הרבה דברים לא טובים ולא מתאימים ולא נוכל לשנות אותם, זה לא בידיים שלנו ולא בכוחנו וגם לא באחריותנו. העניין הוא לא לשנות אותם, לא תצליחי לשנות את אמא שלך, ככה היא. את יכולה להיות אחראית רק על עצמך. את כבר לא ילדה קטנה שהחליטו עליה איפה ועם מי היא תחיה ואם את בוחרת לחיות במקום שמרעיל אותך, זו בחירתך. קחי בחשבון שיהיה לזה תופעות לוואי קשות. ברור לי שיש אילוצים, אבל עדיין יש בחירה. אני לא מסכימה שהעולם כ"כ רע, משהו קדום צובע לך את החוויות ואת המפגש עם העולם. לדוג' כשקראתי מה עבר עליך בקורס עיצוב, חשבתי שבאמת, מה קשה לעזור ולתת לבחורה שלידי טיפים וכד' מצד שני, מישהי חשבה על רעיון והיא מרגישה שזה שלה ופתאום באים ומעתיקים ממנה ולוקחים לה משהו שלה, בלי רשות. לא נעים ואף יכול לעורר תגובות מרחיקות. את יכולה לראות את זה? גם אם היית מבקשת לעשות כמוה יש לה זכות לסרב. בדיוק כמו שהיא יכולה לומר כן היא יכולה לומר לא. וזה לגיטימי לגמרי, אבל לא למי שבא עם ציפיות שמה שהוא מבקש הוא יענה בדיוק כפי שהוא רוצה ומצפה. זה לא חיים ככה. בחיים יש סימני שאלה ורצונות שלא תמיד יתממשו כפי שהיינו רוצים ואין עם זה שום בעיה. להפך זה רק מצמיח. אני מאמינה שכל אחד נמצא בעולם כדי לתקן משהו, כל אחד קיבל איזה אתגר יחודי שרק הוא יכול לבצע וכל מה שנשלח אלינו, מהדברים הגדולים עד לחוויות היום יום הקטנות נשלח כדי לעזור לנו לעמוד באתגר, כל מפגש לא נעים כזה בא בפנימיות שלו כדי לעזור לנו, כדי שנגדל ממנו. כתבתי המון, כתבתי בכנות, מתוך מקום אכפתי. מקווה שמשהו מזה יגיע אליך ושהחוויות יפגשו אותך במקום יותר בונה ופחות פוצע ושתוכלי באמת להיות ולא להיות כ"כ לבד.

אני לא יכולה לראות את ה'שלה' הזה כאקט חברי. גם אם לגיטימי ומותר לה בעקרון זה אקט מכוער ברמה הבין-אישית. אם המצב היה הפוך הייתי נותנת עזרה למי שהסתקרן להבין איך עשיתי את התרגיל עיצוב. זה היה משהו פשוט ולא ייחודי שכבר קיים. לא איזה חדשנות שלה. היא פשוט חשבה על לעשות את זה ועשתה. אני עשיתי משהו אחר שלא יצא לי אז במחשבה שניה אמרתי נעשה גם כמוה . וכשהתעורר בי רצון וסקרנות לנסות כמוה גם זה הפריע לה שלקחתי רעיון/השראה ממשהו שראיתי אצלה . אבל זה לא שגנבתי לה איזה עיצוב מוצר שלה ברמה שכאילו באמת יש פה איזה ניצול כגון שאני מוכרת וגונבת לה לקוחות ופרנסה מזה. זה היה סתם תרגיל עיצובי בסיסי בלימודים. המעשה החברי היה צריך להיות לאפשר ולא למחות על כמה זה שלה ואיך אני 'גונבת' לה. זה מעשה תינוקי בעיני. למה לא לחלוק רעיונות ולא לשתף ולהסביר ולהיות נדיב ומעניק לאחרים? אולי אצלי הרגש הוא ברמה של ילד שרואה סביבו מסתקרן ורוצה גם. אבל הסביבה לא משתפת פעולה ומשדרת לו דחייה ועסוקה בהדגשת העובדה שעבורה הרצון והסקרנות שלו לנסות גם זה דבר פוגעני ומפריע. זה פוגע ב' זה שלי ' הזה שלה. זה כאילו הם מסרסים שמייחל לנבוט רק כי אין בהם יצר לחלוק ולתת מעצמם. ושוב לא מדובר בעניין בעל השלכות ממשיות של גניבת פרנסה או מוניטין. זה סתם תרגיל עיצוב הכי בסיסי בכיתה. יוצר אוירה לא נעימה בשבילי. אחכ לא אתפלא אם כל אותם בעלי צורך חזק ב'זה שלי. אל תגעי לי' ילכלכו עליי מאחורי הגב איך אין לי רעיונות משלי ואני מעתיקנית. זה בדיוק הטיפוס של בנות שיתקפו תחושת שייכות של מי שלא נראית בעיניהם. לעומתם יש גם אחרים וטובים- אנשים שנותנים ולא מפריע להם להעניק. גם לי לא מפריע ששואלים אותי על משהו שעושה. אני מסבירה בשמחה. כואב לי שזה לא הגישה של כולם. וכן זה פוגע ופוצע במשהו מאד ראשוני. למה הערך של 'זה שלי' צריך לחבק עדיפות על ערך של 'לחלוק'? אני לא חושבת שבסביבה נאורה ובוגרת זה צריך להיות המצב.

הי מימה, מקווה שתוכלי להקשיב. ואם לא את, אזי הקוראים האחרים - גם טוב לי. בעיקר הקאה לתוך הפורום אני מרגישה, אולי מתוך הנחה שאת פה לבד ללא עדים. מימה, את אינטליגנטית מאד. זה קצת לא הכי חכם וגם, ככל הנראה, לא ממש תורם. אדרבא. וכתבת למטה 'כל פעם שצריך אין רוצה' וזה משפט שמאפיין, להבנתי, את מי שמאד קשה לו לו לקבל זולת, לראות את האחר. את רואה אותנו? כאן, אותנו? את רוצה להיות שותפה? שלך, סוריקטה

לא ממש רואה את עצמי כחלק מפה. מודה. מגיחה כאן רק ברגעי נסערות קיצוניים שאין אלטרנטיבה. מעולם לא הגבתי כאן ברמה של אחת שייכת. יש לי פורומים אחרים בשביל זה. הבעיה שבשום מקום לא נותנת ביטוי ל'אני הנסער הזועם המוטרף' חוץ מכאן. לא חושבת שאני מעוניינת בשייכות מעבר למה שעכשיו. אני לא עוקבת פה ככ. מודה. זה 'השימוש' שלי במרחב הזה. ככה מרגיש לי הכי מתאים ונכון לי. בלי שום כוונה לפגוע פה באיש כן..

רוצה לומר לכן שמאוד נוגע בי לשמוע את הנסיונות לנגיעה ומפגש.. מרגישה את הכאב העצום שלך מימה, את תחושת הלבד, הפגיעה,ההשפלה,הדחיה.. מאוד קל לי להזדהות עם הרגשות הללו... יחד עם זאת.. דווקה במקום של האומנות מימה... אני מנסה להעמיד את עצמי במקום זו שהעתקת ממנה את הרעיון... מימה... דווקה אם זה היה משהו של עבודה, ניחא.. אבל אם מישהו היה מעתיק ממני רעיון של אמנות.. זו הרי הנשמה שלי... להסביר, לומר,שוב להסביר או כל דבר אחר אני חושבת שהייתי מסכימה.. אבל לקחת את הרעיון שלי, זה מרגיש לי לקחת את הלב שלי.. ממש לא בטוחה איך הייתי מגיבה מימה... וסנופקין וסוריקטה , כל כך נוגע לשמוע את הנסיונות האמיתיים שלכן .. איך אתן לא מוותרות.. מנסות בדרכים שונות להראות הסתכלות אחרת, נוספת... מרגש.. ומימה, שוב רוצה לומר לך שזעקות הכאב שלך ,הלבד וכל התחושות המאוד קשות שאת משתפת מתחת למעטה של המילים הקשות פעמים רבות, נוגעות בי עמוק ומצליחות לטלטל אותי לא פעם... במבי.

היי! תודה שאת רואה את הכוונה הטובה שבכתיבה. חששתי שאולי אני דוקרת מידי. תודה שכתבת זאת.

זה אובייקט מעוצב שעשו כמוהו רבים וטובים לפניה. אבל בגלל שקיבלתי את הרעיון לעשות גם אחרי שראיתי אצלה זה עורר בה תגובה ילדותית של 'שלי שלי . מעתיקה ממני'. זאת תגובה אינפנטילית ואין לה שום 'זכויות יוצרים' בזה. העיצוב מאד בסיסי וקיים בעוד ורסיות רבות בהרבה מקומות. זה לא 'המצאה ' שלה. פשוט היא עשתה כזה. זה הכל.

אני לומדת בקורס עיצוב ועשינו איזה תרגיל וניסיתי לעשות משהו דומה למה שמישהי לידי עשתה אז היא העירה בקול שאני מעתיקה במן חוסר פרגון ושידרה דחייה ואנטי. זה בכלל לא איזה עיצוב יחודי או משהו סתם תרגיל מעפן שגרתי שכמוהו עשו מיליון לפניה. אני לא מבינה את היחס הדוחה הזה. אם מישהו היה מבקש ממני עזרה לעשות כמוני משהו שראה שעשיתי הייתי מסבירה. זה בסהכ לימודים ותרגילים. למה אנשים הם כאלה מגעילים? חברתית מאד לא נעים לי בלימודים. הבעיה שזה משפיע לי על כל המצב רוח אחכ. זה ממש מפיל אותי. כי זה מצטרף לתחושה כללית לא טובה שיש לי ממילא בגלל שהיחסים מול האמא כאלה גרועים ומנוכרים. אני רוצה לחוות אהבה רוך והענקה חמה בעולם שלי. אני רוצה שיהיה לי טוב. למה זה נראה שככ הרבה אנשים שמים זין על הטוב שלי ואכפת להם רק מעצמם גם אם זה אומר לרמוס אחרים? זה היה מעשה ככ לא חברי ולא יפה מצידה. למה אנשים הם כאלה? אודי למה? למה אנשים רעים ככה? תחרותיים מרפקניים וגועליים אפילו שזה לא באמת נחוץ להיות כאלה? זה לא שבאמת איימתי לה שם על משהו. היא השחירה את דמותי כמישהי שעושה דבר שלילי רק כי הסתקרנתי לעשות כמוה.

זה נשאר ונשאר ונשאר ונשאר ונשאר אודי הקולגה הקלינית הפושעת הפסיכולוגית הגיעה איתי לעומקי ומעמקי הטראומה הכי מוקדמת ולא עשתה לי שם חוויה של תיקון. היא נטשה בשעתי הקשה ביותר הפושעת. בלי הכרה אמן אלוהים יגמול לה כפי שמגיעה לה היא חשפה אותי שם למעמקי העומקים של הנטישה הכי מוקדמת והכי חוסר אונים ו... ומה?? יש עין לראות אבל אין איברים ליזום ולהגיב למה היא לא תיקנה איתי? אז בשביל מה צריך פסיכותרפיה אם רק משחזרים אבל עושים טראומה נוספת? שאנשים פוגעים בי אני רוצה להיות בעלת יכולת להגן על עצמי! למחות ולהגן על עצמי . לעמוד איתן!!! למה אנשים הם רעים ופוגעים? למה יש אנשים שמשדרים דחייה במקום הדהוד אמפתי ולמה אני ככ רגישה לדברים האלה??? אודי כבר שנים אני אומרת פה שאני רוצה עזרה מועילה ואין כתובת נורמלית שבאמת עוזרת חוץ מלדבר ולשלם . אני רוצה יעילות! שבאמת עוזרת ביעילות. אנשי מקצוע הם הרשלנות והשרלטנות הכי גדולה שהומצאו אי פעם. בעולם האמיתי אני רוצה להיות בעלת עוצמה!!! לא להפגע ככ בקלות מביקורת ודחיה . להיות חזקה ועצומה. להרשות לעצמי בלי שאנשים ביקורתיים רעים יחדירו בי ספק ויקפלו אותי ויפגעו בי. איך מתחזקים ככה? איפה ולאן לפנות??? אין לי עוד שנים לבזבז. די! אני רוצה משהו יעיל קצר ולעניין ושעובד. שיעצים אותי כבר ויחזק!! שאני יענה ישר לאנשים ויעמיד אותם במקום כאילו אלוהים איתי ומאמין בי ושיסתמו ולא ינסו לפגוע בי ולהגביל אותי יותר! אני שונאת שמנסים להגביל אותי ולהקטין ולכווץ ולקפל ולצמצם ולערער. רוצה מקום שיתמוך בי ויאפשר להתחזק ולפרוח מה הכתובת??? איפה המקום כזה נמצא? לאן ללכת כדי להתחזק?? אני רוצה להתחזק!!! תן לי כתובת. שם. הכוונה. משהו שמועיל באמת. משהו שבאמת מועיל! סוג טיפול שבאמת עוזר ומועיל. או מקום שבו חיים אנשים שמנסים להעצים ולחזק אותך ולא כאלה רעים שרק מבקרים ולא מפרגנים ומחבלים לך בטוב.

מתקשה לכתוב/לשתף מעל שבוע שלא נפגשים הוא חולה ואושפז. ואני מנסה להמשיך כרגיל זה כמעט מצליח לי אבל בפנים חלל שגדל וגדל

אין אפילו שיחת טלפון קשה לי נלחמת במתוק חזק קשה בזוגיות קשה לי לה

הורה שלא מסוגל לתובנה מנקודת המבט של הילד הוא כמו רעל מרעיל מסכים אודי? ובכלל אנשים אנטיפטיים הם רעל מסכים?

זה מרגיש מרעיל כזה.. בנפש. זה מרגיש פיזיקלית ממש מרעיל כזה. ושזה אוחז בך, שזאת ההרגשה ... אז המילים הם פורקן.... זה משגע שהסביבה לא מסוגלת להדהד אותך איתך . שתמיד נתקלים בקיר אטום ששומע ומחובר רק לעצמו ולא מסוגל להקשיב לנקודת מבט אחרת. שפשוט רומס אותך. סותם אותך. מאשים אותך. בולם אותך. משאיר אותך לבד לא מובן ולא מסופק אינטקציונית. ושזה כרוני זה השפעה מרעילה אמיתית. זה הרבה יותר חמוד מסתם 'לא נעים'. זה בשביל התנועה של הנפש כמו בשביל רגליים שהולכות על גחלים. לא טבעי. מפריע. מצלק . פוצע . צולע. הורג כל ספונטניות זרימה וחדווה והרגשה של שיתוף פעולה נעימות נינוחות קשב. דו שיח. דו קיום. שיש רק קצרים בתקשורת וביקורת וחוסר יכולת לשמוע שום ביקורת. זה נוראי! תאמין לי אודי זאת סביבה רעילה לנפש . זה לא מוגזם לתאר ככה.שהייתי יותר צעירה התקלות בחוסר אמפתיה מאמא שלי הייתה גורמת לי להטיח מכות בראש חזק ולרצות למות. חוסר היכולת שלה להקשיב. להכנס לנעלי האחר. להשהות את עצמה רגע כדי להבין את הצד השני, לתת לו מקום ולכבד את נקודת המבט שלו. היא ישר מרגישה מותקפת ומתגוננת ומתנכרת וסותמת ומשגעת ומרעילה. מרעילה לי את הנשמה. אודי הדרך היחידה שבה אני מצליחה לחיות כיום בדו קיום עם אמא שלי תחת קורת גג אחת זה לא לדבר איתה. רק מרחק. כבר אי אפשר לסבול את הקרבה. הכל חולני ודוחה ומורעל. המגי איתה פעם אחר פעם לוחץ לי על פצעים של צרכים שלא מקבלים מענה נאות, אנושי, קשוב, מבין, מכבד. אני מדברת על צורה של יחס. אמא שלי לא יודעת להכיל כלום. היא מתייחסת רק לרובד החיצוני של מעשים- לנקות, לבשל . רגשית אין לה שום יכולת הקשבה והכלה. זה מטריף.

מתחשק לי לשים פה גם הודעה בריאה... שיהיה ערב נעים ושלישי שמח!

אין שם אהבה אין לה יכולת להקשיב לאחר. היא תמיד מתנהגת כאילו 'די משגעים אותה. מה רוצים ממנה. עם התגובות האלה שלה שלפעמים אני פשוט מדברת והיא מגיבה במן .. לא יודעת. לא יודעת לתאר את הצורה הקפריזית שבה היא מגיבה. כאילו מכניסה אותי למשבצת שעשיתי לה משהו רע שבכלל לא היית לי כוונה כזאת. במקום להקשיב לי ולתת אמפתיה הבנה קשב הערכה כלשהי. ושהיא מגיבה כמו שהיא מגיבה זה משגע אותי וגורם לי לשנוא אותה. מרגישה ניכור מרעיל. היא אישה שלא 'מרגישה אותי'. אמא שלא מרגישה את הילדים שלה. היא מרגישה בעיקר את עצמה והקפריזות שלה . מסוגלת להכיל אפס ביקורת וישר מתחשבנת ומנכרת הכל. אמא שלי והפסיכולוגית המז*** מאד דומות בהרגשות שהן גרמו לי מבחינת חוסר האמפתיה המוחלטת. שונאת את שניהן. אבל על הפסיכולןגית כעסתי יותר. כי היא אשת מקצוע ויש לה אחריות. אמא שלי סתם אדם פוסט טראומטי פגוע ומוגבל ביכולת ההכלה הרגשית. הפסיכולןגית היא מטומטמת ברמה של רשלנות מקצועית. הלכתי להקיא. הכל עומד לי בגרון העולם הזה מלא רשע אבל הטוב ינצח

מה שקרה עם הפסיכולוגית זה לא רק העברה! היו שם כשלים אמפתיים אמיתיים וטראומטיים ברמה רשלנית ממש. זה לא קרה לי מול אף מטפל אחר ברמה כזאת ואני כן יכולה להעזר מטיפול שהמטפל הוא בן אדם ולא אידיוט מטומטם וגם נעזרתי בטיפולים!!! הפסיכולוגית הזאת עיכבה את ההבראה שלי בכמה שנים טובות והשאירה אותי מדממת אחרי הטיפול אצלה עם כעס לא מעובד ברמה רשלנית ופןשעת . אוזלת היד שלה הייתה חרפה ותעודת עניות. ואחרי נעזרתי במטפלים . יותר מאחת. ויש אחת שאני דווקא ממש ממש אוהבת. פסיכותרפיסטית גופנית רגישה אמפתית חמה ומקסימה! הפסיכולוגית הייתה חרפה לא אמפתית עשתה לי רהטראומה ויותר מהכל פגיעןת נרקיסיסטיות חמורות. וזאת לא העברה!!! התייחסוייות מותאמות היו חוסכות לי הרבה שיט. זה היה רשלנות מקצועית אבל כזאת שכנראה החוק לא מכיר בה. החוק מכיר רק בחריגות בוטות מגבולות המסגרת וכללים. הוא לא מחשיב התייחסויות לא אמפתיות ברמה טראומתית כפגיעה רגשית אמיתית ומסבת נזק. הייתי דורשת פיצויים על כעס טראומטי שאחז בי 5 שנים אחרי הטיפול ... עכשיו הכל השתפר אגב בזכות מטפלים אחרים ובזכות עצמי שאני נאבקת להשתפר ולשפר אבל בעיני מה שהפסיכולוגית עשתה זה לא רק בגלל העברה. זה מרושע לא להכיר בחולשות של אדם ולהסביר לו ולצייד אותו בסיוע ותמיכה כדי שיתמודד וישפר את חייו ובמקום זה לשבת מנגד ולהתנשא נרקיסיסטית בחוזקות של המטפל. זה מה שהיה שם וזה היה נוראי! ומכוער! וארור! ומבחינתי רשלני ונפשע. מטפלים אחרים לא התייחסו ככה בטונים תוכחניים. דברים צריכים לבוא מתוך רכות. גם הניסיון לדרבן ולקדם בלי לוותר- עדיין הבסיס צריך להיות מצע של רכות וחום ולא ניכור ואדישות והתנשאות וסיפוק נרקיסיסטי פרוורטי של המטפל שמשתעשע ל'מחזה' המטופל המתייסר. זה לא נורמלי להרגיש ככה בטיפול ורק אצל הפסיכולוגית הזאת הרגשתי ככה. לא אצל אף מטפל אחר לפניה/אחריה.

נראה לי שכיום אותן אמירות בדיוק שחירפנו אותי בטיפול הפסיכולוגי ונשמעו נוראיות ובלתי מתקבלות על הדעת ממקור שנתפס ככזה שתפקידו לסייע - כיום אותן סוג של התייחסויות היו פחות מפילות אותי. אולי עדיין לא הייתי אוהבת לשמוע אותן אבל לא הייתי מגיבה בכזאת סלידה תהומית וכעס. נגיד מישהו שיתנשא 'עבדתי קשה' אני לא ארצה להרוג אותו אבל עדיין זאת הייתה התייחסות מאד לא מותאמת בצורה לא מותאמת ועשתה נזק באותה נקודה בזמן והסבה לי כעסים רבים. שנים! אז מבחינתי זאת רשלנות מקצועית . גם המשפט הבא שלה היה 'נו לא היה שום דבר שיכולתי לומר שהיית מקבלת' (טענה שלה שמבחינתי ממש לא נכונה ומהווה ניסיון מכוער לגלגל אחריות לכשל ממנה עליי). הפסיכולוגית הפושעת הזאת לא הציעה לי שום הבנה ותמיכה לקשיי דאז! הבנה ותמיכה שקיבלתי מאוחר יותר ממקורות אחרים ועדיין נזקקת לה לעיתים בדברים שקשים לי להתמודדות כמו עימותים והצבת גבולות למשל. הפסיכולוגית לא הבינה אותי ברמה מאד בסיסית. אבל כאמור כיום נראה לי שלא הייתי מתחרפנת מזה כי הציפיות שלי מאנשי טיפול השתנו. עכשיו אני יודעת שאין סיכוי להגמשת גבולות ואף אחד שם לא באמת יהיה תחליף הורי או חבר לחיים. זאת מן עסקה של הקשבה והתייחסות בתשלום. בגלל שהציפיות שלי מאנשי מקצוע השתנו אז אני מגיבה יותר בהשלמה וקבלה של הכללים שלהם. אבל האם זה עזר לי במה שבאמת רציתי??? חלקית מאד. עדיין צריכה טיפול שיעצים ויעזור. שאתפתח ואעיז ואתחזק. אני בספק אם אוננות מילולית בטיפול פסיכולוגי נוסף תעזור בזה... צריכה משהו יותר חוויתי ומאתגר אבל פחות מאיים מתוקפנות חרם ועויינות מצד אנשים בעולם האמיתי. בגלל שאני מאד רגישה לדחיה אני קולטת וסופגת את כל גלוי החרמות (חרם) שאנשים מעוללים עם יחס לא חברי לא לבבי ולא מפרגן. הייתי רוצה להיות פחות רגישה לזה ושפחות יעסיק. שלא ירשם לי כטראומטי שוב ושוב... את זה אני כבר אמצא דרך שהיא לא אוננות מילולית מתמשכת מול מטפל יחיד. זה כבר לא נותן כמעט כלום.

קשהההה כואב מעייף כל כך רמות חרדה מטורפות מתקשה לחזור לכאן צריכה להיות

מתברר שבאופן איטי מאד גם חורים שחורים מתאדים ומאבדים מהאנרגיה שלהם. http://www.nrg.co.il/online/13/ART2/544/868.html הי אביב, נקווה שגם במחוזות נפשנו. שלך, סוריקטה

שמחה שאת כאן לא ליד מחשב הראה בהמשך חיבוק

בגלל כל מה שעברנו גם פגענו ביקרים שלנו בילדים שלנו לא בכוונה אבל יש נזק... יש השלכות מנסה לתקן.. להסביר.. להקשיב.. אבל זה כואב בטירוף האשמה לא מרפה ממני

אכן כואב הכי מבינה בעולם וטוב שבאת לכאן לשתף .. איתך יקרה מחבקת עוטף את כולכם ואת עושה המון כדי לשנות ולעשות כפרה ...

הי ינשופי, מאד לא פשוט להפסיק לרכב על הגל הזה. להיפרד, לשים סוף. סוף הוא עניין מלווה בחרדות, כך נראה לי. תיקון - מילה מצוינת. שימי ראש, אם תוכלי, במחשבות ובדימיון, אם עוזר. אלול חודש סליחות. כתבתי כאן לא מזמן על סליחה. שלך, סוריקטה

בהקשר לסוקריטה ולכדורים אני גם צריכה גמילה. בנתיים אני מוסיפה . ובלי השגחה, ועם הגזמה. ויודעת שזה לא רעיון טוב בכלללללל. צריכה עזרה, כנראה..

רוני עצוב לי לקרוא כי את חכמה ככ ויודעת מה הנזק ....איתך

הי רוני, בהמשך למה שכתבתי לגלי - אנא - נסי לא לשמוע לכוחות האופל ההם, שמושכים אותך לפגיעה עצמית. הסיוע - יש בו כדי להניח משקל נגדי על כף המאזניים, אם נעשה במקצועיות ובשיתוף פעולה של שני הצדדים. בואנה, שכוחות ההרס לא יתרבבו להם. איך אומרים. סתמו. שלך, סוריקטה

אהלן, עונה לך על למטה, אכן יש בי קנאה, מטורפת ומטריפה, מעניין אם אי פעם הא תעבור, כי אני אוכל להשיג דברים עם הזמן אך להשיג את הפער שנוצר כנראה כבר לא אוכל..כל הכבוד לך על המקום של להפסיק תרופות ועל הכוחות להתמודד עם תופעות הלוואי, אני גם הפסקתי בשנה האחרונה חלק מכובד אך עדיין הדרך ארוכה.. וכמו שכתבתי המטפלת חזרה, היא בהחלט מטפלת טובה, אני בתקופה של מלא שינויים, כאלו שיש להם פוטנציאל להיות שינויים טובים אם אצלח אותם. נקווה.. איתך! גלי

הי גלי יקרה, אני כל כך שמחה לשמוע על ההתקדמויות שלך (ובשקט, כן, כוחות האופל לא שומעים). גם לי יש המון המוני סיבות לקנא, כמעט בכל סובביי, ואת יודעת, במובנים מסוימים גם בך. ככה הקנאה עובדת, מתלבשים על אלמנט אחד מהשלם, יו קנו. אממה, כרגע, אין לי כוח לקנא. מעין ויתור. לא הגעתי גבוה, לא אגיע גבוהה 'כמותם' בגלל נסיבות היסטוריות אומללות. ואני מי שאני. על נכויותיי. מנסה לתרום את שאני יכולה. מנסה להיות שימושית ובעלת משמעות. יש לי מטפל שעשה איתי עבודה נפלאה. בזה אפשר, למשל, לקנא. בי. בתופעות הלוואי של השבועות האחרונים אפשר לקנא קצת פחות. נראה לי שגרועה היא הקנאה של חלקים בך, שמתקיפים חלקים אחרים גם בך. זה מתחבר למשפט הראשון שרשמתי, נראה לי. מחבקת, סוריקטה

את ממש לא נדחפת! תודה! את צודקת, היא חזרה ואני קצת יותר חזרתי לעצמי, היא חושבת שיבוא יום והנסיעות שלה לא יטלטלו אותי ככ, מי יודע.. קורים המון דברים ואני צריכה החזקה צמודה, יכול להיות שאי פעם זה יהיה אחרת? מה איתך?

ברור שהחופש שלה היציאה משיגרה הרצפה שנילקחת יוצרת פחד וטריגרים . ובכל זאת לאט לאט הדמות שלה יותר איתך גם שאיננה ...את יודעת המצחיק הוא שאחרי שהקודמת גמרה את הטיפול איתי היום הדמות המיטיבה שלה מלווה אותי כל הזמן ...במיוחד במהמורות מול השנייה .....תהליך

לא נראה לי שאפגש איתה בקרוב ודווקא כשמממש זקוקה לה.......אוףףףףף כן, גם היא עסוקה אז כבר לא יודעת מתי נפגש דחיתי כבר שתי פגישות :( וזה קשה ועצוב כל כך שהטיפול שלי באמא גורם לי לא לטפל יותר בעצמי :(

לא מוצאת פינה ככה זה כשהלב כואב בוחשת בוחשת היד בנשמה כואב הלב מנסה לנשום לתוכו לאט לאט כל השבוע בורחת בורחת מלהיות מתגעגעת לקודמת ובתהליך מדהים שומעת אותה אומרת לי "אביב את עוד פעם מתעסקת בנו ממה את בורחת " ויודעת שבורחת מלגעת בזכרונות בכאב.. מלאה בכעס על כולם על כל מי שגידל ופגע רוצה להתעמת עם כולם מלאה בקנאה על אחי שמצליח בחייו ואני משלמת את המחיר על זה שהוא פגע בורחת מהמטפלת שלא בטוחה עם יעמוד לה כוחה מול חלקים קשים אין לי כוח לעוד סיבוב שיפסק ... והפחד הזה משתק יותר מהכל אולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה ...אבל זה כל כך קשה ליצור אמון במקום שלא יודעים מה קורה ..(זה בשיח ובצדקהלא יכולה להבטיח כלום) בורחת מהמחשבה שאמא כבר ממש אבל ממש קשישה ...ומי יודע מתי ...והקטנים מהמחשבה צורחים בהסטריה רוצים אמא ,רוצים תיקון .. ואני מבינה שברגע האמת אני בבעיה . בגלל הנפש הדפוקה שלי בגלל שהיא לא ראתה בגלל שפגעו בי כל כך הרבה אנשים בגלל הזכרונות הדפוקים האלה שאני בורחת מלגעת בהם .... כואב וזה רק המעטפת ... ..

אביב יקרה כמה כאב ... כמה מכלול של רגשות. של חלקים שבתוכך. שום דבר לא דפוק אצלך!! זה שאחרים פגעו בך לא עושה אותך כך.. אומרים שצריך לכבד את התהליך- את הקצב הנכון ומדוייק לך... אומרים הרבה דברים... כאן יחד איתך... מאמינה בך...

שבוע טוב, שבוע אור, תסמיני גמילה קשים מהתרופות עוברים עליי כבר שבועות מספר. כמובן שהכל במעקב צמוד ובהנחיות רפואיות. נקווה שיהיה שווה את זה. מנוחה - הלוואי. סוריקטה

מחזיקה לך אצבעות שתרגישי טוב כמה שיותר מהר ושהתופעות לוואי יחלפו. איתך, ינשוף

יקרה ..תרגישי טוב ותשמרי על עצמך והשבוע שיהיה קל וטוב

יקירה, טוב שאת במעקב, לא פשוט אבל מאמינה שזה שווה את זה!!!!! בהצלחה.

היי, אז אני חייל בן 19, נמצא 9 חודשים בצהל, ואני מרגיש תקוע במקום. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה כאילו יש לי חומות שמעקבות אותי מלהתקדם בחיים, לרכוש חברים, לעשות דברים שאני רוצה, לתקשר עם אנשים, ופשוט לחיות.. כל כמה ימים אני רוצה משהו אחר, יום אחד להשתחרר, יום אחד לא, יום אחד לעשות שירות לאומי, וברגע שנותנים לי אופציה לבחור מה אני רוצה אני פשוט קופא ולא בוחר בכלום, ונותן לחיים להוביל אותי. אני מרגיש חוסר בטחון במובן הכי בסיסי שיש, קשה לי לסמוך על עצמי לבחור בחירות נכונות להצליח.. אני לא יודע מה אני צריך לעשות בשביל לשבור את החומות האלה ולהיות אחרת מכך. אני באמת לא יודע. נמאס לי כבר להרגיש ולהיות ככה

כבר חצי שנה. אנחנו מחבבים זה את זו. אבל יש דברים שמציקים לי. אבל בסהכ יש איזה התאמה. הבעיה שהוא אדם של דפוסים ושגרה. זה די משעמם אותי. לפעמים אני עושה דברים שלא ממש בא לי רק בשביל לרצות אותו כי זאת שגרה שהוא מצפה לה.. וזה כאילו אמור להיות מובן מאליו? יום אחד אני בטח אמרוד ש.. די. שנמאס לי. ממנו. מזה. מאיתנו. בנתיים זה חביב אז שיהיה. אין לי מושג מה יהיה. ובסוף אולי עוד נכניס לתוך זה ילדים. נקים משפחה.

לאט לאט בצעדים קטנים צועדת קדימה ..שמחה לקרוא שאת מוותרת עושה דברים עבורו..חבל שאת חושבת על כך שתפסיקי לנהוג כך ...בכבוד לשני סומכת עלייך את יודעת מה נכון.. בהצלחה מכל הלב

:)

הכי בטוח לשתוק הכי בטוח לא לספר/לא לדבר למרות שהיום אני יודעת שהכל בטוח - שאין עונשים או עינויים או כל מני... בפנים יש חלקים שמרגישים הכי בטוחים כאשר הם שותקים... מה המחיר??? אולי יותר ניתוקים... אז מה???!!

להגיד לך להגיד לעצמי שזה מה יש ועם זה ננצח הזכרונות שם איתנו עם נירצה או לא אם נכיר בהם או לא אם נדבר או נחריש .. יש סיפור על איש עם תפוחי אדמה על הגב שלא עוזב לוקח את השק לכל מקום כבד השק והוא עייף אבל ממשיך לסחוב והם מרכיבים מצחינים ומזהמים את האיש והוא לא מניח להם ... ככה אנחנו אוחזות מהפחד האמת הכי מבינה אבל לא יודעת מה יותר גרוע הזועמה והכאב מהזכרונות או הפחדדד.....אוהבת ומחבקת הכי הכי בעולם איתך תמידדד

היי אודי שמתי לב שמאד קשה לי להזדהות עם דמויות סמכות. כאלה שבא להם טבעי להעיר לאחרים ו'לחנך' אותם. בדכ אנשים שאין להם בעיה להיות ביקורתיים ולדרוש דברים וגם מסוגלים להביע כעס כשצריך ולא נוטים אוטומטית לרצות אחרים. אני חושבת שאנשים כאלה גם מגיעים יותר להישגים בחיים כי הם מרשים לעצמם לשאוף ולהפעיל אחרים בשירות מטרותיהם.. איך נעשים יותר 'כאלה'? קשה לי לשאוף ... קשה לי לארגן את עצמי ולהתאמץ כדי להשיג מטרות. אני אפילו לא יודעת מה המטרות שלי... אני עובדת ולומדת ויש לי חבר אבל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים . אין לי מטרת על מה עושים??? איך משנים את זה? איך מגיעים להכרה ברורה של הרצון שלך??? לא כיף לי לדעת שכל החיים אני עובדת עבור מישהו/ארגון אחר. הייתי רוצה שתהיה יצירה שהיא שלי וממני... האם להביא ילדים יכול להחשב אקט יצירתי??? למה ככ קשה לי להיות עצמאית בדרך ההתנהלות שלי בעולם- למה לבד אני לא מצליחה לשאוף ורק מסוגלת להשתלב ולא להוביל משהו משלי?? אני שונאת את זה שזה ככה . מה הסיבה??? והאם זה נחשב להתפתחות פסיכולוגית פחותה לעומת מי שכן עצמאי ויזם וממוקד מטרה יותר באופי שלו? (בדכ כאלה גם נוטים להיות יותר סמכותיים באופי)

בהודעה לפני האחרונה כתבתי "בעיות בריאות במשפחה קרובה מאוד" ואחר כך בהודעה הבאה לא הסברתי מי זה, הייתי מוטרדת ומבולבלת כנראה.......וזה נשמע שזאת אני :( (לי יש בעיות בריאות אחרות שנבדקו, הכל בסדר לעת עתה, פיזית....), תודה חברות יקרות וסליחה. אז יצאה מכלל סכנת חיים...בטיפול נמרץ...זה העדכון. וזאת אמא שלי...הנה כתבתי....פוחדת להחשף אז זה קשה ככה.....הולכת להיות תקופה קשה של עזרה ותורנויות כאלה ואי אפשר לדעת כמה כוחות נצטרך לא פשוט...ואודי אם היה פשוט כל כך להתיר את המסובך אתה לא חושב שהייתי מתירה? אז מסובך עדיין ואי אפשר להתיר.......ומצטערת שלא הייתי מובנת..........ועצוב לי על הרגשות שלי האלה כלפיה..........

מיכל יקרה ! וואוו.. תקופה לא קלה.. מטלטל גם בחיים החיצוניים וגם פנימה לא קל ... יד ביד אם מתאים.. ומאחלת החלמה מהירה ובריאות טובה לאמא שלך. איתך, במבי.

איך הולך? נכנסת לשגרה הברוכה?

מיכלי נושא רגיש זה אמא ...אכן לא קל . תקופה מאתגרת מקווה שתעבור בהצלחה ושתצאו כולם מחוזקים ...איתך

אודי היום החלטתי שאני צמה כי אתמול הייתי באירוע ואכלתי שם המוןןן. רציתי קצת להקל על המערכת.. אני לא צמה בדכ בכלל. אוכלת רגיל ולפעמים זוללת בבולמוס ומקיאה. לפעמים זוללת בלי להקיא.. משקל תקין! אז היום באמת החלטתי. והבטחתי לעצמי להיות נחושה!! עמדתי בהחלטה שלי. היה רגע מעניין שהלכתי ברחוב וראיתי חנות שוקולדים וממתקים ענקית והחלטתי להכנס לעשות סיבוב בפנים תוך כדי שאני סמוכה ובטוחה בנחישות ההחלטה שלי. היו הרבה דברים מתוקים שם. דברים שבכל יום אחר יכלו בקלות לפתות אותי לקנות לזלול ולהקיא וגם להתחרט... אבל היום בגלל שהייתי ככ נחושה במטרה וסגורה על עצמי לגביה אז הבטתי בכל השוקולדים שם והם אפילו לא נראו מפתים ככ. זה לא היה קשה לוותר עליהם. הדבקות במטרה החזיקה אותי יציבה. מחר חוזרים לאכילה רגילה. ואני בספק אם כאשר אעמוד שוב באותה חנות מול כל היצע המתוקים הזה באמת אצליח להתאפק ככה ביום שאין לי איזה מטרה נחושה מיוחדת. הלוואי והייתי מצליחה לעיתים קרובות יותר לשלוט בדחף הזה של האכילה . שלא תהיה אימפולסיבית. כאשר זה עניין של כלום. לא לאכול כלום אז יותר קל. לעמוד בצום יותר קל מאשר באכילה חלקית . כי צום סוגר את התיאבון ואכילה פותחת אותו. אז... מה אני אמורה ללמוד מזה^? לא ברור. על כל פנים זה מספק לקבל החלטה ולהצליח לעמוד בה.

https://youtu.be/5iTTNRE-njM :-)

מעניין... בזמן האחרון אני דואגת לך.(פתאום ראיתי ששלחתי כבר כמה הודעות כאלו( אולי זה משהו אנוכי בכלל. אני צריכה שיהיה לך כוח אלי.. וגם... מנסה שוב להיות יקרה. אחת ההודעות הכנות שיצאו לי כאן :-0 בכל מקרה, שמור על עצמך.

הי במבי, מסוקרנת כבר לשמוע. נפגשת עם אמא צביה? איך עבר? בזמנך ובכוחותייך, סוריקטה

... וואוו... ראשית רוצה לשתף אותך ואת כולכם שהעליתי 2 הודעות בראשון .. הרגשתי שמחה ,התרגשות ומלא אהבה לאמא צביה בראשון ושיתפתי אתכן.. בשני כאילו עברתי בלבלה בלב וממש הרגשתי מחוסרת אנרגיה. אולי מה שהרגשתי היה דכאון ? לא יודעת.. אפילו שאלתי את עצמי האם בעקבות נסיעתה פיתחתי איזו מניה דפרסיה ? משונה.. בכל אופן, כן . נפגשנו בשלישי בבוקר אבל איכשהו לא הצלחתי להרגיש כלום.. הייתי כמו זומבי כזו.. גם לא שיתפתי אותה בכלום. על כל דבר כששאלה עניתי כזה בסדר.. כאילו אני בפלנטה אחרת.. היום נפגשנו שוב ,ופתאום יצא ממני בכי מטורף ותוך כדי ,צעקתי עליה מטומטמת,פסיכית אחת. זה לא כאב. זה הרבה יותר מכאב... ועוד כל מיני כאלו שאני כבר לא זוכרת.. אבל אחרי כן פתאום הרגשתי ניקיון בלב ואפילו שיתפתי אותה בכל מה שהתרחש בזמן נסיעתה. אפילו הספקתי להקריא לה את כל התכתובת שלי איתכם בזמן העדרה.. כמובן גם מה שכתבת לי על העלים.. אגב, עשה לי רושם שהיא התרשמה ממש. גם מהמילים של סנופקין.. היא אפילו שאלה אותי שוב, איך קוראים לה ? פתאום אני שוב חושבת על זה ותוהה.. למה היא שאלה אותי כזו שאלה ? משונה.. בכל אופן אני כבר מרגישה טיפונת שוב רגיל כזה.. מתחיל לחזור לרגיל שאני מכירה.. וזו הרגשה נעימה של רוגע כזה.. של שלווה.. שלך, במבי.

שמחה שחוזר לך. היה לי נעים לקרוא מה שכתבת על מילותי. תודה מאחלת לך אומץ להמשיך ולגדול. https://www.youtube.com/watch?v=eqCv6mez-xo של את קליפתך בפני פשוטת האהבה...

מהמילים של סנופקין :-) הי במבי, חזל"ש. שתרבינה חוויות הרוגע והשלווה. עוד נדבר, מחבקת, סוריקטה

אודי שנה שעברה בלימודים חוויתי עמה אינטרקציות חברתיות שהיו לי קשות . ביקורת, דחיה חברתית בוטה מצד מישהי שאפילו לעגה לי בפנים. וסחבתי את זה חודשים. באיזשהו שלב גם התעמתתי איתה והערתי ופרקתי כמה לא נעים היה לי ממנה. היה לי קשה מאד לכעוס ונטיתי לבכי מההתרגשות של להעמיד אותה במקום ולהיות אטרסיטית ותקיפה (למה לחלק מהאנשים זה ככ קל לדבר ביקורתית ואסרטיבית ולהביע גם כעס עם צריך ולחלק אחר זה ככ קשה רגשית??) על כל פנים זה היה שנה שעברה אבל הזכרונות ותחושות מהחוויות הלא נעימות מלוות אותי עדיין כל הזמן כמו מועקה תמידית שרק מדי פעם אני לגמרי שוכחת ממנה. מה אפשר לעשות כדי ש: 1). אוכל ללמוד להביע כעס כשצריך ולהעמיד אנשים במקום כאשר זה מגיע להם - באופן מיידי וקר רוח בלי שיעשה לי חום ורעד בכל הקור מההתרגשות של הכעס/הצבת גבול. 2) להפטר מהזיכרון ששט לי בראש מהאירועים הלא נעימים שהיו. להשאיר אותו בעבר ולהיות 100%בהווה הטוב של חיי? אולי חלק מהקושי לשכוח קשור שעובדה ששנה ב בלימודים אפגוש חלק מאותם אנשים? אבל כבר היה תיקון והתנצלויות כביכול... אני שהמחשבות ותחושות אנרגיות מזה יעזבו אותי כליל

מאוחר. לא נעים לי שאתה טורח ככה בשעות כאלו מאוחרות.., סליחה ותודה

מחמם היה לראות את שמך מתנוסס מתחת להודעה שהעלתי. גם אני לגמרי התגעגעתי, אבל איכשהו לא מצאתי פה מקום...

הי שאלתי אלייך ?? חבל שגם כאן את לא מאפשרת לך מקום ...תנסי לאט לאט כאן בתור תרגול זה יקל במקומות אחרים , מחכה לך

הי גולם יקרה, גם אני חשבתי עלייך. את יודעת, פעמים רבות, את בוחרת לרשום נקודה ככותרת. כאילו מנסה להצטמצם. אבל ייתכן שכך גם את מצמצמת אותנו, הסובבים. נראה לי שכותרת שעברה מחשבה או תמצות התוכן אולי תוכל להזמין יותר? מפלסת לך שבילון בין ענפי עצים רחבי דיים מצלים. שלך, סוריקטה

לפני שבוע בפגישה שספרתי על הניתוח (הוא לא שלי) כאילו אמרתי שזה נורא אבל לא ממש אכפת לי ושאחרים ידאגו.....וזה בעצם לא ממש נכון ::( יש מי שיהיה נוכח שם. אבל אני מחוייבת להיות נוכחת גם...ו......מאוד מסובך העניין כמו במשחק עם הפרח כשהיינו קטנים ומסירים עלי כותרת "אוהבת, לא אוהבת, אוהבת...." אוףףףףףףףףףףףףף מסובך לי כל כך. סליחה :( הלוואי והייתי מרגישה אחרת...זה לא בסדר מצידי ככה להיות.....אוףףף

מיכל. מסובך ומבלבל. חשבתי שמדובר בך בניתוח. בכל מקרה שיעבור בשלום ושתהיה רפואה שלמה. מסובך לך. אז יש סיבה שמסובך, לא סתם את מסתבכת. כשמסובך אז מסובך. מותר לך שיהיה מסובך, מותר לך לא לדעת, מותר לך להתבלבל. מותר לך לרצות להיות ומותר לך באותו זמן שלא יעניין אותך. מה שאת מרגישה מותר לך ואת בסדר לגמרי. שומעים שאת נקרעת. דברי איתה על זה בטיפול, על כל מה שמרגיש לך, על כל הניגודים. איתך מאד

זה בסדר יקרה וזה כל כך חלק משלם ...להיות להרגיש רע וטוב ומבולבל . ומאוד ברור הקונפליקט בן רע וטוב בן אוהבת ללא אוהבת ...בן רצון להיות או לברוח ..איתך כאן ... ומחר כשכאן חופש אני יהיה שם אם תצטרכי יד ..

הי מיכל, אם תוכלי, רק אם תרגישי שזה אפשרי מבחינתך, אולי תוכלי להציג משהו ברור יותר? ייתכן שאני מבינה על מה מדובר, יש לי השערה, ובכל זאת. איתך, סוריקטה

כי אני פוחדת מאנשים, פוחדת מקשר, פוחדת להתקרב, פוחדת שיתקרבו, פוחדת מדחיה, פוחדת להיפתח, פוחדת שיכעסו, פוחדת שישפילו, שיפגעו, פוחדת פוחדת. . אם אני שואלת דרכך הרי שהקשר עם החברות הוא עקיף. מה עוד שיתכן ואתה תרכך את התגובה. פוחדת פוחדת. לבד זה הכי בטוח.

וחברות....הכי מבינה אותך בעולם ,כל כך מבינה את הפחד על כל גווניו אבל כאן זה הרבה יותר בטוח ואפשרי לנסות ..איתך

הי לאה, ביקשת ביחד. כל כך נוגע ללב. וכתבת 'לבד זה הכי בטוח'. ספק. בלבד את מקבלת פידבקים מחלקים פנימיים בלבד, לא תיקונים מבחוץ, ונשארת יותר ויותר בתוך בועה מחריפה סימנים. והאנשים - לומדים להכיר היכן קורים השחזורים. אחרי שנות עבודה קשות, יש סיכוי טוב שיחול שינוי, ואף משמעותי. דחיות וכעס ודומיהם תמיד יהיו בעולם, אך לצדם גם אהבה. גם אני אשמח לשמוע מה קרוב ללבך ממילותינו, שלך ואיתך, סוריקטה

מנסה להסביר קצת מה זה עבורי להיות בכאב לא לדבר עליו כי עם להיות בו ... במקום שאני באה ממנו אסור לכאוב אסור לבכות חייבים להיות חזקים ,לא נשברים כשקרה משהונכואב השאלה הראשונה הייתה האם מישהו ראה שבכית .. ואני שוברת מוסכמות קטנה בכיתי אז קיללו וגדפו וקראו בשמות גנאי שעד היום כשאני בוכה אני שומעת בתוכי -אמא ואם ממש הכעסתי כי אי אפשר לשמוע אותי אז היה כפכף וואבא היכה עם חובט של האבק או חגורה כשי שעכשיו יהיה לי סיבה לבכות ואם זה לא הספיק אז סטירה מצלצלת שאזכור מאיפה באתי . כגה עד גיל 10 אז פגע בי מישהו ששלחו אותי אליו ובאתי בוכה קיבלתי מכות שאיחרתי ואני בוכה ונשבעתי יותר לא לבכות ...אז כל מה שקשור לפגיעות לא בוכים . בחטיבה מנסה לדבר עם היועצת וזו לא מבינה אבל מאוד עוטפת ומעניקה חום אז כמו כלבלב מוכה הייתי כל הזמן אצלה עוזרת וכן היא ראתה אביב שעוזרת שתומכת בכולם ..לפני שנים עוד לפני שזכרתי על אבא התקשרתי אלייה להבין איך לא ראתה ענתה לי "ראיתי שקשה אבל את תיפקדת כל כך ועזרת לכולם .. אז ידעתי שתיסתדרי " אחר כך בקשת עזרה מפורשת ממנהל בית ספר זיכתה אותי בפגיעה מצידו יש החיים הטובים ... והיו עוד כמה נסיונות לבקש עזרה ...שנענו בהתעלמות אם השנים למדתי לדבר על הכאב .. אבל לא לכאוב.. בחודש האחרון נדדתי מכאן לפורומים אחרים שהייתי בהם בעבר כדי לכאוב ..אין אינטרקציה עם אף אחד אין כוחות ומותר לכאוב ..ואז אם רואים או לא זה פחות כואב.. ההודעה ההיא הייתה נסיון אולי גמלוני אולי לא מספיק ברור לראות עם כאן אני יכולה לכאוב ולהיות בכוחות גם יחד .. לא מוותרת אודי מנסה כל הזמן עוד קצת ועוד קצת ובכל זאת זה כל כך קשה.. וסוריקיטה הכי בעולם מבינה שלא יכולה לצפות שיהיו איתי ושכל אחד נותן מה שהוא יכול זה בסדר פשוט האין תגובה גם של אודי השאירה את זה במקום כואב כל כך .... תודה לכם על התמיכה והעידוד והתקווה אוהבת מאוד ומאוד מאוד מעריכה

הוי אביב, האנשים האלה כסוהרים שמנסים לסחוט שבוי. מחזיקים בן ערובה. איום ונורא. איום ונורא. מעורר תרעומת רבה. וזה עוד בלשון המעטה ובמילים עדינות. ואיפה אמא, איפה... סיוט. והעיוורון. דברים זוועתיים קורים מתחת לאף של הסובבים, גם אנחנו מגינים ומסתירים, והם נופלים בפח. עכשיו זה כבר לא שם. בחוץ. בפנים עוד בוערת חוויית האימה. פה מותר, אביב, מאמינה? תקוותי שנשים לב אם משהו מזה משתחזר מולנו כאן. שאיכשהו גם אנחנו בלי דעת, אולי, או, אלמנט בהתנהגותנו, יהיה כלנהוג ללא כבוד אדם, ללא ראיית זולת, כסכר כביר. ננסה גם אנחנו להתבונן בעצמנו בקשר מולך. המקום הכואב שאותה הודעה דאז השאירה אותך בו, הוא מקום שנחווה על ידי כמה מאיתנו. גם על ידי ממש. בעוצמה. אבל היה תיקון מדהים. אודי תיקן. גם מולך. אמנם בהפרש זמן, אבל, לדעתי, לבבי ומלא כוונות טובות ועוטפות ומלאות חמלה. יש הזדהות, ויש גם מראה, (פחות נעימה, לעתים), התבוננות בפרספקטיבה. לפעמים נדמה שלא מבינים. בתחושה חזקה. לא מתווכחים איתה. אבל, בפועל, כנראה שמבינים, אביב. כן מבינים. באמת ולעומק ואפילו מהיות בתוך חוויה איומה דומה בהיסטוריה. באהבה, סוריקטה

מרגשת כל כך שמחה לראות את מה שכתבת , כמו מים חיים.... יודעת שזה מזכיר שזה נוגע לא התכוונתי להכאיב , וזה בסדר באמת באמת מבינה את כולן גם לא כועסת כאבתי כן נעצבתי אבל באמת בכנות לא כעסתי גם לא התכוונתי לברוח מכאן..לכן אמרתי לך שרומא לא נפלה .. לברוח זה יותר לברוח מעצמי הקושי הוא לא מולכן הוא מול עצמי החיבור בן החלקים האלה שיש בניהם מסך (כבר לא קיר ) להביא כאב עמוק ראשוני עם כוחות פשוט לא מצליחה ...וכן זה כמו סוהרים בתוכי עצוב ...ההבנה הזו שככה אני כבר מעל ארבעים שנה מאותו יום שהבטחתי לעצמי שיותר בחיים לא אבכה ... לכתוב במקום שאין לי שום אינטרקציה כשאני מוצפת משאיר אותי בלבד עם עצמי (מאוד מבינה את לאה ) גם בטיפול לא בוכה בכי אמיתי הכי הרבה לשנייה ...מעטים הפעמים שזה קורה , רק עם עצמי לבד מרשה לעצמי לבכות ..לפני כמה שבועות התכדררתי מכאב ובסוף פשוט הלכתי לא יכולתי להיות שם בחדר איתה כשאני מוצפת עוד לפני שסגרתי את הדלת פרצתי בבכי , מבינה עם זה אני נלחמת מנסה כאן לעשות איזה שינוי עם עצמי להיות בכאב לא בניתוק לא מפוצלת להיות להרגיש ולבקש את היחד.. שלא תטעי יקרה הרגשתי אותך איתי לאורך כל הדרך, ריגשת אותי גם אז , מצטערת עם חווית את זה שלא העלתי את ההודעה שוב כדחייה , הרגשתי מובכת מצטערת , כנראה שהייתי צריכה לקבל את היד המושטת שלך ... סוריקיטה מנצלשת כאן ברשותך ...אודי כל כך דאגתי היום כשהשעות חלפו להן ותודה לך על היותך אכן המילים שלך שם למטה בהיותי במדבר היו עוטפות כל כך ...תודה לשניכם

בבקשה אתה מוכן להסביר לי למה אתה מתכוון . ותודה על המילים החמות ....

היי, אני רוצה להתייעץ לגבי משהו שמאוד מטריד אותי ולא עוזב לי את המחשבות. לפני כמה חודשים התחילו לי התקפי חרדה וירידה במצב הרוח ולכן פניתי לפסיכיאטרית לצורך קבלת טיפול תרופתי. הייתי אצל הפסיכאטרית הזאת 3 פגישות ולאחר מכן כבר לא חזרתי. מה שמטריד אותי זה המפגשים עם הפסיכיאטרית, כבר בפגישה הראשונה היא אמרה לי שאני מאוד חרדתית ורוצה לבדוק עד כמה אני נמנעת מדברים, וכך החלה לשאול שאלות שלטענתה בודקות את רמת ההימנעות שלי. היא שאלה האם אני מורידה שיערות למטה ואיך אני מורידה. שאלה אם קיימתי יחסי מין ואם אני בקטע של גברים או נשים. סיפרתי לה שיש לי קשר מיני עם ידיד שלי אך אני לא שוכבת. ואז בפגישה השלישית והאחרונה היא התחילה לשאול אותי האם הוא מנשק לי את הציצי ואת הלמטה, האם הוא גומר לי על הבטן ואם זה נוגע לי ביד, שאלה האם הגעתי לאורגזמה, האם אני אוהבת את האיבר מין שלו ואת הגודל שלו, כשסיפרתי לה שניסינו לשכב ולא הצלחנו, אז היא שאלה אז מה עשיתם אחרי זה, איך הוא גמר בסוף. וגם שאלה אותי למה אני לא עושה טיפול בלייזר במפשעה, האם זה בגלל שאת פוחדת שהיא תראה לך את הפות ואת החור. יש לציין שלא הצלחתי לומר לה שהשיחה לא נעימה לי, עניתי לה בעיקר בתשובות של כן ולא, הייתי בחרדה עצומה והתפתלתי מולה והיא לא הרפתה. בסוף השיחה איתה יצאתי המומה וחסרת מילים ולאחר מכן סיימתי את הטיפול אצלה. רציתי לשאול מה זה בעצם הדבר הזה? האם ההתנהלות הזאת תקינה בטיפול פסיכיאטרי (היא לא מטפלת מינית)? לגיטימי השאלות האלה? האם זה סוג של ניצול מיני או שאני מגזימה וזה בסהכ שאלות חודרניות? בבקשה תעזרו לי לעשות סדר בדברים. תודה מכל הלב וסליחה על האורך

מוכנה ברוב חן והדר להענות להצעתך לאימוץ :) וברצינות, גמני מעריכה את הכנות על כמה שלא פשוטה היא לי. היום נאמר לי שביתי קודר ולא מזמין.. העציב אותי, ושאלה כמה לקחת את זה פנימה, וכמה לדחות... גם איתה, היא מאד כנה, אבל גם מאד משוכנעת בצדקתה, ומכעיסה אותי בביטחון הזה...וזה בלתי נסבל הצימוד הזה, שבו כל פעם שהיא חיה אני מתמוטטת, וכן הימור, את צודקת, מצד שתינו, היא קיבלה אותי לאחר שבהתחלה סירבה ואני לחצתי ואני הגעתי עם רקורד של הרבה טיפולים כושלים. בכל זאת נראה לי שיש לך קצת יותר יכולת להכיל חלקיות, היא נסעה לפני שלושה ימים וכבר הספיקה לענות לי על שני אימיילים ובכל זאת זה לא עוזר לי לא להרגיש לבד... אני עצובה וכועסת וזועמת יותר נכון ומפשלת בכל מקומות העבודה שלי ומרגישה את עצמי על הקצה.. לא יודעת.. תודה סוריקטה! את קול באפילה!

נדחפת לכן ..רק להגיד שקוראת אותך ומאוד בעד ישירות גם שכואבת ומבינה את הקושי שלך ובכל זאת ...את זוכרת היא תחזור זה עובר מהר מהר ...הנה המטפלת של במבי כבר חוזרת היום וגם שלך כבר בדרך עם כוחות מחודשים .

הי גלי, את יודעת, נראה לי, ואני מתביישת, שגם ביתי באיזה אופן אינו מזמין. אבל אם מורידים כמה שכבות כיסוי (תרתי), תוך זמן קצר למדי הוא הופך להיות כן מזמין ונאה וחמים. טמון בו הפוטנציאל הזה. הביטחון הזה של המטפלת שאת חווה בעוצמה - הייתי מציעה לקחת בחשבון (בעיקר בגלל הביטחון שלך ואי הטלת הספק בהרגשה הזו מולה) שהפסיכולגית אינה כה בטוחה או יהירה. שהיא, אפילו, יודעת היטב צניעות מהי. ובך, כפי שכבר סיפרת, יש גם תחושת קנאה, גם היא בעוצמות נכבדות. נשמע לי שזכית במטפלת מעולה. העובדה שלחצת להתקבל מבורכת מאד בעיניי ומראה על צד בריא וחזק. על משאלה להתגמשות והקלה. נשימה עמוקה ובריאה. אוויר חדש, שלך, סוריקטה

שמת לב שאני מנסה לצרף ענפים רעננים מידי פעם? לפעמים קושי גם מצמיח .נראה לי שבכל זאת הייתי מוותרת עליו...

אני שמה לב מאד, לענפיך הרעננים. ונהנית מידי פעם להצטרף אליך. נראה לי שלא באמת היית מוותרת על הקושי המצמיח, אולי אם תסתכלי עליו מזוית קצת אחרת ותוכלי לראות אותו בצורות נוספות מעבר לקושי. כמו למשל מנוע. סיימתי לכתוב לך פה ואז הסתכלתי על המשפט הזה שוב: "לפעמים קושי גם מצמיח" והרגשתי שיש בו עוצמה ומפתח משמעותי מאד לחיים. המפתח הזה בידיך הטובות. לפעמים קושי גם מצמיח!!!!!!!!!!!!!!

לא הצלחתי להבין על מי היית מוותרת...וכן רואה ושמחה על כל ענף וענף .. ראיתי גם שהוספת ענפים משלך על עצים אחרים נעים כל כך ...

הי רוני, לא שווה, לעתים, תחושת ההקלה והסיפוק של אחרי חציית המכשול? עצמאות מוגבלת - היא גם מחיר, ולעתים כבד ועצוב. מקווה שבתוך הקושי תהיה לך תמיכה, שתסייע לעבור את ימי הסבל. קונקרטית, שם בחוץ, וגם כאן. שלך, סוריקטה

אודי איזה שיר איזה מילים כמה משמעות נוגעת ...היה מאתגר , מעניין מלמד ...בכל פעם המדבר משנה את גוניו הצוקים מזכירים לי כמה אני קטנה ביקום ולא יכולה לבד ..ועד כמה גם אני כמו הצוקים הרוח והמים משנים אותי ... חושבת איך לשתף אותכם מבלי להסגיר את עצמי ...בכל מקרה התגעגעתי כל כך לכאן ,וחזרתי עם המון כוחות לאתגרים ... בסוד ,אני מוכנה להסיר עוד שיכבת הגנות ולהביט במציאות חיי ...

הי אביב, מזכיר לי מורה מיוחד בבית ספר. קפדן ומזהה כשרונות. https://www.youtube.com/watch?v=_Sur6AJoEUE חיבוק, סוריקטה

העלת בי חיוך ענק ..תודה

מרגישה במקום לא פשוט כל מילה/ תגובה מכל אחד יכול לטלטל או לזרוק אותי לאי שקט ופחדים בכל זאת רוצה להיות כאן לקבל כמה מילים רכות ומבינות. ויותר מהכל -לא להיות לבד עם הכל..

כל כך מבינה אותך מחבקת עוטף לכולך ואיתך ..

איתך, ברכות ועדינות.

הי ינשוף, היה זה כאילו מגע מול כווייה דרגה שלישית. שורף. צורב. הייתי מציעה בריכה צלולה ושקטה עם דולפינים ידידותיים, או רוח סתווית נעימה מול ים, או גור פרוותי כלשהו לריכוך. שלך, סוריקטה

תודה על המילים הרכות תודה שאתן כאן יחד איתנו- זה המון בדבילי סוריקטה יקר באמת החוויה הנוכחית הוא כמו להיות מכוסים בכוויות דרגה 3-4 !!

יחד זוכרת בעדינות ברכות ...עד שהכויות יעלמו , תחושה נוראית ההרגשה שאין לך עור .. תחבושות רכות ונעימות לעטוף את כולך ...חיבוק לכולך

תודה על התייחסותך

תודה על הסבר מפורט, עכשיו אני מבינה. אולי באמת אצליח להשתמש בכלי ששיתפת.. דא, אם את זוכרת בפעם הקודמת שייעצת לי, אמרת שישנה אפשרות שאני מרגישה חרדה מלקרוא את הדברים שאני כותבת. לפעמים המחשבה על זה יכולה לגרום לי להמנע מכתיבה. אני חושבת שזה נכון. ואני הרבה מנסה להתמודד עם החרדה הזו. לעיתים אני מנסה גם פה בזכותך.. תודה על היותך, סוריקטה. Aya

הי איה יקרה, חיבוק גדול, על הניסיונות, על ההקשבה. לאט לאט, שלך, סוריקטה

שמטפל ייתמר ללחוץ ולשכנע את המטופל לבוא לטיפול אצלו? יפעיל מסכת לחץ כמה הוא מאמין שזה נחוץ ויועיל לו. מאד לא הערכתי את התכונה הזאת בעוסית. מניסיוני עם מטפלים אחרים בדכ הם לא לוחצים.

שסיפור דומה מאד, שלך, (בשינויים קוסמטיים) חוזר על עצמו מול דמויות שונות? אם תשובתך חיובית, מה את חושבת על זה?

.

הי מימה, את גם לא מחבבת, בלשון המעטה, שאמך מציעה לך אוכל (כאילו 'דוחפת לך, מפתה, הורסת לך תוכניות ירידה במשקל, פורצת גבולות להרגשתך). נראה לי שיש (גם) כאן בנות שיש בהן חלק שחפץ שהמטפלים שלהן ילחמו עליהן, 'יתאבדו' על הטיפול. יש גם משאלה כזו. וגם משאלה כמו שלך, לאחריות בלעדית וחופשית של המטופל. שני הכיוונים קיימים. בעיניי, בדרך כלל, או אפילו תמיד בכל אחד מאיתנו. ואולי גם יש קונפליקט בינהם. מול מגוון דמויות שאנו קשורים אליהן בחיינו. ואנחנו, אנחנו מחפשים את האיזון, נראה לי. סוריקטה

זה נכון. נראה לי פעם גם רציתי שיתעקשו עליי אבל לא מטפלים כי זה בתשלום ויש איזה ניגוד אינטרסים לא ברור. כאילו אולי היא לוחצת שתשארי בגלל הכסף? לכן זה נראה לי לא נכון שמטפל ילחץ על מטופל. הבחירה חייבת לבוא ממנו.

במבי, סוריקטה, חנה ואודי...פחות לבד. תודה, פוחדת מפרוצדורות רפואיות מסכנות חיים.....זה יהיה בשלישי, ניתוח מסובך ומסוכן....... לא יכולה לשתף מעבר...בעיות בריאות :( והיא אמרה שאשתף אותה אבל לא בטוחה שאוכל......אולי אעדכן פה במשך השבוע אם יהיה לי זמן. אין לי זמן כל כך לקרוא אתכם וסליחה שמבקשת לעצמי שתהיו איתי.......נזקקת, אוףףף מבאס להזדקק בלי לתת. סליחה.........

תשמרי עלייך אני איתך וכולן כאן ...ולהזדקק זה בסדר . הכי בסדר בעולם אין חיים בלי הזדקקות .

זה לא אני......מסובך

הרבה בריאות ושיעבור מהר ובקלות.

טוב מאד שאת מבקשת. איתך עם כל הלב!!! ה' איתך ויצליח את ידי הרופאים במלאכת הריפוי. שיפתחו לך שערי רפואה שלמה והכל יעבור בשלום. אל תהססי להיעזר ולבקש מיקיריך כל שתצטרכי. "אל נא רפא נא לה"

הי מיכל, היי בטוב. שהניתוח יעבור בשלום. חזרי לכאן לכתוב שאת חיה ונושמת? שלך, סוריקטה

אודי אודי אודי אודי אודי אודי . !!