"טיפול לא עושה את זה אלא בצורה מטאפורית.. "

זה בדיוק מה שמעצבן אותי אודי! תחשוב אתה רעב ובא למישהו שאמור לטפל במצוקות של אנשים ומשלם הרבה מאוד כסף לאותו אדם ובמקום לתת לך מזון ממשי שישביע את הרעב הוא נותן מזון מטאפורי... מה שווה מזון מטאפורי? גם עובדות סוציאליות העבירו ביקורת על זה שבתור פסיכולוגית היא לא הסבירה לי שיש דבר כזה סיוע תעסוקתי וכל מיני זכויות- מה הייתי אמורה לסבול מההתנשאויות המזדיינות שלה שנתיים שמיררה את נפשי כדי להגיע לנקודה שאני נעזרת באופן סוציאלי ותמיכתי יותר? היא אמורה בתור פסיכולוגית קלינית בכירה לאבחן נכון מול מי היא יושבת! ולהיות יותר זהירה וענווה ובן אדם! אבל היא התנהגה כמו כלבה אטומה- ובשביל מה? היא הייתה לה היומרנות למה? לא ברור. לדעתי במקום להורות לי בטון סמכותי 'קודם צאי לעבוד" ולהכניס אותי למקום צייתני היא הייתה צריכה להסביר לי שיש לי חרדות תפקודיות ולכבד את זה ולכבד אותי ולהסביר שמקצוע הפסיכולוגיה לא מתאים לאדם במצבי כי צריך רמה מאוד גבוהה של יכולת לשאת לחצים ואי ודאות- במקום לומר לי 'עבדתי קשה' ולהתנשא. היא פשוט הייתה צריכה להסביר לי דברים הרבה יותר טוב ובצורה מכבדת! והקשקוש הזה שטיפול לא נותן קונקרטית אלא מטאפורית- מי אמר שככה עוזרים לאנשים? מי קבע? מעניין לכמה אנשים הזיקו ככה עם השטויות שפסיכולוגים המציאו. אין לי בעיה שיהיה מטאפורי- למה התשלום בסוף לא מטאפורי ונדרש להיות קונקרטי? גם אני מעדיפה לשלם למטפל בשטרות סימבוליים של מונופול. נשבר הזין מכל השטויות האלה. ובסוף אני עובדת ומרוויחה מעט מאוד אחרי שנים של טיפולים שבהם מטפלים נוקבים לי ב'תעריפים' שלהם. מה הטמטום המתנשא הזה? זה כ"כ מעצבן. אז עכשיו בוא תטפל בנחיתות שלי אודי ותגרום לי להרגיש שאני בכ"ז אדם בעל ערך ולא סוג ב' בגלל שאין לי 'תעריפים' ו'תארים' וכל מיני דברים נפוחים ומרשימים ברזומה. עבור אדם כמוני יוצא שפסיכולוגים הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. זאת התקדמות אדירה בשבילי הפכחון הזה- אני לא תמימה כמו פעם. הבעיה שאין לי את הכוחות אגו שהייתי רוצה שיהיו לי. עדיין יש לי חרדות תפקודיות וזה מכאיב להשלים עם זה. אני לא רוצה להשלים עם זה אבל אין ברירה. אז מתקדמת בעצלתיים לפי יכולתי. לפחות שלא יתנשאו עליי אנשים שלא היו בנעליים שלי! מקווה שאת זה אתם מסוגלים להבין. ואני לא תמיד בקונקרטי, אם אני מבינה נכון למה אתה מתכוון. אני נופלת לזה לפעמים, אבל לא תמיד שם. יש מידה מסוימת של נפרדות (זה קשור? נראה לי שכן).

היי מימה, ללמוד לכבד ולקבל את עצמך זה דבר חשוב ומאוד קשה לחוש את זה אפילו אם בשכל מבינים ויודעים שבתכלס אף אחד לא שווה יותר או פחות מאף אחד . הפסיכולוגית ההיא שאת מדברת אליה היא לא אלוהים היא בסה"כ בנאדם שרחוק מלהיות מושלם למרות הרצון הטוב והמקצועיות והאגו הדי נפוח שלה (לפי התיאור שלך). כפי שאת עצמך כותבת הגעת אליה עם החרדות התפקודיות האישיות הלא בשלה וכיו"ב (וכמובן גם עם כל מיני תכונות כאלו ואחרות). הגעת (לפי מה שאני מבינה מכל ההודעות שלך) עם איזו פנטזיה לא כל כך מציאותית לגבי הטיפול שמת עליה את כל הקלפים והציפיות היו גבוהות . אך המציאות והיא טפחו לך בפנים. היא לא עזרה, לא הבינה, לא יכלה לספק את מה שאת רוצה וצריכה, הפגישה אותך עם המציאות באופן חד ומכאיב וכיו"ב... אבל הרי ברור גם לך שלא היא גרמה לך להיות מי שאת עם כל הקשיים והתחושות . אפילו אם היא כלבה אטומה וטיפשה והמפגש ביניכן היה כישלון חרוץ, היא לא תיקנה ולא עזרה אבל גם לא קלקלה אולי הוציאה החוצה את השדים שהיו שם תמיד. בנוסף וקשור לכך כנראה שהמפגש איתה שיחזר קשר מהעבר , קשר ראשוני, וכך "נפגשת" עם איזו תחושת קטנות וחוסר אונים נוראי ותחושת השפלה בלתי נסבלת מול מישהי גדולה חזקה ואטומה, והנה כאן יש לך הזדמנות לעבור מהקונקרטי למטפורי, מבחינה קונקרטית זו המטפלת, אך היא רק דמות שמציגה תפקיד כמו שחקנית בדרמה שהיא למעשה יצירה שלך או נוצרה מנסיבות חייך , הרבה יותר נוח לכעוס עליה כי היא מוחשית יותר ושייכת יותר להווה אך למעשה היא לא הכתובת, שהרי כאמור היא לא המציאה שום דבר, היא לא המציאה אותך. הכעס שלך והעלבון מופנים כלפיה שוב ושוב, ושוב ושוב את חוזרת לתחושות המוכרות של חוסר האונים וההשפלה, אולי כמו שחוזרים הביתה למקום המוכר?, אולי כמו נשים מוכות שחוזרות שוב ושוב לבעל המכה?. כך על כל פנים זה נראה לי כצופה מהצד, אני מקווה שאת לא כועסת מאחלת לך שתתגברי על הטיפול הכושל של המטפלת שהכזיבה.

ומבקש שהוא יהיה השף הפרטי שלך בבית! זה מה שאת רוצה לא כלים, אלא לקנות את המטפל כמשפחה קרובה

לא ציפיתי ממנה לבוא אליי הביתה להיות מטפלת בביתי. אז אל תתני דוגמא של שף פרטי בבית. כן חשבתי שהקשר הוא אמיתי. רציתי שיהיה אמיתי וכעסתי לגלות שהוא לא. שהוא רק אמצאי בשבילם. זה התגלגל למצב שאני יושבת מול עובדת סוציאלית שמסבירה לי מה זה אומר להיות אדם עם התמודדות על רגע של קושי נפשי/רגשי וההשפעה של זה על התפקוד- הפסיכולוגית לא יכלה להסביר את זה? במקום להתנשא עלי עם ה'עבדתי קשה' שלה? כאילו שההבדל בין גורלות מימוש של אנשים זה שחלק בוחרים לעבוד קשה כדי להתקדם בחיים וחלק אחר פשוט בוחר להתעצל ולא להשקיע את אותו מאמץ אז לכן כל הפערים מוצדקים ככה. כן שמענו! איזה נוח זה לטעון שאני הייתי הטעות פה עם הציפיות הקונקרטיות הלא נכונות שלי מטיפול, שאני הייתי אשמה בכל האכזבה שנחלתי וחוויתי כי באתי עם ציפיות לא ראליות ולא נכונות (לא ידעתי שלצפות שמטפל יסכים לתת לי שעה ועשרים דקות מזמנו בשבוע זאת ציפיה לא ראלית. באמת לא ידעת שזה עד כדי כך לא ראלי- בייחוד שאצלי אותו פרק זמן שווה פחות מחמישים שקל במציאות! וב'מעמד הפועלים' אנשים במשרות מלאות נדרשים לעבוד ימי עבודה של 9 שעות רצופות ובמקרה הטוב מרוויחים עבור יום עבודה שלם שלהם מה שמטפל דורש לשעת טיפול, לפסיכולוגים אין בעיה עם זה. העבדות התעסוקתית הזאת זה נחשב 'אדם מתפקד'). גם הטענה שלא הייתי מוכנה לקבל או להסתפק ב'כלים' . את יודעת איך זה מרגיש לבטא קושי חרדתי והמטפלת במקום לנקוף אצבע כדי לעזור יושבת שם שתוקה ומסתכלת עליך כאילו נפלת מהירח? איזה מן תחושות של התאכזרות זה משחזר שם? איזה מן חוויות זה גורם בשחזורים האלה? ואפילו את המינימום של להשיג הסכמה מדעת לטיפולים האנליטים האלה הם לא עושים. זה גועל נפש שאנשים מתנהגים כאילו אי אפשר לקבל מהם יחס אם זה לא בתוך גבולות מלאכותיים נוקשים ותמורת הון תועפות. אבל הם יוצרים את התנאים האלה והכללים האלה. הם בעצמם עושים את זה. למה לכל הרוחות הם עושים את זה? לי זה לא ברור. רוצים להזדהות עם מה שפסיכולוגים המציאו? שיהיה לכם לבריאות. אבל זה לא האמת, זאת המצאה של קבוצת כח מסויימות בשירות מנגנון חברתי מסויים. זה כל מה שזה.

זהות, ערך ושייכות

לא לאוכל. זאת הייתה מטאפורה ;(

תהיה פסיכולוגית פרטית שלי שמגיעה עד הבית. דוגמא לא נכונה ולא קשורה למה שבאמת היה. כתבתי תגובה ארוכה שאני לא רואה שהתפרסמה פה עדיין. אין לי כח לנסות לשחזר.