אטימות רגשית

שלום, מזה שנים אני נתקל ב"אטימות רגשית" מצד אימי שמתבטאת בעיקר מחוסר עניין בנכדים שלה ,שנים נלחמתי כדי שתאהב אותם,והקשרים יבואו באופן טבעי ,וזה נגרר למריבות רבות וניתוקי קשרים. ועד היום ללא הצלחה,האם יש הסבר לכך בפסיכולוגיה וכיצד ניתן להתמודד עם זה . דוגמאות: עוד בתחילה כשהתחתנתי היא הצהירה שאינה מוכנה לארח אותנו בחגים ובשבתות ולארוחות צהריים ,מה שנשאר (לפי הסכם ביננו לאחר ניתוקי קשרים רבים ) שתקבל אותנו עם הילדים 3-4 פעמים בשנה לארוחת ערב (פיצה באופן קבוע),כשנולדו ילדיי היא אמרה שהיא "לא צריכה שנכדים ידפקו לה בדלת" ,לא התרגשה כשנולדו לי ילדים , כשבני היה בטיפול נמרץ בבית חולים ,לא באה לבקר אפילו פעם אחת, ולאחרונה מה ששבר אותי שלא רצתה להגיע לשבת בר מצווה של הנכד שערכנו בבית הארחה (לאירועי בר מצווה קודמים באולם שמחות היא כן הגיעה). לעומת זאת היא כן מתעניינת לפעמים במצב בריאותי של קרובי משפחה אחרים שהקשר בינם לבינה דיי זניח או דואגת למצב הבריאותי שלה. תודה

שלום גרנו בבית דל,ללא רכב,אבי עובד במפעל ייצור,אימי עקרת בית, אבי דיי כנוע ונתון לשליטתה, אימי היתה שתלטנית,לא חברותית,וכל הזמן בבית, דיי מנותקים ממשפחה ומחיי חברה,באירועים משפחתיים כמעט ולא השתתפנו,למרות שמידי פעם פקדו אותנו קרובי משפחה,בדר"כ להביא הזמנה לאירוע או שעברו בסביבה. הבית היה פרקטי,אימי מעולם לא קישטה אותו בפרחים ובתמונות,הקניות היו רק לצרכי קיום בסיסיים. (פעם בשנה בחופשת לימודים נסענו לבילוי שבועיים אצל סבתא שלי ( סבתא שלי (אמא של אמא ) הייתה סופר-חברתית ,היתה מפנקת ומתה עליי והיה מאוד כיף אצלה). בתור אמא היא היתה דיי מסורה,תמיד דאגה שלא יחסר לי דבר, אני הייתי כל עולמה,אבל תמיד היתה תחושה שהיא מגדלת אותי על מנת שאהיה לה לעזר לעת זיקנה,כשהתחתנתי ,כל היחס השתנה,את אשתי קיבלה ביחס קר (בתחילת הקשר כינתה אותה בשם "הזרה"),ועד היום (לאחר 25 שנות נישואין),מעולם לא אמרה מילת חיבה לה או לילדיי, אפילו לא אמרה "אני מתגעגעת" ,"אני אוהבת",לא מתקשרת אלינו לשאול לשלומם,איכשהו השלמנו עם המצב,וכיום יש פשרה של מספר פגישות בודדות בשנה לארוחת ערב ,בהן היא מקבלת אותנו יפה ונותנת דמי כיס לנכדים ,אבל זה המקסימום מבחינתה,אינני מרגיש שזה בא באופן טבעי,וכיום אימי יותר ממוקדת וחוששת למצב הבריאותי שלה (שיש לציין שהוא דיי בסדר יחסית לגילה). יש לציין שאני נחלצתי מחיי הסגירות,וחי בזוגיות מאושרת ,מצב כלכלי סביר,ולילדיי חיי חברה פעילים ביותר,וגם שדיי השלמתי עם המצב אבל אף פעם לא מסוגל להבין ,לדעתי מדובר בבעיה שורשית,אמנם אימי מגיעה ממשפחה שמרנית ,ו"לא נפתחה מספיק לעולם",אבל אני גם הורה וחושב שיש רגשות שצריכות להגיע באופן טבעי, אולי תנסה להסביר לי מה יכולים להיות המניעים על מנת להקל עליי בהבנה,כי אני כל פעם מתמלא מחדש באכזבות ובכעסים מההתנהגות הזו,ואיך ניתן להתמודד? תודה