איך בוראים תשוקה ורצון?

חוץ מהרצון לרצוח את כל הפסיכולוגים ובייחוד את ההיא שטיפלה בי חחח אני מנהלת חיי שגרה פחות או יותר. יש לי את התחביבים שלי, מסגרת תעסוקתית חלקית שלי, פעילויות שאני נוטה להשקיע בהן את זמני וגם זמן פנוי שמעבירה בגלישה באינטרנט.. אבל אין לי הרבה יותר מזה. אני מצומצמת מבחינת כמות האנשים שאני בקשר איתם, ואין לי גם מטרות לטווח ארוך, בחורה בגילי אמורה כבר לחשוב על זוגיות, הורות, התקדמות תעסוקתית. זה מרגיש גדול עליי, הכל. אני רוצה להיות חדורת מוטיבציה, להציב מטרות, לפעול כדי להשיג. אבל איבדתי את הרצון לדברים, אני ממש לא בדכאון, זה לא המצב, איבדתי משהו אחר, מן שאפתנות, כאילו אין לי. אני לא שואפת. נוח לי. אני מתמסרת לנוחות הזאת. אבל הזמן עובר ועובר. הוא לא מחכה לי. אז למה זה לא מעיר אותי לנסות לעשות עם עצמי יותר? אני גם לא ממש נפתחת לקשרים חדשים וזה משהו שהייתי רוצה להתחיל כן לעשות. קצת קשה כשאין תחושת זהות ברורה מצידי, אבל בזמן האחרון התחלתי להפסיק להתבייש בעובדה של הרקע שלי, הפרעות אכילה, ביטוח לאומי, התמודדויות והכל, אני חושבת שהבושה הזאת עיכבה אותי כמה שנים טובות ועוללה לי סבל וגם שהטיפול הפסיכולוגי הארור עם המטומטמת הקלינית הבכירה שאם היא פסיכולוגית אז אני פשוט בזה בוז אינסופי לדמותה והתחום שהיא אמונה עליו - זה פשוט לא יאמן איך במקום לעזור לאנשים שאתרע מזלם להפגע נפשית בהפתחותם מתנשאים עליהם. היא לא עזרה לי להרגיש ערך אלא העצימה את חוויית האי שייכות ובושה. אבל עכשיו אני כבר מתחילה לנצח את הבושה שלי כי שמה זין וכבר לא אכפת לי אז אני רוצה שאיכשהו העובדה הזאת תפתח פתח שיתחיל להוולד בתוכי רצון, שיהיו לי שאיפות שוב, רצון להגשים דברים, לשאוף לדברים. יותר מדי נוח לי והזמן סתם אוזל. אין עשייה משמעותית בחיי. תוהה אם זה בעיה או לא. אולי זה דווקא בסדר שכך? מי קובע איך נכון יותר להיות? אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחיים במעגלים מוכרים של שגרה אל מול השוואה אל הספקים של אחרים זה צובט. אני לא מספיק נפתחת לחדש, בייחוד כשזה מגיע ליצירת קשרים והיכרויות. איפה החשק שלי?? אני דוחפת את עצמי מכח השכל במקום שיהיה חשק פנימי שמניע את הגלגל הזה, תשוקה. פחד ורתיעה הם מה שמניעים אותי בבסיס של הכל. זה מעצבן. בא לי לטרוף את העולם כבר, ובפועל אני ההיפך הגמור כמעט. מן כלום קטן סתמי של נוחות ומעט מדי עשייה. קצב איטי איטי בעולם שבו הזמן חולף מהר מהר. אז להתבאס? חיי נוחות הם בעיה? בא לי יותר

לא בחרתי ולא רציתי להרגיש את החרא הזה. כפו עליי. תאמין לי שאם ימררו את נפשך עם אטימות גם לך יהיו 'הישגים מיוחדים' בתחום הרגשות השליליים . מי בכלל רצה להרגיש את החרא הזה. הבעיה שלפי פסיכולוגים אדם תמיד אחראי על רגשותיו ובוחר, וזאת טעות. תאמין לי אודי. את הטובים ביותר אפשר להפוך להרסניים אם ממררים את נפשם מספיק. לסביבה גם יש אחריות לא רק לאדם עצמו. בגלל שהפסיכולוגית הבזויה נשאה באפס אחריות לכל מה שקרה בטיפול בי נשארתי עם נטל השנאה. שתזדיין. כמה שרציתי להיות בטוב. כמה שרציתי . היא השתינה על הרצון שלי להיות בטוב. אז שתזדיין. הלוואי והכאב שהיא עוללה לי יכל לחזור אליה כמו בומרנג שתרגיש אותו מכווץ והופך לה את הבטן. אבל היא לא. כי היא לא שמה עלי בכלל אז היא לא תרגיש כלום. רק אני נשארתי עם הרקבון המסריח הזה לבד בזמן שהיא חיה את חייה הממומשים הצפונבוניים. גברת התנשאות בכירה צבועה. אמן יהרס לה הפן במספרה! 'חה. הלכתי מפה.