אודי נגמרו לי המילים וקצת הלכתי לאיבוד ואיני מוצאת את עצמי ודרכי בתוך השיגרה העמוסה. קהות רגשית. ניתוק רגשי. פגישות עקרות ושטוחות, כמעט כמו החלפת מתכונים או תלונות על עניינים שבשיגרה, תסכולים עם בן הזוג ועוד. חסר מגע אמיתי, היא יושבת מולי מקשיבה ומהנהנת סוגרת משפט באמירה שטוחה שאף איני מצליחה לזכור. מדברת על חשיבות הגבולות ה setting הטיפולי, על חוסר האפשרות לתקשורת בין הפגישות, אפילו לאתקשורת כתובה, כי טיפול זה רק בחדר. אני מנסה להסביר על כל המילים שעולות בין פגישות וכמה הולך לאיבוד כשמותרים עליהן. אולי צריך להפסיק. איך אפשר לחיות בצד ליד בלי ולמרות. לותר כל הזמן על מה שאני באמת צריכה ולהכנע להסברים מערכתיים כאלה ואחרים. עייפתי. מאוד.

מה שלומך יקירה? המטפלת שומרת על הגבולות, על הסטינג, היא שומרת עליך, עליה. היא נלחמת על הטיפול שלך. את לא עוזבת בשום אופן! את שומעת אותי. סוף סוף יש התקדמות. חייבים לשמר את זה. לפעמים הנפש מורידה ווילון על הכאב, כדי לאסוף כוחות למערכה הבאה. אני לא יודעת אם את מחפשת פתרון קונקרטי. אפשר להדפיס מה שאת כותבת פה, לכתוב ביומן ולהקריא, לכתוב ולהביא לה בסוף הפגישה. תנוחי יקירה. טובה מנוחת הלוחמים:) ביי לבינתיים. חושבת עליך הרבה. הילה

ריגשת אותי. עד מאוד. מאוד