גבול

היי, האם גבולות בטיפול נועדו כדי להפוך את הקשר הטיפולי ממושלם לקשר שיש בו מגרעות ושמתאים למציאות ולקשרים אמיתיים שמתפתחים בחיים? כי הרי הקשר הטיפולי יוצר הרבה פעמים תגובה רגשית ותלות חזקה אצל המטופל, וזאת גם בשל העובדה שקיים מישהו שיושב מולך ומקשיב לכל בעיותייך ומכיל אותך. האם ללא הגבולות, קשר כזה יחווה כ"מושלם" מדי ביחס לחיים האמיתיים - מה שימנע כביכול צמיחה, ועל מנת לדמות אותו למצב האמיתי, קיימים גבולות? כשהגבולות בעצם הן כלי אחר לטשטוש מושלמות, שבחיים האמיתיים יכול להתבטא בדברים אחרים כגון: חוסר הקשבה לעיתים מהצד השני, חוסר אמפתיה מספיקה, אי הכלה מוחלטת וכו'? תודה

הי שמלי, ללא התחייבות, סתם הרהורים משלי- נדמה לי שההפך. לא כדי להדגים את חוסר המושלמות, אלא דווקא כדי להצליח ליצור בועה שכן יש בה מין המושלמות הזו. (אבל לא לחלוטין, כמובן! כי זה בלתי אפשרי. ובמובן הזה אולי זה מדמה באופן ספונטני את החיים האמתיים, ואפשר להשתמש בזה כדי לדעת להכיל את חוסר המושלמות. אבל זו לא נראית לי המטרה). הרי מטפל לא יוכל להקשיב מין הבוקר ועד הערב ללא הפוגה ,ללא גבולות, ועל כן דווקא הגבולות מייצרים ושומרים על הדבר הטוב, המכיל, שלא יברח ויתמוסס. אם לים (הנפלא) לא היו הגבולות שלו, היה עולה ומציף ומחריב את כל העולם.... (סליחה על הקלישאתיות). אנחנו עשויים לפעמים, נדמה לי, מסיבות שונות, או מעצם היותנו, להשתוקק נורא למשהו אינסופי, חסר גבולות, וקשה נורא להכיל אותם ולפעמים מישהו אחר צריך לעשות זאת עבורנו. גילת (נ.ב. מעניין, אצלי, נדמה לי, ההשתוקקות הזו למושלמות הרבה פעמים גורמת לא לניסיון למתוח את הגבולות אלא לשיתוק ולקושי להשתמש בדבר המוגבל והחלקי שישנו).

היי.. קראתי את הודעתה של נטע פה למטה, והיא כתבה שהפסיכולוג שלה מושלם, קשוב, מתחשב, מתאים את עצמו אליה באופן מושלם.. והיא שאלה אם הוא לא אמור גם לתסכל אותה לפעמים.. אז התחלתי לחשוב שאלמלא הגבולות האלה, אפשר לתפוס כך טיפול.. כמושלם.. כי אם הפסיכולוג הוא קשוב ומתחשב ואכפתי וכל זה, אז הכל נפלא ונהדר. מה בעצם מונע ממנו להיות כזה מושלם? והרי העולם הוא לא מושלם, לכן חייב להיות משהו שכן יטשטש את המושלמות הזאת. בגלל הגבולות האלה, מתישהו את תתקלי באיזהו מחסום שאכן יתסכל אותך - כי הוא לא באמת שלך, והוא לא יהיה שם תמיד ולא הכל נהדר באמת. כתבת שלדעתך הגבולות הם דווקא כדי להצליח ליצור בועה שכן יש בה מושלמות, אבל בעצם למה זה נכון? אם הטיפול יוצר בועה מושלמת שהגבולות שומרים ומגנים עליה, אז איך ניתן לצמוח ממקום כזה? כשתצאי החוצה את תקבלי את החיים הלא משולמים בפרצוף. אי אפשר להתייחס אל הטיפול כאל מושלם כי זה לא נכון, וזה אולי מה שבסוף יפגע בך.. אז אולי הגבולות בעצם שומרים עלייך מהבחינה הזאת שמזכירים לך שלא הכל מושלם. הטיפול אמור ליצור מקום מוגן, לא מושלם, שדומה לחיים ואמור להיטיב איתך במובן הזה שהוא ריאלי ומציאותי, שזה אומר גם את הטוב, ההקשבה, ההכלה, אבל לא בצורה מושלמת.. בחוץ גם אין אחרים שיהיו שם תמיד לצידך ויוכלו להכיל אותך תמיד. בטיפול עומד מולך מישהו שמכיל אותך, בכל מי שאת, ולכן חייב להיות משהו שידמה את הבחוץ. אבל אין לי מושג...