חלומות בהקיץ

אני מרגישה איך אני עוטה שוב את הבועה שלי. מרחפת בעולם אחרת, חולמת בהקיץ. חלומות של באמת, חלומות של אולי, חלומות של טוב, חלומות של אסונות. עם הראש תקוע, העיניים בוהות אי שם. את כל הילדות שלי ביליתי ככה, בתוך עולם ההקיץ הזה. וככל שאני נכנסת אליו יותר, הקולות של הבחוץ עמומים יותר. ואני יודעת שלא באמת טוב שם, בחליפת הפלסטיק הזו. כי כשחייבים להיות בבאמת לא מצליחים להרגיש אותו. אבל כמו מחכה שמישהו יקרא לי מבחוץ. ימצא דלת בבועה ויחזיר אותי, הלומת קרב, לאמיתי. אני בעצמי חלשה מידי, נמשכת מידי לריחוף המהפנט, המרגיע. לטיול הזה מחוץ לעצמי. שתדעו ששקט שם, גם כשהשם אסוני ומזעזע. תמיד אותה תחושת רוגע או אדישות. שקט שם, פה, ואני לא רוצה את הרועש של בחוץ. אבל מאבדת את השביל אליו, למקרה שאתחרט. נעמה, ששטה בריק.